אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב קונטרס חובת קרקע › סימן יז

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס חובת קרקע · סימן יז

סימן טז

שאלה מקום שלא קדשו עולי בבל אם דינו כא"י או כחו"ל לענין ערלה וכלאי הכרם דבחו"ל ספיקא מותר. אם זהו דוקא בחו"ל ממש. או אף במקום שלא קדשו עולי בבל נמי דינו כחו"ל לענין זה. וכן יש להסתפק לענין כלאי זרעים דבחו"ל לא גזרו רבנן. אם זהו דוקא בחו"ל ממש. או אף במקום שלא קדשו עולי בבל מותר לזרוע כלאי זרעים. ולא מצאתי מבואר זאת בדברי הפוסקים:

תשובה הנה כבר בארנו למעלה בסי' ב' דאף למ"ד דקדושת עזרא בטלה בזה"ז מ"מ לענין ערלה אף בזה"ז בא"י ספיקא אסורה [דלא כהמל"מ] כיון דזה נהגו מיד שבאו ישראל לארץ לא בטלה הקדושה לענין זה אף משגלו. ודוקא לענין דברים שלא נהגו מיד רק אחר כבוש וחלוק הוא דבטלה הקדושה משגלו. וזהו סברת רבנן דבי רב בכתובות לענין חלה. ובארנו שם דאף ר"א דפליג עלייהו לא פליג רק לענין חלה משום דכתיב בבואכם יעו"ש מה שהבאתי ראיות ברורות לזה. א"כ אף במקום שלא קדשו עולי בבל דהיינו מכזיב ולהלן נמי לא בטלה הקדושה ממנה כיון שלא נתבטלה הקדושה הראשונה ממנה לענין הדברים שנהגו מיד שבאו לארץ אף קודם הכבוש א"כ אין חלוק בין מקום שקדשו עולי בבל או לא. ובזה נ"ל ליישב דברי הירושלמי דחלה פ"ד מ"ח על הא דקאמר רשב"ג שלש ארצות לחלה מא"י ועד כזיב חלה אחת מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור כו' וקאמר הירושלמי שם של אור יש לה שיעור שהוא דבר תורה של כהן אין לה שיעור שהוא מדרבנן. והנה המפרשים נדחקו דהא דקאמר דבר תורה לאו ממש דבר תורה אלא מפני שקודם שנתבטלה קדושה הראשונה הי' מה"ת. ולפע"ד נראה יותר דהירושלמי ס"ל כרבנן דבי רב דס"ל דחלה בזה"ז דאורייתא (ועיין בירושלמי שביעית סוף פ"ט). ולכך אף מכזיב ולהלן כיון שהוא בגבול שכבשו עולי מצרים לא בטלה הקדושה אף בזה"ז ושם חלה הוא דבר תורה. וכ"ש לפי"ד השאלתות והבה"ג שהבאתי לעיל בסי' א' דס"ל דערלה אינה תלויה כלל בארץ וגם בחו"ל לקי עלי' דבר תורה וכי תבאו דכתיב לא קאי רק על זמן ביאה בלבד רק דהלכה גלה לן דבחו"ל ספיקא מותר. א"כ ודאי א"א להקל במקום שלא קדשו עולי בבל. כיון דהלכה לא הי' רק על חו"ל א"כ א"א להקל מטעם הלכה בספיקא רק חוץ לגבול שגבלה התורה. אבל בתוך הגבול שגבלה התורה א"א להקל מטעם הלמ"מ. כנ"ל ברור:

אמנם לענין כלאי הכרם דלא נהגו רק אחר כבוש וחלוק כמשב"ל בסי' ד' א"כ בטלה הקדושה הראשונה משגלו לכאורה היה נראה דמקום שלא קדשו עולי בבל דינו כחו"ל וספק כלאים שם מותר. אבל באמת ז"א דהא קאמר שם המשנה לענין ספק ערלה בא"י אסורין ובחו"ל יורד ולוקח. וכן קאמר שם אח"כ לענין כלאי הכרם. וכיון דגבי ערלה בארנו דשם מיקרי א"י אף במקום שלא קדשו עולי בבל א"כ ע"כ צ"ל דהחכמים לא רצו לחלק ולהקל במקום שלא קדשו עולי בבל כיון דקודם שגלו הי' שם ספק כלאים אסור ע"כ החמירו בזה והשוו אותו למקום שקדשו עולי בבל. וכונת המשנה דקאמר סתם בא"י הוא על כל המקום שקדשו עולי מצרים אף שלא קדשו עולי בבל. וכן מצינו בלשון הברייתא (גיטין ח.) דקאמר איזהו ארץ ואיזהו חו"ל כל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים א"י מטורי אמנון ולחוץ חוצה לארץ. והא מכזיב ועד טורי אמנון לא קדשו עולי בבל ומ"מ מיקרי זאת א"י וכן משמע מדברי הרמב"ם ה' תרומות פ"א ה"ו דכתב שם וז"ל נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלוקות. א"י וסוריא וחו"ל. וא"י נחלקת לשנים. כל שהחזיקו עוני בבל חלק א'. וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני. וחו"ל נחלקת לשנים כו' עכ"ל. ובאמת לפ"ד הרמב"ם והראב"ד בה' שמיטה פ"ד הכ"ח דסוריא קילי ממקום שהחזיקו עולי מצרים דז"ל הרמב"ם שם וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה לא יהא ארצות אלו חמורין מא"י שהחזיקו עולי מצרים עכ"ד. וכן כתב הראב"ד שם להדיא דבסוריא לא החזיקו עולי בבל. א"כ בודאי קילי סוריא ממקום שהחזיקו עולי מצרים. והאיך אפשר לומר דכונת המשנה דערלה חו"ל אף במקום שכבשו עולי מצרים רק חוץ לארץ שקדשו עולי בבל דאמאי החמיר בסוריא יותר מבהם. והדבר ברור לפי"ד הרמב"ם והראב"ד דכונת המשנה הוא על חו"ל ממש דשם הקיל בספק ערלה וספק כלאים. אבל לא במקום שכבשו עולי מצרים:

הכלל מה שנראה לפע"ד דדעת הרמב"ם הוא דבכל מקום שנזכר במשנה א"י כונתה היא אף על המקום שכבשו עולי מצרים. ולכך פירש הרמב"ם שם ה"ז איזו היא ארץ כל שהחזיקו בה עולי מצרים מרקם שהיא במזרח א"י עד הים הגדול מאשקלון שהיא לדרום א"י עד עכו שהיא בצפון עכ"ל. [ודלא כפי' התוס' בריש גיטין דהמשנה מצייר איזה מקום שהחזיקו עולי בבל. ודעת התוס' אבאר לקמן בס"ד]. ולפ"ד גם לענין גיטין דוקא בחו"ל ממש הוא דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ. אבל במקום שהחזיקו עולי מצרים אף שלא כבשו עולי בבל א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ והרי הוא כא"י ממש. וכן נראה דלפ"ד הרמב"ם הא דמוכר עבדו לחו"ל יוצא לחירות הוא דוקא לחו"ל ממש. אבל לא למקום שכבשו עולי מצרים. וכן הא דאמרינן (בכתובות קי:) הכל מעלין לא"י ואין מוציאין הוא אף במקום שכבשו עולי מצרים. וראי' לדבר דהא קאמר המתני' שם שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל דאין מוציאין מעיר לעיר היינו אף מעבר הירדן ליהודה. והא הבאתי למעלה דברי הרמב"ם דכתב דזה א"א לומר דעבר הירדן יהא חמור מא"י שהחזיקו בה עולי מצרים. והראב"ד השיג עליו דמה צריך לקו"ח דהא בעבר הירדן ג"כ לא החזיקו עולי בבל א"כ מוכח מזה דמקום שכבשו עולי מצרים דינו כא"י לענין כפיה לעלות. דאל"כ אמאי אין מוציאין מעבר הירדן ליהודה כיון דיהודה חמיר קדושתה. וכ"ש לדעת הראב"ד דס"ל דבעבר הירדן לא החזיקו עולי בבל. לדבריו הרי מבואר להדיא דאף במקום שלא החזיקו עולי בבל רק עולי מצרים בלבד שוה לענין כפיה לעלות כמקום שהחזיקו עולי בבל:

ולפי"ז יהא ראי' גדולה למש"כ הגאון בעל כפתור ופרח בפ"י דאין חילוק בין מקום שכבשו עולי מצרים למקום שכבשו עולי בבל דלענין קדושה שוים הם ומקיימא מצות ישוב א"י וירשת וישבת בה אף במקום שכבשו עולי מצרים יעו"ש. ונראה דמטעם זה כייפינן לעלות אף למקום שכבשו עולי מצרים לבד. ואף לדעת הרמב"ם דלא מנה מצות ישוב א"י במנין המצות מ"מ בזה ודאי מודה דמעלה גדולה יש בישיבתה כדאמרינן בכתובות שם ת"ר לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחו"ל אפי' בעיר שרובה ישראל שכל הדר בא"י דומה כמו שיש לו אלוה כו'. ואפשר לומר דמטעם זה המוכר עבדו לחו"ל יוצא לחירות לכך דוקא בחו"ל ממש הוא דיוצא לחירות. אבל לא למקום שכבש עולי מצרים. אמנם רש"י בגיטין פי' משום דמפקע לי' ממצות ולכאורה היה אפשר לומר דלפי"ז דאף למקום שכבשו עולי מצרים נמי מפקע לו ממצות דהא מקום שכבשו עולי בבל חייב מדאורייתא בכל המצות הנוהגין בארץ למ"ד קדושת עזרא לא בטלה. אבל במקום שכבשו עולי מצרים אינן חייבין אלא מדרבנן בלבד. אבל מ"מ נראה דאף לפ"ד רש"י אין חילוק כיון דאכתי הוא מחוייב מדרבנן לא מיקרי מפקע ממצות. וכ"ש לפ"ד הפוסקים דקדושת עזרא בזה"ז ג"כ אינה אלא מדרבנן בלבד ודאי דאין לחלק בין מקום שכבשו עולי בבל למקום שכבשו עולי מצרים:

ובזה שבארנו דדעת הרמב"ם הוא דכל מקום שהוזכר א"י כוונתם היא אף על מקום שכבשו עולי מצרים נתיישבו דברי הרמב"ם דפסק בה' סנהדרין פ"ד ה"ו דכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה. ועיי"ש בכ"מ שדחק בזה מאין יצא זאת להרמב"ם. ולפי דברינו הדבר פשוט דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דס"ל דבכל מקום שהוזכר בגמרא חילוק בין א"י לחו"ל אף מקום שכבשו עולי מצרים הוא בכלל א"י וחו"ל הוא חוץ לגבול שגבלה התורה בואלה מסעי. וקצת ראי' לזה מהא דאמרינן חלת חו"ל נאכלת עם הזר על השולחן ושם מיירי להדיא בחו"ל ממש כדמוכח מהמשנה דחלה. וכן הא דחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. והא דאמרינן (בבכורות כז.) דתרומת חו"ל בטלה ברוב איירי בחו"ל ממש כמו שנראה בירושלמי חלה פ"ד. ובזה ניחא הא דכתב הרמב"ן בקו"א על יבמות דלכך תרומת חו"ל בטלה ברוב ואפי' לאוכלה לזר משום דאין לה עיקר מה"ת. וע"כ משום דקאי על חו"ל ממש. אבל במקום שלא קדשו עולי בבל אינה בטלה ברוב משום דהא יש לה עיקר מה"ת כיון דבקדושה הראשונה הי' אסורה מדאורייתא. ובזה נ"ל ליישב הא דהקשו התוס' (מנחות סז.) ד"ה ותרומתו כו' ע"ד רש"י ז"ל דס"ל דבטול ברוב מהני בתרומת חו"ל אפי' לאוכלה לזר. א"כ האיך אמרינן שם דדוקא תרומת עכו"ם בחו"ל אינה מדמעת אבל דישראל מדמעת. ולפעד"נ דהתם מיירי לא בחו"ל ממש. אלא במקום שלא קדשו עולי בבל ובבכורות איירי בחו"ל ממש. וגם הא דאמרינן בתרומות פ"א מ"ה ולא מפירות ארץ על פירות חו"ל נראה נמי דמיירי דוקא בחו"ל ממש. ולכך אמרינן שם דאם תרמו אין תרומתן תרומה ולא הוה תרומה כלל משום דהוה כאלו תרם מן החיוב על הפטור ממש. דאי מיירי לא בחו"ל ממש אלא במקום שלא קדשו עולי בבל א"כ אמאי לא הוה תרומה כלל דהא מכזיב ולהלן אמרינן בדמאי פ"א דפטור מן הדמאי אבל בודאי חייב מדרבנן. וכן הסכימו רוב הראשונים. א"כ אפי' אם נאמר דמקום שקדשו עולי בבל חייב בתרומה דאורייתא מ"מ אמאי לא הוה תרומה כלל. וצריך להיות תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תו"מ. כמו דאמרינן בדמאי פ"ה מ"י דאם תרם מן הנקוב על שאינו נקוב. וכ"ש לפי המ"ד דאפי' במקום שקדשו עולי בבל נמי לא הוה תרומה בזה"ז אלא מדרבנן ודאי דקשה אמאי לא הוה תרומה כלל. [וצ"ע אם צריך להוציא על התרומה תו"מ כיון דשניהם הם מדרבנן. ואולי כיון דמקום שקדשו עולי בבל חמור יותר ע"כ צריך להוציא עליו תו"מ] לכך נראה דהמשנה דתרומות מיירי בפירות דחו"ל ממש לכך לא הוה תרומה כלל. וכן נראה הא דאמרינן שם פ"ז מ"ג האוכל תרומת חו"ל משלם את הקרן ואינו משלם את החומש מיירי דוקא בחו"ל ממש ולכך הוא קיל מן הדמאי אע"ג דבדמאי ס"ל לר"מ דחייב קרן וחומש מ"מ בחו"ל פטור. אבל מכזיב ולהלן כיון דחייב בתו"מ מדרבנן ודאי דחייב קרן וחומש דלא גרע מתו"מ של דמאי. ומסתברא דזה עדיפא מתו"מ של דמאי והכל מודים בה דחייב קרן וחומש:

היוצא לנו מכל דברינו אלה לענין שאלתנו. דלענין ערלה וכלאים ודאי דאף מקום שכבשו עולי מצרים ספק ערלה וכלאים אסור. ולענין כלאי זרעים לפ"ד הרמב"ם וכן הוא דעת הראב"ד כמו שנראה מדבריו שהסכים בזה לדעת הרמב"ם דבכל מקום שנזכר בגמרא חילוק בין א"י לחו"ל כוונתם הוא לחו"ל ממש א"כ גם גבי כלאי זרעים דאמרינן דבא"י הוא דאסור אבל בחו"ל לא גזרו בה רבנן. דוקא בחו"ל ממש הוא דלא גזרו רבנן אבל בא"י בכל מקום אסור לזרוע כלאים אף במקום שכבשו עולי מצרים. וכן בסוריא מסתברא דג"כ אסור לזרוע כלאים:

אמנם דעת התוס' בריש גיטין ד"ה ואשקלון כו' אינו כן. וס"ל דכל מקום שלא כבשו עולי בבל אף שכבשו עולי מצרים מ"מ דינו כחו"ל לענין גיטין וכן לענין עבדים. ולכך המוכר עבדו לעכו יצא לחירות אע"ג דעכו הוא ממקום שכבשו עולי מצרים. וכן הוכיחו הרשב"א והריטב"א מדכתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו. וכל היכא דכתיב לא הוריש הוא ראי' דהיא מא"י כדמוכח (בחולין ז.) ולשיטתם הא דאמרינן הכל מעלין לא"י הוא דוקא למקום שכבשו עולי בבל. וכן מוכח שם מהתוס' דאסור לצאת מא"י לחו"ל אף ממקום שכבשו עולי בבל למקום שכבשו עולי מצרים. והא דקאמר המשנה שם דאין מוציאין מעבר הירדן ליהודה ע"כ ס"ל דגם עבר הירדן כבשוהו עולי בבל (ועיין בתשב"ץ ח"ג סי' קצ"ח דהוכיח מפ' בתרא דערכין דעבר הירדן כבשו עולי בבל. ותמה שם על הרמב"ם והראב"ד יעו"ש). וכן מוכח לדבריהם מהתוספתא דריש גיטין דקאמר המביא גט מעבר הירדן אין צ"ל בפ"נ ובפ"נ. ולפ"ד יש להוכיח מדברי התוס' דס"ל דגם סוריא כבשוהו עולי בבל. דהתוס' הקשו שם ע"ד הגמרא היכי דייק דמוכר עבדו לסוריא יצא לחירות מדתנן עכו כא"י לגיטין לגיטין אין לעבדים לא. כ"ש סוריא דמרחקא טובא. אדרבה סוריא עדיפא כיון דמתני' איירי בצד של חו"ל דקסבר כבוש יחיד שמי' כבוש והויא היא עצמה א"י כו' עכ"ד. ולכאורה דבריהם תמוהין דהא דבעכו הוה חצי חו"ל אף שכבשוה עולי מצרים משום שלא קדשוה עולי בבל. א"כ שפיר הביא הגמרא ראי' על סוריא דאף דכבוש יחיד שמי' כבוש כיון דגם סוריא לא קדשוה עולי בבל א"כ סוריא דמרחקא ודאי גריעי מעכו אף מהצד שהיא חו"ל. וע"כ צריך לומר דהתוס' ס"ל דסוריא כבשוה עולי בבל. ולדבריהם ודאי דצע"ג גבי כלאי זרעים אם אסור לזרוע במקום שכבשו עולי מצרים כיון דס"ל דסתם חו"ל שהוזכר בגמרא כוונתם חו"ל שכבשו עולי בבל דוקא. וכן מוכח מדברי התוס' (חולין ו:) ד"ה והתיר רבי כו' דס"ל דמקום שכבשו עולי מצרים דינו לכל דבר כחו"ל אף לענין תו"מ. א"כ יותר מסתבר לומר דלפי דבריהם ה"ה לענין כלאי זרעים דינו כחו"ל וצ"ע.

אח"כ מצאתי בכנסת הגדולה על אה"ע סי' ע"ד אות כ' דכתב שם וז"ל. יש סוברים דעזה וכיוצא בה אעפ"י שלא כבשום עולי בבל דין אחד יש להם כא"י לענין כפיה. ומורי הרב ז"ל בתשו' ח"א סי' מ"ז כ' דכל שלא כבשו עולי בבל כחו"ל הם לענין כפיה עכ"ל. ועיינתי בתשו' המהרי"ט אשר עליו כוון הכה"ג וראיתי שהאריך הרבה להוכיח לענין עזה אף שכבשוה עולי מצרים מ"מ כיון שלא כבשוה עולי בבל יש לה דין חו"ל לכל דבריה ומסיק שם וז"ל לכך נ"ל שכל א"י שלא כבשו עולי בבל יש לה דין סוריא דתניא ומייתי בפ"ק בשלשה דרכים שוה סוריא לא"י ובשלשה לחו"ל עפרה טמא כחו"ל והמוכר עבדו לסוריא כמוכר לחו"ל והמביא גט מסוריא כמביא מחו"ל והני תלת מילין שוה בה א"י שלא כבשו עולי בבל עפרה טמא מההיא דיוסי הכהן ולענין עבדים מדדייקינן התם עכו כא"י לגיטין לגיטין אין לעבדים לא ומעכו וכזיב ולהלן עד הנהר ועד אמנה החזיקו עולי מצרים כדתנן בשביעית ולענין גיטין תנן בהדיא מעכו לצפון ועכו כצפון אלמא כסוריא גמורה חשבינן לה עכ"ל. ונפלאתי על כבוד גאונו דאף דלפ"ד התוס' דפי' דהמשנה דגיטין מצייר הגבולין שכבשו עולי בבל ואשקלון ועכו הן מתוך הגבול שכבשו עולי מצרים אך הן חוץ לגבול שכבשו עולי בבל. ולפי דבריהם ודאי דמוכרח לומר כדברי המהרי"ט דמקום שכבשו עולי מצרים דינו לכל דבר כסוריא מ"מ האיך לא שת לבו לדברי הרמב"ם בה' תרומות דפירש דהמשנה בגיטין מצייר כל מה שכבשו עולי מצרים. ועכו ואשקלון הן חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים. א"כ לפי דבריו כל מה שכבשו עולי מצרים לענין גיטין כא"י וכן לענין עבדים. והא דמוכר עבדו לעכו יצא לחירות משום שהוא חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים. וגם האיך לא שת לבו לדברי הראב"ד דס"ל דעבר הירדן לא כבשוהו עולי בבל מ"מ לענין כפיה לעלות הרי מבואר להדיא במשנה דשוה ליהודה שכבשו עולי בבל:

מ"מ לענין עזה מש"כ המהרי"ט דאין כופין לעלות לשם. הדין כדבריו אף לפי"ד הרמב"ם דנראה מדבריו דסובר דכ"מ שכבשו עולי מצרים דינו כא' לכל דבר וה"ה לענין כפיה לעלות כמו שהוכחנו למעלה. מ"מ כיון דהרמב"ם סובר דאשקלון הוא חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים לצד דרום א"כ כ"ש עזה דהיא יותר דרומית מא"י מאשקלון. דהיא חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים והיא חו"ל ממש. וראי' גדולה לזה דהא הרמב"ם פסק דכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה. א"כ תקשי לדבריו מה דאיתא בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג דעזה הוה לענין סמיכה כחו"ל אע"כ ס"ל להרמב"ם דעזה הוה חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים. ונפלאתי על הרדב"ז חלק ד' סי' ל' דכתב בפשיטות דעזה היא מא"י יעו"ש מה שהביא ראי' מדברי הרמב"ם. ולפע"ד ז"א. דע"כ הרמב"ם סובר דעזה היא חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים. והא דכתיב (שופטים א') וילכד יהודה אח עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה. כבר הקשה ע"ז הירושלמי בשביעית פ"ו ר' סימון ור' אבהו הוון יתיבון אמרי הא כתיב וילכד יהודה את עזה ואת גבולה ומשני ליתי עזה. ופי' שם המהר"א דכוונת הקרא על גבולה לבד ולא על עזה עצמה. וכן גבי אשקלון. וכן מצאתי במה"מ ח"ג דפי' כן. ומה דמסיים שם מעתה ההן נחל מצרים ליתי נחל מצרים. ע"כ צריך לפרש דכונתו כמו כן נחל מצרים אע"ג דכתיב (יהושע ט"ו) ועבר עצמונה ויצא נחל מצרים. לאו דנחל מצרים הוא בתוך הגבול אלא הוא חוץ לגבול. ודלא כמש"פ המהר"א שם. ופי' הפ"מ הוא דחוק מאד:

אמנם המהרי"ט שם הוכיח מדברי הירושלמי הללו כדבריו דכל היכא דלא כבשו עולי בבל דינו כחו"ל וז"ל ובירושלמי דשביעית פ' שלש ארצות איתא בהדיא דחשיב התם תחומי א"י וקחשיב גניה דאשקלון ודייק מן מה דתני גנייה דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ ובתר הכי אמרי' ר' סימון ור' אבהו הוו יתבין אמרי הא כתיב וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ליתי עזה את אשקלון ואת גבולה ליתי אשקלון ומשני ההן נחל מצרים ליתי נחל מצרים פי' בתמיה דאין ראיה מן הכתובים שהרי גם נחל מצרים מתחומי ארץ ישראל היא אלא שלא נכבשה בכבוש שני וקדושה הראשונה לא קדשה לעתיד לבא כדאמרינן ירושה ראשונה ושניה יש לה שלישי אין להם עכ"ל. נפלאתי מאד על פירושו דא"כ לפי"ד נחל מצרים הוא בתוך הגבול שכבשו עולי מצרים. ובאמת ז"א לפי מה שפירשו כמה מהראשונים המשנה דשביעית וחלה דהא דקאמר כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד דזה קאי על נחל מצרים לצד דרום ואמנה לצד צפון. א"כ מוכח מהמשנה להדיא דנחל מצרים הוא חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים. ובתוספתא מ"ש פ"ב איתא פלוגתא בזה ר' יוסי אומר תחומי א"י שבכתובים נידונין כחו"ל ר"א בר"י אומר נידונין כא"י. ומהמשנה מוכח דס"ל כר"י דהלכה כר"י נגד ר"א בר"י לכך נחל מצרים דהוא מתחומי א"י הוה כחו"ל, ובלא"ה פירושו בדברי הירושלמי תמוה מאד דהא הירושלמי מנה להדיא מקודם תחומי עולי בבל דהא אינם שוים לתחומי עולי מצרים דהרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל. וכן מבואר במשנה דמכזיב ולהלן לא כבשו עולי בבל והאיך אפשר לומר דרב סימון ור' אבהו יקשה להם דהאיך אפשר לומר דאשקלון כלחוץ הא כתיב וילכוד יהודה את אשקלון. כיון דהכא מיירי אם כבשו עולי בבל גם אשקלון או לא. אלא ע"כ צ"ל דהא דנמנו על אשקלון לפוטרה מן המעשרות היינו משום דזה הוא מן המקום שלא כבשו גם עולי מצרים אבל אם היה ממקום שכבשו עולי מצרים לא היו נמנו עליה לפוטרה מן המעשרות כמשב"ל דמכזיב ולהלן רק מן הדמאי פטור אבל לא מן הודאי לכך הקשו להם האיך אפשר לפוטרה מן המעשרות הא מן הקרא מוכח דכבשוה עולי מצרים. ומשני דלא כבשו רק הגבול לבד כמש"פ. ומזה יהי' ראי' גדולה לדברי הרמב"ם דפי' דאשקלון היא חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים ואע"ג דבית שאן התיר רבי אף שהיא בתוך הגבול שכבשו עולי מצרים. ולפי"ד הרמב"ם התיר לגמרי ופטורה אף מן הודאי. מ"מ דוקא בית שאן התיר. אבל בכ"מ שכבשו עולי מצרים לא התיר רבי ולא פטור מן הודאי. וכן משמע מדברי הרמב"ם שם דכתב ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל כו' עכ"ל ומה שנמנו על אשקלון ופטרוה מטעם שנתברר להם ע"י מנין שהיא חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים. ודלא כהכ"מ שם שתמה ע"ד הרמב"ם יעו"ש. ובזה יתישב מה שהקשה הכ"מ שם וז"ל מ"מ איני יודע למה תלה רבינו עני באשקלון דמאי פשיטותא דאשקלון טפי מעכו עכ"ל. אבל לפי"ד ניחא דגבי אשקלון מצינו להדיא דנמנו עליה לפוטרה מן המעשרות מטעם שהיא חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים. אבל גבי עכו לא מצינו להדיא האיך הוא הדין לענין מעשרות. אך הרמב"ם למד זאת מהמשנה דגיטין דקאמר שם מאשקלון לדרום ואשקלון כדרוס. ובירושלמי מבואר דלאו דוקא לענין גיטין הוה כלחוץ אלא ה"ה לענין מעשרות. א"כ ה"ה עכו דינה כלחוץ גם לענין מעשרות ופטורה אף מן הודאי:

ועוד נ"ל לבאר לאחר העיון דהרמב"ם סובר דהיכא דמבואר דלא הוריש אותו המקום אף שהיא בתוך הגבול שגבלה התורה בפ' מסעי מ"מ כיון שלא הוריש השבט אותם אח"כ והניחום בקרבם לא נתקדשו המקומית הללו לענין תו"מ. ולכך עכו וצידון דמבואר בקרא (שופטים א' ל"א) אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון וגו' הוי כחו"ל ממש. אע"ג (דבחולין ז.) פריך ר"י בן פזי ומי איכא למ"ד דבית שאן לאי מא"י היא והכתיב לא הוריש מנשה את בית שאן ובנותיה וגו' אלמא דכל היכא דכתיב ולא הוריש היא ראי' דהיא מא"י. ומזה הוכיחו הרשב"א והריטב"א דעכו היא מא"י. והרמב"ם סובר דדוקא היכא דמבואר בקרא דשמום למס כמו דכתיב בבית שאן ובנותיה וגו' וישם את הכנעני למס כיון דשמום למס היה כמו שכבשום. וראיית ר"י ב"פ הוא מסיפא דקרא. וכן הוא כוונת רש"י שם דכתב הוריש וגו' אלא הניחום למס עובד ויושבים ביניהם יעו"ש. אבל גבי עכו דלא כתיב וישם למס א"כ כיון דלא הורישם ולא כבשום הוה כחו"ל ממש. וכן נראה מדברי הירושלמי פ"ב דדמאי דאיתא שם רבי התיר כפר צמח ר' אימי בעי ולא ממעלי מסין הן סבר ר' אימי ממעלי מסין כמו שנכבשו. וכן סובר ר"י בן פזי בגמרא דידן דכל היכא דמצינו בקרא דשמום למס הוה כמו שנכבשו. לכך פריך על רבי דהתיר בית שאן. אך הגמרא מתרץ כיון דקיי"ל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל א"כ אינה אסורה אלא מדרבנן בלבד אף דכבשו עולי מצרים לכך היה בידו להתיר לפי"ד הרמב"ם אף לענין ודאי בדגן תירוש ויצהר. ולפי"ד רש"י והראב"ד דוקא פירות ירק התיר:

אך מה שכתב המהרי"ט להוכיח דמקום שכבשו עולי מצרים עפרה טמא כחו"ל הדין עמו. אף שראייתו מהא דיוסי הכהן שהלך לצידון אין ראי' משום שלפי"ד הרמב"ם צידון היא חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים דהא צידון מרחק טובא מעכו לצד צפון של עכו כמו שהאריך המהרי"ט בעצמו סי' פ"ד. וכיון דלדעת הרמב"ם עכו היא גבול צפונית של א"י לצד צפון א"כ כ"ש צידון דמרחק טובא. וכ"ש לפי מש"ב דדעת הרמב"ם הוא כיון דכתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו לכך הוי כחו"ל ממש אף בכבוש ראשון. א"כ גם צידון הא כתיב שם דלא הורישו. מ"מ הדין כהמהרי"ט לענין זה דמקום שכבשו עולי מצרים בלבד עפרה טמא משום דכן מוכח מהמשנה דחלה פ"ד מ"ח דקאמר שם מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן. ועי"ש מש"כ בזה הראשונים משום דמקום שלא כבשו עולי בבל עפרה טמא כטומאות ארץ העמים ע"כ החלה שהיא מה"ד היא נשרפת. מ"מ אין ראי' מזה דשם דינה כסוריא לכל דבר משום דיש לדחות כמש"כ המהרי"ט בעצמו דכיון דלא החזיקו בה ישראל הו"ל כמדורות העכו"ם שהם בחזקת טומאת קברות דדוקא א"י שהחזיקו בה בדקוה וטהרוה. ועיין בר"מ שם בפי' המשנה דנראה ג"כ דס"ל טעם זה:

שוב ראיתי במל"מ ה' טומאת מת פי"א ה"ו דכתב שם דנ"ל דכבוש עולי מצרים חשוב כא"י ואין דינה כארץ העמים וכן כתב הבעל כפתור ופרח עכ"ד. ועיינתי בכו"פ וראיתי שהוא האריך הרבה בזה וז"ל העולה בידנו מכל זה שכל מקום שנמצא לרבותינו ז"ל אומרים וקוראים חוצה לארץ לאיזה חלק שיהא מן הארץ בתוך גבולי אלה מסעי שרצונם לומר חוצה לארץ של כבוש שני. לא שיהיה דעתם כחוצה לארץ גמור חלילה. כעמון ומואב וסוריא בבל ומצרים וכיוצא בהן וכן כשגזרו טומאה על ארץ העמים לא גזרו אלא אלו ודומיהם לא על ארץ ישראל אם לא שיהי' מדורם ששהו ארבעים יום עכ"ל. ונפלאתי עליו דהוא סותר דברי עצמו מש"כ בפ' ט"ו דכל המקום שמכזיב עד הנהר [היינו נחל מצרים] ועד אמנה [היינו טור אמנון] הוא טמא משום טומאת ארץ העמים לכך החלה הראשונה נשרפת. והסביר שם הטעם וז"ל והסבה בטומאת זה החלק מן הארץ וטהרת החלק שני לפי שכשגלו לבבל נטמאה כל א"י שהיתה משכן הגוים ומדור הגוים טמא וכמו שזכרנו. לפיכך כשעלה עזרא מה שכבש חזר לטהרתו ומה שלא כבש נשאר בטומאתו אבל שם ארץ ישראל לא נפל ממנה אף במה שלא כבש עזרא ולזה אמרו שקדושה ראשונה בטלה ועמדה הטומאה במקומה עכ"ל. עוד כתב המל"מ שם וז"ל אחר שכתבתי כל זה ראיתי למהרימ"ט בח"א סי' מ"ז שכתב בפשיטות דכל שלא החזיקו בני בבל טמא משום ארץ העמים והביא ראיות לזה. ומדברי רבינו בפ"ה מה' בכורים נראה כסברת מהרימ"ט. הן אמת שדברי רבינו דפ"א מה' תרומות קשים לזה והדבר אצלי צריך תלמוד עכ"ל. הנה מש"כ מדברי רבינו בפ"ה בכורים נראה כסברת המהרי"ט הוא מש"כ שם דמכזיב ועד הנהר ועד אמנה חלה הראשונה נשרפת מפני שלא נתקדשה בימי עזרא עכ"ל וכונתו דלכך היא נשארה בטומאתה משום טומאת ארץ העמים. ובאמת לא רק הרמב"ם בלבד פי' כן אלא גם שאר הראשונים פירשו כן דברי המשנה דחלה ומש"כ שדברי רבינו דפ"א מה' תרומות קשים לזה. לא יכולתי לעמוד על כונתו. דמאין מוכח שם דלא כדברי המהרי"ט. דאי ממה שכתב שם היה הולך מעכו לכזיב כו' וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך הרי הוא בחזקת א"י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית. ואולי מזה למד המל"מ דאף שמקום שלא כבשו עולי בבל נמי טהורה משום ארץ העמים לא ידעתי מנ"ל דשם לא כבשו עולי בבל. ואדרבה כיון דהתם קאי על הרצועה דנפקא מעכו לכזיב כמו שתירץ הגמרא (בגיטין ז:). בודאי י"ל דהך רצועה כבשוה עולי בבל. והא לפי דעת התוס' שהבאתי למעלה דהמשנה מציין הגבול שכבשו עולי בבל ורק מה שכבשו עולי בבל נקרא א"י. א"כ פירכת הגמרא שם למימרא דעכו לצפונה דא"י קאי על מקום שכבשו עולי בבל ופריך מהברייתא דמוכח שם דאינו כן. ומשני דהברייתא קאי על הרצועה דנפקא מעכו לכזיב שהיא מא"י א"כ ע"כ צ"ל לפי"ד דהך רצועה כבשו עולי בבל. א"כ מנ"ל דהרמב"ם אינו סובר כן:

והנה לפ"ד יש להביא ראי' לדברי הרמב"ם שבארנו למעלה דס"ל דאף המקום שהוא בתוך הגבול שגבלה התורה באלה מסעי יש מקום שלא כבשו עולי מצרים. מדברי הברייתא דקאמר היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית. וע"כ צ"ל דשם לא כבשו גם עולי מצרים. דאי כבשו עולי מצרים האיך קאמר הברייתא דפטורה מן השביעית דאף דהא דפטורה מן המעשר יש לומר כשיטת התוס' שהבאנו למעלה דס"ל דמקום שכבשו עולי מצרים פטור מן המעשר לגמרי. מ"מ לענין שביעית תמוה מאד דהא במשנה דשביעית פ"ו מ"א מבואר להדיא דכל שהחזיקו עולי מצרים כו' נאכל ולא נעבד. א"כ נוהגת בה שביעית. והא עכו וכזיב הן בתוך הגבול שגבלה התורה וכ"ש לפי גירסת הגר"א ז"ל מימינו למערב הדרך טמאה משום ארץ העמים. משום דעכו וכזיב הן עומדות על גבול מערב א"י על שפת הים כמש"ב הכו"פ. א"כ בודאי הוא בתוך הגבול שגבלה התורה ומ"מ קאמר הברייתא דפטורה מן השביעית וע"כ צ"ל דזהו מקום שלא כבשו שם גם עולי מצרים. ומטעם זה תמהתי הרבה על דברי המהרי"ט כיון דהוא בעצמו סובר בסי' מ"ז כדברי התוס' ושארי הראשונים דס"ל דאשקלון וכן עזה מן הדרום הוא ממקום שכבשו עולי מצרים וכן מן הצפון עכו וצידון הן ממקום שכבשו עולי מצרים רק לכך הן כחו"ל כיון שלא כבשום עולי בבל. האיך השיב בסי' פ"ד על מה ששאלו ממנו על צידון מהו לזרוע בשביעית. והשיב להם בפשיטות איברא שצידון אינה מקדושת א"י והאריך שם הרבה בזה לבאר דמעכו לצפון לצד מזרח. של כזיב אין שם א"י. הא כיון שלפי שיטתו צידון היא ממקום שכבשו עולי מצרים האיך התיר לזרוע בשביעית. הא במשנה מבואר דמקום שכבשו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד. וזה רחוק לומר דהמהרי"ט סובר דברייתא זו פליג על המשנה דשביעית וסברי דמקום שכבשו עולי מצרים אינו נוהג כו שביעית כלל. ויותר נ"ל לדחוק לפי שיטת התוס' ושאר הראשונים דכונת הברייתא דקאמר דפטורה מן השביעית היינו דאינו נוהג בו ביעור ומותרין שם הפירות אף לאחר הביעור וכן מפרשים הרבה ראשונים דהא דקאמר המשנה נאכל היינו אף לאחר הביעור אבל דברי המהרי"ט דמתיר שם אף לזרוע הוא צע"ג. מ"מ לפי"ד הרמב"ם דס"ל דעכו היא חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים כ"ש צידון ודאי דמותר לזרוע שם. ואפשר דמטעם זה החזיקו בצידון שהיא חו"ל כמו שכתב שם השואל להמהרי"ט מפני שנהגו שם עפ"ד הרמב"ם. וכן מה שהביא המהרי"ט לענין עזה בסי' מ"ז וז"ל ועוד פוק חזי מה עמא דבר שהרי כל ישראל אשר ישבו שם מעולם ושנים קדמוניות מעולם החזיקוה כחו"ל ורבותינו הקדמונים שבירושלים החזיקוה כחו"ל לענין תו"מ ושביעית שרוב הפירות והתבואה של ירושלים מביאין לה מעזה כו' עכ"ל לפע"ד נראה דנהגו שם עפי"ד הרמב"ם דאשקלון וכן עזה הן חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים לכך לא נהגו שם תו"מ כלל והקילו לענין שביעית:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה