מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס הפלפולים · סימן ב
כתב לי עוד הגאון הנ"ל וז"ל. ואודיע לכת"ר מאי דקשיא לי האידנא בהא דתניא בפסחים (קה) כבוד יום קודם לכבוד לילה. דלכאורה סותר לסוכה (כה:) עיין רש"י שם ד"ה שחל כו' דכתב אלמא מצוה קלה הבאה לידך אין צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא. ואולי להכי השמיטה הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ודוחק לחלק בין זמן מועט למרובה. ומה שאמרינן במנחות (מט:) אלא לאו דלמחר כו' סמיך אדבן בג בג דחיילא מצות שמירה דלמחר והאידנא. והיינו דקרי מקודש להקרבה דהאידנא לגבי שימור דהאידנא ואהקרבה דלמחר ל"ח כלל כנ"ל:
והשבתי להגאון הנ"ל. מה דקשיא לי' למר על הא דפסחים דאמאי כבוד יום קודם לכבוד לילה דהא אמרינן בסוכה מצוה קלה הבאה לידך א"צ לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא. נ"ל לחלק בין הידור באותה מצוה למצוה אחרת דבודאי באותה מצוה דאם יודע שאח"כ יעשנה בהידור יותר מחוייב להשהותה כדי שיעשנה בהידור יותר. לכך גבי עונג שבת אמרינן דכבוד יום קודם לכבוד לילה. אבל שידחה מ"ק שבאה לידו משום מצוה חמורה שעתידה לבוא אח"כ כיון דהיא מצוה אחרת אמרינן מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. וראי' לזה מה דאמרינן ביבמות (לט.) דאם תלה בגדול עד שיבוא ממדינת הים אין שומעין לו. דמשמע דוקא כשהוא במה"י. אבל אם הוא לפנינו אך שהגדול א"א ליבמה מיד והקטן אפשר ליבמה מיד לא אמרינן שהוי מצוה לא משהינן. כיון שהמצוה מן המובחר היא שהגדול ייבמה משהינן המצוה כדי לעשותה בהידור יותר כנ"ל. ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן:
וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל. בענין חביבה מצוה בשעתה חביבין עלי מאד דברי כת"ר שחילק בין הידור באותה מצוה למצוה אחרת. וזו היא ע"כ דעת בעל תה"ד ז"ל לענין קדוש לבנה. והביא הרמ"א ז"ל. אולם באמת ראי' ידידי לא מכרעא כ"כ. דאפי' אי נימא דמדה"י דקתני דוקא הוא. היינו דבלא"ה ל"מ למכפיי' דלא כייפינן אזריזות כדתנן בערכין (כא). וראי' דהא בעי למפשט בח"ג וח"ק כי הדדי נינהו. וא"כ מ"ש מדה"י דנקט דע"כ הוי ס"ד דידעינן בגדול דלא בעי ליבומי [והיינו דפריך מקטן דלא ידוע מחשבתו והדר פריך א"נ אתי איהו ומיבם דמסתמא גדול דומיא דקטן דלא ידוע] דאי לא"ה תקשי גם לדידי'. אע"כ או דנ"ד מדה"י או משום כפי' נקט מדה"י דוקא. ולכאורה נ"ל להוכיח מסוגיא דר"ה (לב:) דזריזות עדיפא מהידור דברוב עם. אך צ"ע ממתני' דבכורים פ"ג מ"ב ובפי' הרמב"ם שם עפ"י הירושלמי. אך אפשר דהירושלמי לשיטתי' דסבר גם בר"ה שם ובריש תענית דגם בשחרית כטעמא תמן. אבל לגמרא דידן טעמא אחרינא ע"כ בבכורים דלא תקשי מהלל. ואולי משום זהירות טהרתן. ונ"ל דהיינו דאמרינן בספ"ב דיו"ט אבל הלל כו' שכל מעשיו לש"ש שאמר ברוך ד' יום יום. דלפירש"י ז"ל צ"ע מאי שייך בטחון למגע מזריזות בדבר מצוה. ומאי מעליותא במדה זו. ומנא ידע דיזמין לו הקב"ה אם לא יזדרז מעצמו ויכין מתחילת השבת. ועוד דאיתא בפסיקתא והובא בפירש"י ז"ל על התורה ע"פ זכור א"י השבת שאם נזדמן לך חפץ יכה הזמינהו לשבת ודוחק לומר דאתיא כב"ש. דר' שמלאי ור' אבהו דאמוראי נינהו אמרי לה התם. והתם גופא אמר שמאי הזקן הי' לוקח עצים מאחד בשבת לשבת. אבל הלל הזקן היתה בו מדה אחרת יתירה שהי' אומר כל מעשיך יהי' לש"ש עכ"ל. ול"ל דל"פ כלל כמ"ש הב"ח בשם א"ז והובא במג"א סי' ר"נ. ובהא תניא בהדיא בש"א כו' ובה"א כו'. לכ"נ דהלל הזקן כיון שכל מעשיו לש"ש הי' נחשבת אכילתו בימי החול גם היא למצוה. וכדאיתא להדיא בויקרא רבה פ' ל"ד יעו"ש. לכן הי' אומר ברוך ד' יום יום. ר"ל שבכל יום יש לקיים מצות התלויות ולא לדחותם מפני החמורה דהיינו עונג שבת העתיד לבוא. אע"ג דעדיף דאית בי' תרתי ושמאי הי' נוהג לאכול בכל יום לכבוד שבת וכו'. ומ"מ ל"פ שמאי והלל. מדל"ח לה בג' מקומות. אלא שכל אחד הי' נוהג כמנהגו. ותלמידייהו פליגי איזה מנהג עדיף. והלכה כב"ה. עכ"פ מוכח דמצוה ביומו עדיפא:
אולם אפי' לדברי כת"ר שהן כד' התה"ד ז"ל מ"מ תמידין ומוספין ודאי דתרי מצות נינהו דאין שייכין זו לזו כלל. והן מצות חלוקות לכו"ע ועיקר הטעם במנחות שם משום מצות שימור כמ"ש א"ז. וא"ש בפשיטות מאי דקרי להו מקודש לגבי דלמחר כמ"ש. ובהך סוגיא דהעוסק וכו' ראיתי בהשמ"ח ד' ווין קושיא עצומה בשם הגאון מו"ה צבי חיות מזאלקווא לפי דעת התוס' והראב"ד ז"ל בט"י דטמא מת לאחר טבילה מביא פסחו ואותן אנשים אחרו מלטבול א"כ היכא מוכח דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי בעת שנטמאו עדיין היו יכולין לטהר עד הפסח. ולא משכחנא פירוקא לע"ע. ולענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל שם נכונים מאד דכיון דקיי"ל שכל שא"י ליכנס בשעת שחיטה ד"ר מקרי קשה באמת מ"ט שו"ז על ט"י בשרץ. וצ"ל כמ"ש רש"י ז"ל אליבא דעולא דאמר ד"ר לטהור ואין ד"ר לטמא ה"נ דרשינן לי' לענין טבול יום דכיון דבשעת שחיטה תלי צריך קרא על ט"י:
כ"ד ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה: