אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב קונטרס החזקות › סימן ג

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס החזקות · סימן ג

סימן ב

שאלה אם הי' לפנינו שני סכינים אחד פגום ואחד שאינו פגום ושחט עוף באחד מהם. ולא שחט רק הרוב וושט בלבד דאם שחט בסכין הפגום ודאי דעם מקום הפגימה שחט. אם חייב בכסוי או לא:

תשובה הנה הפמ"ג בהפתיחה לה' שחיטה החליט הדבר דהוה ודאי נבילה ומלקי נמי לקי כיון דהוה ספק השקול א"כ מוקמינן לה אחזקתה חזקת שאינה זבוחה. א"כ לפי"ז ודאי דפטור מכסוי. אבל לפ"ד נראה דז"א. דכיון דאיתחזק גם סכין כשר לפנינו ואנן לא ידעינן באיזה מהם שחט לא הוי אלא ספק נבילה. וראי' לזה דהא הרמב"ם בה' מקואות פ"י ה"ז כתב וז"ל שני מקואות אחת כשרה ואחת פסולה וטבל בא' מהן ואינו ידוע ועשה טהרות הרי הן תלויות עכ"ל. וע"כ צ"ל דכה"ג דאיתחזק מקוה כשרה לפנינו ובודאי טבל באחת מהן ואנן לא ידעינן באיזו מהן טבל איתרע חזקת טומאה ולא הוה רק ספק טמא ולכך תולין ולא שורפין. א"כ ה"נ כיון דאיתחזק סכין כשר לפנינו ובודאי שחט באחד מהם ואנן לא ידעינן באיזה מהם שחט איתרע חזקת שאינה זבוחה:

אמנם ראיתי דהפמ"ג אזיל לשיטתי' דכתב בספרו גינת ורדים כלל ס"ב וז"ל והנה הרמב"ם בה' מקואות פ"י ה"ז כו'. והוא מתוספתא הביאה הר"ש בפ"ב דמקואות ואמאי הן תלויות ולא טמאות ודאי דהאדם אוקי אחזקה וממילא התרומה טמאה. ואלא דבתרומה איכא חזקה להדי חזקה והן ספק ודוקא כה"ג הא בתרומה שנעשו בכלים שנעשו ע"ג מקוה שנמדד ונמצא חסר אפשר דטהורים לגמרי דחזקה דהשתא דמקוה אינה טובה כחזקה דתרומה וכמ"ש כה"ג בשוחט. וראיתי אח"כ במ"ל שכ' עלה דהך בד"ה שתי מקואות והא דאמרינן מקוה שנמדד ונמצא חסר דהם טמאות ודאי דהתם חסר ואתאי והרי חסר לפניך משא"כ בשתי מקואות עכ"ל. ולא ידעתי דהרי הדברים ק"ו ומה התם דאיכא חזקה דמקוה דמעיקרא שהיא אלימא נגד חזקה דאדם אפ"ה אדם טמא מכח חזקה דהשתא דהרי חסר לפניך וממילא מטמאינן התרומה. מכ"ש כאן דאינו יודע באיזה מהן טבל דאיכא חזקה טובא ואלימא העמד גברא על חזקתו ודאי טמא וממילא התרומה טמאה ודאי. ולכן דבריו צ"ע וישוב דעת ואף אי התם חסר ואתאי הוה כחזקה דמעיקרא מ"מ כ"ש הוא עכ"ל בעל ג"ו. והנה דברי הגאון הנ"ל מרפסין איגרא דמה שרוצה לומר דתרומה שנעשה ע"ג מקוה שנמדד ונמצא חסר טהורה לגמרי. וזהו נגד רוב הראשונים דהנה הרמב"ן בחידושיו (לחולין פו.) כתב להדיא על הא דשליא בבית שהבאתי למעלה הוסיף שם בדבריו וז"ל והכי מוכח התם גבי מעל"ע שבודק וגבי ההיא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות. דמפרשינן עלה דלא אזלינן בתר חזקתו של מקוה ושל אשה שהרי חסר לפניך ולא הלכו בהם אחר חזקתן של טהרות כיון שודאי נגע עכ"ל. וכן כתב הרשב"א שם דכיון דודאי נגע אזלא חזקתה וכן כתב הריטב"א בחידושיו לקדושין גבי מקוה שנמצא חסר דהקשה ניזול בתר חזקת טהרה. ותירץ כסברת הרמב"ן דכיון דודאי נגע דין הטהרות כדין האדם. וכן התוס' רי"ד בקדושין שם כ' וז"ל לפי פי' המורה שמפרש דאיכא ודאי מגע בעיסה קשי' ממאי דכתבית בריש נדה דשמאי סבר העמד אשה על חזקתה ולא אמר העמד טהרות על חזקתן מפני שיש בהן ודאי מגע וגם במקוה דאוקימנא דאית בי' תרתי לריעותא והא אית בי' חזקה דטהרות לטיבותא אלא כיון דאית בהו ודאי מגע בטלה חזקה שלהן. וה"נ גבי עיסה אי אית בה ודאי מגע בטלה חזקתה משו"ה פר"ת עיקר שמפרש ספק מגע כדכתבינן בפ' כסוי הדם עכ"ל. וכן הר"ן בחי' לחולין עומד בשיטת הרמב"ן ז"ל. וכן הקשה הר"ת בס' הישר על דברי רש"י גבי רוב תינוקות מטפחין כיון דאיכא ודאי מגע בטלה חזקתה. א"כ הני גדולי הראשונים כלהו עומדים בחדא שיטה דהיכא דאיכא ודאי מגע לא אזלינן בתר חזקת דבר שנגע בו. וע"כ צ"ל דמקוה שנמדד ונמצא חסר גריעא משתי מקואות אחת כשרה ואחת חסרה כדברי המ"ל. והק"ו שכתב הבעל ג"ו ק"ו פריכא הוא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כיון דהרי היא חסר לפניך לא מהני להוציא חזקת הטמא מחזקתו ונשאר על חזקתו הראשונה ולא איתרע כלל חזקת טומאתו במה שטבל. ולא מהני לו חזקה דמעיקרא דמקוה אף לעשות ספק טומאה אלא חשבו כודאי טמא. אבל הכא גבי שתי מקואות כיון דאתחזק כאן גם מקוה כשרה כמו חסרה לא מהני לן חזקת טומאתו לומר שודאי טבל בהחסרה ולא בהכשרה לכך הוה האדם רק ספק טמא. וגם הטהרות הוי רק תלויות בלבד. א"כ יוצא לנו נמי גבי נ"ד דבשני סכינים כיון שודאי נתחזק כאן סכין כשר לא מהני לן חזקת שאינה זבוחה לומר שודאי שחטה בסכין הפגום ולהוי ודאי נבילה ולא הוי רק ספק נבילה:

עוד נ"ל להביא ראי' לדברי דבשבת (לד.) גבי הא דאמר רבא דאם נאכל עירובו ביה"ש או הניח עירובו ביה"ש קנה עירוב. פירש"י ז"ל דמיירי בעירובי תחומין. והתוס' הקשו ע"ז וז"ל דר' יוסי ל"ל התם גבי נפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאת ספק עירוב כשר אלא משום חזקה כדתניא התם בהדיא כיצד אמר ר"י ספק עירוב כשר כו' אבל בספק כי הא שהניחו ביה"ש או נאכל ביה"ש לא מכשר. ע"כ פיר"ת דמיירי הכא בעירובי חצרות. ובחי' הרשב"א מבואר יותר דז"ל הרשב"א דע"כ לא מכשיר ר' יוסי ור"ש אלא כגון תרומה ונטמאת דאמרינן העמד תרומה בחזקתן והשתא היא דנטמאה וכדאיתא התם ספק בתרומה טהורה עירב ספק בתרומה טמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר כו'. אבל הניח עירובו ביה"ש דספיקא היא וליכא חזקה לא כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים דהאיך מדמינן ביה"ש לספק עירב בתרומה טמאה כו'. דגבי ביה"ש אע"ג דליכא בה חזקה לקולא מ"מ חזקה לחומרא נמי ליתא דלא שייך לאוקמי' אחזקה דלא עירב כלל כיון דודאי עירב רק הספק הוא אם הוא יום או לילה משא"כ גבי ספק עירב בתרומה טמאה איכא למימר שם דמוקמינן ליה אחזקת תחום ביתו שלא עירב. וכן גבי תרומה ונטמאת אמרינן דלכך עירובו כשר משום דהעמד תרומה על חזקתן. אבל בלא"ה הוה אמרינן העמד האדם על חזקת תחום ביתו שלא עירב. אבל לפי מש"ב דגבי שתי מקואות כיון דנתחזק האיסור וההיתר שניהם לפנינו לא אזלינן בתר, חזקת טומאתו למשוי לו כודאי והיה ספק השקול ניחא שפיר קושית התוס' והרשב"א דהא פי' שם התוס' בעירובין גבי ספק עירב בתרומה טמאה או טהורה כגון שיש שני ציבורין לפניו אחת הי' תרומה טהורה ואחת הי' תרומה טמאה ועירב באחת מהן דליכא חזקה כלל עכ"ל. א"כ כיון דודאי עירב באחת מהן ויש תרומה טהורה לפניו איתרע לה חזקת תחום ביתו כמו גבי שתי מקואות. ואפ"ה מחמיר ר' יוסי אף בדרבנן. ולא אמרינן דאזלינן לקולא א"כ גם בהניח עירובו ביה"ש אמאי לא מחמרינן לר"י:

אך דעת רש"י והרמב"ם דפירשו דקאי על עירובי תחומין ולא חששו לקושית התוס' משום דהם ס"ל דאנן קיי"ל כר"מ דפסק להקל בטומאה קלה אף במקום שצריכין להוציא מחזקה. וכן פסק הרמב"ם להדיא בפ"י מה' מקואות [וכן כ' השעה"מ דרש"י והרמב"ם ס"ל כר"מ. וכן כ' הגאון בעל אבן העוזר בחי' לשבת] ולכך כתב הרמב"ם בה' עירובין פ"ז הט"ו דאם עירב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו עירוב שאינה סעודה הראוי'. דמשמע מזה דלהכי אינו עירוב משום שאינה ראוי'. אבל היכא דבשעה שעירב ידע מהיכן נטל לערב וגר ביה"ש ידע ממנו כגון שהי' שני ציבורין לפניו אחת תרומה טהורה וא' תרומה טמאה. וידע המדה שהי' בכל צבור וצבור. ואלו הי' שם על לבו אז לידע בבירור מהיכן נטל היה יכול לברר. כי הי' רואה מאיזה צבור חסר שיעור העירוב מסתמא מזה נטל לערב. אך מחמת שנמשך הדבר עד שנתערבו הצבורין זה בזה לא יכול לברר ונשאר בספקו מהיכן נטל להעירוב בכה"ג הוה עירובו עירוב. דלא שייך לומר בזה כיון שאינה ראוי'. כיון דביה"ש הי' יכול לברר הדבר ולא הי' נשאר בספק. ואם עירב באמת בתרומה טהורה הי' ראוי' לו לאכול ביה"ש. אך לר"י בכה"ג נמי לא מהני משום דזה הוה כשתי מקואות. והוה כספק השקול. ובזה האופן מיירי הגמ' שם בהא דקאמר אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה. והרמב"ם לא פסק כר' יוסי לכך לא כתב הספק באופן זה. והמעיין בדקדוק לשון הרמב"ם שמשנה מלשון הגמרא דהגמרא חשיב שני ספיקות דקאמר אם עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה. והרמב"ם חשיב חד ספק שכ' אם עירב בתרומה שהיא ספק טמאה. יראה להדיא שהגמרא מיירי בגוונא שכתבתי שהי' יכול לברר ביה"ש. ועתה אחר ביה"ש כל השקלא וטרי' הוא אצלנו על הגברא במה עירב אם בטהורה או בטמאה. דמכח העירוב אין לנו שום נ"מ כי בודאי אסור לאכלו כיון שהוא בספק. והוה כמו נאבד עירובו. ועל הגברא שייך לומר ב' הספיקות במה עירב בטהורה או בטמאה. ואשמועינן הגמרא רבותא דאף בכה"ג לר' יוסי נמי לא מהני כיון דס"ל דאזלינן לחומרא אף בדרבנן בדבר שיש לו חזקת איסור. אבל הרמב"ם לא פסק כר"י. וא"כ בכה"ג מהני. ולכך נקט הספק אלא בגוונא דאפי' ביה"ש לא היה יכול לברר הדבר. א"כ בעת חלות העירוב לא הי' ראוי'. ולכך כ' בדקדוק בתרומה שהיא ספק טמאה. ר"ל שהיתה בעת חלות העירוב בספק טומאה. גם מדוקדק לשון הרמב"ם שכ' שם אינו עירוב דמשמע מזה דלא הוה עירוב כלל ואפי' חמר גמל נמי לא הוה. ובגמרא שם קאמר כיצד אמר ר"י ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמאת כו' אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה כו' אין זה ספק עירוב כשר. ור"ל דע"כ לא פליג ר"י על ר"מ דאמר דהוה חמר גמל אלא בספק מבעוד יום נטמאת. אבל בספק טמאה מודה ר"י לר"מ דהוה חמר גמל. ואי הוה טעמא משום שאינה ראוי' אפי' חמר גמל נמי לא הוה. אע"כ צ"ל דברייתא מיירי במקום שיכול לברר ביה"ש והוה ראוי' כדאמרן ולהכי הוה חמר גמל:

ובזה שבארנו נ"ל לישב מה שהניח הה"מ שם בתימה על הרשב"א ז"ל. וז"ל ויש תימה בדברי הרשב"א ז"ל שפרשה בעירובי חצרות וכתב שאם עירב בחצרות בתרומה ס' טמאה ס' טהורה שאינו עירוב וכ' בדין עירוב תחומין שאינו עירוב ביה"ש. למדו ממה שאמרו בתרומת ספק שאינו עירוב ואומר אני לדבריו עירובי חצירות יוכיחו עכ"ל. אבל לפי"ד נ"ש דגבי עירובי תחומין כ' הרשב"א בעבודת הקודש כלשון הגמרא וז"ל בסי' כ'. אבל אם עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב כו' אין זה ספק עירוב שאין לומר כאן העמד עירובו על חזקתו שלא הוחזק בכשרות מעולם אדרבה יש לומר העמד האיש בחזקתו כו' ומכאן נלמד למי שעירב ביה"ש כו' עכ"ל. א"כ נראה דשם מיירי בגוונא שיכול לברר ביה"ש והוה סעודה הראויה ואפ"ה אין עירובו עירוב משום דמוקמינן לי' על חזקת תחום ביתו. ולכך הביא שפיר הרשב"א ראי' מזה על ביה"ש. וכמש"ב למעלה דגם גבי שני צבורים איתרע חזקת תחום ביתו. מ"מ מוקמינן לי' אחזקה ראשונה גבי דרבנן. אבל גבי עירובי חצרות דכתב שאם עירב בתרומה ס' טהורה ס' טמאה ע"כ מיירי שבעת חלות העירוב נמי לא הי' יכול לברר. ולכך לא הוה עירובו עירוב דלא הוי סעודה ראויה דגם בעירובי חצרות נמי בעינן סעודה ראויה. ואין צריך לדחוק בזה כמו שדחק הרבה בזה בעל שעה"מ:

והנה לכאורה יש להביא ראי' לסברת הפמ"ג דמקוה שנמדד ונמצא חסר קילא משתי מקואות ואחת מהן פסולה וטבל באחת מהן ולא ידע. דהא חזינן גבי עירוב לר' יוסי דספק אם נטמאה מבעו"י או משחשכה מקילינן משום דאמרינן העמד תרומה על חזקתה כדאמרינן (בעירובין לו.) ואם עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה כגון שהי' שני צבורין לפניו וכמשפ"ל כיון דליכא חזקה מחמירינן אף בדרבנן לר' יוסי. א"כ חזינן אע"ג דהיכא דאיכא תרתי לריעותא דהא הרי נטמאה לפניך א"כ איכא חזקה דהשתא וגם איכא חזקת תחום ביתו כמו שפירש"י שם בדברי רבא. מ"מ בדרבנן ס"ל לר"י דמוקמינן לי' אחזקה דמעיקרא ומהני לאפוקי מחזקת תחום ביתו. ואם עירב משני צבורין כיון דליכא חזקה כלל מוקמינן לי' אחזקת תחום ביתו הרי לכאורה כסברת הפמ"ג. דמקוה שנמדד ונמצא חסר כיון דאיכא חזקה דמעיקרא קילא משתי מקואות ודלא כהמ"ל. אבל לפי"ז תקשי התוספתא הנ"ל דלמה גבי שתי מקואות טהרותיו תלויות וגבי מקוה שנמדד ונמצא חסר טהרותיו טמאות ודאי ונשרפות. אבל לאחר העיון זה לא קשה כלל על דברי המ"ל דצ"ל לסברת רש"י דס"ל דחזקת תחום ביתו מיקרי חזקה דלכך לא מצטרפינן חזקה דהשתא לחזקת תחום ביתו. משום דדוקא גבי מקוה כיון דאיכא למימר חסר ואתאי חסר ואתאי אז חזקה דהשתא עדיפא טובא ומצטרפת עם חזקת הטמא ולמשוי לי' כודאי אף לשרוף את התרומה. אבל במקום דליכא למימר חסר ואתאי כמו גבי עירוב אע"ג דאיכא חזקה דהשתא דהרי נטמא לפניך מ"מ חזקה דמעיקרא עדיפא ומהני אף לאפוקי מחזקת תחום ביתו ולכך זה עדיפא מאם עירב משני צבורין דשם כיון דליכא חזקה כלל מחמירינן אף בדרבנן לר"י:

אך עדיין קשה דהא רבא קאמר שם התם היינו טעמא דר"י העמד טמא על חזקתי ואימא לא טבל אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואימא לא חסר במקוה שלא נמדד. ופירש"י שלא נמדדה מתחלתה ולא עמדה בחזקת כשרות עכ"ל. א"כ אם נמדדה ועמדה בחזקת כשרות מתחלה מהני חזקה דמעיקרא לאפוקי מחזקת טומאה אע"ג דאיכא למימר חסר ואתאי מ"מ עדיפא משתי מקואות דס"ל לר"י להדיא דמוקמינן הטמא על חזקתו אף בדרבנן. וגם דברי התוס' דכ' שם וז"ל הוה מצי לשנויי הרי חסר לפניך אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדדה ונמצאה חסרה עכ"ל. צ"ע דהאיך משני הגמרא במקוה שלא נמדדה משמע מזה דאם נמדדה מקילינן בדרבנן אע"ג דהיא חסרה לפניך. ולפי האמת ז"א דאף אם נמדדה כיון דהרי היא חסרה לפניך א"כ מצטרפינן חזקה דהשתא לחזקת הטמא. אע"כ צ"ל דס"ל להגמרא דחזקה דמעיקרא עדיפא ומהני לאפוקי מחזקת טומאה אע"ג דהרי חסרה לפניך. ולכך משני הגמרא במקוה שלא נמדדה והאיך כ' התוס' דהוה מצי לשנויי דהרי חסר לפניך:

ומצאתי בדברי הגאון בעל מ"א בהגהותיו על הרמב"ם בה' אישות שם סי' ג' שהקשה ג"כ קושיתנו הראשונה אמאי מקילינן בעירוב הא הוה תרתי במקום חדא. ומתרץ משום דמקוה שאני שהרי חסר ואתאי כמו שתירצנו. וכתב שם עוד וז"ל אבל לפע"ד נ"ל דר"מ ור"י אית להו דאפי' היכא דאיכא תר"ל ספיקא הוה ומ"ה אמר ר"מ במקוה שלא נמדדה ונמצאת חסרה ספיקו טהור היכא דנטמא בטומאה קלה ואפי' ר"י לא פליג עלי' אלא בשלא נמדדה המקוה וכדמשני רבא הא אם היתה נמדדה אזלינן בתר חזקה דמקוה כיון דספיקא היא בדרבנן אזלינן לקולא ולא אמרינן כיון דאיכא תר"ל דהעמד טמא על חזקתו ועוד דהרי חסר לפניך והוה ודאי אלא ס"ל כר"ש דפליג על חכמים ואומר ברה"ר טהורות. ומ"ה גבי עירוב אע"ג דאיכא תר"ל מכשיר דהוה ספק בדרבנן. ולפי"ז ליתנהו לדברי התוס' שכתבו הוה מצי לשנויי הרי חסר לפניך. וז"א דגבי עירוב נמי הרי טמאה לפניך. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מקואות כר"י במקוה שנמדדה ונמצאה חסרה בטומאה דדבריהם להקל ובפ"ה מה"ת ג"כ פסק דספיקא הוה והרב כ"מ לא זכר שם דר"י ור"מ כולהו סברי כר"ש וא"ש השתא כו' עכ"ל. ונפלאתי על כל דברי קדשו בזה. מ"ש דר"מ ור"י ס"ל דאפי' במקום דאיכא תר"ל מ"מ לא הוה אלא ספק ומש"ה מטהר ר"מ בטומאה קלה במקוה שלא נמדדה ונמצאה חסרה. תמיהני איך נוכל לומר דבמקוה שלא נמדדה ונמצאה חסרה לא הוה אלא ספק לבד הא אין להמקוה חזקה דמעיקרא, ואדרבה הא אית לה חזקה דהשתא לריעותא דהרי היא חסרה לפניך. וגם להטמא אית לי' חזקת טומאה. ולפע"ד נראה ברור דכו"ע מודים דבכה"ג הוה ודאי טמא. דע"כ לא פליג ר"ש וסובר דהוה ספיקא אלא דוקא שיש להמקוה חזקה דמעיקרא דאוקי חזקה דמקוה להדי חזקה דטמא. אבל היכא דאין להמקוה חזקה כלל לא מצינו לשום מ"ד דיסבור דהוה ספק. גם מ"ש דר"מ סבר לה כר"ש הוא תמוה ג"כ למאד. דהא ברישא דמתניתין דאתי' כר"מ קתני גבי טומאה חמורה [שם במשנה] מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע בין ברה"ר ובין ברה"י טמאות ור"ש הא פליג ע"ז בתוספתא וקסבר דברה"ר טהורות וברה"י תולין. גם מ"ש שהרמב"ם פוסק כר"י במקוה שנמדדה ונמצאה חסרה בטומאה דדבריהם להקל. ונראה שהכריחו לומר כן מדלא כתב הרמב"ם דגם בשלא נמדדה ספיקה טהור. וע"כ כתב הוא ז"ל דפסק כר"י וכדאוקמינן אליבי' דלא טימא אלא במקוה שלא נמדדה. גם זה לא נהירא לי כלל דהא בכל ספיקות דטומאה דדבריהם פסק להקל ר"מ. וכמבואר להדיא שם בדבריו. ולמה בדין זה שנמצא חסר פסק כר"י דדוקא בנמדד. ולא כר"מ דמיקל אף בשלא נמדד. גם מ"ש דהרב בכ"מ לא זכר דר"מ ור"י כולהו ס"ל כר"ש הרבה נפלאתי ע"ז דהא הרמב"ם וכל הראשונים פסקו להדיא כחכמים דר"ש ובין ברה"י בין ברה"ר טמאות:

אח"כ מצאתי בשעה"מ ה' תרומות פ"ה הכ"ד דהשיג ג"כ על הבעל מ"א וכתב וז"ל ואשתמיט מיני' מתניתין דמקואות דקתני מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה בין ברה"י ובין ברה"ר ס' טמא בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כו'. הרי בהדיא דרבנן דר"ש ס"ל דאפי' ברה"ר טמא וטעמא דכיון דאיכא תר"ל חשיב כודאי ואפ"ה קתני דבטומאה קלה ס' טהור וצ"ע עכ"ל. אמנם מ"ש בעל שעה"מ שם לסתור דברי התירוץ הראשון של הגאון בעל מ"א שהבאתי לעיל על הא דעירוב דמקוה שאני דהיא חסר ואתאי. וכתב וז"ל אכתי מה יענה לר"מ דקאמר בטומאה קלה ס' טהור אחלוקת דספק טבל במ' סאה ונמצא חסר כמ"ש רש"י ז"ל ואמאי כיון דאיכא תר"ל וחשיב כודאי אלא ע"כ צריך לומר דדוקא בטומאה דאורייתא חשיב כודאי אבל בטומאה דרבנן אע"ג דאיכא תר"ל לא חשיב כודאי גמור וכל דרבנן הקילו וא"כ ה"נ א"ל לר"י דמש"ה ס"ל ספק עירוב כשר אע"ג דאיכא תר"ל כיון דמדרבנן הוא ובטומאה קלה דוקא ס"ל לר"י דמטמא משום דליכא חזקה דטהרה כלל במקוה שלא נמדדה כדאיתא בגמרא. אבל גבי עירוב כיון דאיכא חזקה לקולא אע"ג דאיכא תר"ל לא חשיב כודאי וכל בדרבנן הקילו עכ"ל. לא יכולתי להלום דבריו כלל האיך מסתייע מר"מ על ר"י דודאי ר"מ דלא אזיל בתר חזקה כלל בדרבנן דהא גם בס' טבל ס' לא טבל מטהר בטומאה קלה. אלמא דס"ל דקילא טומאה דרבנן לכך מצינן למימר אליבי' דמטהר כל ספק אפי' היכא דאיכא תר"ל. משא"כ לר"י הא חזינן דאזיל בתר חזקה אף בדרבנן. א"כ האיך אפשר לומר אליבי' דמטהר גבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה כיון דגבי טומאה חמורה חשבינן לודאי טמא מטעם תר"ל. וא"כ למה יקיל בטומאה דרבנן. ואדרבה נ"ל דאף להרמב"ם ז"ל דפסק גבי טבל שהפריש יין ונמצא חומץ דהיה ס' ולא ודאי וע"כ ס"ל דתר"ל לא חשיב בודאי גמור. מ"מ א"א לומר אליבי' דר"י יקיל בטומאה דרבנן במקוה שנמדדה ונמצאה חסרה. דהא חזינן דר"י ס"ל גבי ב' מקואות אחת כשירה ואחת פסולה כו' דטמא אף בטומאה דרבנן. ומקוה שנמדדה ונמצאה חסרה חמירא מזה כמבואר מדברי הרמב"ם דגבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה כל טהרות שנעשו ע"ג בין ברה"י וברה"ר טמא. ונראה מפשטות דבריו דשורפין כיון דפסק כרבנן ולא כר"ש אמרינן להדיא בריש נדה דלרבנן טמא ודאי. וגבי ב' מקואות פסק להדיא כהתוספתא דחולין:

מ"מ דברי הרמב"ם צ"ע לפי מ"ש שם המ"ל לתרץ על דברי הרמב"ם שפסק גבי חביות דהוה ספק טבל. וגבי מקוה שנמצאה חסרה פסק דבין ברה"ר ובין ברה"י טמא. וכ' דע"כ צ"ל דהרמב"ם ז"ל פוסק כלישנא ב' דריש נדה ולפ"ז לא ס"ל דתר"ל חשיב כודאי. וטעמא דבר"ה טמא הוא משים דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה. ובסוף טומאה אף בר"ה טמא ודאי דומיא דתחלת טומאה ברה"י דחזינן שהחמיר הכתוב בטומאה למשוי ספק כודאי א"כ מ"ש גבי ב' מקואות דהוה ג"כ סוף טומאה ואין שורפין עלי' את התרומה כיון דלענין טומאה חשיב ספק כודאי. וכבר עמד בזה השעה"מ שם. ובאמת היא קושיא עצומה על המ"ל. וע"כ צ"ל דברי הרמב"ם כמו שמתרץ שם הבעל שעה"מ דגבי מקוה כיון שדרכה של מקוה לחסור מעט מעט ואיתרע לה החזקה בודאי מקמי הכא משו"ה מטמאינן לה למפרע בודאי. וכן בטבל אליבא דריב"ל דס"ל דכל ג' ימים אחרונים בודאי חומץ איתרע החזקה מקמי הכי בודאי. הלכך ס"ל להגמרא דריש נדה דהוה ודאי טבל. ומה דפסק הרמב"ם דהוה ספק טבל הוא אליבא דר"י דס"ל דכל ג' ימים ראשונים הוה ודאי יין מכאן ואילך ספק. ואפי' כל ג' ימים אחרונים איכא למימר שזה ג' ימים אחרונים שהתחיל להחמיץ והוה טעמא חמרא עד עכשיו שנגמר חמצו וריחא חלא וטעמא חמרא הוה חמרא. וכיון דלא איתרע חזקה מקמי הכי בודאי לכך אינו אלא ספק עכת"ד. ונ"ל דאף לפי"ד שעה"מ מ"מ מוכרחין אנו לומר ג"כ כדברי המ"ל בזה דהרמב"ם פוסק כלישנא ב' דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה. אך לא כהמ"ל דסוף טומאה אף במקום דהוה רק ספק טומאה מ"מ טמא טומאת ודאי אף ברה"ר. אלא דברה"ר בסוף טומאה קם לה אדינא ותולין ולא שורפין. דלפי לישנא קמא דנדה דגם סוף טומאה ילפינן מתחלת טומאה ובמקום דהוה רק ספק. ברה"ר טהור לגמרי. א"כ תקשה הך תוספתא דב' מקואות דאמרינן טהרותיו תלוין היכי מיירי אי ברה"י ספקו עמא אף לשרוף דלא גרע סוף טומאה מתחלת טומאה ואי מיירי ברה"ר כיון דטהרותיו רק תלויות מטעמא כיון דמקוה כשרה לפנינו איתרע חזקת טומאה ואינו אלא ספק בלבד. וכיון דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה א"כ צריך להיות ברה"ר טהור לגמרי. אלא ע"כ דלפי לישנא קמא ע"כ מוקי התוספתא הנ"ל כר"ש דס"ל ברה"י תולין גם גבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה. ומיירי גם התוספתא ברה"י. אבל הרמב"ם דפסק כת"ק ומ"מ פסק הך תוספתא ע"כ צ"ל דמיירי ברה"ר ופוסק כלישנא ב' דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה וקם לה אדינא ולכך טהרותיו תלויות. ובמקוה שנמדד ונמצא חסר לכך פסק דטהרות טמאות ודאי משום דהתם חסר ואתאי ואיתרע חזקה דמעיקרא כמ"ש השעה"מ. וא"כ נפלאתי על השעה"מ דהאיך רוצה לומר דר' יוסי דמחמיר בשתי מקואות בטומאה דרבנן יקיל גבי מקוה שנמדדה ונמצאה חסרה אע"ג דאיכא תר"ל ואיתרע החזקה מקמי הכי טובא. וע"כ מוכרח לומר כדברי הבעל מ"א דלכך ספק עירוב כשר כיון דליכא למימר כאן חסר ואתאי:

והא דקאמר הגמרא לר"י אדרבה העמד מקוה על חזקתה ומשני במקוה שלא נמדדה נראה דאין פירושו שמיירי במקוה שנמצאה חסרה אלא כיון דהא זה קאי על ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בארבעים סאה מיירי בכה"ג דמיירי בתשובת הר"ן שאלה ס"ו שכ' מקוה שהוחזקה להיות מימיה מתמעטין לפעמים על פחות ממ' סאה ואף שעכשיו נמצאת שלמה אין חזקתה הראשונה שהוחזק שיהא בו מ' סאה מוציא הטמא מחזקתו דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל. ולכך פריך הגמרא אדרבה העמד מקוה על חזקתה כיון שמקודם נמדדה והי' בה מ' סאה. וגם ליכא כאן חזקה דהשתא דהרי חסרה לפניך נעמיד המקוה על חזקתה אף להוציא הטמא מחזקתו. אע"ג דגבי טומאה דאורייתא לא מהני בכה"ג כמו שכתב הר"ן. מ"מ ס"ל להגמרא בדרבנן כיון דר"י מיקל גבי ספק עירוב אע"ג דהרי נטמא לפניך מ"מ מועיל חזקה דמעיקרא להוציא גברא מחזקת תחום ביתו. א"כ ה"נ יועיל חזקת המקוה להוציא גברא מחזקת טומאתו כיון שעתה נמצאת שלמה וגם מעיקרא נמדדה והיתה שלמה אעפ"י שהוחזקה שלפעמים מימיה מתמעטין ממ' סאה. ומשני שלא נמדדה מעולם אך עתה נמצאת שלמה ואנן לא ידעינן בעת טבילה האיך היתה וכיון שהוחזקה לפעמים שמימיה מתמעטין ולא הי' לה חזקה דמעיקרא כלל מחמרינן אף בדרבנן לר"י. כנ"ל לפרש בדברי הגמרא:

אבל במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כיון דחזקה דהשתא דהרי חסרה לפניך אלימא טובא משום דאיכא למימר חסר ואתאי ודאי דלר"י דמחמיר בשתי מקואות כ"ש דמחמיר כאן וראיה ברורה לדברי מדחשיב המשנה הך דינה דמקוה שנמדדה בבא בפני עצמה במשנה ב'. ע"כ הא דחשיב במשנה א' ספק טבל במ' סאה כו' איירי באופן אחר. ואף שלפי מאי דמסיק הגמרא שם דספק טבל כו' איירי בשלא נמדדה. אפשר לומר דהתרתי בבי איירי באופן א' וכאן בנמדדה וכאן בשלא נמדדה מ"מ לפי הס"ד דאיירי כאן ג"כ בנמדדה א"כ היינו רישא. ואי משום דרוצה להשמיענו בסיפא דאפי' ברה"ר טמא א"כ למה שינה לשונו בבבא ב'. אע"כ כדאמרינן. ובזה מדוייק דברי התוס' שם ד"ה אדרבה כו' הוה מצי לשנויי הרי חסרה לפניך כו' אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה עכ"ל. וה"פ דבאמת הוה מצי הגמרא לשנויי דמיירי שנמצאת עתה חסרה א"כ הרי איכא חזקה דהשתא דחסרה לפניך נגד חזקה דמעיקרא ולכך מחמיר ר"י אף בדרבנן. אלא להכי לא משני כן משום דע"כ הכא מיירי באופן אחר משים דתני בבא אחריתא מקוה שנמדדה ונמצאת חסרה. והא דפסק הרמב"ם במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה גבי טומאה דרבנן להקל הוא משום דפסק כר"מ (דלא כמ"א]. ואף שלא נזכר זאת להדיא במשנה דר"מ מיקל בטומאה דרבנן גבי מקוה שנמדדה ונמצא' חסרה מ"מ ס"ל להרמב"ם דהספק שבמקוה שנמדדה כו' לא גרע מספק טבל ספק לא טבל. וכן מספק טבל בארבעים סאה כו' לפי מאי דמסיק הגמ' דמיירי בשלא נמדד. ועוד נראה דיצא להרמב"ם זאת מדחשיב שם המשנה בבא דמקוה שנמדדה קודם שמפרש הבמה דברים אמורים בטומאה חמורה. ע"כ הך בד"א קאי ג"כ על מקוה שנמדדה ונמצאת חסרה דיש חילוק בין טומאה חמורה לטומאה קלה אע"ג דלא חשיב המשנה בטומאה קלה [שם] ג"כ הך בבא דמקוה שנמדד כו' כמו שחשיב שם כל הג' דברים דחשיב ברישא. היינו משום דהמעיין במשנה יראה לעינים דכל עיקר דחזר ומפרש הנך שלשה דברים הוא משום להשמיענו כח דר"י דאפי' בזה שהוא קיל יותר נמי ר' יוסי מטמא. וכיון דחשיב שם שתי מקואות א"צ להשמיענו במקוה שנמדדה דר"י מטמא דכ"ש הוא משתי מקואות. והא דלא חשיב מקוה שנמדדה מקודם בבא דשתי מקואות הוא משום דחוזר ומפרש הנך בבי כמו שחשיב מעיקרא קודם הבד"א. ואין להקשות לפי"ז דא"כ למה חשיב ברישא גבי טומאה חמורה מקוה שנמדדה כו' כיון שחשיב שם שתי מקואות דספיקו טמא. א"כ כ"ש מקוה שנמדדה כו'. די"ל משום דרוצה להשמיענו הך דינא דבין ברה"ר ובין ברה"י טמאות. ובשתי מקואות בארנו למעלה דרק תולין ברה"ר. וכ"ש לפי לישנא קמא דנדה דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה א"כ בשתי מקואות טהור גמור ברה"ר כמש"ב:

ועוד י"ל דהא איפלגי ר' טרפון ור"ע בסוגיא דקדושין (סו.) דאמרו שם מעשה במגורה כו' שהיתה עומדת בחזקת שלמה ונמצאת חסרה כל טהרות שנעשו ע"ג הי' ר"ט מטהר ור"ע מטמא. אמר ר"ט מקוה זו בחזקת שלמה היא עומדת מספק אתה בא לאסרו אל תאסרנו מספק. אמר ר"ע אדם זה בחזקת טמא הוא עומד מספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק ע"כ. וטעם פלוגתתן נראה דר"ט סובר דכאן אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דמקוה כיון שבה נולד הספק. והואיל דודאי טבל איתרע חזקת טומאתו. ור"ע סובר דלא אלים חזקה דאיתרע לפנינו לאפוקי מחזקה אחרת שכנגדה. ואליבי' איפלגי ר"ש ורבנן. דר"ש סובר אליבי' אע"ג דלא אזלינן בתר חזקת המקוה למשוי לי' לודאי טהור. מ"מ מגרע חזקת המקוה לחזקת הטמא דלא נחזיקו לודאי טמא אלא ספק לבד. ורבנן סברי אליבי' דכיון דחזקת המקוה איתרע קם לי' גברא בחזקת טומאתו והוה ודאי טמא א"כ אליבי' דר"ט דמטהר גבי מקוה שנמדדה כו' שתי מקואות חמירי א"כ צריך להשמיענו ברישא מקוה שנמדדה כו' לאפוקי מר"ט. אבל לפי מאי דסובר ר"ע דחזקה דאיתרע לא מהני לאפוקי מחזקת טמא. א"כ ודאי מקוה שנמדדה חמירא משתי מקואות כיון דאיכא גבה תר"ל כודאי דמי. משא"כ בשתי מקואות דאיתרע חזקת טומאה כיון דודאי טבל ואיכא קמן מקוה כשרה:

אח"כ ראיתי שגם השעה"מ גופא מדייק מדברי התוס' הנ"ל הוה מצי לשנויי הרי חסרה לפניך אלא דלא מיירי במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה. דהם ע"כ מפרשים דספק טבל במ' סאה ספק לא טבל במ' סאה לא מיירי במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה דא"כ היינו סיפא. אלא מיירי בשלא היינו יודעים מעיקרא אם הי' בה מ' סאה וגם עתה אין אנו יכולין לברר הדבר וכגון שאחר הטבילה נתמלאה גשמים בהא הוא דקתני מתני' ס' טמא. ובזה מיישב שם דברי התוס' ד"ה במקוה כו' דהקשו שם וז"ל והא ר"י מטמא אפי' טהרות אם נגע בהן כו' וא"כ אדרבה נימא אוקי טהרות אחזקתן וי"ל כו' דפליגי רק אגברא אבל טהרות מודה ר"י דלא מטמאינן כו' עכ"ל. והקשה דא"כ מאי יענו ברישא דמתני' דקתני מקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כו' ברה"ר טמא והיינו טעמא דאיכא תר"ל העמד טמא על חזקתו והרי חסרה לפניך חשיב כודאי ואמאי לא נימא דאכתי ס' הוה כיון דאיכא חזקות טהרות וברה"ר אמאי טמא. וליכא למימר דרישא נמי מיירי לענין דאמרינן לי' זיל טבול דהא כל טהרות שנעשו ע"ג קתני. ותו דא"כ היכי פליג ר"ש בברייתא ואמר דבר"ה ספק טהור הא לכו"ע ספק טומאה ברה"ר אמרינן לי' זיל טבול וכתב דלפי"ז ניחא דהתוס' קאי דוקא אספק אם טבל במ' סאה אבל במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כיון דאדם ודאי טמא מטעם הריעותא דהרי היא חסרה לפניך לכך הטהרות נמי טמאות. אך על דברי הר"ש נשאר בקושיא דהר"ש כתב להדיא כדברי התוס' דהטהרות טהורין. ופי' להדיא דספק טבל במ' סאה כו' מיירי בנמצא חסר והניח בצ"ע. ולפ"ד נראה דגם דברי הר"ש נוכל ליישב דהוא מפרש דהכא מיירי שנמצאת כעת חסרה אך זה ידוע לנו שבעת טבילתו היתה יתירה מכעת רק שאינו ידוע בודאי אם הי' אז מ' סאה או לא. א"כ חזקה דהשתא הרי חסרה לפניך ליכא כאן כיון שידוע לנו שאז היתה יתירה מכעת. אך גם חזקה דמעיקרא אין כאן משום דמיירי שלא נמדדה מתחלה כדמשני הגמרא ע"כ הוה ספק השקול. אבל זה לא ידעתי מה הועיל לדברי התוס' והר"ש כיון דהגמרא מסיק במקוה שלא נמדדה א"כ לא נתחזקה המקוה כלל במקוה כשרה ואף שעתה לא נתברר אם היא חסרה כמש"פ השעה"מ כגון שנתמלאה מגשמים. או כמש"פ שעתה נמצאת חסרה. אבל אנן ידעינן שהיתה יתירה מכפי מה שנמצאת עתה. אבל מ"מ כיון שלא נתחזקה כלל המקוה במקוה כשרה אף שיש אצלנו ספק דאולי הי' בה מ' סאה במאי איתרע חזקת טומאה של הגברא במה דטבל במקוה זו שלא נתחזקה בשום פעם שהיא מקוה כשרה. ולפע"ד מסתברא דבטומאה חמורה כה"ג הוה גברא טמא ודאי דלא עדיפא ממקוה שנמדדה ונמצאת חסרה. א"כ עדיין קשה על דברי התוס' דבאיזה סברא רוצים הם לומר דהטהרות טהורין לר"י. כיון דהגברא טמא ודאי. ואולי יש לדחוק וליישב דברי התוס' דאף לפי מאי דמשני דמיירי במקוה שלא נמדדה הם אינם מפרשים כמו שפירש"י דמיירי בשלא נמדדה כלל אלא שלא נמדדה מזמן מרובה כמו שפירש הריטב"א שם. וא"כ היתה להמקוה חזקה דמעיקרא. אך מ"מ א"א לאוקמי אחזקה דמעיקרא כיון דדרכה של מקוה לחסור בזמן רב כזה ולכך א"א לאוקמי אחזקתו ולהוציא הטמא מחזקתו. מ"מ כיון שנתחזקה המקוה בשום פעם במקוה כשרה אף שדרכה של מקוה לחסור בזמן רב כזה אפ"ה כיון שלא נמצאת חסרה לפנינו או כמו שפי' השעה"מ. או כמו שפירשנו. לכך יותר מספק טומאה לא הוה:

היוצא לנו מכל דברינו אלה דמהתוספתא הנ"ל מוכח כיון דנתחזק כאן מקוה כשרה לפנינו איתרע חזקת טומאה של הגברא ולכך הטהרות תלוין. וקילא ממקוה שנמדדה ונמצאת חסרה. א"כ ה"ה גם בשני סכינים כיון דנתחזק כאן שיש סכין כשר ואינו יודע באיזה מהן שחט איתרע חזקת שאינה זבוחה ולא הוה אלא ספק נבלה וחייב בכסוי:

וכן אם הי' לפניו שני צבורין אחד של איסור ואחד של היתר ולקח מאחד מהם ועירב ואינו יודע מאיזה לקח. אם קודם ביה"ש נמי לא ידע מאיזה מהן נטל ודאי דאין עירובו עירוב אף בעירובי חצרות כיון דהעירוב אינו ראוי לאכול מטעם ספק איסור. דהא בעינן סעודה הראויה מבעו"י גם בעירובי חצרות. אבל אם הי' נזכר ביה"ש הי' יכול לברר מאיזה מהם נטל רק עתה שנתערבו השני צבורין זה בזה אינו יכול לברר א"כ בעירובי חצרות דספיקא מותר לכו"ע דהא קיי"ל הניח ביה"ש מותר וא"צ לשום חזקה. דשם ספק השקול נמי מותר. ודאי דזה מותר. אבל בעירובי תחומין לפי"ד רש"י והרמב"ם דס"ל דגם בעירובי תחומין דהניח ביה"ש מותר א"כ בכה"ג דליכא חזקה לא לקולא ולא לחומרא דהא איתרע חזקת תחום ביתו כיון דודאי עירב בא' מהן מותר לפי דעתם גם בעירובי תחומין. אך לפי"ד הראשונים דפסקו כר"י דבעינן דוקא חזקה לקולא אבל היכא דליכא חזקה לקולא לא. א"כ כה"ג נמי אסור. דספק עירב בא' מהם הוה כספק עירב ביה"ש:

וגם יוצא לנו דאם הניח אחד לשם עירובי תחומין כשיעור ואח"כ מצא שנחסר מן השיעור ע"י אכילת עכברים [ובע"ת לא מהני שירי עירוב] ואינו יודע אם הי' ביה"ש כשיעור כי הי' מונח שם זמן כזה שאפשר שיאכלוהו עכברים ויחסרו מקודם ביה"ש. נראה דזה תלוי בפלוגתת רש"י והרמב"ם ושארי הראשונים אי פסקינן כר"מ או כר"י. דהא זה דמי ממש למקוה שנמדד ונמצא חסר דבזה נמי שייך חסר ואתאי חסר ואתאי. דלא דמי לנאכל עירובו דהתם איכא למימר דנחסר בפ"א. אבל הכא אין דרך לחסור ע"י אכילת עכברים בפ"א. ועיין תוס' נדה (ב:) ד"ה תרתי כו'. וא"כ לר"מ דמקיל בדרבנן אף במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כמו שפסק הרמב"ם א"כ ה"נ יש להקל. אבל לדעת הפוסקים דפסקו כר"י וכבר בארנו דבמקוה שנמדדה ונמצאת חסרה כיון דנמצאת חסרה לפנינו וגם חסר ואתאי ר"י מחמיר אף בטומאה קלה דלא עדיפא משתי מקואות וא"א לאפוקי מחזקת טומאה. א"כ ה"נ דכיון דזה חסר ואתאי חסר ואתאי ע"י אכילת עכברים א"כ איתרע חזקה דמעיקרא וא"א לאפוקי מחזקת תחום ביתו ולא עדיפא משני צבורין וכמש"ב:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה