מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס החזקות
סימן א
שאלה תינוק שנמצא מושלך במקום שרוב ישראל מצוין אם שחיטתו כשרה או לא. וכן יש להסתפק במקום שרוב ישראל ומיעוט נכרים ופירש אחד ושחט לפנינו שחיטה הגונה אם השחיטה כשרה או לא:
תשובה לכאורה לפי מה דפסקינן בשו"ע אה"ע סי' קנ"ו סי"ג אם הלך בעלה וצרתה למ"ה ה"ז לא תחלוץ ולא תתיבם עד שתדע אם ילדה צרתה אם לאו אע"ג דרוב מתעברות ויולדות מ"מ חיישינן למיעוטא משום דסמכינן מיעוטא לחזקה. א"כ ה"נ הא יש לסמוך מיעוטא דנכרים לחזקת שאינה זבוחה. אבל כי דייקינן בזה נראה דבנמצא תינוק מושלך כו"ע מודים בזה דשחיטתו כשרה ולא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה. ובפירש אחד מהם ושחט לפי רוב שיטות הראשונים בכה"ג לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. כאשר נבאר בס"ד:
הנה הרא"ה בבה"ב כתב הא דאמרינן גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לאו דוקא רוב ולאפוקי מיעוט דהא לא אפשר דא"כ לא סגי לן בהכי דאיכא לאיסורא מיעוטא דאין מומחין וחזקה דאיסורא דבהמה ואיכא להתירא רובא דמצוין מומחין הם. וכי האי גוונא דאיכא בחד טעמא מיעוטא וחזקה ובאידך איכא רובא אמרינן להדיא ביבמות דהוה כפלגא ופלגא ובמכלתין בפ' כסוי הדם אמרינן דחשיב לר"מ טפי מרובא וכיון דכן לא הוה לן למסמך אהאי רובא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אלא ודאי הא לא אתיא כפשטא ולא דוקא רוב אלא כל המצוין קאמרינן שאין לך מצוי אצל שחיטה לעולם אלא מומחה ואפי' מיעוט ליכא. אמנם הרשב"א במ"ה השיג עליו מהא דאמרינן בקדושין (פ.) עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה אם רוב צפרדעים טהורה. דמודה ר"י דהכא שורפין אה התרומה. אלא ע"כ צריך לחלק אפי' תימא דבעלמא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת ע"י מתעסקין לסלקה ורוב דמתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה ודאי. ושנתעסק בה מתעסק א' ולא ידענו אם מן הרוב או מן המיעוט ע"כ יש לנו לאמר זיל בתר רובא ומיעוטא כמאן דליתא דמי. ולגבי שחיטה נמי כיון שנתעסקו בה והרוב כשרין לה הורעה החזקה ואון מעכב אלא המיעוט וכמאן דליתא דמי עכ"ל. והנה דעת הרמב"ן הוא כדעת הרשב"א דכל היכא דהיא שחוטה לפנינו איתרע חזקת איסור שאינה זבוחה. דכן כתב להדיא בחידושיו לחולין וז"ל ומן הדין הי' שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית אלא משום קולא דבהמה לא אתרע שהרי היא שחוטה לפנינו סמכינן ארובא כו' עכ"ל:
ולכאורה יש לתמוה עליהם הא בחולין (פו.) אמרינן מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה כו' הרי חזינן דאע"ג שהיא שחוטה לפנינו מ"מ לא איתרע בזה חזקת שאינה זבוחה כיון דאנן מספקינן אם נשחטה בהכשר או לא. אך דברי הרמב"ן י"ל כי הוא ז"ל בחידושיו לנדה (יח:) כתב על הא דקאמר שם בגמרא מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקות מטפחין כו' ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת. וז"ל פירש"י ז"ל בתינוק שאינו ודאי טמא אלא שרוב תינוקות מטפחין באשפה ושרצים מצוין שם ובצק בידו שנגע בעיסה. וזה הפי' אינו נכון דאי ודאי נגע בעיסה למה אין שורפין הרי רוב זה כרוב שליא שעשאוהו כודאי. והתם נמי אפשר לומר דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית זה בחזקת טהור עומד סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דלא שרפינן עלי' תרומה. אלא כיון דשליא בבית הוא אין חזקתו של הבית כלום אלא הרי הבית כשליא כו' אבל הפי' הנכון שבתינוק ודאי טמא נחלקו דכיון שנמצא בצד העיסה והבצק בידו אמרינן רוב תינוקות מטפחין בעיסה ומיעוטא אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה שהרי שתי המדות הללו מחזיקין טהרה לעיסה לומר שלא נגע בה תינוק וממקום אחר הי' לו הבצק כו' משא"כ בשליא שא"א לצרף חזקת הבית למיעוט שליא שאין חזקה זו מלמדת שאין עם השליא ונד אלא הבית כשליא עצמה ואין חזקתה כלום שהרי נגעה ונעשית כמוה כו' עכ"ל. ולפי דבריו נ"ל הא דבכמה מקומות חששו חז"ל למיעוטא היכא דמסייע לחזקה. ובכמה דברים לא חששו למיעוטא כלל אף היכא דמסייע לחזקה. והוא מסברתו זאת היכא דהחזקה מתנגדת להרוב בגוף אחד כמו ברוב תינוקות מטפחין דכל ספיקא דידן הוא בגוף העיסה אם נגעו בה התינוקות או לא. התם חששו חכמים למיעוטא דאין מטפחין דמסייע לחזקת העיסה וכן ברוב מעשיהן מתוקנים דחש"ו. כיון דעיקר הספק אצלנו הוא על הבשר אם אירע לה שחיטה מהוגנת הלכך אמרינן דסמכינן מיעוטא להחזקה. והוה כמו רוב תינוקות מטפחין. וכן באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י והיא היתה בחזקת ריקנית. דהחזקה ורובא סותרין שם בגוף אחד לכך חיישינן למיעוטא דמפילות דמסייע לחזקתה שהיתה בחזקת זקוקה ליבום. אבל היכא דהחזקה סותר להרוב בשני גופים כגון שליא בבית שהרוב הוא בשליא והחזקה היא בבית ותחילת הספק בא על השליא וממנו בא הספק על הבית ע"כ יש לנו לדון ולמיזל בתר רוב השליות כיון שאין המיעוט יכול לסייע ממש לחזקת הבית. וכן בשרצים וצפרדעים מטפלין כו' דג"כ הרוב והחזקה המה בשני גופים ועיקר הספק נפל בחתיכות לא אזלינן בתר חזקת העיסה. ולפי"ז א"ש בפשיטות גם הא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. כיון דהרוב והחזקה המה בשני גופים דתחילת הספק נפל אצלנו על השוחט אם הוא מומחה או לא וכיון דאזלינן בתר רובא ואמרינן דהוא ודאי מן המומחין ממילא לית לן לאשגוחי על חזקת הבהמה דכיון דרוב שוחטים המה מומחין אמרינן דודאי נשחטה מן המומחה. וחזקת איסור של הבהמה לא מהני לן לומר שאירע לה מן המיעוט שאינם מומחין כמו שליא בבית שאין חזקת הבית מלמדת על השליא שהיא מן המיעוט שאין לה ולד. משא"כ בספק מעשיהן של חש"ו שהספק הוא אם אירע להם שחיטה מתוקנת או לא אף שברוב פעמים יזדמן לידיהם שחיטה מתוקנת שפיר מצטרף חזקת איסור למיעוט מעשיהן שאינם מתוקנים דומיא דרוב תינוקות מטפחין דשם נמי כל התינוקות ברוב פעמים מטפחין ולפעמים אינם מטפחין. וכן הוא משמעות לשון הירושלמי הובא בתוס' חולין (פו.) ד"ה רוב וז"ל שדרכו של תינוקות לטפח כו' וע"כ מצרפינן המיעוט לחזקה:
אבל להרשב"א ז"ל עדיין קשה דהאיך כתב בהשגתו על הרא"ה ז"ל דמאי אהני לי לאו דוקא רוב אלא כל ס"ס מיעוטא דאיסורא איתא דאין הברית כרותה למומחין שלא יעפו מלשהות ולפי"ז גם כששחטה מומחה הוה ספק במעשה השחיטה ומ"מ אזלינן בתר רובא ולא חיישינן לחזקת שאינה זבוחה מטעם כיון שהיא שחוטה לפנינו איתרע לה חזקתה. א"כ ברוב מעשיהם מתוקנים דחש"ו אמאי מצרפינן מיעוטא לחזקה הא איתרע לה חזקתה. וראיתי להגאון בעל שעה"מ פ"ג מה' יבום הט"ז שהעיר בזה על הרשב"א והניח הדבר בצ"ע. והנראה בישוב דבריו דהוא ס"ל דהא דפריך בשחיטת חש"ו מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי דמשמעותי' הוא דאלולי דרוב מעשיהן מקולקלין לא היה מחייב ר"מ משום נבלה אף אם לא ראה כלל בסימנין אם נשחטו רובן. ולהכי פריך מאי איריא רוב כו'. דבלא ראה בסימנין שנשחטו רובן ודאי דלא אתרע חזקתה. וא"כ אפי' במיעוט נמי לסמוכי מיעוט לחזקה. כיון דזה הוה ספק אם נשחט כלל. הוה כספק מגע והוה דומיא דרוב תינוקות מטפחין. משא"כ במצא גדי שחוט כיון דחזינן שנעשה בה מעשה השחיטה ברוב סימנין וכל הספק היא אצלנו אם נשחטה בהכשר דאולי שהה או דרס בזה ס"ל דאיתרע חזקתה בהא דשחוטה לפנינו. ובזה נ"ל לישב דברי הרמב"ם דשני לי' בין ספק בשחיטת רוב דהוה נבלה וכמ"ש בפ"א הי"ב מה"ש דאם לא בדק בסימנין ה"ז נבלה. ובן ספק בשחיטה עצמה כגון ספק שהה או דרס דכתב שם פ"ג הי"ח כל ספק בשחיטה הוה ספק נבלה. והוא מטעם דכתיבנא דכיון דהיא שחוטה לפנינו איתרע חזקתה שאינה זבוחה. ולכך לא הוה אלא ספק נבלה. אבל היכא דהספק הוא אולי לא נשחט הרוב הוה כספק אולי לא נעשה בה מעשה השחיטה כלל ומעמידין אותה על חזקתה שאינה זבוחה והוי ודאי נבלה. אמנם ראיתי להגאון בעל פמ"ג בספרו ראש יוסף דמתרץ את דברי הרמב"ם בדרך אחרת. דכתב ומשו"ה באירע לו ספק בשחיטה ספק שהה או דרס הוה ספיקא דרוב שוחטין כהוגן ומיעוטא הוא דהוה וסמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחייה והו"ל פלגא ופלגא לרבנן דר"מ ע"כ. ובאמת סברא זו מבואר בדברי הרשב"א בחידושיו לחולין (י.) דכתב שם וז"ל לא ספק שהה ספק דרס דוקא וקמ"ל דאע"ג דרוב מצוין אצל שחיטה אין שוהין ודורסין דרך מקרה אפ"ה לא תליא לקולא בתר רובא אלא לחומרא משום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה יעו"ש:
אך דברי הרשב"א ז"ל תמוהים מאד דהא הוא סותר דברי עצמו מה שכתב במ"ה דכל היכא דהיא שחוטה לפנינו איתרע חזקתה אע"ג דהוה ספק שהה ספק דרס. דכתב דאין ברית כרותה למומחין שלא יעפו מלשהות. ומ"מ לא חיישינן לזה כיון דהיא שחוטה לפנינו. ועוד תמוה לי על הרשב"א ז"ל במ"ה שם דמתרץ בתירוצו השני דהתם בפ' האשה שהלך בעלה הוה המיעוט מן הרוב כלומר דמאותו חלק המרובה שמתעברות יש שמקצתן שמפילות ולכך חשיב לעמוד כנגד הרוב בצירוף חזקה. אבל גבי שחיטה וגבי עיסה שבבית המיעוט אינו מגרע כחו של רוב ומיעוט כזה אינו חשוב להצטרף. ולפי דבריו דכתב דאין ברית כרותה למומחין שלא יעפו אינו עולה יפה תירוץ זה. דהא גבי שחיטה איכא מיעוט שאינו מומחין. ובאותו רוב שהם מומחין נמי אין ברית כרותה. ואיכא מיעוטא שאירע להם מקרים לפסול. וא"כ הוה מיעוט זה מן הרוב ואמאי לא חשיב לאצטרופי לחזקה אך זה אפשר לישב כיון דגם באותו מיעוט שאינו מומחין איכא ג"כ דאין מקלקלין בשחיטה. וא"כ לא חשיבא האי מיעוטא אלא בהצטרפות למיעוט דמומחין שלפעמים אירע להם מקרים לפסול. הילכך לא חשיב מיעוט זה כמיעוט המסלק מן הרוב ולא מצטרפינן אותו לחזקה אבל מ"מ עדיין קושיא הראשונה קשה טובא. ע"כ נ"ל לאמר דגם הרשב"א ז"ל ע"כ סובר דהיכא דהספק הוא עיקר על השחיטה אם נשחטה כהוגן כגון ספק שהה ספק דרס. אע"ג דהרוב מסייע לצד ההכשר. מ"מ כיון דהחזקה מסייע להמיעוט אסרינן לה. ולא אמרינן כיון דהיא שחוטה לפנינו הרי איתרע חזקתה. וכדמשמע פשטיות דסוגיא דפרק כסוי הדם. וא"צ לדחוקי כמו שפי' למעלה. אך זה ע"כ צ"ל דהא דכתב הרשב"א דאין ברית כרותה למומחין שלא יעפו מלשהות אין כונתו דבכל מומחין איכא לספוקי בהכי אלא כונתו דאיכא מיעוט מומחין שיש לחוש להם למקרים לפסול. אבל רוב מומחין אין להם מקרים לפסול כלל. וא"כ הוה הספק בגברי. אי שחט לה הך מומחה שאפשר שיארע לו לפעמים מקרים לפסול. או לא. הלכך אמרינן דאזלינן בתר רובא ובודאי שחט לה הך מומחה שא"א לחוש לו למקרים לפסול. וחזקת האיסור של הבהמה לא מהני לן לומר ששחט לה המומחה שיש לחוש לו למקרים לפסול. נמצא לפ"ז סובר הרשב"א כמ"ש לעיל לשיטת הרמב"ן ז"ל דכתב גבי שליא בבית דדוקא היכא דהחזקה והמיעוט דמסייע להדדי הם בגוף אחד אז אמרינן דמצטרפינן מיעוט לחזקה. אבל לא היכא דהחזקה והמיעוט הם בשני גופים. והמעיין שם היטב ברשב"א במ"ה יראה להדיא דמה שפירשתי בדבריו הם מוכרחין:
ולפי מה שבארנו דברי הרמב"ן והרשב"א אין מקום לדברי הגאון מהריט"א בהלכות בכורות פ"ג אות מ' שכתב שם וז"ל אמנם הרי"ף והרמב"ם פסקו למתני' כו' וכן כתב רבינו האי ז"ל שע"כ לא אמרינן זיל בתר רובא אלא ברובא דליכא חזקה כנגדו כו' וע"ז הקשו מההיא דרוב תינוקות מטפחין כו' והרשב"א והריטב"א תירצו קושיא זו דשאני האי מיעוטא דהכא משום דהאי מיעוטא מרע להרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו דמאותו חלק המרובה שמתעברות ויולדות יש מקצתן שמפילות ולפיכך חשוב לעמוד כנגד הרוב בצירוף החזקה אבל התם שהמיעוט הוא אינו ממעט ומגרע כחו של הרוב ממש מיעוט כזה אינו חשוב להצטרף כלל יעו"ש באורך. אבל משם רבינו הרמב"ן הביאו שתי' תירוץ אחר שלפי תירוצו נראה דס"ל דאין לחלק כמו שחלקו הרשב"א והריטב"א. וכתב הריטב"א דלפי דבריו אומר מורי נר"ו דמאי דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן לאו דוקא רוב אלא כל המצוין דאי לא סמוך מעוטא לחזקת בהמה בחזקת איסור עומדת והו"ל פלגא ופלגא כו' ואיכא למידק על רבינו הרמב"ן מההיא דאמרינן בפ"ק דחולין (יא.) דילפינן דאזלינן בתר רובא דליתיה קמן מפרה אדומה דליחוש דילמא טריפה היא אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא וכיון דילפינן מהתם הרי משם יש ללמוד דאע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב רובא עדיף דהא התם כנגד הרוב דרוב בהמות כשרות גם יש חזקה כנגדו דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה מנא הא מלתא כו' עכ"ד הגאון הנ"ל. ונפלאתי עליו מאד דהא הרמב"ן ס"ל להדיא גבי שליא בבית דהיכא דהמעוט והחזקה הם בשני גופים לא אמרינן דהמעוט מסייע להחזקה ולכך לא רצה לפרש גבי תינוקות מטפחין כפירש"י ז"ל דהספק הוא על התינוק אם הוא טמא או לא והתינוק ודאי נגע בעיסה דא"כ הוי העיסה כתינוק. אלא דהספק הוא אם נגע התינוק בעיסה או לא. א"כ המיעוט מסייע להחזקה דהם בגוף אחד. וא"כ הכא גבי פרה אדומה הא המעוט והחזקה הם בשני גופים והאיך הקשה לדברי הרמב"ן דנימא מעוט מסייע להחזקה דחזקת טמא. ומה שהביא שם בשם הריטב"א בקדושין לאחר שהביא שם דברי הרמב"ן דס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה אפי' היכא דהמעוט אינו מגרע כחו של הרוב כתב שם וז"ל ולפום הא אומר מורי [הוא הרא"ה] נראה דמאי דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לאו דוקא רוב אלא כל המצוין. לאו דהרא"ה אומר דהרמב"ן ס"ל הכי דהא הרמב"ן ס"ל להדיא בחידושיו לחולין דרוב מאשמ"ה הוא רוב ממש. ומ"מ לא סמכינן מעוטא לחזקה כיון שהיא שחוטה לפניך רק הספק הוא אם שחטה מומחה או לא א"א לסייע החזקה דאינה זבוחה ולומר דודאי מי ששחטה הי' אינו מומחה. אלא מה שכתב הרא"ה הוא דעת עצמו. ופליג בזה על הרמב"ן וס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה אע"ג דהיא שחוטה לפנינו ונפל הספק על הגברא אם הוא מומחה או לא. מ"מ אף לפי שיטתו אבאר לקמן בס"ד דלא קשה מפרה אדומה:
וכן נפלאתי על הגאון בעל שעה"מ בה' יבום וחליצה פ"ג ה' ט"ז שהניח שם על הרשב"א בת"ה בקושיא מהא דפרה דומה. לא אוכל לירד לסוף דעתו דהא הרשב"א הסביר שם דכל חזקה המסתלקת ע"י מתעסקין לסלקה ורוב דמתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה ודאי ושנתעסק בה מתעסק אחד ולא ידענו אי מן הרוב או מן המעוט ע"כ יש לנו לומר זיל בתר רובא ומעוטא כמאן דליתי' דמי. וא"כ ה"נ גבי פרה אדומה הוה נמי חזקת הטומאה של האדם חזקה המסתלקת ע"י המתעסקין לסלקה. וכיון דודאי הזו עליו ולא ידעינן אי מן הרוב או מן המעוט בודאי יש לילך אחר הרוב ומעוטא כמאן דליתי' דמי. ובזה נסתר ג"כ דברי הנוב"י בא"ע סי' מ"ג שהשיג שם טל הריב"ש דס"ל אע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף מ"מ היכא דאיכא תרי חזקי כמו הני תלת דר"א בן פרטא דאיכא תרי חזקי חזקת האשה בחזקת א"א וחזקת האיש בחזקת שהוא קיים. אין הולכין אחר הרוב. והשיג עליו הנוב"י מפרה אדומה דאיכא ג"כ תרי חזקה נגד הרוב. חדא דלמא במקום נקב קשחיט והוה בחזקת אינה זבוחה. ועוד דלאדם שמזין עליו איכא חזקת טומאה ואפ"ה אזלינן שם בתר רובא. ולפע"ד אין זו השגה כלל על הריב"ש דשאני גבי פרה אדומה דשתי החזקות הללו אינן יכולין לסייע כלל להמיעוט. דחזקת הטומאה אינה יכולה לסייע להמעוט כיון דודאי הזו עליו והיא הוה חזקה המסתלקת ע"י המתעסקין לסלקה וכיון שודאי נתעסקו בה ולא ידעינן אם מן הרוב או מן המעוט אמרינן מעוטא כמאן דליתי' דמי. וכן חזקת שאינה זבוחה נמי אינה יכולה לסייע להמעוט כיון שהיא זבוחה לפנינו. וכמו שביארנו למעלה דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא היכא דהמעוט והחזקה מורים על ענין אחד שמסייעים זה לזה ממש. כמו ברוב תינוקת מטפחין דהחזקה מורה לן שלא נגע התינוק הטמא בהעיסה. וגם המעוט הוא שמעוט תינוקות אינם נוגעים בעיסה. אבל היכא דהחזקה והמעוט אינם מורים על ענין אחד כגון הכא דהחזקה היא שאינה זבוחה ולא נעשה בה מעשה השחיטה והמעוט מורה לן דאינו מועיל לה השחיטה דלמא במקום נקב קשחיט. וא"כ אין המעוט מסייע ממש להחזקה לא אמרינן סמוך מעוטא להחזקה אלא אזלינן בתר רובא. אבל גבי הני תלת דר"א ב"פ הא מסייע ממש תרי החזקות היינו חזקת א"א וחזקת חי להמעוט שהוא עדיין חי לכך ס"ל להריב"ש דבכה"ג ודאי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה:
והמתבאר מכל דברינו אלה דלפי שיטת הרמב"ן והרשב"א בנדון שאלתנו כיון דהספק נפל על הגברא אם הוא נכרי ושחיטתו אסורה או לא והחזקה והמעוט הם בשני גופים לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה ושחיטתו כשרה. וכ"ש לפ' תירוץ השני של הרשב"א במ"ה וכן הוא בחידושיו ליבמות בפ' האשה שהלך דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא היכא דהמעוט מגרע להרוב ממש. אבל היכא דהמעוט אינו מגרע כחו של הרוב לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. וכן הסכים הריטב"א לתירוץ זה. א"כ הכא כיון דהמעוט אינו מגרע כחו של הרוב לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה ושחיטתו כשרה. א"כ אפי' בשאלתנו השניה דהיינו אם פירש אחד מהם ושחט נמי שחיטתו כשרה:
ועתה נשובה לבאר דברי הרא"ה אף שלכאורה נראה לפי"ד דס"ל סמכינן מעוטא לחזקה בכל מקום. אבל באמת לאחר העיון ז"א דהנה הרשב"א הקשה עליו קושיא גדולה מהא דעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם דאם רוב שרצים טמאה ושורפין התרומה. ע"כ נ"ל דגם הרא"ה מודה דהיכא דודאי נגע הורע חזקתה ואין מצטרפין מעוט לחזקה. ושאני לגבי שחיטה כיון דאנו מסתפקין אם נעשתה השחיטה בהכשר או שהה או דרס ולא שחטה כהוגן והוה כלא שחטה כלל. ולכך הקשה הרא"ה שפיר כיון דאיכא מעוט שאינם מומחין והן שוהין ודורסין והוה כלא שחטה כלל והוה כספק מגע. אמאי לא מצרפינן המעוט להחזקה דזה הוה כמו רוב תינוקות מטפחין. וא"כ לפי"ז בנדון שאלתנו כיון דידעינן שודאי נעשתה השחיטה כהוגן רק שאנו מסתפקין אם מהני שחיטתו דאולי הוא הוה נכרי גם הרא"ה מודה דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. דזה הוה דומיא דעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם דאם רוב שרצים שורפין את התרומה כיון דודאי נגע לפנינו:
אך אפשר לומר דרך אחרת בדעת הרא"ה ז"ל דלהכי שאני לי' שחיטה מעיסה שבתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו בה חתיכות. כיון דאנן מטמאינן להחתיכות שבעיסה מטעם כל דפריש מרובא פריש א"א לן לטהר העיסה מטעם הנ"ל וכן בכל כה"ג. משא"כ במצא גדי שחוט שאין לנו לדון כלל בהכשר השוחט להכשירו או לפוסלו דהא אינו לפנינו ולא ידעינן מי הוא. וכל הספק שאצלנו הוא רק בהכשר הבשר לבדו. וכיון דיש להבשר חזקת איסור ומעוטא דאינן מומחין. שפיר הקשה דנצטרף המעוט לחזקה. ולפי"ז בנדון שאלתנו הראשונה במצא תינוק מושלך במקום שרוב ישראלים כיון דדינו כישראל לכל דבר ע"כ בודאי שחיטתו כשרה אף לפי"ד ולא אמרינן דנצרפו המעוט שהם א"י לחזקת הבהמה שאינה זבוחה כיון דאנן מחזקינן לו לישראל מחמת הרוב ושחט שחיטה הגונה לא מהני חזקת הבהמה להצטרף להמעוט. וכן אם קידש אשה הרי היא אשת איש ודאית ולא אמרינן דמצטרפין המעוט לחזקת פנויה. אמנם בשאלה השניה אם פירש אחד מהם ושחט לפנינו שחיטה כשרה ולא ידעינן מי שחטו. יש לאסור לדעת הרא"ה מטעם דמצרפינן מעוט לחזקה דהכא אין אנו באים לדון רק על הכשר בשר לבד:
ועלה בדעתי להביא ראי' דגם הרא"ה מודה דהיכא דידעינן שהשחיטה נעשתה כהוגן רק שהספק הוא אי מהני השחיטה או לא. אזלינן בתר רובא. ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. מהא דפריך הגמרא בריש גיטין לבעי תרי מידי דהוה אכל עדות שבתורה כו' אימר דאמרינן כו' אבל הכא דאתחזק איסורא הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ומסיק שם הגמרא משום דרוב בקיאין הן ע"כ. ואכתי תקשי אמאי לא מצרפינן מעוטא דאינם בקיאין לחזקת א"א. אלא ע"כ צ"ל כיון שנתגרשה ודאי בגט זה רק שהספק הוא על הגט אי כתב אותו בקיאין לשמה או לא הוה כודאי נגע. ואיתרע חזקתה. אבל באמת אין זה הוכחה משום דאיכא למימר דהא אפי' אי אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אינו אלא פלגא ופלגא וממילא עד אחד נאמן דהוה כאלו לא אתחזק איסורא וס"ל להרא"ה כסברת המהרי"ק דהיכא דלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן אפי' בדבר שבערוה. אבל אח"כ מצאתי בריטב"א בריש גיטין שהביא שם דהרא"ה באמת מקשה אמאי לא מצרפינן מעוטא דאינן בקיאין לחזקה. ותי' הרא"ה דהא אתרצה לה במאי דאתרצא אהא דר"מ דכיון דלר"מ דחייש למעוטא אמר דהכא ליכא למיחש משום דהוה מעוטא דמעוטא דלא גמירי כ"ש לרבנן דלא חשיב האי מעוטא להצטרף עם חזקה דאיתתא. וא"כ נתברר לן מזה דהרא"ה סובר דהא דלא מצרפינן מעוטא לחזקה גבי עיסה בבית הוא כמו שפירשתי בצד השני דכיון דאנן מטמאינן להחתיכה מצד רובא א"א לן לטהר את העיסה מצד חזקה. א"כ יוצא לנו לדעת הרא"ה דוקא בתינוק מושלך במקום שרוב ישראל מצוין אז יש להתיר כיון דאנן דיינינן לו כישראל גמור לכל מילי. אבל ברוב ישראלים ומעוט נכרים ופירש אחד מהם אין להתיר לפי"ד מטעם דסמכינן מעוטא לחזקה. אך לפי"ז צריך לישב קושיא השניה שהקשה הרשב"א על הרא"ה דא"כ האיך אכלינן בשרא אמאי לא חיישינן דלמא במקום נקב קשחיט ונצטרפו חזקת שאינה זבוחה למעוטא. ויש לומר דס"ל להרא"ה דנקובת הושט טריפה הוי ולא נבלה ואין כאן חזקת שאינה זבוחה. וכן תי' המהרש"א בבכורות (כ:) בתוס' ד"ה חלב כו'. וכן נראה דעת הר"ת עיין ברא"ש חולין פ"ב סי' ו' בהאיבעיא דשהה במיעוט סימנין מהו. וכן הוא דעת הרז"ה לפי גירסתו בתוספתא שחט מעוט של ושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב הושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה. [אך בדברי התוס' שם (ל:) ד"ה החליד כו' הובא הך תוספתא בגירסא אחרת דכ' שם שחיטתו פסולה. ונראה דכן הי' גירסת הרמב"ם והרשב"א דס"ל דנקובת הושט נבלה הוי]:
עוד י"ל דברי הרא"ה בסברת הרשב"א בחי' ליבמות (ל:) דכתב שם דלכך אמרינן בחזקת שאינה זבוחה אע"ג דזה מאיסור לאיסור משום דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתא אסירא עד שיתחדש בה ענין המכשירה והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראי' כו' ע"כ. א"כ זה דוקא אם נפל ספק בשחיטה עצמה. אבל אם נפל ספק אצלינו מצד אחר לא שייך לומר להעמידה בחזקת שאינה זבוחה דאדרבה לגבי נקובת הושט האיך שייך לומר נעמידנה בחזקת שאינה זבוחה הא לענין זה היה לנו חזקה מעיקרא דאתא מכח רובא דאין בה נקובת הושט. ונפלאתי על הרשב"א דהאיך הקשה על הרא"ה הא לפי"ד מה שכתב בחידושיו ליכא קושיא כלל וצ"ע:
ולפי מש"ב דברי הרא"ה דגבי חתיכות שנמצאו בעיסה גם הוא מודה דלא סמכינן אחזקה מטעם כיון דאנן מטמאינן להחתיכות מטעם רובא א"א לטהר את העיסה כיון דודאי נגע בעיסה וכן גבי שליא בבית גם הרא"ה מודה לדברי הרמב"ן דלא אזלינן בתר חזקה כיון דאנן מטמאינן להשליא והשליא בבית והבית הוא כשליא. גם לפי"ז ליכא כלל קושית המהריט"א מפרה אדומה דאמאי לא מצרפינן מעוטא לחזקה דחזקת טומאה משום כיון דאלו דיינינן מעיקרא לענין פרה אדומה גופא כגון לענין אם מועלין בה כ"ז שלא נעשה אפר כדאיתא במנחות (נא:) דמועלין בה ויעו"ש בתוס' ד"ה חטאת דיש בה מעילה אחר מעילה דיש בה קדושת הגוף] הוה מורינן שמועלין בה מטעם דאזלינן בתר רובא והיא פרה אדומה כשרה. וא"כ א"א לן למימר אח"כ לענין הזאה דהעמד גברא על חזקת טומאתו ולהצטרף להמעוט דטרפות כיון דכבר עומדת בחזקת פרה אדומה כשרה וכיון שהזה ממנה על האדם א"כ אזלי חזקת טומאתו:
עוד יש שיטה שלישית בהא דסמכינן מעוטא לחזקה לחלק בין רוב חשוב לרוב שאינו חשוב כ"כ. וכן כתב רש"י ז"ל (בקדושין פ.) דלכך בעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות שורפין עלי' את התרומה משום דהוה רובא דאיתא קמן [ומה שכתוב במ"ה (ח.) וקרוב לענין זה כתב רש"י ז"ל. הוא ט"ס וצ"ל הרמב"ן ז"ל. דכן כתב הרמב"ן בחידושיו כלשון שכתב הרשב"א בשמו]. וכן מחלקין שם התוס' לדברי רבנן בין רוב חשוב לרוב שאינו חשוב. ומה שלא תירצתי דברי הרא"ה מקושית הרשב"א דהרא"ה סובר כדברי רש"י לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. ולכאורה יש לתמוה על הרשב"א דהאיך תמה על הרא"ה וכתב מ"מ היה לו לכותב זה לשום לבו על אותה דעיסה בבית שסומכין על הרוב ואפילו לשרוף את התרומה המבלי לב נכוחות יעות ע"כ. דאולי סמך על דברי רש"י דמתרץ לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. אבל באמת ז"א דהמעיין יראה דהרא"ה כיון דהוא סובר דלרבנן סמכינן מעוטא לחזקה והוה כפלגא ופלגא א"כ א"א לחלק בזה בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. ולכך הקשה הרשב"א עליו. וע"כ צריך לתרץ דברי הרא"ה כמו שתירצנו למעלה. אבל שיטת רש"י והתוס' הוא דלרבנן לא הוה כפלגא ופלגא רק מדרבנן בלבד חוששין להחמיר שלא לשרוף עלי' את התרומה ולכך ברוב חשוב לא חששו להחמיר בזה:
והנה המהריט"א בה' בכורות שם כתב וז"ל וראיתי להרב מ"א בנמוקיו על הר"ם בפ"ג דהל' יבום שכ' וז"ל והשתא צ"ל לדברי התוס' והרא"ש דס"ל דהיכא דאיכא חזקה בהדי מעוטא חיישינן למעוטא דהא בפ"ק דחולין אמרינן מנא הני מילי דאזלינן בתר רובא ומייתי מפרה אדומה והא התם איכא חזקה דמוקמינן גברא בחזקת טמא וכו'. ונלע"ד לחלק דכל היכא דהחזקה והרוב הם בגוף אחד כגון מתניתין דהלך עם צרתה למדינת הים שהיא בחזקת ריקנית שלא היו לו בנים והרוב סותר לחזקה דרוב נשים מתעברות ויולדות בכי הא חיישינן למעוטא כיון דהחזקה סותר הרוב לגמרי וכו' אבל היכא דהחזקה והרוב אינם בגוף אחד כגון גבי פרה אדומה דבבהמה ליכא חזקה דטרפה אלא דאיכא חזקה דטמא אין זה סותר לרוב בהמות דאינם טריפות עכ"ל. ודבריו תמוהים בעיני דמה מקשה לדעת התוס' והרא"ש הא מפורש יוצא מדברי התוס' והרא"ש דתירוצא דרבא דהתם אינו אלא דמוקמינן מתני' כר"מ ואף דלר"מ בדאיכא חזקה חיישינן מדאורייתא אנן לא קיי"ל אלא דמדרבנן להחמיר חייש למעוטא בדאיכא חזקה כמבואר בכל דברי התוספות והרא"ש בשמעתין וא"כ אין כאן קושיא עליהם מההיא דפרה אדומה כו' עכ"ל המהריט"א. ואנכי נפלאתי מאד על המ"א האיך אפשר לומר דהתוס' והרא"ש ס"ל לחלק בין גוף אחד לשני גופים דא"כ האיך הקשו התוס' בבכורות (כ:) ד"ה חלב כו' וכן הרא"ש בחולין דאמאי לא מצרפינן חזקת שאינה זבוחה להמעוט דאינם מומחין ומתרצין משום דמעוטא דאינם מומחין הוה מעוטא דאינו שכיח. ואם נאמר דגם הם מחלקין בין החזקה מסייע להמעוט בגוף אחד או לא א"כ לא קשה כלל מהא דרוב מאשמ"ה דלכך לא מסייע חזקת שאינה זבוחה להמעוט דאינם מומחין משום דאינו בגוף אחד. וכן מתרץ שם המ"א בעצמו קושיא זו בזה וא"כ האיך אפשר לומר דהתוס' והרא"ש ס"ל כן. וגם מדברי התוס' נדה (יח:) ד"ה למעוטי כו' דדחקו שם דאמאי גבי שליא בבית לא מוקמינן אחזקה נראה ג"כ דלא ס"ל לחלק בין החזקה מסייע להמעוט בגוף אחד לשני גופים דאל"כ הדבר פשוט דלכך גבי שליא בבית לא מוקמינן אחזקה משום דהחזקה מסייע להמעוט בשני גופים. וגם מדברי התוס' חולין (יא.) ד"ה מנא כו' מוכח דס"ל דאין לחלק בזה. דהביאו שם דברי הר"ח דהא דרובא עדיף מחזקה לא מסברא הוא כן אלא דילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא. ואי אמרינן דיש לחלק בין החזקה מסייע להמעוט בגוף אחד או לא א"כ אין ראי' מפרה אדומה דהתם החזקה מסייע להמעוט בשני גופים. אלא ע"כ דס"ל להתוס' והרא"ש דאין לחלק בכך. וע"כ צ"ל כפי מה שתירץ המהריט"א דלכך לא קשה לפי דבריהם מהא דפרה אדומה. כיון דהם ס"ל דהא דסמכינן מעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן לבד. אך זה צ"ע לפי"ד כיון דלא מחלקין בין גוף אחד לשני גופים א"כ אכתי תקשה לדברי ר"מ דהא הוא ודאי ס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה מדאורייתא והוה כפלגא ופלגא ממש. ומה יתרץ ר"מ על הא דפרה אדומה דהאיך כשרה אמאי לא מצרפינן המעוטא דטרפה לחזקת טמא. ונראה דע"כ צריך לדחוק כיון דפרה אדומה היא בת שתי שנים וטרפה אינה חיה א"כ יש לה חזקה שאינה טרפה דמסייע לרובא וכה"ג גם ר"מ מודה דמעוטא דטרפה הוה כמו מעוטא דמעוטא ולא מהני אף דמסייע לה חזקה. אף דכתבו התוס' שם ד"ה אתיא כו' דחזקה שלא נתבררה בשעתא לא אזלינן בתרה. צ"ל דלא מהני לה בפני עצמה אבל לסייע לרובא ודאי דמהני. ולפי מש"ב דהתוס' והרא"ש ס"ל דהא דסמכינן מעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן בלבד. אבל ברוב חשוב וכן ברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. א"כ לפי"ז בנדון שאלותינו בין במצא תינוק מושלך ובין בפירש אחד מהם ושחט שחיטתו כשרה ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה כיון דרוב ישראל הוה רובא דאיתא קמן:
סימן ב
והנה הרשב"א בחי' לנדה (כ.) כתב וז"ל ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכות מארבע מיני דמים הם וא"ת להוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורים לגמרי י"ל משום דמסייע לו החזקה דאשה זו בחזקת טהורה עומדת העמידנה על חזקתה ואינו מחוור דהא ודאי חתיכה הפילה וכיון דרוב חתיכות [ט"ס וצ"ל מחצה חתיכות] מארבע דמים הם נפקא איתתא מחזקתה וכענין שאמרנו גבי שליא בבית עכ"ל. וצ"ע האיך מדמה זאת לשליא בבית דהתם הך חזקת הבית אינה מלמדת לן על השליא שהיא בלא ולד. אבל הכא אמאי לא נאמר דחזקת האשה מלמדת לן שלא ראתה דם אלא חתיכה בעלמא הפילה. ובאמת הרמב"ן אף דהשיג על רש"י ז"ל גבי רוב תינוקות מטפחין וסובר דודאי נגע אזלא חזקת העיסה ומביא ראיה מהא דשליא בבית מ"מ כתב להדיא גבי חתיכה וז"ל וכן ללשון הראשון שאמר' רבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכות מד' מיני דמים הם קשיא ותהוי נמי מחצה על מחצה תהא טמאה מספק אלא משום האי טעמא הוא דהעמד אשה על חזקתה עכ"ל. אלמא דמחלק בין שליא בבית להא דחתיכה. ואפשר לומר משום דס"ל להרשב"א דחזקת האשה לא הוי חזקה מעליא כיון דהיא עלולה לראות. והא דאמרינן בריש נדה דמעמידין אותה על חזקתה חזקת טהרה הוא כמו שאבאר בס"ד דאף ללישנא קמא דנדה (ב.) דהטעם דב"ש דקאמר דיה שעתה הוא משום דאשה בחזקת טהורה עומדת וגם הלל וחכמים מודים בזה לחולין. וכן הא אינה מקלקלת למנינה. לא מקרי חזקתה חזקה ברורה רק חזקה דאתא מכח רובא דרוב פעמים אשה אינה רואה אלא בהרגשה וכ"ז שלא הרגישה עומדת בחזקת טהרה. וכן משמע ברשב"א בריש נדה לפי מה שפירש שם דברי הר"ח. וא"כ הכא גבי חתיכה כיון שראתה חתיכה זו בהרגשה א"כ א"א להעמידה על חזקתה חזקת טהרה דאין לאשה חזקת טהרה כיון דעלולה לראות. ולפי"ז צריך לומר דכוונת הרשב"א במה שכתב כמו שאמרנו גבי שליא בבית אין ראיתו משליא בבית גופה אלא מהא דר"י דחשיב שם (יח.) בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב מקור שליא וחתיכה. ולפי שיטתם סמכינן מעוטא לחזקה גם לרבנן שלא לשרוף תרומה. א"כ בהני ג' דברים ע"כ אין בהם חזקה כלל נגד הרוב ותקשה הא במקור אית לאשה חזקת טהרה. וע"כ צ"ל דחזקת טהרה של האשה לא חשיבא חזקה כיון דעלולה לראות. ולכך הלכו בו חכמים אחר הרוב ושורפין עליה את התרומה:
ובאמת לפ"ד הרמב"ן דס"ל דחזקת האשה הוי חזקה מעליא ולכך ס"ל לרבנן כיון דלא אמרינן דרוב חתיכות מארבע מיני דמים הם לכך טהורה לגמרי. וכן הוא דעת הר"ן בחידושיו. צ"ע דאמאי גבי הא דמקור שורפין עלי' את התרומה ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. ומצאתי שהגאון בעל מקור מים חיים בפתיחתו לה' שחיטה עמד בזה ג"כ וכתב ומ"מ קשה לי לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן שהבאנו לעיל דהא גם בההיא דמקור איכא חזקת טהרה דאשה ואמאי לא נצרף חזקת טהרה דאשה למעוטא שלא נשרף עלי' את התרומה יעו"ש שהניח בצ"ע. ולפי מש"כ הגאון הנ"ל שם דהך סברא לחלק בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן לענין סמוך מעוטא לחזקה היא סברא מוכרחת לכל. ומביא ראי' מהא דתשע חניות דאפי' נמצא שם קרוב לחנות המוכרת נבלה מ"מ אזלינן בתר רובא וקורבא לא גרע מחזקה כדמשמע מסוגיא דב"ב (כג:) בסוגיא דניפול. אלא ודאי דרובא דאיתא קמן עדיף טפי ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה עכת"ד. א"כ י"ל דהני ראשונים ס"ל דרובא דמקור הוה רובא דאיתא קמן כמש"כ הש"מ בב"ב (כד.) [דלא כהתוס' שם ד"ה וש"מ]. והוא מפרש שם דהא דקאמר ש"מ רובא דאורייתא. ר"ל הא דאמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מדאורייתא הוא מדקתני שורפין עלי' את התרומה יעו"ש. וכיון דזה הוא רובא דאיתא קמן לכך לא אמרינן בזה סמוך מעוטא לחזקה. אבל לפע"ד צ"ע דהא חזינן דהרשב"א ודאי לא ס"ל הכי דהא הוא תמה במ"ה על דברי הרא"ה האיך לא שם לבו על הא דעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצא חתיכה בעיסה דמהני רובא אף לשרוף את התרומה. אלמא דלא ס"ל כרש"י לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וכבר בארתי למעלה דלכך לא ניחא לי' להרשב"א דאולי ס"ל להרא"ה כשיטת רש"י משום כיון דס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה מדאורייתא והוה כפלגא ופלגא א"כ אין סברא לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וגם הרמב"ן והריטב"א בסוגיא דעיסה בתוך הבית הביאו מה דמתרץ רש"י והם כתבו תירוץ אחר כיון דודאי נגע הורע חזקת העיסה. נראה ג"כ דלא ס"ל לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. אלא נ"ל לתרץ דלכך לא סמכינן מעוטא לחזקה גבי מקור משום דגבי מקור הוה רוב ומצוי אע"ג דמסיק שם בב"ב דהדר בו רבא מההיא דקאמר בתחילה דרוב ומצוי ליכא מאן דאמר. דהא רבא גופא הביא שם ראי' מדר' חייא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. מ"מ נ"ל כיון דכאן גבי מקור איכא תרתי לגריעותא היינו רוב ומצוי. ואיכא תרתי לטיבותא היינו קרוב [ר"ל דמי עליה] וחזקה. וא"כ איכא למימר דהא דחזר בו רבא מההיא הוא משום דאי הוה אמרינן בעלמא דרוב וקרוב אין הולכין אחר הרוב. והא דגבי מקור הולכין אחר הרוב הוא משום דהוה רוב ומצוי. היה קשה האיך אזלינן בתר סברא דמצוי לבד נגד קורבא וחזקה. אלא ודאי דבעלמא נמי אזלינן בתר רובא נגד קורבא. וא"כ קורבא כמאן דליתא דמי נגד הרוב. וא"כ נשאר לן רובא וחזקה ובא הך סברא דמצוי ומאלים להרוב נגד החזקה:
ולולי דבריהם הקדושים ז"ל בהא דקאמר רבא ב"ב שם ש"מ מדר' חייא תלת ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב וש"מ רובא דאוריתא כו' ופי' שם התוס' דקמ"ל על רובא דליתא קמן והר"י מיגש ורבינו יונה מפרשים דקמ"ל דהא דקאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב מדאורייתא הוא. וכל הפירושים הללו לפע"ד דחוקים הם. כי לפי פי' התוס' קשה למה צריך לאשמועינן דהולכין אחר רובא דליתא קמן מדר' חייא אמאי לא הביא ראי' מרבנן דסוברים יבמות (סא:) דקטן או קטנה מייבמין ולא חיישינן לשמא ימצא סריס או איילונית. וכן קשה לפי פי' הר"י מיגש והר"י אמאי קאמר רבא ש"מ תלת. הא חדא מילתא היא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והוא מדאורייתא, וע"כ הי' נ"ל לפרש לפע"ד דהא דקאמר רובא דאורייתא כונתו אף במקום חזקה הוא מדאורייתא ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה מדאורייתא וש"מ מדשורפין עליה התרומה. ולא סמכינן מעוטא דדמי עלי' לחזקת האשה. והוא ע"ד שפי' התוס' על הא דאמרינן בנדה אמר ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב מקור כו' היינו אף במקום חזקה. ה"ה נמי כאן פי' ש"מ רובא דאורייתא הוא אף במקום חזקה, ואין לומר דלעולם בעלמא אמרינן סמוך כו' והכא היינו טעמא דלא אמרינן סמוך כו' משום דכאן הוה רוב ומצוי. ז"א דאי הוה אמרינן בעלמא סמוך. א"כ הוה רובא וחזקה כי הדדי נינהו מטעם הצטרפות המעוט להחזקה. וא"כ לא יוכל להאלים המצוי את הרוב כי איכא נגדו קורבא דמאלמת להחזקה. אע"כ דבעלמא לא אמרינן סמוך כו' מדאורייתא. וא"כ הוה רובא לבד אלים מחזקה וכנגד קורבא דאיכא כאן דמסייע להחזקה איתא ג"כ להרוב מעלה דמצוי דמסייע לרובא. ולכך הדר בו רבא מהא דקאמר בתחלה רוב ומצוי ליכא מאן דאמר. אבל לא חזר מסברא דמצוי דבאמת אף לפי המסקנא אמרינן הך סברא דמצוי וכמש"ל. ולפי"ז יהי' ראי' גמורה מכאן לדברי האומרים סמכינן מעוטא לחזקה אף לדרבנן. הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא. וכן הוא סברת הר"ת והרמב"ן בחידושיו לקדושין:
היוצא לנו מכל מה שבארנו דבדין סמוך מעוטא לחזקה נמצאו הרבה שיטות הראשונים מחולקים בו. שיטת רש"י והתוס' לחלק בין רובא לרובא. דברובא חשוב לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. וכל הני ג' דברים דחשיב הגמרא בנדה (יח.) מקור שליא וחתיכה הוו בהו רוב חשוב לכך לא סמכינן מעוטא לחזקה וכן מה דהביא שם הגמרא היינו ט' חנויות כו' ותשע צפרדעים כו' כל הני לא סמכינן מעוטא לחזקה משום דהוה רובא דאיתא קמן דהוה רוב חשוב. אבל גבי רוב תינוקות מטפחין כיון דלא הוה רוב חשוב לכך סמכינן בו מעוטא לחזקה שלא לשרוף עלי' את התרומה. וזה רק מדרבנן בלבד. ושיטת הרמב"ן הוא דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא דוקא היכא דהמעוט והחזקה מסייעין לדבר אחד כמו ברוב תינוקות מטפחין. וכן גבי אשה שהלך בעלה למדה"י. אבל היכא דהרוב והחזקה הם בשני דברים לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה וסמכינן ארובא בין להקל ובין להחמיר. ושיטת הרשב"א לפי תירוץ קמא במ"ה סובר כהרמב"ן דכל היכא דהמעוט מסייע להחזקה בדבר אחד כמו ברוב תינוקות מטפחין וכה"ג אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אבל היכא דהחזקה והרובא הם בשני דברים וכיון שכבר נתעסק בה המתעסק לסלקה ואנן מספקינן על המתעסק אם הוא מן הרוב או מן המעוט אמרינן זיל בתר רובא ומעוטא כמאן דליתא דמי. אמנם לפי תירוץ בתרא במ"ה וכן דעתו ביבמות בכ' האשה שהלך וכן הסכים הריטב"א בקדושין דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא היכא דהמעוט מסולק מן הריב כמו גבי אשה שהלך בעלה כו'. אח"כ התבוננתי בזה ונ"ל דהא דכתבו הרשב"א והריטב"א לחלק בין מעוט המסולק מן הרוב או לא לענין להצטרף להחזקה. היינו משום דקשי' להו דמהגמרא דיבמות נראה דהוה כפלגא ופלגא ממש. ומזה הכריח הרא"ה ז"ל דס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה והוה כפלגא ופלגא. ע"ז מסיק הרשב"א והריטב"א לחלק בין מעוט המסולק מן הרוב או לא. אבל מ"מ ודאי מודים בזה דחוששין להחמיר אע"ג דהמעוט אינו מסולק מן הרוב. ולכך אין שורפין את התרומה גבי רוב תינוקות מטפחין אך כיון שזהו רק מטעם חומרא בלבד שפיר מודים הרשב"א והריטב"א לסברת התוס' לחלק בין רוב חשוב לרוב שאינו חשוב לכך ברוב חשוב כגון רוב מצוין אשמ"ה וכן בכל כה"ג לא חששו חכמים כלל להמעוט אע"ג דמסייע לחזקה. וזה שכתבו הרשב"א והריטב"א לתרץ דאף אם נאמר דברוב מאשמ"ה מסייע המעוט להחזקה ממש כיון דאנן מספקינן דאולי לא שחטה כהוגן דהיינו דשהה או דרס והוה כאלו לא שחטה כלל. מ"מ ס"ל כיון דזה הוה רוב חשוב לא סמכינן מעוטא לחזקה. אבל היכא דאינו מסייע המעוט להחזקה ממש הרשב"א והריטב"א אינם חולקין על דברי הרמב"ן כמש"כ גם הם גבי שליא בבית. ושיטת הרא"ה היא דאמרינן סמוך מעוטא לחזקה אע"ג דהרוב והחזקה הם בשני דברים כמו שהוכחתי למעלה. אך גבי חתיכה שנמצאת בעיסה וכן גבי שליא בבית כיון דאנו דנין על השליא ועל החתיכה מטעם רובא שהיא טמאה אין אנו חוששין לחזקת הבית ולחזקת העיסה שאח"כ ולהצטרף להמעוט. וכן ס"ל לר"ת בס' הישר דהשיג על רש"י דסובר גבי רוב תינוקות מטפחין דהספק קאי על התינוק. והשיג עליו הר"ת כיון דהתינוק טמא מטעם רובא א"א לנו לחוש לחזקת העיסה כיון דודאי נגע העיסה בתינוק. א"כ יוצא לנו לדינא בנדון דנמצא תינוק מושלך במקום שרוב ישראל מצוין ושחט או קדש אשה נראה דאין חוששין לחזקת הבהמה ולחזקת האשה לדעת רש"י והתוס'. כיון דהוה רובא דאיתא קמן. ולפי שיטת שאר הראשונים כיון דאנו דנין על התינוק שהוא ודאי ישראל מטעם רובא א"כ אין אנו חוששין לחזקת הבהמה ולחזקת האשה שאח"כ. אבל בנדון שהי' רוב ישראל ומעוט נכרים ופירש אחד מהם ושחט. לפי שיטת רש"י והתוס' כיון דהוה רובא דאיתא קמן שרי. ולפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שרי כיון דהרוב והחזקה הם בשני דברים. דהרוב והמעוט הם על האדם עצמו והחזקה היא על הבהמה א"כ א"א להצטרף המעוט להחזקה. כיון דהוא שחטה לפנינו יצאתה מחזקתה אך לפי שיטת הרא"ה סמכינן מעוטא לחזקה אף בכה"ג. אבל נראה דיחידאי הוא כנגד כל הני רבוותא:
אח"ז ראיתי דמה דהוה פסיקא לי דבתנוק מושלך לכו"ע לא מצרפינן מעוטא לחזקה ז"א. דדעת הרמב"ם הוא דאף בכה"ג מצרפינן מעוטא לחזקה דהא הרמב"ם פסק בה' א"ב פ' ט"ו ה' כ"ז דאם קדש אשה ה"ז ספק א"א והבא עליה פטור שאין הורגין על הספק. והראב"ד באמת השיג עליו שם וס"ל דאזלינן בתר רובא וחשבינן לה כא"א ודאית והורגין על קדושיו. אבל דעת הרמב"ם הוא ע"כ משום דמצרפינן מעוטא לחזקה דחזקת פנויה ועיי"ש בה"ה וכן הוא בטור ושו"ע אה"ע סי' ד'. דס"ל דגם לענין נזקין לא חשבינן לי' כודאי ישראל משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. וזהו ג"כ מטעם דמצרפינן מעוטא לחזקת ממונא ולפי"ד כיון דכבר דנו אותו לישראל גמור מטעם רובא מסתברי דגם לענין נזקין חייבין עליו כעל ישראל גמור ונראה דהם לא ס"ל סברא זו מש"כ. וצ"ע לפ"ז מהא דנמצאו חתיכות בעיסה ושרצים וצפרדעים מטפלין שם דשורפין עלי' את התרומה. וליכא למימר דהם מתרצים דלכך שורפין את התרומה ולא מצרפינן מעוטא לחזקה משום דהוה רובא דאיתא קמן כסברת רש"י ז"ל. דהא הם ס"ל דאף ברובא דאיתא קמן נמי מצרפינן מעוטא לחזקה. וגם כסברת הרמב"ן והרשב"א במ"ה דדוקא היכא דהמעוט בגוף אחד דומיא דרוב תינוקות מטפחין אז אמרינן דמצרפינן מעוטא לחזקה נמי לא ס"ל. דהא הכא לא מסייע המעוט להחזקה בגוף אחד. אם לא שנאמר דליכא למילף משריפת התרומה דהלכו בה חכמים אחרי הרוב גמור כמו שאמר בנדה בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב משום דמצינו דגם על דרבנן גמי שורפין את התרומה. אבל לענין דיני נפשות ודיני ממונות לא מהני אף רוב גמור היכא דאיכא לצטרופי מעוט לחזקה. ועדיין צ"ע בכל זה:
סימן ג
שאלה אם הי' לפנינו שני סכינים אחד פגום ואחד שאינו פגום ושחט עוף באחד מהם. ולא שחט רק הרוב וושט בלבד דאם שחט בסכין הפגום ודאי דעם מקום הפגימה שחט. אם חייב בכסוי או לא:
תשובה הנה הפמ"ג בהפתיחה לה' שחיטה החליט הדבר דהוה ודאי נבילה ומלקי נמי לקי כיון דהוה ספק השקול א"כ מוקמינן לה אחזקתה חזקת שאינה זבוחה. א"כ לפי"ז ודאי דפטור מכסוי. אבל לפ"ד נראה דז"א. דכיון דאיתחזק גם סכין כשר לפנינו ואנן לא ידעינן באיזה מהם שחט לא הוי אלא ספק נבילה. וראי' לזה דהא הרמב"ם בה' מקואות פ"י ה"ז כתב וז"ל שני מקואות אחת כשרה ואחת פסולה וטבל בא' מהן ואינו ידוע ועשה טהרות הרי הן תלויות עכ"ל. וע"כ צ"ל דכה"ג דאיתחזק מקוה כשרה לפנינו ובודאי טבל באחת מהן ואנן לא ידעינן באיזו מהן טבל איתרע חזקת טומאה ולא הוה רק ספק טמא ולכך תולין ולא שורפין. א"כ ה"נ כיון דאיתחזק סכין כשר לפנינו ובודאי שחט באחד מהם ואנן לא ידעינן באיזה מהם שחט איתרע חזקת שאינה זבוחה:
אמנם ראיתי דהפמ"ג אזיל לשיטתי' דכתב בספרו גינת ורדים כלל ס"ב וז"ל והנה הרמב"ם בה' מקואות פ"י ה"ז כו'. והוא מתוספתא הביאה הר"ש בפ"ב דמקואות ואמאי הן תלויות ולא טמאות ודאי דהאדם אוקי אחזקה וממילא התרומה טמאה. ואלא דבתרומה איכא חזקה להדי חזקה והן ספק ודוקא כה"ג הא בתרומה שנעשו בכלים שנעשו ע"ג מקוה שנמדד ונמצא חסר אפשר דטהורים לגמרי דחזקה דהשתא דמקוה אינה טובה כחזקה דתרומה וכמ"ש כה"ג בשוחט. וראיתי אח"כ במ"ל שכ' עלה דהך בד"ה שתי מקואות והא דאמרינן מקוה שנמדד ונמצא חסר דהם טמאות ודאי דהתם חסר ואתאי והרי חסר לפניך משא"כ בשתי מקואות עכ"ל. ולא ידעתי דהרי הדברים ק"ו ומה התם דאיכא חזקה דמקוה דמעיקרא שהיא אלימא נגד חזקה דאדם אפ"ה אדם טמא מכח חזקה דהשתא דהרי חסר לפניך וממילא מטמאינן התרומה. מכ"ש כאן דאינו יודע באיזה מהן טבל דאיכא חזקה טובא ואלימא העמד גברא על חזקתו ודאי טמא וממילא התרומה טמאה ודאי. ולכן דבריו צ"ע וישוב דעת ואף אי התם חסר ואתאי הוה כחזקה דמעיקרא מ"מ כ"ש הוא עכ"ל בעל ג"ו. והנה דברי הגאון הנ"ל מרפסין איגרא דמה שרוצה לומר דתרומה שנעשה ע"ג מקוה שנמדד ונמצא חסר טהורה לגמרי. וזהו נגד רוב הראשונים דהנה הרמב"ן בחידושיו (לחולין פו.) כתב להדיא על הא דשליא בבית שהבאתי למעלה הוסיף שם בדבריו וז"ל והכי מוכח התם גבי מעל"ע שבודק וגבי ההיא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות. דמפרשינן עלה דלא אזלינן בתר חזקתו של מקוה ושל אשה שהרי חסר לפניך ולא הלכו בהם אחר חזקתן של טהרות כיון שודאי נגע עכ"ל. וכן כתב הרשב"א שם דכיון דודאי נגע אזלא חזקתה וכן כתב הריטב"א בחידושיו לקדושין גבי מקוה שנמצא חסר דהקשה ניזול בתר חזקת טהרה. ותירץ כסברת הרמב"ן דכיון דודאי נגע דין הטהרות כדין האדם. וכן התוס' רי"ד בקדושין שם כ' וז"ל לפי פי' המורה שמפרש דאיכא ודאי מגע בעיסה קשי' ממאי דכתבית בריש נדה דשמאי סבר העמד אשה על חזקתה ולא אמר העמד טהרות על חזקתן מפני שיש בהן ודאי מגע וגם במקוה דאוקימנא דאית בי' תרתי לריעותא והא אית בי' חזקה דטהרות לטיבותא אלא כיון דאית בהו ודאי מגע בטלה חזקה שלהן. וה"נ גבי עיסה אי אית בה ודאי מגע בטלה חזקתה משו"ה פר"ת עיקר שמפרש ספק מגע כדכתבינן בפ' כסוי הדם עכ"ל. וכן הר"ן בחי' לחולין עומד בשיטת הרמב"ן ז"ל. וכן הקשה הר"ת בס' הישר על דברי רש"י גבי רוב תינוקות מטפחין כיון דאיכא ודאי מגע בטלה חזקתה. א"כ הני גדולי הראשונים כלהו עומדים בחדא שיטה דהיכא דאיכא ודאי מגע לא אזלינן בתר חזקת דבר שנגע בו. וע"כ צ"ל דמקוה שנמדד ונמצא חסר גריעא משתי מקואות אחת כשרה ואחת חסרה כדברי המ"ל. והק"ו שכתב הבעל ג"ו ק"ו פריכא הוא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כיון דהרי היא חסר לפניך לא מהני להוציא חזקת הטמא מחזקתו ונשאר על חזקתו הראשונה ולא איתרע כלל חזקת טומאתו במה שטבל. ולא מהני לו חזקה דמעיקרא דמקוה אף לעשות ספק טומאה אלא חשבו כודאי טמא. אבל הכא גבי שתי מקואות כיון דאתחזק כאן גם מקוה כשרה כמו חסרה לא מהני לן חזקת טומאתו לומר שודאי טבל בהחסרה ולא בהכשרה לכך הוה האדם רק ספק טמא. וגם הטהרות הוי רק תלויות בלבד. א"כ יוצא לנו נמי גבי נ"ד דבשני סכינים כיון שודאי נתחזק כאן סכין כשר לא מהני לן חזקת שאינה זבוחה לומר שודאי שחטה בסכין הפגום ולהוי ודאי נבילה ולא הוי רק ספק נבילה:
עוד נ"ל להביא ראי' לדברי דבשבת (לד.) גבי הא דאמר רבא דאם נאכל עירובו ביה"ש או הניח עירובו ביה"ש קנה עירוב. פירש"י ז"ל דמיירי בעירובי תחומין. והתוס' הקשו ע"ז וז"ל דר' יוסי ל"ל התם גבי נפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאת ספק עירוב כשר אלא משום חזקה כדתניא התם בהדיא כיצד אמר ר"י ספק עירוב כשר כו' אבל בספק כי הא שהניחו ביה"ש או נאכל ביה"ש לא מכשר. ע"כ פיר"ת דמיירי הכא בעירובי חצרות. ובחי' הרשב"א מבואר יותר דז"ל הרשב"א דע"כ לא מכשיר ר' יוסי ור"ש אלא כגון תרומה ונטמאת דאמרינן העמד תרומה בחזקתן והשתא היא דנטמאה וכדאיתא התם ספק בתרומה טהורה עירב ספק בתרומה טמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר כו'. אבל הניח עירובו ביה"ש דספיקא היא וליכא חזקה לא כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים דהאיך מדמינן ביה"ש לספק עירב בתרומה טמאה כו'. דגבי ביה"ש אע"ג דליכא בה חזקה לקולא מ"מ חזקה לחומרא נמי ליתא דלא שייך לאוקמי' אחזקה דלא עירב כלל כיון דודאי עירב רק הספק הוא אם הוא יום או לילה משא"כ גבי ספק עירב בתרומה טמאה איכא למימר שם דמוקמינן ליה אחזקת תחום ביתו שלא עירב. וכן גבי תרומה ונטמאת אמרינן דלכך עירובו כשר משום דהעמד תרומה על חזקתן. אבל בלא"ה הוה אמרינן העמד האדם על חזקת תחום ביתו שלא עירב. אבל לפי מש"ב דגבי שתי מקואות כיון דנתחזק האיסור וההיתר שניהם לפנינו לא אזלינן בתר, חזקת טומאתו למשוי לו כודאי והיה ספק השקול ניחא שפיר קושית התוס' והרשב"א דהא פי' שם התוס' בעירובין גבי ספק עירב בתרומה טמאה או טהורה כגון שיש שני ציבורין לפניו אחת הי' תרומה טהורה ואחת הי' תרומה טמאה ועירב באחת מהן דליכא חזקה כלל עכ"ל. א"כ כיון דודאי עירב באחת מהן ויש תרומה טהורה לפניו איתרע לה חזקת תחום ביתו כמו גבי שתי מקואות. ואפ"ה מחמיר ר' יוסי אף בדרבנן. ולא אמרינן דאזלינן לקולא א"כ גם בהניח עירובו ביה"ש אמאי לא מחמרינן לר"י:
אך דעת רש"י והרמב"ם דפירשו דקאי על עירובי תחומין ולא חששו לקושית התוס' משום דהם ס"ל דאנן קיי"ל כר"מ דפסק להקל בטומאה קלה אף במקום שצריכין להוציא מחזקה. וכן פסק הרמב"ם להדיא בפ"י מה' מקואות [וכן כ' השעה"מ דרש"י והרמב"ם ס"ל כר"מ. וכן כ' הגאון בעל אבן העוזר בחי' לשבת] ולכך כתב הרמב"ם בה' עירובין פ"ז הט"ו דאם עירב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו עירוב שאינה סעודה הראוי'. דמשמע מזה דלהכי אינו עירוב משום שאינה ראוי'. אבל היכא דבשעה שעירב ידע מהיכן נטל לערב וגר ביה"ש ידע ממנו כגון שהי' שני ציבורין לפניו אחת תרומה טהורה וא' תרומה טמאה. וידע המדה שהי' בכל צבור וצבור. ואלו הי' שם על לבו אז לידע בבירור מהיכן נטל היה יכול לברר. כי הי' רואה מאיזה צבור חסר שיעור העירוב מסתמא מזה נטל לערב. אך מחמת שנמשך הדבר עד שנתערבו הצבורין זה בזה לא יכול לברר ונשאר בספקו מהיכן נטל להעירוב בכה"ג הוה עירובו עירוב. דלא שייך לומר בזה כיון שאינה ראוי'. כיון דביה"ש הי' יכול לברר הדבר ולא הי' נשאר בספק. ואם עירב באמת בתרומה טהורה הי' ראוי' לו לאכול ביה"ש. אך לר"י בכה"ג נמי לא מהני משום דזה הוה כשתי מקואות. והוה כספק השקול. ובזה האופן מיירי הגמ' שם בהא דקאמר אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה. והרמב"ם לא פסק כר' יוסי לכך לא כתב הספק באופן זה. והמעיין בדקדוק לשון הרמב"ם שמשנה מלשון הגמרא דהגמרא חשיב שני ספיקות דקאמר אם עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה. והרמב"ם חשיב חד ספק שכ' אם עירב בתרומה שהיא ספק טמאה. יראה להדיא שהגמרא מיירי בגוונא שכתבתי שהי' יכול לברר ביה"ש. ועתה אחר ביה"ש כל השקלא וטרי' הוא אצלנו על הגברא במה עירב אם בטהורה או בטמאה. דמכח העירוב אין לנו שום נ"מ כי בודאי אסור לאכלו כיון שהוא בספק. והוה כמו נאבד עירובו. ועל הגברא שייך לומר ב' הספיקות במה עירב בטהורה או בטמאה. ואשמועינן הגמרא רבותא דאף בכה"ג לר' יוסי נמי לא מהני כיון דס"ל דאזלינן לחומרא אף בדרבנן בדבר שיש לו חזקת איסור. אבל הרמב"ם לא פסק כר"י. וא"כ בכה"ג מהני. ולכך נקט הספק אלא בגוונא דאפי' ביה"ש לא היה יכול לברר הדבר. א"כ בעת חלות העירוב לא הי' ראוי'. ולכך כ' בדקדוק בתרומה שהיא ספק טמאה. ר"ל שהיתה בעת חלות העירוב בספק טומאה. גם מדוקדק לשון הרמב"ם שכ' שם אינו עירוב דמשמע מזה דלא הוה עירוב כלל ואפי' חמר גמל נמי לא הוה. ובגמרא שם קאמר כיצד אמר ר"י ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמאת כו' אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה כו' אין זה ספק עירוב כשר. ור"ל דע"כ לא פליג ר"י על ר"מ דאמר דהוה חמר גמל אלא בספק מבעוד יום נטמאת. אבל בספק טמאה מודה ר"י לר"מ דהוה חמר גמל. ואי הוה טעמא משום שאינה ראוי' אפי' חמר גמל נמי לא הוה. אע"כ צ"ל דברייתא מיירי במקום שיכול לברר ביה"ש והוה ראוי' כדאמרן ולהכי הוה חמר גמל:
ובזה שבארנו נ"ל לישב מה שהניח הה"מ שם בתימה על הרשב"א ז"ל. וז"ל ויש תימה בדברי הרשב"א ז"ל שפרשה בעירובי חצרות וכתב שאם עירב בחצרות בתרומה ס' טמאה ס' טהורה שאינו עירוב וכ' בדין עירוב תחומין שאינו עירוב ביה"ש. למדו ממה שאמרו בתרומת ספק שאינו עירוב ואומר אני לדבריו עירובי חצירות יוכיחו עכ"ל. אבל לפי"ד נ"ש דגבי עירובי תחומין כ' הרשב"א בעבודת הקודש כלשון הגמרא וז"ל בסי' כ'. אבל אם עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב כו' אין זה ספק עירוב שאין לומר כאן העמד עירובו על חזקתו שלא הוחזק בכשרות מעולם אדרבה יש לומר העמד האיש בחזקתו כו' ומכאן נלמד למי שעירב ביה"ש כו' עכ"ל. א"כ נראה דשם מיירי בגוונא שיכול לברר ביה"ש והוה סעודה הראויה ואפ"ה אין עירובו עירוב משום דמוקמינן לי' על חזקת תחום ביתו. ולכך הביא שפיר הרשב"א ראי' מזה על ביה"ש. וכמש"ב למעלה דגם גבי שני צבורים איתרע חזקת תחום ביתו. מ"מ מוקמינן לי' אחזקה ראשונה גבי דרבנן. אבל גבי עירובי חצרות דכתב שאם עירב בתרומה ס' טהורה ס' טמאה ע"כ מיירי שבעת חלות העירוב נמי לא הי' יכול לברר. ולכך לא הוה עירובו עירוב דלא הוי סעודה ראויה דגם בעירובי חצרות נמי בעינן סעודה ראויה. ואין צריך לדחוק בזה כמו שדחק הרבה בזה בעל שעה"מ:
והנה לכאורה יש להביא ראי' לסברת הפמ"ג דמקוה שנמדד ונמצא חסר קילא משתי מקואות ואחת מהן פסולה וטבל באחת מהן ולא ידע. דהא חזינן גבי עירוב לר' יוסי דספק אם נטמאה מבעו"י או משחשכה מקילינן משום דאמרינן העמד תרומה על חזקתה כדאמרינן (בעירובין לו.) ואם עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה כגון שהי' שני צבורין לפניו וכמשפ"ל כיון דליכא חזקה מחמירינן אף בדרבנן לר' יוסי. א"כ חזינן אע"ג דהיכא דאיכא תרתי לריעותא דהא הרי נטמאה לפניך א"כ איכא חזקה דהשתא וגם איכא חזקת תחום ביתו כמו שפירש"י שם בדברי רבא. מ"מ בדרבנן ס"ל לר"י דמוקמינן לי' אחזקה דמעיקרא ומהני לאפוקי מחזקת תחום ביתו. ואם עירב משני צבורין כיון דליכא חזקה כלל מוקמינן לי' אחזקת תחום ביתו הרי לכאורה כסברת הפמ"ג. דמקוה שנמדד ונמצא חסר כיון דאיכא חזקה דמעיקרא קילא משתי מקואות ודלא כהמ"ל. אבל לפי"ז תקשי התוספתא הנ"ל דלמה גבי שתי מקואות טהרותיו תלויות וגבי מקוה שנמדד ונמצא חסר טהרותיו טמאות ודאי ונשרפות. אבל לאחר העיון זה לא קשה כלל על דברי המ"ל דצ"ל לסברת רש"י דס"ל דחזקת תחום ביתו מיקרי חזקה דלכך לא מצטרפינן חזקה דהשתא לחזקת תחום ביתו. משום דדוקא גבי מקוה כיון דאיכא למימר חסר ואתאי חסר ואתאי אז חזקה דהשתא עדיפא טובא ומצטרפת עם חזקת הטמא ולמשוי לי' כודאי אף לשרוף את התרומה. אבל במקום דליכא למימר חסר ואתאי כמו גבי עירוב אע"ג דאיכא חזקה דהשתא דהרי נטמא לפניך מ"מ חזקה דמעיקרא עדיפא ומהני אף לאפוקי מחזקת תחום ביתו ולכך זה עדיפא מאם עירב משני צבורין דשם כיון דליכא חזקה כלל מחמירינן אף בדרבנן לר"י:
אך עדיין קשה דהא רבא קאמר שם התם היינו טעמא דר"י העמד טמא על חזקתי ואימא לא טבל אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואימא לא חסר במקוה שלא נמדד. ופירש"י שלא נמדדה מתחלתה ולא עמדה בחזקת כשרות עכ"ל. א"כ אם נמדדה ועמדה בחזקת כשרות מתחלה מהני חזקה דמעיקרא לאפוקי מחזקת טומאה אע"ג דאיכא למימר חסר ואתאי מ"מ עדיפא משתי מקואות דס"ל לר"י להדיא דמוקמינן הטמא על חזקתו אף בדרבנן. וגם דברי התוס' דכ' שם וז"ל הוה מצי לשנויי הרי חסר לפניך אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדדה ונמצאה חסרה עכ"ל. צ"ע דהאיך משני הגמרא במקוה שלא נמדדה משמע מזה דאם נמדדה מקילינן בדרבנן אע"ג דהיא חסרה לפניך. ולפי האמת ז"א דאף אם נמדדה כיון דהרי היא חסרה לפניך א"כ מצטרפינן חזקה דהשתא לחזקת הטמא. אע"כ צ"ל דס"ל להגמרא דחזקה דמעיקרא עדיפא ומהני לאפוקי מחזקת טומאה אע"ג דהרי חסרה לפניך. ולכך משני הגמרא במקוה שלא נמדדה והאיך כ' התוס' דהוה מצי לשנויי דהרי חסר לפניך:
ומצאתי בדברי הגאון בעל מ"א בהגהותיו על הרמב"ם בה' אישות שם סי' ג' שהקשה ג"כ קושיתנו הראשונה אמאי מקילינן בעירוב הא הוה תרתי במקום חדא. ומתרץ משום דמקוה שאני שהרי חסר ואתאי כמו שתירצנו. וכתב שם עוד וז"ל אבל לפע"ד נ"ל דר"מ ור"י אית להו דאפי' היכא דאיכא תר"ל ספיקא הוה ומ"ה אמר ר"מ במקוה שלא נמדדה ונמצאת חסרה ספיקו טהור היכא דנטמא בטומאה קלה ואפי' ר"י לא פליג עלי' אלא בשלא נמדדה המקוה וכדמשני רבא הא אם היתה נמדדה אזלינן בתר חזקה דמקוה כיון דספיקא היא בדרבנן אזלינן לקולא ולא אמרינן כיון דאיכא תר"ל דהעמד טמא על חזקתו ועוד דהרי חסר לפניך והוה ודאי אלא ס"ל כר"ש דפליג על חכמים ואומר ברה"ר טהורות. ומ"ה גבי עירוב אע"ג דאיכא תר"ל מכשיר דהוה ספק בדרבנן. ולפי"ז ליתנהו לדברי התוס' שכתבו הוה מצי לשנויי הרי חסר לפניך. וז"א דגבי עירוב נמי הרי טמאה לפניך. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מקואות כר"י במקוה שנמדדה ונמצאה חסרה בטומאה דדבריהם להקל ובפ"ה מה"ת ג"כ פסק דספיקא הוה והרב כ"מ לא זכר שם דר"י ור"מ כולהו סברי כר"ש וא"ש השתא כו' עכ"ל. ונפלאתי על כל דברי קדשו בזה. מ"ש דר"מ ור"י ס"ל דאפי' במקום דאיכא תר"ל מ"מ לא הוה אלא ספק ומש"ה מטהר ר"מ בטומאה קלה במקוה שלא נמדדה ונמצאה חסרה. תמיהני איך נוכל לומר דבמקוה שלא נמדדה ונמצאה חסרה לא הוה אלא ספק לבד הא אין להמקוה חזקה דמעיקרא, ואדרבה הא אית לה חזקה דהשתא לריעותא דהרי היא חסרה לפניך. וגם להטמא אית לי' חזקת טומאה. ולפע"ד נראה ברור דכו"ע מודים דבכה"ג הוה ודאי טמא. דע"כ לא פליג ר"ש וסובר דהוה ספיקא אלא דוקא שיש להמקוה חזקה דמעיקרא דאוקי חזקה דמקוה להדי חזקה דטמא. אבל היכא דאין להמקוה חזקה כלל לא מצינו לשום מ"ד דיסבור דהוה ספק. גם מ"ש דר"מ סבר לה כר"ש הוא תמוה ג"כ למאד. דהא ברישא דמתניתין דאתי' כר"מ קתני גבי טומאה חמורה [שם במשנה] מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע בין ברה"ר ובין ברה"י טמאות ור"ש הא פליג ע"ז בתוספתא וקסבר דברה"ר טהורות וברה"י תולין. גם מ"ש שהרמב"ם פוסק כר"י במקוה שנמדדה ונמצאה חסרה בטומאה דדבריהם להקל. ונראה שהכריחו לומר כן מדלא כתב הרמב"ם דגם בשלא נמדדה ספיקה טהור. וע"כ כתב הוא ז"ל דפסק כר"י וכדאוקמינן אליבי' דלא טימא אלא במקוה שלא נמדדה. גם זה לא נהירא לי כלל דהא בכל ספיקות דטומאה דדבריהם פסק להקל ר"מ. וכמבואר להדיא שם בדבריו. ולמה בדין זה שנמצא חסר פסק כר"י דדוקא בנמדד. ולא כר"מ דמיקל אף בשלא נמדד. גם מ"ש דהרב בכ"מ לא זכר דר"מ ור"י כולהו ס"ל כר"ש הרבה נפלאתי ע"ז דהא הרמב"ם וכל הראשונים פסקו להדיא כחכמים דר"ש ובין ברה"י בין ברה"ר טמאות:
אח"כ מצאתי בשעה"מ ה' תרומות פ"ה הכ"ד דהשיג ג"כ על הבעל מ"א וכתב וז"ל ואשתמיט מיני' מתניתין דמקואות דקתני מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה בין ברה"י ובין ברה"ר ס' טמא בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כו'. הרי בהדיא דרבנן דר"ש ס"ל דאפי' ברה"ר טמא וטעמא דכיון דאיכא תר"ל חשיב כודאי ואפ"ה קתני דבטומאה קלה ס' טהור וצ"ע עכ"ל. אמנם מ"ש בעל שעה"מ שם לסתור דברי התירוץ הראשון של הגאון בעל מ"א שהבאתי לעיל על הא דעירוב דמקוה שאני דהיא חסר ואתאי. וכתב וז"ל אכתי מה יענה לר"מ דקאמר בטומאה קלה ס' טהור אחלוקת דספק טבל במ' סאה ונמצא חסר כמ"ש רש"י ז"ל ואמאי כיון דאיכא תר"ל וחשיב כודאי אלא ע"כ צריך לומר דדוקא בטומאה דאורייתא חשיב כודאי אבל בטומאה דרבנן אע"ג דאיכא תר"ל לא חשיב כודאי גמור וכל דרבנן הקילו וא"כ ה"נ א"ל לר"י דמש"ה ס"ל ספק עירוב כשר אע"ג דאיכא תר"ל כיון דמדרבנן הוא ובטומאה קלה דוקא ס"ל לר"י דמטמא משום דליכא חזקה דטהרה כלל במקוה שלא נמדדה כדאיתא בגמרא. אבל גבי עירוב כיון דאיכא חזקה לקולא אע"ג דאיכא תר"ל לא חשיב כודאי וכל בדרבנן הקילו עכ"ל. לא יכולתי להלום דבריו כלל האיך מסתייע מר"מ על ר"י דודאי ר"מ דלא אזיל בתר חזקה כלל בדרבנן דהא גם בס' טבל ס' לא טבל מטהר בטומאה קלה. אלמא דס"ל דקילא טומאה דרבנן לכך מצינן למימר אליבי' דמטהר כל ספק אפי' היכא דאיכא תר"ל. משא"כ לר"י הא חזינן דאזיל בתר חזקה אף בדרבנן. א"כ האיך אפשר לומר אליבי' דמטהר גבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה כיון דגבי טומאה חמורה חשבינן לודאי טמא מטעם תר"ל. וא"כ למה יקיל בטומאה דרבנן. ואדרבה נ"ל דאף להרמב"ם ז"ל דפסק גבי טבל שהפריש יין ונמצא חומץ דהיה ס' ולא ודאי וע"כ ס"ל דתר"ל לא חשיב בודאי גמור. מ"מ א"א לומר אליבי' דר"י יקיל בטומאה דרבנן במקוה שנמדדה ונמצאה חסרה. דהא חזינן דר"י ס"ל גבי ב' מקואות אחת כשירה ואחת פסולה כו' דטמא אף בטומאה דרבנן. ומקוה שנמדדה ונמצאה חסרה חמירא מזה כמבואר מדברי הרמב"ם דגבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה כל טהרות שנעשו ע"ג בין ברה"י וברה"ר טמא. ונראה מפשטות דבריו דשורפין כיון דפסק כרבנן ולא כר"ש אמרינן להדיא בריש נדה דלרבנן טמא ודאי. וגבי ב' מקואות פסק להדיא כהתוספתא דחולין:
מ"מ דברי הרמב"ם צ"ע לפי מ"ש שם המ"ל לתרץ על דברי הרמב"ם שפסק גבי חביות דהוה ספק טבל. וגבי מקוה שנמצאה חסרה פסק דבין ברה"ר ובין ברה"י טמא. וכ' דע"כ צ"ל דהרמב"ם ז"ל פוסק כלישנא ב' דריש נדה ולפ"ז לא ס"ל דתר"ל חשיב כודאי. וטעמא דבר"ה טמא הוא משים דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה. ובסוף טומאה אף בר"ה טמא ודאי דומיא דתחלת טומאה ברה"י דחזינן שהחמיר הכתוב בטומאה למשוי ספק כודאי א"כ מ"ש גבי ב' מקואות דהוה ג"כ סוף טומאה ואין שורפין עלי' את התרומה כיון דלענין טומאה חשיב ספק כודאי. וכבר עמד בזה השעה"מ שם. ובאמת היא קושיא עצומה על המ"ל. וע"כ צ"ל דברי הרמב"ם כמו שמתרץ שם הבעל שעה"מ דגבי מקוה כיון שדרכה של מקוה לחסור מעט מעט ואיתרע לה החזקה בודאי מקמי הכא משו"ה מטמאינן לה למפרע בודאי. וכן בטבל אליבא דריב"ל דס"ל דכל ג' ימים אחרונים בודאי חומץ איתרע החזקה מקמי הכי בודאי. הלכך ס"ל להגמרא דריש נדה דהוה ודאי טבל. ומה דפסק הרמב"ם דהוה ספק טבל הוא אליבא דר"י דס"ל דכל ג' ימים ראשונים הוה ודאי יין מכאן ואילך ספק. ואפי' כל ג' ימים אחרונים איכא למימר שזה ג' ימים אחרונים שהתחיל להחמיץ והוה טעמא חמרא עד עכשיו שנגמר חמצו וריחא חלא וטעמא חמרא הוה חמרא. וכיון דלא איתרע חזקה מקמי הכי בודאי לכך אינו אלא ספק עכת"ד. ונ"ל דאף לפי"ד שעה"מ מ"מ מוכרחין אנו לומר ג"כ כדברי המ"ל בזה דהרמב"ם פוסק כלישנא ב' דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה. אך לא כהמ"ל דסוף טומאה אף במקום דהוה רק ספק טומאה מ"מ טמא טומאת ודאי אף ברה"ר. אלא דברה"ר בסוף טומאה קם לה אדינא ותולין ולא שורפין. דלפי לישנא קמא דנדה דגם סוף טומאה ילפינן מתחלת טומאה ובמקום דהוה רק ספק. ברה"ר טהור לגמרי. א"כ תקשה הך תוספתא דב' מקואות דאמרינן טהרותיו תלוין היכי מיירי אי ברה"י ספקו עמא אף לשרוף דלא גרע סוף טומאה מתחלת טומאה ואי מיירי ברה"ר כיון דטהרותיו רק תלויות מטעמא כיון דמקוה כשרה לפנינו איתרע חזקת טומאה ואינו אלא ספק בלבד. וכיון דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה א"כ צריך להיות ברה"ר טהור לגמרי. אלא ע"כ דלפי לישנא קמא ע"כ מוקי התוספתא הנ"ל כר"ש דס"ל ברה"י תולין גם גבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה. ומיירי גם התוספתא ברה"י. אבל הרמב"ם דפסק כת"ק ומ"מ פסק הך תוספתא ע"כ צ"ל דמיירי ברה"ר ופוסק כלישנא ב' דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה וקם לה אדינא ולכך טהרותיו תלויות. ובמקוה שנמדד ונמצא חסר לכך פסק דטהרות טמאות ודאי משום דהתם חסר ואתאי ואיתרע חזקה דמעיקרא כמ"ש השעה"מ. וא"כ נפלאתי על השעה"מ דהאיך רוצה לומר דר' יוסי דמחמיר בשתי מקואות בטומאה דרבנן יקיל גבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה אע"ג דאיכא תר"ל ואיתרע החזקה מקמי הכי טובא. וע"כ מוכרח לומר כדברי הבעל מ"א דלכך ספק עירוב כשר כיון דליכא למימר כאן חסר ואתאי:
והא דקאמר הגמרא לר"י אדרבה העמד מקוה על חזקתה ומשני במקוה שלא נמדדה נראה דאין פירושו שמיירי במקוה שנמצאה חסרה אלא כיון דהא זה קאי על ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בארבעים סאה מיירי בכה"ג דמיירי בתשובת הר"ן שאלה ס"ו שכ' מקוה שהוחזקה להיות מימיה מתמעטין לפעמים על פחות ממ' סאה ואף שעכשיו נמצאת שלמה אין חזקתה הראשונה שהוחזק שיהא בו מ' סאה מוציא הטמא מחזקתו דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל. ולכך פריך הגמרא אדרבה העמד מקוה על חזקתה כיון שמקודם נמדדה והי' בה מ' סאה. וגם ליכא כאן חזקה דהשתא דהרי חסרה לפניך נעמיד המקוה על חזקתה אף להוציא הטמא מחזקתו. אע"ג דגבי טומאה דאורייתא לא מהני בכה"ג כמו שכתב הר"ן. מ"מ ס"ל להגמרא בדרבנן כיון דר"י מיקל גבי ספק עירוב אע"ג דהרי נטמא לפניך מ"מ מועיל חזקה דמעיקרא להוציא גברא מחזקת תחום ביתו. א"כ ה"נ יועיל חזקת המקוה להוציא גברא מחזקת טומאתו כיון שעתה נמצאת שלמה וגם מעיקרא נמדדה והיתה שלמה אעפ"י שהוחזקה שלפעמים מימיה מתמעטין ממ' סאה. ומשני שלא נמדדה מעולם אך עתה נמצאת שלמה ואנן לא ידעינן בעת טבילה האיך היתה וכיון שהוחזקה לפעמים שמימיה מתמעטין ולא הי' לה חזקה דמעיקרא כלל מחמרינן אף בדרבנן לר"י. כנ"ל לפרש בדברי הגמרא:
אבל במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כיון דחזקה דהשתא דהרי חסרה לפניך אלימא טובא משום דאיכא למימר חסר ואתאי ודאי דלר"י דמחמיר בשתי מקואות כ"ש דמחמיר כאן וראיה ברורה לדברי מדחשיב המשנה הך דינה דמקוה שנמדדה בבא בפני עצמה במשנה ב'. ע"כ הא דחשיב במשנה א' ספק טבל במ' סאה כו' איירי באופן אחר. ואף שלפי מאי דמסיק הגמרא שם דספק טבל כו' איירי בשלא נמדדה. אפשר לומר דהתרתי בבי איירי באופן א' וכאן בנמדדה וכאן בשלא נמדדה מ"מ לפי הס"ד דאיירי כאן ג"כ בנמדדה א"כ היינו רישא. ואי משום דרוצה להשמיענו בסיפא דאפי' ברה"ר טמא א"כ למה שינה לשונו בבבא ב'. אע"כ כדאמרינן. ובזה מדוייק דברי התוס' שם ד"ה אדרבה כו' הוה מצי לשנויי הרי חסרה לפניך כו' אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה עכ"ל. וה"פ דבאמת הוה מצי הגמרא לשנויי דמיירי שנמצאת עתה חסרה א"כ הרי איכא חזקה דהשתא דחסרה לפניך נגד חזקה דמעיקרא ולכך מחמיר ר"י אף בדרבנן. אלא להכי לא משני כן משום דע"כ הכא מיירי באופן אחר משים דתני בבא אחריתא מקוה שנמדדה ונמצאת חסרה. והא דפסק הרמב"ם במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה גבי טומאה דרבנן להקל הוא משום דפסק כר"מ (דלא כמ"א]. ואף שלא נזכר זאת להדיא במשנה דר"מ מיקל בטומאה דרבנן גבי מקוה שנמדדה ונמצא' חסרה מ"מ ס"ל להרמב"ם דהספק שבמקוה שנמדדה כו' לא גרע מספק טבל ספק לא טבל. וכן מספק טבל בארבעים סאה כו' לפי מאי דמסיק הגמ' דמיירי בשלא נמדד. ועוד נראה דיצא להרמב"ם זאת מדחשיב שם המשנה בבא דמקוה שנמדדה קודם שמפרש הבמה דברים אמורים בטומאה חמורה. ע"כ הך בד"א קאי ג"כ על מקוה שנמדדה ונמצאת חסרה דיש חילוק בין טומאה חמורה לטומאה קלה אע"ג דלא חשיב המשנה בטומאה קלה [שם] ג"כ הך בבא דמקוה שנמדד כו' כמו שחשיב שם כל הג' דברים דחשיב ברישא. היינו משום דהמעיין במשנה יראה לעינים דכל עיקר דחזר ומפרש הנך שלשה דברים הוא משום להשמיענו כח דר"י דאפי' בזה שהוא קיל יותר נמי ר' יוסי מטמא. וכיון דחשיב שם שתי מקואות א"צ להשמיענו במקוה שנמדדה דר"י מטמא דכ"ש הוא משתי מקואות. והא דלא חשיב מקוה שנמדדה מקודם בבא דשתי מקואות הוא משום דחוזר ומפרש הנך בבי כמו שחשיב מעיקרא קודם הבד"א. ואין להקשות לפי"ז דא"כ למה חשיב ברישא גבי טומאה חמורה מקוה שנמדדה כו' כיון שחשיב שם שתי מקואות דספיקו טמא. א"כ כ"ש מקוה שנמדדה כו'. די"ל משום דרוצה להשמיענו הך דינא דבין ברה"ר ובין ברה"י טמאות. ובשתי מקואות בארנו למעלה דרק תולין ברה"ר. וכ"ש לפי לישנא קמא דנדה דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה א"כ בשתי מקואות טהור גמור ברה"ר כמש"ב:
ועוד י"ל דהא איפלגי ר' טרפון ור"ע בסוגיא דקדושין (סו.) דאמרו שם מעשה במגורה כו' שהיתה עומדת בחזקת שלמה ונמצאת חסרה כל טהרות שנעשו ע"ג הי' ר"ט מטהר ור"ע מטמא. אמר ר"ט מקוה זו בחזקת שלמה היא עומדת מספק אתה בא לאסרו אל תאסרנו מספק. אמר ר"ע אדם זה בחזקת טמא הוא עומד מספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק ע"כ. וטעם פלוגתתן נראה דר"ט סובר דכאן אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דמקוה כיון שבה נולד הספק. והואיל דודאי טבל איתרע חזקת טומאתו. ור"ע סובר דלא אלים חזקה דאיתרע לפנינו לאפוקי מחזקה אחרת שכנגדה. ואליבי' איפלגי ר"ש ורבנן. דר"ש סובר אליבי' אע"ג דלא אזלינן בתר חזקת המקוה למשוי לי' לודאי טהור. מ"מ מגרע חזקת המקוה לחזקת הטמא דלא נחזיקו לודאי טמא אלא ספק לבד. ורבנן סברי אליבי' דכיון דחזקת המקוה איתרע קם לי' גברא בחזקת טומאתו והוה ודאי טמא א"כ אליבי' דר"ט דמטהר גבי מקוה שנמדדה כו' שתי מקואות חמירי א"כ צריך להשמיענו ברישא מקוה שנמדדה כו' לאפוקי מר"ט. אבל לפי מאי דסובר ר"ע דחזקה דאיתרע לא מהני לאפוקי מחזקת טמא. א"כ ודאי מקוה שנמדדה חמירא משתי מקואות כיון דאיכא גבה תר"ל כודאי דמי. משא"כ בשתי מקואות דאיתרע חזקת טומאה כיון דודאי טבל ואיכא קמן מקוה כשרה:
אח"כ ראיתי שגם השעה"מ גופא מדייק מדברי התוס' הנ"ל הוה מצי לשנויי הרי חסרה לפניך אלא דלא מיירי במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה. דהם ע"כ מפרשים דספק טבל במ' סאה ספק לא טבל במ' סאה לא מיירי במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה דא"כ היינו סיפא. אלא מיירי בשלא היינו יודעים מעיקרא אם הי' בה מ' סאה וגם עתה אין אנו יכולין לברר הדבר וכגון שאחר הטבילה נתמלאה גשמים בהא הוא דקתני מתני' ס' טמא. ובזה מיישב שם דברי התוס' ד"ה במקוה כו' דהקשו שם וז"ל והא ר"י מטמא אפי' טהרות אם נגע בהן כו' וא"כ אדרבה נימא אוקי טהרות אחזקתן וי"ל כו' דפליגי רק אגברא אבל טהרות מודה ר"י דלא מטמאינן כו' עכ"ל. והקשה דא"כ מאי יענו ברישא דמתני' דקתני מקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כו' ברה"ר טמא והיינו טעמא דאיכא תר"ל העמד טמא על חזקתו והרי חסרה לפניך חשיב כודאי ואמאי לא נימא דאכתי ס' הוה כיון דאיכא חזקות טהרות וברה"ר אמאי טמא. וליכא למימר דרישא נמי מיירי לענין דאמרינן לי' זיל טבול דהא כל טהרות שנעשו ע"ג קתני. ותו דא"כ היכי פליג ר"ש בברייתא ואמר דבר"ה ספק טהור הא לכו"ע ספק טומאה ברה"ר אמרינן לי' זיל טבול וכתב דלפי"ז ניחא דהתוס' קאי דוקא אספק אם טבל במ' סאה אבל במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כיון דאדם ודאי טמא מטעם הריעותא דהרי היא חסרה לפניך לכך הטהרות נמי טמאות. אך על דברי הר"ש נשאר בקושיא דהר"ש כתב להדיא כדברי התוס' דהטהרות טהורין. ופי' להדיא דספק טבל במ' סאה כו' מיירי בנמצא חסר והניח בצ"ע. ולפ"ד נראה דגם דברי הר"ש נוכל ליישב דהוא מפרש דהכא מיירי שנמצאת כעת חסרה אך זה ידוע לנו שבעת טבילתו היתה יתירה מכעת רק שאינו ידוע בודאי אם הי' אז מ' סאה או לא. א"כ חזקה דהשתא הרי חסרה לפניך ליכא כאן כיון שידוע לנו שאז היתה יתירה מכעת. אך גם חזקה דמעיקרא אין כאן משום דמיירי שלא נמדדה מתחלה כדמשני הגמרא ע"כ הוה ספק השקול. אבל זה לא ידעתי מה הועיל לדברי התוס' והר"ש כיון דהגמרא מסיק במקוה שלא נמדדה א"כ לא נתחזקה המקוה כלל במקוה כשרה ואף שעתה לא נתברר אם היא חסרה כמש"פ השעה"מ כגון שנתמלאה מגשמים. או כמש"פ שעתה נמצאת חסרה. אבל אנן ידעינן שהיתה יתירה מכפי מה שנמצאת עתה. אבל מ"מ כיון שלא נתחזקה כלל המקוה במקוה כשרה אף שיש אצלנו ספק דאולי הי' בה מ' סאה במאי איתרע חזקת טומאה של הגברא במה דטבל במקוה זו שלא נתחזקה בשום פעם שהיא מקוה כשרה. ולפע"ד מסתברא דבטומאה חמורה כה"ג הוה גברא טמא ודאי דלא עדיפא ממקוה שנמדדה ונמצאת חסרה. א"כ עדיין קשה על דברי התוס' דבאיזה סברא רוצים הם לומר דהטהרות טהורין לר"י. כיון דהגברא טמא ודאי. ואולי יש לדחוק וליישב דברי התוס' דאף לפי מאי דמשני דמיירי במקוה שלא נמדדה הם אינם מפרשים כמו שפירש"י דמיירי בשלא נמדדה כלל אלא שלא נמדדה מזמן מרובה כמו שפירש הריטב"א שם. וא"כ היתה להמקוה חזקה דמעיקרא. אך מ"מ א"א לאוקמי אחזקה דמעיקרא כיון דדרכה של מקוה לחסור בזמן רב כזה ולכך א"א לאוקמי אחזקתו ולהוציא הטמא מחזקתו. מ"מ כיון שנתחזקה המקוה בשום פעם במקוה כשרה אף שדרכה של מקוה לחסור בזמן רב כזה אפ"ה כיון שלא נמצאת חסרה לפנינו או כמו שפי' השעה"מ. או כמו שפירשנו. לכך יותר מספק טומאה לא הוה:
היוצא לנו מכל דברינו אלה דמהתוספתא הנ"ל מוכח כיון דנתחזק כאן מקוה כשרה לפנינו איתרע חזקת טומאה של הגברא ולכך הטהרות תלוין. וקילא ממקוה שנמדדה ונמצאת חסרה. א"כ ה"ה גם בשני סכינים כיון דנתחזק כאן שיש סכין כשר ואינו יודע באיזה מהן שחט איתרע חזקת שאינה זבוחה ולא הוה אלא ספק נבלה וחייב בכסוי:
וכן אם הי' לפניו שני צבורין אחד של איסור ואחד של היתר ולקח מאחד מהם ועירב ואינו יודע מאיזה לקח. אם קודם ביה"ש נמי לא ידע מאיזה מהן נטל ודאי דאין עירובו עירוב אף בעירובי חצרות כיון דהעירוב אינו ראוי לאכול מטעם ספק איסור. דהא בעינן סעודה הראויה מבעו"י גם בעירובי חצרות. אבל אם הי' נזכר ביה"ש הי' יכול לברר מאיזה מהם נטל רק עתה שנתערבו השני צבורין זה בזה אינו יכול לברר א"כ בעירובי חצרות דספיקא מותר לכו"ע דהא קיי"ל הניח ביה"ש מותר וא"צ לשום חזקה. דשם ספק השקול נמי מותר. ודאי דזה מותר. אבל בעירובי תחומין לפי"ד רש"י והרמב"ם דס"ל דגם בעירובי תחומין דהניח ביה"ש מותר א"כ בכה"ג דליכא חזקה לא לקולא ולא לחומרא דהא איתרע חזקת תחום ביתו כיון דודאי עירב בא' מהן מותר לפי דעתם גם בעירובי תחומין. אך לפי"ד הראשונים דפסקו כר"י דבעינן דוקא חזקה לקולא אבל היכא דליכא חזקה לקולא לא. א"כ כה"ג נמי אסור. דספק עירב בא' מהם הוה כספק עירב ביה"ש:
וגם יוצא לנו דאם הניח אחד לשם עירובי תחומין כשיעור ואח"כ מצא שנחסר מן השיעור ע"י אכילת עכברים [ובע"ת לא מהני שירי עירוב] ואינו יודע אם הי' ביה"ש כשיעור כי הי' מונח שם זמן כזה שאפשר שיאכלוהו עכברים ויחסרו מקודם ביה"ש. נראה דזה תלוי בפלוגתת רש"י והרמב"ם ושארי הראשונים אי פסקינן כר"מ או כר"י. דהא זה דמי ממש למקוה שנמדד ונמצא חסר דבזה נמי שייך חסר ואתאי חסר ואתאי. דלא דמי לנאכל עירובו דהתם איכא למימר דנחסר בפ"א. אבל הכא אין דרך לחסור ע"י אכילת עכברים בפ"א. ועיין תוס' נדה (ב:) ד"ה תרתי כו'. וא"כ לר"מ דמקיל בדרבנן אף במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כמו שפסק הרמב"ם א"כ ה"נ יש להקל. אבל לדעת הפוסקים דפסקו כר"י וכבר בארנו דבמקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כיון דנמצאת חסרה לפנינו וגם חסר ואתאי ר"י מחמיר אף בטומאה קלה דלא עדיפא משתי מקואות וא"א לאפוקי מחזקת טומאה. א"כ ה"נ דכיון דזה חסר ואתאי חסר ואתאי ע"י אכילת עכברים א"כ איתרע חזקה דמעיקרא וא"א לאפוקי מחזקת תחום ביתו ולא עדיפא משני צבורין וכמש"ב:
סימן ד
שאלה לפי"ד הראשונים דפסקי כר"י דבכל דבר דאתחזק איסורא ואנן רוצים להוציא מחזקתו אע"ג דזה הוה איסור דרבנן בלבד מ"מ מחמרינן בספיקא. אם יש לחלק בזה בין שנפל אצלינו הספק במעשה או שנפל הספק בדינא:
תשובה הנה ראיתי להגאון רעק"א בתשו' ס"ד שהביא בשם כה"ג סי' י"ח לחלק לענין ספק דרבנן דאתחזק איסורא בין ספיקא דדינא דשרי ובין ספק במעשה דאסור היינו משום דהחזקה אינה מכריע הדין. אבל לפע"ד דבריו תמוהים כי מדברי הראשונים מוכח דאין לחלק בזה. דהא הם מביאים ראי' דאם הניח עירובו ביה"ש או נאכל עירובו ביה"ש דאסור לר"י מהא דס"ל דאם עירב משני צבורין ואינו יודע אם מן הטהורה או מן הטמאה דאינו עירוב לר"י. ואם איתא דיש לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמעשה האיך מביא ראי' לביה"ש דזה הוה ספיקא דדינא אם זו השעה שהניח העירוב או נאכל העירוב אם זהו יום או לילה לפי הדין ובזה ליכא לאוקמי אחזקה. והאיך הביא ראי' משני צבורין דשם הוה ספיקא דמעשה. אלא ע"כ דלא ס"ל לחלק בכך משום דגם גבי שני צבורין נמי ליכא לאוקמי אחזקה כיון שהוחזק גם צבור טהור לפניו והוא ודאי הניח א"כ איתרע חזקת תחום ביתו. מ"מ לא מהני לר"י משום דבעינן לר"י חזקה לקולא היכא דבא להוציא דבר מחזקת איסור כמו ספק נטמא עירובו מבעו"י ספק משחשכה. אבל היכא דליכא חזקה לקולא לא. א"כ אפי' ספיקא דדינא לא מהני לר"י להוציא דבר מחזקתו היכא דאיכא חזקת איסור: