אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב קונטרס חובת קרקע › סימן א

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס חובת קרקע · סימן א

קונטרס חובת קרקע

שאלה מי שאכל ערלה דחו"ל אם הוא חייב מלקות או לא. ונ"מ גם בזה"ז לענין פסול עדות דקיי"ל דאינו פסול מדאורייתא אלא אם עבר עבירה שחייבין עליה מלקות. וגם יש להסתפק בערלה דחו"ל אם מחויב לשורפה כמו ערלה דא"י אם לא:

תשובה הנה הרמב"ם ה' מאכלות אסורות פ"י ה"ט כתב וז"ל. הערלה כיצד כל הנוטע אילן מאכל כו' שלש שנים משנטע הרי הן אסורין באכילה כו' וכל האוכל מהם כזית לוקה מה"ת בד"א בנוטע בא"י שנאמר וכי תבאו אל הארץ גו' אבל איסור ערלה בחו"ל הלמ"מ שודאי הערלה בחו"ל אסורה וספיקא מותר עכ"ל. ודברי הרמב"ם הללו מורין להדיא דעל ערלה דחו"ל אין לוקין משום דאינה אסורה אלא מהלכה בלבד. דהקרא לא קאי אלא דוקא על ערלה דא"י משום שנאמר וכי תבאו. ויותר מפורש בדברי הרמב"ם שם ה' כ"א דכתב שם והאוכל כזית מטבל של דבריהם מכלאי הכרם וערלה של חו"ל מכין אותו מכות מרדות. וכדברי הרמב"ם כתב ג"כ הסמ"ג בלאוין קמ"ו. והנה הל"מ כתב שם ה"י וז"ל שנאמר וכי תבאו אל הארץ גו' אע"ג דבפרק האשה נקנית (לז.) אמר דלאו בהא תליא דהקשו והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהן ביאה ונוהגין בין בארץ בין בחו"ל ואמר הטעם משום שהיא חובת קרקע. מ"מ כתב רבינו הטעם דכתיב וכי תבואו וגו' דמשמע לי' דהיא דרשה פשוטה יותר אעפ"י דנדחית בגמרא כו' עכ"ל ונפלאתי עליו מאד דלפע"ד נראה ברור דכוונת הרמב"ם הוא דאי לאו קרא דוכי תבאו דמשמע מיני' דבא למעט ערלה דחו"ל הו"א אע"ג דערלה הוא חובת קרקע מ"מ לקי גם על ערלה דחו"ל משום דהלכה גילה לן על הקרא דערלים לא יאכל דקאי נמי על ערלה דחו"ל. והלכה גילה לנו דערלה לא דמי לכל חובת קרקע דאינה נוהגת אלא בארץ וכה"ג כתב הר"ן בשבת דלכך עונשין על המעביר ד"א ברה"ר משום דאתא הלכתא וגלי דגם מעביר הוא בכלל מוציא. ולזה הוכרח הרמב"ם להביא הקרא דוכי תבאו שממעט ערלה דחו"ל א"כ ערלה דחו"ל אינה אסורה אלא מהלכה בלבד ודבר שאין אסור אלא מהלכה בלבד אין לוקין עליו כנ"ל בכוונת הרמב"ם ז"ל.

אמנם לפע"ד נראה דדעת השאלתות והבה"ג אינו כן. והם ס"ל דעל ערלה דחו"ל לקי משום דהלכה אתי לגלות על הקרא. דז"ל השאלתות דרב אחאי גאון פ' קדושים וכי היכי דנהגא ערלה בארץ הכי נהגא בחו"ל הלכתא גמירי לה דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחו"ל הלמ"מ אלא מאי וכי תבואו דכתיב גבי ערלה זמן ביאה מיהו בא"י בין ספיקא בין ודאי אסור בחו"ל ספיקא מותר ודאי אסור עכ"ל. וכלשון הזה כתב גם הבה"ג. ואי הוה ס"ל דיש חילוק בין ערלה דא"י לערלה דחו"ל דעל ערלה דחו"ל אין לוקין. א"כ מאי קשה להו כיון דערלה אסורה מהלכה מאי כי תבאו דכתיב. והוצרכו לתרץ דאתא לגלות דמזמן ביאה הוא דאסור. הא וכי תבאו הוצרך לכתוב למעט דערלה דחו"ל אינה אסורה מהקרא אלא מהלכה בלבד ואינו לקי עלי' אלא ודאי דהגאונים הללו ס"ל דהלכה גילה לנו דערלה אינה תלויה בארץ כלל ולקי על ערלה דחו"ל ג"כ. ואין חילוק בין ערלה דחו"ל לערלה דארץ רק לענין ספיקא. לכך הוצרכו לומר דכי תבאו אתי לגלות על זמן ביאה. דכ"ז שלא עברו ישראל את הירדן אינם חייבין בערלה. וגם אם נטעו עכו"ם קודם שבאו אין נוהג בהם ערלה כמבואר בספרא כי תבאו ונטעתם פרט לכשנטעו כותים קודם שבאו לארץ:

ונראה דלכך הוצרכו הגאונים הללו לומר דהלכה קאי לגלות על הקרא אע"ג דפשטות המשנה הערלה הלכה משמע דאינה אסורה אלא מהלכה בלבד. משום דקשה להו דברי הירושלמי דמ"ש פ"ה דאמרינן שם דר"י סבר דאין נ"ר בסוריא משום דילפינן קודש קודש ממ"ש. ואי אמרינן דערלה דחו"ל אינה אסורה אלא מהלכה בלבד. ת"ל דנ"ר אינו נוהג בסוריא משום דהלכה לא הי' דנוהג גם בחו"ל רק על ערלה בלבד ורבעי הא אינו בכלל ערלה. כדמוכח מהמשנה דנקט בכל מקום ערלה ורבעי בפ"ע. ואדרבה קשה דאמאי פליגי רבנן עלי' וס"ל דנ"ר נוהג גם בסוריא. אבל לפי דבריהם דהלכה בא לגלות על הקרא דהקרא קאי גם על ערלה דחו"ל והקרא דכי תבאו קאי על זמן ביאה א"ש דברי הירושלמי. דאי לאו דילפינן קודש קודש ממע"ש ודאי דהיה נוהג נ"ר גם בסוריא ובחו"ל כיון דבקרא הא כתיב נמי רבעי (ועיין לקמן סי' ה'). וקצת ראי' לדבריהם יש להביא מדברי ר"ש דס"ל (בקדושין לח.) דערלה וכלאים נוהגין בין בארץ בין בחו"ל מק"ו דחדש ולדידי' נראה ודאי דלקי גם על ערלה וכלאים דחו"ל מדכייל ר"ש חדש וערלה וכלאים כאחד וקאמר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגין בארץ ובחו"ל, ומדכייל להו בהדדי אלמא דשלשתן שוין. והא גבי חדש ודאי דלקי גם על חדש דחו"ל א"כ ה"ה גבי ערלה וכלאים דחו"ל נמי לקי עלייהו. וקשה אמאי לקי על ערלה דחו"ל כיון דבקרא כתיב להדיא וכי תבאו א"כ ערלה דחו"ל לא נפיק רק מק"ו והא אין עונשין מה"ד. אלא ע"כ דס"ל דהק"ו גלי לן דהקרא דוכי תבאו קאי על זמן ביאה ואין חילוק בין ערלה דחו"ל לארץ. וכן גבי כלאים הק"ו בא לגלות דהקרא דכתיב שדך בא למעט רק כלאי זרעים דחו"ל. לכך ס"ל להגאונים דרבנן לא פליגי עם ר"ש בזה. רק ר"ש ס"ל מק"ו נפיק דערלה נוהג בין בארץ ובין בחו"ל. ורבנן ס"ל דמהלכה ילפינן זאת:

וראיתי להמהרי"ט דכתב בסי' כ"ה וז"ל עוד הקשה והרי ערלה דכתיב בה כי תבאו ונוהגת בזה"ז מה"ת עכ"ד. כל מה שאתה משיב על הרב אפי' אתה משיב כל היום כולו הרי הן מתגלגלות ובאות עלינו לדברי ר' ישמעאל דאמר כ"מ שנאמר ביאה אינו אלא לאחר כיבוש וחלוק והרי ערלה דנהגא מיד שנכנסו לארץ ונהגא בין בארץ ובין בחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אלא כי תבאו דערלה דרשינן בספרא פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ כו' וקרא דונטעתם דרשינן לי' התם לעולה מאליו. ולהכי איצטריך כי תבאו ונטעתם כדקתני מכאן אמרו כו' וסברא לאוקמי דרשא בהכי ולא לומר דבעינן ביאת כולכם. דהא קים לן הל"מ דיש ערלה בחו"ל [שם במהרי"ט כתוב דאין ערלה כו' וט"ס דמוכח הוא] ואם אינה תלויה בארץ האיך תהיה תלויה בביאת כולם עכ"ל ונפלאתי עליו מאד דהא החכם אשר הקשה לו מוכי תבאו דכתיב גבי ערלה ונוהג בזה"ז מה"ת הקשה לו רק לד' הרמב"ם דס"ל דכיון דכתיב כי תבאו גבי תרומה לכך גם בימי עזרא לא נהגי רק מדרבנן בלבד. א"כ גבי ערלה נמי אמאי נוהגת בזה"ז מה"ת כיון דכתיב כי תבאו ובעי ביאת כולכם. והא הרמב"ם ס"ל דעל ערלה דחו"ל אין לוקין עליה דאינה אסורה אלא מהלכה בלבד ולא מהקרא משום דכתיב כי תבאו. א"כ ערלה נמי תלויה בארץ. א"כ שפיר הקשה לו דאמאי לקי בזה"ז על ערלה דא"י וצריך להיות ערלה דארץ בזה"ז כמו ערלה דחו"ל דאין לוקין עליה. ותירוץ המהרי"ט אינו עולה רק לד' השאלתות והבה"ג דס"ל דלוקין גם על ערלה דחו"ל. א"כ ערלה אינה תלויה בארץ. אבל לדברי הרמב"ם תירוץ המהרי"ט תמוה מאד לפע"ד. ולקמן נבאר שיטת הרמב"ם בזה בס"ד:

והנה דעת רש"י ז"ל נראה דס"ל כדעת הרמב"ם דעל ערלה דחו"ל אין לוקין עלי' דעל דברי ר"א בר"ש דס"ל דחד וערלה וכלאים אינם נוהגין אלא בארץ פי' שם ופליג על אבוהו וסבר דחדש אינו נוהג בחו"ל וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים. א"כ ע"כ ס"ל דלא כהשאלתות והבה"ג. דלדבריהם אי ערלה אסורה בחו"ל מהלכה א"כ ערלה נוהג בחו"ל כמו בארץ. אלא ע"כ דס"ל דעל ערלה דחו"ל אין לוקין עליה ולדברי השאלתות והבה"ג ע"כ צ"ל דר"א בר"ש ס"ל כהני תנאי דס"ל דאין ערלה בחו"ל. ובזה נ"ל לישב דברי הרא"ש בתשו' דכתב בכלל ב' סי' א' וז"ל והלא ערלה דאינה נוהגת אלא בארץ ואפ"ה נוהגת בנטיעת עכו"ם כדתנן במס' ערלה כו' וכ"ש חדש שנוהג מה"ת אף בחו"ל שנוהג אף בשל עכו"ם עכ"ל. וכל גדולי האחרונים תמהו עליו מש"כ שערלה אינה נוהגת אלא בארץ. הלא ערלה נוהגת בחו"ל מהלמ"מ. ויש מי שדחקו בזה שהרא"ש כוון לפי המ"ד דסובר דערלה בחו"ל הוא מהלכות מדינה בלבד. אבל לפע"ד זה רחוק מאוד דהרא"ש יסתום ראייתו מהמ"ד דאינו אליבא דהלכתא. והגאון בעל ש"א בתשו' החדשות דחק ליש דברי הרא"ש משום דגבי ערלה בחו"ל ספיקא מיתר וגבי חדש בחו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא. ולפע"ד דברי הרא"ש הם פשוטים משום דהרא"ש ס"ל כדברי הרמב"ם ורש"י דערלה דחו"ל אינה אסורה אלא מהלכה בלבד ואין לוקין עלי'. וזהו כוונתו במאי דקאמר דערלה אינה נוהגת אלא בא"י היינו מן הקרא דהקרא לא קאי אלא על ערלה דארץ דוקא. ולכך אין לוקין על ערלה דחו"ל. ופי' ד' הרא"ש הכי הוא דהא חזינן דנטיעת נכרי חמירא מחו"ל. דנכרי שנטע חייב בערלה ולוקין עליה דמרבינן מקרא ונטעתם כל עץ כמבואר בספרא ונטיעת חו"ל אין לוקין עליה משום דאינה אסורה אלא מהלמ"מ ולא מהקרא. אלמא דנטיעת חו"ל קילא משל נכרי. ואמאי גבי חדש גריע קציר נכרי מחו"ל ולפע"ד ברור דכונת הרא"ש הוא כמש"כ. ומאי דנקיט הרא"ש לישנא דערלה אינה נוהגת אלא בארץ הוא נקט לישנא דר"א בר"ש דקאמר נמי האי לישנא כל מצוה שתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ אע"ג דבאמת ערלה נוהגת אף בחו"ל מהלכה כמש"כ רש"י מ"מ כיון דאינה נוהגת אלא מהלכה בלבד ולא מהקרא קאמר אינה נוהגת אלא בארץ:

גם בדברי הטור מבואר להדיא דס"ל כדעת הרמב"ם דכתב בה' ערלה סי' רצ"ד וז"ל ערלה נוהג בכ"מ ובכ"ז בין בשל נכרי בין בשל ישראל אלא שבא"י הוא מה"ת ובחו"ל הלמ"מ הלכך בא"י ספיקא אסור ובחו"ל ספיקא מותר עכ"ל. הרי כתב להדיא דבא"י הוא מה"ת. פי' דהקרא קאי ע"ז. אבל בחו"ל הוא רק מהלכה בלבד. ומה שכתב הטור הלכך בא"י ספיקא אסור כו' תמה הב"י ע"ז דמשמע משום דהוא הלמ"מ להכי ספיקא מותר והא ליתא דודאי שאר הלמ"מ ספיקא אסור אלא דכאן נאמר בו בפירוש כן. והט"ז כתב ע"ז שם סקי"ג דדברי הטור לפ"ז נכונים דבאמת לא נאמר בפירוש דבר זה בהלמ"מ דספיקא מותר כו' אלא דמוכרח לומר כן דאל"כ יש קושיא גדולה למה הוצרך הש"י לומר בא"י בפסוק איסור ערלה ובחו"ל הלמ"מ ול"ל פסוק בא"י כו' אלא ודאי דבזה גילה לן הוא ית' דיש בזה חילוק דין דהיינו בחו"ל קיל בספיקא כו' וא"כ יפה כתב הטור כיון שאנו רואין שנוי באזהרת איסור זה דבא"י כתוב בפסוק ובחו"ל הלמ"מ הלכך יש חילוק ביניהם וכפי מש"כ ודבר זה נראה נאה כו' עכ"ל. ובמחכ"ת דבריו דברי שגגה הם דהא לפ"ד הרמב"ם ודאי דצריך לכתוב כי תבאו למעט ערלה דחו"ל דאין לוקין עליה. ואף לפ"ד השאלתות והבה"ג ולפי מש"ב דס"ל דלוקין גם על ערלה דחו"ל מ"מ הא צריך לכתוב כי תבאו לגלות על זמן ביאה כמש"כ הגאונים הללו להדיא. אלא נראה לפ"ד ליישב דברי הטור דהא הוא ס"ל כדברי הרמב"ם ז"ל דערלה דחו"ל אינה אסורה אלא מהל"מ בלבד. והנה הרמב"ם כתב אבל איסור ערלה בחו"ל הלמ"מ שודאי ערלה בחו"ל אסורה וספיקא מותר. ונראה דכוונתו דלכך אמרינן דערלה דחו"ל אינה אסורה אלא מהלכה בלבד ולא אמרינן דההלכה באה לגלות על הקרא דגם ערלה בחו"ל אסור כערלה דא"י והקרא דכי תבאו בא לגלות רק על זמן ביאה לחוד כסברת הגאונים הנ"ל משום כיון דחזינן דהלכה חלקה בין ערלה דא"י לבין ערלה דחו"ל לענין ספיקא לכך מסתברא יותר דההלכה לא באה לגלות על הקרא אלא דערלה דחו"ל אסור רק מהלכה בלבד לכך הקיל ההלכה בספיקא. וזה ג"כ כונת הטור דכתב הילכך בא"י ספיקא אסור ובחו"ל ספיקא מותר. דכונתו דלכך אנו אומרין דבא"י אסורה מה"ת ובחו"ל אינה אסורה אלא מהלמ"מ בלבד משום דחזינן דבחו"ל ספיקא מותר לכך אמרינן דההלכה לא באה לגלות על הקרא אלא דאסורה מהלכה בלבד:

אמנם מצאתי שיטה שלישית בערלה דחו"ל שהקיל בה הרבה וס"ל דאינה אסורה אלא באכילה לבד ולא בהנאה. דהנה התוס' רי"ד (בסוכה ל"ה.) כתבו וז"ל ונ"ל לתרץ דהאי ערלה סתם קתני ואפי' בחו"ל שאינה אסורה אלא באכילה ולא בהנאה כדאמרינן בפ"ק דקדושין שהלמ"מ הוא שודאי אסורה וספיקא מותרת וכדאמרינן התם ספק לי ואנא איכול הילכך לאו לשריפה קיימי שהרי מוכרה לחבירו ואינו מודיעו שהיא ערלה ומותר בה להכי מפרש טעמא לפי שאין בה היתר אכילה כו' עכ"ל:

ובזה יובן דברי הש"ג שהביא בשם ריא"ז וז"ל ומז"ה פוסל אפילו בערלת חו"ל ולי נראה שערלת חו"ל יש בה היתר אכילה שהרי יכול להאכיל לכתחילה לחבירו שאינו מכיר בה כו' עכ"ל. והבעל כפות תמרים השיג ע"ז וכתב וז"ל אמנם ראי' זו אינה עיקר דהא חזינן למרן הב"י ה' ערלה ובפ"י מהמ"א דהקשה על הרמב"ם והטור אמאי לא כתבו דמותר לספק לחבירו ולהאכילו ותירץ דהנך אמוראי דמספקי להדדי ס"ל דערלה בחו"ל הלכות מדינה היא אבל לר"י דס"ל הלמ"מ וקיי"ל כותי' אסור לספק ערלה לחבירו וכיון שכן עמדו דברי מז"ה דאתרוג של ערלה פסול בחו"ל עכ"ל. אבל באמת אין זה קושיא כלל על הריא"ז דהא זה ידוע שהמז"ה שהביא הריא"ז בכ"מ הוא זה התוס' רי"ד א"כ שפיר הקשה עליו דהא הוא בעצמו ס"ל דמותר לספק לחבירו ולהאכילו א"כ אמאי קרי לי' שאין בו היתר אכילה ופוסל ערלה של חו"ל. ואי שאין בה היתר אכילה לעצמו. הא תרומה שגם בה אין היתר אכילה לעצמו ואפ"ה ישראל יוצא באתרוג של תרומה כמש"כ רש"י והתוס' שם. ובאמת היא קושיא חמורה על התוס' רי"ד. אם לא שנאמר שהתוס' רי"ד ס"ל דדוקא כהן יוצא בתרומה אבל לא ישראל דלא כרש"י והתוס'. ונראה דמה שכתב הריא"ז אח"כ אבל נראה בעיני שאינו פסול אלא ביו"ט ראשון לבד. זה קאי לפ"ד המז"ה דפוסל גם בערלת חו"ל וקרי לה שאין בה היתר אכילה כיון שאינו יכול לאכול בעצמו מ"מ כיון דלאו לשריפה קאי אינו פסול רק ביום ראשון אבל לא בשאר הימים. אבל אתרוג של א"י כיון דלשריפה קאי משום מיכתת שיעורו פסול גם בשאר הימים:

אבל נפלאתי על דבריהם דהאיך אפשר לומר דערלה דחו"ל אינה אסורה אלא באכילה בלבד דהא אמרינן (בפסחים כה:) מר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דשייף לה לברתי' בגוהרקי דערלה א"ל אימר דאמרי רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור כו' איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאה קא עבדינא והם היו בחו"ל אלמא דערלה דחו"ל אסורה בהנאה. אך עפ"י הדחק יש לישב ולומר דהתוס' רי"ד והריא"ז ס"ל דסיכה כשתיה אף בכל דבר ולא בשמן בלבד וצ"ע. והגאון בעל כפות תמרים הביא ג"כ ראי' ברורה דערלה דחו"ל אסורה אף בהנאה (מע"ז כ"ב.) דאמרינן שם רב גביהה מבי כתיל אמר הנהו שתילי דערלה הוי עכו"ם אכיל שני דערלה וישראל שני דהתירא אתי לקמי' דרבא שרא להו כו' ורבינא סיועי סייעיה מברייתא יעו"ש. אלמא דס"ל דערלה דחו"ל אסורה בהנאה. וכן דעת כמעט כל הראשונים דערלה דחו"ל אסורה בהנאה ודעת התוס' רי"ד והריא"ז שנמשך אחריו הוא דעת יחידאה. ונראה דאפי' לפי"ד היראים בסי' קפ"ד והר"ן סוף פ"ק דקדושין דפסקו דמותר לספוקי אהדדי מ"מ ס"ל דערלה דחו"ל אסורה בהנאה ומה דמותר לספוקי הם מפרשים דלוקט משל ערלה של חבירו ונותן לחבירו וחבירו לא ידע שזהו ערלה ויאכל. אבל ללקוט ערלה שלו וליתן לחבירו ודאי דאסור כיון דאסורה בהנאה ואפי' אם נותן לו מתנת חנם נמי אסור כיון שחבירו יחזיק לו טובה בעד זה. ונראה דגם משל חבירו דמותר לספק לו הוא דוקא באופן שלא יוודע לחבירו אח"כ שספק משל ערלה כדי שלא יחזיק לו טובה בעד זה. ובאופן זה אמר לוי לשמואל לספק לו והוא לא ידע מזה אח"כ. ועדיין צ"ע בזה. ונפלאתי על המג"א סי' תרמ"ט סק"כ שסומך על דעת הש"ג לענין אתרוג של ערלה דחו"ל כיון שכמעט כל הראשונים חולקין ע"ז. ובפרט שיש ראיות ברורות מדברי הגמרא דערלה דחו"ל אסורה בהנאה וכמש"ב:

ולענין מה שנסתפקנו אם ערלה דחו"ל מחוייב לשורפה או לא, נראה דזה תלוי במחלוקת הראשונים שבארנו למעלה. דלפי"ד השאלתות והבה"ג ודאי דטעון שריפה כיון דהלכה באה לגלות על הקרא ודינה לכל דבר כמו ערלה דא"י. רק לענין ספיקא גלה לן ההלכה להדיא להקל בה א"כ לענין שריפה דינה כמו ערלה דא"י. אבל לפ"ד הראשונים דס"ל דאינה אסורה אלא מהלכה לבד מסתברי למימר דדוקא ערלה דא"י טעון שריפה משום דילפינן בהקישא מכלאים כמו שפירש"י בסוף תמורה. אבל ערלה דחו"ל כיון דאינה אסורה אלא מהלכה לבד אין מצותה בשריפה ולא ילפינן מכלאים. ואפשר לומר דבסברא זו פליגי שם רש"י והתוס' דהא מדברי רש"י במתני' נראה דערלה ותרומה טמאה הוא הפסול רק משום דבעי לכם ולא משום כתותי מכתת שיעורא. ועיין בכפות תמרים שעמד שם בזה. ומיישב דרש"י מיירי בערלה דחו"ל דלא בעי שריפה. [ולענין תרומה טמאה נוכל לומר דרש"י אזיל לשיטתי' דס"ל דהשבתתו בכל דבר כמ"ש (פסחים מו.) א"נ כמש"כ התוס' רי"ד בסוכה שם כיון דמותר ליהנות בשעת ביעורו לא שייך למימר כתותי מכתת שיעורא] אבל התוס' ע"כ דס"ל דגם ערלה דחו"ל נמי בעי שריפה מדהוצרכו לדחוק דלא נחלקו בהני טעמי לענין ערלה כלל. ולא פירשו דנ"מ לענין ערלה דחו"ל ע"כ דס"ל דגם ערלה דחו"ל דינה בשריפה כדעת השאלתות והבה"ג דערלה דחו"ל דינה לכל דבר כערלה דא"י. וראיתי להגאון בעל פנ"י (בברכות לו.) דכתב מדקאמר זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין מוכח דערלה דחו"ל לא בעי שריפה דמשמע לי' שהשליכם במקום הפקר ולא שרפם אבל באמת אין זה מוכרח כלל דאיכא למימר דזרקו את האביונות היינו בשעת אכילה זרקם למקום אחר אבל אח"כ שרפם:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה