מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס החזקות · סימן י
והנה לפי"ד הרשב"א שבארנו למעלה יוצא לנו חומרא גדולה בכללי ספיקות דהיכא דאיכא ריעותא לפנינו לא אזלינן בתר חזקה אף מדאורייתא. דלא כהאחרונים דס"ל דאף לפי"ד המחמירין דלא אזלינן בתר חזקה היכא דאיכא ריעותא לפנינו הוא רק מדרבנן בלבד. אבל בדברי הרשב"א מבואר להדיא דזהו אף מדאורייתא לא מוקמינן אחזקה כיון דאיכא ריעותא לפנינו. וכבר עשינו לו סמיכות מדברי הגמרא דכתובות. ועוד נ"ל להביא ראי' לזה מהא דפריך הגמרא בבכורות (כ:) ומי חייש ר' יהושע למיעוט והתנן היתה לה חמותה איננה חוששת יצאה מלאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת ואמרינן מ"ט דר"י קסבר רוב מעוברות יולדות ומיעוט מפילות. וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוה להו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ע"כ. והקשה ע"ז התוס' ביבמות (קיט:) ד"ה סיפא דהא ביבמות כיון דיש חזקה לשוק דמסייע לרובא א"כ ה"ל הא דחיישינן שמא היא זקוקה ליבום מיעוטא דמעוטא ולכך לא חייש ר"י ותירצו שם כיון דיצאה מלאה איתרע לה חזקתה. א"כ מוכח מזה דהיכא דאיכא ריעותא לפנינו לא מוקמינן לה אחזקתה אף מדאורייתא. דאל"כ אכתי תהדר קושית התוס' לדוכתא. ומטעם זה תמוה לי שיטת התוס' בנדה (יח.) ד"ה אחר הרוב כו' שפירשו שם דהא דקאמר ר"י בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשום כודאי היינו אף היכא דאיכא חזקה כנגדם דא"כ מה פריך שם על ר' יוחנן הא איכא הא דאמר ר' יהושע בן לוי עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ע"כ. הא הך דעברה בנהר מוקי הגמרא שם (כט.) דאיירי ביצאה מלאה א"כ אין לה חזקה לכך לא חשיב זאת ר"י דבזה ודאי אזלינן בתר רובא כיון דליכא חזקה נגדו. עוד קשה על שיטת התוס' שם דמאי פריך הא איכא תשע חנויות דהא הסם ליכא חזקה כנגד הרוב. והתוס' דחקו שם דגם בבשר הנמצא איכא חזקה כנגד הרוב דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. אבל זה תמוה דבשלמא אי היה אצלנו הספק אי נשחטה אם לאו. אז שייך לומר העמידה על חזקתה אבל הכא הא הספק הוא על החתיכה מאיזה חתיכות פירשה אי מן השחוטות או מן הנבלות ואנן באים לדון על החתיכה שהיא ודאי פירשה מן רוב השחוטות משום דכל דפריש מרובא פריש א"כ מאי שייך כאן למימר העמידה על חזקתה חזקת שאינה זבוחה ונראה דסברת התוס' הוא דאף בכה"ג נמי שייך למימר העמידה על חזקתה כיון דאנו באים עתה לדון על חתיכה זו אם היא שחוטה או נבלה אמרינן העמידה על חזקתה הראשונה שהי' לה מקודם חזקת שאינה זבוחה:
ולפי דבריהם דגם בכה"ג איכא לאוקמא אחזקה דמעיקרא א"כ משכ"ל בסי' ח' דהיכא דהי' המקוה הפסולה ידוע במקומה ואח"כ שכח איזה מהן נפסלה דהגברא ודאי טמא דהוה כמו שנתערב איסור דרבנן חד בחד. וכן גבי ידים היכא דידע מעיקרא איזו יד נטמאה ואח"כ שכח איזו מהן ונגע בככר הככר טמא לפי"ד הש"ך. ולפי"ד התוס' אינו כן. אע"ג שמקודם הי' ידוע הפסולה והטמאה איזה מהן נפסלה או נטמאה. מ"מ עתה אחר שנתערב ואנן מספקינן על המקוה אם היא פסולה או לא. או על היד אם היא נטמאה או לא. אמרינן אוקמה אחזקתה הראשונה. א"כ אפשר לטהר הגברא וכ"ש גבי ידים את הככר. אבל לפי"ד הראשונים דפי' הא דר' יוחנן בנדה לא בא לאשמועינן דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגדו משום דס"ל דגבי שליא בבית לא שייך לאוקמי הבית אחזקתו כיון דהשליא הי' בודאי בבית א"כ כבר יצא הבית מחזקתו. לפי"ד נראה דבכה"ג ליכא לאוקמא אחזקתה הראשונה כיון דקודם שנפל עלי' הספק היתה ידועה איזה מהן יצאה מחזקתה הראשונה א"כ גם עתה שנתערב א"א לאוקמה אחזקתה הראשונה. וגם בדרבנן הוה כמו שנתערב איסור דרבנן חד בחד. וזה עולה כמשכ"ל:
ובזה שבארנו כעת דברי הרשב"א דס"ל דהיכא דאיכא ריעותא לפנינו לא אזלינן בתר חזקה מדאורייתא נראה ליישב דזהו כוונת הרשב"א בחידושיו לנדה שהבאתי למעלה בסי' ב' שהקשה שם דהא ודאי חתיכה הפילה וכיון דמחצה חתיכות מארבע דמים הם נפקא איתתא מחזקתה. ודחקתי שם לתרץ דבריו דהוא ז"ל ס"ל דחזקת האשה לא חשיבא חזקה מעליא כיון דעלולה לראות. אבל לפי מש"ב כעת דברי הרשב"א שם הם פשוטים וברורין דאזיל לשיטתי' דס"ל בכל מקום דאיכא ריעותא לפנינו א"א לאוקמי אחזקה. א"כ גם התם כיון דודאי הפילה חתיכה ואנן לא ידעינן מה היא לא שייך לאוקמה אחזקתה אמנם דעת הרמב"ן בנדה שם וכן הר"ן בחידושיו שם סוברים להדיא דאף בכה"ג דאיכא ריעותא לפנינו מוקמינן אחזקה. אולם הריטב"א בחי' לנדה עומד בשיטת הרשב"א ולפי"ד צ"ע גמרא דכתובות (יג:) דאמרינן שם בשלמא איהי דאית לה חזקת כשרות כו'. הא כיון דרוב פסולין אצלה ואנן ידעינן בודאי שנבעלה לאחד מהן איתרע חזקתה ואין לה חזקת כשרות ואולי י"ל דמ"מ כיון דטוענת ברי שלא נבעלה לפסול. וגם חזקה דבודקת ומזנה לכך לא איתרע חזקתה:
אך זאת נסתפקתי בדברי הרשב"א במ"ה דכתב שזה ודאי בספק אחד אסורה היא מדאורייתא ומסיים שם שהרי שור שחוט לפניך ואין כאן אלא חדא ספיקא ספק אונס ספק רצון אי ס"ל זהו דוקא בספק אונס משום כיון דודאי נבעלה באיסור ויצאה מחזקתה הראשונה לגבי כהונה והרי שור שחוט לפניך אבל בספק תחתיו דאין כאן שור שחוט דשמא לא נבעלה כלל באיסור. א"כ זה הוה כמו ספק מגע. ואיכא למימר דאוקי אחזקתה חזקת כשרות ולא נבעלה כלל תחתיו. או אף בספק תחתיו ספק אינה תחתיו נמי ס"ל להרשב"א כיון דודאי נבעלה איכא ריעותא לפנינו ויצאה מחזקתה. וכן משמע פשטות לשונו שכתב ועוד שזה ודאי בספק א' אסורה היא מדאורייתא משום ספק סוטה דמשמע דקאי על ב' הספיקות בין בספק אונס בין בספק תחתיו. אך לפי"ז לכאורה קשה כיון דס"ל להרשב"א דאיתרע חזקת היתר דידה א"כ אמאי לא אמרינן דודאי השתא נבעלה. דהא אית לה חזקת הגוף. וכן הקשה הש"מ שם וז"ל ספק תחתיו כו' וא"ת מאי פריך והא חזקת הגוף עדיפא כו' [הבאתיו לעיל] ומה שתירץ שם וז"ל וי"ל דעכשיו הרי היא נשואה פנינו. וכלה בחופתה דהיינו אחר שנשאת פשיטא דלא זנתה והספק היינו ספק תחתיו משנתארסה זנתה ספק אינה תחתיו אלא מקודם שנתארסה זנתה ומעתה אדרבה אית לן למימר כיון דעכשיו לאחר שנשאת פשיטא דלא זנתה. העמידה על חזקה זו ולא זנתה אלא קודם שנתארסה וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הוה לה ספיקא כו' ע"כ. צ"ע טובא דהא ע"כ צ"ל לפ"ז דהא דאמר ר"ג דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי מטעם חזקת גופה. מיירי באופן שיכול להיות שנבעלה אחר חופתה וא"כ מאי פריך הגמרא על ר"א והא ס"ס הוא. הא אפשר לאוקמי דמיירי באופן שיכול להיות שנבעלה אחר חופתה. ותו דהא ע"כ דברי הרשב"א לא נוכל לתרץ בזה, דהא איהו קמקשי על דברי הרא"ה בפירוקא קמא דס"ל דבס' ראשון מותרת מה"ת דמוקמינן לה אחזקתה חזקת כשרות. דהא איכא חזקת הגוף כנגד חזקת היתר א"כ איכא למימר השתא הוא דנבעלה. אלמא דלא ס"ל סברת הש"מ הנ"ל. ואין לומר דהרשב"א אזיל לשיטתי' דס"ל דס"ס מהני במקום חזקה. ז"א דלפי"ד נראה דלא ס"ל כן אלא כששני הספיקות סותרות להחזקה. משא"כ הכא דרק ספק תחתיו סותר לחזקת גופה אבל ספק דאונס אינו סותר לחזקת גופה וכיון דאינו עומד נגד החזקה רק ספק א' א"כ הך ספק כמאן דליתא דמי. ולא נשאר רק ספק אחד. ואמאי מתירין אותה. וכן נראה דעת הש"ש ש"א פי"ח דבעי דשני הספיקות יהיו כנגד החזקה אז מהני ס"ס לדעת הרשב"א. אבל לא כשספק א' סותר החזקה:
אבל לאחר העיון נראה דסברת הרשב"א הוא כיון דע"כ לא בשעה זו שנתיחדה עם בעלה נבעלה ומוכרחים אנו לומר דיצתה מחזקתה זמן מה מקודם וא"כ לא הוה חזקתה חזקה אלימתא למשוי כודאי ולכך מהני ס"ס וכן כתב הרשב"א בת"ה גבי גבינות מבהמה שנמצאת טריפה דבמקום דליכא לתלות שבשעה זו נטרפה מטריפין למפרע כמו בכתם יבש. ואין לדחות דגבי טריפה שאני משום דלא הוה חזקה ברורה אלא רק חזקה דאתי מכח רובא. משא"כ בנ"ד דחזקת כשרותה הוה חזקה ברורה דהא ודאי בתולה נולדה. וגבי כתם אע"ג דשם הוה חזקה ברורה כיון דהיתה בדוקה מקודם איכא למימר כיון דאשה עלולה לראות הוה חזקתה חזקה שאינה ברורה. אבל ז"א דהא אשה שרואה דם אינה מקולקלת למנינה למפרע ואינה מטמאה חולין. רק לקדשים ותרומה משים חומרא בעלמא. וע"כ דחזקתה חזקה מעלייתא וחששא דעלולה לראות לא הוה אלא חומרא דרבנן. ומ"מ מטמאינן בכתם יבש למפרע וגם היא מקולקלת למנינה וע"כ צ"ל כמ"ש דאף בחזקה מבוררת היכא דיצאה מחזקתה זמן מה תו לא היה חזקה. [והא דבלח נמי טמאה למפרע ומקולקלת למנינה כמ"ש התןס' בנדה (ג.) ד"ה ושרצים כו'. הוא משים דלא חלקו] וכן כתב הרשב"א להדיא בבית ג' שער ששי וז"ל ואע"ג דלגבי מומין אמרו העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו אעפ"י שהמומין הללו שנולדו בה הן מימין שא"א שנולדו בה עכשיו ממש. התם הוא דמ"מ ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיק מרשות לרשות אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו כו' עכ"ל. אלמא להדיא שאף שבמומין היה חזקה ברורה. מ"מ כיון דא"א לומר בשעה זו ממש נולדו. הוכרח הרשב"א לומר דהחזקה היא משום טעם דכאן נמצאו וכאן היו. ולפי"ז גם גבי חזקת הבתולים דקאמר ר"ג דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי הוא ג"כ מטעם דכנוכ"ה. ודוקא לגבי ממין מהני הטעם דכנוכ"ה כמש"כ התוס' חולין (נא.) ד"ה המוציא כו' בתירוצם קמא וז"ל וי"ל דודאי כדי לקיים המכר והקדושין סברא הוא דאמרינן הכי כו'. אבל לגבי איסור לתלות שודאי נבעלה תחתיו מטעם כנוכ"ה לא אמרינן. ולהכי פריך שפיר הגמרא על ר"א ואמאי הא ס"ס הוא. ודלא כבעל הפלאה שכתב דהא דפריך בגמרא והא ס"ס הוא לא פריך אלא אליבא דר"א דס"ל שם (עה:) תברא מי שנה זו לא שנה זו כו' אבל לרבא דמשני שם כאן נמצאו וכאן היו והכי קיי"ל בסי' קי"ז וכ"כ ב"ש בסי' ס"ח וכ"ה בשו"ע או"ח סי' תס"ז לענין איסור אפי' לקולא כו' נמצא בשיש שהות אחר החופה אמרינן כנוכ"ה ע"כ. משום דמדברי הרשב"א הללו מוכח דאינו כן. דהא לפי סברת הרשב"א הנ"ל משום רבו ר"י דהיכא דא"א לומר דבשעה זו נולדו המומין איתרע החזקה דגופה וע"כ טעמא דמומין הוא משום דאין מחזיקין מרשות לרשות. וא"כ האיך אפשר לומר דר"א לא ס"ל הך סברא דכנוכ"ה דא"כ תקשה לדידי' מאי טעמא דמומין דמחזיקינן דעכשיו נולדו. וע"כ צ"ל דגם ר"א וכן רב אשי דמשני שנויא אחריני כולם סוברים הסברא דכנוכ"ה רק דפליגי על רבא דסובר דכל זמן האירוסין מיקרי שהיא ברשות האב. ולהכי משני רישא וסיפא מטעם כנוכ"ה. אבל הם סוברים דכל זמן אירוסין מיקרי נמי רשות הבעל עליה ולהכי מוכרחים לתרץ בשנויי אחריני. ולפי סברתם אין צ"ל דהא דקאמר ר"ג נאמנת לומר משארסתני נאנסתי מיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה לאחר הנשואין. וכמו שמוכרחין לומר לדברי רבא כמ"ש התוס' שם ד"ה רישא כו'. דכיון דלפי דעתם אפי' מן האירוסין מקרי עליה רשות הבעל ואין מחזיקינן מרשות לרשות. ולפי"ז מוכרחים אנו לומר כמ"ש דבאיסור לא אמרינן כנוכ"ה לתלות לחומרא ולומר שודאי השתא נבעלה. דאל"כ תקשה מאי פריך הגמרא על ר"א והא ס"ס הוא. הא ר"א נמי סובר דאמרינן כנוכ"ה. ואדרבה ר"א סובר דאפי' מן האירוסין מקרי רשות הבעל עליה. ובודאי מצינו לומר כנוכ"ה אפי' אין שהות אחר החופה לזנות. אלא ודאי דסברת כנוכ"ה לא אמרינן אלא לגבי מומין כדי לקיים המכר והקדושין או אפי' לגבי איסור. ודוקא לקולא דלא מחזקינן איסור ממקום למקום כמ"ש בשו"ע או"ח הנ"ל. והוא מטעם חזקת היתר דמסייע לזה. אבל לגבי איסור להחמיר לא אמרינן כנוכ"ה: