מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס חובת קרקע · סימן ב
שאלה מי שאבל ערלה דא"י בזה"ז ולפי דעת הראשונים דעל ערלה דחו"ל אין לוקין עליה. אם חייב מלקות על ערלה דא"י בזה"ז לפי דעת הפוסקים דס"ל דקדושת עזרא בטלה בזה"ז. ונ"מ לענין פסול עדות. וכן אם יש להקל בספק ערלה לפי דבריהם בזה"ז. וכן אם מחויב לשורפה ערלה דא"י בזה"ז אי אמרינן דערלה דח"ל אינו מחויב לשורפה כפי משב"ל:
תשובה הנה הגאון בעל מל"מ בהמ"א פ"י הי"א כתב וז"ל אליבא דמאן דאית לי' דתרומה בזה"ז דרבנן משום דקדושתה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא וס"ל ג"כ דעזרא לא קדש לעתיד. כלאי הכרם בזה"ז אף בא"י אין איסורו כ"א מדרבנן דכי היכא דבטלה קדושת הארץ לגבי תרומה ה"נ בטלה לגבי כלאי הכרם כ"כ התוס' בפ' (הערל פא.) ד"ה מאי יעו"ש. ונראה דה"ה לחדש אליבא דמאן דאית לי' דחדש בחו"ל דרבנן דה"ה אף בא"י בזה"ז לא אסור כ"א מדרבנן וכן ערלה דקיי"ל בחו"ל ספיקא מותר משום דכך נאמרה הלמ"מ בזה"ז אף בא"י ספיקא מותר משום דבטלה קדושת הארץ עכ"ל. ולפע"ד נראה דאף בזה"ז ערלה בא"י ספיקא אסורה לכו"ע וכאשר אבאר בס"ד. ואם כי מי אנכי שאבוא לחלק ע"ד גאון כמרן המל"מ אבל תמכתי יתדותי מה שראיתי שגדולי האחרונים פסיקא להו דלא כדבריו. הנה הבאתי למעלה דברי החכם שהקשה להמהרי"ט והרי ערלה דכתיב כי תבאו ונוהג בזה"ז מה"ת. וע"כ כונתו דגם בזה"ז נוהג ערלה בא"י מה"ת וספיקא אסורה ואמאי לא נימא לדעת הרמב"ם כיון דכתיב כי תבאו ובעי ביאת כולכם וכיון דלא היה ביאת כולם אף בימי עזרא א"כ צריך להיות דין ערלה בא"י בזה"ז כמו ערלה דחו"ל דאינה אסורה אלא מהלכה בלבד וספיקא מותרת. אלמא דפסיקא לי' דזה משמע מן המשנה דגם בזה"ז ערלה בא"י ספיקא אסורה לכך הקשה מזה ע"ד הרמב"ם. והמהרי"ט הודה לו בזה רק שהשיב לו מטעם אחר כיון דערלה נוהגת גם בחו"ל א"כ ערלה אינה תלויה בארץ. ע"כ מוכרח לומר דכי תבאו קאי על זמן ביאה ולא דבעי ביאת כולם. ואע"ג דעדיין תלויה בארץ לענין ספיקא דבארץ ספיקא אסורה ובחו"ל ספיקא מותרת אף בספק הקרוב לודאי כמש"כ הר"ן בס"פ קמא דקדושין. מ"מ א"א לומר דקרא דכי תבאו קאי לענין ספיקא דבעי ביאת כולם כיון דהא דספיקא מותרת בחו"ל הוא רק מהלכה בלבד א"כ א"א לומר דקרא דכי תבאו קאי ע"ז:
ולפע"ד נראה דאי אמרינן דערלה דחו"ל אסורה ג"כ מן הקרא משום דכי תבאו קאי על זמן ביאה. והא דספק ערלה דחו"ל מותרת משום שהיה הלמ"מ מפורש דבערלה דחו"ל ספיקא מותרת. ודאי א"א להקל בארץ בזה"ז בספק ערלה אף אם בטלה הקדושה ממנה. דהא סתם חו"ל לא מיקרי אלא מה שחוץ לגבול שכבשו עולי מצרים. אבל בארץ אף לאחר שבטלה הקדושה ממנה א"א ללמוד מהלמ"מ להקל בה כיון דהלמ"מ לא אמרה רק בחו"ל ספיקא מותרת א"כ מנ"ל ללמוד דגם בארץ לאחר שנתבטלה הקדושה ממנה ספיקא מותרת. ולפ"ז לפ"ד השאלתות והבה"ג שהבאתי למעלה דס"ל דערלה דחו"ל אסורה מן הקרא פשיטא דספק ערלה בא"י בזה"ז אסורה אפי' אי אמרינן דקדושת עזרא בטלה בזה"ז. ויותר נ"ל דאף לפ"ד הרמב"ם ושארי הראשונים שהבאתי למעלה דס"ל דערלה בחו"ל אינה אסורה אלא מהלכה בלבד ולא מן הקרא משום דהקרא לא קאי על ערלה דא"י משום דכתיב כי תבאו. ולפי"ז לכאורה היה אפשר לומר כדעת המל"מ דכיון דנתבטלה קדושת הארץ א"כ גם שם אסורה רק מהלכה בלבד. לכך גם בארץ ספיקא מותרת דהלכה הי' ודאה אסורה וספיקא מותרת א"כ מה שאסור מטעם הלכה ספיקא מותרת. אבל באמת לאחר העיון ז"א דלפע"ד נראה ברור דערלה גם בזה"ז בא"י אסורה מה"ת ולא מהלכה לבד וע"כ ספיקא אסורה. כיון דלכו"ע נהגא ערלה מיד שעברו ישראל את הירדן כדאיתא בתוספתא להדיא וכן איתא בירושלמי דערלה דגם ר' ישמעאל דס"ל דכ"מ דכתיב כי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע מ"מ מודה בערלה ובחלה דנהגו מיד שעברו את הירדן אף שעדיין לא כבשו. וכן איתא בספרא כי תבאו ונטעתם פרט לשנטעו כותים עד שלא באו לארץ. או יכול שאני מוצא אף שנטעו כותים משבאו ישראל לארץ ת"ל כל עץ מיכן אמרו אעפ"י שלא כבשו ישראל חייב. וכיון דערלה אינה תלויה כלל בכבישת הארץ נראה דאף שגלו לא בטלה הקדושה הראשונה. דהא כתב הרמב"ם להדיא בה' תרומות פ"א ה"ה דלכך בטלה הקדושה הראשונה לאחר שגלו מפני שהיתה ע"י כבוש. וטעמי' כיון שגלו א"כ ממילא נתבטל הכבוש ונתבטלה הקדושה שנתקדשה ע"י. אבל לענין ערלה כיון שנתקדשה לזה מיד שבאו ישראל לארץ לא בטלה הקדושה לענין זה אפי' לאחר שגלו:
אמנם ראיתי להרמב"ם בפי' המשנה שם דכתב וז"ל אעפ"י שלא כבשו ענינו אף שלא כבשו כל הארץ עכ"ל. ונראה דס"ל דדוקא היכא דנטעו נכרים במקום שכבשו רק שעדיין לא כבשו כל א"י אז חייב בערלה אבל נטעו נכרים במקום שלא כבשו עדיין פטור מן הערלה. מ"מ נראה דהא דפי' כן משום דהוא אזיל לשיטתי' דס"ל שם בפי' המשנה דהא דנכרי שנטע חייב בערלה דוקא שנטע לצורך ישראל. אבל נטע נכרי לצורך עצמו וקנאה ישראל ממנו אח"כ אינו חייב בערלה דסובר דערלה אינה נוהגת בשל נכרי כלל. ולכך הוכרח לפרש שלא כבשו כל הארץ ונטעו דוקא במקום שכבשו דהי' לצורך ישראל אבל היכא דנטעו נכרים במקום שלא כבשו כיון דעדיין לצורך עצמן היה פטור מערלה. אבל כבר חזר בו הרמב"ם בחיבורו בהמ"ש פ"י ה"ה ופסק דנכרי שנטע בין לישראל ובין לעצמו חייב בערלה. ודאי דהדר גם מפי' זה דפי' שלא כבשו היינו שנא כבשו כל הארץ אבל נטעו במקום שכבשו. אלא פי' כפי שמורה פשטיות המשנה שלא כבשו היינו אפי' נטעו נכרים במקום שלא כבשו עדיין ג"כ חייב בערלה וכן משמע שם בה"ט. ועוד דהא אף לפי פי' המשנה שפי' הא דלא כבשו היינו כל הארץ ליכא למימר שכונתו שלא כבשו כל הארץ ממש היינו כל הגבולין שפירשה התורה. ואשמועינן דאף שלא כבשו כל הגבולין אעפ"כ חייב בערלה דא"כ מאי ארי' ערלה דצריך הספרא למילף זאת מכל עץ הא אפי' כל דבר התלוי בארץ דכתיב בהם וירשתה וישבתה בה היו נוהגים ג"כ לאחר י"ד שנים אף שלא הי' הכביש של כל הגבולין עד ימי דוד כידוע דלהכי הי' סוריא כבוש יחיד מחמת דכבש אותה דוד קודם שכבש כל א"י (עיין גיטין ח. בתוס' ד"ה כבש יחיד מש"כ בשם הספרא). אלא ע"כ צ"ל דכונת הרמב"ם שלא כיבש כל הארץ היינו מה שכבש יהושע. משים דהקידוש של יהושע היה לאחר גמר כל הכיבוש. וזה אתא המתני' לאשמועינן שאף שעדיין לא כבש יהושע ולא קידש את הארץ מ"מ חייבין בערלה משום דילפינן מכל עץ. וכונת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה הוא רק אם נטעו נכרים במקום שלא כבשו פטור אבל אם נטעו נכרים במקום שכבשו אף שעדיין לא גמר יהושע הכבוש ודאי דחייבין בערלה אף לפי פי' הרמב"ם בפי' המשנה משום דערלה אינה תלויה כלל בקדושת הארץ שקידש יהושע. ולפי"ז צ"ל דהא דס"ל להרמב"ם בפי' המשנה דנכרי שנטע לצורך עצמו פטור מן הערלה לא משום שסובר דנכרי מפקיע מקדושתה אלא הוא משום גזה"כ דכתיב ונטעתם דמשמע דוקא אם נטעו ישראל אבל נטעו נכרים פטור. ובלא"ה מוכרחין אנו לומר כן דהא משמע שם מדברי הרמב"ם דנכרי שנטע לצורך עצמו פטור מן הערלה לגמרי ואין צריך לנהוג אף כדין ערלה של חו"ל ואי אמרינן דהטעם הוא משום דהנכרי מפקיע מקדושתה א"כ הי' צריך לנהוג בה לכה"פ כדין ערלה של חו"ל. אלא ע"כ משום גזה"כ הוא ולכך פטר לגמרי מן הערלה. וא"כ אף לפי"ד הרמב"ם בפי' המשנה ערלה אינה תלויה כלל בקדושת הארץ שקידש יהושע. ולפי"ז הוא מה"ת אף לאחר שגלו. ואף קודם שקידש עזרא בפעם שניה הי' נוהג ערלה מה"ת. ואין צריך לזה קדושת עזרא כלל כיון שלא בטלה מעולם ולכך אף למ"ד דתרומה בזה"ז הוא דרבנן דקדושת עזרא בטלה מ"מ לענין ערלה היא מה"ת וספיקא אסורה:
והנה יש להביא ראי' לזה דהא משנה ערוכה היא ריש ערלה נכרי שנטע חייב בערלה. ופי' שם הר"ש דילפינן זה מכל עץ. ועיין בר"ש בסוף ערלה דכתב דכולה מתני' מוכחא דערלה נוהגת בשל נכרי ובכרם רבעי פליגי ר"י ורבנן בפ"ג דתרומות (מ"ט) דתנן ר"י אומר אין לנכרי כרם רבעי אבל מודה ר"י דיש לנכרי ערלה ובהדיא תנן (בפ"ק מ"ב) נכרי שנטע חייב בערלה עכ"ל. וא"כ תקשה למ"ד יש קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשר ושביעית אמאי נוהגת ערלה בשל נכרי כבשל ישראל והא לפי מסקנת הגמ' (בב"מ קא.) ר"י סובר דיש קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשר ועיי"ש בתוס' ד"ה סברוה. אלא ע"כ דלגבי ערלה אינה תלויה כלל בכבישת הארץ לכך לא אמרינן בזה יש קנין לנכרי להפקיע מיד ערלה. ודוקא בדבר שתלויה הקדושה בכבישת הארץ דהיינו מעשרות ושביעית בזה איכא מאן דס"ל דיש קנין לנכרי להפקיע מקדושתה דכיון שחזר והקנה להנכרי בטלה הקדושה שהיתה ע"י כבוש. אבל בדבר שנתקדשה הארץ מיד שבאו ישראל לארץ אף קודם שכבשו בזה כו"ע מודים דלא בטלה קדושת הארץ אף שהיא ביד הנכרי. א"כ ה"ה לאחר שגלו וחזרו וכבשו ממנו נמי לא בטלה הקדושה וחייב בערלה מה"ת וספיקא אסורה. ואין לדחות ולומר דהא דאמרינן במתני' נכרי שנטע חייב בערלה היינו כחיוב ערלה דחו"ל וספיקא באמת מותר למ"ד יש קנין. ז"א דהא הר"ש הביא דהא דנכרי שנטע חייב בערלה ילפינן מכל עץ. א"כ נראה להדיא דערלה של נכרי אסורה מה"ת ולא מהלכה וספיקא אסורה. אמנם לפי מה שמבואר בתשו' הרא"ש כלל ב' דלמ"ד יש קנין לנכרי לאפוקי מידי מעשר. דיקא גבי מעשר משום דכתיב דגנך. אבל לענין ערלה וחדש כיון דליכא מיעוטא בקדושתה קיימת לכו"ע. א"כ אין ראי' מזה לדברי:
ועוד נ"ל להביא ראי' ברורה לזה דהא אמרינן (בע"ז לה) מפני מה גבינות עכו"ם אסורות אמר רנב"י מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה והא גזירת גבינות עכו"ם ודאי הי' לאחר החורבן כדקאמר שם הגמרא דגזירה חדשה הי'. ולכך כששאל ר' ישמעאל את ר"י למה לא אסורין בהנאה השיאו לדבר אחר משום דגזירה חדשה הי'. ובחו"ל ודאי לא היו חוששין חכמים משום שרף ערלה כיון דספיקא מותר. וע"כ צ"ל דעיקר הגזירה הי' משום גבינות דא"י דגם ספק ערלה אסורה. וכן כתב הריטב"א (בקדושין לח:) וז"ל ואסיקנא דכך נאמרה הלכה דודאי אסורה אפי' בשל עכו"ם ספיקא מותר אפי' בשל ישראל והא דאמרינן (בע"ז מח.) גבינות של עכו"ם אסורה מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה אע"ג דהא ספיקא הוא וספק ערלה מותר בחו"ל מכיון דאסור בארץ ואסרו גבינתם מחמת כך בארץ לא חלקו בגזרתם ואסורה אפי' בחו"ל עכ"ל. והא הריטב"א ז"ל בעצמו (ביבמות פב.) פוסק דתרומה בזה"ז דרבנן ואפ"ה סובר דספק ערלה בארץ ישראל אסורה אפי' בזה"ז וע"כ צ"ל כמש"ב דבדבר שנהגו מיד כשבאו ישראל לארץ לא בטלה הקדושה אף בזה"ז. ולפע"ד זו היא ראיה שאין עליה תשובה:
ובזה שבארנו דכל דבר שנהג מיד שבאו לארץ אף קודם שקדש יהושע לא בטלה אף לאחר שגלו ודוקא דבר שלא נהג רק כיון אחר כבוש וחלוק דהקידוש היה ע"י הכבוש לכך כיון שגלו נתבטל הכבוש שלהם כמש"ב הרמב"ם. נתיישב היטיב סברת רבנן דבי רב (בכתובות כה.) דאשכחינהו ר"ה בדר"י דאמרי דאפי' למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא דהא ז' שכבשו וז' שחלקו לא נתחייבו בתרומה ונתחייבו בחלה. והגאון בעל ט"א (במגילה יוד.) הקשה ע"ז ואיכא למידק דהא ע"כ הא דקאמרי אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן היינו כמ"ד בפ"ת (דיבמות פא.) דאפי' קדושה שניה של עזרא נמי בטלה. והשתא תקשה דהא כמו דבטלה קדושת הארץ לענין תרומה פשיטא דבטלה נמי לענין חלה דמ"ש הא שניהם חובות קרקע הם ואינן נוהגין אלא בארץ כדתנן ספ"ק (דקדושין לו.) ול"ד לשבע שכבשו וחלקו דנתחייבו בחלה ש"ה דמשבאו לארץ מיד נתחייבו בכל המצות התלויין בארץ כדתנן בפ"ק דערלה עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור נסעו אעפ"י שלא כבשו חייבים אבל בזה"ז למ"ד תרומה דרבנן היינו משום דבטלה קדושת הארץ לגמרי א"כ כל חובות קרקע בטלה ושוה לחו"ל וממילא לענין חלה נמי בטלה דהא א"נ אאח בארץ ואיך ס"ד דחלה נוהגת מה"ת בזה"ז הא כמו שא"נ בחו"ל בא"י נמי א"א לומר שתנהג. והניח הגאון הנ"ל בסוף דבריו דברי הגמרא דכתובות בצ"ע. ולפי דברינו דברי רבנן דבי רב פשוטים וברורים. דכיון דנהג חלה מיד שנכנסו לארץ ולא הי' תלוי בקידוש שקדש יהושע לאחר כבוש וחלוק. לכך לא בטלה אף לאחר שגלו ואין צריך לענין חלה קידוש שקידש עזרא כלל ולכך אף עתה שבטלה קדושת עזרא הוי חלה דאורייתא. ודוקא לענין דברים התלויין בקידוש שקדש יהושע כגון תרומה וכיוצא בהן כיון דהקדוש של יהושע הי' ע"י כבוש לכך בטלה משגלו ותלוי בקדושה שקד עזרא וכיון שבטלה בזה"ז לכך הוי רק דרבנן. ונפלאתי ע"ד גאונו האיך כתב בפשיטות דמשבאו לארץ מיד נתחייבו בכל המצות התלויין בארץ והביא ראי' מערלה. הא דוקא ערלה וחלה נהגי מיד ולענין חדש פליגי תנאי בזה. אבל לענין שאר מצות התלויין בארץ הא לא נהגי רק לאחר כבוש וחלוק וקדשה יהושע לזה כמבואר להדיא בתוספתא דמנחות משעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה בערלה ובחדש. אלמא דדוקא הני תלתא נהגי קודם כבוש וחלוק. אבל שאר דברים התלויין בארץ לא נהגי רק אחר כבוש וחלוק. ובתשו' החדשות של הגאון ש"א בסי' ח' משמע קצת דהדר בי' הגאון הנ"ל מקושיתו שהניח בצ"ע אך שם מבאר דבריו דאף דסברת רבנן דבי רב הי' כך דכל דבר שנהג מיד לא בטלה בזה"ז אבל ר"ה בדר"י פליג ע"ז. ומוכרח אני להעתיק תשובתו בקיצור וזו היא. שאלה איך הוא הדין בא"י בזה"ז אם מותר לקצור קודם שהאיר המזרח של ט"ז בניסן:
וזה שהשיב הגאון הנ"ל. והנה זה תלוי בפלוגתא בגמרא בהרבה מקומות אי קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא לענין תו"מ וה"ה לענין שאר דברים התלוים בקדושת הארץ. או קדשה לשעתא ולא קדשה לעתיד לבוא. וא"כ אי נימא לא קדשה לעתיד לבוא ובזה"ז בטלה קדושת הארץ ודינה כחו"ל והוי לי' מקום שאי אתה מביא ואתה קוצר כו'. ואל תשיבני דאפי' קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל מ"מ אסור לקצור בא"י אפי' בזה"ז קודם יום הנץ דהא אמרינן בפ"ב דכתובות (כה:) אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. ומיני' יש ללמוד נמי דאפי' למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל כדאמרינן התם בפ' יוצא דופן מ"מ אסור לקצור קודם יום הנץ מהאי טעמא שהרי בשבע שכבשו ושבע שחלקו איסור חדש נהגא בה לדידן דקיי"ל חדש בחו"ל דאורייתא כו'. וה"ה דעומר קרב באותן י"ד שנים כו' דהא ודאי ליתא אלא לרבנן דבי רב. אבל ר"ה דפליג עלייהו וס"ל דחלה בזה"ז דרבנן משום דלאו כולהו סליק ע"כ ס"ל דאפי' דברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקי נמי אינו אלא מדרבנן למ"ד לא קדשה לע"ל כו'. דאי ס"ל דברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו אפי' למ"ד לא קדשה לע"ל מ"מ נוהגין בא"י מה"ת אע"ג דבטלה קדושת הארץ בזה"ז. א"כ תקשה לך אמאי חלה בזה"ז דרבנן כו' מה בכך כו' ומה איכפת לן כו' הא לענין דברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו אין נ"מ בקדושת הארץ כלל. אלא ע"כ ש"מ לר"ה בדר"י כו' אע"ג דחלה נהגא בשבע שכבשו ושבע שחלקו מ"מ כיון דקדושה ראשונה דבימי יהושע לא קדשה לע"ל וקדושת עזרא לענין חלה לא אהני מידי משום דלאו כולהו סליק חלה בזה"ז דרבנן. ה"ה למ"ד קדושה שניה דעזרא נמי לא קדשה לע"ל והלכך ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן. ה"ה כל הדברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו לא נהגו בזה"ז הואיל דבטלה קדושת הארץ כו' עכת"ד:
ולפי מה שהכריח הגאון הנ"ל מהגמרא דכתובות דאף מה שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו נמי בטלה הקדושה בזה"ז למאן דס"ל דקדושת עזרא בטלה בזה"ז א"כ גם בערלה בזה"ז אסורה בא"י רק מהלכה בלבד וספיקא מותר כדברי הגאון בעל מל"מ. ונפלאתי על הגאון בעל ש"א דהוא סותר דברי עצמו דהא הוא ע"כ צריך להודות דערלה בזה"ז בארץ ספיקא אסורה לכו"ע מדאסרו גבינות עכו"ם מפני שמעמידין בשרף ערלה אע"ג דזה הוה ספק ערלה. שהא הוא בעצמו כתב בסי' ג' שזהו רחוק לומר שמעמידין רק דוקא בשרף ערלה. והביא שם דברי הריטב"א דכתב דלכך אסרו גבינות עכו"ם גם בחו"ל משום דלא חלקו בגזירתם ואסרו חו"ל אטו א"י וכן באמת מוכח דלאו כל הגבינות מעמידין בשרף ערלה. שהרי שארי אמוראי שם הביאו טעמא אחרינא מפני מה אסרו גבינות נכרים מר אמר מפני שמעמידין אותן בעור קיבת נבלה מר אמר מפני שמעמידין אותן בחומץ. אלמא לאו בודאי מעמידין את הגבינה בשרף ערלה שהרי דרך להעמיד אותן בשארי דברים נמי אלא מספיקא אסרו אותן כיון דדרך להעמידן נמי בשרף ערלה חיישינן דלמא העמידן נכרי באותו שרף והו"ל ספק ערלה. א"כ הרי זה ראי' ברורה דספק ערלה גם בזה"ז אסורה בא"י דלא כהמל"מ. ואין לדחות דרב נחמן בר יצחק ס"ל כמאן דאמר דתרומה בזה"ז דאורייתא דלא בטלה קדושת עזרא דא"כ לא הוה פסקו הפוסקים דתרומה בזה"ז דרבנן דהא רב נחמן בר יצחק הוא מרבנן בתראי ובכ"מ הלכה כבתראי. וגם אין לומר דהש"א ס"ל בזה דלא כהל"מ וספק ערלה אסורה גם בזה"ז אך איסורה רק מדרבנן לבד כיון דבזה"ב היתה אסורה לא רצו להקל גם בזה"ז כמי שאבאר לקמן לענין כלאי הכרם. דז"א דא"כ האיך גזרו לאסור גבינות עכו"ם דאולי מעמידין אותן בשרף ערלה. כיון דלאו כל הגבינות מעמידין בשרף ערלה כמש"ב האיך חששו לאסור כל הגבינות מטעם זה כיון דבזה"ז ספק ערלה אינה אסירה אלא מדרבנן בלבד. ועוד האיך גזרו בחו"ל אטו א"י כיון דבא"י גופא אינה אסורה אלא מדרבנן בלבד א"כ הוה גזירה נגזירה. אלא ודאי מוכח מזה דספק ערלה בארץ אסורה אף בזה"ז דאורייתא אף דבטלה הקדושה כיון דערלה נהגא בשבע שכבשו ושבע שחלקו לכך לא בטלה לענין זה הקדושה אף בזה"ז. ולכאורה דברי הש"א תמוהין מאד. אך אפשר ליישב דהש"א ס"ל כדברי הגאונים הראשונים שב"ל דס"ל דגם ערלה בחו"ל אסירה מקרא ולא מהלכה בלבד. ולפי דבריהם בארתי למעלה דודאי ספיקא אינה מותרת אלא בחו"ל ממש אבל לא בא"י אף שבטלה קדושת הארץ. משום דהלכה הי' דבחו"ל ספיקא מותרת ובארץ אף שבטלה קדושתה ממנה לא מיקרי חו"ל. אבל באמת הא כבר בארנו למעלה דרש"י והרמב"ם והרא"ש אינם סוברים כן אלא דערלה אינה אסורה אלא מהלכה בלבד. ולדבריהם ודאי מוכח מהא דאסרו גבינות עכו"ם דדבר שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו לא בטלה הקדושה בזה"ז לכו"ע. דלא כהמל"מ והש"א:
ומה שמביא הש"א ראי' מחלה לדברי ר"ה בדר"י דקיי"ל כוותי' אע"ג דנהגא בשבע שכבשו ושבע שחלקו מ"מ בטלה הקדושה בזה"ז ומזה למד הגאון הנ"ל לכל הדברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו בטלה הקדושה בזה"ז למ"ד דקדושה השניה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל. לפע"ד ז"א דדוקא בחלה פליג ר"ה בדר"י ארבנן דבי רב. אבל בכל הדברים דנהגי בשבע שכבשו ושבע שחלקו גם ר"ה בדר"י מודה לדבריהם דנהגי גם בזה"ז. דהנה פשטות דברי הגמרא משמע דר"ה בדר"י דדחי שם דברי רבנן דבי רב הוא מהברייתא שהביא שם דתניא בבואכם אל הארץ אי בבואכם יכול משנכנסו בה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם. ומסיק שם ר"ה בדר"י והא כי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק. ולכאורה קשה להבין דהאיך הביא ראי' מהך ברייתא לדחות דברי רבנן דבי רב דס"ל דמה שנהג בשבע שכבשו ושבע שחלקו לא בטלה הקדושה גם בזה"ז משום דבברייתא איתא דבעינן ביאת כולכם והא כי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק. כיון דלפי דברי רבנן דבי רב א"צ כלל קדוש פעם שניה משום דלא בטלה קדושה הראשונה דסליק כולהו בימי יהושע אף משגלו כיון דקדושה הראשונה היתה לא ע"י כבוש. א"כ מאי איכפת לן מה דלא סליק כולהו בימי עזרא. ובמה דחה ר"ה בדר"י סברת רבנן דבי רב. ויותר קשה להבין לכאורה דברי הברייתא גופא דקאמר אי בבואכם יכול אפי' משנכנסו שנים שלשה מרגלים ת"ל בבואכם ביאת כולכם כו'. דמעיקרא קאמר הברייתא כיון דשני הקרא לכתוב בבואכם ולא כתיב כי תבאו כמו דכתיב בכל מקום אמרינן דמשמע ביאת מקצתכם ואח"כ קאמר ת"ל בבואכם ביאת כולכם אמרתי. ע"כ נ"ל ברור דבברייתא שם אחר ת"ל בבואכם חסר תיבת וגו' וסמך אסיפא דקרא דכתיב אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה ולא כתיב אל הארץ אשר אני נותן לכם כמו דכתיב בכ"מ. א"כ א"א לומר דבבואכם אתא לגלות דאף בביאת מקצת חייב בחלה דמלישנא דקרא אשר אני מביא אתכם משמע דוקא דלאחר ביאת כולכם חייב בחלה ולא בביאת מקצת [אח"כ מצאתי בחידושי הש"ס להגאון ר"י פיק שכתב ג"כ דחסר בגמרא תיבת וגו' יעו"ש. ונהנתי שכוונתי ת"ל לדעתו הרחבה. אך הוא ז"ל לא ביאר הדברים כלל]. והשתא א"ש מה שלמד ר"ה בדר"י מהך ברייתא דלא כדברי רבנן דבי רב. דלפי דבריהם עדיין תקשי למה שני הקרא לכתוב בבואכם וצריך לגלות בסיפא דקרא אשר אני מביא אתכם שמה דלא אתי למטעי דהאי בבואכם אתא לגלות דאף בשנים שלשה מרגלים נמי חייב בחלה. לכתוב כי תבאו כמו דכתיב בכ"מ. בשלמא לפי דברי ר' ישמעאל דסובר דבכ"מ דכתיב כי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע ניחא מה דכתיב כאן בבואכם ללמדך דחלה נתחייבו מיד שנכנסו לארץ אף קודם כבוש וחלוק כמו דדריש בספרי דמשונה ביאה זו דכתיב בבואכם ללמדך דנתחייבו מיד. אבל לדידן דס"ל דאף בכ"מ דכתיב כי תבאו נמי משמע מיד. א"כ קשה למה לא כתיב גבי חלה נמי כי תבאו אלא ע"כ האי בבואכם וסיפא דקרא דאתי לגלות דבעי דוקא ביאת כולם ולא ביאת מקצת בא ללמדנו דא"י לא נתקדשה לענין חלה אלא דוקא ע"י ביאת כולם. ולמאי נ"מ בימי יהושע הא בימי יהושע ודאי כולהו סליק ומזה אנו למדין דבחלה אף דנהגא קודם כבוש וחלוק נמי בטלה הקדושה לאחר שגלו וצריכא קדושה שניה ודוקא ע"י ביאת כולם. ולכך הוצרך הקרא ללמדנו דקדושת חלה בעי דוקא בביאת כולם ולא בביאת מקצת. וזהו כוונת ר"ה בדר"י דקאמר דהא כי אסקינהו בימי עזרא הא לאו כולהו סליק. והא מוכח מהברייתא דחלה בעי קדושה שניה ובביאת כולם דאל"כ אמאי שני קרא לכתוב בבואכם ולא כתיב כי תבאו:
ולפי מש"ב יוצא לנו דדוקא לענין חלה פליג ר"ה בדר"י ארבנן דבי רב דאף דנהגא חלה בשבע שכבשו ושבע שחלקו מ"מ חלה בזה"ז דרבנן משום דגלי קרא דבבואכם דבעי קדושה שניה ובביאת כולם. אבל לענין ערלה וחדש למאן דס"ל דחדש נהגא מיד שבאו לארץ גם ר"ה בדר"י מודה לסברת רבנן דבי רב כיון דנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו אף קודם הכבוש לא בטלה הקדושה אף בזה"ז. עוד יוצא לנו לפי מש"ב דדוקא לרבנן דס"ל דכי תבאו נמי משמע מיד לפי דבריהם מוכרח לומר דחלה בזה"ז דרבנן דאל"כ אמאי שני קרא לכתוב בבואכם. אבל לפ"ד ר"י דס"ל דכי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע א"כ לא קשה אמאי שני הקרא לכתוב בבואכם וכמש"ב א"כ לדידי' ודאי נשאר הסברא כמו דסברי רבנן דבי רב דכיון דנהגו מיד כשנכנסו לארץ אף קודם הכבוש גם בזה"ז הוא דאורייתא. ע"כ נ"ל דבזה פליגי הברייתות דהביא שם הגמרא מקודם דחדא ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן וחלה דאורייתא. וחדא ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא וחלה דרבנן משום דהברייתא דס"ל חלה דאורייתא ס"ל כר"י והברייתא דס"ל חלה דרבנן ס"ל כרבנן: