אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב קונטרס הפלפולים

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס הפלפולים

חלק יורה דעה

קונטרס מהפלפולים שפלפלתי בימי חרפי עם הגאון הג' מו"ה ר' אלעזר משה הלוי ז"ל אב"ד דק"ק פינסק יע"א:

סימן א

זה מה שכתב לי הגאון הנ"ל:

הנני לקיים דברי הנאמרים אליו בכתב אחרי נפרדנו בברכת שלום בטשערקאוו. לישב משנת תמיד עם סוגית זבחים בדין פרישה דקטרת [שהקשה כת"ר דהא אמרינן בזבחים (פג.) ר"א אומר נאמר כאן לכפר בקודש ונאמר להלן כל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו לכפר בקודש מה להלן בשלא כיפר אף כאן בשלא כיפר. א"כ אמרינן שם להדיא דמתחילת ביאת הכהן לכפר בפנים אף שעדיין לא כיפר מוזהרין לפרוש מא"מ הן בשעת זריקת הדם בפנים הן בשעת הקטרה כדאמרינן להדיא ביומא דהקטרה שוה לכפרת הדם. א"כ האיך אמרינן בתמיד פ"ו מי שזכה בקטורת הי' נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו נתפזר ממנו לתוכו נותנו לו בחפניו. הא מוזהר כל אדם שלא יהי' בבואו לכפר ע"כ] שלפ"ד נראה דמהיכל לחודי' הוא דפרשי מתחילת הביאה. אבל מבין האולם ולמזבח לא פרשו רק בעת העבודה. והי' הדבר אז כמסופק בעיני. ואח"כ העלו רעיוני תירוץ אחר הנ"ל להתיר הקושיא. אך עתה מצאתי מפורש כדברי ביומא (מד) דלפירש"י והתוס' הסוגיא אינה מובנת וכמה גמגומים בלשון המובנים ומורגשים למעיין בצדק. ולדידי אתיא כולי סוגיא כפשטה. וכד' הרמב"ם ז"ל בה' תו"מ יעויי"ש אלא שנראה מדבריו שלא הקילו קודם מעשה בבין האול"מ אלא בהקטרה ולא במתן דמים. ואפשר שלפי שצריך ללמדו הזהר שלא תתחיל כו' לכן הקילו בה. וכיון שיש לחלק ובברייתא לא מצינו רק בקטורת בלבד לכן לא הקיל בשארי כפרות דהיכל. וד' יכונן היכל קדשו מהרה ויזכהו לשרת בקודש ונחנו ממרחק נחזה במה שהורשנו כעתירת כל עב"י המצפים לישועה:

כ"ד ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה:

וזה מה שהשבתי להגאון הנ"ל:

הנה מה שתירץ מעכ"ת על תמיהתי במשנה בתמיד עדיין לא נתקררה דעתי בזה משום דלפענ"ד ע"כ דאוהבו או קרובו הי' נכנס עמו לפנים ושם הי' נותן הכהן המקטיר הבזך לאוהבו והוא הי' נותן המותר לתוך חפניו של המקטיר. דאי בין אולם למזבח הי' נותן לתוך חפניו היכן הי' מחזיק הכף. וזה אין סברא דהוי מחזיק בין אצילי ידיו וכך הי' נכנס לפנים השתא לפני מלך בו"ד אין עושים וכו' אבל בפנים אפשר דלפי שעה הי' מעמיד הכף על הארץ או בין אצילי ידיו. ואף שמלשון הרמב"ם נראה דגם מה שבכף הי' נותן לתוך חפניו מ"מ אין סברא דהי' נכנס לפנים במלוא חפניו. ועוד דהרמב"ם שסיים דהי' משתחיה ויוצא ע"כ דגם בעל המחתה הי' בפנים דלשון יציאה אין שייך רק כשיוצא מבפנים. וגם כל השתחואות דשם הי' רק בפנים וגם מלשון הרמב"ם דכתב על בעל המחתה דהי' נכנס עם בעל המקטיר קטורת משמע שהי' נכנס עמו בפנים. וימחול מעכ"ת להודיעני גם התירוץ אחר שיש לו על קושיא זו:

כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן:

עוד מהגאון הנ"ל. קושיותיו מהבאים להיכל בעת ביאת הכהן להקטיר הקטורת והן אוהבו או קרובו. והזוכה במחתה. נ"ל כיון שלצורך ההקטרה הן נכנסין ועובדין עבודתן [דאוהבו וקרובו ודאי עביד הולכה ברגל עיין זבחים (טו)] הוו אינהו באים לכפר ממש ולא קבעה תורה בכל השנה מי שיבוא לכפר. וגם לא אסרה ביאת שנים. אבל שלא לצורך הך כפרה ודאי אסור תיכף בבואו בהיכל כדמוכחא כולי סוגיא דיומא שכתבתי אז ואין האיסור רק בהיכל ולא בין האולם ולמזבח עד שעת הקטרה ממש כמבואר בפירוש שם. ויען כי ברורים לי הדברים באין ספק חדלתי מלכתוב לכת"ר התירוץ השני שהוא סותר לזה:

כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה:

סימן ב

כתב לי עוד הגאון הנ"ל וז"ל. ואודיע לכת"ר מאי דקשיא לי האידנא בהא דתניא בפסחים (קה) כבוד יום קודם לכבוד לילה. דלכאורה סותר לסוכה (כה:) עיין רש"י שם ד"ה שחל כו' דכתב אלמא מצוה קלה הבאה לידך אין צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא. ואולי להכי השמיטה הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ודוחק לחלק בין זמן מועט למרובה. ומה שאמרינן במנחות (מט:) אלא לאו דלמחר כו' סמיך אדבן בג בג דחיילא מצות שמירה דלמחר והאידנא. והיינו דקרי מקודש להקרבה דהאידנא לגבי שימור דהאידנא ואהקרבה דלמחר ל"ח כלל כנ"ל:

והשבתי להגאון הנ"ל. מה דקשיא לי' למר על הא דפסחים דאמאי כבוד יום קודם לכבוד לילה דהא אמרינן בסוכה מצוה קלה הבאה לידך א"צ לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא. נ"ל לחלק בין הידור באותה מצוה למצוה אחרת דבודאי באותה מצוה דאם יודע שאח"כ יעשנה בהידור יותר מחוייב להשהותה כדי שיעשנה בהידור יותר. לכך גבי עונג שבת אמרינן דכבוד יום קודם לכבוד לילה. אבל שידחה מ"ק שבאה לידו משום מצוה חמורה שעתידה לבוא אח"כ כיון דהיא מצוה אחרת אמרינן מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. וראי' לזה מה דאמרינן ביבמות (לט.) דאם תלה בגדול עד שיבוא ממדינת הים אין שומעין לו. דמשמע דוקא כשהוא במה"י. אבל אם הוא לפנינו אך שהגדול א"א ליבמה מיד והקטן אפשר ליבמה מיד לא אמרינן שהוי מצוה לא משהינן. כיון שהמצוה מן המובחר היא שהגדול ייבמה משהינן המצוה כדי לעשותה בהידור יותר כנ"ל. ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן:

וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל. בענין חביבה מצוה בשעתה חביבין עלי מאד דברי כת"ר שחילק בין הידור באותה מצוה למצוה אחרת. וזו היא ע"כ דעת בעל תה"ד ז"ל לענין קדוש לבנה. והביא הרמ"א ז"ל. אולם באמת ראי' ידידי לא מכרעא כ"כ. דאפי' אי נימא דמדה"י דקתני דוקא הוא. היינו דבלא"ה ל"מ למכפיי' דלא כייפינן אזריזות כדתנן בערכין (כא). וראי' דהא בעי למפשט בח"ג וח"ק כי הדדי נינהו. וא"כ מ"ש מדה"י דנקט דע"כ הוי ס"ד דידעינן בגדול דלא בעי ליבומי [והיינו דפריך מקטן דלא ידוע מחשבתו והדר פריך א"נ אתי איהו ומיבם דמסתמא גדול דומיא דקטן דלא ידוע] דאי לא"ה תקשי גם לדידי'. אע"כ או דנ"ד מדה"י או משום כפי' נקט מדה"י דוקא. ולכאורה נ"ל להוכיח מסוגיא דר"ה (לב:) דזריזות עדיפא מהידור דברוב עם. אך צ"ע ממתני' דבכורים פ"ג מ"ב ובפי' הרמב"ם שם עפ"י הירושלמי. אך אפשר דהירושלמי לשיטתי' דסבר גם בר"ה שם ובריש תענית דגם בשחרית כטעמא תמן. אבל לגמרא דידן טעמא אחרינא ע"כ בבכורים דלא תקשי מהלל. ואולי משום זהירות טהרתן. ונ"ל דהיינו דאמרינן בספ"ב דיו"ט אבל הלל כו' שכל מעשיו לש"ש שאמר ברוך ד' יום יום. דלפירש"י ז"ל צ"ע מאי שייך בטחון למגע מזריזות בדבר מצוה. ומאי מעליותא במדה זו. ומנא ידע דיזמין לו הקב"ה אם לא יזדרז מעצמו ויכין מתחילת השבת. ועוד דאיתא בפסיקתא והובא בפירש"י ז"ל על התורה ע"פ זכור א"י השבת שאם נזדמן לך חפץ יכה הזמינהו לשבת ודוחק לומר דאתיא כב"ש. דר' שמלאי ור' אבהו דאמוראי נינהו אמרי לה התם. והתם גופא אמר שמאי הזקן הי' לוקח עצים מאחד בשבת לשבת. אבל הלל הזקן היתה בו מדה אחרת יתירה שהי' אומר כל מעשיך יהי' לש"ש עכ"ל. ול"ל דל"פ כלל כמ"ש הב"ח בשם א"ז והובא במג"א סי' ר"נ. ובהא תניא בהדיא בש"א כו' ובה"א כו'. לכ"נ דהלל הזקן כיון שכל מעשיו לש"ש הי' נחשבת אכילתו בימי החול גם היא למצוה. וכדאיתא להדיא בויקרא רבה פ' ל"ד יעו"ש. לכן הי' אומר ברוך ד' יום יום. ר"ל שבכל יום יש לקיים מצות התלויות ולא לדחותם מפני החמורה דהיינו עונג שבת העתיד לבוא. אע"ג דעדיף דאית בי' תרתי ושמאי הי' נוהג לאכול בכל יום לכבוד שבת וכו'. ומ"מ ל"פ שמאי והלל. מדל"ח לה בג' מקומות. אלא שכל אחד הי' נוהג כמנהגו. ותלמידייהו פליגי איזה מנהג עדיף. והלכה כב"ה. עכ"פ מוכח דמצוה ביומו עדיפא:

אולם אפי' לדברי כת"ר שהן כד' התה"ד ז"ל מ"מ תמידין ומוספין ודאי דתרי מצות נינהו דאין שייכין זו לזו כלל. והן מצות חלוקות לכו"ע ועיקר הטעם במנחות שם משום מצות שימור כמ"ש א"ז. וא"ש בפשיטות מאי דקרי להו מקודש לגבי דלמחר כמ"ש. ובהך סוגיא דהעוסק וכו' ראיתי בהשמ"ח ד' ווין קושיא עצומה בשם הגאון מו"ה צבי חיות מזאלקווא לפי דעת התוס' והראב"ד ז"ל בט"י דטמא מת לאחר טבילה מביא פסחו ואותן אנשים אחרו מלטבול א"כ היכא מוכח דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי בעת שנטמאו עדיין היו יכולין לטהר עד הפסח. ולא משכחנא פירוקא לע"ע. ולענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל שם נכונים מאד דכיון דקיי"ל שכל שא"י ליכנס בשעת שחיטה ד"ר מקרי קשה באמת מ"ט שו"ז על ט"י בשרץ. וצ"ל כמ"ש רש"י ז"ל אליבא דעולא דאמר ד"ר לטהור ואין ד"ר לטמא ה"נ דרשינן לי' לענין טבול יום דכיון דבשעת שחיטה תלי צריך קרא על ט"י:

כ"ד ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה:

סימן ג

עוד מהגאון הנ"ל:

קושית מעכ"ת ע"ד הריטב"א ז"ל בפ"ג דעירובין (כט:) דפי' שם הא דקאמר שכר מערב בו ופוסל את המקוה בג' לוגין מיירי בתמד שהחמיץ. הא זה סותר לדברי המשנה דמקואות פ"ז מ"ב דאיתא שם להדיא והתמד משהחמיץ דאם נפל לתוך מ' סאה חסר אחת לא העלוה אבל לא פסלוה היא קושיא חזקה. אך כפי שכבר העיד נחתום עיסה זו עלי' שאינה ראויה אלא ע"י הדחק אף אנו נדחוק בה עוד ונאמר דהא דתני סאה היינו תמד בצירוף שאר המשקין השנויין שם. גם במתני' שם לא תני בהדיא דאין פוסלין אלא דאין מעלין וממילא ש"מ דאין פוסלין. וכל כה"ג איכא למימר דמשום אחרינא נקט [ועיין בפ"ב דשבת ימים שאין בהם ק"מ כגון ר"ח כו' ערבית וכו' מחזירין וכו' וטובא כה"ג] ובתמד בפחות מסאה וכ"ז דוחק והתוס' בחולין סוברים להדיא דאין פוסל כלל. וכן הרמב"ם ז"ל מנה השכר בכלל כל הפסולין עם תמד שלא החמיץ ובשהחמיץ באותן שאין פוסלין. ועיקר הטעם נ"ל דמשום שמא הוא. דתמד שהחמיץ יין מקרי כמו כל יין [ומ"ש הפוסקים חמרא מזגא היינו לסימן בעלמא וכמו"כ יין חי כשרוצים לסמנו ביחוד להבדילו ממזוג שאין יין חי. וכל כה"ג לאו שם לוי הוא וכדתנן בפרה פי"א איזוב זה כשר וכפי' הר"מ והרא"ש ז"ל [דפי' הר"ש ז"ל תמוה דאטו צריך לאשמועינן דצריך כשר דוקא] וקמ"ל שאפילו רגילים לקרותו שלא בפניו באיזה סימן כל שכשראהו אינו חושב איו איזוב סתם מיקרי ומה"ט אנכי רגיל לפסוק בקמח חטים וקמח שיפון במדינתנו דמב"מ הוי במאי דאזלינן בתר שמא דתרווייהו באנפייהו קמח סתמא מיקריין] אבל שכר כיון שנתחדש לו שם חדש ע"י תערובת המים דבלא מים דבש תמרים מיקרי יצא מכלל משקין אעפ"י שאין שם מים עליו והוה כמו מי הצבע דגם אינהו בשמא חדתא מיקריין. דאין לומר משום שם מים דהא בכל דוכתא אמרינן בכה"ג מי הצבע איקרו מים סתמא לא איקרו. אלא דמ"מ ר"ז קמ"ל דלא ניטעי בהאי דמשום שם מים נינהו כדאשכחן באפר לענין כסוי דקיי"ל כב"ה דכשר משום דאיקרי עפר שריפה. ובאמת צ"ל דשאני התם משום יתורא דקרא דעפר. ואע"ג דבסוטה (טז) דריש לי' לגז"ש [עיין תוס' שם] נ"ל דר"ש לטעמי' דסבר בתמורה (יג) דקדשי ב"ה מיקרי קרבן משום דכתיב קרבן ד' אלמא דבלשון תורה לא קפדינן אשם לוי וא"כ ל"ל דמותר קרא לאשמועינן דמיקרי עפר דהוה כמו קרא כי היכי דלא ניטעי. אבל לרבנן אמרינן דבאמת לא מיקרי עפר וקרא יתירא לאכשורי'. ובהכי ניחא דאיצטריך בתמורה (יב) למימר לרבנן דר"ש במה מצינו בכ"מ כו' ולא אמר דגם אינהו אית להו גז"ש דר"ש. ומשו"ה דרשי ונתן עליו לערבן. אלא משום דלדידהו מיתר קרא לכיסוי הדם וליכא גז"ש כלל. ומצאתי בילקוט פ' חקת גי' אחרת באותה סוגיא. אך לגירסתנו נ"ל כמ"ש:

ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה:

סימן ד

עוד מהגאון הנ"ל:

ואשר חקר כת"ר אם אסור להושיט אמ"ה לנכרי קטן. נ"ל לאיסור דכיון דכתיב לא תאכלום וילפינן לכל האיסורים שאסור להאכילם להאסור בהם הן ישראל או ב"נ קטן וגדול בכלל. דאי לא תימא הכי אמאי מחשבינן בספ"ט דחולין לאמ"ה איסור שאי אתה יכול להאכילו לאחרים:

או"נ אלעזר משה הלוי א"ה:

וזה שכתבתי להגאון הנ"ל. דבר תשובתו על ספקותי נכון בעיני מאד. כי היא ראי' שאין עליה תשובה. אך מחמת זה נתקשה לי ע"ד הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן א"כ או"ב המדולדל אמאי קרי לי' בהעוה"ר אשאיל"ל. ולפי דבריו ע"כ צריך לדחוק דלפי הו"א הוה סברי כלישנא דבהמה המקשה דאו"ב המדולדל אסור מדאורייתא ובזה יתישב ג"כ שיטת הר"ן דסברי דאו"ב המדולדל מותר ליתן לב"נ. ולכאורה מהך סוגיא הא מוכח דלא כדבריו וע"כ צ"ל דהר"ן ס"ל דהך הו"א סברי כהך לישנא דאו"ב מדולדל מדאורייתא אסור לר"י לכך אסור גם לב"נ. אבל לפי מאי דמסיק שם דר"י ס"ל דאין בהם אלא מצות פרוש בלבד הוא רק מדרבנן לכך מותר לב"נ משום דלגבי ב"נ לא גזרו חכמים כנ"ל. ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן:

וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל. אשר הוקשה לכת"ר לפ"ד הרשב"א ז"ל שמתיר להאכיל איסורי דבריהם לקטנים. ולהר"ן ז"ל שמתיר להושיט אבר המדולדל לנכרים היכי ס"ד דגמ' ספ"ט דחולין דטעמא דר"ש במציעתא משום אא"י להאכילו הוא. ולדוחק נחשב בעיני כת"ר לומר דלס"ד דגמ' הוי מה"ת. גם בעיני הוא דוחק וקרוב לנמנע. דמלבד דאנן לר"י איירינן התם ואיהו אמר בפ"ד דאין בהם אלא מצות פרוש. ופי' הרשב"א והר"ן שם שמד"ס הוא. זולת זה אין מקום לדעתי כלל לזה. דאי הוה מה"ת ממש משום או"ב מ"ה דשחיטה עושה נפול ל"ש למתני לא הוכשרו לשון רבים. דהא האבר מטמא טומאה חמורה ואי הוי בכלל בשר בשדה טרפה ולא אמ"ה ממש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאבר ובשר שניהם בלאו דבשר בשדה ואין לוקין עליהן א"כ אין מקום כלל לאוסרן לב"נ דבהו לא כתיב לאו דבשר בשדה ובכלל בשר מהחי לא הוו כיון דליכא באבר משום אמ"ה לא לאיסור ולא לטומאה [ולא כהפמ"ג שכ' לאסור הושטה משום דעת הרמב"ם ז"ל] אלא ודאי סבר השתא דמשם לתא דאמ"ה מדרבנן אתאן עליו. ומ"מ ל"ק על הרשב"א ז"ל יעו"ש בדברי' פ' חרש דמודו דלמ"ד קא"נ ב"ד מצוין להפרישו דאסור. ור"י הא ספוקי מספקא לי' בהא התם ואמר ה"ט אי מצוין כדאמר בדמאי הקלו יעו"ש. ואי אין מצוין תהוי פלוגתיי' באוחז בקטן כו'. אלא דבגמ' פריך ל"ל לחדוש טעמא לר"ש דתיסגי בההוא טעמא דאוחז בקטן [דלא שמענא לר"ש דמטהר רק באה"נ דליתנהו בכלל אשר יאכל אבל האי דשרי בהנאה והוא אוכל אדם אפשר דמודו לרבנן] ומוקים לדר"י אסיפא. וד' הר"ן ז"ל שמתיר לב"נ ודאי אינן אלא למ"ד מזמנין נכרי על ב"מ אבל לר"ל ורב אחא ב"י דאסרי וסברי דלנכרי במיתה תלי ודאי אסור דהא מיתה עושה נפול. ואין תימה אם לס"ד דגמ' סבר ר"י אליבא דר"ש כוותיי'. ואין להאריך עוד למול נבון כמוהו:

ידידו כנפשו אלעזר משה הלוי א"ה:

א"ה מה דחשיב הגאון הנ"ל לדבר הנמנע דהו"א הוי סבר דאו"ב המדולדל אסור מדאורייתא דאז לא שייך למתני לא הוכשרו לשון רבים כו'. לפ"ד ז"א דהא הגמ' קאמר שם (עג:) הוכשרו חד לבשר הפורש מן הבהמה וחד לבשר הפורש מן האבר:

סימן ה

עוד כתב לי הגאון הנ"ל בשולי מכתב הקודם וז"ל נשכח מזכרוני במה נסתפקנו מכבר בענין בכור טרפה. דהא ככל דוכתי ילפינן לי' העברה העברה ממעשר. ויודיעני נא כת"ר אשר בלבבו בזה:

וזה שהשבתי להגאון הנ"ל. במה שנסתפקנו כבר בענין בכור טרפה מבטן דלא ליקדש דילפינן העברה העברה ממעשר. הנה במנחות (ו.) אמרינן להדיא מה ליוצא דופן שכן אינו קדוש בבכורה. ופירש"י תאמר בטרפה דקדושה בבכורה אם נולד עם טריפתו. אף שיש לדחוק ולפרש שם הגמ' דלא כרש"י ז"ל היינו דיוצא דופן לא משכחת דליקדש בבכור. וטרפה משכחת לה דקדשה בבכורה אם אח"כ נטרפה אמנם נראה עיקר כד' רש"י ז"ל. וכן מוכח בחולין (ע:) דלמ"ד למפרע הוא קדוש דאם מחתך ומניח יקבר אף דעושה אותו טרפה קודם יציאת רובו. והטעם בזה נ"ל דלא גרע טרפה מנפל דילפינן בבכורות (ג) משגר דקדוש בבכורה. ולענין כלאים אמרינן בהדיא בב"ק (עח.) דאינו קדוש בבכורה [וצ"ע על הפוסקים שלא הביאו זה] ולענין יתום נסתפקתי אם ג"כ ילפינן ממעשר דלא קדוש בבכור. כי לע"ע לא מצאתי זאת מבואר. ואולי נכלל בכלל יוצא דופן וכן הוא בתמורה לענין דלא קדושין ולא מקדישין ע"כ צ"ל כן דכייל יתום בכלל יוצא דופן משום דדמי לי' במקצת. ע"כ יודיעני נא דעתו הרחבה בזה. כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן:

וזאת תשובת הגאון הנ"ל בענין יתום בבכורה לדעתי פשיטא דלא קדוש. וגרע מיוצא דופן ואפי' ר"ש מודי בי' דלאו לידה הוא. ויעוין במכילתא פ' בא על פסוק והעברת. דמילתא דפשיטא להו התם דאין ביתום קדושת בכורה אבל טרפה פשיטא דקדוש. וכדמוכח להדיא כולה סוגיא בשליא תקבר וטעמא כמ"ש כת"ר משום דכתיב שגר לרבויי נפל. ומ"מ קשה לכאורה אליבא דר' חייא דבטלה ברוב לענין טומאה. אמאי לא בטלה לענין בכורה. דהא אליבא דר"ש דשליא הוצרך ר' יוחנן בנדה (כז) לרבויא דקרא לענין טומאת לידה. וה"ה לבכורה דמ"ש. ור"ש בשיטת ראב"י הוא כדאמר ר"י גופי'. וצ"ל דילפינן בהמה מאדם דהויא לידה ובהכי ניחא הא דאר"י ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד. אע"ג דהכא ר' חייא הוא דתני לה דאינה מטמאה ולפמ"ש ה"פ ר"ש דאמר התם דטהור אע"ג דס"ל דטמאה לידה [כדסבר התם ר"י לדידי' וכדמוכח ר"פ יוצא דופן] וראב"י דאמר דנפטרה מבכורה אע"ג דקושטא הוא דבטלה לענין טומאת נבלה אמרו דבר אחד. והכל מדרשא דקרא דכי תזריע. ואנן אע"ג דקיי"ל כרבנן דר"ש אית לן שפיר דראב"י דגם לרבנן גלי קרא דכי תזריע לענין נמוח. וכמ"ש התוס' ר"פ יוצא דופן. וילפינן לענין בהמה. ומתרצי קושית התוס' בכורות (כג:) ד"ה אלא יעו"ש. וכלאים פשיטא דגרע מנדמה. ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב דין פטורו מבכורה. עיין בכורות (יב:). כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה.

עוד השבתי להגאון הנ"ל. ע"ד אשר נסתפקנו כבר בענין יתום אם קדוש בבכורה אי ילפינן העברה העברה ממעשר. ראיתי אח"כ שבדברי הגמ' חולין (קלו:) מבואר להדיא דיתום קדוש בבכורה. דקאמר שם הגמ' לענין ראשית הגז אדרבה מבכור הו"ל למילף שכן יתום שלקחו כו'. וכן פי' שם רש"י ז"ל להדיא דיתום קדוש בבכורה וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לכהן. מ"מ לכאורה קשה דבאמת אמאי לא ילפינן גבי בכור העברה העברה ממעשר. ואולי כיון דגלי קרא משגר דאפי' נופל קדוש בבכורה כ"ש טרפה א"כ לא מצי למילף ממעשר. לכך יתום קדוש בבכורה ויוצא דופן דלא קדוש בבכורה משום דגלי קרא להדיא:

כ"ד ידידו יו"ט ליפמן הכהן:

וזו תשובת הגאון הנ"ל עוד בזה. במאי דמוכח מגמ' דחול (קלו) שלא כדברינו מאז בענין פטור יתום מבכורה. הא ודאי דהתם ע"כ בזה פירש כו' למ"ד אפשר לצמצם בי"ש לדידן ל"ש. אך לדעתי שגם זה הוא דוקא אליבא דר"ש דאליבי' איירינן התם ואיהו ס"ל שריבתה התורה יוצא דופן לכל לידות דלא בעינן דרך לידה ובבכור אימעוט יו"ד מפטר רחם וילפינן לידה דקדשים מיני' בגז"ש. אבל יתום דאימעוט בקדשים מתחת אמו אינו ענין ללידה כלל ולא ממעטינן. אבל לרבנן דס"ל דבעינן דרך לידה דכ"מ אמרינן דמטעם לידה מיעטי' קרא. וראי' דהא ילפינן מיני' גם לענין פרכוס דבסוף שחיטה. ור"ש דס"ל כותלים מלאים דם מהני ול"ח לאמצע שחיטה לטעמי' אזיל דלא משום לידה אימעט כנ"ל. ול"צ לתי' התוס' שם. וכ"ז לפ"ד המפ' שם בפ' רה"ג. ולז' הי' נ"ל לומר דיתום דקאמר דחייב בבכורה היינו אם האם יתומה חייבת בבכורה משא"כ במעשר דאם אין י' לבד היתום כולן פטורין. וה"ה דה"מ למינקט שאר פסולין אלא דכייל כולהו בחדא דבבכור לא קפדינן על החולין המחייבתו משא"כ במעשר [ולדידי מספקא לי באמת בכלאים ונדמה שילדו דמפשטא דלישנא דמתני' ודגמ' בבכורות (טז יז) משמע דפטורי ואכמ"ל. ולא פש לן רק יו"ד דכייל לי' ביתום] אבל ולד גופי' יתום אפשר דפטור גם לר"ש דילפינן מקדשים. עכ"פ לדינא אין ספק בדברים אשר הסכמנו. כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה.

א"ה כעת עיינתי בזה וראיתי דבזה צדקו דברי הגאון הנ"ל דבמכילתא מבואר להדיא דיתום אינו קדוש בבכורה. דז"ל המכילתא שם שמעון בן עזאי אומר והעברת מה ת"ל לפי שהוא אומר כל אשר יעבור תחת השבט שומע אני אף היתום במשמע והדין נותן מה אם בעל מום שאינו כשר לגבי מזבח נכנס להתעשר לדיר יתום שהוא כשר לגבי מזבח לא יהא נכנס לדיר להתעשר כו'. לא זכיתי מן הדין נאמר כאן עברה ונאמר להלן עברה מה כאן [פי' בבכור] אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו אף העברה האמורה להלן [פי' במעשר] דין הוא שלא תהא קדושה חלה אלא בחיי אמו ע"כ. ולכאורה תמוה מאד סוגית הגמרא דחולין דקאמר בפשיטות דיתום קדוש בבכורה. ומה שדחק הגאון הנ"ל לישב אינו נ"ל כלל. אבל באמת בלא"ה דברי המכילתא לכאורה תמוהין מאד דהאיך קאמר יתום כשר לגבי מזבח דהא ממעטינן להדיא יתום מתחת אמו בת"כ פ' אמור פ"ח. והובא ברייתא זו בגמ' חולין (לח:) בכורות (נז.) ומה שמתרץ הבעל זית רענן דהאי תנא פליג וס"ל דמתחת אמו לא ממעטינן יתום. לפע"ד א"א לומר כן. דא"כ האיך קאמר דיתום אינו קדוש בבכורה דמנ"ל זאת גבי בכור. ומש"כ הבעל ז"ר משום דגבי בכור כתיב שבעת ימים יהי' עם אמו ממעטינן שפיר יתום דבריו נפלאים מאד. דא"כ צריך להיות גבי בכור אפי' מתה אמו בתוך שבעת ימים לא יהי' קדוש הבכור. דהא קאמר שם בת"כ ריה"ג להדיא דאי לאו שנאמר תחת אמו הו"א מהאי קרא דשבעת ימים יהי' עם אמו עד שיהא עם אמו כל שבעה ת"ל תחת אמו אי תחת אמו יכול אפי' יצא ממנה כשהיא מתה ת"ל עם אמו הא כיצד אפי' נתקיימה לו אמו שעה אחת. א"כ האיך אפשר לומר דהאי תנא דמכילתא ס"ל דמתחת אמו דכתיב גבי קדשים לא ממעטינן יתום ורק משבעת ימים יהי' עם אמו דכתיב גבי בכור ממעטינן יתום דלפי"ז צריך להיות אמו קיימת גבי בכור כל שבעה. ודבר זה לא שמענו מעולם. ואף אם נאמר דמאחר שנולד בקדושה א"א שיצא לחולין אח"כ אם מתה אמו אבל מ"מ לכה"פ יהא פסול הבכור להקרבה כיון דקפיד קרא שיהא שבעת ימים עם אמו:

וכשעיינתי בענין זה דיתום הנני במבוכה רבה דהא קאמר רבא בחולין שם דיתום לא מיקרי אלא דוקא היכא דזו פרשה למיתה וזה פרש לחיים. אבל היכא דילדתו אמו והדר מתה כיון ששהה רגע אחד בחיי אמו לא מקרי יתום משום דלעולם תחי' ותיזל. ולפי"ז האיך קאמר ר' יהושע בבכורות (נז.) אפי' נשחטה אמו והשלח קים אין זה יתום דהאיך משכחת לה דלא יהא השלח קיים רגע אחד לאחר הלידה א"כ לר"י לא משכחת יתום כלל. ויותר תמוה לי לישנא דהגמרא שם דקאמר יתום כגון שהשלח קיים אלמא דאיכא יתום שאין השלח קיים. והאיך אפשר לאשכוחי שלא יהא השלח קיים מיד אחר הלידה שלא תהא שהות אפי' רגע אחד. ובפרט לפי מש"כ הת"ח בחולין דזו פרשה למיתה וזה פרש לחיים הוא תיכף משיצא רובו דכיון שיצא רובו הוה כילוד. וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם פ"ג מה' א"מ ה"ד דכתב שם תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו. דלכאורה תמוה דהא זה נגד דברי רבא דקאמר דאי במתה והדר ילדתו מכי יולד נפקא משום דזה הוה כמו יוצא דופן כיון שנולד לאחר שמתה אמו. אבל לפי"ד הת"ח ניחא שפיר דכוונת הרמב"ם הוא היינו שנשחטה אמו לאחר שיצא רובו קודם שילדתו. א"כ ודאי לא משכחת לה כלל שלא יהא השלח קיים. ועוד תמוה דהא משמע שם מדברי הגמרא דטעמא דר"י משום דעור של המתה מהני להחם את הולד לאחר הלידה לכך לא מקרי יתום כשהשלח קיים וכן קאמר שם רבי דבזה נתגלה טעמא של משנתנו כיון שהעור קיים הוי כמו שאמו קיימת ע"ש ברש"י. הא לדברי רבא לא מתקרי יתום אלא כשזו פרשה למיתה וזה פרש לחיים אבל א"צ כלל שתהא אמו קיימת זמן מה לאחר הלידה להחם הולד. א"כ מאי נ"מ במה דהשלח הני להחם הולד לאחר לידה:

ויותר תמוה לי מה דקאמר ר"ה שם (נג.) דבטלהו מעשר בהמה משום יתום. וכיון דיתום לא מקרי אלא כשזו פרשה למיתה וזה פרש לחיים לפי"ד רבא. א"כ האיך אפשר שגזרו ועקרו מ"ע דמעשר בהמה משום דבר דלא שכיח ובפרט לדברי התוס' בחולין (לח:) ד"ה אלא כו' דכ' דלדידן דקיי"ל דא"א לצמצם בי"ש יתום לא משכחת לי' כלל והקרא קאי אם יבוא אליהו ויאמר שבצמצום נעשה ודאי קשה טובא דהאיך אפשר למיגזר ולעקור מ"ע משום דבר דא"א לאשכוחי כלל רק אם יבוא אליהו ויאמר שבצמצום נעשה. ובאמת הי' נ"ל לומר דר"ה לא ס"ל הא דרבא דדוקא בזו פירש למיתה וזה פירש לחיים מיקרי יתום. אלא כדמשמע מפשטות לישנא דת"כ דבעי שישהה שעה אחת תחת אמו. אמנם בדברי התוס' דבכורות שם ד"ה כר"ה כו' דכ' לכך נ"ל לפרש דנקט הכא דוקא יתום דטעו בי' טפי מבאחריני משים דלא בקיאי דיתום נמי לא משכחת לי' אלא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים עכ"ד. מבואר להדיא דגם ר"ה ס"ל כרבא א"כ קשה טובא כיון דא"א לצמצם בי"ש לא משכחת לי' יתום כלל. ועל דברי רש"י דפי' יתום ג"כ כד' התוס' בזפל"מ וזפל"ח לא קשה כ"כ משום דנראה דרש"י לא ס"ל כד' התוס' דחולין ואף למ"ד דא"א לצמצם בי"ש נמי משכחת לי' יתום משום דבעי שיהא ניכר לב"א שחיה לכה"פ רגע אחד תחת אמו. אבל היכא דזפל"מ וזפל"ח ואינו ניכר לב"א שחיה רגע אחד תחת אמו אף שידוע לשמים שחיה זמן מה תחת אמו זה אינו מועיל כלל ועדיין מיקרי יתום וכן נראה דעת הרמב"ם מדהביא יתום לדינא בה' איסורי מזבח. מ"מ עדיין קשה דהא זה ודאי הוא מילתא דלא שכיחא שזפל"מ וזפל"ח והאיך אפשר שמחמת זה תעקר מ"ע. ואף שרש"י ס"ל דלאו דוקא יתום אלא גזרו משום כל דברים שנכנסים לדיר להתעשר מ"מ צ"ע האיך נקט ר"ה דגזרו משום דבר דלא שכיח:

ומחמת כל הקושיות הללו רחש לבי לומר כלל חדש בדין יתום דמעשר בהמה. דהתם אינו נכנס לדיר להתעשר אפי' אם מתה אמו אחר שנולד. ומעשר בהמה שאני דבעי שתחי' אמו בשעה שנכנס לדיר להתעשר. משום דילפינן העברה העברה מבכור כדאיתא במכילתא כמו דגבי בכור אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו אבל זפל"מ וזפל"ח אינו קדוש כמו כן גבי מעשר בעי דבשעה שקדושה חלה עליו היינו בשעת הפרשת המעשר שתחי' אמו. אבל אם מתה אמו אינו נכנס לדיר להתעשר. ולכך אתי שפיר דברי המכילתא דקאמר דיתום כשר לגבי מזבח משום דהתם מיירי שנולד ואח"כ מתה אמו. ולפי"ז ניחא מה דפליג ר"י ואמר כיון שהשלח קיים הוה כמו שאמו קיימת ואין זה יתום. ומה דאיתא שם בבכורות במשנה ואיזה יתום כל שמתה אמו או שנשחטה ואח"כ ילדה. זהו ט"ס. וכן הוא בהמשניות ליתא כלל תיבת ואח"כ ילדה. וכן נראה מדברי רש"י דלא הי' לפניו הגירסא ואח"כ ילדה. ולפי"ד יתיישב שפיר הא דר"ה דבטלוהו מעשר בהמה משום יתום. וכן הא דלקמן (נח:) דקאמר ר"ה דלכך מעמד אמותיהם מבחוץ והם מבפנים גזרה משום לקוח או יתום משום דיתום כזה שכיח הרבה שלא תהי' לו אם בעת שנכנס לדיר להתעשר. וגם א"צ לדחוקי מה שדחק שם רש"י ואע"ג דאיכא דמחייב כגון שנולד ואח"כ מתה אמו וההוא לא נפיק אלא ע"י ירקא מ"מ בהא דמעמד אמותיהם של אלו מבחוץ להוי לי' הכירא ויהי' נזכר דיתום ולקוח לאו בני עשורי נינהו ע"כ. אבל לפי דברינו א"ש טפי מה דאמרו חכמים להעמיד אמותיהם מבחוץ כדי שנדע שאם אין לו אם אינו נכנס לדיר להתעשר. ולפי"ז א"ש מה דקאמר הגמרא בחולין דיתום קדוש בבכורה. אין כוונת הגמרא בזפל"מ וזפל"ח כמו שפירש"י דבכה"ג ודאי דאינו קדוש בבכורה כמבואר במכילתא להדיא. אלא מיירי בנולד ואח"כ מתה או נשחטה אמו דבבכור כה"ג קדוש וגם קרב לגבי מזבח. ובמעשר אינו נכנס לדיר להתעשר:

אך מה דקשה לפי"ד דברי הגמרא שם (ח.) דקאמר על המתניתין דחשיב כל הפסולין שאינן נכנסין לדיר להתעשר מה"מ ומביא שם הברייתא דממעט כל הפסולין גבי קדשים ור"י בנו של ר"י ב"ב קאמר שם דילפינן מעשר מדנאמר כאן תחת השבט ונאמר להלן תחת אמי מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו. א"כ נראה להדיא מדברי הגמרא שם דגם יתום דממעט גבי מעשר הוא יתום דאמעוט גבי קדשים. ולא כדברי המכילתא דממעט גבי מעשר יתום דהוא כשר לגבי קדשים מ"מ אינו נכנס לדיר להתעשר. ואין לדחוק ולומר דהגמ' מביא הך ברייתא לענין שאר פסולין דילפינן מקדשם. אבל פסול יתום ילפינן מבכור כדברי המכילתא. זהו דבר שא"א לומר כלל דא"כ הו"ל להגמרא להביא דברי המכילתא על המשנה. ומדלא הביאה נראה דלא ס"ל להגמ' כדברי המכילתא. אח"כ עיינתי בת"כ וראיתי דשם איתא דברי ר"י בנו של ר"י ב"ב בזה הלשון מה תחת האמור כאן פרס לכלאים וליו"ד ולמ"ז וליתום אף תחת האמור להלן פרט לכלאים וליו"ד ולמ"ז וליתום. הרי מבואר להדיא דר"י בנו של ר"י ב"ב סובר דיתום דגבי מעשר ילפינן מקדשים. ופליג על שמעון ב"ע דהמכילתא דס"ל דיתום דגבי מעשר ילפינן מבכור. אבל באמת קשה לומר דמתני' שלנו סובר כדברי ר"י בנו של ר"י ב"ב דיתום דגבי מעשר ילפינן מקדשים. א"כ גבי מעשר נמי אינו נכנס לדיר להתעשר אלא בזפל"מ וזפל"ח ולפי"ז תהדרי קושיתינו לדוכתין דאמאי קאמר ר"י דאם נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום דהאיך משכחת לה שלא יהא השלח קיים:

ולאחר העיון נראה לישב ומקודם נבאר דברי רבא דחולין שם דהביא ראי' דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה מיתום דפסול בזפל"מ וזפל"ח אא"ב דבעינן חיותא בסוף לידה היינו דאיצטריך קרא למעוטי. אלא א"א לא בעינן חיותא בסוף לידה ל"ל מכי יולד נפקא. ודברי הגמ' לכאורה תמוה. ועיין בתב"ש סי' י"ז דביאר דברי הגמרא דרבא הוכיח מתוך הברייתא דכל היכא דבעי חיותא כגון בשחיטה לא מהני היכא דגמר שחיטה ומיתה באין כאחד רק בעי שתקדום הגמר שחיטה למיתה באופן כשגמרה שחיטה עדיין ההי' חיה ותמות אח"כ כו' וקאמר אא"ב בעי חיותא בסוף לידה פי' שכל סוף לידה תהי' בחיות ולא יהי' סוף לידה ומיתה באין כאחד רק המיתה אח"כ שפיר דכל שהמיתה וגמר לידה באים כאחד יצאה מכלל יוצא דופן ולא אימעוט מכי יולד כו' ובעי קרא תחת אמו פרט ליתום. אלא א"א לא בעי חיות בסוף לידה פי' דקרא דתחת אמו אתא למילף דבעי שתהא מיתה וגמר לידה באין כא' ואי מתה קודם הו"ל יתום קשה ל"ל דאי מתה קודם הו"ל יו"ד עכ"ד יעו"ש מה שהאריך בזה. ודבריו מוכרחין. אך עדיין קשה מנ"ל ללמוד שחיטה מיתום דשמא יתום שאני כיון דגלי קרא דבעי שיהא שעה אחת תחת אמו ושעה אחת לאו דוקא אלא אפי' רגע אחד לכך בעי שיהא באמו חיותא לאחר הלידה. אבל גבי שחיטה מנ"ל דצריך שתהא בה חיותא לאחר השחיטה. ונראה דע"כ צ"ל דרבא סובר דפסול יתום דגלי רחמנא גבי קדשים לא דזהו פסול בפ"ע אם לא היתה שעה אחת תחת אמו. אלא דסובר דגלי רחמנא דאם לא חיתה אמו לאחר הלידה אף רגע אחד הוה כמו יו"ד וזה הוה כמו שגמר המיתה קודם הלידה דפסול מטעם יו"ד. ע"כ אפי' אם גמר כאחד נמי פסול מטעם יו"ד דאין זה לידה אם לא חיתה אף רגע אחד אח"כ. לכך למד מזה דה"ה לענין שחיטה דאם אין בה חיות לאחר השחיטה הוה כמו שמתה קודם גמר שחיטה דאין זה שחיטה אם אין בה חיות אף רגע אחד לאחר שחיטה. אמנם רב חסדא דס"ל דפרכוס שאמרו באמצע השחיטה וכן ר"נ ב"י דס"ל דפרכוס שאמרו בתחילת השחיטה הם ע"כ ס"ל דאם המיתה והשחיטה באין כאחד הוה שחיטה מעליא. א"כ כ"כ גבי לידה אם המיתה והלידה באין כאחד הוה לידה מעליא. ולא מיקרי יו"ד. וע"כ לדבריהם פסול יתום דפסל רחמנא הוא פסול אחר דקפיד רחמנא שתחי' אמו שעה אחת ממש אחר הלידה כדמשמע פשטות הת"כ כמשכ"ל. והם לא חששו לקושית רבא לעולם תחי' ותיזל. אלא ס"ל דבעי שעה אחת ממש שתחי' אמו לאחר הלידה כדי שיתחמם הולד. כנ"ל לבאר פלוגתתם:

והנה לדברי רבא דס"ל דפסול יתום בקדשים אינו אלא בזפל"מ וזפל"ח לפי דבריו ע"כ צריך לאוקמי מתני' דבכורות כדברי שמעון ב"ע דמכילתא דסובר דפסול דיתום גבי מעשר לא דמי לפסול יתום דגבי קדשים דהתם אינו פסול אלא בזפל"מ וזפל"ח ופסול מטעם יו"ד כמש"ב. אבל גבי מעשר הוא פסול בפ"ע ופסול אפי' אם מתה אמו אחר הלידה משום דבעי בעת העברת השבט שתחי' אמו דילפינן מבכור ודלא כהת"כ דס"ל דילפינן מעשר מקדשים דלפי"ז גבי מעשר נמי אינו פסול אלא בזה פל"מ וזפל"ח. וע"כ מתני' דבכורות לא ס"ל הכי. דא"כ תקשי דברי ר"י דאמר דאם נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום כמשכ"ל. אמנם לפי"ד ר"ח ור"נ בר"י דס"ל דבעי שעה אחת ממש גבי קדשים כדי שיעור חמים הולד א"כ לדידהו ודאי איכא למימר דהמתני' ס"ל כדברי הת"כ דפסול יתום גבי מעשר ילפינן מקדשים וגם גבי קדשים פליג ר"י דאם השלח קיים דמהני להחם הולד כמו שאמו קיימת ואינו פסול משום יתום. וסוגיא דבכורות אזלא אליבייהו דר"ח ור"נ בר"י לכך הביא הגמרא על המתני' דברי הת"כ. וראי' לזה דהסוגיא שם אזלא אליבייהו דהא קאמר (שם) וביו"ד ס"ל כר"ש יתום כגון שהשלח קיים אלמא דס"ל דיתום פסול אחרינא הוא ולא מטעם יו"ד. והא לדברי רבא כיון דהוא ס"ל דפסול יתום הוה מטעם דהוה כמו יו"ד א"כ לדברי ר"ש דס"ל דיו"ד הוה ולד מעליא כ"ש יתום דודאי הוה ולד מעליא. אלא ע"כ דכל הסוגיא שם אזלא אליבייהו:

ודברי המכילתא הנ"ל אליבא דרבא א"ש בפשיטות טפי דהא דקאמר שם סתמא יתום שכשר לגבי מזבח אע"ג שזפל"מ וזפל"ח פסול לגבי מזבח משום דזה פסול מטעם יו"ד. אבל הוא מיירי ביתום שמתה אמו אח"כ. אבל לדברי ר"ח ור"נ בר"י דס"ל דכל פסול יתום הוא פסול בפ"ע קשה דברי המכילתא מה דקאמר סתם יתום שכשר לגבי מזבח אע"ג דהכא מיירי שמתה אמו אחר שעה אחת לאחר הלידה מ"מ ק"ק מה דקאמר סתם יתום שכשר לגבי מזבח. ועוד קשה דברי המכילתא מה דמסיים דילפינן מעשר מבכור מה בכור אינו קדוש אלא בחיי אמו מנ"ל זאת. דבשלמא לדברי רבא א"ש משום דס"ל כיון דזפל"מ וזפל"ח הוה כמו יו"ד א"כ פשיטא דבכור אינו קדוש כה"ג. אבל לר"ח ור"נ בר"י מנ"ל דבכור אינו קדוש בזפל"מ וזפל"ח. וליכא למימר משום דילפינן מקדשים וגם בבכור גופא כתיב שבעת ימים יהי' עם אמו ובא זה וגלה ע"ז כמו דאמרינן בת"כ ובמכילתא פ' משפטים. מ"מ מנ"ל דאינו קדוש דילמא הוא קדוש ופסול להקרבה וירעה עד שיסתאב. ונראה דע"כ צריך לדחוק דפסיקא לי' להתנא מטעם אחר כיון דלא חיתה אמו אחר הלידה אפי' רגע אחד א"כ לא הוה פטר רחם. ומה דקאמר הגמ' בחולין דיתום קדוש בבכורה כבר פירשתי למעלה דלא מיירי בזפל"מ וזפל"ח. אלא מיירי בנולד ואח"כ מתה או נשחטה אמו דבכור כה"ג הוא קדוש ובמעשר הוא פטור לדברי ה ולדברי רבא. ולר"ח ור"נ בר"י ולפי סוגית הגמ' דבכורות דקאי כוותי' מיירי דמתה תיכף אחר לידתו ולא שהה שעה אחת דבכור כה"ג הוא קדוש אלא דירעה עד שיסתאב ובמעשר הוא פטור ואינו נכנס לדיר להתעשר ומדברי הרמב"ם נראה דפוסק כרבא לכך גבי קדשים בה' איסורי המזבח פ"ג ה"ד קאמר שם פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו. ר"ל היינו דבשעת יציאת רובו נשחטה ואח"כ נולד כמשב"ל. וס"ל דזה פסול מטעם דהוה כיו"ד. ובזה נתישב מה שהשיג שם הראב"ד עליו בה' י"א דחשיב כל האיסורין לגבי מזבח הם י"ד. דאמאי לא חשיב נמי יתום. ולפי"ד א"ש דזה נכלל בכלל יו"ד. אמנם בה' בכורות פ"ו הי"ד גבי מעשר קאמר שם וכן היתום שמתה או נשחטה עם לידתו. וע"כ פירושו הוא היינו לאחר לידתו. והמעיין יראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כמש"ב דיתום דגבי מעשר לא דמי ליתום דמיירי גבי קדשים. ובזה אפשר לישב נמי מה דגבי מעשר חשיב גם מתה אמו. ובה' א"מ גבי קדשים לא קאמר רק נשחטה אמו. משום דהתם מיירי בעת לידתו ובעת לידתו מיתה לא משכחת לה משום דעובר מיית ברישא. אבל גבי מעשר דמיירי לאחר לידתו לכך נקיט נמי מתה כנ"ל לפע"ד:

סימן (כ)ו

עוד מה שפלפלתי עם הגאון הנ"ל בדין עופות עיר הנדחת:

הנה הגאון הנ"ל כתב לי וז"ל נסתפקתי בענין עופות של עיר הנדחת אם דינם כבהמה ובסייף בדין ב"ד. או כשאר רכושם שבשרפה בלבד. והנה הרמב"ם ז"ל כתב והורגין כל נפש חיה אשר בה. וכתב הכ"מ דמוכל בהמתה נפקא לן. אך לפלא דנקט קרא דלא כתיב. ולישנא דקרא הוא החרם אותה וכל אשר בה. דכייל כל מילי. והדר מפרש ואת בהמתה לפי חרב. והעיר וכל שללה בשרפה. ובספ"ד דב"ק במשנה דאחד שור כו' לא חשיב עיר הנדחת. ואע"ג דכתיב בהמתה אפשר שלא נתנה לדרוש ג"ש זו משבת. ועיין בתוי"ט שם. ובחולין (קמ.) אאוקימתא דרנב"י בצפורי עה"נ אי לשלוח לא אמרה כו' ול"א בפשיטות בר קטלא הוא. אלמא דאין בו אלא איסור הנאה ושרפה משום איסורה בלבד וגם כדמסיק אלא לשחיטה אי נימא דעוף דינו כבהמה תפשוט בעיא דרב חסדא בס"פ חלק אי מהני בי' שחיטה. והרמב"ם ז"ל השמיט באמת בעיא דרב חסדא. אולי מטעם זה הוא דלא שביק פשיטותא דרנב"י משום ספיקא דר"ח. ורש"י ז"ל כתב שאחר שחיטתה ישרפוה. ולא מצינו כזאת בבהמת עיר הנדחת. ומסתברא דדינה בקבורה ככל הרוגי ב"ד ואנשי העיר. עכ"ד הגאון הנ"ל:

וזה אשר השבתי לו. במה שהעיר כת"ר בדין עופות של עיר הנדחת אם דינם כבהמה ובחרב או כשלל ובשרפה. ובדברי הרמב"ם מבואר דדינם בחרב. ותמה מעכ"ת על הכ"מ דנקט קרא דלא כתיב. הנה כבר העיר בזה הפ"ח על הרמב"ם וז"ל ומ"ש והורגין כל נפש חיה אשר בה בירושלמי מבעיא הי' שם ביברין של חי' ושל דגים כלומר אי הורגין אותה או לא ולא איפשיט והו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא. ומשו"ה פסקה הרב לחומרא. אלא שיש לתמוה מאי קמבעיא לי' ביברין של חיה הא קיי"ל דחיה בכלל בהמה כו'. תו מבעיא לן בירושלמי עוף שהוא טס למעלה מעשרה מהו ולא אפשיט. ונ"ל דכל שרץ אחריו ואינו מגיעו אינו בכלל האיסור כדאמרי' בפ' כל הבשר לא אמרה תורה שלח לתקלה. ומ"ש הכ"מ דמקרא מלא הוא ואת כל בהמתה ט"ס הוא וצריך למחוק מלת כל. ומה שסיים ואפשר דמכל נפקא ר"ל מהחרם אותה ואת כל אשר בה. אלא שאינו מחוור דהא איצטריך לרבות נכסי צדיקים שבתוכה ותו דא"כ לשתוק מבהמתה. ואפשר דהירושלמי מספקא לי' אי ילפינן מבהמתך דשבת כו' עכ"ל. ולפע"ד דברי הפ"ח תמוהים מאד כי נראה ברור דאין כוונת הירושלמי לספק אם הורגין אותה כדין בהמה או לא. אנח, מספקא לו ביברין של חיה ודגים המוכנים להסתפקות לעת הצורך ועדיין מחוסרין צידה אם הם בכלל שלל העיר לאסור או לא. אי נמי דמיירי דהביברין הם חוץ לעיר ומספקא לי' אם בטלים הם לגבי העיר וגם הם נכללין בכלל האיסור או לא. וכה"ג שקלינן וטרינן בפ' המוכר את הבית (סח:) לענין מכירת העיר אם בכלל העיר הם או לא. וכן האבעיא שני' דמבעיא לי' בעופות הטסין למעלה מעשרה נמי מספקא לי' כיון דהם למעלה מעשרה אם הוו בכלל שלל העיר או לא. ומש"כ הפ"ח דכל שרץ אחריו ואינו מגיעו לא הוה בכלל האיסור משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה. דבריו נפלאים ממני דפשיטא כיון שרץ אחריו ואינו מגיעו בכה"ג אפי' אם הי' אומר תזכי לי שדהו לא הי' זוכה לו דודאי לא הוה בכלל שלל העיר. אלא נראה ברור דהירושלמי מיירי בכה"ג דרץ אחריו ומגיעו דאם היה רוצה לזכות בהו הי' זוכה מ"מ כיון דעדיין לא זכה בהו והם למעלה מעשרה מבעיא לי' אם הם בכלל שלל העיר או לא. וגם מה שתמה על הכ"מ נלפע"ד דתרווייהו שמעינן מהאי קרא. דאי האי כל אתא לרבות כל בע"ח לדין חרב א"כ ל"ל למכתב בהמה כלל כקושית הפ"ח. אלא ע"כ האי כל אתא לרבות נכסי צדיקים שבתוכה שהם בכלל החרם. ומדכתיב ואת בהמתה בוא"ו ולא כתיב החרם אותה וכל אשר בה כללא. והדר את בהמתה לפי חרב ואת כל גו'. מזה מוכח דכל אשר בה קאי ג"כ על בהמתך ואתא לרבות כל בע"ח בדין חרב:

ומה שהביא כת"ר ראי' מדפסלינן להו לצפורי מצורע לשלוח מטעמא דלא אמרה תורה שלח לתקלה. ול"א בפשיטות דבר קטלא היא. לכאורה אף אם נימא דבשרפה היא עדיין תקשי הא בעי לאיתויי בי דינא ולשורפה ברחוב העיר. ויותר קשה לי מה דמתרץ אלא לשחיטה דהאיך אפשר להכשיר לטהרת מצורע הא אמרינן במס' סוטה וכן בסתמא דנגעים דבעינן שיעורא בדם כדי שיראה על פני המים. ובכל דוכתי דבעינן שרפה אמרינן כתותי מכתת שיעורא. וזה דוחק לומר דהך סוגיא אתיא כרבנן דמס' סוטה דלא בעינן שיעורא. ע"כ נ"ל דהכא איירי דהצפורי מצורע הן נכסי רשעים שחוצה לעיר ובשעת הקבוץ לא קבצן להביאן לתוך העיר ולשורפן. ומ"מ נשארים באיסורם כמש"נ מרש"י בסנהדרין (קיב.) כמש"כ הפ"ח שם. ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דנכסי רשעים שחוצה לה אם לא קבצם בשעת שרפה נשארין ליורשים. נוכל לישב דהכא מיירי דבשעת גמר דין הי' בתוך העיר ואח"כ פרחו לעלמא ובזה נראה דגם הרמב"ם מודה דאם בשעת ג"ד הי' בכלל החרם נשארין באיסורן לעולם אף שהם נכסי צדיקים

**(הגה"ה וכן נ"ל דבנכסי צדיקים שחוצה לה אם הי' בשעת ג"ד חוץ לעיר אע"ג דבשעת הקבוץ שלל הפיר הכניסן לתוכה מותרין וא"צ לשורפן דכיון דבשעה ג"ד לא הי' בתוך העיר לא חל עליהם איסור החרם. ודלא כהפ"ח דלא ס"ל כן ומשו"ה דחה דברי הרמב"ם דכ' וז"ל ומ"מ שיטת רש"י ז"ל מחוורת יותר דהא ע"כ הא דקתני נ"צ שבתוכה אבדין שבחוצה לה פלטין ושל רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה הרי אלו אובדין ע"כ מדסיפא מוקמינן לה בנקבצין לתוכה ע"כ רישא גבי נ"צ דקתני שבחוצה לה פלטין היינו אפי' שנקבצו ובאו לתוכה לאחר ג"ד אעפי"כ פלטין ולא מסתבר כלל דהא קרא כתיב החרם אותה ואת כל אשר בה. ומבה ממעטינן נ"צ שבחוצה לה ומכל)** אך לפי"ז צ"ל דאף דחל עליהם איסור החרם כיון דהי' בשעת ג"ד בתוך העיר מ"מ אם לא הביאם לתוך העיר לשורפן בשעת ששרפו כל שלל העיר בתוך הרחוב אינן טעונין שרפה אח"כ. אמנם לפי"ד תמוהין דברי רש"י דחולין שהביא גם כת"ר דכ' ויכול לשורפה אחר שחיטה. דמה צריך לשורפה כיון דבשעת הקבוץ לא הי' בתוך העיר. ונראה דרש"י ז"ל לא פי' כמש"פ:

עוד כתב כת"ר וגם כדמסיק אלא לשחיטה אי נימא דעוף דינו כבהמה תפשוט בעיא דר"ח. ואולי משו"ה השמיט הרמב"ם הך בעיא. הנה לפי פירש"י ז"ל בסנהדרין דפי' שם דהא דמספקא לי' לר"ח אי מהני שחיטה להוציא מדין נבלה משום דמספקא לי' אי הוי לפי חרב אפי' דרך שחיטה או לא. א"כ א"א לומר דעוף טעון לפי חרב דלפי"ז תיקשי ממ"נ אי מהני שחיטה להוציא מדין נבלה משום דדרך שחיטה לא הוי לפי חרב א"כ האיך מצי לשוחטה הא צריך לקיים בי' לפי חרב. ואי דרך שחיטה הוי לפי חרב א"כ אינו מוציא מדין נבלה והאיך מצי לשוחטה לטהר טומאת מצורע. [ובאמת לולא דברי רש"י ז"ל הי' אפשר לפרש דברי ר"ח דאף דדרך שחיטה הוי נמי לפי חרב מ"מ מספקא לי' אם מטהרה מדין נבלה. וכן נראה דזהו דעת הרמב"ם ז"ל אי אמרינן דהרמב"ם פשיט ספיקא דר"ח מהך סוגיא דחולין כדברי כת"ר] אע"כ דרש"י ס"ל דעוף אינו טעון לפי חרב אלא דסגי בשרפה. וכמו שהוכיח כת"ר מדברי רש"י מדכתב דלאחר שחיטה ישרפוה. דזהו דוחק לומר דרש"י ס"ל דכל הרוגי עה"נ אף דדינם בסייף מ"מ אינם נקברים אלא מניחם ברחוב העיר ונשרפים בכלל שלל העיר. מ"מ מדברי הפ"ח נראה דסובר כן. דכתב דלכך פסק הרמב"ם דהורגין כל נפש חיה משום דספיקא דאורייתא לחומרא. לכאורה דבריו תמוהין דמאי שייך בזה ספיקא לחומרא דהא אנן מספקא לן אי צריך להורגן או לשורפן מאן נימא לן דהריגה חמירא. אלא ע"כ דס"ל דלאחר הריגתן שורפן בכלל שלל העיר נמי. ועדיין דברי הפ"ח צ"ע:

כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן.

וזאת תשובת הגאון הנ"ל. אשר כ' בשם הפ"ח דכל איצטריך לרבויי נ"צ שבתוכה. אם באמת הכי משמע לפי גירסתנו בגמ'. אך אינו מובן כלל. דכיון דאי לאו אשר בה הוינא מרבה ג"כ נ"צ שחוצה לה א"כ השתא דכתיב אשר בה לא אימעטי מיניה רק שחו"ל אבל שבתוכה לא אימעטו ול"ל רבויי עלייהו. עכ"נ עיקר כגירסא שבספרי וילקוט שם דמהחרם אותה ממעטי נ"צ שהצדיקים אינם בכלל החרם ומ"מ שבתוכה איתרבו מאשר בה. א"כ מיתר כל לגמרי ונוכל לומר כדברי הכ"מ. ואשר הקשה עוד דלישתק קרא מבהמתה לגמרי. הא ודאי איצטריך לדונם בסייף דלמ"ל סתם אשר בה לפי חרב דא"כ לא מכלל בי' אלא בע"ח ולא מתרבי שאר נ"צ שאינן בע"ח לאיסור ושרפה. ומ"מ לא ידענא איך יבואו עופות לסייף מכל דכתיב גבי שאר נכסים שאינן בסייף. ואולי באם אינו ענין קאמר. ובילקוט איתא בהמתה ולא בהמה של עיר אחרת. ונ"ל דאתא למעוטי כשהן בתוכה דלא אימעטו בכלל שאר נכסים משללה [כמ"ש בגמ' שם] כיון שדינם חלוק בסייף כמחוייבין לעצמן ולא דמי לשאר נכסים. אך לא ידעתי מקורו כי מה שנרשם שם ספרי הוא טעות דר"ש מארי' דספרי דרש לה בגמ' דידן למעוטי בכור למעשר וכ"ה בהפרי שם למעט הקדש. ובעית הירושלמי דביברין לענ"ד ודאי כמש"כ מעכת"ר בפנים השניים דמשום דביברין חלוקין לעצמן מיבעיא לי' אי הוה בכלל העיר. ובענין מ"ש אז דלהרמב"ם ז"ל דבני קטלא נינהו תיקשי מאי צריך למימר בחולין שם משום שלח לתקלה. ודאי תפס יפה כת"ר ע"ז דגם בלא"ה תיקשי דהא בעי שרפה ברחוב העיר וגם יפה תירץ די"ל כגון שלא הי' בשעת קבוץ. אך באמת י"ל גם להרמב"ם ז"ל משום דעשה דמצורע משום גדול השלום אפשר שידחה לעשה דעה"נ כמו דצריך קרא לשלוח הקן. ול"ד לנוגח דבערת הרע מקרבך חמיר טפי ואין שלום לרשעים. ולפי"ז למאי דאסיק שם לרבינא אלא לשחיטה אפשר אפי' לאחר ג"ד אלא שא"צ לזה. ובהכי מישבא ג"כ קושית כת"ר אליבא דרש"י ז"ל. אך לדעתי לא כוון רש"י ז"ל רק כעין דברי כת"ר. ואין להאריך בזה:

כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה:

א"ה מש"כ הגאון הנ"ל די"ל דברי הרמב"ם דמה דקאמר הגמרא לא אמרה תורה שלח לתקלה ולא קאמר בפשיטות דבר קטלא הוא. משום דעשה דמצורע מפני גדול השלום אפשר שידחה לעשה דעה"נ. לפ"ד א"א לומר כן דהא כיון דגלי קרא דעשה דמצורע לא דחי לעשה דשלוח הקן. א"כ ה"ה דלא דחי עשה דמצורע לכל עשין שבתורה דאין סברא לומר דדוקא עשה דשלוח הקן הוא דלא דחי לעשה דמצורע דמה חומרא יש בעשה דשלוח הקן מבכל עשין שבתורה. אלא נראה לישב דברי הרמב"ם באופן אחר דאף בהמה דודאי דינה בחרב לכו"ע מ"מ אם לא היתה בשעת שהרגו כל נפש חיה שבעיר כגון שברחה מן העיר מיד לאחר ג"ד אינו מחוייב להביאה לב"ד ולהורגה בדין סייף אלא נשארה באיסורה לעולם. שאין החיוב להרוג כל נפש חיה שבה אלא אותן שהן בעיר. וזה דמי לשאר שלל העיר שאם לא נקבצו לתוך העיר לשורפן בשעה ששרפו כל שלל העיר אינו מחוייב לשורפן אח"כ כמשכ"ל. ה"ה לענין הריגה בחרב ובזה האופן מיירי הגמרא דחולין. כנ"ל בזה:

סימן (כ)ז

עוד מה שפלפלתי עם הגאון הנ"ל בדין תיכף לסמיכה שחיטה:

הנה הגאון הנ"ל כתב לי וז"ל בברכות (נ"ב:) בתוס' ד"ה תיכף כו' לכאורה תמוהין דבריהם דהא תיכף לסמיכה שחיטה היא ג"כ משנה מפורשת במנחות (צג.) ודחק בזה בצל"ח שם. אך עתה מצאתי בירושלמי פ"ב דיו"ט דאיכא מ"ד דלא בכל הטעונין סמיכה בעינן תכיפה. ונכונים דברי התוס' בלי גמגום:

וזה שהשבתי להגאון הנ"ל. מש"כ כת"ר לישב ד' התוס' מהירושלמי פ"ב דיו"ט עיינתי בד' הירושלמי. ולפע"ד דברי הירוש' תמוהין מאד ומכל הסוגיות מוכח להיפך. דאדרבה באשם מצורע לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה כמבואר להדיא בברייתא בזבחים (לג.) אבל בשלמי נדבה ודאי תיכף לסמיכה שחיטה. ע"כ נ"ל להגיה דברי הירושלמי וכצ"ל אמר ר"ז כל קמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול יצא שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול לא יצא מה פליגין בשלמי חגיגה ב"ש עביד לון כאשם מצורע ב"ה עבדין לון כשלמי נדבה. פי' דב"ש ס"ל כיון דלא אפשר לסמוך ביו"ט הוה כאשם מצורע דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. וב"ה ס"ל כיון דאפשר ביו"ט א"כ הוה כשלמי נדבה א"ר יסי הן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול יצא בזמנו עיבור זמנו נעשה כשלמי נדבה. נראה דצריך לפרש היינו שעבר זמנו והקריבו הבעלים אשם אחר ואשם הנשאר קרב עולה. דאז אם סמך מאתמול לא יצא אף שלכאורה צריך להיות האשם רועה כיון שכפרו בעלים באחרת. אבל לפעד"נ דדוקא היכא שהי' אבודה בשעת הפרשה ונמצאת אחר שכפרו בעלים דהא גמירא כל שבחטאת מתה באשם רועה. והא ס"ל לרבנן בתמורה (כג.) דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו בעלים אבל אם נמצאת קודם שכפרו בעלים רועה. א"כ איכא למימר דבכה"ג באשם הוא גופי' קרב עולה:

כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן.

וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל. בענין תכיפת הסמיכה לפלא רב על הוד כת"ר איך מלאו לבבו הטהור לשלוח יד להגיה הגהות רבות בדברי הירושלמי בפ"ב דיו"ט ופ"ק דחגיגה לדברים שאין למו שחר אב"א סברא ואב"א ק"ו. דהא משנה שלמה שנינו אשם שכפרו בעליו ירעה וכו'. ולא הזכירו כלל שום ריעותא לבד זה. ומימרא דרב ששת בכריתות (כד) בהפריש ב' אשמות לאחריות כו' [בספק וכ"ש בודאי כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם] ממש כמו בחטאת מימרא דר' אושעיא בתמורה (כד) והכי מסתבר בפשיטות כיון דעיקר טעמא דאינו קרב עולה משום גזרה אטו לפני כפרה א"כ מה לי אבוד מה לי שאינו אבוד אדרבה יותר יש לגזור **(מרבינן נ"צ שבתוכה. אלמא דכל נכסי צדיקים הנמצאים בתוכה בשעת חירום אסורין עכ"ל. אבל לפ"ד א"ש דברי הרמב"ם וזהו החילוק בין נ"צ לנ"ר דהיכא דבשעת ג"ד לא הי' בתוך העיר ובשעת הקבוץ הביאם דנ"ר שורפין ונ"צ פלטין:)** באינו אבוד. וק"ו הוא מפסח דכל שבחטאת מתה חזי טפי להקרבה בספ"ט דפסחים. וכל שבחטאת רועה קרוב יותר לינתק לרעי' שם. וגם לו הי' כדבריו לדינא הלא רחוק עד מאד לכוין זה בלשון הירושלמי למימר דאשם שלא בזמנו דקאמר היינו שנתכפרו בעליו. ולמה זה לנו לעקש הישרה. הלא ד' הירושלמי פשוטים וברורים דסבר דענין תכיפת הסמיכה אינה רק שיהי' ראוי לשחיטה בשעת הסמיכה כמו במקום שסומכין שוחטין ה"נ בזמן הראוי לשחיטה להכי באשם מצורע בזמנו דגברא לא חזי מאתמול לא יצא לד"ה דכל יומא לאו זמנו הוא ובשלמי חגיגה פליגי דמצותן ביו"ט ומ"מ חזו מאתמול לנדבה [או גם לחגיגה לדעת הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ג דחגיגה ה"י] ואשם מצורע שלא בזמנו חזי בכל יומא ולפי"ז אין לנו כלל תכיפת סמיכה לשחיטה דבאשם מצורע לא בעי תכיפה ממש דהא לא אפשר:

וכ"ז כתבתי לישב ד' התוס'. אבל לדעתי נראה דהירו' מודה דלכתחילה צריך תכיפה ממש בהני דאפשר כפשטא דמתני' אלא דבדיעבד א"צ לחזור ולסמוך [ואסור משום דהוי כעבודה בקדשים] ומשום הידור בעלמא דחינן יו"ט. ואפשר לישב גם ד' התוס' עפ"ז דר"ל דמתנית' לא מוכח דצריך לחזור ולסמוך די"ל כהירושלמי. אבל אנן ס"ל דאינה כלום וצריך לחזור ולסמוך. וכן סגל"ת צריך לחזור ולקרות ק"ש כמ"ש במג"א סס"י ס"ו עפ"י הירושלמי וכן במים אחרונים וכן במים ראשונים. אך באמת כ"ז דוחק:

ולענ"ד לישב בפשיטות קושית התוס' דל"ח רק תכיפת ב' מצות. אבל הנטילה שהיא על הסעודה ל"ח כמו דל"ח כל הברכות למצותיהן או להנאתיהן וכן בין הש"י לתש"ר [ולפי"ז יהי' ראי' מכאן לדעת הרז"ה והר"ן ז"ל בר"ה והתוס' דמנחות שאין איסור אלא משום גרם ברכה שא"צ] שהכל כמו בין ברכה למצוה וה"נ נטילה ואכילה:

ומגו דעסיקנא בענינא דתכיפה אמינא מאי דנ"ל לישב קושית המג"א סי' קס"ו על התוס' דסוטה יעו"ש. דהתוס' לשיטתייהו בזבחים (לב) דסמיכה מצותה בפנים. וא"כ למ"ד במקצת שמה ביאה ל"א למיעבד כדינה. להכי לא קפדינן בתכיפה [וכ"נ דעת הרמב"ם בחיבורו] ופליגא סוגיא דזבחים אסוגיא דפ"ב מדות דמתרצא למתני' שתיכף וכו' א"נ ל"פ וה"ק במקום שסומכין שוחטין ונכנסין ישראל בין האולם ולמזבח ואין סומכין בעזרה משום דבעי תכיפה. וחיישינן דילמא ישהה והשתא מייתי שפיר דלמ"ד ל"ש ביאה עכ"פ מוכח דכ"ב אמה הוו הפסק:

כ"ד ידידו אלעזר משה הלוי א"ה:

וזה שהשבתי להגאון הנ"ל עוד בזה. הנה מה שהשיג כת"ר עלי על מה שנ"ל לפרש בדברי הירושלמי עבר זמנו היינו שעבר זמנו משום שהקריבו הבעלים אשם אחר ע"כ האשם הראשון קרב עולה. יפה השיג והדין עם כת"ר דבודאי כה"ג רועה אע"ג דבחטאת כה"ג אינה מתה. משום כיון דהקריב אשם נדחה אשם הראשון מלהקריבו הוא עצמו עולה. כמו גבי פסח אם נמצאת קודם שחיטת הפסח. אף שאפשר לומר דהירושלמי ס"ל כרב דבע"ח אינם נדחין מ"מ היכא דדחי בידים כתבו התוס' בפסחים (צו:) ד"ה קודם דגם רב מודה בזה:

אמנם לפי"ד הרמב"ם ה' ק"פ פ"ד ה"ו דפסק דפסח אף שנמצא קודם שחיטת הפסח מ"מ קרוב הוא עצמו שלמים. אלמא דלא ס"ל הכי. היה אפשר לומר כדברי. מ"מ מפשטות המתני' דתמורה נראה כדברי כת"ר דאף בשאינו אבוד אם כפרו בעלים באחר אשם הראשון רועה. וע"כ משום גזירה דלאחר אטו לפני כפרה

**(הג"ה א"ה ובזה אפשר לפרש דברי הגמ' פסחים (ע"ג.) דקאמר שם אמר ר"ה א"ר אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה א"ה כי לא ניתק נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ומנא תימרא דתנן אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו כו' בדמיו אין אבל גופו לא דגזרו לאחר כפרה אטו לפני כפרה, עיין מה שדחקו בפי' הגמרא התוס' ד"ה אשם כו'. והנה גירסת הרמב"ם ז"ל וכן הוא גי' הרשב"ם ז"ל במנחות (ד.) ד"ה אשם כו' א"ה לכתחילה נמי. עיין בלח"מ ה' פסולי המוקדשין פ"ד הט"ו דהקשה שם בסוף דבריו על דברי הרמב"ם וז"ל ועוד קשה דמדנתן טעם גזרה אחר כפרה אטו לפני כפרה משמע דאית לי' דלא בעי עקירה דהא בגמ' לא אמרו טעם זה אלא למאי דאמרינן דלא בעי עקירה דקשה לן אפי' לכתחילה נמי וכמו שפי' לפי גירסתו ז"ל וצ"ע עכ"ל. ולפע"ד נראה דהרמב"ם פי' דברי הגמ' א"כ לכתחילה נמי דלא כהרשב"ם אלא כיון דלאחר שניתק לרעייה אם שחטו לשם עולה כשר, א"כ אמאי לא מקריב אותו לאחר שניתק לרעייה לכתחילה לשם עולה. אך לפי"ז תמוה המנא תימרא דקאמר הגמ'. כיון דעיקר קושית הגמ' הוא רק לפי דברי רב דס"ל כיון שניתק לרעייה אם שחטו בדיעבד כשר א"כ אמאי לא ישחוט אותו לכתחילה אבל בלא דברי רב איכא למימר כיון דהלכה כל שבחטאת מתה באשם רועה הוא רועה דוקא אבל הקריב אותו בעצמו לשם עולה פסול. אבל לפי"ד א"ש דהביא ראי' מדקאמר סתם אלא שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב משמע אף שלא נאבד. א"כ א"א לומר מטעם הלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה דהא בכה"ג בחטאת אינה מתה. אלא ע"כ הא דרועה הוא משום גזירה:)** אע"ג דצ"ע דאמאי לא גזרינן גבי פסח נמי כה"ג. והיה אפשר לפרש דברי הירושלמי באופן אחר דאיירי שעבר זמנו של האשם היינו שעבר שנתו. ובעבר שנתו קיי"ל דבחטאת אינה מתה אלא רועה כדאיתא בתמורה (כב.) וכיון דבחטאת אינה מתה איכא למימר דבאשם קרב הוא עצמו עולה. והכא לא שייך גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה כיון דאיכא שינוי בגופו של אשם. מ"מ לדינא צ"ע. אך מה שלא נ"ל גם פירוש זה דהא אף אם נימא דהוא עצמו קרב עולה מ"מ הא הוא קרב עולה לקיץ המזבח ולא עולת עצמו. דהא אנן קיי"ל דלא כר' יהושע. א"כ לא בעי סמיכה. וזה דוחק לומר דהירושלמי אזלא אליבא דר"י ע"כ צריך לפרש עבר זמנו היינו שהקריב חטאת כבר. והא הרמב"ם ז"ל ס"ל דאשם מצורע אינו מעכב א"כ מיד שהקריב החטאת מותר לכנוס לפנים א"כ אפשר לקיים תיכף לסמיכה שחיטה לכך אם סמך מאתמול לא יצא. אבל באמת קשה לי מה דפסק הרמב"ם ז"ל דאשם מצורע אינו מעכב הא כתב הרמב"ם דאם הקדים החטאת לאשם פסולה. אך אפשר לדחוק דכוונת הרמב"ם הוא דלכתחילה אסור לזרוק דם החטאת אם שחט החטאת תחילה. אבל אם זרק הורצה. ומה שלא נ"ל פי' כת"ר בדברי הירושלמי משום דלפי"ד תמוה מאד לומר שיהא חמור סמיכת אשם מצורע יותר משלמי נדבה דהא ע"כ אי סמיכת אשם מצורע הוא לאו דאורייתא. או תיכף לסמיכה שחיטה הוא לאו דאורייתא:

כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן:

וזה שהשיב לי עוד הגאון הנ"ל בזה. אשר התפלא כת"ר ע"ד הרמב"ם ז"ל שכתב דאשם מצורע א"מ. והוא עצמו כתב שאם הקדים החטאת לאשם פסולה. הנה לא נזכר בדבריו שום פסול כלל. רק שתעבר צורתה כו' והינו בלא נזרק הדם כמ"ש שס והא ממרס כו'. וגם מעכ"ת כ' במכתבו כן. אלא שחשבה לדוחק. ולא ידעתי למה. דהא מצינו במקומות אין מספר לא יזרוק ואם זרק הורצה. וגדולה מכולן אמרו שאם מצא אחרת שמינה הימנה מביא ושוחט אפי' בשבת. וע"כ שהראשונה תעבר צורתה כו'. וכ"ש כאן שצריך קדימה מן התורה מקרא דזאת תהי':

דל"ש מחו"ז כיון דאינו מעכב ומיושב קושית הלח"מ. ועיין בתו"כ] דודאי כל זמן שלא נזרק הדם מביא אחרת:

בענין אשם שעברה שנתו עדיין מעכ"ת כמסתפק דאולי מפני שינוי שבגופו לא שייך למגזר והוא עצמו קרב עולה. הנה אם כדבריו אלה יהי' דין זה גם בעברה שנתו ואבד ש"י וכ"ש הוא כמו שהוכחתי במכתבי הקודם דכל שבחטאת מתה חזי טפי להקרבה. וא"כ נבטל הכלל גדול שמסרו לנו חז"ל דכל שבחטאת מתה באשם רועה [ולפ"ד מעכ"ת הראשונים דלא רועה אלא היכא דבחטאת מתה הבאתי מה שהבאתי]. ואע"ג דהתוס' כ' בכ"מ דל"ד רועה היינו מהלכה. אבל לדינה ע"כ דרועה. ואין להאריך בזה אחר שכת"ר מודה לדינא דמסתבר דרועה. אך עודנו מתעצם לקיים ההג"ה להוציא ישן מפני החדש בדחוקים רבים על לא דבר. ואשר יקשה לו לפי הגירסא הישנה בירושלמי דאיך אפשר דבאשם מצורע לא יצא מאתמול. דהא ל"ב כלל תיכף לסמיכה בדידי'. הנה על שלש אשיבנו. חדא דמ"מ זמן הראוי לשחיטה בעינן ומה ענין זה לזה. ועוד דהא באמת קיי"ל דבעינן גם בדידי' תיכף לסמיכה. ולא מרחק צפון כרבנן בריב"י. ועוד דמלבד כל זה כיון דאמרה תורה והביא ביום השמיני קבעה כל מצותיו ביום ח' דוקא והסמיכה בכלל. ולפי"ד כת"ר דל"ב בדידי' תל"ש כלל אטו משום שהקריב החטאת תחילה יתחדש עיכוב בדבר אתמהה מלבד הדוחק בלשון שלא בזמנו. וההגהה בנוסחאות ישנות במקום שהחדשות דחוקות והישנות מרוחות. והאמת עד לעצמו:

כ"ד ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה:

וזה שהשבתי עוד להגאון הנ"ל:

מה שכתב מעכ"ת במכתבו העבר כיון דאנן קיי"ל דלא מרחק צפון א"כ גם באשם מצורע בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. לא יכולתי להלום כוונתו דאם דעת כת"ר דאף שסמך בחוץ נמי הוי תל"ש זה אי אפשר. דהא מוכח בזבחים שם דהוה ס"ד דברייתא ס"ל דלא מרחק צפון ואפ"ה לא מיקרי תל"ש. ואי כוונתו משום דאפשר לעייל ידו ולסמוך משום דהרמב"ם פסק כמ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה הא אנן קיי"ל דסמיכה בכל כחו בעינן א"כ לא אפשר. כדאיתא שם באותו סוגיא לא"ד. וגם דברי הרמב"ם לכאורה תמוהים דפסק דגבי אשם מצורע מעייל ידו וסומך הא סמיכה בכל כחו בעינן. ונ"ל דהרמב"ם סובר דתל"ש דאורייתא וא"כ בע"כ סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כדאיתא בסוגיא שם. ואמרינן אקפו ידייכו כדי דלא להוי עבודה בקדשים. וא"כ כיון דלא הוי סמיכה בכל כחו מצי לעייל ידו ולסמוך ובזה יש לישב קושית הלח"מ שם על פסק הרמב"ם דאין סמיכה בטמאים הא אפשר לעייל ידו ולסמוך דסמיכה בכל כחו בעינן וא"כ א"א. אבל לפי הירושלמי לגירסא השניה שמקיים כת"ר ע"כ סובר בסמיכת אשם מצורע דאורייתא דא"כ האיך אפשר דמחמרינן בה יותר מבשאר סמיכות א"כ ע"כ ל"ב תל"ש. וגם צ"ע לפי גירסא הישנה לפי מה שפירש כת"ר דלכך קאמר ב"ה דסמיכה מאתמול לא הוי סמיכה בשלמי חגיגה משום דא"א להביאה מאתמול דהא במס' ביצה בבלי לא הוי טעמא הכי לשני הברייתות והאיך אפשר לומר דהירושלמי יסבור טעם אחר כנגד הברייתות הללו:

כ"ד ידידו דו"ש בא"ר יו"ט ליפמן הכהן:

וזה שהשיב לי עוד הגאון הנ"ל. במ"ש דכיון דלא מרחק צפון הוי גם בא"מ תל"ש כוונתי עפ"י שיטת הרמב"ם ז"ל וכלישנא קמא דאביי ורבא סברי הכי דמשני הקושיא דפשפש הכל דכתב כו' ואע"ג דודאי קיי"ל סמיכה בכל כחו מ"מ סברי דאפשר שלא יכנוס ראשו ורובו אלא בשאר קרבנות דאפשר בטהרה גזרו שלא יסמכו טמאים. אבל בא"מ דלא אפשר מעייל ידו וסומך:

כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה:

א"ה כעת ראיתי בגליון הש"ס על הירושלמי שנדפס בשנת תר"ך שהגיה דברי הירושלמי כמש"כ. ופי' עבר זמנו כמש"פ אח"כ היינו שהקריב החטאת יעו"ש:

סימן (כ)ח

לה"ג הגאב"ד דק"ק בוטען מוה' מרדכי נ"י:

מה שהקשה כת"ר דלפי דברי דקודם חצות לא איכפת לן אף אם משכו הבעלים ידם מהפסח ונשאר בלי בעלים כיון שחוזרין ונמנין עליו קודם חצות הם או אחרים מותר להקריבו לשם פסח משום דחצות קבעתו לשם פסח. דא"כ אמאי אמרינן בפסחים (צ"ח.) אם מת קודם חצות ואין בו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים. ימנה עתה בנו על הפסח ויביאנו לשם פסת. ותירצתי לו ע"ז עפי"ד התוס' רי"ד שם דכתב דהבן אינו יורש את הפסח מאביו. ע"כ אינו יכול למנות עתה על פסח זה. והקשה כת"ר ע"ז מה בכך שאינו יורשו הלא לא גרע מאחר שיכול להמנות עליו. לפי"ד ז"א דהא אחר בודאי אינו יכול למנות בלי דעת הבעלים. א"כ גם הבן מאחר שאינו יורש את הפסח מאביו האיך יכול למנות מעצמו על הפסח של אביו. וזהו כוונת התוס' רי"ד דאם היה הבן יורש את הפסח מאביו א"כ היה הבן במקום אביו והיה יכול למנות אחרים על פסח זה. אבל עתה כיון שאינו יורש את הפסח מאביו א"כ כמו שאינו יכול למנות אחרים עליו כ"כ הוא בעצמו ג"כ אינו יכול להמנות עליו. אבל מש"כ כת"ר דכוונת התוס' רי"ד כיון דהבן יורשו א"כ לא נשאר הפסח בלי בעלים שבחיי אביו היה אביו נמנה עליו וברגע שמת אביו הלא תחת אבותיך יהי' בניך והבן הוא במקום אביו א"כ לא נשאר הפסח רגע בלי בעלים. ע"ז כתבו התוס' רי"ד שהבן אינו יורש הפסח מאביו ונשאר שם פסח בלי בעלים. לפי"ד א"א לפרש כן דזהו כוונת התוס' רי"ד דא"כ תקשה עליו קושיא גדולה דהא זה ודאי רחוק לומר שאביו מת פתאם ולא היה גוסס כלל מקודם וכיון שהי' אביו גוסס ורוב גוססין למיתה הוה כמו שאין לו בעלים. דלכך לא קבעתו חצות כשהיה אביו גוסס כמו דמתרץ שם רבינא והא הבן אינו יורש את אביו רק לאחר מיתה א"כ בשעה שהיה אביו גוסס היה הפסח בלי בעלים. א"כ אף אם נימא דהבן יורש את הפסח של אביו נמי אסור להקריבו לשם פסח כיון דהיה הפסח בלי בעלים בשעה שהיה אביו גוסס. אע"כ צ"ל דהתוס' רי"ד ס"ל דקודם חצות לא איכפת לן אם הפסח נשאר בלי בעלים ואם היה הבן יורש את הפסח של אביו היה יכול למנות עתה על פסח זה כיון שעדיין הוא קודם חצות. א"כ גם מתוס' רי"ד מוכח כדברינו ואין להקשות לפי"ד דאינו יכול למנות על פסח בלי בעלים, א"כ האיך אמרינן במשנה שקלים לר"י שהמוצא מקריבו לשם פסח. הא אין כאן בעלים שימנו אותו אבל באמת ז"א דהא שם ע"כ צ"ל בלא"ה דאמדו חכמים דעת הבעלים שנאבד מהם הפסח שכן הוא דעתם שכל מי שימצא אותו ימנה על פסח זה ויקריב אותו לשם פסח ואח"כ יחזיר להם המעות. א"כ זה הוה כמו שנמנה מדעת הבעלים ועיין בגליון הש"ס על ירושלמי ודבריו שם אינם ברורין כלל לפע"ד. ועוד מוכרחין אנו לומר דאף שמשכו הבעלים ידם מפסח זה ונמנו על פסח אחר מ"מ עדיין הם בעלים על פסח זה ויכולין למנות אחרים עליו קודם חצות ובזה יתורץ קושית המקנה דהקשה מאחר שנאבד הפסח אמאי לא חיישינן דילמא כבר משכו הבעלים ידם ממנו ונמנו על פסח אחר א"כ נשאר הפסח בלי בעלים. וע"כ צ"ל דמשום דעדיין קודם חצות ואף אם כבר משכו הבעלים ידם ממנו יכולין למנות אחרים עליו. ואף אם מצא מאחר שכבר משכו ידם ממנו נמי מהני דעת הבעלים שרוצים שכל מי שימצא יקריבו לשם פסחו כיון שגוף הפסח הוא שלהם:

עוד נ"ל לישב קושית המקנה הלזו מטעם אחר. דלכך לא חיישינן שמא כבר משכו הבעלים ידם ממנו מאחר שנאבד ונמנו על פסח אחר א"כ נשאר בלי בעלים משום דאף שנאבד ונמנו על פסח אחר מ"מ אמרינן דודאי אין דעת הבעלים למשוך ידם לגמרי מהפסח הראשון. אלא דעתם הוא שאולי ימצא הראשון אז יבחרו איזה להקריב לשם פסח והשני לשם שלמים לא מיבעיא למ"ד יומא (סד.) דמצוה בראשון דודאי אין דעתם למשוך לגמרי מהפסח הראשון אלא אפי' למ"ד שאיזה שירצה יקריב מ"מ כיון דאם היה אחד מהם מובחר מצוה בו ע"כ אין דעתם למשוך לגמרי ידם מפסח הראשון. וראי' לזה דהא אמרינן בפסחים (צו:) דפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה. והטעם הוא כיון דנמצא קודם שחיטת פסח השני שהופרש תחתיו והוא לא הקריב את הפסח הראשון לשם פסח הוה כדחיא בידים כמבואר שם. ואי אמרינן כיון דנאבד הפסח והבעלים נמנו על פסח אחר הוה כמשכו ידם ממנו ונשאר הפסח בלי בעלים א"כ לא חזי' אח"כ לשם פסח אפי' אם ירצו להקריבו כיון שהי' בלי בעלים א"כ אמאי אינו מקריבו לשם שלמים הא לא דחיא בידים כיון דלא חזי לשם פסח וכן יש להקשות ביומא שם דאמאי מותר להקריב הראשון. אך שם נוכל לישב לפי"ד דשם מיירי דנמצא קודם חצות. אמנם בפסחים שם לא נוכל לישב כן דשם מיירי להדיא דנמצא לאחר חצות:

גם כתב כת"ר וז"ל גם מה שהשיגו עלי בתירוצי שתירצתי דברי הרע"ב שהוא מטעם ס"ס. וע"ז השיגו עלי מסוגיא דקדושין דפריך שם ודילמא תודה היא הלא התם נמי ס"ס הוא. לא אבין למו הלא כמו שיש הס"ס בעולה כן יש ג"כ הס"ס בתודה דילמא חולין הוא ודילמא תודה היא וא"כ הוא שקול עולה כמו תודה. ויש לספק בתודה כמו עולה ושפיר פריך הש"ס. וכעין זה כתבו התוס' ב"ק (יא.) ד"ה מטהרת לה כו' כיון דהס"ס סתרי אהדדי לא הוי ס"ס כו' עכ"ד. נפלאתי על מע"כ בזה. חדא דהא דעת המהרש"ל הוא דס"ס דסתרי אהדדי לא מיקרי אלא היכא דשני הספיקות סתרי אהדדי. והכא אינו סותר אלא ספק אחד. וכן מסכימים כמה גדולי האחרונים לדעת המהרש"ל. עיין בפ"מ סי' קי"א סק"א במחודשים. ועוד דהא כתב הנוב"י במה"ק יו"ד סי' ס"ב וז"ל ועוד שגוף סברת התוס' שכ' כיון דנצטרך אח"כ לומר להיפך להכי לא שרינן כלל חידוש הוא ומהרש"ל באמת תמה עליהם. ולענ"ד אין בזה אלא חומרא דרבנן כו' עכ"ל. [ועיין מש"כ בס' מלבושי יו"ט בדיני ברירה סי' י"ד]. וכיון דאין זה אלא חומרא דרבנן בעלמא ודאי דמסתברי דבקדשים כה"ג לא גזרו רבנן להחמיר בזה. ויותר נראה לאחר העיון דבנ"ד לא שייך כלל לומר ס"ם דסתרי אהדדי דהא דלא עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי משום דממ"נ באחד עושה איסור והיינו היכא דמצי למיעבד תרווייהו לקולא מטעם ס"ס. כגון שמקודם יתירה ביום ח' דילמא אין כאן ולד ואפי' ולד הוא דילמא זכר הוא. ואח"כ יתירה אם תראה מקודם ביום ל"ד ואח"כ ביום מ"א דילמא אין כאן ולד ואפי' יש כאן ולד דילמא נקבה היא. א"כ ממ"נ באחד מהן עשה איסור ע"כ לא אזלינן לקולא בהאי ס"ס כלל. אבל הכא אם יקריבו לשם עולה מטעם ס"ס תו לא יקריבו לשם תודה מטעם ס"ס. ואם יקריבו לשם תודה מטעם ס"ס תו לא יקריבו לשם עולה מטעם ס"ס. א"כ לא שייך כלל בזה הך כללא דלא עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי. וזה לא קשה דאמאי אמרו חכמים שיקריבו לשם עולה מטעם ס"ס ולא אמרו שיקריבו לשם תודה מטעם ס"ס. או לשם איזה מהן שירצה יקריב. משום דעולה שכיחי יותר מן התודה וכן כתב הפנ"י. ועיין בירושלמי דשקלים פ"ז ה"ג דגם שם משמע כן. ולכך לא קשה להירושלמי קושית הגמרא דידן. והגמרא דידן ס"ל כיון דתודה נמי הוה מיעוטא דשכיחא א"כ צריך לחוש נמי לתודה או משום דסתמא דמתני' אזלי אליבא דר"מ דחייש למיעוטא ולכך פריך הגמרא דילמא תודה היא:

כ"ד ידידו יו"ט ליפמן הכהן:

סימן (כ)ט

עיין בט"ז סי' שצ"ז שהביא תשו' מהר"ם מינץ דאם אמר לאחד שמת לו מת. ולא ידע אם הוא תוך ל' או לא. ופסק לו המורה דאין צריך להתאבל מטעם ספיקא דרבנן לקולא ואח"כ נתודע לו אחר ל' מיום המיתה שהשמועה היתה תוך ל' ונסתפק בזה אם הוא חייב להתאבל או לא יעו"ש. והט"ז השיג עליו וכתב וז"ל ולע"ד נראה דאין כאן אבילות כיון שעל כל פנים השתא עברו ל' יום מיום המיתה דלא גרע ממי ששגג או הזיד ולא נהג כלל אבילות עד לאחר ל' יום דודאי אח"כ אין עליו אבילות כמ"ש כאן בסעיף א' דמי ששגג או הזיד משלים כל ל' משמע אחר ל' אין שום שייכות תשלומין כנלע"ד עכ"ל ונפלאתי על פה קדוש דלפע"ד נראה דהספק של מהרמ"מ הוא נכון דהא מ"מ עתה כשנתודע לו שהשמועה היתה תוך ל' א"כ צריך למנות לענין דין אבילות מה שנוהג כל ל' מיום השמועה. א"כ אפשר לומר כיון שעדיין תוך ל' מיום השמועה והשמועה שלו היתה שמועה קרובה א"כ מחויב הוא להתאבל עתה אף שהוא לאחר ל' מיום המיתה כיון שעדיין הוא תוך ל' מיום השמועה ולא נהג עדיין אבילות כלל. וכן יש להסתפק גם כשאמר לו שזה ודאי לאחר ל' ואח"כ נתברר לו שזה היה טעות ושמועתו היתה שמועה קרובה ועתה הוא לאחר ל' מיום המיתה אם צריך להתאבל או לא כיון דהא עדיין הוא תוך ל' מיום השמועה. וזה נראה מדבריהם דמה שנהג מקצת אבילות מחמת שמועה רחוקה זה לא מיקרי נהגו במקצת וזלזל במקצת. ועיין בריטב"א על מ"ק (כ.) וצ"ע. ואם נאמר כסברתו השניה של מהרמ"מ דכה"ג א"צ להתאבל דזה לא מקרי יום שמועה כיון דאז אינו מחוייב להתאבל ועתה הא עברו ל' יום מיום המיתה ולכך מה ששמע אז לא מיקרי יום שמועה צ"ע אם שמע קודם הרגל ונאמר לו אז שכבר עברו ל' ואח"כ לאחר הרגל נתודע שעדיין הוא תוך ל' אם ביטל ממנו הרגל תורת אבילות או לא. כיון דאמרינן דזה לא מיקרי יום שמועה א"כ א"א שהרגל יבטל ממנו תורת אבילות. ועיין בחת"ס סי' שמ"ב דכתב דמה שלא נהג אבילות כלל קודם הרגל כיון שזה הוה מחמת אונם מ"מ הרגל מפסיקו. אך בנ"ז יש להסתפק דאולי כיון שאמר לו שזו היא שמועה רחוקה הוה כאלו לא שמע כלל עד עתה. וכיון שעתה הוא תוך ל' אין הרגל מפסיקו. אח"כ מצאתי בפנ"י ח"ב יו"ד סי' כ"ג דפסק דאף אם אמרו לו ביום ל' שהיא שמועה רחוקה ואח"כ נתודע לו שהיא שמועה קרובה מחוייב אז להתאבל כ"ז שהיא תוך ל' מיום השמועה. וזה עולה כדברינו כיון שעדיין תוך ל' היא השמועה ועדיין לא נהג אבילות מחוייב להתאבל. וזה דלא כהרמ"מ דמספקא לי' בזה. וכ"ש דלא כהט"ז דמיפשט פשיטא לי' להיפך. ולפי דברי הפנ"י גבי רגל הדין דרגל מבטלו אע"ג דסבר אז שהיא שמועה רחוקה ובאמת היתה שמועה קרובה. כנ"ל בזה:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה