מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס החזקות · סימן יב
וראיתי להגאון בעל שעה"מ בה' אישות פ"ב הי"ד שכתב דדעת הטור בא"ע סי' ל"ז שכתב קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והיא בתוך ששה חדשים ונמצאו לה סימני בגרות הוה ספק וצריכה גט מב' כו'. ונראה דטעמי' ז"ל אע"ג דס"ל בעלמא דאזלינן בתר חזקה הוא דאורייתא היינו דוקא היכא דלא איתרע החזקה אבל היכא דאיתרע החזקה לא אזלינן בתר חזקה. והביא ראי' מדברי התוס' דיבמות פ' אלמנה לכ"ג (סח.) ד"ה רישא שהקשו גבי ספק בן ט' פוסלים דאמאי לא נעמידנו על חזקתו ראשונה שהי' קטן ותירץ דהשתא דאתי קמן הוה ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לה. אלמא דס"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתר חזקה. והביא שם בשם המהרי"ט ז"ל שתמה על דברי התוס' דיבמות דאיך אפשר לומר היכא דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה שהרי בריש נדה מוכח דלעולם אזלינן בתר חזקה. אע"ג דאיתרע לה השתא דמייתי לה לההיא דמקוה שנמדד ונמצאת חסרה כל טהרות שנעשו על גבה למפרע טמאות ופריך מינה למתני' דנדה ומסיק התם איכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך אלמא דאי לאו טעמא דהעמד טמא על חזקתו הוה מוקמינן מקוה על חזקתה אע"ג דהרי חסר לפנינו. והשיב עליו השעה"מ וכתב ולפע"ד אין כאן קושיא כלל דמ"ש התוס' ביבמות דכל דאיתרע חזקתה לא אזלינן בתרה כלל היינו לומר דספק הוה ומשו"ה קתני מתניתין דפוסלים משום דס' הוה אם הי' גדול באותה שעה אבל לאו למימרא דחשבינן לי' כגדול ודאי. והלכך משו"ה הוצרכו גבי מקוה לטעמא דתרתי לריעותא כי היכי דלהוי טמא ודאי דאי לא"ה הוה אזלינן בתר חזקה דמקוה אע"ג דהרי חסר לפנינו ומיהוי ספק עכ"ל השעה"מ. ולפע"ד נראה דהדין עם המהרי"ט דהא הגמרא בנדה הקשה שם ג"כ מחבית דלא הוה אלא ספק טבל. ואפ"ה מסיק שם הגמרא משום דהוה תרתי ריעותא וא"כ מוכח משם דחדא לריעותא אפי' ספיקא לא הוה משום דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא. וגם בנדה גופא הא מודה הלל לשמאי דלחולין טהורה למפרע וע"כ משום דמה"ד מוקמינן לה אחזקה דמעיקרא. אמנם לפי מה. שהובא דעת המהרי"ט בש"ש ש"ג פ"י דס"ל דחזקה העשויה להשתנות לא הוה חזקה. והא דטהורה לחולין הוא משום דומיא דסוטה שהוא להבא אבל למפרע טהור. וכן הביא שם בשם חידושי הר"ן שהביא משום י"מ שאע"ג דליכא חזקה מ"מ טהורה למפרע משום דגמרינן מסוטה יעו"ש. וא"כ ליכא ראיה ממה שהיא טהורה לחולין לכו"ע דחזקה דמעיקרא עדיפא. אבל באמת קשה לי לפי"ז דא"כ מאי פריך הגמרא לשמאי מחבית דהוה ספק טבל והכא טהורה לגמרי הא טומאה למפרע גמרינן מסוטה ולכך מקילין בספיקא אבל גבי איסורא ודאי אסורה מספיקא. אלא ע"כ צ"ל דטעמא דשמאי הוא ודאי מטעם חוקה כדמשמע פשטיות הגמרא. א"כ יש ללמוד מני' לדידן בחזקה שאינה עשויה להשתנות דחזקה דמעיקרא עדיפא אע"ג דאיכא ריעותא לפנינו. ועוד קשה לי לפי שיטה זו דחזקה דעשויה להשתנות לא הוה חזקה. או משום דאיכא ריעותא מגופה לא הוה חזקה א"כ אמאי אינה מקולקלת למנינה. וגם הגאון בעל ש"ש הביא שם ראי' ברורה דלא כמהרי"ט. ולפי"ז ע"כ אנו מוכרחין לומר דהטעם הוא משום דחזקה דמעיקרא עדיפא ולכך מה"ד טהורה היא למפרע ואינה מקולקלת למנינה. ואף שלכאורה מדברי התוס' יבמות (פח.) ד"ה ברי לי כו' דכתבו דנדה לא מקרי איתחזק איסורא משום דעומדת להשתנות משמע כדברי המהרי"ט. אכן בתוס' ב"ק (מו:) ד"ה מדעי ידעי דשותפות אית לי ס"ל דחזקת מעוברת והשתא ילדה מיקרי חזקה. אע"ג דאין לך עשוי להשתנות גדול מזה וע"כ נ"ל דמש"כ התוס' יבמות דלא מיקרי איתחזק איסורא היינו דלא הוה חזקה אלימתא כ"כ משום דעומד להשתנות ולכך נאמן בה עד אחד. אבל למילף מינה לשארי חזקות דע"א יפקיע אותה מחזקתה לא ילפינן. אבל מ"מ מיקרי חזקה דכל זמן דלא אשתני לפנינו מעמידין אותה על חזקתה:
ובעיקר קושית התוס' דיבמות גבי ספק בן ט'. לולי דבריהם שם הייתי אומר דלענין ספק בן ט' לא מצינן למימר נעמידנו על חזקתו. כיון דכל הספק הי' אצלנו באיזה זמן נולד. כגון אם הספק אצלנו עליו אם נולד בניסן או באייר ואם נולד בניסן כלתה לו ט' שנים שלו בניסן. ואם נולד באייר כלתה לו באייר. וא"כ האיך תכריח לנו החזקה שלו שבודאי נולד באייר ולא בניסן. ולפע"ד נראה דלגבי זה לא שייך חזקה כלל ונראה דזה דעת הרשב"א ז"ל בתשובה אלף רי"ו שכתב שם הלכך אשה זו כיון שנסתפקו במספר שנותיה אנו חוששין שמא הגיעה לכלל שנים ומקודשת דבר תורה. וגם הא דלא מוקמינן אותה בחזקת כשרות משום כיון דודאי נבעלה א"כ הרי איתילד ריעותא לפנינו וכבר בארנו למעלה דדעת הרשב"א הוא דבכה"ג לא מוקמינן לה אחזקתה מדאורייתא. אבל מדרבנן הא רוב הראשונים מודים דהיכא דאיתילד ריעותא לפנינו לא מוקמינן לה אחזקתה:
עוד כתב שם השעה"מ ומדברי הר"ן בחולין גבי גבינות נראה דס"ל כדעת התוס' בריש נדה דאזלינן בתר חזקה אף היכא דאיתרע החזקה דלא כדעת רש"י והטור. אלא דלפי"ז יש לתמוה על הטור ביו"ד סי' פ"א שפסק כדברי הר"ן הללו ואלו כפי מ"ש בא"ע נראה דס"ל כל דאיתרע החזקה לא אזלינן בתרה ומסיק שם ולכן נראה דגבי גבינות שאני דחזקה אלימתא היא כיון דאתא מכח רובא דרוב בהמות כשרות הן הלכך אלימא טפי דאפי' היכא דאיתרע מוקמינן לה אחזקתה כי' ע"כ. ונפלאתי ע"ז האיך אפשר לומר דחזקה דאתא מכח רובא עדיפא מחזקה ברורה. הא התוס' דחולין ונדה ס"ל לאסור הגבינות אם שחטו הבהמה ונמצאת טרפה משום דכל חזקה שלא נתבררה בשעתה לא אזלינן בתרה. ואי משום חזקה דאתי מכח רובא. סוברים דאע"ג דהיכא דלא איתרע הוה חזקה מדקאמר נשחטה הותרה וזה הוה חזקה מכח רובא מ"מ כיון דאיתרע לא הוה חזקה ומשמע להדיא מדבריהם דאי הוה אמרינן דחזקה אף שלא נתבררה בשעתה נמי הוה חזקה וא"כ כיון דחיתה יותר מי"ב חודש נתברר למפרע שלא היתה טרפה אז היו מותרין הגבינות אע"ג דאיתרע החזקה. אלמא דס"ל דחזקה ברורה עדיפא מחזקה דאתא מכח רובא. וכן מוכח מדברי הרא"ש שם. ואף שמסיק שם הרא"ש כדברי רבינו יונה דאע"ג דהוה רק חזקה דאתא מכח רובא ואיתרע נמי מהני. מ"מ מוכח שם דחזקה ברורה ודאי מהני אף דאיתרע וא"כ איך אפשר לומר דהטור יסבור דחזקה ברורה גריע מחזקה דאתא מכח רובא. היפך מדעת התוס' והרא"ש אביו ז"ל:
ובזה נסתר גם תירוץ השעה"מ שם על דעת הטור הנ"ל מההיא דפ' המדיר הנ"ל דאזלינן בתר חזקה דגופה אליבא דר"ג דהלכתא כוותי' אע"ג דאיתרע לה חזקה שהרי מום לפנינו וכתב דכפי האמור לא קשה מידי דהתם נמי איכא רובא ורובא דעלמא לאו בני מומין הן עכ"ד. אבל לפי מש"ב דחזקה ברורה לא גרע מחזקה דאתא מכח רובא א"א לתרץ כן. אך מ"מ לכאורה יש לקיים תירוצו באופן זה. כיון דאיכא כאן רובא דמסייע לחזקה דמעיקרא גם הטור מודה דחזקה דמעיקרא עדיפא נגד חזקה דהשתא וכה"ג כתב הש"ך בסי' א' סק"ח לתרץ קושיתו על הרמ"א דפסק לענין שוחט שבדקו ונמצא שאינו יודע אם נטל פעם אחת קבלה לא מטרפינן למפרע דאמרינן השתא הוא דאיתרע דקשה מ"ש ממקוה שנמצאת חסרה דאמרינן כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאים. וכתב דזה לא קשה מידי כיון דהכא איכא חזקה ורובא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. אבל באמת דברי הש"ך אינם נוחים לי דמוכח מדברי התוס' והרא"ש דאינם סוברים כן. דהא הקשו התוס' בכתובות (עה:) ד"ה אבל. וז"ל ומיהו תימא לר"י דהיכא מצי למימר דאי לאו חזקת ממון דהכא הי' אזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף והא הוי חדא במקום תרתי דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנויה. וכי תימא אדרבה העמד אותה בחזקת שלמה והשתא הוא דנעשה מום הרי מום לפניך דכי האי גוונא חשבינן תרתי לריעותא גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ע"כ. ולפי דברי הש"ך לא קשה מידי דהא גבי מומין איכא רובא דמסייע לחזקה. וכן מדברי הרא"ש שהובא בש"מ שהבאתי למעלה שהקשה על מה דאסרינן גבי אשת כהן דנמצאת פ"פ אמאי לא מוקמינן לה אחזקה שהיא כשרה לכהונה ונימא לאו תחתיו זנתה. ואי משום דאיכא חזקת הגוף שהיא היתה בתולה כנגדה. הרי חזקת הגוף איתרע דהרי בעולה לפניך כמו דאמרינן גבי מקוה ותירץ שאני מקוה דחסר ואתאי. ואי כדברי הש"ך מעיקרא לא קשה מידי. דהכא גבי בתולה איכא נמי רובא דמסייע להחזקה היינו דרוב בתולות שלמות נשאות אע"כ דס"ל דאין לחלק בכך דלעולם אזלינן בתר חזקה דהשתא היכא דמסייע לה עוד חזקה. ולכאורה יש לומר דהתוס' דפ' המדיר ס"ל כדברי הש"ך. אך קושייתם הוא ממומין דאפשר לומר שמשעה שנולדה היו בה המומין הללו. וא"כ לא הוה רק חזקה דאתא מכח רובא לבד וכיון דאיתרע השתא לפנינו יצטרפו לחזקת הפנויה כמו גבי מקוה. אבל ז"א דהא התוס' בנדה ס"ל דגבי חזקה דאתא מכח רובא כיון דאיתרע לא מוקמינן אחזקתה כלל. וע"כ צ"ל לפי"ד דהם מפרשים הא דמוקמינן אחזקתה חזרת הגוף הוא במומין דא"א לומר שמשעה שנולדה היו בה מומין הללו. וא"כ הוה כאן חזקה ברורה וחזקה דאתא מכח רובא. ואפ"ה הקשו התוס' ממקוה א"כ ע"כ צ"ל דלא כדעת הש"ך:
אבל לאחר העיון יש לישב דברי הש"ך דהא דס"ל להתוס' דאע"ג דחזקה דאתא מכח רובא מסייע לחזקה דמעיקרא מ"מ דמי למקוה. איכא למימר משום דאזלי לשיטתם דס"ל כיון דאיתרע לא מוקמינן אחזקה כלל היכא דאתא מכח רובא ולכך לא מהני נמי לסייע לחזקה ברורה. אבל לפי מאי דפסקינן אנן לגבי גבינות כרבינו יונה דאף גבי חזקה דאתא מכח רובא ואיתרע מ"מ מוקמינן אחזקה דמעיקרא. א"כ היכא דאיכא לפנינו חזקה ברורה דמעיקרא וחזקה דאתא מכח רובא כמו גבי שוחט או גבי מומין אע"ג דמסייע לחזקה דהשתא עוד חזקה מ"מ עדיפא חזקה דמעיקרא כיון דאתא מכח תרווייהו מכח חזקה ברורה ומכח רובא. וכן קושית הרא"ש בש"מ שהקשה לענין פ"פ ג"כ איכא למימר דקושיתו הוא לפי שיטת התוס' דס"ל דחזקה דאתא מכח רובא לא הוה חזקה היכא דאיתרע. וכן הביא הרא"ש בחולין בתחלה דעת התוס' ואח"כ מסיק שם ועוד י"ל כר"י יעו"ש. ואף שישבנו דברי הש"ך מ"מ לישב דעת הטור בזה כמו שתירץ השעה"מ רחוק לומר כן לפע"ד. כיון דהטור פסק לגבי גבינות כרבינו יונה. א"כ גבי מומין אפי' היכא דאפשר לומר שמשעה שנולדה היו בה ולא הוה רק חזקה דאתא מכח רובא נמי מהני. וקושית השעה"מ על הטור גבי בוגרת ממומין נראה לישב דהא הר"י כתב דהא דגבי מומין מעמידין אותה על חזקתה אע"ג דא"א לומר עכשיו נולדו משום דאין מחזיקין מרשות לרשות ואמרינן כנוכ"ה. וא"כ לא קשה כלל הא דגבי בוגרת חיישינן לחזקה דהשתא וגבי מומין לא חיישינן. משום דגבי מומין כנוכ"ה מסייע לחזקה דמעיקרא ולפי"ז אין צריך לדחוק ולומר לפי"ד התוס' דנדה וחולין דס"ל דחזקה דאתא מכח רובא היכא דאיתרע לפנינו לא מהני. דהא דגבי מומין מהני ע"כ איירי דוקא במומין דא"א לומר משעה שנולדו הי' והוה חזקה ברורה כמש"ל אלא איכא למימר דגם התוס' מודים כיון דאין מחזיקין מרשות לרשות הוה כאלו לא איתרע רשות האב כלל ואפי' חזקה דאתא מכח רובא נמי מהני. ולפ"ד מוכרח לומר כן. דאלת"ה תקשה לפי"ד התוס' דס"ל דחזקה דאתא מכח רובא היכא דאיתרע לא מהני א"כ מאי פריך הגמרא שם (עו:) על רמי בר יחזקאל דס"ל גבי מחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה כו'] כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי' ותנא תונא כו'. ממחט שנמצא בבית הכוסות כו' ואי דלא יהיב הטבח דמי בעל בהמה בעי לאתויי ראי' ומפיק ואמאי ספיקא ברשות טבח אתילד. ודלמא שאני מיתת החמור דמוקמינן לה בחזקת שהיא קיימת והשתא הוא דמתה וכיון דמסייע לה הסברא דכנוכ"ה מהני לאפוקי ממונא וכן גבי מומין שנמצאו לכלה בבית חמיה איכא ג"כ חזקה והסברא דכנוכ"ה ועיין תוס' שם ד"ה ותנא כו'. אבל גבי בהמה דהוה חזקה רק מכח רובא וכיון דאיתרע לא הוה חזקה לפי דעתם. ומשום הסברא דכנוכ"ה בלבד אולי גם רמי ב"י מודה דלא מהני לאפוקי ממונא. אע"כ כמש"כ דגם חזקה דאתא מכח רובא ואיתרע. כיון דאיתרע ברשות אחרת וכיון דאין מחזיקין מרשות לרשות הוה כאלו לא איתרע כלל והוה חזקה מעליא אף לדברי התוס' כנ"ל בזה
אמנם דעת הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז סק"ב דחזקת חי לא מיקרי חזקה ומביא ראי' לזה מהא דאמר רמי ב"י שעל בעל הפרה להביא ראי' שמת תחלה כיון שהספק נולד ברשותו פי' שבעל החמור עשה כבר משיכה בפרה אמאי הוצרך לומר בשביל שהספק נולד ברשותו תיפוק לי' דמוקמינן בחזקת חי כו'. והנה לפי דבריו אפשר לישב דברי התוס' דלא כמו שפירשתי. דלפי דעתו בסברא דכיון שנולד הספק ברשותו נמי מפקינן ממונא בלא צירוף חזקה. אבל באמת תמוהים לי דבריו מאד דהא התוס' ד"ה ותנא כתב להדיא דמטעם חזקה נגעו בה ולא מטעם דכיון שנולד הספק ברשותו לבד. וכן משמע מדברי התוס' שם ד"ה וחדא יעו"ש. ועוד דלפי דעתו שחזקת חי לא חשיב חזקה א"כ מאי מביא ראי' מכלה הא גבי כלה איכא נמי חזקת הגוף דמסייע לסברא דכ"נ וכ"ה. וקושית הט"ז דלמה לי טעמא דנולד הספק ברשותו תיפוק לי' מטעם חזקה דמוקמינן לי' בחזקת שהוא חי והשתא הוא דמת. י"ל דהא כתבו התוס' שם ד"ה כל. דאפי' היכא דבעל הפרה הוא מוחזק עתה בפרתו כגון שמשכה בעל החמור והניח ברשות בעל הפרה או שקנה אותה בשאר קנינין] וא"כ אי לאו מטעם דכנוכ"ה מטעם חזקה לבד לא מהני לאפקועי ממונא. וכ"ש כיון שבעל החמור ג"כ טעין שמא כמש"כ התוס' שם ד"ה רישא כו'. ואף שלדברי רב אשי נראה לכאורה דסובר דמטעם חזקה לחודא נמי מהני לאפקועי ממונא. אבל באמת איכא למימר דגם רב אשי מודה דצריכין גם לסברא דכנוכ"ה. וכ"ש בדטעין שמא. והא דלא ניחא לי' בתירוצו של רבא משום דקשה לי' אמאי לא מהני אם הביא הבעל ראי' שמשנתארסה היו בה מומין הללו וכמ"ש הפנ"י שם. ולא ידעתי ל"ל להנקודות הכסף לדחות דברי הט"ז מטעם דאיכא חזקת מרא קמא כנגדה. ולא דחי משום דאיכא חזקת ממון כנגדה וכמ"ש. ועין בקצה"ח סי' רכ"ד ס"ב מה שנסתפק באם נגנב או נאבד המקח אחר גמר הקנין שהי' ביניהם. וכתב דאפשר דע"כ לא אמרינן כל הנולד ספק ברשותו אלא היכא דאיכא חזקת הגוף וכמו בספק טרפה וחזקת הגוף דאלים טובא הוא דאין מחזיקין מרשות לרשות ואמרינן ברשותא דהשתא אישתני גופה אבל בגנבה ואבדה דלא הוה חזקת הגוף דלא אישתני אע"ג דחזקה הוי. אבל לא אלים כמו חזקת הגוף כו' וכן נראה מדברי המרדכי ס"פ המדיר ע"ד המעיל שקנה ונתאנה ונולד הספק אם הי' האונאה בשעת המקח או השתא הוא דהוזל ורצה לומר דדמי להאי דטבח להביא ראי' ודחי לה משום דשאני התם דחזקת הגוף מסייע למוכר דאוקי חיותא בחזקת שאינה טריפה כו' ע"ש ע"כ. וא"כ מבואר להדיא מדברי המרדכי כמ"ש דהטעם הוא משום דהחזקה מסייע להסברא דכנוכ"ה:
אח"כ ראיתי בפ"י דהקשה לדברי התוס' דחולין ודנדה דס"ל דחזקה דאתא מכח רובא כיון דאיתרע לא מהני א"כ אמאי פריך הגמרא מטבח דהא שם הוה חזקה דאתא מכח רובא. כמו שהקשינו למעלה. ע"כ למד מזה דין חדש דאפי' מאן דטריף הגבינות הוא דוקא בטריפות דאתי מגופה כגון נקב קרום של מוח וכיוצא בו דאפשר שנולד עמו. משא"כ בטריפות דאתי מעלמא כגון ע"י מחט או קוץ דלא שייך לומר שנולד עמו כו"ע מודים דהגבינות כשרין. ואף שהסברא נוטה כדבריו. מ"מ ראיתי דמדברי הרשב"א מוכח דלא ס"ל לחלק בזה. דהא הרשב"א במ"ה הודה לדברי הרא"ה במה דס"ל דאין לחלק בין שעה אחת לזמן מרובה. וכתב דהא דמכשירין הגבינות הוא דוקא דיכולין לומר שנמצאו הטריפות בתר שחיטה כגון שנמצא מחט באחד מן המקומות שנקיבתן טורפות ולא נודע אי נגמר הנקיבה משני צדדין מחיים או לאחר שחיטה מיד עם נדודה וכיוצא בזה ע"כ. א"כ מוכח להדיא מדבריו דגם בטרפות ע"י מחט או קוץ היכא דליכא למתלי דלאחר שחיטה נגמר הנקב מטריפין הגבינות למפרע ודלא כדפנ"י. וקושיתי' ע"כ צריך לתרץ כמו שתירצנו למעלה כיון דאין מחזיקין מרשות לרשות הוה כמו שלא איתרע כלל ואף בחזקה דאתא מכח רובא נמי הוה חזקה מעליא. ובזה נראה לישב מה שקשה לכאורה על דברי הטור דפסק בחו"מ סי' רכ"ד דאם קנה קודם ג' ימים מן השחיטה על הטבח להביא ראי' אף שהוגלד פי המכה. וגבי גבינות פסק דאם הוגלד, פי המכה כל הגבינות אסורות אף שקודם ג' ימים. כיון דא"א לומר השתא הוא דאיתרע לא מוקמינן אחזקתה. ולפמ"ש א"ש דס"ל כסברת הרשב"א הנ"ל. וא"כ כיון דאין מחזיקין מרשות לרשות הוה כאלו לא איתרע רשות אחרת כלל. ואמרינן כנוכ"ה לקיים המקח. ואין להקשות לפי"ז מאי מקשה התוס' בכתובות (עה:) ד"ה אבל כו' דאמאי הולכין אחר חזקת הגוף דהא הוא חדא במקום תרתי דהרי יש כאן חזקת פנויה וגם הרי מום לפניך. הא כיון דאין מחזיקין מרשות לרשות הוה כמו שלא איתרע כלל לפי דברינו. ונראה דהא רבא קאי לפי דברי ר"א דקאמר שם תברא כו' וא"כ ר"ג דקאמר על הבעל להביא ראי' הוא אף שנמצאו מן האירוסין ורבי יהושע פליג עליו בין מן האירוסין ובין מן הנשואין וע"ז קאמר רבא הא דס"ל לר' יהושע דלא אזיל בתר חזקה דגופה היינו היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל בתר חזקה דגופה וא"כ משמע מדברי רבא דאזלינן בתר חזקה דגופה אפי' היכא שנמצא מן האירוסין היכא דליכא חזקת ממון כנגדה. ושם הוה רשות האב ולא שייך לומר דאין מחזיקין מרשות לרשות. וא"כ קשה הלא לפ"ז הוא חדא במקום תרתי. אך לפי מה שפירשתי למעלה לישב דברי הרשב"א בת"ה דר"א ור"א סוברים דגם מן האירוסין מיקרי רשות הבעל עלי'. א"א לתרץ כן דברי התוס' אבל באמת אין זה מוכרח דגם התוס' מפרשים כן:
ועתה נשובה לישב דעת הטור גבי בוגרת במאי דס"ל דלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא. אף דמוכח מכמה סוגיות בש"ס דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא. וע"כ צ"ל דבוגרת כיון דלפעמים עשוי' לבגר בתוך ששה חדשים ואין לזה זמן קבוע הוה חזקה העשויה להשתנות. כמש"כ המהרי"ט שהבאתי למעלה ולכך אין מעמידין אותה על חזקתה כיון שהיא בוגרת לפנינו חיישינן למפרע. אבל גבי נדה ע"כ צ"ל דלא כמ"ש המהרי"ט דלא הוה חזקה רק משום דילפינן מסוטה לכך היא טהורה למפרע. אלא כמש"ל משום דרוב פעמים אינה רואה אלא בהרגשה. וכן כותלי בית הרחם רוב פעמים לא מוקמי דם לכך מוקמינן לה בחזקת טהרה כ"ז שלא הרגישה. אבל מ"מ נראה דא"א לומר דתוך ששה חדשים אין לה חזקת נערות כלל דא"כ אף אם לא בדקה עד אחר ששה חדשים וקדשה עצמה תוך ששה חדשים הוי ספק קדושין. ובאמת מדברי הטור משמע דדוקא כשבדקה תוך ששה חדשים ונמצאת אצלה סימני בגרות דאז חיישינן למפרע. ע"כ נראה דחזקת נערות תוך ששה חדשים ודאי דהוה חזקה. אך כיון דעשויה להשתנות מעצמה בלא שום סיבה לזו והיכא דאיתרע לפנינו לא מוקמינן אחזקה דמעיקרא וחיישינן למפרע. א"כ לפי"ז סובר הטור דלא כהתוס' דב"ק דס"ל דחזקת מעוברת אע"ג דלמילד קיימי ואיתרע החזקה לפנינו מ"מ אמרינן דהשתא היא דילדה:
עוד אפשר לישב דעת הטור דלכך פסק דהוי ספק קדושין משום דחזקת פנויה מסייע לחזקה דהשתא אע"ג דהטור מיירי דאף היא קדשה עצמה א"כ לכאורה אין כאן חזקת פנויה דהא היא מקודשת ממ"נ כמו שכתבו התוס' בקדושין (עט.) ד"ה קדשה כו'. נראה דדעת הטור אינו כן דכיון דסוף סוף בהאי שעתא דקדשה הוי שייך חזקת פנויה ולא חלו קדושי אביה כלל ולית לן למימר דע"י שקדשה עצמה אח"כ הדרי וחיילי למפרע. ולדעת הטור ע"כ צ"ל דפלוגתא דרב ושמואל ה"ה בקדשה אביה לחוד דלא כדעת התוס'. וכן כתב הב"י דהרמ"ה חולק על סברת התוס'. דלדעת התוס' בקדשה אביה לחוד כיון דחזקת פנויה מסייע לחזקה דהשתא גם שמואל מודה דלא חיישינן לקדושי אביה. ומדברי הרמ"ה נראה דאינו סובר כן יעו"ש בב"י. אבל אח"כ התבוננתי דהטור ע"כ צריך לסבור כדעת התוס' בקדושין דכיון דקדשה גם היא עצמה אין כאן חזקת פנויה ואזלינן בתר שעתא שבאו לפנינו לדון בזה. דאל"כ תקשה לדעת הטור אמאי לא מצרפינן באמת חזקה דהשתא דהרי בוגרת לפניך לחזקת פנויה. ואמאי לא נימא דקדושי אביה לא ליהוי אף ספק קדושין. כמו דמצרפינן גבי מקוה חזקת המקוה דחסרה לפניך לחזקת הטמא דמשוינן לי' ודאי טמא. וכן הבאתי למעלה שהרא"ש הקשה כן בתוס' הרא"ש בסוגיא דפ"פ אמאי לא מצרפינן חזקה דהשתא דהרי בעולה לפניך לחזקת כשרות. ומה שמתרץ משום דלא שייך גבה חסר ואתאי כמו לגבי מקוה ע"כ לא שייך הכא. דע"כ צ"ל לפי שיטת הרא"ש דסובר דחילוק מן חסר ואתאי קיימא גם לפי המסקנא ע"כ צ"ל דגבי בוגרת נמי שייך בגר ואתאי. דאל"כ אמאי לא מחלק הגמרא בחלוק זה בין בוגרת למקוה. ועוד דאם נימא דלא כהתוס' א"כ תירוץ הגמרא אינו עולה דמה מתרץ הגמרא התם תרתי לריעותא והכא חדא לריעותא הא הכא נמי איכא תרתי. ולדעת הרמ"ה דחולק על התוס' דקדושין ע"כ צ"ל דס"ל כמו שהבאתי למעלה דברי התוס' דכתובות פ' המדיר דמתרצין דחזקת הפנויה לא חשיבא כלל חזקה כנגד חזקת הגוף. אבל הרא"ש דמחלק בין חסר ואתאי ע"כ לא ס"ל כהתוס' הנ"ל. אלא כדעת התוס' דקדושין. וא"כ הטור ודאי לא יחלק על אביו הרא"ש ז"ל. אלא ע"כ צ"ל כמשב"ל דהטור הוא דסובר דחיישינן לחזקה דהשתא רק דוקא בהך חזקה דעשויה להשתנות. כיון דאיתרע לפנינו וכמשב"ל:
לפי זה יוצא לנו הדין כהח"מ דגם אפי' קדשה עצמה לבד נמי צריכה גט מספק ולא כהב"ש דכתב דאם קדשה עצמה בלא אביה נראה דלכו"ע לא חיישינן כיון דאיכא חזקת נערה וחזקת פנויה דז"א דאם סובר הטור דחזקת נערות מיקרי חזקה א"כ אפי' היכא שקדשה אביה וגם עצמה נמי ליזיל בתר חזקה דמעיקרא כמו שבארנו דבכמה מקומות מוכח דחזקה דמעיקרא עדיפא. וע"כ צ"ל דחזקת נערות לא חשיבא חזקה גמורה היכא שראינו שנשתנה משאר נערות ונתבגרה בתוך ששה חדשים מה שאין דרכן של נערות להתבגר בתוך ששה חדשים ע"כ חיישינן גם למפרע. ולכך אפי' היכא שקדשה רק עצמה בלבד נמי חיישינן דחזקת פנויה הא איתרע כיון שקדשה שקדשה עצמה. א"כ איתילד ריעותא בחזקתה לפנינו. אבל היכא דלא ראינו עד אחר ששה חדשים אף שנמצא לה כעת סימני בגרות לא חיישינן לקדושי עצמה מטעם דמוקמינן לה אחזקתה:
עוד ראיתי דמה שכתבתי למעלה דלא כדברי התוס' דיבמות דהספק על הזמן ר"ל באיזה זמן נולד לא שייך לאוקמי על החזקה דמעיקרא. יש לדקדק כן מדברי הרמב"ם. דהנה הרמב"ם בה"א פ"ג הי"ד כתב היתה הבת ספק בוגרת בין שקדשה אביה שלא לדעתה בין שקדשה עצמה שלא לדעת אביה ה"ז מקודשת בספק לפיכך צריכה גט מספק. וכתב שם הלח"מ וז"ל נראה מדברי רבינו ז"ל שלא הזכיר כלל הדין האמור בגמרא ומאי דכתב ספק בוגרת כל שיש לה ספק בשנותיה אם עברו כבר ששה חדשים שבין נערות לבגרות או לא. קשה קצת א"כ אמאי לא אמרינן דאוקמינן אחזקתה ולהוי נערה ובשלמא כשקדשה אביה לא אמרינן אוקמה אחזקתה והוי נערה ומקודשת משום דאיכא חזקה אחרת כנגד זו והיא חזקה דאוקמה אחזקה דפנויה כמש"כ התוס' ז"ל וכיון שיש שתי חזקות סותרות זו לזו הוי ספק מקודשת. אבל כשקדשה עצמה לוקמה בחזקת נערה ואינה מקודשת וגם חזקת פנויה מסייעת לזה יעו"ש מה שהאריך לתרץ דברי הרמב"ם. ולפ"ד נראה דהדברים כפשטן כיון דעיקר הספק אצלנו באיזה זמן נולדה הבת וכלו הי"ב שנים וששה חדשים לא שייך לאוקמה על החזקה. וכן נראה שגם הב"ש בסי' ל"ז סק"ד מפרש כן דברי הרמב"ם [וצ"ע על הב"ש אף שמהרשב"א סימן אלף רי"ו נראה דג"כ סובר כדעת הרמב"ם דבזה לא שייך חזקה. מ"מ האיך לא העיר דהתוס' דיבמות חולקין ע"ז]. ובזה ניחא דברי הרמב"ם פ"ח מה"ת הי"ד דכתב שם ספק בן ט' שנים ויום אחד ספק שאינו [וזה קאי על אשה שנבעלה לפסול לה] ה"ז אסור לאכול בתרומה. ונראה שם מדבריו דאף שהוא גם עתה בספק זה מ"מ פוסלה. דלא כדברי התוס' והיינו מטעם הנ"ל דבזה לא שייך לאוקמי אחזקה. והא דלא אמרינן גבי אשה לוקמינה בחזקת כשרות דכיון דודאי נבעלה לספק זה ואיתילד הריעותא לפנינו לא שייך לאוקמה על החזקה. וכן גבי קדושין לא שייך לאוקמה בחזקת פנויה כיון דודאי נתקדשה איתרע חזקתה: