מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס החזקות · סימן ט
שאלה הא דקיי"ל כהן שקידש גדולה או קטנה ולאחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש נאסרת מספק שמא לאחר קדושין נבעלה. וכן באשת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד ומצאה דרוסת איש נאסרת עליו מספק שמא באונס שמא ברצון. צריך לבאר אם כל זה הוא איסור דאורייתא או דרבנן. בין לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל הספקות הם מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא. ובין לשיטת הרשב"א דס"ל דכל הספקות הם מה"ת לחומרא. וזה נ"מ גדולה לכמה פרטים:
תשובה הנה ראיתי להרשב"א בת"ה שער ב' בית ד' שכתב וז"ל ולדידי' קשיא לי מדאמרינן בפ"ק דכתובות האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואקשינן אמאי ס"ס הוא ספק אינה תחתיו ספק באונס ואוקימנא באשת כהן אבל באשו ישראל לא. והתם אין הספק בא מכח התערובות ואפ"ה אתה דן אותו להקל ע"כ. וכתב שם הרא"ה בב"ה על דבריו וז"ל ועוד הקשה מהא דאמרינן כתובות כו' ולאו קושיא היא דהתם נמי מספק ראשון מותרת מה"ת דמוקמינן לה אחזקה דהיתרא א"נ כולהו תרי ספיקא בעלמא בכל דוכתא ודאי איסורא דרבנן הוא ולאו דאורייתא. וכיון דכן הכא גבי אשה אינו ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו כו' עכ"ל. והרשב"א במ"ה כתב שם על דבריו אלו וז"ל אמר הכותב גם זו שגגה היא מכמה טעמים חדא דכל שאתה מעמיד אותה על חזקתה העמידנה בחזקת שלא נבעלה עד עכשיו שנמצאת בעולה. ואין לומר שמא לא תחתיו זינתה דכל שאתה ממשיך זמן חזקתה לא נבעלה עד שנתארסה. ועוד שזה ודאי בספק אחד אסורה היא מדאורייתא משום ספק סוטה. ואלו א"א שראינו שנבעלה אין תולין ד"ת להקל משום חזקה דכשרות שהרי שור שחוט לפניך ואין כאן אלא חדא ספיקא ספק באונס ספק ברצון עכ"ל. וראיתי להגאון בעל פמ"ג והגאון בעל משכנות יעקב הגינו על הרא"ה ז"ל מקושית הרשב"א עליו. שמש"כ הרא"ה דמספק ראשון מותרת מה"ת כונתו על ספק אונס ספק רצון דבהאי ספק היא מותרת מה"ת וכשיטת התוס' דכתובות (ט.) ד"ה ואב"א כו' דכתבו שם וז"ל דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוה מדרבנן כו' ובמקום חד ספיקא חשבי רבנן רצון גבי אונס רובא ע"כ. אבל לפע"ד ז"א דהא לכאורה מה שנראה מדברי הר"י דספק אונס ספק רצון אינה אסורה אלא מדרבנן תמוהים הם דאמאי אינה אסורה אלא מדרבנן דאף דרובא דרצון אינו רוב גמור מ"מ ודאי דמגרע חזקת היתר שלה והוה פלגא ופלגא. דהא הר"י מדמי זאת לרוב תינוקות מטפחין וברוב תינוקות מטפחין אף שהרוב גרוע מ"מ פלגא ופלגא מיהא הוה ומגרע חזקת טהרה. וכן כתבו התוס' להדיא בכמה מקומות. ויותר מזה כתבו התוס' בחולין (פו:) ד"ה סמוך כו' ובנדה (יח:) ד"ה סמוך כו' דאף לר"מ פלגא ופלגא מיהא הוה אך ר"מ ס"ל כיון דהתינוק אין בו דעת לשאול לכך הוא מטהר ורבנן ס"ל כיון שנראה כאלו הוא רוב לכך עשו חכמים כאלו יש בו דעת לשאול. אבל מ"מ פלגא ופלגא מיהא הוה ברוב תינוקות מטפחין א"כ בספק אונס ספק רצון נמי מיהא פלגא ופלגא הוה ואמאי אינה אסורה אלא מדרבנן. וע"כ צריך לומר דהר"י ס"ל כדברי הרמב"ם דספק השקול אינו אסור אלא מדרבנן בלבד. ומה שהוצרך הר"י לומר במקום חד ספיקא חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא אף שבלא"ה אסור מדרבנן לכה"פ מטעם ספק השקול. נראה משום דקשה לי' כיון דספק אונס ספק רצון אינו אסור אלא מדרבנן בלבד מטעם ספק א"כ אמאי נאמן למשוי עלי' איסורא דהא גבי כיעור ס"ל לר"ת דהיכא דהבעל אמר שראה באשתו דברים מכוערין לא אמרינן דמשוי אנפשי' איסורא וכן ס"ל להר"י. לכך הוצרך הר"י לומר דהכא גבי ספק אונס ספק רצון שאני דחשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא לכך חשוב כודאי איסור ולכך מצי למשוי אנפשי' איסורא ולא דמי לכיעור. וכ"ז הוא לשיטת הפוסקים דס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא. אבל לשיטת הפוסקים דס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ודאי דספק אונס ספק רצון הוא איסור מדאורייתא. והא הרא"ה ס"ל שם להדיא דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא יעו"ש. א"כ האיך אפשר לומר דס"ל דספק אונם ספק רצון הוא רק איסור דרבנן בלבד:
ע"כ נ"ל דכוונת הרא"ה דכתב מספק ראשון מותרת מה"ת קאי אספק תחתיו. וכן מורה לשונו שספק זה הוזכר בתלמוד תחלה. וסברתו הוא משום דהא יש לה חזקה דכשרה לכהונה. ויש לנו להעמידה על חזקתה ולומר דלא תחתיו זינתה. ואע"ג דמחזקת הגוף דילה שהיתה בתולה משנולדה יש לנו לומר דהשתא נבעלה. וכמש"כ התוס' כתובות (ט.) ד"ה לא. מ"מ לא הוה ספק שקול משום דחזקת הגוף איתרע דהרי היא בעולה לפניך. והוי תרתי במקום חדא כמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דחשבינן להאדם לודאי טמא לפי שיטת רוב פוסקים הראשונים. משום דמעמידין הטמא על חזקתו ולא חשבינן לי' לספק טמא משום דאיכא חזקה דמקוה כנגדה משום דחזקת המקוה איתרע והוי תרתי במקום חדא. אבל דעת הרשב"א הוא דגם ספק תחתיו הוה ספק דאורייתא ולא דמי למקוה כמו שכתב הש"מ בכתובות שם דלא דמי למקוה שנמצא חסר דאמרינן כל טהרות שנעשו ע"ג טמאות. ולא אמרינן אוקמי' אחזקתו והשתא הוא דחסר. דהתם היינו טעמא כדפרישנא בריש נדה דאיכא למימר חסר ואתאי ע"כ. וכן דעת התוס' בנדה לחלק בין הא דמקוה ובין הא דנגע דלא מוקמינן לגברא אחזקתו חזקת טהרה. ואי משום חזקת הנגע הרי היא חסר לפניך. משום דמקוה שאני דחסר ואתאי. וכן הוא דעתם חולין (יו"ד:) ד"ה סכין לפי תירוץ קמא:
ועוד אפשר לומר דסברת הרשב"א דלהכי לא אמרינן גבי ספק תחתיו דהוה חדא במקום תרתי כמו גבי מקוה. דס"ל כמו שכתבו התוס' שם (עה:) ד"ה אבל. וז"ל תימא לר"י דהיכא מצי למימר דאי לאו חזקת ממון דהכא הוה אזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף והא הוי חדא במקום תרתי דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנויה וכ"ת אדרבה העמידנה בחזקת שלמה כו' הרי מום לפניך דכה"ג חשבינן תר"ל גבי מקוה שנמדד כו'. ונראה לרשב"א דחזקת פנויה לא חשיבא כלל חזקה לגבי חזקת הגוף ע"כ. אלמא דס"ל להדיא דחזקת הגוף אע"ג דאיתרע עדיף מחזקת דדינא דלא איתרע. והא דגבי מקוה אמרינן דחזקת טמא כיון דלא איתרע עדיפא מחזקת מקוה כיון דאיתרע. ע"כ צ"ל כמ"ש הגאון בעל ש"ש בשמעתא ב' פ"ב דגבי מקוה לא מקרי חזקת המקוה חזקת הגוף. כיון דבזה שנמצאת חסרה לא נשתנה גופה. וגבי יין ונמצא חומץ אע"ג דאשתני התם הגוף מ"מ לא מוקמינן לי' אחזקתה דמעיקרא משום דמעיקרא חלא חלא. אלא שלא הי' ניכר עד עתה. אבל גבי בתולים שנשתנית גופה עדיף יותר חזקת הגוף אע"ג דאיתרע מחזקת היתר לכהונה אע"ג דלא איתרע. אמנם לפי מה שפירש הש"מ והפ"י דברי התוס' הנ"ל אין ראי' מדברי התוס' דחזקת הגוף אע"ג דאיתרע עדיף מחזקה דדינא אע"ג דלא איתרע. מ"מ נראה דסברא זו מוכרחת דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דדינא כמש"כ התוס' שם ד"ה ספק טמא כו'. א"כ איכא למימר דס"ל להרשב"א דחזקה דגופה אע"ג דאיתרע היא מגרע חזקה דדינא אע"ג דלא איתרע ולכה"פ הוה ספק השקול:
אמנם דברי הרא"ה צע"ג. כיון דהוא בעצמו סובר בתירוץ השני דהיכא דאסור רק מדרבנן לא מצי משוי איסורא אנפשו לאוסרה עליו. האיך רוצה לומר בתירוץ הראשון דספק תחתיו אינו אלא מדרבנן בלבד. הגם שע"כ מוכרח לומר שבתירוץ הראשון סובר דבדרבנן נמי מצי למשוי אנפשו איסורא מ"מ קשה לפ"ז האיך מקשה הגמרא על ר"א דאמר האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו תנינא האומר לאשה קדשתיך הא בקדשתיך הוא איסור דאורייתא. ור"א אשמעינן דאפילו באיסור דרבנן נמי מצי משוי אנפשו איסורא. ועוד קשה דהאיך אפשר דספק תחתיו אינו אלא איסור דרבנן בלבד הא חזינן דכל תקנת המשנה דבתולה נשאת ליום הרביעי הוא משום אשת כהן ופחותה מבת ג' כמ"ש התוס' ריש כתובות ד"ה שאם כו'. וכיון דפחותה מבת ג' הוא דבר דלא שכיח שיקדש אותה כדקאמר הגמרא בקדושין (מא.) אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל כו'. וא"כ ע"כ עיקר התקנה הוא רק משום אשת כהן ואי אמרי' דספק תחתיו הוא אינו אלא איסור דרבנן האיך יתקנו חכמים תקנה על דבר שגוף האיסור אינו אלא דרבנן לבד. דאפי' אם יהי' איקרורי דעתו ולא יבוא לב"ד לא יעבור אלא רק על איסור דרבנן לבד. אבל לאחר העיון נ"ל לישב דגם הרא"ה מודה דבאשת כהן ספק תחתיו וספק אינה תחתיו אסור מה"ת. כיון דאף שלא נבעלה תחתיו איכא למימר שמא נבעלה לפסול לה. ואף ברוב כשרים אצלה מ"מ חיישינן דלמא אזלה איהי לגבי' והוה קבוע. וא"כ איכא כאן ס"ס לחומרא. שמא נבעלה תחתיו. ואת"ל אינו תחתיו. שמא לפסול לה נבעלה. ולכך אסורה מה"ת אף במקום חזקת היתר. והא דכתב הרא"ה דבספק הראשון מותר מה"ת. הא קאי על אשת ישראל דהתם ס"ל להרא"ה בספק תחתיו ספק אינו תחתיו מותרת מה"ת דהרי בעולה לפניך אלים לי' חזקת היתר והוה תרתי במקום חדא. ולכך ס"ל בתירוץ קמא דאינו אסור אלא מדרבנן:
והנה אמרינן שם בירושלמי וז"ל וישתהא שני ימים שלא יערב עליו המקח ויערב עליו המקח לית יכול כו' משום ספק סוטה. וחש לומר שמא אנוסה היא. קול יוצאה לאנוסה ואפי' תחוש לה משום אנוסה. לא ספק אחד ספק אנוסה ספק פתוחה מה"ת להחמיר. אמר ר' יוסי ואפי' תחוש לה משום אנוסה שתי ספיקות ספק אנוסה ספק פתוחה. ספק משנתארסה ספק עד שלא תיארס. שתי ספיקות מד"ת להקל עכ"ל. ולפי מה שפירשו המפרשים דהא דאמר ואפי' תחוש לה משום אנוסה הוא בקושי' ל"ל למימר קול יוצא לאנוסה דאפי' תחיש לה משום אנוסה ג"כ הספק מד"ת להחמיר. וע"ז תירץ ר' יוסי ואפי' תחוש לה משום אנוסה כו' מותרת משום דהוה שני ספיקות. וע"כ הוצרך לסברת קול יש לה לאנוסה עכת"ד. מוכח להדיא מדברי הירושלמי כדברי הרשב"א דהיכא שראינו שנבעלה אין תולין ד"ת להקל משום חזקת כשרות. דלא כדברי התוס' דס"ל דספק אונס ספק רצון אזלינן להקל משום חזקת כשרות. וגם יהי' קשה לפי"ז ע"ד הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא דהא הכא קאמר דאפי' בלא סברת אנוסה קול יש לה נמי אסורה מספיקא מה"ת. ונ"ל דנוכל לפרש דברי הירושלמי פי' אחר. דהך ואפי' תחוש לה משום אנוסה לאו אקשוי קמקשה. אלא הכל הם מדברי המתרץ ור"ל משום דקול יוצא לאנוסה מגרע חזקת היתר. ולכך אפי' אם נחוש לה משום אנוסה אסורה מה"ת. כמו בספק סוטה דמשום דקנא לה ונסתרת מגרע חזקת היתר דידה ואסורה מה"ת כן ה"נ אסורה מה"ת. ור' יוסי פליג ע"ז וקאמר דאם היינו חוששין לספק אנוסה היתה מותרת מטעם ס"ס. אלא ע"כ דמשום דקול יוצא לאנוסה לא הוה אנוסה בגדר ספק. וא"כ לא נשאר אלא ספק תחתיו וספק אינו תחתיו לכך אסורה מה"ת אף דיש לה חזקת היתר. אבל יש לה ג"כ חזקת הגוף כנגדה. אע"ג דאיתרע. ונראה דהמתרץ ראשון דלא חש לטעם ס"ס דקאמר ר"י. הוא משום דס"ל דספק תחתיו לא הוה בגדר ספק דס"ל כיון דחזקת הגוף יש כנגדה הוא אלים טפי מחזקת היתר דידה ולכך אמרינן דהשתא נבעלה. ובאמת הש"מ מקשה על הגמרא דידן דס"ל דהוה ס"ס באשת ישראל. וז"ל וא"ת ומאי פריך והא חזקת הגוף עדיפא ואית לן למימר השתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה ובכל יום ויום אית לן למימר לא נבעלה אלא ביומא דלבתרי' וכיון שכן אין לך לומר אלא שתחתיו נבעלה כו' יעו"ש מה שתירץ. והירושלמי לא ס"ל הכי. וסברתו הוא מדחזינן דלענין ממון כשטוענת משארסתני נאנסתי מעמידין אותה על חזקת גופה להוציא ממון מחזקתם. אע"ג דלענין ממון לא מהני אפי' רובא להוציא כ"ש דמהני חזקת הגוף להוציאה מחזקת היתר דידה ואמרינן ודאי השתא היא דאיתרע. ור"י סובר דהא ודאי דחזקת הגוף מהני דלא מוקמינן אחזקת היתר דידה אבל מ"מ ספיקא מיהא הוה ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ומצטרף לס"ס להתיר. והא דמהני חזקת הגוף להוציא ממון מחזקתו לאו משום דחשבינן לי' יותר מחזקת ממון אלא משום דטענתה משארסתני כו' הוי טענת ברי וטענתו הוא טענת ספק. כנ"ל לפרש דברי הירושלמי לפי"ד התוס' והרמב"ם. ולפי"ז א"ש מה שהביאו התוס' דברי הירושלמי דקול יוצא לאנוסה לכך מגרע חזקת היתר דידה וס"ל להתוס' דהגמרא דידן סובר כתירוץ הראשון דהירושלמי דמטעם קול יוצא לאנוסה לכך ספק אנוסה ספק פתוחה אסורה ולא מוקמינן לה אחזקתה. ובספק תחתיו ס"ל להגמ' דידן כר' יוסי דירושלמי דספק תחתיו הוה ספק אע"ג דיש חזקת הגוף כנגד חזקת היתר. מ"מ כיון דחזקת הגוף איתרע דהרי בעולה לפניך ע"כ הוה ספק גמור. אך מ"מ דברי הר"י דס"ל דספק אנוסה ספק פתוחה אינה אסורה אלא מדרבנן צ"ע דהא בירושלמי מבואר להדיא דספק אנוסה ספק פתוחה אסורה מה"ת אפי' לתירוץ הראשון. דאף דקול יוצא לאנוסה. מ"מ ספק אנוסה ספק פתוחה הוה ספק. דלא כר"י דס"ל דלא הוה ספק כלל. וע"כ צ"ל דס"ל להתירוץ הראשון דזה דמי לספק סוטה דאסורה מה"ת משום דקנוי וסתירה הוה רל"ד דזנתה. א"כ ה"נ כיון דקול יוצא לאנוסה הוה רל"ד דזנתה ברצון. והאיך ס"ל להר"י דספק אונס ספק רצון אינה אסורה אלא מדרבנן. ונראה דע"כ צריך לתרץ דברי הר"י דהוא מפרש דברי הירושלמי דמשום דקול יוצא לאנוסה מגרע חזקת היתר דידה והוה ספק השקול. ומ"מ לא דמי לספק סוטה דעלמא דהתם שאני כיון דקנא אותה ונסתרה גרע יותר. אך כבר בארנו דהר"י סובר דכל ספק דאורייתא מה"ת לקולא היכא דהוה ספק השקול. והא המהרי"ט כתב דזה תלוי בפלוגתא דכריתות אי בעי חתיכה אחת משתי חתיכות כדי שיקבע איסורא או לא. א"כ למ"ד דלכך בעי חתיכה אחת משתי חתיכות כדי לברר איסורא ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא והא הירושלמי סובר להדיא ביבמות פ"ד ה"ב דלכך בעי ח"א משתי חתיכות כדי שיהא יכול לברר איסורא א"כ סובר דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. והר"י סובר כיון דאנן קיי"ל דלכך בעי ח"א מש"ח כדי שיקבע איסורא א"כ ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא היכא דלא איקבע איסורא. וכן הוא שיטת הרמב"ם. ולכך סובר הר"י דספק אונס ספק רצון אינה אסורה אלא מדרבנן. כנ"ל לדחוק ליישב דברי הר"י ז"ל:
אך דברי הרא"ה לפי מש"ב דסובר דספק תחתיו ספק אינה תחתיו באשת ישראל אינה אסורה אנא מדרבנן לכאורה קשה עניו מדברי הירושלמי דהא מבואר להדיא דספק תחתיו ספק אינה תחתיו אסורה מדאורייתא דהא ס"ל להירושלמי דכל עיקר תקנת המשנה הוא משום אשת ישראל ולא משום דקדשה פחותה מבת ג' דזה לא שכיח כמשב"ל. אלא דתירוץ קמא דהירושלמי סובר דספק תחתיו ספק אינו תחתיו לא הוה ספק כלל משום דמוקמינן לה אחזקת גופה דהשתא הוא דנבעלה. ור"י סובר ספק אונס לא הוה ספק כלל אבל זה כו"ע מודים דספק תחתיו ספק אינה תחתיו אסורה מדאורייתא. אבל לאחר העיון נראה דדברי הרא"ה נכונים. ואדרבה מדברי הירושלמי משמע כדבריו דהיכא דמספק הראשון אסור מה"ת לא מהני ספק השני להתיר אף מדרבנן. דהא קאמר שם הירושלמי ספק אנוסה ספק פתוחה ספק משנתארסה ספק עד שלא תיארס שתי ספיקות מה"ת להקל. משמע דוקא מה"ת הוא להקל אבל מדרבנן אסורה. ומהגמרא דפריך על ר"א דקאמר נאמן לאוסרה עליו הא ס"ס הוא ואמאי אסורה עליו. משמע מזה דאפי' מדרבנן מותרת במקום ס"ס. א"כ מוכרחין אנו לומר דבספק תחתיו ספק אינה תחתיו פליגי הירושלמי והבבלי. דהבבלי סובר דספק תחתיו אינו אלא ספק דרבנן. ולכך במקום ס"ס מותר אפי' מדרבנן. והירושלמי סובר דספק תחתיו הוא מדאורייתא אסור. ולכך במקום ס"ס הוא רק מה"ת להקל. אבל מדרבנן אסורה. ולתירוץ השני של הרא"ה דהא דפריך הגמרא על ר"א והא ס"ס הוא ר"ל דהאיך מצי למשוי אנפשי' חד"א כיון דאינו אסור אלא מדרבנן לפי"ז לא פליגי הירושלמי ובבלי בספק תחתיו דהוה ספק דאורייתא. ובמקום ס"ס אסורה מדרבנן. ומלבד מה דמשמע כאן מלשון הירושלמי דקאמר שתי ספיקות מד"ת להקל. אבל מדרבנן אסורה. וזהו כדברי הרא"ה. מבואר יותר בדברי הירושלמי שם דקאמר ר' יונה משום ר' קריספא בוגרת כחביות פתוחה היא ההדא"א שלא תפסידה מכתובתה. אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ע"כ. והא בוגרת כיון דלענין כתובה לא הפסידה א"כ נאמנת לומר שהיא בתולה. ואמאי אסרינן לה לבעלה הלא ס"ס הוא שמא בתולה שלמה היא. ואת"ל לאו בתולה שלמה היא שמא לאו תחתיו זנתה לר"י. ולתירוץ ראשון שמא באונס הי'. אלא ע"כ דהירושלמי סובר דבס"ס נמי אסורה מדרבנן כדברי הרא"ה:
היוצא מכל דברינו אלה דבאשת כהן כיון שאין בה אלא רק ספק אחד ספק תחתיו ספק אינה תחתיו לכו"ע אסורה מה"ת אפי' לדעת הרא"ה. משום דאיכא נמי לספוקי דאף שאינה תחתיו דלמא לפסול לה נבעלה. ואף שרוב כשרים אצלה מ"מ דלמא אזיל איהי לגבי' והוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי. א"כ הוה ספק האיסור רגיל ומצוי יותר. ולכו"ע אסורה מה"ת אפי' למאן דס"ל דספיקא דאורייתא לקולא. ולכך ניחא תקנת המשנה שתנשא ברביעי כדי שלא תתקרר דעתו ויכשל באיסור דאורייתא. אמנם באשת ישראל וקדשה אביה פחותה מבת ג' דעת הר"י בתוס' דספק אונס ספק רצון אינה אסורה אלא מדרבנן משום דרובא ברצון לא הוה רוב גמור. אולם הרא"ש בפ"א דכתובות סי' י"ח חולק ע"ז וס"ל דרובא דרצון הוה רוב גמור ועדיף מחזקה יעו"ש דמטעם זה ס"ל דהיא אינה נאמנת להתיר עצמה לבעלה ולומר נאנסתי. וכ"ש לפי"ד הסוברים דכל ספק השקול מה"ת לחומרא ודאי דזה אסור מדאורייתא אע"ג שיש לה חזקת היתר מ"מ מטעם דקול יוצא לאנוסה מגרע חזקת היתר דידה והוה לכה"פ ספק השקול. וכ"ש לדעת הרשב"א במ"ה שהבאתי לעיל דס"ל כיון דאיתיליד ריעותא ונמצאת בעולה לפנינו ולא מספקא לן אלא אי באונס אי ברצון אין מעמידין על חזקתה מה"ת ואסורה מדאורייתא אפי' בלא טעם דקול יוצא לאנוסה. ונראה דהרשב"א למד זאת מגמרא כתובות (נא:) דאמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה מספק דחיישינן שמא הי' סופה ברצון. אלמא דמספיקא מחמירינן לאוסרה ולא מוקמינן לה אחזקתה. והתם מוכח דמדאורייתא אסור מדפריך שם הגמרא ולאבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה. אלמא דאבוה דשמואל סובר דמדאורייתא אסורה ולא מוקמינן לה אחזקתה משום דהרי שור שחוט לפניך. ועיין בפנ"י ובהפלאה שדחקו בזה הרבה. אבל לפי"ד הרשב"א א"ש דברי הגמרא בפשיטות: