מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס הפלפולים · סימן ד
עוד מהגאון הנ"ל:
ואשר חקר כת"ר אם אסור להושיט אמ"ה לנכרי קטן. נ"ל לאיסור דכיון דכתיב לא תאכלום וילפינן לכל האיסורים שאסור להאכילם להאסור בהם הן ישראל או ב"נ קטן וגדול בכלל. דאי לא תימא הכי אמאי מחשבינן בספ"ט דחולין לאמ"ה איסור שאי אתה יכול להאכילו לאחרים:
או"נ אלעזר משה הלוי א"ה:
וזה שכתבתי להגאון הנ"ל. דבר תשובתו על ספקותי נכון בעיני מאד. כי היא ראי' שאין עליה תשובה. אך מחמת זה נתקשה לי ע"ד הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן א"כ או"ב המדולדל אמאי קרי לי' בהעוה"ר אשאיל"ל. ולפי דבריו ע"כ צריך לדחוק דלפי הו"א הוה סברי כלישנא דבהמה המקשה דאו"ב המדולדל אסור מדאורייתא ובזה יתישב ג"כ שיטת הר"ן דסברי דאו"ב המדולדל מותר ליתן לב"נ. ולכאורה מהך סוגיא הא מוכח דלא כדבריו וע"כ צ"ל דהר"ן ס"ל דהך הו"א סברי כהך לישנא דאו"ב מדולדל מדאורייתא אסור לר"י לכך אסור גם לב"נ. אבל לפי מאי דמסיק שם דר"י ס"ל דאין בהם אלא מצות פרוש בלבד הוא רק מדרבנן לכך מותר לב"נ משום דלגבי ב"נ לא גזרו חכמים כנ"ל. ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן:
וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל. אשר הוקשה לכת"ר לפ"ד הרשב"א ז"ל שמתיר להאכיל איסורי דבריהם לקטנים. ולהר"ן ז"ל שמתיר להושיט אבר המדולדל לנכרים היכי ס"ד דגמ' ספ"ט דחולין דטעמא דר"ש במציעתא משום אא"י להאכילו הוא. ולדוחק נחשב בעיני כת"ר לומר דלס"ד דגמ' הוי מה"ת. גם בעיני הוא דוחק וקרוב לנמנע. דמלבד דאנן לר"י איירינן התם ואיהו אמר בפ"ד דאין בהם אלא מצות פרוש. ופי' הרשב"א והר"ן שם שמד"ס הוא. זולת זה אין מקום לדעתי כלל לזה. דאי הוה מה"ת ממש משום או"ב מ"ה דשחיטה עושה נפול ל"ש למתני לא הוכשרו לשון רבים. דהא האבר מטמא טומאה חמורה ואי הוי בכלל בשר בשדה טרפה ולא אמ"ה ממש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאבר ובשר שניהם בלאו דבשר בשדה ואין לוקין עליהן א"כ אין מקום כלל לאוסרן לב"נ דבהו לא כתיב לאו דבשר בשדה ובכלל בשר מהחי לא הוו כיון דליכא באבר משום אמ"ה לא לאיסור ולא לטומאה [ולא כהפמ"ג שכ' לאסור הושטה משום דעת הרמב"ם ז"ל] אלא ודאי סבר השתא דמשם לתא דאמ"ה מדרבנן אתאן עליו. ומ"מ ל"ק על הרשב"א ז"ל יעו"ש בדברי' פ' חרש דמודו דלמ"ד קא"נ ב"ד מצוין להפרישו דאסור. ור"י הא ספוקי מספקא לי' בהא התם ואמר ה"ט אי מצוין כדאמר בדמאי הקלו יעו"ש. ואי אין מצוין תהוי פלוגתיי' באוחז בקטן כו'. אלא דבגמ' פריך ל"ל לחדוש טעמא לר"ש דתיסגי בההוא טעמא דאוחז בקטן [דלא שמענא לר"ש דמטהר רק באה"נ דליתנהו בכלל אשר יאכל אבל האי דשרי בהנאה והוא אוכל אדם אפשר דמודו לרבנן] ומוקים לדר"י אסיפא. וד' הר"ן ז"ל שמתיר לב"נ ודאי אינן אלא למ"ד מזמנין נכרי על ב"מ אבל לר"ל ורב אחא ב"י דאסרי וסברי דלנכרי במיתה תלי ודאי אסור דהא מיתה עושה נפול. ואין תימה אם לס"ד דגמ' סבר ר"י אליבא דר"ש כוותיי'. ואין להאריך עוד למול נבון כמוהו:
ידידו כנפשו אלעזר משה הלוי א"ה:
א"ה מה דחשיב הגאון הנ"ל לדבר הנמנע דהו"א הוי סבר דאו"ב המדולדל אסור מדאורייתא דאז לא שייך למתני לא הוכשרו לשון רבים כו'. לפ"ד ז"א דהא הגמ' קאמר שם (עג:) הוכשרו חד לבשר הפורש מן הבהמה וחד לבשר הפורש מן האבר: