מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס החזקות · סימן יא
אח"כ ראיתי להרשב"א בחידושיו ליבמות (קטו:) גבי אי חיישינן לשני יצחק ריש גלותא דכתב שם וז"ל וקשה לי קצת דאם איתא דטעם דרבא משום כאן נמצאו וכאן היו ואזיל לטעמי' דאית לי הכין בפ' המדיר הא לא קיי"ל התם בטעמי' דרבא אלא כרב אשי דהא מסקנת דשמעתא משמע דלית לי' לרבא כנ"ל. וי"ל דלגבי ממונא היא דלא אמרינן הכי הא לגבי אשה משום עגונה אמרינן. וכדאמרינן נמי לגבי טומאה אין מחזיקין טומאה ממקום למקום שכל הטומאות במקום מציאתן וכשעת מציאתן עכ"ל ונפלאתי ע"ז דהאיך אפשר לומר דרב אשי לא ס"ל הסברת דכנוכ"ה. א"כ מאי טעמא דמומין. הא כיון דא"א לומר בשעה זו נולדו אין כאן חזקה כמ"ש הרשב"א בעצמו בשם רבו ר"י. ועוד קשה האיך מוכח דרב אשי לא ס"ל הסברא דכנוכ"ה הא מצינן למימר דגם הוא ס"ל הך סברא והא דצריך לתרץ רישא במנה לאבא בידך הוא משים דס"ל דחזקה דגופה עדיפא מסברא דכנוכ"ה. ולכך אי הוה כמנה לי בידך הי' צריך הבעל להביא ראי' אף אם נמצאו ברשות האב משום דחזקה דגופה מסייע לה וכן כתב הריטב"א בכתובות דלכך נייד רב אשי מתירוץ רבא. וצ"ע על הריטב"א דביבמות כתב כדברי הרשב"א הנ"ל דרב אשי לא ס"ל סברא דכ"נ וכ"ה וסותר דברי עצמו. ומצאתי להש"מ שמביא בשם הרשב"א בחידושיו לכתובות וז"ל ונ"ל דרב אשי לא ס"ל כאן נמצאו וכ"ה דאלו טוען האב ברי א"נ בבוגרת דה"ל מנה לי בידך אע"ג שהיא בבית אביה על הבעל להביא ראי' ובטומאות דוקא אמרינן אין מחזיקין ממקום למקום אבל בממונא לא אמרינן. והכי נמי משמע לכאורה בנדה בפ' הרואה דתניא התם בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תילה בה ואמר רב ששת עלה לענין דינא תנן ואם איתא דלענין דינא אמרינן כנוכ"ה אפי' לענין דינא נמי נימא שתהא שניה חייבת לכבס משום דכ"נ וכ"ה. א"נ בין בטהרות בין בממונא לא אמרן אלא דוקא בכיוצא בטהרות דליכא טענת ברי אלא שמא אבל בכעין מתני' דהכא ובכעין מתניתין דהנושא את האשה דברי ושמא אע"ג דמסייע למאן דטעין שמא כנוכ"ה אפ"ה ברי עדיף. וזה עיקר. וההיא דנדה משום דחלוק ברשות משאילי' קאי וכיון שכן לענין דינא מצי אמרה לה שניה ברשותך אתילד ריעותא כו' עכ"ל. והנה נראה מדברי הרשב"א עצמו לפי תירוץ השני שלו שכתב וזה עיקר שהסכים דגם רב אשי ס"ל הסברא דכנוכ"ה. והא דפליג רב אשי על רבא הוא דוקא היכא דהאב טעין טענת ברי או שהיא בוגרת דלרבא אמרינן כנוכ"ה. ולא מהני טענת ברי של האב היכא דנמצאו בבית אביה. ורב אשי ס"ל דגם כאן לא אמרינן כנוכ"ה ומהני טענת ברי. וע"כ משום דמסייע לי' להאב לטענת ברי שלו חזקת הגוף. וא"כ צ"ע דברי הרשב"א דיבמות דכתב דרב אשי לא ס"ל כנוכ"ה:
עוד צ"ע בדברי הרשב"א כיון דס"ל בתירוץ השני דאמרינן גם בממונא דהיכא דשניהם טוענים שמא אמרינן כנוכ"ה אף לדברי ר"א. אמאי פסק דלא כשמואל דאמר כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראי'. עיין בהה"מ פ"כ מה' מכירה הט"ו שכתב וז"ל ואם לא הביא ראי' ישלם הדמים. זה מבואר בסוגיא שם אליבא דשמואל דכי אמרינן בברייתא לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראי' דוקא כשנתן הטבח המעות כו' אבל לא נתן הטבח המעות אין על המוכר להביא ראי' אלא מוציאין מן המוכר בלא ראי'. ומ"מ כבר כתבתי דיש פוסקים דלא כשמואל וכאן אם לא נתן הטבח דמים על המוכר להביא ראי' כו'. וכן הרשב"א ז"ל הקשה לדברי המחבר לומר דסוגיא דלא כהלכתא עכ"ל [ועיין ברשד"ם ח"מ סי' ש"ט שהביא לדברי הה"מ הללו וכתב סוף דבר דפלוגתא רבוותא היא אם לא יהיב טבחא דמי אי מפקינן אי לא מפקינן] וכן הובא בש"מ על כתובות דברי הרשב"א בחידושיו ומשם יצאו דברי הה"מ הללו. וטעמא דרשב"א משום דס"ל דשמואל אזיל בשיטת רבא. אבל לפי מאי דקיי"ל כרב אשי לא אמרינן כנוכ"ה. וקשה הא הוא כתב על ותירוץ השני וזה עיקר. וכן הרשב"א בחידושיו לחולין (נא.) הביא דברי התוס' דלעולם קרי ללוקח מוציא ואעפ"י שלא נתן עדיין מעות וטעמא דמלתא משום דאמרינן מספק שברשותו נולד הטרפות כדאמרינן בכתובות גבי מומין שבאשה כנוכ"ה כו' ולא חלק ע"ז. וצע"ג בכל זה:
ולכאורה אפשר לישב קושיא הראשונה שהקשיתי על הרשב"א כיון דר"א לא ס"ל נמצא כו' א"כ מאי טעמא דמומין דאמרינן שם העמידנה על חזקתה הוא משום דהא דכתב הרב ר"י כיין דאיתרע החזקה לפנינו וע"כ בשעה זו לא נולדו. ח"כ לא הוה חזקה אין כוונתו דמשו"ה לא הוה חזקה כלל. אלא משום דמעמידין חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא והוה ספק השקול. לכך היכא דהסברא דכנוכ"ה מסייע לחזקה דמעיקרא גם ר"א ורב אשי מודים דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא. אך קשה לפי"ז מאי פריך הגמרא בכתובות מרישא [דנמצא בבית אביה] לסיפא [דנמצא בבית בעלה] הלא הא דמהני בסיפא חזקה דמעיקרא הוא משום דמסייע לי' הסברא דכנוכ"ה. וא"כ ברישא דליכא הך סברא כנוכ"ה ואיכא חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא לכך לא מהני חזקה דמעיקרא להוציא ממון. ולפי משב"ל שדעת ר"א ורב אשי הוא דכל זמן אירוסין מיקרי רשות הבעל עלי' כיון דלענין מומין שנולדו אז אמרינן נסתפחה שדהו יש לישב קושית הגמרא מרישא לסיפא. ומה דהוצרכו האמוראים לתרץ ע"ז משום דגם ברישא מסייע הסברא דכנוכ"ה לחזקה דמעיקרא. אך דברי רבא צ"ע גם לפי"ז. דהא הוא סובר דכל זמן אירוסין לא מיקרי רשות הבעל עליה. וא"כ אמאי צריך לומר דרישא מטעם כנוכ"ה. הא אפי' בלא טעם דכנוכ"ה ג"כ ניחא הא דצריך האב להביא ראי' דאיכא חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא. ואולי יש לדחוק דעיקר תירוצו הוא משום דבסיפא איכא הך סברא דכנוכ"ה. והא דקאמר ברישא כנוכ"ה הוא לאו דוקא. ועיין בש"מ שם. אבל באמת מדברי הראשונים נראה דהם אינם מפרשים כן וא"כ קשה כנ"ל:
ע"כ נ"ל לומר דלא כמו שעלה בדעתי מקודם דגם בחזקה ברורה ס"ל להרשב"א היכא דא"א לומר דעתה איתרע רק זמן מה מקודם לא הוה חזקה. אלא נ"מ בין חזקה דאתא מכח רובא ובין חזקה ברורה. דבחזקה דאתא מכח רובא כיון דחזינן דאיתרע מקודם ויצא מן הרוב ולא ידעינן אימתי יצא מן הרוב ע"כ איתרע לגמרי. אבל גבי חזקה ברורה אף דאיתרע זמן מה מקודם מ"מ זה שיכולין לתלות דעכשיו איתרע בודאי תלינן. והא דהקשיתי מכתם שהביא הרשב"א בשם ר"י ראי' ושם לכאורה הוה חזקה ברורה דאשה בחזקת טהורה עומדת כמש"ל. נראה דאף ללישנא קמא דנדה (ב.) דהטעם דב"ש דקאמר דיה שעתה הוא משום דאשה בחזקת טהורה עומדת וגם הלל וחכמים מודים בזה לחולין. וכן הא דאינה מקולקלת למנינה הוא ג"כ מטעם זה. היינו משום דכיון דאשה עלולה לראות לא מקרי חזקתה חזקה ברורה רק חזקה דאתא מכח רובא. דרוב פעמים אשה אינה רואה אלא בהרגשה. וכל זמן שלא הרגישה עומדת בחזקת טהרה. וא"כ עתה אם ראתה בלא הרגשה הגם שהיא יוצאת מן הרוב מ"מ אמרינן דעכשיו איתרע משא"כ גבי כתם יבש כיון דחזינן שראתה בלא הרגשה וגם לא מצינן לומר שעתה איתרע רק זמן מה מקודם להכי אמרינן דאיתרע החזקה [וללישנא דאבע"א שם (ג.) דהיינו טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה פירושו ומדלא הרגישה עד עתה אמרינן דעכשיו ראתה (ועיין תוס' שם ד"ה מרגשת כו') ולכך ליכא למירמי חבית ומקוה להך לישנא]. וכן כתב הרשב"א בריש נדה וז"ל ור"ח ז"ל פי' מי איכא למימר חזאי ואתא חזאי ואתא ולא ארגשה הא ודאי אלו אתא מעיקרא הוה מרגשת. ואף לדידי נמי קשה מאי דאקשי לעיל דאכתי לא שמעינן לי' לשמאי דאית לי' הכי ולישנא אחרינא הוא דאמרינן לקמן דאית לי' לשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה ולההוא לישנא להלל נמי תו ליכא למרמי מקוה וחבית ומבוי. ויש לי לומר פירוש לפירושהן ז"ל דהכא עיקרא דמילתא אטעמא דהעמד אשה על חזקתה הוא ולומר דכיון דבחזקת טהורה קיימא אע"ג דהשתא איתא דם לפניה מ"מ כיון דדרכה של אשה להרגיש בביאת האורח אי נמי שאין הכתלים מעמידין דם בכל עת אכתי לשמאי איכא למימר דלא מטמאין לה למפרע כלל ולהלל די לנו אם ניחוש לה לתלות. אבל הני לישני דלקמן מימר קאמר שמאי לעולם אין אורח בא שלא בהרגשה וכן אין הכתלים מעמידין דם לעולם כו' אבל השתא לאו למימרא שלא תראה אלא בהרגשה אלא לומר כיון דדרכה לראות בהרגשה וזו בחזקת טהורה עומדת לא ניחוש לה לרואה למפרע וכן להלל לא תטמאנה טומאה ודאי כנ"ל לפי פירושיהן ז"ל עכ"ל. הרי מוכרח להדיא מדבריו דחזקת טהרה הוא מטעם דרוב נשים רואות בהרגשה. ולפי דברינו כעת י"ל דברי הרשב"א בריש פ' כל היד מה שהקשה כיון דודאי חתיכה הפילה וכיון דמחצה חתיכות מד' דמים נפקא איתתא מחזקתה כמש"פ בסי' ב':
ולפ"ז א"ש הכל על נכון. דלענין מומין נראה דאיכא תרי גווני מומין. איכא מומין דע"כ שלא בשעה שנולדה הי' אלא אח"כ. ולגבייהו הוה חזקה ברורה כמו חזקה דבתולה. ואיכא מומין דאפשר לומר שבשעה שנולדה הי'. ולגבייהו הוה חזקה דאתא מכח רובא. דרוב נשים הן בלא מומין. והא דפריך הגמרא מרישא לסיפא וליכא לתרוצי כמו שהקשיתי לעיל כיון דע"כ לא בשעה זו שנמצאו נולדו וא"כ לא הוה חזקה רק מטעם כנוכ"ה וא"כ גבי אירוסין דליכא למימר כ"נ וכ"ה איתרע לה החזקה. משום דאכתי תקשה גבי מומין דא"א לומר דהי' בשעה שנולדה אמאי צריך האב להביא ראי' כיון דשם הוה חזקה ברורה. והא דהוצרך הרשב"א לומר הטעם דהוה חזקה משום דאמרינן כנוכ"ה הוא לענין מימין דאפשר לומר שהי' משעה שנולדה דלא הוה חזקתה רק מכח רובא וכיון דאיתרע לה זמן מה מקודם אין מעמידין אותה על חזקתה לכך הוצרך לומר דכיון דכ"נ וכ"ה מסייע להחזקה דמעיקרא מעמידין אותה על החזקה אף דאתא מכח רובא. אח"כ מצאתי להגאון בעל מקור מים חיים בסי' פ"א שכתב וז"ל וראיתי בס' פ"מ שכתב הא דס"ל להרשב"א היכא דיצאה זמן מה מחזקתה מטריפין למפרע כל הגבינות היינו בחזקה שאינה מבוררת כי הכא דמהאי טעמא ס"ל להתוס' ושאר פוסקים לאסור הגבינות. אלא דהר"ש שהביא הרשב"א ושאר פוסקים מכשירין מכח חזקה דאתא מכח רובא דרוב בהמות אינן טרפות וע"ז סובר הרשב"א דהיכא דיצאה זמן מה מחזקתה שיצאה מהרוב שוב לא מוקמינן כלל אחזקתה אבל היכא דהוה חזקה מבוררת מודה הרשב"א אף שיצאה מחזקתה מ"מ כל מה דנוכל לאוקמה אחזתה מוקמינן. והשיג על הפ"ח שמשמעות דבריו אף בחזקה מבוררת כל שיצאת זמן מה מחזקתה וא"א ליתן לה גבול אסרינן למפרע. ולפע"ד ברור כדברי הפ"ח בדעת הרשב"א והכי מוכח להדיא מדברי הרשב"א בתה"א ובחידושיו והר"ן בחולין דהקשו על הך סברא היכא דיצאה זמן מה מחזקתה תו לא מוקמינן אחזקתה וז"ל ואע"ג דגבי מומין אמרו העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדה ואעפ"י שהמומין הללו שנולדו בה מומין שא"א שנולדו בה מעכשיו ממש. התם הוא דמ"מ ברשות הבעל מצאו ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות אלא אמרינן כאן נמצאו וכ"ה כו' ואם איתא לדברי בעל פ"מ מה מקום להקשות ממומין דהתם הוה חזקה מבוררת ושפיר אוקמינן אחזקתה וברשות הבעל נולדה. א"ו דליתא לדברי בעל פ"מ בזה וזה ברור עכ"ל. ולפ"ד נראה דהדין עם בעל פ"מ. וראייתו תירצתי בטוב טעם דודאי איכא כמה מומין דלית בהו חזקה מבוררת רק חזקה דאתא מכח רובא כנ"ל:
עוד נראה לישב דברי הרשב"א משום רבינו יונה שבת"ה מה שהקשיתי עליו דא"כ מאי מקשה הגמ' בכתובות שם מרישא לסיפא. די"ל דבאמת כל המומין אפשר לומר משנולדו היו ולכך לא הוה אלא חזקה דאתא מכח רובא דרוב נשים הן בלא מומין. וכל כמה דלא איתרע מסתמא היא מן הרוב ולכך הוצרך הר"י לומר דהחזקה הוה מטעם כנוכ"ה כמש"ל. והא דפריך הגמרא מרישא לסיפא הלא בהרישא ליכא הסברא דכנוכ"ה ולכך איתרע לה חזקתה. הוא משום דאכתי תקשה אמאי הוצרך ברישא האב להביא ראי' שמשנתארסה נולדו בה המומים. הא אם לא הביא ראי' רק שבקטנותה לא היו בה מומין הללו ג"כ סגי. כיון דאז הוה חזקה מבוררת ובחזקה מבוררת כו"ע ס"ל דאע"ג דחזקה דהשתא אית בה מעלייתא דע"כ לא בשעה זו איתרע מ"מ חזקה דמעיקרא עדיפא כיון דהוה מבוררת בשעתה ובזה נסתר מה שכתב הפ"י בגיטין (יז.) על דברי התוס' ד"ה משום בת אחותו שלא יחפה עליה כשאין בו זמן דלא אמרינן אוקמה אחזקת אשת איש והשתא הוא דאיגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו ועוד אדרבה אוקמה בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא א"א עכ"ל. והקשה ע"ז הפ"י דהא מוכח מכמה סוגיות בש"ס דלא אמרינן אוקמי אחזקה דהשתא לאפוקי חזקה קמייתא אלא היכא דאיכא עוד חזקה אחרת כגון במקוה דאיכא חזקה דגברא בחזקת טמא משו"ה מצרפינן סברא זו דהרי חסר לפניך דאיכא תרתי לריעותא. ורוצה לישב זה עפ"י דברי הרשב"א והר"ן גבי גבינות שדעתם כל היכא דא"א לומר דמעכשיו ממש בזו הרגע נשתנה החזקה קמייתא בשעה שאנו מוצאין השתנות החזקה איגלאי מילתא למפרע שהיינו מחזיקין החזקה קמייתא בטעות איזה זמן משו"ה איתרע החזקה קמייתא לגמרי ומוקמינן אחזקה דהשתא דומיא דכתמים דטמא למפרע עד שעת הכבוס וא"כ י"ל דהכא נמי ע"כ א"א לומר דעכשיו ממש בזו הרגע נתגרשה כשמראית הגט לפנינו דא"כ הרי העדים מצוין לפנינו ונחזי מאי קאמרי אימתי נתגרשה והאיך יכול לחפות עב"א. אע"כ שאין העדים לפנינו וא"כ ע"כ לאו עכשיו ממש נתגרשה כו' משו"ה מוקמינן לה לגמרי אחזקה דהשתא למפרע אף בשעה שזנתה. ומסיים שם דמכמה מקומות מהתוס' נראה דאינם סוברים כן יעו"ש ולפי מ"ש מוכרח לומר דגם הרשב"א והר"ן מודים בחזקה ברורה דלא מחלקינן בה בין אם נוכל לומר דהשתא הוא דאיתרע או שאיתרע זמן מה מקודם. וע"כ צ"ל בדברי התוס' כמו שמסיק הפ"י שם דהכל חד תירוצא הוא. ומצטרפין חזקה דהשתא עם חזקת כשרות שלה. ומה שהקשה שם הפ"י ועדיין קשיא לי דהא בפ"ק דכתובות (ט.) בסוגיא דפ"פ אמרינן דבאשת כהן נאמן לאוסרה עליו דליכא אלא חד ספיקא. והקשו התוס' אכתי אמאי לא אמרינן אוקי בחזקת כשרות וקודם שנתארסה זנתה. ותירצו דחזקת הגוף עדיפא לומר שהיתה בתולה בשעת אירוסין. אלמא אע"ג דאיכא כמה חזקות להתיר חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה וחזקה דהשתא דהרי בעולה לפניך אפ"ה אמרינן דחזקה קמייתא עדיפא לומר שהיתה בתולה וא"כ מ"ש הכא דפשיטא להו דמהני תרתי במקום חדא ע"כ. לא הבנתי קושיתו כלל דהא התוס' בכתובות דכתבו דאזלינן בתר חזקה קמייתא הוא לענין דמשוי לי' ספיקא ולא אמרינן דודאי קודם שנתארסה זנתה מחמת חזקת כשרות שלה. ולכך הוה ספק השקול משום דאיכא כנגדה חזקה קמייתא מחזקת הגוף. וה"נ ודאי דהוה ספיקא מחמת חזקה קמייתא דאיכא כנגדה. אבל לא קטלינן משום ספיקא. ולכך מצי לחפות עליה. גם מש"כ הפ"י שם ובלא"ה צ"ע לשונם בכתובות מכל הני סוגיות שכתבתי דתרתי במקום חדא עדיפא מחזקה קמייתא אפילו בחזקת הגוף כגון בבוגרת ובנדה. כבר בארתי בשם הש"מ דהביא מתוס' והרא"ש דכיון דא"א לומר חסר ואתאי כמו במקוה לכך לא הוה אלא ספיקא. ולא עדיפא חזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא: