אור ברסלב

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק יורה דעה

קונטרס החזקות

סימן א

להרבנים הג' דק"ק קלעצק:

ע"ד שאלתם אודות השו"ב דמחנם שיש להם כתב מהקהל שאינו רשאי שום שו"ב זולתם לשחוט בעירם וגם בהכפרים סביבות העיר בתוך פרסה ומחצה. ועתה קם שו"ב אחד ורוצה לפרוץ גדרם ולשחוט בהכפרים סביבות העיר בתוך פרסה ומחצה. ומבקשים לחוות להם דעתי בזה אם יכולין הם למהות בידו או לא:

לפ"ד נראה דאם הכתב של השו"ב דעירם נעשה אז בהסכמת הגאב"ד שהי' שם בודאי הדין עם השו"ב דעירם וצריכין למחות במי שרוצה לפרוץ ולהשיג גבולם. כי זהו מנהג קדום בכל העיירות המקבלים שו"ב שיהא שייך להם כל הסביבה מהכפרים אשר סביבותיהם. וזה פשוט דיש ביכולת כל עיר לתקן תקנות כעין זה. אע"ג דבסתם תקנות העיר אינן מתנהגות רק בתוך התחום כמבואר במרדכי. וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סל"ג. ה"מ בסתמא. משא"כ אם מפורש בהדיא בהכתב שהתקנה תתנהג אף בחוץ לתחום בהסביבה שהיא שייכה להעיר יכול לתקן את זאת. וכן מוכח להדיא ביש"ש בחולין פ' כ"ה וז"ל שם בסי' נ"ג ומשו"ה כל מה שגזרו בני העיר או נהגו איסור מקודם נתפשט אותו דבר על כל בני יושבי התחום וה"ה במי שבא במקרה בתוך התחום אבל חוץ לתחום לאו דעתייהו עכ"ל הרי מבואר להדיא מדברי היש"ש דלכך לא נתפשט רק עד התחום משום דמסתמא לאו דעתייהו דבני העיר לעשות תקנות מחוץ לתחום. משא"כ אם מפורש להדיא דהתקנות נעשות אף מחוץ לתחום ובמקום שנגררין אחריהם להורות איסור והיתר וכן לשארי הדברים דהיינו טבילות נשים ומכירת חמץ דכיון דהם נגררין אחר הרב של העיר לכל דבר ודאי יש יכולה ביד הרב עם טוה"ע לתקן תקנות הנצרכין גם להם. ונפלאתי על הגאון בעל שו"מ ח"ש סי' ע"ג שמפלפל בזה ולא הרגיש בדברי היש"ש הנ"ל:

ובלא"ה דברי השו"מ שם תמוהים. דכתב דבמקום שיש ישוב אם מתפשט התקנה חוץ לתחום תלוי בשני תירוצים של הרמב"ן במלחמות פסחים והריטב"א שהובא ברדב"ז ח"ד סי' ע"ג. ובמחכ"ת שגה הרבה בזה. ומוכרח אנכי להביא דברי הרמב"ן במלחמות בקצרה וזה תו"ד. דהוא ז"ל מפרש הא דרמי ב"ת דאכל כחלא היה דעתו לחזור לסוריא והא דפרכינן עליו דהא מחוייב לנהוג חומרת מקום שהלך לשם היינו משום דכל היכא דנהגו איסור בעיר עפ"י הגדול שלהם מפני סיג או גדר אסור לשום אדם להקל שם בעיר מפני המחלוקת ואף בצינעה אסור. והא דאייתרי דאכל רבה בב"ח שאני התם שהי' ידוע שיש בה מחלוקת בעיקר הדין דהללו אוסרין והללו מתירין ומחמת זה לא תהי' מחלוקת אם אחד ירצה להקל כרבו. והיכא דבעיקר הדין כו"ע מודים דמותר רק מפני סיג וגדר רוצים להחמיר בעירם חמיר טפי ואסור לשנות מפני המחלוקת אף שדעתי' לחזור ומשני רב"ת דאכל חוץ לתחום אכלינהו. ושם אין רגל בה"ע מצויין שם ולא יהי' בזה מחלוקת. והא דאמרינן בפסחים גבי יו"ט שני דאמרינן שם בישוב לא עבדינן מפני המחלוקת במדבר מאי. ומסיק שם דבמדבר מותר. דלכאורה משמע דבמדבר מותר אף תוך התחום דהא לא הזכיר שם רק ישוב ומדבר. ז"א דבאמת תוך התחום אף במדבר אסור ומשום דאין דרך ללון תוך התחום מן הישוב ביו"ט לכך נקט רק ישוב ומדבר. וכתב עוד שם הרמב"ן וז"ל א"נ דיוקא דלישנא נמי הוא הכי ישוב תוך לתחום מדבר חוץ לתחום והוא מנהגא דכולה בבל הוא ולא איתמר חוץ לתחום אלא בעיר אחת ובדברים המותרין ונהגא בהם איסור עכ"ל. וסוף דבריו ז"ל מגומגם מאוד. ונראה ברור דחסרון הניכר יש כאן וכצ"ל א"נ שאני התם דהוא מנהגא דכולה בבל ולא איתמר חוץ לתחום אלא בעיר אחת כו' וזה עולה כדברי הריטב"א שהובא ברדב"ז שם וז"ל ונשאר לנו לברר דמאי דאמרינן לקמן בדרב ספרא במדבר מותר והתם גבי עובדא דרמי ב"ת אמרו חוץ לתחום אכלינהו כולה חדא מילתא היא ודוקיא דלישנא הכי הוא מסתמא דישוב תוך התחום ומדבר חוץ לתחום. א"נ התם דלא נהגי אלא בפומבדיתא נקט חוץ לתחום דבחוץ לתחום שאני. אבל הכא שפשט מנהג יו"ט שני בכל בבל צריך שיהי' חוץ לתחום לכל מדינה והיינו מדבר כו' עכ"ל. א"כ לפי"ז אין כאן מחלוקת בין הרמב"ן והריטב"א ז"ל כלל דלא כהבעל שו"מ. ולפי פירושם רב"ת היה בדעתו לחזור רק שאסור לשנות מפני המחלוקת וכיון שהיה חוץ לתחום העיר ושם אין רגל בה"ע מצויין שם לכך הותר לשנות ולא איירי כלל מזה לענין עד היכא מתפשטות תקנות העיר. אבל המרדכי נראה דהוא מפרש דרב"ת אין דעתו לחזור היה. וכן מפרש הר"ן בפסחים. ופרכינן עליו כיון דאין דעתו לחזור א"כ הוא מה"ד אסור משום חומרת מקום שהלך לשם. ומשני דחוץ לתחום אכלינהו. ע"כ הוציא המרדכי מזה דתקנת העיר מסתמא לא נתפשטה רק עד התחום. ונראה דלפי"ז ע"כ צ"ל דעדיין לא הגיע לעיר דאל"כ אף שיצא חוץ לתחום מ"מ אסור משום חומרת מקום שיצא משם כיון שאין דעתו לחזור:

והנה ראיתי להש"ג בב"ב פ' לא יחפור דכתב שם וז"ל ומכאן למדו לכל גזירה שהיא מתפשטת עד תחומה של עיר כי היכי דגבי מגלה שהיא תקנה מתפשטת טפי מהעיר גופא עד מיל ה"נ לכל תקנה ומכאן למד רמי בר דקולי למימר חוץ לתחום אכלתינהו משום דעד תחומה של עיר היתה תקנה והמנהג מתפשט כו' עכ"ל. ולפע"ד זה תמוה מאד לומר דממגלה תהא ראי' דכל תקנות העיר נתפשטו עד התחום. דהא חוץ לתחום דאמרינן בחולין לא דמי למיל שהוזכר גבי מגלה. בחולין דאמרינן חוץ לתחום א"כ כוונתם הוא דבמקום שמותר להלוך בשבת שם נגררין אחרי בני העיר לענין תקנותיהן. וכן כתב שם היש"ש להדיא. אבל גבי מגלה דאמרינן מיל אינו תלוי בזה כלל אם מותר להלוך שם בשבת או לא. ובודאי שאם המקום הוא יתר ממיל מהכרך אף שמותר להלוך לשם בשבת מן הכרך מ"מ אינו בטל להכרך לענין קריאת מגלה ומשכחת לה בעיר עגולה דגבי תחום שבת נותנין לה פיאות בין לעיר בין לתחומין ועושין אותה כמין טבלא מרובעת כדי שיהא נשכר הזויות דלענין מנהגא נגררין הם אחרי העיר כל שהם בתוך התחום הזאת. אבל גבי מגלה אמרינן ועד כמה כמחמתן לטבריא מיל ולא הוזכר כלל תחום א"כ בשם בעיר עגולה אין נותנין לעיר זויות ומודדין המיל בעיגול סביב לעיר. ואפי' בעיר מרובעת נראה דבזויות העיר מודדין ג"כ מיל מזויות העיר ואין נשכר כלל האלכסון. ודוקא גבי תחום שבת נשכר האלכסון משום דגמרינן פיאות פיאות בג"ש כמו דאמרינן עירובין (נא.). וכ"ש לפי שיטת הראשונים דס"ל דמתחילין למדוד תחומין לאחר שבעים אמה ושיריים מן העיר א"כ פשיטא דכ"מ שהוזכר חוץ לתחום הוא התחום שלאחר שבעים אמה ושיריים מן העיר. אבל גבי מגלה המיל שהוזכר שם הוא מהעיר גופא לכו"ע. אך זה יש להסתפק אם יש בורגנין להעיר אי הנהו מתוותא דמבלען בשבעים אמה ושיריים דמצי למיזל אף תלתא פרסי בשבתא כדאמרינן שם (כא.) אם גם גבי מנהגי נגררין הם אחרי בני העיר משום דכ"ז מיקרי תוך התחום או לא וצ"ע:

ויותר תמוה לפע"ד דהא השה"ג הביא שם דברי הרמב"ם דס"ל דאף הנראה עם הכרך אינו נדון ככרך אלא עד מיל ולא יותר א"כ קשה לפי"ז קושית ה"ה שם דכתב ואני תמה לפי לשון רבינו למה הוזכר נראה שהרי אם אין ביניהם יותר ממיל שהוא אלפים אמה הרי הוא סמוך ואפי' אינו נראה עמו דינו כמוהו ואם רחוק יותר אפי' נראה עמו אין נדון כמוהו וע"כ צריך לתרץ לפי"ז כמו שמתרץ הכ"מ דכי בעי ועד כמה לא בעי אסמוך. דסמוך משתמע סמוך ממש דהיינו בעיבורה של עיר. אלא אנראה בעד דאין סברא לומר שאפי' רחוק כמה פרסאות לפי שהוא נראה מן הכרך יהא נדון כמוהו. וכן כתב הא"ר בסי' תרפ"ח דכן משמע בס' דרך תמים הגהת הרי"ף. וכן מוכח מהרוקח והסכים כן לדינא. א"כ מנ"ל ללמוד לענין מנהגא מנראה אעפ"י שאינו סמוך דתחום העיר חשיב כעיר. אדרבה הא יש ללמוד מסמוך אעפ"י שאינו נראה דדוקא תוך עיבורה של עיר חשיב כעיר. וזה רחוק לומר דהא דמביא המרדכי שנהגו העם לנהוג חומרת המקום שהלך לשם בתוך התחום מן העיר מיירי רק כשנראה עם העיר היינו כשהם יושבים בראש ההר. ואין לומר דגם בקרקע שוה מסתמא עד התחום מיקרי נראה עמו. ז"א דא"כ האיך קאמר הגמרא שם בשלמא נראה אעפ"י שאינו סמוך משכחת לה כגון דיושבת בראש ההר כיון דגם בקרקע שוה מסתמא נראה עמו. אלא ע"כ צ"ל דפסיקא לי' להגמרא דבקרקע שוה מסתמא אינו נראה עמו אף שהוא בתוך התחום מן העיר. לכך פריך רק על סמוך אעפ"י שאינו נראה עמו היכא משכחת לה כיון שהוא סמוך כ"כ שהיא בתוך עיבורה של העיר ודאי נראה עם העיר. והוצרך כגון שהיא יושבת בנחל. א"כ בקרקע שוה ודאי מיקרי אינו נראה עמו אף בתוך התחום מן העיר ואמאי קאמר המרדכי דנוהג חומרא שהלך לשם עד תחום העיר. [ובזה שבארנו תמוה לי דברי הד"מ שמתרץ דברי הרמב"ם דסמוך מיקרי אם יכול לבוא אל הכרך תוך מיל אבל בנראה אף שנהר מפסיק וצריך להקיף מהלך רב אפי"ה חשוב מכלל עיר כיון דהוא תוך מיל עכ"ד. דהא לפי"ז ע"כ צ"ל דבקרקע שוה עד מיל מסתמא נראה עמו דאל"כ אמאי פריך הגמרא בסמוך אעפ"י שאינו נראה עמו היכא משכחת לה. א"כ אמאי הוצרך הגמרא לומר בנראה אעפ"י שאינו סמוך משכחת לה כגון שיושבת בראש ההר דהא אף בקרקע שוה עד מיל מסתמא נראה עמו וצ"ע]. אך דברי השה"ג נוכל לתרץ דס"ל כהב"י דמתרץ דברי הרמב"ם דכי אמר ר"י ועד כמה קאי אתרווייהו אסמוך ואנראה אך בסמוך ואינו נראה משחינן המיל במדת הליכה בקרקע. ובנראה דהיינו יושבת בראש ההר לא משחינן בקרקע אלא ע"י שנותנין החבל מעיר לעיר באויר ואם אין במשך אותו חבל יותר ממיל נדון ככרך דהשתא הוי טובא טפי ממיל במדת קרקע. או כתירוץ הט"ז דהא דתנו שיעור מיל גם לנראה היינו לקרקע שוה שבין עיר לעיר אבל לא השפוי שיש בראש ההר שהיא יושבת עליו דהשתא הוה ג"כ יותר ממיל עם השפוי שבהר. אך מ"מ דברי השה"ג צ"ע דהא מפשטות דברי הגמרא מלישנא דחוץ לתחום משמע דבמקום שאסור להלוך שם בשבת אין נגררין אחרי בני העיר אף שנראה עמו. ולפי"ד השה"ג יהא הדין בנראה עמו כגון שיושבת בראש ההר אף שאסור להלוך לשם בשבת כיון שהוא יותר ממיל מ"מ נגררין אחרי בני העיר בכל תקנותיהם:

אח"ז התבוננתי דלפי מה דפסיקא לי דמיל שהוזכר גבי מגילה לא דמי לחוץ לתחום שהוזכר בכל מקום. א"כ בר"ה (כט:) דאמרינן שם גבי ירושלים דכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין אף בשבת כו' קרובה פרט ליושבת חוץ לתחום. א"כ כל מקום שיכולין להלוך לשם מירושלים אף שהיא יותר ממיל מן העיר (דהא לגבי תחומין צריך לרבע את העיר. א"כ יש הרבה מקומות שהם תוך התחום לירושלים והם רחוקים יותר ממיל] מ"מ תוקעין שם בשבת. וקשה לפי"ז דהא גבי תקיעה אינה נגררת אחרי ירושלים דוקא שתהא גם רואה ושומעת ואמרינן רואה פרט ליושבת בנחל ושומעת פרט ליושבת בראש ההר ואפי"ה בטלה לגבי ירושלים ונגררת אחריה אף שהיא רחוקה יותר ממיל כיון שהיא בתוך התחום מיקרי קרובה. ובמגלה דלא בעינן רואה ושומעת ואף שיושבת בנחל או בראש ההר נמי נגררין אחרי העיר מ"מ אמרינן דאינה בטלה לגבי כרך דוקא שיהא סמוך תוך המיל אבל אם היא רחוקה יותר ממיל אף שהיא בתוך התחום של העיר אינה נגררת אחריה. אמנם לפי שיטת הכ"מ שהבאתי למעלה דכי בעי גבי מגלה ועד כמה ואמרו עד מיל קאי אנראה ואינו סמוך אבל סמוך ואינו נראה הוא בתוך עיבורה של עיר ניחא כ"ז. דלפי"ז איכא למימר דבאמת גבי תקיעה בטלה יותר מלגבי מגלה. והא דבעינן גבי תקיעה גם רואה ושומעת משום דהתם מיירי דהמקומות רחוקים יותר מעיבורה של העיר ירושלים. אבל בתוך עיבורה של ירושלים לא בעינן רואה ושומעת כלל. אולם לשיטת שאר הפוסקים דהא דבעי עד כמה קאי אסמוך ולא על נראה תמוה דאמאי גבי מגלה אינה בטלה לגבי כרך מה שהוא בתוך התחום אלא רק מה שבתוך המיל:

ומטעם קושיא זו הוכרחתי לחזור ממה שעלה בדעתי בפשיטות דמיל שהוזכר במגלה לא דמי לחוץ לתחום שהוזכר בחולין לענין מנהגא. וכן בר"ה לענין תקיעה. אלא גם שם דינא כמו גבי מגלה. ורק עד מיל שייך לעיר לענין מנהגא וכן גבי תקיעה ומה דקאמר חוץ לתחום משום דסתם מיל הוא תחום שבת לכך קאמר לישנא דחוץ לתחום. אבל באמת לא דמי שם לתחום שבת ואין נותנין לה אלכסון כמו תחום שבת. וכן אין מרבעין את העיר למדוד משם התחום אלא מודדין התחום מן העיר גופא. ואף למ"ד דנותנין קרפף לעיר ואח"כ מודדין התחום. אבל הכא לכו"ע מודדין מן העיר גופא. ואף שמדברי היש"ש בחולין נראה דס"ל כמו שעלה על דעתי מקודם. אבל מטעם קושיתנו מוכרח לומר דאינו כן. וזה בודאי א"א לומר להיפך דאולי גם גבי מגלה דמי לתחום שבת לכל דבר. דא"כ האיך קאמר הגמרא מגלה (ב:) עד כמה אמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא ב"א כמחמתן לטבריא מיל ולימא מיל הא קמ"ל דשיעורא דמיל כמה הוי כמחמתן לטבריא. ואם הוה בזה הדין כמו גבי תחום שבת הו"ל לומר בפשיטות עד כמה עד תחום שבת. ותחום שבת הא ידוע כמה שיעורא. אלא ע"כ דמיל שהוזכר גבי מגלה לא דמי לתחום שבת ולכך אין מקדרין בזה ג"כ בהרים ומודדין הרים וגאיות כקרקע חלקה. ולכך הוכרח לומר דוקא מיל. ועיין בט"א שם:

ולפ"ז נ"ל דהא דפסקינן באה"ע סי' קכ"ח בס"ד בהג"ה דאין לכתוב שם הנהר בגט דוקא היכא שהוא בתוך התחום וכל תשמישי עיר ממנו אבל חוץ לתחום אין כותבין שם הנהר כלל ואם כתבו פסול. ולכאורה הי' נראה כיון דקאמר לישנא דחוץ לתחום א"כ כל שהוא בתוך התחום שהולכין שם בשבת אף שרחוק יותר ממיל מן העיר גופא דהיינו היכא שצריך לרבעה א"כ האלכסון של התחום הוא הרבה יותר ממיל מהעיר. מ"מ כתבינן בגט. אבל לפי"ד כעת אינו כן. אלא גם בזה דוקא תוך המיל מן העיר גופא הוא דכתבינן בגט משום דעד שם נחשב כעיר גופא. אבל כל שהוא רחוק יותר ממיל מן העיר אינו נחשב כעיר אף שהולכין שם בשבת מן העיר. מ"מ עדיין נבוך אנכי בזה כי עיינתי בהגהת מיימוני בה' גירושין סי' כ"ב שמביא שם תשו' הרשב"א שממנה נובע הגהת הרמ"א ושם הביא ראי' לזה מפ' בתרא דר"ה קרובה פרט ליושבת חוץ לתחום אלמא תוך התחום כמותה חשיבי ומחולין דקאמר חוץ לתחום אכלינהו. ומפרק בתרא דמכות כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט. מכל הני משמע דתוך התחום חשוב כעיר עצמה. וגבי ערי מקלט שם ודאי נחשב התחום כמו גבי תחום שבת ושם ודאי קולט התחום אף שרחוק יותר ממיל מהעיר עיין בעירובין (נו:) דמוכח שם דגם בערי מקלט מרבעין את העיר אף בעיר עגולה א"כ מוכח מדברי הרשב"א דס"ל דכתבינן שם הנהר בגט בתוך התחום שהולכין שם בשבת מן העיר אף שרחוק יותר ממיל מן העיר. וגם מוכח מדברי הרשב"א דהוא מפרש בר"ה ובחולין דלא כמש"פ דגם שם כוונתו עד מיל מן העיר כמו גבי מגלה. אלא גם שם כוונת הגמרא חוץ לתחום חוץ למקום שאסור להלוך לשם בשבת כמו שסובר היש"ש. מ"מ גבי מגלה נראה דגם הרשב"א מודה דשם מודדין המיל מן העיר גופא ואין מרבעין את העיר כמו שמרבעין גבי תחומין. אף שלכאורה מסוף דברי הרשב"א דכתב שם וז"ל ולפיכך חוץ לתחום אם נראה עמו אמר בפ"ק דמגלה כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך ואמר סמוך אעפ"י שאין נראה נראה אעפ"י שאינו סמוך כו' עכ"ל. נראה מדהביא ראי' ממגלה לענין נראה עמו אעפ"י שהוא חוץ לתחום מ"מ שייך להעיר דגם גבי מגלה דקאמר שם עד מיל משום דזהו תחום שבת א"כ גם שם דינא כתחומי שבת. וכן נראה קצת מדברי הגר"א שם ס"ק כ"ג דפי' כן בדברי הרשב"א. אבל באמת ז"א לפע"ד. דא"כ אמאי לא הביא הרשב"א בתחילת דבריו ראי' דתוך התחום חשיב כעיר ממגלה. אלא ע"כ משום דגבי מגלה רק עד מיל מן העיר גופא חשיב כעיר. והוא רוצה להביא ראי' דעד תחום שבת מן העיר חשוב כהעיר לכך הביא ראי' ממקומות אחרים דשם מוכח דעד תחומי שבת חשוב כעיר. וכונת הרשב"א מה שהביא ראי' לענין חוץ לתחום כיון שנראה עמו חשוב כעיר ע"כ צריך לפרש כיון דחזינן גבי מגלה אף שחוץ למיל מן העיר מ"מ כיון דנראה עמו חשיב מן העיר, א"כ ה"ה אף חוץ לתחום כיון שנראה עמו חשוב מן העיר. כנ"ל בדברי הרשב"א ז"ל:

אמנם מה שהביא הרשב"א ראי' מהא דתחום של ערי מקלט קולט אלמא דתחום העיר חשוב כעיר. לפע"ד אין זה ראי' כלל. דש"ה כיון דע"כ הי' להם רשות לצאת מן עיר מקלטו ולרעות את בהמותיו במגרש ולעשות שם כל צרכיו לכך קולטת. והראי' דהא דירה באמת נאסר להם חוץ לעיר מקלטו אעפ"י שזה תוך התחום של העיר. אלמא דתוך התחום של העיר לא חשוב כהעיר לכל מילי. ונראה דלדעת הרמב"ם דס"ל בה' שמיטה ויובל פ' י"ג ה"ב דמגרשי ערי מקלט הם שלשת אלפים אמה אלף אמה מגרש ואלפים שדות וכרמים קולט כל השלשת אלפים אמה אף שהם יותר מתחום שבת. משום דכ"ז מיקרי תחום העיר לענין קליטה וכן לענין דאין עושין בית הקברות במקומות הללו וע"כ צ"ל דלכך קולט כל השלשת אלפים אמה אף שהם יותר מתחום מהאי טעמא שכתבנו משום דע"כ היה להם רשות לצאת בהם. אמנם לדעת ר"ע סוטה (כז:) דס"ל דלא היה רק אלף אמה מגרש והא דכתיב ומדותם מחוץ לעיר לפאת קדמה אלפים באמה הוא לענין תחום שבת משום דס"ל תחומין דאורייתא. צ"ע עד כמה היה התחום של ערי מקלט שהיה קולט. לכאורה נראה דלא הי' קולט לדעתיה רק אלף אמה מגרש. משום דלפי דבריו נראה דלא נתן להם שדות וכרמים כלל. אבל יותר מסתברא לי לומר דגם ר"ע מודה דתחום שבת מערי מקלט קולט. ולפי"ז יתיישב שפיר מה דכתיב תחומי שבת גבי ערי מקלט דוקא. משום דזה צריך לידע שם לענין קליטה משום דהתחום שבת קולט. ע"כ צריך לידע המדה עד היכן הוא המקום שקולט בה וצריך לומר לפי"ז דלמ"ד תחומין דאורייתא נוכל לומר דתחום שבת קולט אף בלי שום טעם רק משום דתחום העיר חשוב כהעיר. אבל למ"ד תחומין דרבנן אין סברא כלל לומר דתחום שבת קולט משום דתחום העיר חשוב כעיר. אלא ע"כ מוכרח לומר דאלפים אמה קאי לענין שדות וכרמים ולכך קולט שם ג"כ:

ובזה נוכל לישב קושית התוס' בסוטה (לו:) ד"ה מר סבר כו' דהקשו שם דהכא משמע דאי הוה משתעי קרא דאלפים אמה בלוים דהוה סבר דתחומין דרבנן אלא טעמא משום דמשתעי בשבת והא יליף לתחומין בפ' מי שהוציאוהו (נא.) מג"ש מקום ממקום ומקום מניסה כו' ובספ"ק דעירובין משמע מאן דסבר דתחומין דאורייתא נפקא לן מאל יצא איש ממקומו עכ"ל. אבל לפי מש"ב איכא למימר אע"ג דזה ודאי דנוכל למימר תחומין דאורייתא אע"ג דהאי קרא דאלפים אמה בלוים הוא דכתיב מ"מ משמע להגמרא דר"א בריה"ג ע"כ ס"ל דתחומין דרבנן דאל"כ מנ"ל דהאי קרא ומדותם גו' דנותן להם גם שדות וכרמים לבד אלף אמה למגרש דילמא קאי הך קרא לענין קליטה. אלא ע"כ משום דס"ל תחומין דרבנן. א"כ א"א לומר דאלפים אמה קולט אם לאו משום דזה הי' להם לשדות וכרמים לכך קולט ג"כ. אמנם לדעת הרמב"ם שהבאתי למעלה דס"ל דר"א בריה"ג סובר דאלפים דשדות וכרמים היה לבד אלף אמה דמגרש ניחא קושית התוס' בפשיטות טפי. כיון דלפי דעתיה ע"כ האי קרא ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול היינו חוץ לגבול שלשת אלפים אמה. א"כ האיך אפשר לומר דר"א בריה"ג ס"ל תחומין דאורייתא ויליף מקום ממקום ומקום מניסה כו' וחוץ מחוץ דא"כ הי' צריך להיות תחומין שלשת אלפים אמה וזה ליכא מאן דסובר כן. וע"כ סובר תחומין דרבנן. והגמרא דקאמר שם דילפינן מקום ממקום כו' ע"כ דס"ל כהך מ"ד דתחום ערי הלוים לא היה רק אלפים אמה עם המגרש. וכן סובר להדיא בעירובין (נו:) ר"א בר"י יעו"ש. וס"ל להרמב"ם דר"א בר"י בעירובין פליג על ר"א בריה"ג. ואפשר דמחמת קושית התוס' הנ"ל דמנ"ל דר"א בריה"ג ס"ל תחומין דרבנן ע"כ דחק להרמב"ם לפרש בדברי ר"א בריה"ג דאלפים אמה הי' לבד אלף אמה מגרש. א"כ א"א לומר דס"ל תחומין דאורייתא ולפי"ז צ"ל דהא דתחום אלפים אמה אסור מדרבנן לא כפי"ד רש"י בשבת דאסמכו רבנן אקראי דילפינן מקום ממקום ומקום מניסה כו' וחוץ מחוץ. דא"כ היה צריך להיות שלשת אלפים אמה. אלא סתם אלפים אמה הוא דרך לעשות מגרש לעיר ע"כ אסרו חכמים יותר מאלפים אמה. וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ה' שבת פ' כ"ז ה"א. ואין להקשות לפי"ד דאמאי חמיר עירובי תחומין יותר מעירובי חצירות כדאמרינן שם בשבת ובעירובין (מז:) משום דלפי"ד הא י"ב מילין הוא מדאורייתא לכך החמירו חכמים אף בתחום אלפים אמה:

ונחזור לעניננו כיון דמבואר זה בכל האחרונים דהיכא דאיכא מגדר מילתא יש ביכולת לכל בני העיר לתקן אף שיש רווחא להאי ופסידא להאי. ואין לך מגדר מילתא גדול מזה לקבל שו"ב מובהקין ומומחין וקבועין בל יפרצו ידי זרים בסביבות העיר לחטוף זה מזה ומתוך כך באין לידי כמה מכשולים בעניני בדיקת הסכין אשר צריך לזה הרבה ישוב הדעת וכן בעניני בדיקת הריאה מיקל זה יותר מזה כדי למצוא חן בעיני בעליו. וגם הגאון בעל שו"מ כתב דזה הוא מגדר מילתא דלא יהי' בכפרים שו"ב שאינם מובהקין. ודבריו נכונים. לכך דעתי מסכמת כי הכתב אשר ביד השו"ב דמחנם הנהו בתוקף ועז. ואינו רשאי לשום שו"ב זולתם להרים יד ולשחוט בגבולם כפי הכתב שלהם אם לא שברר כי הכתב לא נעשה בהסכמת הגאב"ד. ותקותי חזקה כי כל איש אשר יראת ה' תקועה בלבבו יתרחק עצמו מלהיות שו"ב בגבול רעהו. והוא בכלל ארור מסיג גבול רעהו. ולהשומע ינעם ותבוא עליו ברכת טוב:

כ"ד הכו"ח יו"ט ליפמן הכהן

סימן ב

להרב החריף והשנון י"א מו"ה אליהו שו"ב דק"ק האסלאוויטש. מה שהקשה כמע"ל ע"ד משנת חכמים שהקשה האיך מותר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם הלא מחויב לאבדו. ומתרץ דמיירי דהסכין אינו שלו אלא של עכו"ם. והקשה מע"ל דלפי דבריו האיך הביא המרדכי ראי' מזה דסכין של שחיטה אינו טעון טבילה. וכן הש"ך מרמז לזה בסי' י' סק"ג עכת"ד. יפה הקשה. והמרדכי ודאי דלא ס"ל כתירוץ של בעל משנת חכמים. אלא נ"ל שמישב הקושיא של בעל מ"ח באופן אחר דמיירי ביו"ט דא"א לאבדו. לא מיבעי לדעת ר"ת בחולין (פח:) דמצותו בשריפה וכדעת התוס' תמורה (לג:) ודאי אסור לשורפו ביו"ט דלא עדיף משריפת חמץ ושריפת תרומה טמאה ושארי קדשים. ואפי' אותן דס"ל גבי חמץ היכא דלא בטלו מותר לשורפו דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. דוקא גבי חמץ הוא דמותר משום דביעור חמץ הוה נמי צורך היום קצת. אבל משמשי עכו"ם ודאי דאסור. ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דלא בעי שריפה דוקא אע"ג דקרא מפורש ואשריהם תשרפון באש. אמנם הרמב"ם ז"ל בס' המצות מ"ע קפ"ה מישב זאת במתק לשונו. והמתבאר דלא הקפידה תורה רק שיהי' השחתה היותר מופלגת מאשר ריבתה התורה השחתות הרבה. מ"מ הא זה ודאי דבעי שחיקה אם משליכה לשאר נהרות ולד' הב"ח גם אם משליכה לים המלח בעי שחיקה ולשוחקה ביו"ט ודאי דאסור דהוה תולדה דטחינה ושלא לצורך אוכל נפש ודאי דאסור אף ע"י שינוי:

אך זה צריך לבאר לפי"ד דמיירי ביו"ט אם אסור לטלטל סכין של עכו"ם ביו"ט משום מוקצה או לא. ולפיד"נ דלדעת הפוסקים דס"ל דפסקינן כר"י דמוקצה מחמת מיאוס אסור ביו"ט ודאי דאסורה בטלטול דאין מוקצה מחמת מאוס גדול מזה דקאמרה התורה שקץ תשקצנו ולא תביא תועבה דקאי גם על משמשי עכו"ם כמבואר ברמב"ם ה' עכו"ם פ"ז ה"ב. [ונראה לישב בזה קושית הפ"ח בה' עכו"ם על הרמב"ם ז"ל. וז"ל וקשה דמאן לימא לן דהך קרא מיירי לנהנה דלמא כפשטי' דהיינו שמכניס ע"ז לתוך ביתו וכדלקמן בפ' עשירי דין ד' ע"ש עכ"ל. ולדעתי נראה דיצא זאת להרמב"ם מדאמרינן דמותר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם וע"כ אינו עובר בלא תביא עד שיהנה. דאל"ה כיון שלוקחו בידו וברשותו עובר על לאו דלא תביא. אע"כ דאינו עובר עד שיהנה] אך מ"מ לא קשה זאת על המרדכי לפי מש"כ דאיירי ביו"ט משום דנראה קצת מדבריו בריש ביצה דס"ל כשיטת הפוסקים כר"ש דמוקצה מחמת מיאוס מותר גם ביו"ט. דמביא שיטה זו לאחרונה. אך מה דקשה לפי"ז דהא לפעד"נ דסכין זה אסור בטלטול משום מוקצה מחמת איסור כיון דסכין זה אסור בהנאה. ואם כי יש מקום לומר הואיל וחזי לשחיטה הגם רק היכא דלא נפק מיני' הנאה בכ"ז לא מיקרי מוקצה הואיל וחזי לאיזה מלאכה. אכן האמת יורה דרכו כיון דזהו מאיסור הנאה הוה מוקצה גמור. ונראה אפי' מאן דלא ס"ל מוקצה מחמת איסור מ"מ מודה דכל איסורי הנאה אסור בטלטול והוה כטלטול אבנים וכל דבר דלא חזי להנות ממנו. א"כ גם סכין לא יצא מכלל כל איסורי הנאה. הואיל ואסור למלאכת הנאה ולא הותר לשחוט בו אלא היכא דמקלקל בשחיטתו עם שכעת רצונו לשוחטו וצריך לאכלו בכ"ז עצם מלאכת השחיטה מקלקלו כי בהמה חיה שוה יותר משחוטה דחזיא לרדיא ולגדל ולדות ולאכילה ומשי"ה מותר לשחוט בו דלא מיקרי הנאה ואיך נימא דנפיק מכלל כל איסורי הנאה דמוקצין נינהו:

אמנם מה שנ"ל בזה לישב עפ"י מה שכתבו התוס' והמרדכי וכן פסק בשו"ע או"ח סי' תק"ט ס"ז בהג"ה דמוקצה מותר לטלטל לצורך אוכל נפש ושמחת יו"ט. אף שכתב המג"א שם דלא שרי רק לטלטל לצורך אוכל נפש אבל להשתמש בו אסור. מ"מ המעיין שם היטיב בדברי המג"א יראה דכל עיקר איסורו להשתמש במוקצה הוא משום דאסור בהנאת תשמישו א"כ דוקא היכא דאיכא הנאה גמורה. אבל הכא הא כל עיקר היתר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם משום דזה לא מיקרי הנאה דהוי מקלקל. א"כ גם לענין איסור שמוש המוקצה ודאי לא מיקרי הנאה. והוי רק כמו טלטול לבד ומותר לצורך אוכל נפש אך לפי"ז ישאר קושית הב"י אמאי אסור לשחוט ביו"ט לכתחילה ע"מ לכסות באפר שהוסק ביו"ט. ומה שמתרצין דזה הוה כמו שמוש. ז"א כיון דמצות לאו להנות נתנו א"כ הוי רק כמו תשמיש שאין בו הנאה ומותר לצורך אוכל נפש. ונראה דע"כ צ"ל כמו שתירץ הב"ח דכסוי לא מיקרי צורך אוכל נפש דיכול לאכול בלא כסוי והכסוי לא הוה רק מכשירי אוכל נפש והיכי דאפשר להכין מאתמול לא שרינן ביו"ט. והא דהתירו לכסות באפר זה בדיעבד אם שחט הוא משום דאתי עשה דכסוי דאורייתא ודחי ל"ת דמוקצה דרבנן. ובזה ניחא דברי המהרש"א בביצה (לג.) דכתב כדברי המג"א לחלק בין טלטול בעלמא לבין טלטול להשתמש דזה הוה כעין אכילתו. ומ"מ גבי כסוי (שם ח.) בתוס' ד"ה אמר ר"י כתב לתרץ קושית הב"י כדברי הב"ח משום דהאי טלטול אינו משום אוכל נפש אלא משום הכסוי. ולא ניחא לו כפי מה שנראה מדברי המג"א דמתרץ בזה גם קושית הב"י משום דכסוי הוי נמי כמו שמוש. אלא משום דהמהרש"א ס"ל כמש"ב דכסוי אף דהוה כמו שמוש מ"מ כיון דמצות לא להנות נתנו הוה כשמוש שאין בו הנאה והוי כטלטול בעלמא. אמנם מש"כ המהרש"א שם (לג) לפרש בדברי הגמרא שבת (קכח.) דרב במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש דגם שם פירושא היינו טלטול בעלמא שאין בו שום הנאה. אבל היכא שמטלטל לשמש הוה זה כעין אכילה ואסור. הנה מדברי התוס' שם (יט:) ד"ה הני כרכי כו' דהקשו שם מפ' מפנין אינו נראה כן דלפי"ד המהרש"א אין התחלה לקושיתם דאיכא לפרושי דהני כרכי דזיזי דאסור היינו לשמש בהן. וכן מדברי הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם דהביאו ג"כ קושית התוס' ודחקו לישב נראה ג"כ דלא ס"ל כדברי המהרש"א ז"ל:

היוצא לנו מדברינו אלה דין חדש דמותר לשחוט בסכין של מוקצה דהוה כטלטול בעלמא ומותר לצורך אוכל נפש דסתם שחיטה מיקרי מקלקל כמו דמותר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם. ואף בשורים המסורסים מ"מ כיון דחזיא לרדיא נמי ובשחיטתו מקלקל דלא חזי רק לאכילה. ורש"י דכתב דבחיה היא עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה לאו דוקא. וכן כתב הת"ש דגם עוף מותר לשחוט אף דאינו עומד למלאכה מ"מ תרתי מיהא איכא יעו"ש. אבל בעוף מסורס ודאי דאסור לשחוט. וכן בשור של פטם נראה כיון דהוא שוה לשחיטה יותר נמי אסור לשחוט כדאמרינן בע"ז (טז.) דמסתמא לשחיטה קאי. אבל מ"מ צע"ג דהא מסיק שם אמר רב אשי אמר לי זיבדא בר תורא משהינן לי' ועביד על חד תרין. א"כ איכא למימר דמיקרי נמי קלקל דבחייו היה ראוי לשני דברים ועתה אינו ראוי אלא לדבר אחד. כ"ד ידידו דו"ש יו"ט ליפמן הכהן.

סימן ג

וזה אשר השבתי לק"ק בוחאב חדש בדבר השאלה אשר אירע במחנם בריאה הסמוכה לדופן בשיפולי אומה וחתכו הבשר הדבוק להריאה מן הדופן והוציאו הריאה וקלפו הסירכא עם בשר הדבוק כמנהגי השו"ב עתה לקלוף הסירכות ונפחה הריאה ובצבצה הריאה בכמה מקומות במקום הסירכא ובדקו בצלעות ומצאו עצם צלע אחת אדומה נגד מקום הסירכא וברחוק ערך 1.5 וויערסקעס היה כמין גומא וסדק על העצם ואמרו הקצבים שזה היה נשבר הצלע ונקשר שאשי"י ועל בשר הדופן לא נמצא שום מכה. השו"ב אומר כי לא קלף בחוזק אשר ע"פ השערתו לא נעשו הנקבים בידו. אכן אומרים על השו"ב כי איננו אומן במלאכת הקילוף. והנה המורה דשם התיר הדבר הזה בהפסד מרובה וסברתו שבהפ"מ יש לסמוך על הב"י סי' ל"ט סעי' כ"ב כ"ג אשר אם יש מכה בדופן אם נשבר הצלע מותר בלא בדיקה וא"כ הבדיקה היא רק חומרא ואפשר לתלות הנקבים בידא דטבחא ואף כי השו"ב אומר לא כן אין להשגיח על דבריו כי איננו אומן בזה. ולפי השערת המתיר נעשו בידיו. וחלק עליו רב אחד דהנה לשיטת רש"י ותוס' ורא"ש אף אם יש מכה בדופן דאין ריעותא בריאה צריכה בדיקה. וסיימו תוס' ורא"ש ובצרפת ואשכנז נוהגין להטריף בכל. לשיטת הרי"ף לפי הבנת הרשב"א והרא"ש ג"כ אי איכא מכה בדופן צריכה בדיקה. וכ"כ הר"ן בשם הגאונים וכ"כ הרמב"ן בשם רב האי גאון. רק לשיטת ר"ת ורז"ה אי איכא מכה בדופן אינה צריכה בדיקה. וכן לשיטת הרי"ף לפי הבנת הר"ן בדבריו והב"י פסק כשיטת הרי"ף לפי הבנת הר"ן. והנה הרמ"א פסק כהתוס' והרא"ש וכמנהג צרפת ואשכנז ואנו מבני בניהם ולהטריף הכל. ואף כי עתה נהגו לסמוך על הקילוף עכ"פ הבדיקה מעכבת. וגם התב"ש ס"ק פ"ט כתב דאף הב"י לא הקיל רק עפ"י המנהג שנהגו שראה שסמכו להקל אבל היכא דלא נהוג פשוט דלא שבקינן רוב מנין ורוב בנין כו' ע"ש. ועוד דאף לשיטת המקילין היינו דוקא בלא בדיקה אבל אם ימצא נקבים טרפה כמבואר בשמ"ח סעי' ס"ד לדעתם. וכ"נ להוכיח מהגמרא דהלא לשיטת הרי"ף הקשה הר"ן סכינא דחריף פומי' ל"ל. ותירץ דאם יחתכו בסכין רעה אולי ימצא נקב ויראה שהי' קודם שחיטה ואם נאמר שנוכל לתלות בידא דטבחא א"כ נוכל לתלות גם בסכין רעה. רק הרמב"ם מתיר אף אם נמצא נקב ותולין שנעשה אחר שחיטה. וגם לדבריו כתוב בבד"ה דדוקא נקב א' קטן. ובנשבר הצלע לא התיר כלל. נמצא לפי"ד היא טרפה גמורה לכל הפוסקים. וכ"ז אם נחשוב זה לנשבר הצלע. אמנם באמת לא נראה כאן נשבר הצלע רק לפי השערת הקצבים ואדמומית הצלע אינו סימן כלל כמבואר בתשו' הרא"ש בבהרות שחורות. וכן גם הספק בריחוק מקום עכ"ד:

וזה אשר נ"ל בזה. מקודם צריכין אנו לבאר אף לפי"ד הראשונים דאף ביש מכה בדופן צריכה בדיקה. אם בדיקה זו מעכבת בדיעבד או רק לכתחילה צריכה בדיקה. ועוד יש להסתפק אם הבדיקה היא אף בעוד הסירכא על הריאה. או צריך למפרק הסירכא מן הריאה ואח"כ לבדוק:

לפ"ד יש ללמוד זה מדברי התוס' חולין (מז.) ד"ה היינו כו' דז"ל התוס' שם אבל קשה מהא דאמרינן לקמן (מח) גבי ריאה הסמוכה לדופן דר"נ בדר"י בדיק לה בפשורי ומה בדיקה שייך והא לעולם לא תבצבץ כיון דהסירכא עולה בלא נקב. ומיהו בלא"ה קשה דכי אמרינן נמי דמחמת נקב היא באה איך הי' יודע ע"י שלא תבצבץ שהסירכא זו מחמת דופן כי נמי ניקבה הריאה לא תבצבץ שהקרום סותם את הנקב וטרפה היא דסופה לפסוק כו' עכ"ל. ונראה דע"כ הם מפרשים דהבדיקה היא אף בעת שהסירכא על הריאה. דאי הוי מפרשי דכונת הגמרא היא דמפרקינן בסכינא חריפא היינו הסירכא מן הריאה ואח"כ בדקינן א"כ לא הוה קשה קושיתם כלל. דהא לפי שיטת הסוברים דטריפה הסירכא היא משום דעתיד להתפרק וינקבה אפשר לישב דלכך מהני הבדיקה כיון דחזינן שנתפרקה הסירכא מן הריאה ולא נקבה ע"כ תלינן יותר דסירכא זו באה מן הדופן כיון שיש בו מכה ולכך לא קלטה הריאה כ"כ בחוזק ולא נקבה כשנתפרקה הסירכא ממנה וכן לפי שיטת הסוברים דאין סירכא בלא נקב נמי יש לישב כיון דמפרקינן הסירכא מן הריאה ובדקינן בפשורי ולא מבצבץ ע"כ תלינן יותר דסירכא זו באה מן הדופן שיש בו מכה ולא תלינן דקרום עלה בהנקב וסתמה. אע"כ דמפרשי דהבדיקה היא בעודה הסירכא על הריאה. לכך הקשו התוס' דמאי מהני בדיקת פושרין דאולי יש נקב תחתיה והסירכא סותמת לכך אינו מבצבץ. וכ"ש לפי שיטת הסוברים דטעם האיסור מסירכות שלא כסדרן הוא משום דעתיד להתפרק מן הריאה וחשיב כנקובה מעתה. ודאי קשה מאי מהני הבדיקה בעוד שהסירכא על הריאה. ותירצו ע"ז התוס' שם דבדיקה דר"נ בדר"י הוא משום חומרא בעלמא הוא דעביד דמה"ד הא יש לתלות בדופן כיון דאיכא ריעותא בדופן והוא היה בודק להחמיר דאי מתרמי דהיא מבצבצה הוה טריף עכ"ל. ולדבריהם נראה דאין זה רק משום חומרא בעלמא. אבל מה"ד א"צ בדיקה. א"כ אם נאבד בלא בדיקה כשרה. ולכתחילה הוא היה בודק משום דכל מה דאפשר לברר מבררינן אבל בדיעבד בדיקה זו אינה מעכבת כנ"ל:

ובזה יש לישב מה דהקשה הרשב"א בחי' לשיטת הרי"ף דס"ל דגבי מכה בדופן נמי צריך בדיקה אף לדברי רבא דאל"ה סכינא חריפא למה לי דאי איכא מכה בדופן תליא בדופן ואפי' בלא בדיקה מכשרי' לה ואי ליכא מכה בדופן תליא בריאה ואע"ג דלא מפקא זיקא טריפה א"כ נפל סכינא חריפא בבירא. והאיך קאמר רבא סתם כשרה דמשמע אף בלא בדיקה כלל. ולפע"ד אין זו קושיא על הרי"ף כיון דאם נאבד בלא בדיקה כשרה היא רק הבדיקה הוא לכתחילה דאולי יתברר שיש בה נקב א"כ לישני דכשרה. והרשב"א בעצמו בה"ה כתב דאיכא טובא כשרה ובבדיקה. ונראה דכונתו להא דאמרינן האי ריאה דאגלידא כאהינא סומקי כשרה. וכתב בה"ג דבעי בדיקה. וגם שם נלפע"ד דאם נאבד בלא בדיקה כשרה. [וזה דלא כמש"כ הפמ"ג.] אך כ"ז דאיכא ריאה קמן ואפשר למבדקה לא מכשירינן אלא בבדיקה. ובזה נתישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א בחידושיו שם ע"ד הבה"ג הנ"ל דהא כשרה לגמרי משמע דאל"כ אמאי לא קאמר תבדוק. אבל לפי מש"פ א"ש דאי הוה קאמר תבדוק הוה משמע דאם נאבד בלא בדיקה טרפה. ולכך קאמר כשרה. אבל ודאי כ"ז דאיכא ריאה קמן צריך בדיקה. משום דכל מה דאפשר לברר מבררינן. ולדברינו אלה יתישב נמי מה דהקשו הראשונים על שיטת התוס' דפי' דבדיקת ר"נ בדר"י קאי אאיכא מכה בדופן וא"כ קאי ר"נ בדר"י להחמיר על רבא. ואמאי לא קאמר ר"נ בדר"י מצריך בדקותא בפושרין. אבל לפי מש"פ דס"ל להתוס' דבדיקה זו אינה אלא חומרא בעלמא ואם נאבד בלא בדיקה כשרה. ניחא שפיר מה דלא קאמר ר"נ בדר"י מצריך בדיקותא משום דאז הוה משמע דאם לא בדקה טרפה. לכך קאמר ר"נ בדר"י בדיק לה בפשורי היינו שהוא היה חושש להחמיר דאולי יתברר ע"י הבדיקה שיש בה נקב ולכתחילה מחוייב לבדוק כדי שלא יהי' כמעלים עין מן האיסור:

ולכאורה עלה בדעתי לומר דלפי שיטת הראשונים דס"ל דר"נ בדר"י קאי אליכא מכה בדופן ופליג על רבא וס"ל דמהני בדיקה בפושרין לאכשורי גם בזה בדיקה זו אינה רק משום חומרא בעלמא ואם נאבד בלא בדיקה כשרה. דהא כעין קושית התוס' הנ"ל וכפי מש"ב הקשה גם הר"ן דמאי מהני הבדיקה בעוד הסירכא על הריאה ותי' הר"ן וז"ל הכא בדופן הוא דתלינן מיהו כל היכא דאיכא למבדוק בדקינן שאפשר שמתוך בדיקתנו יתברר שמחמת ריאה היא דלמאן דמפרש שהסירכא נקב יש במקומו אלא שהסירכא סותמתו שמא ע"י שרייתה בפושרין תקרע ויראה הנקב ואם לא נראה כן נתלה בדופן וכשרה ולמ"ד נמי שהיא עתידה להתפרק בודקין לראות אם נתפרקה כבר מצד הריאה ונקבה ואם לא נקבה לשמא נתפרק לא חיישינן כיון דתלינן בדופן אין הסירכא נדבקת כ"כ בריאה שתנקב הריאה כשתתפרק ממנה עכ"ל. וכיון דכתב הר"ן דגם ר"נ בדר"י ס"ל דבדופן תלינן אלא דבעי למבדוק דאולי מתוך הבדיקה נתברר שיש בה נקב. א"כ מסתברי דלא פליג על ר"נ רק לכתחילה משום דס"ל דכל מה שנוכל לברר צריכין אנו לברר. אבל בדיעבד גם הוא מודה לר"נ דהיא כשרה אף בלא בדיקה ובאיזה סברא נחמיר עליה בדיעבד ולאוסרה כיון דס"ל דבדופן תלינן מעיקר הדין. אבל באמת מכל דברי הראשונים מוכח דבדיקה זו מעכבת בדיעבד. ויותר מבואר בדברי הבעל המאור דהוא ז"ל מפרש דר"נ בדר"י ורבא לא פליגי אהדדי דהא דאמר רבא מייתינן סכינא דחליש פומי' ומפרקינן מן הדופן אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ואי לא מחמת ריאה היא וטרפה. לאו דהוא ס"ל דהיא טרפה ממש אלא דגם הוא ס"ל דהיא ספק טרפה עד שתבדק בפשורי כר"נ בדר"י. א"כ הרי מבואר להדיא בדבריו דבדיקה דר"נ בדר"י מעכבת ואם נאבדה בלא בדיקה טרפה. אבל באמת לפי דבריהם דהוה ספק טרפה עד שתבדק. א"כ קושית הר"ן היא קושיא חזקה דמאי מהני הבדיקה בעוד הסירכא על הריאה להוציאה מספק טרפה אח"כ ראיתי שגם דברי הר"ן בעצמו תמוהין מאד דבתירוצו לא הועיל רק למאן דמתני להא דר"נ בדר"י על ריאה הסמוכה לדופן. אבל למאן דמתני דקאי על הא דרבא דגם בסירכא שלא כסדרן מהני בדיקה תחזור קושית הר"ן למקומה דהאיך מהני בדיקה להוציאה מספק טרפה בעוד הסירכא על הריאה. והתוס' נדחקו בזה שם. אמנם הר"ן בחידושיו כתב וז"ל אנן אדרבא מתנינן לה. וא"ת ומאי ס"ל והא אי אנקב האי טרפה אי אינקב האי טרפה וכדמסקינן. י"ל דסבירא להו שאין הסירכא אוסרת מחמת ודאי נקב אלא מפני ספק הילכך אפשר בבדיקה ומהדרינן דאין סירכא בלא נקב וקרום עב הוא שעולה בה ולא מינכר בבדיקה הילכך בדיקה לא מהניא ולא מידי. ולמ"ד נמי שאיסור סירכא מפני שעתידה להתפרק סבירא לן מעיקרא דמפני חשש אם נתפרקה אם לאו הוא שאנו אוסרין אותה ולא מפני שעתידה להתפרק הילכך בבדיקה סגי ומהדרינן דלית להו בדיקה דכל העשוי להתפרק כאלו נתפרק דמי עכ"ל. א"כ לפי שיטת הסוברים דטריפות הסירכות היא משום דאין סירכא בלא נקב אך דמר זוטרא ס"ל דהוה ספק נקב. קשה דמה תועיל בדיקה זו בעוד הסירכא על הריאה אף לפי סברתו דאינה אלא חשש ספק נקב וצ"ע:

ולפע"ד נראה לישב שיטת הראשונים דס"ל דבדיקה דר"נ בדר"י מעכבת בדיעבד ומ"מ מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה משום דס"ל דטרפות הסירכא הוא משום דעתיד להתפרק. אך דוקא אם נסרכה מאונה לאונה שלא כסדרן כיון דאם תתפרק מאיזה מקום ע"כ תנקב הריאה ע"כ היא טרפה אף קודם שנתפרקה משום דעתיד להתפרק. אבל אם נסרכה למקום שאינו עושה טרפה דהיינו לדופן או לשאר מקומות ואף שאולי הסירכא היא באה מן הריאה מ"מ כיון שאין ברור לנו כשתתפרק הסירכא מאיזה צד תתפרק דאולי תתפרק מצד השני שלא תנקב הריאה ע"כ כ"ז שלא נתפרקה ולא נקבה הריאה אין סירכא זו מטרפת ע"ש העתיד כיון דעדיין הריאה היא שלימה. ולפי"ז צריך לפרש כונת הגמרא מתקיף לה ר"א האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן וכשרה אבל התם אי האי מנקיב טרפה ואי האי מנקיב טרפה [כגירסת הרשב"א לפי שיטה זו] לאו דפי' משום דתלינן דהסירכא באה מן הדופן לכך לא קלטה כ"כ הריאה בחוזק שאף אם תתפרק לא תנקב הריאה דא"כ אפי' בדיקה נמי לא בעי דהא ר"נ דסובר דתלינן דהסירכא באה מן הדופן ס"ל דאין חוששין לה ולא בעי בדיקה. אצא ודאי דר"נ בדר"י דסובר דבעי בדיקה ס"ל דזה הוה ספק השקול דאולי באה מן הריאה כמו מן הדופן. אלא הא דמקלינן לאח הבדיקה היכא דהריאה אינה מבצבצה ועדיין לא נתפרקה הסירכא מן הריאה משום דתלינן כשתתפרק הסירכא אולי מן הדופן תתפרק. לכך לא מטרפה כ"ז שלא נתפרקה והריאה שלימה. אבל כ"ז שלא בדק ודאי דהוה ספק טרפה משום דיש לחוש דאולי כבר נתפרקה מצד הריאה. אבל היכא דאיכא מכה בדופן לא בעי בדיקה. חדא דודאי כשתתפרק מצד הדופן תתפרק משום דשם הסירכא היא רך ביותר כמש"כ הרשב"א ז"ל. ועוד כיון דאיכא מכה בדופן תלינן דהסירכא באה מן הדופן ולא קלטה הריאה כ"כ בחוזק ואף תתפרק מן הריאה לא תנקב הריאה. לכך לא בעי בדיקה כלל אף לכתחילה דאולי כבר נתפרקה מן הריאה ונקבה. והיא שיטה נכונה מאד. אח"כ מצאתי בחידושי הרמב"ן ס"פ אלו טרפות דכתב על ר"נ בדר"י דהכשיר לאחר הבדיקה בפשורי בריאה הסמוכה לדופן כיון שעולה בנפיחה אמרינן ודאי לא נתפרקה כלל ואם תתפרק שמא בדופן תתפרק ואין בנו כח לאוסרה מעתה. כ"ד בקצרה כדרכו. והדבר ברור שהוא ז"ל כוון לפרש כל דברי הגמרא כמש"פ. ות"ל שכונתי בזה לדעתו הרחבה:

אמנם שיטת הרא"ה בבה"ב לא יכולתי להולמה דהוא ז"ל סובר דטעם טרפת הסירכא הוא משום דאין סירכא בלא נקב ור"נ ס"ל דסירכא היא ספק נקב לכך גבי סרוכה לדופן איכא ס"ס. חדא שמא באה מן הדופן. ואת"ל דבאה מן הריאה איכא סירכא בלא נקב. ומר זוטרא ס"ל דגם בתרתי אוני מהני בדיקה משום דס"ל דסירכא אינה אלא ספק נקב ולכך מהני בדיקה ורבינא פליג עליו וס"ל דסירכא היא ודאי נקב לכך לא מהני בדיקה אלא אי סרוכה למקום שאינו עושה טרפה דאז מהני הבדיקה ותלינן שהיא באה מאותו המקום שלא נפסל בנקב. יעו"ש בסוף דבריו (לה:) דר"נ בדר"י מכשיר אף בליכא מכה בדופן. וכל דבריו שם דהיכא דהוה ספק נקב מהני הבדיקה דפושרין. ולפע"ד דבריו תמוהין מאד כיון דהוה ספק מאי מהני הך בדיקה להוציא מחשש נקב דהא ודאי הסירכא סותמת את הנקב. ולא מצאתי דרך לישב דברי הרא"ה אלא דהוא ע"כ מפרש כל דברי הגמרא דמפרקי' בסכינא דחליש פומי' הסירכא לגמרי מן הריאה ואח"כ בודקין. וכן גבי תרתי אוני לפי סברת מר זוטרא נמי מפרקינן הסירכא מן שני הצדדין ואח"כ בודקין בפושרין וכיון דהריאה שלימה ולא מבצבצה אמרינן אין כאן נקב ואנן לא קיי"ל הכי משום כיון דהסירכא היא באה ודאי מחמת נקב ע"כ לא מהני אף אם מפרקינן הסירכא לגמרי מן הריאה ובדקינן לה משום דאמרינן דודאי קרום עלה בה וסתמה. רק אם היא סרוכה לדופן או לשאר מקומות שנקב אין פוסל בהן אז סמכינן ע"ז כיון דמפרקינן הסירכא לגמרי מן הריאה וחזינן דלא מבצבצה ע"כ מן הדופן היא באה או משארי מקומות:

ופירוש זה מצאתי בס' העיטור הש' שהביא שם אודות ריאה הסרוכה לדופן וכתב שם וז"ל ורבינו שמואל אבן גמיע בהלכות ערבי שחיבר אמר דמפרקא לה לסירכא ונפחינן לה אי מפקא זיקא טרפה אי לא עילאה אינקב תתאה לא אינקב וכשרה עכ"ל. ומדבריו מוכח להדיא דמפרקינן הסירכא מן הריאה ואח"כ בודקין את הריאה. דלישנא דמפרקא לה לסירכא לא שייך רק אלא דמפרקין הסירכא מן הריאה. ובזה יתישב מה דכתב שם הבעל העיטור ובמקום רבותא כגון מאונא לאונא כסדרן ואימא לדופן [צ"ל ואונא לדופן] אע"ג דקא מפקא זיקא כשרה עכ"ל. וכבר תמהו ע"ז כל האחרונים והמהרש"ל ביש"ש ה' טרפות סי' כ"ה כתב שם וז"ל אבל מה שנמצא כתוב בשם העיטור דאפי' מפקא זיקא כשר משום דהוי סתימא מעלייתא כחלב טהור שסותם לא אוכל לפרש אלא דאיירי שחתך הסירכא בסכין סמוך לבשר דאז אפי' מפקא זיקא כשרה דאי לא הוה נחתך הוי סתימא מעלייתא עכ"ל. אבל לפי"ד יתישב יותר פי' המהרש"ל בזה דנראה ברור להמעיין שם היטיב דמה שמסיים ובמקום רבותא כו' הוא סיום דברי הרבינו שמואל אבן גמיע. ומש"כ שם באמצע והר' אפרים שמעתי שאמר עליו בשחיטה הקלתה הוא מאמר מוסגר או צ"ל אח"כ. וזהו כוונתו אע"ג דגבי אם סרוכה לדופן אי מפקא זיקא לאחר דמפרקינן הסירכא טרפה. אבל גבי כסדרן או מאונא לדופן אף אם מפקא זיקא לאחר שמפרק הסירכא מן הריאה נמי כשר משום דס"ל כשיטת רש"י דאף דאין סירכא בלא נקב מ"מ סירכא כסדרן כשר. משום דשם שוכבות האונות זו אצל זו והסירכא שם הולכת ומתחזקת וסותמת את הנקב כמש"ב התוס' דברי רש"י ז"ל וכ"ש גבי אונא לדופן אע"ג דלאחר שמפרקין הסירכא מפקא זיקא נמי כשר מהאי טעמא. אח"כ ראיתי דכן מבואר להדיא בהעיטור שם מקודם דכתב שם וז"ל אבל כסדרן חדא לחדא היינו רבותייהו ומסתברי לן אע"ג דמפקא זיקא כי מתפרקי ונפחא לה כשרה דסתימא מעליא היא כחלב טהור שסותם אבל בחבור הרב האוחז בדופן מהפרשות האונות ולמעלה בודקין אותה ופורשין אותה הסירכא מאונא ונפחין לה אי יצא ממנה רוח טרפה עכ"ל. ולהב"י היה לו גירסא אחרת בהעיטור. והנכון כפי הגירסא שלנו. וזה עולה כדברי היש"ש וכאשר פירשנו למעלה:

והנה הרב שהביא העיטור ס"ל דגם בכסדרן בעי בדיקה ומחמיר יותר מכל שארי הראשונים. דהא שארי הראשונים דס"ל דאף בכסדרן בעי בדיקה מבואר בדבריהם דהבדיקה היא בעוד הסירכא על הריאה לראות אם סתמה הסירכא את הנקב. אבל הרב הנ"ל ס"ל דבכסדרן דבעי בדיקה צריך למפרק הסירכא מקודם ואח"כ בודקין. ולכאורה זה תמוה כיון דס"ל דאין סירכא בלא נקב ולכך בעי בדיקה אף בכסדרן כמש"כ הסמ"ג. וגם ס"ל דהסירכא לא מהני לסתום הנקב אף בכסדרן. א"כ אף אם בדק ופרק הסירכא מאי מהני דהא בשלא כסדרן לא מהני אף אם פרק הסירכא מעל הריאה ובדק. ומאי מעליותא דכסדרן משלא כסדרן. וצ"ל דס"ל כשיטת הראב"ד דאין סירכא בלא נקב הוא דוקא בשלא כסדרן. אבל בכסדרן באה אף בלא נקב. אך בזה ס"ל דלא כהראב"ד. דהראב"ד ס"ל דבכסדרן אין אנו חוששין שמא באה מחמת נקב. והרב ז"ל ס"ל דאנו חוששין אף בכסדדן שמא באה מחמת נקב לכך בעי בדיקה ולמפרוק הסירכא וכיון דלא מפקא זיקא תלינן שהיא באה שלא מחמת נקב:

והמתבאר מדברינו אלה דבס' העיטור מבואר דהבדיקה דמבואר בגמרא הוא דוקא לאחר שמפרקין הסירכא מעל הריאה. וכן איתא בא"ז דכ' וז"ל הלכך פי' מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל שאם האומה סרוכה בדופן ולא בחזה בין יש צמחים בריאה במקום הסירכא [בין אין צמחים במקום הסרכא] מביאין סכין דק וחריף ומפרידים הסירכא מן הריאה ואין מניחין מבשר הצלע כלל עם הריאה ורואין אי איכא ריעותא בדופן שיש מכה בדופן או נשבר הצלע תלינן בדופן את הסירכא ולא בריאה וכשרה. ובלבד שיתן על מקום הסירכא גילא או רוקא ואם תעלה בנפיחה אז כשירה כו' עכ"ל. ונראה דזה הוא דעת החכם החסיד מהור"ר יהודא הביאו מהר"י בן לב בחלק ג' סי' פ"ז דכתב שם וז"ל ואם אין מכה בריאה דלא נמצא מכה בשאר המקומות נופחין אותה ואם תעלה בנפיחה כשרה וזו היא הקולא שנוהגין בה ואין לנו קולא אחרת זולת הנפיחה הזאת. ובזה קולר תלוי בבודק שצריך שיהא הבודק זריז מאד בחתיכת הסירכא שאם יחתכנה וישאר בריאה דבר דבוק מן הסירכא בודאי עולה היא בנפיחה ואם יחתכנה ויחתוך מעט מן הריאה אפי' לא יחתוך אלא משהו לא תעלה בנפיחה ובזה צריך דקדוק גדול עכ"ל. ונראה דנהגו כשיטת הר"ת והרז"ה דס"ל דבליכא מכה בדופן כשרה ע"י בדיקה. אך שהם מפרשים כדברי העיטור דצריך למפרק הסירכא מעל הריאה ואח"כ בודקין. והיא שיטה נכונה מאד לפי"ד הסוברים דאין סירכא בלא נקב ע"כ כשמפרקין הסירכא מעל הריאה ורואין שאין בה נקב תלינן דהסירכא באה מן הדופן וכן כשהיא סרוכה לשאר מקומות תלינן שהיא באה משם:

מ"מ לאחר העיון ראיתי שדברי הרא"ה א"א לישב בזה דע"כ הרא"ה סובר דהבדיקה היא בעוד הסירכא על הריאה דאי הוה מפרש דמפרקינן הסירכא מעל הריאה ואח"כ בודקין א"כ למה נשאר בקושיא על שיטת הסוברים דטריפת הסירכא היא משום דעתיד להתפרק מהריאה ותעשה נקב. דא"כ מאי מהני הבדיקה. ודחה מחמת זה שיטה זו. דהא אפשר לישב בפשיטות כיון דחזינן דמפרקינן הסירכא מעל הריאה ולא נעשה בה נקב תלינן דבאה מן הצד השני. דאם היה באה מן הריאה בודאי נעשה בה נקב. אח"כ דקדקתי היטב בדברי הרמב"ן בחידושיו שם ומתוך דבריו משמע דס"ל דהבדיקה היא מה"ד מ"מ מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה אף למ"ד דאין סירכא בלא נקב. דז"ל שם אבל אם נאמר שאין סירכא בלא נקב צריכין אנו לומר שהנפיחה מבצבצה היא במקום הנקב ומגרגרת הסירכא שעליה בשעת נפיחה כו' ולפי' היה רב נחמיה בודק בפשורי וכשמבצבצה במקום הסירכא מן הריאה עלתה וכשאינה מבצבצת מן הדופן יצאתה ונסתבכה במקום העליון שבריאה ולא נקבה הריאה כו' עכ"ל. והדבר ברור דכן הוא דעת הרא"ה וס"ל דזה פסיקי להו לחכמים דכיון שנותנין על הסירכא מים פושרין א"א שלא תעלה בנפיחה הסירכא אם הי' שם נקב במקום הסירכא וע"כ מן הדופן היא באה. אמנם בסירכא שלא כסדרן לא מהני הבדיקה משום דאמרינן דקרום קשה הוא שעלה באותו מקום. כן כתב הרמב"ן שם, ונראה דכן הוא דעת הרמב"ם דבפ"ז מה"ש כתב רק דמפרקין איתה מעל הדופן ונזהרין בה שלא תנקב. וכן בפי"א כתב וז"ל מה"ד היה על דרך זו שאם נמצאת הריאה תלויה בסירכות כמו חוטין אם היה מן האום של ריאה ולדופן או שהי' ללב או לטרפש הכבד שחותכין את הסירכא ומוציאין את הריאה ונופחין אותה בפושרין אם נמצאת נקובה טרפה ואם לא נתבעבעו המים הרי היא שלמה מכל נקב ומותרת וסירכה זו לא היתה במקום הנקב. או שמא ניקב קרום העליון בלבד כו' עכ"ל. ולא הזכיר בשום מקום שמפרקין הסירכא מעל הריאה ואח"כ בודקין. אלמא דס"ל כדעת הרמב"ן דמהני בדיקה בעוד הסירכא על הריאה אף לפי שיטתו דס"ל דטריפת הסירכא הוא משום דאין סירכא בלא נקב. ובאמת פשטות דברי הגמרא משמע כן. דקאמר שם מר זוטרא בדר"ה בדר"פ לרבינא הא דר"נ בדר"י אתון אהא מתניתו לה אנן אדרבא מתנינן לה דאמר רבא הני תרתי אוני דריאה דסריכין להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי ר"נ בדר"י בדיק לה בפושרין. ומדלא הזכיר כלל שם דצריך סכינא דחליש פומי' למיפרק הסירכא מעל הריאה ואח"כ לבדוק. אלמא דמהני הבדיקה בעוד הסירכא על הריאה:

והנה מדברי הרמב"ם נראה דלכך מהני בדיקת פושרין בנסרך למקום שאינו עושה אותה טרפה משום דבזה איכא ס"ס. חדא דילמא הסירכא אינה באה מן הריאה כלל. ואת"ל דמן הריאה היא באה שמא נקב רק קרום העליון בלבד. וכן מבואר בעיטור דכתב וז"ל אך אחר שראיתי דעת הר' יעקב ז"ל [הוא הר"ת שהשיב לו דר"נ בדר"י קאי אליכא מכה בדופן ומהני בדיקה] אם הייתי בכנופיא עם רבותי הייתי נוטה לצד היתר משום תרי ספיקא ספיקא דדופן וספיקא דאימר עילאה אינקוב תתאה לא אינקוב כו' עכ"ל. ובזה יש לפרש דלכך היה סברת מר זוטרא דגם בתרתי אוני דסריכי להדדי מהני בדיקה משום דס"ל דכל סירכא אינו אלא ספק נקב משום דיש סירכות שהם באים בלא נקב כלל א"כ בכל סירכא הוה ס"ס חדא דילמא סירכא זו אינה מחמת נקב כלל. ואת"ל שהיא באה מחמת נקב שמא לא נקב רק קרום העליון בלבד ולכך ס"ל לר"נ בדר"י דלא כרבא דלא מהני בדיקותא. אלא מהני הבדיקה. וכעין ס"ס זה כתב הרשב"א בתה"א (לה.) לענין סירכא תלויה. אבל רבא ורב אשי ס"ל דלא כמר זוטרא וס"ל דאין סירכא בלא נקב. לכך בתרי אוני דודאי איכא נקב הכא אף שאין זה אלא ספק דאולי לא נקב רק קרום עליון לחוד. מ"מ כיון דליכא רק ספק אחד בלבד לא מהני בדיקה זו להכשיר. ולפי זה לכאורה היה אפשר לומר דלפי"ד הרמב"ם בדיקה זו אינה מעכבת בדיעבד אלא זו היא משום חומרא בעלמא לכתחילה כיון דאיכא ס"ס. אבל המעיין היטיב בדברי הרמב"ם פי"א ה"ד ה"ה יראה דבדיקה זו מעכבת בדיעבד. דחשיב שם דברים הצריכין בדיקה נשמט הגוף של העוף וכן נפל הבהמה בודקין אותה שמא נתרסקו אבריה. וכתב שם לפיכך ריאה שהעלתה צמחין או שנמצאו סירכות כמו חוטין תלויין ממנה ולדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא נקבה וצריכה בדיקה עכ"ל. אלמא דס"ל דבדיקה זו מעכבת בדיעבד ואם לא בדיק הוה ספק טרפה בדיעבד כדעת הבעל המאור. אך טעמא בעי כיון דאיכא ס"ס למה מחמרינן כ"כ דהא ר"נ כיון דס"ל דסירכא אינה אלא ספק נקב כמש"כ הרא"ה והר"ן ס"ל דא"צ בדיקה כלל בסרוכה לדופן. אך דאיכא למימר דלר"נ בסרוכה לדופן איכא תלתא ספיקא. שמא סירכא מן הדופן היא באה ואת"ל מן הריאה שמא לא באה מחמת נקב. ואת"ל מחמת נקב באה שמא תתאה אינקוב ולא עילאה. לכך לא הצריך בדיקה כלל. ומ"מ הדבר צ"ע:

היוצא מכל דברינו אלה דהבדיקה דבדק ר"נ בדר"י בפשורי לפי"ד הרמב"ם והתוס' והרמב"ן והר"ן הבדיקה היא אף בעוד הסירכא על הריאה [אך דעת התוס' הוא דדוקא באיכא מכה בדופן מהני בדיקה] וא"צ לפרוק הסירכא מן הריאה קודם הבדיקה. אמנם לפי מה שמבואר בהעיטור וא"ז הבדיקה היא לאחר שפרקה הסירכא מן הריאה. ולפי"ד הראשונים דהטעם דבדיק ר"נ בדר"י בפושרין שמא כבר נתפרקה הסירכא מן הריאה ונקבה ודאי דלכו"ע מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה. והעיטור והא"ז דס"ל דבעי לפרוק הסירכא מעל הריאה ואח"כ לבדוק משום דהם סוברים דטרפת הסירכא הוא משום דאין סירכא בלא נקב. א"כ לפי"ד הרשב"א דס"ל כשיטת הר"י דטרפת הסירכא היא משום דעתיד להתפרק מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה. א"כ יצא לנו דרוב הראשונים מסכימים דהבדיקה מהני אף בעוד הסירכא על הריאה:

ועתה נבוא לענין דידן כיון שמצאו צלע אחת אדומה כנגד הסירכא. א"כ זה ודאי מיקרי מכה בדופן. ואני יכול להעיד שבוואלאזין אוכלין הסרוכה לדופן כשיש מכה אף בלא בדיקה כלל שכן הורה להם הגאון בעל ש"א ז"ל. והראה לי הגאון מוה' אליעזר יצחק ז"ל כשיש רק מראה תכלת על העצם מקילין וקורין זה מכה בדופן ותולין שזה בא מחמת שנשבר הצלע ונקשר יפה. כי כך מקובל להם מפי הגאון בעל ש"א ז"ל. ובפרט בנ"ד דברחוק ערך 1.5 ווערסקעס היה כמין גומא וסדק על העצם והקצבים אומרים שזה היה נשבר הצלע ונקשר שאשיי"' א"כ בודאי מסתברא דמכה אדומה כנגדה היא מכה בדופן ותלינן דהשבר היה מגיע עד אותו מקום. א"כ לפי שיטת כמה ראשונים כשר נדון זה בלא בדיקה כלל. וכבר הביא הכ"מ בשם רבינו יונה שהעיד שרוב הראשונים מסכימים לזה ואף לפי"ד התוס' דבעי בדיקה. הא כבר בארתי למעלה דדעתם דבדיקה זו אינה אלא משום חומרא בלבד. וזהו רק משום דלכתחילה כל מה שאנו יכולין לברר צריכין אנו לברר. ונלפע"ד דלדבריהם אם נאבד בלא בדיקה כשרה. א"כ בנ"ד שקלף הסירכא מעל הריאה ודאי דיכולין אנו לתלות דמה שבצבץ בכמה מקומות הוא משום שלא קלף הסירכא בלבד וקלף עמה גם קרום הריאה כידוע לי שזה קרה כמה פעמים גם לשוחטים אומנים בקליפת הסירכות. והוה כנאבד בלא בדיקה וכשרה אף לדעת התוס' דמחמירין וס"ל דגם באיכא מכה בדופן צריכה בדיקה. ובזה נסתר נמי מה שכתב הרב האוסר דאף לפי שיטת המקילין הוא דוקא בלא בדיקה אבל אם מצאו נקבים טרפה. ורק הרמב"ם בלבד הוא דמתיר אף אם נמצא נקב דתולין שנעשה ע"י הפירוק כמש"כ הבה"ב דרוב הפוסקים אינם מסכימים עם הרמב"ם בזה. וכן כתב המהרש"ל ביש"ש. אבל לפעד"נ דנ"ד לא דמי לשם כלל דשם מפרקין רק הדופן מעל הריאה אבל הסירכא דסריך על הריאה אין אנו מפרקין כלל ס"ל לרוב הראשונים דאין לנו לתלות הנקבים הנמצאו שזה נעשו ע"י פירוק הריאה מעל הדופן. אבל בנ"ד שקולפין הסירכא מעל הריאה ממש כידוע ודאי דיכולין לתלות דגם הקרום נקרע עם הסירכא וכו"ע מודים בזה. ובזה יש לתלות יותר מסכין רעה שהביא הרב האוסר ראיה דמוכח מדברי הר"ן דאם נמצא נקב צא יתלו בסכין רעה אף לשיטת הר"ן דס"ל דלא בעי בדיקה באיכא מכה בדופן. משום דהתם אינו אלא פירוק הדופן מעל הריאה. אבל הכא פירקין הסירכא מעל הריאה:

עוד נ"ל עיקר מה שיש לנו לצדד להתירא בנ"ד אף אם נאמר דלא כדברינו. ואף באיכא מכה בדופן לפי"ד התוס' דבעי בדיקה. הבדיקה מעכבת אף בדיעבד. הא בארנו דרוב הראשונים סוברים דהבדיקה היא אף בעוד הסירכא על הריאה. וכן נתבאר לנו יותר מדברי התוס'. א"כ הא זה ידוע דמנהג השוחטים הוא בעת שרוצין לפרק הסירכא מן הריאה כפי הנהוג בזמננו הם נותנין עליה מים פושרין מקודם כדי לרכך הסירכא ובעת שמפרקין הסירכא מנפחין את הריאה היטיב כדי להעביר את הסירכא בנקל. וכיון שראה השוחט שלא בצבצה אז הרי יצא ידי חובת בדיקה אף לפי שיטת המחמירין דגם באיכא מכה בדופן נמי צריך בדיקה. אך כ"ז הוא לפי שיטת הסוברים דבדיקה הוא שמא כבר נתפרקה הסירכא מעל הריאה אמנם לפי שיטת הסוברים דאין סירכא בלא נקב והבדיקה היא שמא באה הסירכא מן הריאה צ"ע אם יש לסמוך על בדיקה זו מה שנותנין השוחטין מים פושרין על הסירכות בעת שמפרקין אותה. דהא כתב הר"ן דלפי"ז צ"ל דשמא ע"י שרייתה בפושרין תקרע ויראה הנקב. ומפשטות דבריו משמע דצריך לשרות הסירכא בפושרין כדי שע"י זה יתגלה ויראה הנקב. והא בכאן ליכא שרייה. ועיין בש"ח סי' ל"ט סק"ח גבי סירכא כסדרן לפי דעת הסוברים דבעי בדיקה כתב שם וז"ל ונ"ל דהיכא דלא נהוג יש להניח מקום זה בפושרין ולנפוח כדי לראות שאינו מבצבץ במקום הסירכא. ועיי"ש מש"כ בת"ש והבדיקה היא שיניחנה בפשורי כדי שיתרכך קצת כמש"כ הר"ן בטעם בדיקות הפושרין. וזה נובע מדברי הדרישה סי' ל"ט סק"ד גבי סירכא כסדרן דכתב שם דלפי דברי הר"ן משמע דצריך לשרותה כולה במים פושרין כדי לבדקה. ונראה דכונתו הוא כל מקום הסירכא. ודלא כמש"כ הט"ז שם סק"ה דלדברי הר"ן צריך לשרות כל הריאה בפושרין. והנה גבי סירכא כסדרן דבריהם תמוהים מה דהוצריכו לשרות הסירכא בפושרין. דהא הטעם דבעי בדיקה בזה הוא לפי שיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב ע"כ בעי בדיקה אם סתמה הסירכא את הנקב. א"כ לאיזה דבר צריך להניח הסירכא בפושרין שאולי עי"ז יתגלה ויראה הנקב. ומצאתי שכבר תמה ע"ז הגאון בעל בית אפרים. ויש לישב דבריהם דהנה הבאתי למעלה דיש שיטה דסוברין דסירכא שלא כסדרן ודאי באה מחמת נקב. אבל סירכא כסדרן פעמים באה מחמת נקב ופעמים באה שלא מחמת נקב מטעם ששוכבות זו אצל זו. ולכך בעי בדיקה אם סירכא זו באה מחמת נקב כמו שמבואר בעיטור דכן הוא דעת הרב וכמשב"ל. אך דעת הרב הוא דצריך למפרק מקודם הסירכא מן הריאה ואח"כ לבדוק ונראה משום דס"ל דגם נבי סרוכה לדופן דבעי בדיקה נמי צריך למפרק הסירכא ואח"כ לבדוק. אבל לפי שיטת רוב הראשונים שב"ל דגבי סרוכה לדופן מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה. ה"ה גבי סירכא כסדרן מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה. א"כ שפיר צריך לשרות הסירכא בפושרין גבי סירכא כסדרן כמו נבי סרוכה לדופן. מ"מ דברי הת"ש א"א לישב בזה דהוא כתב להדיא דהבדיקה היא לראות אם הסירכא סתמה את הנקב. ולאחר העיון נ"ל לומר דגם גבי סרוכה לדופן לא בעי שרייה ממש לשרות הסירכא בפושרין, אף דפשטות דברי הר"ן לכאורה משמע כן. משום דקשה לומר דהר"ן יאמר דבר חדש מה דלא משמע כן מכל דברי הראשונים. ויותר מדברי הרמב"ן שהסביר הטעם דמה מועיל הבדיקה בעוד הסירכא על הריאה אף דאנו חוששין דילמא באה מחמת נקב כתב סתם שהנפיחה מבצבצה במקום הנקב ומגרגרת הסירכא שעליה בשעת נפיחה. ולא הזכיר כלל דלבעי שריית הסירכא בפושרין ויותר נ"ל לומר דמה שנותנין מים פושרין על הסירכא לרכך אותה זה מיקרי להר"ן שרייה. וכן מצינו גבי הדחת הבשר קודם מליחה דכתב הר"ן דהטעם הוא כדי לרכך הבשר קודם המליחה. ולכך כתבו הפוסקים דבעי שרייה. מ"מ אם הדיח היטיב את הבשר נמי סני אף לטעם הר"ן משום דזה הוה כמו שרייה. א"כ לפי"ז יש לסמוך על הבדיקה שלנו מקודם אף לפי שיטת הסוברים דטריפת הסירכא הוא משום דאין סירכא בלא נקב:

אך מה שיש לכאורה להחמיר בנ"ד מטעם המנהג שכתבו התוס' והרא"ש שנוהגין להטריף כל הסרכות ואין בודקין אותן לא בדופן ולא בפשורי. אבל נראה דהטעם שנהגו האשכנזים והצרפתים להחמיר אף כשיש מכה בדופן הוא מטעם שכתב הב"ח משום דהר"י מפרש פי' אחר בדברי הגמרא כמו שמפורש במרדכי ולפי"ד לאבימי אף כשיש מכה בדופן לא מהני לה בדיקה יעו"ש במרדכי דכן מפורש שם להדיא. א"כ נראה דזהו דוקא במקום שאין הפסד מרובה. אבל במקום שיש הפסד מרובה כדאי המה הראשונים שכמעט כולם חולקין על פי' הר"י לסמוך עליהם להתיר. אמנם בב"י נראה דהטעם הוא משום דהם סוברין כיון שאף כשיש מכה בדופן מ"מ צריכא בדיקה ואנן לא בקיאין בבדיקה לכך אנו מטריפין. אבל לפע"ד נראה כדברי הב"ח דהא כבר בארנו דמדברי התוס' נראה דבדיקה זו אינה אלא משום חומרא בעלמא דמה"ד תלינן בדופן כיון שיש מכה בדופן א"כ אם נאבד בלא בדיקה כשרה. וא"כ האיך אפשר להחמיר על בדיקה שלנו יותר מאם נאבד בלא בדיקה. וכן נ"ל דלכך אנו מקילין בריאה שאגלידא כאהינא סומקי לסמוך על הבדיקה שלנו כדמשמע מפשטות הש"ע שלא הגיה הרמ"א ע"ז כלום. דלא כדעת הט"ז בסי' ל"ט ס"ו דכתב דאין לסמוך גם בזה על בדיקה שלנו ג"כ מטעם זה כיון דהתם הבדיקה אינה מעכבת בדיעבד אף לדעת הבה"ג כמש"ל. וכ"ז הוא להלכה ולא למעשה. אבל למעשה נראה עיקר דאין להקל רק אם עברה הסירכא ע"י הקלוף כמו קרום ולא נמשכה למקום אחד כדרך סרכא גמורה שהכל נמשכת למקום אחד שיוצאת משם [כידוע זאת להשוחטין] אז אפשר להתיר זאת בהפ"מ אף שנקלפה בקצת מקומות ובצבצה. דהא אנן מקילין בכל הסרכות אף בסרכא שלא כסדרן מאונה לאונה לקלוף אותה. וע"כ מטעם שאנו סוברין כיון שעוברת ע"י קלוף אין זו סרכא אלא קרום בעלמא שנדבקת למקום אחר. וכן כתב הגאון בעל בית אפרים בשם דודו הגאון שלא דברו אלא בסרכא גמורה יוצאת מנוף הריאה. אבל אם הסירכא היא כקרום זה הוה עובדא דרייניס ואף אם הקרום נדבק למקום אחר אין אנו חוששין לזה. וכן כתב הח"ס סי' ל"ט וכתב דדברי אלקים חיים המה. אף שבשם אין אנו מקילין רק ע"י בדיקה ובלא בדיקה אין אנו מתירין אף בהפ"מ. מ"מ בנ"ד כיון שיש הרבה צדדין להתיר אף אם היא סירכא גמורה כמשב"ל. א"כ כיון שהיא עברה ע"י קלוף כקרום אפשר להתיר בהפ"מ אף אם נאבד בלא בדיקה כ"ד יו"ט ליפמן הכהן:

סימן ד

לח"ח הגאון מו"ה חיים ארי' ג"י אב"ד דק"ק סמאוויסק:

ע"ד מה שתמה כת"ר במה שמקילים הקצבים כשמחלקין חלק הפנים של הבהמה מהאחורים לחתוך כמעט כל הבשר החופה את הכרס. יפה תמה ובודאי מחוייבים לתקן מכאן ולהבא שיחתכו בשוה. וכן שמעתי מן המנקר דפ"ק אשר אביו ז"ל הרעיש בכל המקומות שהי' אודות זה. והראה להם אשר מחוייבים לחתוך בשוה כי בהבשר יש חלב וגיד אחד של חלב אשר הקצבים אינם יודעים לנקר אותו. ובפה זה מכבר התיקון שהקצבים חותכין בשוה וזה הבשר שייך לחלק האחורים. וכן במינסק דרשתי ואמרו לי שחותכין בשוה א"כ כל רב ומורה ודאי מחריב להשגיח ולהזהיר את הקצבים ע"ז:

וע"ד שומן הכנתא אשר העיר כת"ר שמדברי הרשב"א בתה"א מוכח שלא היקל לקדירה אלא ע"י הוצאות הגידין ולא ע"י חתיכה ומליחה. ועל מה אנו סומכין עתה לבשל הכנתא ע"י חתיכה ומליחה. הנה זה ברור שפשטות דברי הרשב"א המובא בטור והוא מתה"ק מורים יותר שגם ע"י חו"מ שפיר דמי לבשל בקדירה. והא דכתב ואותן חיטי דם כשאדם בקי בהם מותחין ונפשלין היטב עד שלא ישאר אחד מהן. פי' דאז מותר למלוח אפי' שלימה. וכן הביא כת"ר בשם או"ה. אך מה שהוקשה לכת"ר דהא מדברי הרשב"א בתה"א מוכח דאין אנו מקילין לקדירה אלא ע"י הוצאת הגידין וע"כ צריך לפרש דגם כונת הרשב"א בתה"ק הוא כן. לפד"נ דגם כונת הרשב"א בתה"א הוא כן. דאנן מקילין לקדירה בין ע"י הוצאת הגידין ובין ע"י חו"מ. והא דהזכיר הרשב"א בתה"א רק הוצאת הגידין משום דהרשב"א שהביא שיש גדולים אסרוה לקדירה אפי' ע"י חו"מ אין כוונתו משום שהחוטין דקים אינו יוצא מהם דם ע"י חו"מ. וכן פי' הפרישה. אבל באמת ז"א. אף שבתה"ק אפשר לפרש כן אבל בתה"א מוכח להדיא דכונתו לדברי הבה"ג שלפנינו. ובדברי הבה"ג שלפנינו נראה להדיא דאסור לקדירה אפי' ע"י חו"מ וכ"ש ע"י הוצאת הגידין. ואינו מתיר הכנתא אלא לצלי. וכן כתב הר"ן להדיא שהגאונים גזרו עליה ואסרוה לקדירה ואינו מותר אלא ע"י צלי. וכן איתא בא"ז סי' תע"ה וז"ל ומורי הרבנו אבי העזרי כתב דכנתה אסורה לבשל בקדירה אפי' נמלחה כדין בשר. ורב יהודא גזר כן משום שורייקי דאית בה שגידין דקים יש בה וא"א להוציאם ולא ידענו מ"ש משומניה עכ"ל. ונראה ברור דהי' להם גירסא אחרת בבה"ג. דלא כהסמ"ג והס' יראים והמרדכי דהי' להם הגירסא בבה"ג דאסורה לבשל אפי' ע"י חו"מ עד שיוציא הורידין הקטנים. אבל הא"ז והרשב"א והר"ן הי' להם הגירסא כמו שהיא לפנינו בבה"ג דנראה להדיא דאוסר לבשל כנתא בכל אופן רק ע"י צלי. ולכך ס"ל דאין זה אלא גזירה. ונראה ברור דלדבריהם ע"כ מה שגזרו ע"ז מפני שראו שהרבה סומכין למלוח הכנתא שלימה ע"י הוצאת הגידין ומפני שהם קטנים ביותר א"א להוציאם לגמרי ע"כ גזרו ואסרו לבשל כנתא בקדירה וגזרו בזה שאפי' ע"י חו"מ נמי אסור כדי שלא יבאו להקל ע"י הוצאת הגידין. כן נראה מדברי הא"ז. וע"כ צריך לפרש כן. דאין לומר דהבה"ג סובר דחו"מ מה"ד אסור מפני שהורידין קטנים כסברת הסמ"ג לדבריו והגזירה הי' לאסור לקדירה אף שיוציא הגידין. א"כ הו"ל להבה"ג לומר ואף שהוציא הגידין נמי אסור. ומדקאמר אף דחתכה ומלחה נמי אסירי מוכח להדיא דס"ל דחו"מ קיל יותר מהוצאת הגידין. ולפי"ז א"ש מש"כ הרשב"א בתה"א ועכשיו נהגו להסיר כל חוטי דם שבה ומתירין אותה לקדירה. ולא הזכיר דע"י חו"מ שפיר דמי. מפני שהוצאת הגידין ולמלוח שלימה חמירי יותר לדברי הבה"ג מחו"מ. דסברת הסמ"ג והס' יראים והמרדכי מפני שהורידין קטנים אינו יוצא דם ע"י חו"מ לא ס"ל להרשב"א כלל. והם דחקו לומר לדברי הבה"ג סברא זו כפי הגירסא שלהם בבה"ג. אבל לפי הגירסא שלפנינו דמוכח דזה הוא רק גזירה אין צריך לומר כלל סברא דחוקה זו. ח"כ חו"מ קיל יותר מהוצאת הגידין דהוצאת הגידין אפשר דאינו בקי להוציאם. וזה שכתב הרשב"א ז"ל דעכשיו לא נהגו להחמיר כגזירת הבה"ג לאסור לקדירה לגמרי. אלא מתירין וסומכין על בקיאתן להוציא הגידין וכ"ש ע"י חו"מ דודאי ש"ד כיון דעיקר הגזירה שגזרו על חו"מ הוא מטעם שלא יבאו להקל ולמלוח שלימה ע"י הוצאת הגידין. ונראה הטעם שעכשיו נהגו להקל בזה ולא להחמיר כגזירת הבה"ג משום דהבה"ג התיר שם ע"י צלי ולשדי בה גללי דמלחי ודיב לי'. א"כ איכא תקנה לשומן הכנתא לצלות ושומן הכנתא יהא מותר ע"י תרי גללי דמלחי אבל עכשיו א"א לנהוג כן כמש"כ התוס' חולין (קיב.) ד"ה תרי גללי כו' ועכשיו אין להתיר ע"י גללי דמלחי כי אין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט. א"כ אם אנו נחזיק בגזירת הבה"ג לא יהא שום תקנה לשומן הכנתא כי ע"י צלי יזוב כל השומן. כי להניח תחתי' כלי אסור עד שיצלה ויהא ראוי לאכילה לכן לא קבלו גזירת הבה"ג ומתירין לקדירה בכל אופן. ובזה א"ש דברי הרשב"א המובא בטור בפשיטות. וכן מוכח דעת הה"מ בדברי הרשב"א מדהביא דברי הרשב"א וכתב עליו וזה דעת רבינו. ואי אמרינן דהרשב"א לא התיר לקדרה אלא ע"י הוצאת הגידין האיך כתב וזה דעת רבינו הא מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דגם בהני גידין מותר ע"י חו"מ דהא לא חילק ביניהם כלל. ומה שכתב כת"ר שאפשר שלא הביא הרמב"ם דין זה מפני שלא הביא רק דין דגמרא וכמו שלא העתיק חומרת הגאונים לענין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה. הנה באמת נ"ל דהרמב"ם לא ס"ל חומרת הגאונים לענין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה כיון שלא הביא [ולדידן כיון שקבלנו עלינו חומרת הגאונים א"כ ודאי אסור משום אל תטש תורת אמך] וכן לענין שומן הכנתא כיון שלא הביא זאת הדבר ברור דלא ס"ל חומרת הגאונים. ונראה ברור דבהגמיי' שם יש ט"ס דמוכח וצ' ואינו כן דעת רבינו המחבר כדמוכח בסמוך [פי' דהרמב"ם ס"ל דאף גם בכנתא ע"י חו"מ ש"ד משום שלא חילק ביניהם. וכן מסתברי משום דאין סברא שלא יועיל חו"מ] אך ס' התרומה והסמ"ג מישבים דברי הגאון משום דהגידין קטנים ולכך אינו יוצא ממנו הדם ע"י חו"מ. ונראה דגם זהו ט"ס וצ"ל ס' היראים כי בס' התרומה לא נמצא כלל מזה. וגם מה שהביא הב"י בשם הגה' מיימונ' ואיתא שם כתב רב האי גאון. נראה ברור דזהו ט"ס וצ"ל כתב רב יהודאי גאון. וכן הובא בסמ"ג ובס' יראים והמרדכי בשם רב יהודאי גאון ושיטתם דהוא ז"ל חבר ס' הבה"ג:

והכלל מה שנ"ל דהא דאנן נהגי להקל ע"י חו"מ משום דאנן סמכינן על הרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל חומרא זו:

וכן איתא בא"ז הגדול דרש"י ור"ת ס"ל דע"י חו"מ מותר לבשל הכנתא. ולפ"ד גם דעת הרשב"א הוא כן. כמבואר להדיא בס' או"ה בשם הרשב"א. ודלא כהמהרש"ל ביש"ש. אך דא עקתא כפי מה שדרשתי נהגו להקל למלוח הכנתא שלימה ואינם חותכין את הגידין כלל. ובפרט בעגלים שידי כל הנשים ממשמשין בהם ומולחין אותם שלימה. והזהרתי את הנשים והקצבים מכאן ולהבא לחתוך אותה בכמה מקומות. ומצאתי בזבחי שמואל שגם הוא ז"ל תיקן אודות זה והזהיר אותן:

ונפלאתי על בעל אוהל יצחק שהוא אומר שהכנתא הוא מה שקורין ווייסלעבער ולפ"ד אינו כן. אלא הכנתא הוא שומן הכנתא שסביבה הולכין הדקין. אך באמת גם על הווייסלעבער יש הרבה גידין של דם והשוחטים מקבלין אותו ואינם מנקרין אותו מגידי דם רק מפשיטין ממנו קרום מלמעלה ומולחין אותו שלימה. והזהרתי את השוחטים שמכאן ולהבא ינקרו אותו מגידי הדם וגם לחתוך אותו בכמה מקומות. ובאוהל יצחק כתב שהווייסלעבער נהגו לצלות אותו. ואנו לא שמענו מזה כלל:

ות"ח לכת"ר שהעיר בזה. כי מזה נצמח תקנה גדולה ומגלגלין זכות ע"י זכאי. כ"ד ידידו ח"ח דו"ש בא"ר יו"ט ליפמן הכהן:

סימן ה

הנה בשו"ע יו"ד סי' קע"ב ס"ג בהגה' איתא שם הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוה כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור (ב"י בשם עיטור). וכתב שם הט"ז וז"ל ונ"ל דהיינו שאין אומר אלא לשון משכון לחוד דא אמרינן כיון שאין כאן מעות על מה יחול נתינת המשכון כו' ועל פי זה נ"ל כי היכי דהתם אמרינן אם אמר לה זכי בגוף המשכון דמקודשת ה"נ אם אומר למלוה תחזיק בשדה ותקנה איתו בחזקה להיות לך קנוי' לפירותיה והוא החזיק כן מותר אח"כ כשהוא בנכייתא כ"ש במשכנתא דסורא כנ"ל עכ"ל ולפע"ד דבריו תמוהין דהא הקשו הראשונים על הא דאמרינן דלא ישכור ממנו בפחות דמ"ש ממשכנתא בנכייתא. ודעת רש"י והרמב"ם לחלק בין בית לשדה. אבל רוב הראשונים הסכימו דהטעם הוא דע"כ לא שרו רבנן משכנתא בנכייתא דוקא היכי דזכי בשדה למשכונה לפי"ד ר"ת משום כיון דאין הלוה יכול להוציא ממנו השדה בלי מעות ע"כ הוי נמי טובת הלוה הא דמנכה אף בפחות. ולפי"ד ר"י משום כיון דזכי בשדה למשכונה הוה בידו כתורת מכר כל אותן השנים. א"כ דוקא היכי דזכי בשדה למשכונה. אבל הכא בחוב קדום לא מצי זכי בשדה זה למשכונה כיון דאין כאן מתן מעות. וכן מבואר בר"ן ריש פ' שבועת הדיינין דאם נתן לו משכון מטלטלין לאחר הלואה לא מצי זכי יעו"ש מש"ב בכוונת ר"י הלוי. ומסיים שם אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתי כיון שמלוה אינו קונה במכר] במה קנאו מלוה למשכון שמא תאמר [אע"פ[ שהמלוה אינו קונה ולא קנאו קנאו במשיכה לשעבודו שכשם שאילו הקנה לוה למלוה לגמרי נקנה במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו זו היא שלמד הרב רבי יוסף ז"ל מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כת במעות הראשונים לקנות עכ"ד. והא דמבואר בח"מ כי' ס' ס"ז ראובן הלוה לשמעון מנה ואחר זמן כתב לו שטר בקנין מחמת שלויתי מפלוני כך וכך ונתחייבתי לו בהם משכנתי לו קרקע פלוני זכה במשכונה ע"כ. נראה דדוקא בשטר הוא דמהני אף לאחר הלואה לזכות בשדה למשכונה. וכן ביאר שם השער המשפט ס"ק ה' דכתב דדוקא שטר הוא דמהני דאדם יכול להתחייב את עצמו בשטר אף שאינו חייב כלל. אבל בשאר קנינים שעשה קנין חזקה בשדה או קנין משיכה במטלטלין לא מהני לזכות בהם למשכונה לאחר הלואה. וראי' לדברינו יש להביא מס' העיטור בעצמו סי' פ' דהביא בשם הרי"ף וז"ל רבינו אלפס אמר הכא בעת הלואה קא מתני וזלזולי בשכירות הוא ושרי. אבל בחוב שקדם דכו"ע אסור אפי' בנכיתא משום דטעמא פריטי אין כאן נסכא אין כאן ומסתברא דמשכנתא כי האי גוונא לאו כלום היא דהא מצי הדר בי' ובמכר לא קנה כדגרסינן בפ' האיש מקדש ושוין במכר שקנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני ש"מ המוכר במלוה לא קנה וה"ה במשכנתא עד דכתיב לי' שטר ולימא לי' בפי' בשטרא קני ואם לא לא קנה. עכ"ד. הרי מבואר להדיא דדוקא שטר הוא דמהני לאחר הלואה לזכותה למשכונה אבל לא שאר קנינים ובמחכ"ת של הט"ז נעלם ממנו ס' העיטור. אך מה שיש להקשות ע"ז דהא בעל העיטור סובר להדיא באות קנין במשכון מטלטלין לאחר הלואה דהוי הילך דלא כרי"מ. וכן הביא הר"ן בשמו ונראה דע"כ צ"ל דלא מטעם קניה סובר בעה"ע דחשוב הילך אלא כיון דע"כ מוכרח לפרוע לו ולא יכול לטול ממנו המשכון כמו שכתב הטור סי' ס' יעו"ש. א"כ לא גרע משטר דג"כ מחוסר גבי' אפ"ה חשוב הילך. אך מ"מ הדין של הט"ז צ"ע לדינא כי מצאתי בש"מ (ב"מ ס"ד:) הביא שם דברי הרמב"ן והוא חולק על הראב"ד שהביא ג"כ בשם הרי"ף דין זה דהא דלא ישכור ממנו בפחות לא מהני אף לעשות כמו משכונה בנכייתא אסור כיון דלא יהיב לו מידי במאי קני להו להנך פירי ואע"ג דקמנכה לי' מיחזי כרבית. והוא תמה ע"ז וכתב וז"ל ותמה אני בזה הטעם אם אמרו רבי' הגדול דכיון דממשכן לי' שדהו באותה מלוה ואמר לו לך חזק וקנה מי לא קנה וכי אין זה דרך מו"מ והלא הקרקע נקנה בשטר וחזקה ושכירות קרקע נמי נקנה בשטר ובחזקה והיכי מיחזי טפי כרבית אדרבה כל בשעת הלואה מיחזי טפי כרבית כו' עכ"ל. א"כ ס"ל להדיא דאף חזקה נמי מהני בחוב שקדם. וזה כדברי הט"ז:

בסי' קע"ו איתא המשכיר שדה לחבירו בי' כורים לשנה ואמר לי' תן ר' זוז שאפרנס בהם השדה ואני אתן לך י"ב בכל שנה הרי זה מותר מפני שאם יפרנס השדה בדינרין אלו יהיה שכרה יותר. ולפע"ד נראה דדוקא קודם שהחזיק בשדה הוא דמותר להתנות כן. אבל לאחר שהחזיק בשדה אסור משום דזה דמי כמו גבי אריס שאסור להלות לו אף סאה בסאה במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע לאחר שכבר ירד כמו שמבואר בסי' קס"ב ס"ד. א"כ ה"נ לאחר שהחזיק אסור. ונראה דזהו כונת הש"ך בסק"ו דכתב שם ועיין לעיל סי' קס"ב ס"ד. אבל אח"כ ראיתי בס' המאור דהוא אינו מפרש כן וס"ל דגבי מפריז על שדהו אפי' לאחר שהחזיק מותר דכתב וז"ל איכא דקשיא לי' ברייתא דמפליג בין ירד ללא ירד למאי דתנן מפרין על שדהו ואין חושש משום רבית ולדידי לא קשיא ולא מידי דהתם במפרין על שדהו גוף הקרקע משביח והולך ודין הוא שיעלה בשכר שדה המשובחת יותר משאינה משובחת אבל בהלואה חטים בחטים לזרע אין זה שבח בגוף הקרקע כו' עכ"ל. ועיין בש"מ שגם הראב"ד ס"ל כן. וצ"ע שלא ביארו האחרונים דבר זה להדיא:

הנה בשו"ע סי' קע"ז סכ"ד איתא שם וכן לא יתן לו מעות בתורת עסקא או שותפות ויכתוב אותם מלוה שמא ימות ונמצא השטר ביד היורש וגובה בו את הריבית. והביא הש"ך סקמ"ט בשם הב"ח וז"ל דאע"ג דאין לגבות הריוח ממנו בע"כ מ"מ אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע"פ יכול לקבל ממנו כיון שנתן לו בתורת עסקא עכ"ל. והקשה שם הדמ"ר וז"ל דברי הב"ח כאן סתרי לדבריו בחו"מ ששם העתיק תשובות הרא"ש שכתב אסור ליקח הריבית אבל באמת הדבר תמוה דאיך אפשר לומר שאסור והרי מפורש בתשובות הרא"ש כלל ס"ו ס"י והובא בשו"ע ח"מ סי' פ"א סל"ב שאם שמעון היה מודה הי' חייב ליתן הריוח. ובתשובות הרא"ש שם מבואר שהיה לראובן שטר על שמעון כו'. עיי"ש מם שהאריך בזה ליישב. אבל לפע"ד המעיין בתשובות הרא"ש כלל פ"ח ס"ז יראה דאין מקום לתירוצו של הדמ"ר. ע"כ נ"ל לתרץ דבכלל ס"ו איירי שהשטר הוא כתיבת יד בלבד ואין עליו עדים. ולכך לא חיישינן שמא יפול ליד היתומים ויגבו ממנו הריוח משום דהוא נאמן לומר שבתורת עסקא בא לידו וכך וכך הפסיד מגו דיכול לומר פרעתי ואף אם ימות הלוה נמי לא חיישינן שמא יגבו היתומים מן היתומים משום דאנן טענינן להם שמא פרוע הוא. ואם צוה להם אביהם שהוא עדיין אינו פרוע א"כ מסתמא הודיע להם שבתורת עסקא בא לידו וכך וכך הפסיד בזה. אבל בכלל פ"ת ס"ז איירי שנתן לו שטר גמור בעדים שאינו יכול לטעון פרעתי א"כ אסור ליקח ממנו הרבית אף אם התנה עמו בע"פ. א"כ נראה לפע"ד שאסור ליתן וועקסלין ליד המלוה בעצמו אף שהם חתומים רק בח"י בלבד כיון שאין נאמן לטעון פרעתי נגד וועקסלין כמו שמבואר באו"ת סי' סיט. א"כ אף שהתנה עמו בע"פ שיהא זה בתורת עסקא אסור ליקח ממנו הריוח. ומה שהקיל הב"ח בהתנה בפני עדים עיין בפרישה בחו"מ סי' קע"ו דאינו סובר כן משום דחיישינן שמא יגבו היתומים מן היתומים והם אינם יודעים מן העדים שבפניהם התנה שזה בתורת עסקא. וכן משמע מדברי הרא"ש והטור

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה