מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס חובת קרקע · סימן י
והנה עלה בדעתי להביא עוד ראי' דגם תלמודא דידן סובר דלר"ע חדש בחו"ל לאו דאורייתא (מר"ה יג.) דקאמר שם הגמרא בעי מיני' חבריא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלו מהיכן הקריבו כו' ע"כ. וע"כ קאי זה דוקא לר"ע דס"ל דכי תבאו לארץ מיד משמע אע"ג דכתיב בו מושבות. דלר' ישמעאל לא הקריבו את העומר אלא לאחר ירושה וישיבה. והא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול משום דלא הוה צריכי דנסתפקו מן המן שבכליהם כדאמרינן (בקדושין לח.) ולפי מה שהוכחנו למעלה דהבאת העומר ואיסור חדש תלויין זה בזה א"כ כיון דס"ל דקציר נכרי פסול להקרבת העומר ממילא נמי אין בו איסור חדש. וכן כתב הפנ"י בקונטרסו על איסור חדש. ומה שהביא הגאון בעל ש"א ראי' מבית השלחין דג"כ אין מביאין ממנו את העומר מ"מ איסור חדש נוהג בו. אלמא דחדש והבאת העומר אינו תלוי זה בזה. נפלאתי ע"ז מאד דהא גבי בית השלחין בדיעבד אם הביא את העומר ממנו כשר. לכך איסור חדש נוהג בו ג"כ. אבל קציר נכרי הא אף בדיעבד אם הביא ממנו פסול דכן מוכח מדברי הגמרא דפריך האיך הביאו את העומר. ואם הי' בדיעבד קציר נכרי כשר כיון דלא הי' אפשר להביא את העומר רק מקציר נכרי כדיעבד דמי. וכיון דפסול בדיעבד הוה קציר נכרי כחו"ל למ"ד דאין מביאין את העומר ממנו. וזה רחוק לומר שהגאון הנ"ל כוון להביא ראי' לפי הי"א שהביאו התוס' (מנחות סח.) ד"ה קוצרין כו' אשר מבית השלחין שבעמקין אף בדיעבד פסול להביא ממנו העומר יעו"ש. שנראה שהתוס' אינם מסכימים לדברי הי"א הללו. וגם מדברי הרמב"ם נראה דאינו סובר כן. ואם איתא דס"ל דלר"ע גם בחו"ל נוהג איסור חדש א"כ יהא דין חדש מהופך מדין ערלה, ערלה דאינה נוהגת בחו"ל אלא מהלכה בלבד ואין לוקין עלי' לפי"ד הרבה הראשונים כמשב"ל בסי' א'. וכ"ש למ"ד דאינה אלא מהלכות מדינה בלבד. נוהגת בארץ בשל נכרי ולוקין עלי' דהא ילפינן מקרא מכל עץ. וחדש דנוהג בחו"ל מה"ת אינו נוהג בשל נכרי אף בארץ. וכעין ראי' זו כתב הרא"ש להוכיח דלפי"ד דס"ל דנוהג חדש בחו"ל מה"ת ע"כ נוהג נמי בשל נכרי דאל"כ יהא דין חדש מהופך זה מזה. אלא ע"כ דהנהו חבריא סברי דאף לר"ע ממעטינן חו"ל מהבאת עומר וה"ה מאיסור חדש וכן קציר נכרי. ומושבותיכם ס"ל כהירושלמי דאתי לחדש שיצא מן הארץ לחו"ל. ולפי"ז נסתר ראיית הב"ח ביו"ד סי' רצ"ג דהביא ראי' מסוגיא זו דס"ל דחדש אינו נוהג בשל נכרי אפי' למאן דס"ל דחדש נוהג בחו"ל מה"ת. ולפי"ד ז"א דהנך חבריא ס"ל דגם לר"ע חדש אינו נוהג בחו"ל מה"ת לכך ס"ל דאינו נוהג בשל נכרי. אבל לפי הסוברים דחדש נוהג בחו"ל ומביאין עומר אף מחו"ל א"כ לא ממעטינן מקצירכם קציר נכרי. דלא גרע קציר נכרי מחו"ל ומוקי קרא דקצירכם לדרשא אחריתי למה דדרשינן (במנחות עב.) קצירכם ולא קציר מצוה. ומה שכתבו הש"ך והט"ז דמסוגיא דר"ה מוכח דחדש נוהג בשל נכרי אף שאין מביאין עומר ממנו מדאיבעי' להו להנך חבריא ממה הביאו ישראל את העומר ולא איבעי' להו אמאי לא אכלו אלא ממחרת הפסח ולא אכלו מעיקרא הלא אין חדש נוהג במה שגדל ביד הנכרי אלא ודאי דאין תלוי דין חדש בדין הבאת העומר. תירצו האחרונים דזה היה ידעי הנך חבריא דאפשר לתרץ הקרא דממחרת הפסח אכלו מכל תבואת הארץ ואפי' מן התבואה שהי' להו לחוש דלמא לא הביא שליש ביד נכרי דאסורה משום חדש. אבל לענין הבאת עומר כיון דבעינן שיהא קים להו בודאי דלא הביא שליש ביד נכרי הוה ס"ד דא"א לדעת זאת בבירור ולכך איבעי' להו ממה הקריבו העומר. והשיב להו שהיו יכולין להקריב העומר ממה שהי' ברור להם דלא הביא שליש ביד נכרי משום דקים להו בין הביא שליש ללא הביא שליש. כן היה נ"ל לכאורה:
אבל לאחר העיון נראה דז"א. דהא ממה דהביא ר' ירמיה ראי' שם דקים להו בין הבאת שליש ובין פחות משליש מדאיבעי' הנהו חבריא לרב כהנא וממה דהשיב להם רב כהנא. נראה דסובר ג"כ כדבריהם דמה שגדל ביד נכרי עד שלא באו לארץ אין מקריבין ממנו העומר. ואפ"ה קאמר ר' ירמיה להדיא בירושלמי פ"ב דחלה [הביאו התוס' שם] דאסורין משום חדש דאיתא שם ר' יונה בעיא קמי' דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדין לחה אפי' יבשה א"ל אפי' יבשה ואפי' קצורה. אלמא דסובר ר' ירמיה דמה שגדל ביד נכרי אסור משום חדש אף שאין מקריבין ממנו את העומר. וע"כ צריך לישב קושית הש"ך והט"ז כמו שתירצו האחרונים עפ"י דברי התוס' ד"ה ולא קציר נכרי וז"ל ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם כדאמר בע"ז פ' ר' ישמעאל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ומ"מ דייק התם שפיר משום אשירות שמדורות הראשונים עכ"ל. ועיין בט"א ובקונ"א שם. א"כ א"ש קושיתם בפשיטות הלכך לא הי' קשה להנהו חבריא אמאי לא אכלו מעיקרא אע"ג דבקציר של נכרי כיון דאינו ראוי להקרבה אינו אסור משום חדש דאיסור חדש והבאת העומר תלוי זה בזה. הוא מטעם דכיון דיש בה ג"כ חלק של ישראל דירושה היא להם מאבותיהם לכך לא היו יכולין לאכול אף מה שהביא שליש ביד הנכרי משום חלקו של ישראל. ומטעם זה קאמר ר' ירמיה נמי בירושלמי דאסורין משום חדש כל התבואות שמצאו בעת בואם לארץ. אבל לענין הקרבת העומר לא היו יכולין להקריב משום קצירך ולא קציר נכרי כיון דגם העכו"ם יש לו חלק בה. ולכך פריך רק מהקרבת העומר. אך כ"ז יש לישב לפי"ד האחרונים דפירשו בכוונת התוס' דמה שכתבו מ"מ יש לו במה שזרע. היינו דלעכו"ם יש חלק במה שזרע. אבל עיקר הקרקע והפירות הוא של ישראל. והעכו"ם היו כאריסים אצל ישראל. אבל לפ"ד נראה שאינו כן. דלפי דבריהם קשה האיך אמרינן דמה שגדל ביד הנכרי קודם שנכנסו ישראל לארץ פסול להבאת העומר דהא מצינו תרומות ומעשרות שאם הנכרי הוא אריס ואפי' קבלן חייב בתו"מ לכו"ע אפי' למ"ד יש קנין ולא ממעטינן מדגנך דגן נכרי אלא דוקא אם העכו"ם קנה מהישראל אז אמרינן דדגן נכרי פטור מתו"מ. אבל אם יש להעכו"ם חלק בהתבואה חייב בתו"מ. וכן מצינו להיפוך למ"ד יש קנין דאם הנכרי קנה קרקע מישראל והישראל הוא אריס אצלו פטור מתו"מ. עיין ברמב"ם ה' תרומות פ"א הי"ז. וא"כ גם כאן כיון דיש להעכו"ם רק חלק בה לא הוה ממעטינן מקצירך קציר נכרי. ויותר נפלאתי על הגאון בעל שב יעקב שאלה ס"א דמדמה להדיא הא דקצירך ולא קציר נכרי לדגנך ולא דגן נכרי יעו"ש. ומ"מ סובר דהפירות שייכי לישראל משום דלמפרע ירשו. א"כ האיך מצינן למעוטי מקצירך כיון דהעכו"ם היו רק כאריסים הא בכה"ג לא ממעטינן מדגנך ולא דגן נכרי:
ע"כ נ"ל דאף שזכה אברהם בארץ משעה שנתנה לו היינו דוקא רק גוף הקרקע וכל המחובר לה. אבל הפירות לא זכו אלא עד שבאו ישראל לארץ וכן נראה דעת הגאון בעל פ"ד בדרך הקודש שהביא שם דברי אגדה הביאה רש"י ז"ל בפ' לך לך גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בשדות אחרים ורועי אברהם מוכיחים אותם על הגזל והם אומרים נתנה הארץ לאברהם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל. והכתוב אומר והכנעני אז בארץ ולא זכה בה אברהם עדיין ע"כ. ופי' שם דהיו סוברים רועי לוט דאין לגוי במה שזרע משעה שנתנה הארץ לאברהם משו"ה כינה אותם הכתוב ואמר והכנעני והפרזי אז בארץ כלומר דכ"ז שלא נעקרו הז' עממים יש לגוי במה שזרע וא"כ מה שמרעים רועי לוט בהמתם בשדות אחרים גזל הוא בידם ע"כ. ואם איתא דמשעה שנתנה הארץ לאברהם זכה גם חלק בפירות שגדלו אח"כ אכתי אמאי לא היו יכולין לרעות מקניהם שם. ואף שהכנעני והפרזי היו אז בארץ כיון דגם להם יש חלק בהפירות. אלא ודאי כמ"ש דלא זכה אברהם כלל בפירות כ"ז שלא נעקרו הז' עממים. והיה כמו מתנה שנתנה מהיום ולאחר מיתה דהגוף זכה מיד והפירות לאחר מיתה. ה"נ הגוף זכו מיד שנתנה הארץ לאברהם והפירות זכו מעת שבאו לארץ. וע"כ דכונת התוס' הוא דמ"מ יש לו במה שזרע היינו דכל הפירות הוא של העכו"ם שזרע כנ"ל:
מ"מ לכאורה קשה אמאי מיקרי הפירות שהיו מחוברין בשעה שבאו ישראל לארץ קציר נכרי הא אמרינן בב"ב (קלח:) האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה. ומה שהניח תלוש הוא של יורשים. ופריך שם הגמרא הא מחובר לא והתניא שמין את המחוברין ללוקח אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. אלמא דאצל בנו זכה הבן בפירות המחוברין מחמת המתנה שנתנה לו. וא"כ ה"נ זכו ישראל בפירות המחוברין מחמת המתנה שנתנה להם. וכיון דזכו ישראל בפירות המחוברין מחמת שנתנה הארץ לאברהם [דישראל נקראים בנים של מקום] ולא מחמת הכיבוש. ונמצא שהיה למפרע של ישראל. ואמאי מיקרי קציר נכרי. ונראה דע"כ לא אמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ונותנו המתנה בעין יפה דיזכה ג"כ בפירות המחוברין אלא היכא דבלאו הכי לא יזכה הבן בפירות אבל הכא דגם בלא"ה יזכו ישראל בפירות מחמת הכיבוש קם לה אדינא דאינו זוכה בפירות המחוברין למפרע ולהכי מיקרי קציר נכרי. ובזה יובן היטיב דברי הירושלמי שהבאתי לעיל דר' יונה בעיא קמי' דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדין לחה אפי' יבשה א"ל אפי' יבשה ואפי' קצורה מעתה אפי' חיטין בעליה דלכאורה קשה באיזה סברא יש לאסור יותר לחה מיבשה ויבשה מקצורה וקצורה מחיטין בעליה. אבל לפי"ד ניחא משום דבלחה איכא למימר דלכך אסורה משום חדש דלא מיקרי קציר נכרי אף שהביא שליש ביד נכרי כיון דהפירות עדיין צריכין לקרקע זכו ישראל בהן למפרע. כמ"ש דבבנו זכה בפירות המחוברין לקרקע ע"כ שואל מעמו עד כדין לחה אפי' יבשה ר"ל שהגיעו לקצור וקיי"ל כל העומד לקצור כקצור דמי וכן פסקינן בשו"ע ח"מ סי' רנ"ז ס"ב דאם הגיע לבצור לא זכה בהן הבן מחמת מתנתו והוה של יורשין. וא"כ ה"נ לא זכו בהן ישראל למפרע ומיקרי קציר של נכרים אם הם אסורין משום חדש. והשיב לו אפי' יבשה. ואמר לי' א"כ לא מבעי יבשה דאכתי איכא קצת סברא למימר דלא מיקרי קציר נכרי כדעת הרשב"ם דס"ל דמחוברין אפי' הגיעו לבציר הרי הן של הבן ע"ש בש"ך. אלא אפי' קצורה דהם פירות תלושים דודאי זכו בהן ישראל רק מחמת הכיבוש. ובודאי נקראו קציר של נכרי ואפ"ה נוהג בהן איסור חדש. וקאמר מעתה אפי' חטין בעליה דאינם צריכין לקרקע כלל אפי' ליבשם. ואפ"ה נוהג בהם איסור חדש, משום דאיסור חדש נוהג אפי' בשל נכרי. והא דצריך ר' ירמיה לאשמועינן הך מעתה אפי' חטין בעליה. משום דאיכא לאסוקי אדעתא דלכך בקצורה אסורה משום חדש משום דקצורה ג"כ לא מיקרי קציר נכרי דאיכא למימר כיון דעדיין צריכין לקרקע ליבשם הוה דינם כמו מחוברין לקרקע. וכמו שמצינו גבי הנותן שדה במתנה לחבירו והיו בהן פירות הצריכין ליבשם לדעת הרשב"ם והרמב"ן ב"ב (עא.) זכה בהן המקבל מתנה מחמת השדה דהנותן בעין יפה הוא נותן [עיין בחו"מ סי' רט"ז ס"ו ובסמ"ע סק"מ ובהגר"א סק"כ] ה"נ איכא למימר דזכו ישראל בפירות הקצורים מחמת המתנה ולא מחמת הכיבוש וא"כ הי' זכיה למפרע. ולא מיקרי קציר נכרי. אבל באמת אינו כן דאף לדעת הרשב"ם לא זכה הבן אלא בפירות המחוברין ממש [אף שהגיעו לבצור] כיון דשייר להדיא הפירות וא"כ ע"כ הטעם גבי קצורה משום דאיסור חדש נוהג אף בשל נכרי ומעתה אפי'. חטין בעליה כו'. וצדקו דברי הש"ך מה שהביא ראי' מהירושלמי הזה דחדש נוהג אף בשל נכרי דלא כהב"ח. וע"כ צ"ל דקציר נכרי לא דמי לחו"ל. ואף דבחו"ל תלוי בהבאת העומר כמו שהוכחנו למעלה. אבל קציר נכרי לא דמי לזה דאע"ג דפסול להבאת העומר מ"מ חדש נוהג בו ודוקא חו"ל דהקרא גלי להדיא דהעומר תלוי בביאת הארץ. ומשמע מפשטות הקרא דהבאת העומר ואיסור חדש הוא דוקא בא"י ולא בחו"ל. אבל פסול דקציר נכרי הוא כמו שארי פסולין דפסולין להבאת העומר אפ"ה אסורין משום חדש. א"כ הראי' שהבאנו למעלה מחבריא דר"כ דס"ל אליבא דר"ע דחדש בחו"ל לאו דאורייתא ליתא. מ"מ מה שהוכיח הגאון בעל ש"א דמחבריא דר"כ מוכח דס"ל דחדש בחו"ל מה"ת. לפע"ד צ"ע מנין לו זה ואי משום דס"ל דחדש אסור מיד שבאו לארץ. הא איכא למימר דס"ל אף דאיסור חדש מיד שבאו לארץ מ"מ בכל מושבותיכם בא לרבות חדש דא"י שיצא לחו"ל. כדאמרינן בירושלמי. ולקמן נבאר עוד בזה בס"ד:
ועלה בדעתי לומר דנידון זה אם שייכין כל הפירות להנכרי עד שבאו ישראל לארץ או לאו. איפליגי בזה בירושלמי שם. דז"ל הירושלמי על הך דאמר ר' יהודא פירות חו"ל שנכנסו לארץ ר' עקיבא מחייב בחלה ור' אלעזר פוטר ואיתא שם מה משיב ר"ע לר"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתות שחייבין בחלה ולא גידולי פטור הן והוא מקבל מיני'. ואמר ר' יוסי תמיהני איך ר"ע השיב תשובה זו ומקבל מיני' תמן עד שלא נכנסין לה למפרע ירשו כו' עכ"ל. ואין פירושו כמו שנראה לכאורה דר"ע לא ס"ל דא"י ירושה להם מאבותיהם ולמפרע זכו. דז"א דהא זה מילתא דפסיקא לן בכמה מקומות דא"י מוחזקת היא מיד אבותיהם מדנטלו בנות צלפחד חלק בכורה. אלא נראה דר' יוסי דתמה על ר"ע ס"ל דישראל זכו למפרע הקרקע והפירות רק העכו"ם היו דינם כאריסין כמו שהבאתי לעיל שיטת האחרונים בדברי התוס' דר"ה. אבל ר"ע ס"ל אף שגוף הקרקע וכל האילנות המחוברין נתן הקב"ה לישראל וזכו בה למפרע מימות אברהם. אבל שייר עדיין זכות להעכו"ם בהקרקע שכל הפירות שיגדלו בה עד שיבואו ישראל לארץ יהי' שייך להעכו"ם. לכך שפיר הביא ר"ע ראי' מהקמחין וסלתות שמצאו בעת בואם לארץ וחייבין בחלה אף דגדלו ברשות העכו"ם. ואפשר אף למ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי תו"מ היינו דוקא אח"כ שכבשו אותה ונתקדשה אין כח ביד ישראל למוכרה ולהפקיע מקדושתה. אבל קודם שכבשוה כיון ששייר הקב"ה זכות בקרקע דכל הפירות שייכין להם לכ"ע יש קנין לעכו"ם להפקיע מקדושתה. ולכך אמרינן בר"ה שם מה שגדלה ביד נכרי פסולה להבאת העומר בפשיטות אף דאנן קיי"ל דאין קנין. דלפע"ד נראה ברור דלמ"ד אין קנין ודאי אף שגדל ביד הנכרי אינו פסול לקצירת העומר מטעם קצירך ולא קציר נכרי. כמו דלגבי תרומות ומעשרות אמרינן אע"ג דכתיב דגנך מ"מ מה שגדל ביד הנכרי חייב בתו"מ. ה"ה גבי הבאת העומר כיון דאין קנין אין אנו יכולין למעטן מקצירך. ובזה ניחא מה דהשמיט הרמב"ם דין זה דקציר נכרי פסול להבאת העומר. משום דהרמב"ם פסק כמ"ד אין קנין. ודוקא מה שגדל ביד הנכרי קודם שכבשו הוא דפסול להבאת העומר. (אך לפי"ד הכ"מ דס"ל דדוקא אם חזר ולקח ישראל ממנו הוא דאין קנין. אבל בעודו ביד הנכרי לכ"ע יש קנין עדיין צ"ע דברי הרמב"ם אמאי השמיט דפסול קציר נכרי בעודו ביד העכו"ם.) כן לענין חלה מיקרי גידולי פטור מה שגדלו קודם שכבשוה. אך מה שחייבה התורה להפריש חלה מיד שבאו לארץ משום דגדולי חו"ל משבאו לארץ חייב בחלה. כן הוא סברת ר"ע. וחבריא דרב כהנא ע"כ כר"ע ס"ל. דלר"י כיון דס"ל דעכו"ם אין דינם אלא כאריסין א"כ לא מצי לממעטינן מקצירך ולא קציר נכרי כמשב"ל:
אבל לאחר העיון אפשר לומר דכ"ע ס"ל דעד שבאו ישראל לארץ היו שייכין כל הפירות להעכו"ם. והא דס"ל לר"י דאף קודם שכבשוה נמי דינה כא"י משום דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ מיד שזכו ישראל בגוף הקרקע מימות אברהם דינה כא"י ולא כחו"ל ואף שהעכו"ם יש להם קנין פירות אינם מפקיעין מקדושתה ואיכא למימר דר"ע ור"י פליגי בזה אם קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא. ועוד איכא למימר דגם ר"ע ס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אך דס"ל דקודם שבאו ישראל לארץ הי' להנכרי רשות אף לחפור בורות שיחין ומערות א"כ זה מיקרי קנין הגוף. והא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הוא דוקא היכא דמוכר לו הפירות בלבד ואין לו בה רשות לחפור בורות שיחין ומערות וכן המוכר בזמן שהיובל נוהג אין להקונה רשות לחפור בשו"מ כמו שמפורש בירושלמי דגיטין סוף פ' השולח [אף שבדברי הראב"ד וה"ה בה' מכירה פ' כ"ג ה"ו מבואר שם דאינו כן וס"ל דאף בזמן שהיובל נוהג עושה בה כל חפצו. אבל באמת כבר תמה ע"ד המל"מ פי"א ה' שמיטה ויובל מדברי הירושלמי הנ"ל. ומה שתירץ ע"ז הבעל מרכבת המשנה ח"ג וז"ל ולק"מ דלחפור בשו"מ לקלקל הקרקע אינו רשאי הלוקח לזמן או בשעת היובל ומ"מ קנה קרקע תוך הזמן לבנות ולהרוס ולעשות כאדם העושה בשלו בדבר שאין קלקול כמו לחפור באר מים ולהרוס ע"מ לבנות במקומו על תואר אחר וזה פשוט עכ"ל, לפע"ד דבריהם אינם סובלים זאת כלל. דהא כתבו להדיא דעושה בה כל חפצו אלמא דרשאי אף לקלקל וחופר בה בשו"מ כמו קונה קנין עולם. ודבריהם צע"ג.] ור"י ס"ל דמיד שנתנה הארץ לאברהם לא הי' לעכו"ם רשות לחפור בה בשו"מ לכך ס"ל דבקנין פירות לבד אין מפקיעין מקדושתה. ור"א דס"ל בגיטין (מז.) דאין לעכו"ם רשות לחפור בשו"מ מ"מ ס"ל דיש קנין לעכו"ם להפקיע מיד תו"מ ע"כ ס"ל כר"י רבו דקנין פירות כקנין הגוף דמי. אבל למ"ד דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כל היכא דקנה העכו"ם רק לקנין פירות בלבד. אין קנין לעכו"ם להפקיע מקדושתה לכ"ע ואף לפי"ז ע"כ צ"ל דחבריא דר"כ כר"ע ס"ל מטעם שב"ל: