אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב קונטרס חובת קרקע › סימן יא

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס חובת קרקע · סימן יא

סימן י

וראיתי להגאון בעל משכנות יעקב שמוכיח מהירושלמי דס"ל דחדש בחו"ל לאו מה"ת ומפרש דהא דהביא שם בחלה מאי דבעי ר' יונה קומי דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש. האיך שייך שם דברי ר' יונה לשאול לענין חדש. אע"כ משום דשייך זה למעלה דר' ירמיה השיב לו דלכך אסור משום דא"י היא ירושה למפרע כמו שתמה ר' יוסי לכך אסורה משום חדש יעו"ש בדבריו מה שהאריך בזה. לפע"ד אין דבריו מוכרחין כלל ואדרבה נראה דלכך שייך הך איבעי' דר' יונה מר' ירמיה הכא משום דר"ע ס"ל דעד שבאו ישראל לארץ היה דין א"י כחו"ל משום שעדיין לא זכו בפירות. לכך איבעי' לו האיך הדין לענין חדש ואף אם חדש דחו"ל אסור מ"מ איכא למימר דדוקא חדש דחו"ל אסור משום דמביאין העומר ממנו. אבל פירות דעכו"ם כיון שאין מביאין העומר ממנו משום קצירך ולא קציר נכרי איכא למימר דאינו אסור משום חדש. והשיב לו דאף דאין מביאין העומר ממנו מ"מ משום חדש אסור. אבל לדברי ר"י כיון דס"ל דאף דשייך הפירות לעכו"ם מ"מ אין מפקיעין מקדושת הארץ. א"כ ליכא למעוטי מקצירך ולא קציר נכרי כמו דלא ממעטינן מדגנך ולא דגן נכרי למ"ד אין קנין. א"כ לא שייך הך איבעי' כלל. וזה א"א לומר דבאמת דלכך השיב לו דאסור משום חדש משום דס"ל כר"י. דהא ר' ירמיה הביא בגמרא דידן מה דשאלו חבריא דר"כ ומאי דהשיב לו נראה דס"ל ג"כ כדבריהם. ודבריהם ע"כ כר"ע אזלי ולפי"ז יש להוכיח מדבריהם דס"ל דלר"ע מביאין העומר מחו"ל מדפסלו להבאת העומר מה שהביא שליש ביד נכרי רק מטעם קציר נכרי ולא מטעם חו"ל ע"כ דס"ל דחו"ל כשר להבאת העומר וכן יש להוכיח מדברי הירושלמי ממה דהשיב לו דאסור משום חדש אף מה שגדלו מקודם שבאו לארץ דחדש נוהג אף בחו"ל:

וע"כ צריך לפרש לפי"ז דמה דמשני שם דאכלו ישראל מצה בליל פסח ממה שהיו תגרי עכו"ם מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמר בתורה לאחר ירושה וישיבה הוא חד תירוצא. וכמו שפירשו הגר"א והש"א דלר' ישמעאל חדש דחו"ל מותר לכך אכלו מה שתגרי עכו"ם מכרו להם מחוץ לארץ. אולם לפי"ז צריך להבין מה הוצרך הירושלמי לומר מה שהיו תגרי עכו"ם מוכרין להם. כיון דלר"י הי' מותר אז כל חדש. אך אפשר לומר דמוכרח לתרץ מה שתגרי עכו"ם מוכרין להם משום דאכתי קשה לר' ישמעאל האיך אכלו מצה בפסח שתיכף לאחר י"ד שנים דאז נאסר להם חדש. ואין לומר דאכלו משל אשתקד משום דשל אשתקד נמי אסור כ"ז שלא הביאו העומר. וכן כתב הר"ש ופי' מה דקאמר אפי' חטין בעליה היינו משל אשתקד [ואף דלפי מה שפירשנו לעיל דברי הירושלמי אין דברי הר"ש מוכרחין. מ"מ נראה כן מדלא משני דאכלו מדאשתקד. ודוחק לומר שא"א להכיר בין חדש לישן] וכן מצאתי להגאון בעל ש"א בקונטרסו חובת קרקע דפי' כן. אך עדיין לא נחה דעתי מזה דמ"מ קשה דלמה הוצרך לומר לדברי ר' ישמעאל מה שתגרי עכו"ם מוכרין להם. דבשלמא אי אמרינן דחדש נאסר מיד שבאו ישראל לארץ ואף חדש דחו"ל נמי אסור א"כ אין חדש תלוי כלל בקדושת הארץ והתורה אסרה כל תבואות שבעולם עד שיקריבו העומר שפיר הקשה האיך אכלו ישראל מצה בליל פסח. אבל לדברי ר' ישמעאל דעד י"ד שנים שכבשו וחלקו וקדשו את הארץ הי' מותר להם חדש וגם אח"כ מותר להם חדש דחו"ל וחדש תלוי בקדושת הארץ א"כ במאי נאסר אח"כ התבואה שגדלה קודם הגמר של כבוש וחלוק וקדשו את הארץ. דהא קודם שקדשו את הארץ הי' דינה דא"י כמו חו"ל לענין חדש לדברי ר' ישמעאל. וא"כ היו יכולין לאכול מהם מצה בליל פסח. וזאת תמיהה רבתא על הגר"א והש"א:

ונראה לישב דבריהם לאחר העיון דע"כ צ"ל לפי פירושם בהירושלמי דאף לפי"ד ר"י דחדש דחו"ל מותר וגם קודם הגמר של כבוש וחלוק היו מותרין לאכול כל התבואות אף של חדש. מ"מ דוקא אז היו מותרין לאכול כיון שלא הי' אז ראוים להביא את העומר. אבל מיד כשנגמר הכבוש והחלוק וחל עליהם להביא את העומר בזמנו אז אסרה להם התורה כל התבואות שגדלו בארץ אף קודם שנתקדשה הארץ עד שיביאו את העומר דכן משמע מן הקרא דלאחר שגמר הכבוש והחלוק אסורין לאכול לחם וקלי וכרמל עד שיביאו את העומר. והא הסוף של הי"ד שנה נגמר עד עשרה בניסן דאז נתקדשה הארץ לכל דבר שטעון קדוש. ואמרינן בר"ה (יג.) כל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה. א"כ מהבאת שליש עד הקצירה הוא יותר משני שבועות וא"כ הלחם וכו' שנתקצר קודם הבאת העומר ע"כ הביא שליש קודם שנתקדשה הארץ ואעפי"כ אסרה התורה וזה לא דמי לחדש דחו"ל. וע"כ הוכרח הירושלמי לומר דאכלו בפסח שלאחר י"ד שנה ממה שתגרי עכו"ם מכרו להם מחו"ל כנ"ל. ודלא כמש"פ בזה הגאון מהר"י מילר ז"ל בתשו' שב יעקב שאלה ס"א יעו"ש. ודבריו תמוהים. ומזה הטעם יש לסתור מה שהבאנו למעלה ממה דהשיב ר' ירמיה לר"י שתבואה שגדלה מקודם שבאו לארץ דאסור משום חדש אף לר"ע דס"ל דא"י קודם שבאו הי' דינה כחו"ל דע"כ סובר דחדש בחו"ל ג"כ אסור. דאיכא למימר דחדש דא"י אף קודם שבאו שאני מחדש דחו"ל ממש משום דמהקרא מוכח דמיד שבאו לארץ אסורין לאכול לחם וכו' אף דמסתמא הביא שליש מקודם שבאו. וכיון דאסור משום חדש אקרובי נמי מקרבינן אי לאו דפסול משום קציר נכרי לכך חבריא דרב כהנא הקשו רק האיך הביאו את העומר הא פסול משום קציר נכרי:

אך מה שקשה לי לפי"ד הגר"א והש"א דמה הוצרך הירושלמי לומר דר' יוסי ע"כ סובר כר"י הא בירושלמי מבואר דאף למאן דס"ל דכל מקום דכתיב כי תבאו מיד משמע. מ"מ סובר דחדש בחו"ל לאו דאורייתא והך דמושבות אתא לרבות חדש שיצא מא"י לחו"ל. ואמאי הוצרך לומר דסבר כר"י הא מצי סובר דכי תבאו מיד משמע ואפ"ה אכלו מצה מה שתגרי עכו"ם מכרו להם מחו"ל. והא אפי' למאי דמשני דס"ל כר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחד י"ד שנה נאמרו ע"כ צ"ל דס"ל דמושבות אתי לחדש שיצא מן הארץ לחו"ל דאל"כ תקשי מושבות למאי אתי. ובאמת בגמרא דידן שם (לז:) אמרינן דהאי תנא דבי ר' ישמעאל דס"ל דביאה לחוד משמע לאחר ירושה וישיבה מפיק מאידך תנא דבי ר"י. ונראה דס"ל לדידי' דבכל מושבותיכם אתי לרבות חו"ל. אבל הירושלמי ע"כ לא סבר הכי דא"כ אכתי תקשי לדידי' האיך אכלו מצה בפסח שלאחר י"ד שנה שחלקו כיון דס"ל דחדש דחו"ל נמי אסור א"כ לא מהני מה שתגרי עכו"ם מכרו להם מחו"ל. אלא ע"כ צ"ל דס"ל לר"י דמושבות אתא לחדש שיצא מן הארץ לחו"ל. א"כ למה הוצרך לומר דס"ל כר"י הא מצי סובר נמי אפ"י כמ"ד דביאה מיד משמע מ"מ ס"ל דחדש דחו"ל מותר משום דמושבות אתי לחדש שיצא מארץ לחו"ל ועיין בש"א דדחק לפרש דברי הירושלמי דהך ר' ישמעאל דהביא הירושלמי לאו מפרשת מלך יליף דביאה לחוד לאחר ירושה וישיבה משמע. אלא ביאה ומושב קאמר אע"ג דנקט ביאה לחוד. וז"א במשמע כלל. ועוד אף לפי"ז עדיין נשאר הקושיא דלמה הוצרך הירושלמי לומר דסבר כר' ישמעאל ולא קאמר דס"ל כרבנן דר"א דס"ל דחדש בחו"ל מותר והש"א מתרץ קושיא זו משום דבגמרא דידן אמרינן מאן תנא דפליג על ר"א ר' ישמעאל הוא. אבל באמת

אין זה תירוץ כלל על הירושלמי דהא הירושלמי ס"ל להדיא דהתנא דפליג על ר"א הוא לאו ר"י לחוד אלא אף ר"ע כדמסיק שם הש"א בעצמו:

ע"כ נראה לפע"ד דיותר נכון הוא בדברי הירושלמי כדברי הפנ"י דזהו שני תירוצים. היינו מה שתגרי עכו"ם מכרו להם מחו"ל ואתיא אפי' לר"ע דר"ע נמי סובר דחדש דחו"ל לאו דאורייתא לפי שיטת הירושלמי. או כדברי ר"י דס"ל דכל מקום דכתיב כי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע. א"כ בפסח ראשון ודאי יכולין לאכול אפי' חדש דא"י. ומה דלא הקשה הירושלמי האיך אכלו מצה בפסח שלאחר י"ד שנה. משום דאיכא למימר דה"נ דלא אכלו משום דעיקר הקושיא של הירושלמי שם האיך אכלו מצה בליל ראשון של פסח הוא רק בפסח ראשון משום דכתיב ויעשו את הפסח בגלגל מסתמא עשאוהו כדין והא בעינן על מצות ומרורים ובפסח מעכב מצות ומרורים. דכן כתב הגאון בעל משכנות יעקב שם בשם הירושלמי. ועיינתי בירושלמי ומצאתי דבפסחים פ"ט ה"ג משמע שם כדבריו דאיתא שם על מצות ומרורים יאכלוהו אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו אלא מצה ומרורים בלבד ולפי"ז אתיא כל דברי הירושלמי שם על נכון:

אמנם ברמב"ם הק"פ פ"ח ה"ב מבואר להדיא דמצה ומרור אינו מעכב את הפסח. ועיי"ש בכ"מ דכתב דכן איתא במכילתא מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח ת"ל יאכלוהו. ואף שסוף דברי המכילתא דמסיים שם מנין שאם אין להם פסח יוצאין במצה ומרור הרי אתה דן הואיל והפסח מ"ע ומצה ומרור מ"ע הא למדת כמו שאם אין מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור עכ"ד. הוא כנגד דברי הגמרא דידן. דלפי"ד המכילתא גם מרור בזה"ז הוא דאורייתא כיון דהפסח אינו מעכב את המצה ומרור. ובגמרא דידן אמרינן דמרור בזה"ז מדרבנן. ודוקא מצה היא מדאורייתא אף בזה"ז משום דכתיב בערב תאכלו מצות. מ"מ מה דלא מצינו שיחלק הגמרא ע"ד המכילתא אין לנו לדחות דברי המכילתא. ובדברי הירושלמי יש לדחוק דכונתו הוא הא דקאמר חוץ מגופו מעכבו אלא מצה ומרור בלבד היינו שאם יש לו הוא מחויב לאכלו על מצות ומרורים אבל אין כונתו לעכב את הפסח אם אין לו מצה ומרור כלל. א"כ לפי"ז ע"כ צ"ל דפירכת הירושלמי האיך אכלו מצה בליל פסח לאו דוקא משום דמצינו דעשו את הפסח בגלגל. מזה אינו ראי' דאכלו אז מצה דהא מצה אינו מעכב את הפסח. אלא משום דלא מסתברי דבטלו כל ישראל אכילת מצה בפסח. א"כ אכתי תקשי לפי"ד האיך אכלו מצה בליל פסח שלאחר י"ד שנה לדברי ר"י. ולפי"ז ע"כ צ"ל דאחרי י"ד שנה כל התבואות שגדלו מקודם מאחר שעדיין לא נתקדשה הארץ דינן כמו שגדלו בחו"ל ומותרין משום חדש ומהן אכלו בפסח שלאחר י"ד. והא דכתיב בקרא ולחם גו' ע"כ קאי הקרא היכא שהביאה שליש לאחר שנתקדשה הארץ:

אך לפי"ז ע"כ צ"ל דהא דהשיב ר"י לר' יונה דכל התבואות שמצאו ישראל כשבאו לארץ אסורין משום חדש דאף קודם שבאו לארץ חלוק דין א"י מדין חו"ל משום דירושה היא למפרע. ולכאורה אתיא כסברת ר"י דתמה על ר"ע דהא מן הקרא דכתיב ולחם גו' אין ראי' דאיכא למימר דאיירי היכא שהביא שליש אחר שבאו לארץ. וכן הבאתי למעלה בשם הגאון בעל משכנות יעקב. אבל אין דעתי נוחה מזה דא"כ האיך השיב ר"י לר' יונה למה לא. אלמא דבזה אין חולק כלל דלכו"ע אסור משום חדש אף לר"ע דס"ל דגבי חלה קודם שבאו לארץ היה דין א"י כחו"ל. ע"כ נ"ל דשאני חלה מחדש דהא אנן קיי"ל דחלה בזה"ז דרבנן אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא כסברת ר"ה בדר"י. וכבר בארנו למעלה בסי' ב' דר"ה בדר"י דייקי זאת מן הברייתא דלא כרבנן דבי רב דלפי דבריהם עדיין תקשי למה שני הקרא לכתוב בבואכם וצריך לגלות בסיפא דקרא אשר אני מביא אתכם שמה דלא אתי למטעי דהאי בבואכם אתא לגלות דאף בשנים ושלשה מרגלים נמי חייב בחלה. לכתוב כי תבאו כמו דכתיב בכ"מ. אלא ע"כ האי בבואכם וסיפא דקרא אתי לגלות דחלה בעי קדוש דוקא ע"י ביאת כולם ולמאי נ"מ בימי יהושע הא אז ודאי כולהו סליק. מזה אנו למדין דחלה בטלה הקדושה משגלו וצריכה קדוש פעם שנית דוקא ע"י ביאת כולם וכיון דחלה הי' ע"י קדוש שקדש יהושע מיד שבאו לארץ לכך ס"ל לר"ע דקודם שבאו לארץ הי' דינה כחו"ל לענין חלה. אבל חדש שנהג מיד שבאו לארץ ולא מצינו דבעי קדוש לזה אף שלא נהג רק בארץ לכך כו"ע מודים בזה דאף התבואה שמצאו מיד שבאו לארץ אסורין משום חדש. ונראה דר"י דתמה על ר"ע וס"ל דאף קודם שבאו לארץ כיון דירושה למפרע דינה כא"י לענין חלה ע"כ ס"ל כרבנן דבי רב דחלה בזה"ז הוא דאורייתא דס"ל דגם לענין חלה לא בעי קדוש כלל כסברתם כיון דנהג בשבע שכבשו ושבע שחלקו. א"כ חזינן דלחלה אין צריך קדוש כלל. לכך לא בטלה הקדושה ממנה אף משגלו. ולפי"ז הי' נראה דאף ר"ע סובר דירושה למפרע ואף הפירות שגדלו ביד העכו"ם שייכין לישראל רק דהעכו"ם היו דינם כאריסין כשיטת האחרונים. לכך השיב ר"י לר' יונה דאסור משום חדש. אמנם אם נאמר כן עדיין תשאר קושיתנו שהקשינו למעלה דאמאי פסול התבואה שהביא שליש ביד העכו"ם מטעם קצירך ולא קציר נכרי כיון דהעכו"ם לא היו להם זכות בפירות רק כאריסין הא בכה"ג גבי תרומות ומעשרות לא ממעטינן מדגנך ולא דגן נכרי אף למ"ד יש קנין:

לכן נראה יותר כפי משב"ל דעד שבאו ישראל לארץ היו כל הפירות שייכין להעכו"ם. ובזה אתי כל דברי הירושלמי מה דמחלק בין לחה ליבשה ובין יבשה לקצורה מדוקדק מאד. גם ניחא מה דפסל להבאת העומר מטעם קצירך ולא קציר נכרי כיון דשייכין כל הפירות לעכו"ם. וס"ל הני חבריא דר"כ דקנין פירות כקנין הגוף דמי או כפי מש"ל דעכו"ם היו להם רשות לחפור בורות כו' וא"כ הי' להם גם קנין הגוף. ומה דאסור משום חדש כל התבואה שמצאו מיד שבאו לארץ משום דלא ממעטינן כל האיסורין שנוהגין בארץ אף היכא שיש להעכו"ם בהקרקע קנין הגוף. ואף למ"ד יש קנין הוא דוקא היכא דגלי קרא להדיא היינו גבי תו"מ משום דכתיב דגנך. אבל היכא דלא גלי קרא כגון ערלה וחדש לכו"ע אין קנין לעכו"ם להפקיע מקדושתה. וכן כתב הרא"ש בתשו' כלל ב' סי' א'. אף שהרא"ש כתב שם ובחדש כיון שנוהג בחו"ל מהיכא תיתי לומר שלא לנהוג בשל נכרי. הוא לאלומי מילתא קאתי דכיון דנוהג בחו"ל כ"ש דנהג בשל נכרי. אבל באמת אף למ"ד דחדש אינו נוהג אלא בארץ. מ"מ נוהג בשל נכרי אף למ"ד דיש קנין כיון דליכא גבי ערלה וגבי חדש מיעוטא למעט של נכרי כו"ע מודי דנוהג אף בשל נכרי:

והנה הגאון בעל ש"א תמה ע"ד הרא"ש וכתב וז"ל ובאמת גם על הרא"ש אני תמה שאוחז החבל בתרי ראשין מדהביא ראי' דחדש נוהג בשל נכרי. מהא דאפי' למ"ד יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר. היינו משום דדריש לה מקרא דגנך ולא דגן עכו"ם. ואי לאו קרא תבואות עכו"ם בעי עישורי. ש"מ שמביא ראי' על חדש הגדילה בקרקע של נכרי שאסור מן התורה. ומיד מסיים והלא ערלה דאינה נוהגת אלא בארץ ואפ"ה נוהגת בנטיעת נכרי כדתנן כו'. ומה ראי' היא זו מנטיעות של נכרי שהנסיעה לחוד היא של נכרי. ואיכא למימר שנטעה בקרקע של ישראל דלא שייך בזה למימר יש קנין לנכרי כיון שאין לנכרי חלק בגופה של קרקע רק הנטיעה לחודי' שלו בתבואה הגדילה בקרקע של נכרי לענין איסור חדש. דשם איכא למימר יש קנין לנכרי ואין איסור חדש נוהג בו משום טעמא דמסקינן יש קנין וכש"כ שאין ענין לנידון זה מה שהביא מהא דעת שבאו אבותינו לארץ כו'. ומהירושלמי שאתמר עלה ונטעתם פרט לשנטעו נכרים קודם שבאו לארץ. יכול שאני מוציא את שנטעו נכרים משבאו לארץ ת"ל כל עץ. שהרי כיון שא"י ירושה להם מאבותיהם. ומן הדין אי לאו קרא דכי תבאו ונטעתם הי' איסור ערלה נוהג אפי' במה שנטעו נכרים משבאו לארך. אפילו אם תמצא לומר יש קנין דהא קרקע של ישראל היא. אלא דאתי קרא דכי תבאו ונטעתם למעט את שנטעו נכרים מקודם שנכנסו לארץ אע"ג שקרקע של ישראל אינו נוהג בו ערלה. ודומיא דהא מרבה לאסור את שנטעו נכרים משבאו לארץ דאחר ביאתם לארץ כש"כ שהקרקע של ישראל היא. אלא שהנטיעה של נכרי. דסד"א ונטעתם כתיב שתהי' אתם הנוטעים ולא נכרי ת"ל כל עץ לחייב בכה"ג בערלה ולעולם מיירי בשגוף הקרקע של ישראל. אבל בגוף הקרקע של נכרי עדיין לא שמענו. ואיכא למימר שפטור מן הערלה ומן החדש היכא שגוף הקרקע של נכרי דיש קנין לנכרי עכ"ל. ולפע"ד דברי הרא"ש ז"ל נכונים דס"ל להרא"ש כדברינו דעד שכבשו ישראל את הארץ מיד הנכרים הי' להנכרים זכות קנין פירות בארץ. רק שגוף הקרקע הי' ירושה לישראל מאבותיהם. א"כ שפיר הביא ראי' דאף בקרקע של נכרי נמי נוהג איסור ערלה מה"ת כקרקע של ישראל דהא מבואר שם במשנה ובירושלמי דמיד שבאו ישראל לארץ אם נטעו נכרים אף במקום שעדיין לא כבשו שם ישראל נמי חייב בערלה. והא ר"א ס"ל בגיטין דאף קנין פירות בלבד נמי מפקיע מקדושתה לענין תו"מ דהא ס"ל דעכו"ם שקנה קרקע בארץ אין לו בה רשות לחפור בשו"מ. מ"מ ס"ל דיש להם קנין להפקיע מידי תו"מ. ולדבריו תקשי אמאי חייב בערלה אף שנטעו נכרים משבאו ישראל לארץ כיון שעדיין לא כבשו שם ישראל את הארץ במקום שנטעו א"כ יש להנכרים שם ק"פ והא ס"ל ק"פ כקנין הגוף דמי ומפקיע מקדושתה. אלא ודאי דאף היכא דגוף הקרקע היא של נכרים נמי אין קנין לעכו"ם לאפקועי מקדושתה ונוהג בה איסור ערלה מה"ת כיון דבזה לא גלי קרא ודוקא גבי תו"מ דגלי קרא דגנך הוא דס"ל לר"א דיש קנין. וכ"ש אם נאמר דהי' להעכו"ם רשות אף לחפור בשו"מ עד שכבשו ישראל את הארץ מידם. בודאי יש להביא ראי' מזה דלענין ערלה לא מהני קנין עכו"ם לאפקועי מקדושתה אף למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כיון דיש להם רשות לחפור בשו"מ כקנין הגוף דמי כמו שמבואר בחי' הרשב"א גיטין (מז:) יעו"ש. וגם מה שדחה הש"א ראיית הרא"ש מהא דעכו"ם שנטע דש"ה דהנטיעות לחוד הי' של נכרי ואיכא למימר שנטע בקרקע של ישראל. לפע"ד ז"א דחיה כלל. דאף לפי"ד דמיירי שנטע בקרקע של ישראל מ"מ מי לא עסקינן דהנכרי נטע שלשה אילנות דהא קאמר המשנה סתם דנכרי שנטע חייב בערלה וכיון שהקנה לו הקרקע שלו לנטוע שלשה אילנות הרי זה קנה קרקע. דזה אין סברא לחלק בין קנה שלשה אילנות בין הקנה לו הקרקע לנטוע שלשה אילנות. וכיון דהנכרי קנה קרקע ומ"מ חייב בערלה א"כ ה"ה היכא דנטע הנכרי בקרקע שלו נמי חייב בערלה. כנ"ל לבאר דברי הרא"ש ז"ל. וכן נראה דזהו דעת הר"ש בסוף ערלה דהביא ראי' ממשנה זו דערלה נוהגת בשל נכרי ומיירי אף בקרקע של נכרי דהא קאמר שם הר"ש ובכרם רבעי פליגי ר"י ורבנן בפ"ג דתרומות משנה ט' דתנן ר"י אומר אין לנכרי כרם רבעי אבל מודה ר"י דיש לנכרי ערלה כו' עכ"ל. ובכרם רבעי ע"כ פליגי היכא דהקרקע היא של נכרי. דהא טעמא דר"י שם משום דס"ל דילפינן רבעי קודש קודש ממעשר וכיון דיש קנין ופטור ממעשר לכך פטור נמי מרבעי. ועיין שם בירושלמי דמביא שם התוספתא דר"י סובר דאין לנכרי רבעי דוקא בסוריא. ועיין משב"ל סי' ד'. א"כ ע"כ מיירי שם היכא דהקרקע היא של נכרי. וע"כ דגם הר"ש סובר כדברי הרא"ש דמהמשנה דנכרי שנטע מוכח דאפי' היכא דהקרקע של מקום הנטיעה היא קנויה להנכרי נמי חייב בערלה. וכן יש לדקדק מדברי תשו' הגאונים בחמדה גנוזה סי' ב' שע"כ הם מפרשים כדברינו. עיין מה שהבאתי למעלה דבריהם בסי' ז':

ועתה נשובה לנידון שאלתנו. הנה אם מותר לקצור בזה"ז בא"י קודם שהאיר המזרח של ט"ז בניסן לפי"ד הרי"ף והרמב"ם ושאר הראשונים דפסקו דחדש בחו"ל דאורייתא א"כ פסקינן כר"ע דחדש נהג מיד שבאו לארץ לפי"ז בודאי לא בטלה קדושת הארץ אף בזה"ז וראוי להבאת העומר לכך אסור לקצור קודם שהאיר המזרח אף בזה"ז. דלא כדברי הגאון בעל ש"א. אמנם לפי הפוסקים דפסקי דחדש בחו"ל לאו דאורייתא לכאורה יש לומר דהני אמוראי ס"ל כר"י דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע. א"כ חדש לא נהג עד אחר י"ד שנה של כבוש וחלוק. ואי תרומה בזה"ז דרבנן משום דקדושת עזרא בטלה גם חדש בזה"ז אף בא"י לאו דאורייתא. א"כ מותר לקצור קודם שהאיר המזרח של ט"ז בניסן. אבל באמת נראה כיון דבסוגיא דמנחות (ה) קאמר שם אפי' למ"ד חדש בחו"ל לאו דאורייתא ע"כ זה קאי אליבא דר"ע דס"ל דספיחין בשביעית אסורין דאורייתא ומ"מ ס"ל חדש בחו"ל לאו דאורייתא א"כ זהו כשיטת הירושלמי דגם לר"ע איכא למימר דחדש בחו"ל לאו דאורייתא. יותר מסתברא לומר דהני אמוראי ר"פ ור"ה בדר"י דפסקי דחדש בחו"ל לאו דאורייתא ס"ל כשיטת הירושלמי וס"ל דהני סתמי היינו סתמא דמתני' דערלה דחדש אסור מה"ת בכ"מ. והני סתמי דס"ל דעומר אינו בא אלא מן הארץ משום דחדש בחו"ל לאו דאורייתא. פליגי אליבא דר"ע. ולהם נראה יותר לפסוק כהני סתמות דאינו בא אלא מן הארץ וכיון דעיקר דינם סמכו אר"ע א"כ בזה"ז בא"י ודאי דאורייתא ואסור לקצור קודם שהאיר המזרח:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה