אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב קונטרס החזקות › סימן ב

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס החזקות · סימן ב

סימן א

והנה הרשב"א בחי' לנדה (כ.) כתב וז"ל ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכות מארבע מיני דמים הם וא"ת להוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורים לגמרי י"ל משום דמסייע לו החזקה דאשה זו בחזקת טהורה עומדת העמידנה על חזקתה ואינו מחוור דהא ודאי חתיכה הפילה וכיון דרוב חתיכות [ט"ס וצ"ל מחצה חתיכות] מארבע דמים הם נפקא איתתא מחזקתה וכענין שאמרנו גבי שליא בבית עכ"ל. וצ"ע האיך מדמה זאת לשליא בבית דהתם הך חזקת הבית אינה מלמדת לן על השליא שהיא בלא ולד. אבל הכא אמאי לא נאמר דחזקת האשה מלמדת לן שלא ראתה דם אלא חתיכה בעלמא הפילה. ובאמת הרמב"ן אף דהשיג על רש"י ז"ל גבי רוב תינוקות מטפחין וסובר דודאי נגע אזלא חזקת העיסה ומביא ראיה מהא דשליא בבית מ"מ כתב להדיא גבי חתיכה וז"ל וכן ללשון הראשון שאמר' רבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכות מד' מיני דמים הם קשיא ותהוי נמי מחצה על מחצה תהא טמאה מספק אלא משום האי טעמא הוא דהעמד אשה על חזקתה עכ"ל. אלמא דמחלק בין שליא בבית להא דחתיכה. ואפשר לומר משום דס"ל להרשב"א דחזקת האשה לא הוי חזקה מעליא כיון דהיא עלולה לראות. והא דאמרינן בריש נדה דמעמידין אותה על חזקתה חזקת טהרה הוא כמו שאבאר בס"ד דאף ללישנא קמא דנדה (ב.) דהטעם דב"ש דקאמר דיה שעתה הוא משום דאשה בחזקת טהורה עומדת וגם הלל וחכמים מודים בזה לחולין. וכן הא אינה מקלקלת למנינה. לא מקרי חזקתה חזקה ברורה רק חזקה דאתא מכח רובא דרוב פעמים אשה אינה רואה אלא בהרגשה וכ"ז שלא הרגישה עומדת בחזקת טהרה. וכן משמע ברשב"א בריש נדה לפי מה שפירש שם דברי הר"ח. וא"כ הכא גבי חתיכה כיון שראתה חתיכה זו בהרגשה א"כ א"א להעמידה על חזקתה חזקת טהרה דאין לאשה חזקת טהרה כיון דעלולה לראות. ולפי"ז צריך לומר דכוונת הרשב"א במה שכתב כמו שאמרנו גבי שליא בבית אין ראיתו משליא בבית גופה אלא מהא דר"י דחשיב שם (יח.) בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב מקור שליא וחתיכה. ולפי שיטתם סמכינן מעוטא לחזקה גם לרבנן שלא לשרוף תרומה. א"כ בהני ג' דברים ע"כ אין בהם חזקה כלל נגד הרוב ותקשה הא במקור אית לאשה חזקת טהרה. וע"כ צ"ל דחזקת טהרה של האשה לא חשיבא חזקה כיון דעלולה לראות. ולכך הלכו בו חכמים אחר הרוב ושורפין עליה את התרומה:

ובאמת לפ"ד הרמב"ן דס"ל דחזקת האשה הוי חזקה מעליא ולכך ס"ל לרבנן כיון דלא אמרינן דרוב חתיכות מארבע מיני דמים הם לכך טהורה לגמרי. וכן הוא דעת הר"ן בחידושיו. צ"ע דאמאי גבי הא דמקור שורפין עלי' את התרומה ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. ומצאתי שהגאון בעל מקור מים חיים בפתיחתו לה' שחיטה עמד בזה ג"כ וכתב ומ"מ קשה לי לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן שהבאנו לעיל דהא גם בההיא דמקור איכא חזקת טהרה דאשה ואמאי לא נצרף חזקת טהרה דאשה למעוטא שלא נשרף עלי' את התרומה יעו"ש שהניח בצ"ע. ולפי מש"כ הגאון הנ"ל שם דהך סברא לחלק בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן לענין סמוך מעוטא לחזקה היא סברא מוכרחת לכל. ומביא ראי' מהא דתשע חניות דאפי' נמצא שם קרוב לחנות המוכרת נבלה מ"מ אזלינן בתר רובא וקורבא לא גרע מחזקה כדמשמע מסוגיא דב"ב (כג:) בסוגיא דניפול. אלא ודאי דרובא דאיתא קמן עדיף טפי ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה עכת"ד. א"כ י"ל דהני ראשונים ס"ל דרובא דמקור הוה רובא דאיתא קמן כמש"כ הש"מ בב"ב (כד.) [דלא כהתוס' שם ד"ה וש"מ]. והוא מפרש שם דהא דקאמר ש"מ רובא דאורייתא. ר"ל הא דאמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מדאורייתא הוא מדקתני שורפין עלי' את התרומה יעו"ש. וכיון דזה הוא רובא דאיתא קמן לכך לא אמרינן בזה סמוך מעוטא לחזקה. אבל לפע"ד צ"ע דהא חזינן דהרשב"א ודאי לא ס"ל הכי דהא הוא תמה במ"ה על דברי הרא"ה האיך לא שם לבו על הא דעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצא חתיכה בעיסה דמהני רובא אף לשרוף את התרומה. אלמא דלא ס"ל כרש"י לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וכבר בארתי למעלה דלכך לא ניחא לי' להרשב"א דאולי ס"ל להרא"ה כשיטת רש"י משום כיון דס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה מדאורייתא והוה כפלגא ופלגא א"כ אין סברא לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וגם הרמב"ן והריטב"א בסוגיא דעיסה בתוך הבית הביאו מה דמתרץ רש"י והם כתבו תירוץ אחר כיון דודאי נגע הורע חזקת העיסה. נראה ג"כ דלא ס"ל לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. אלא נ"ל לתרץ דלכך לא סמכינן מעוטא לחזקה גבי מקור משום דגבי מקור הוה רוב ומצוי אע"ג דמסיק שם בב"ב דהדר בו רבא מההיא דקאמר בתחילה דרוב ומצוי ליכא מאן דאמר. דהא רבא גופא הביא שם ראי' מדר' חייא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. מ"מ נ"ל כיון דכאן גבי מקור איכא תרתי לגריעותא היינו רוב ומצוי. ואיכא תרתי לטיבותא היינו קרוב [ר"ל דמי עליה] וחזקה. וא"כ איכא למימר דהא דחזר בו רבא מההיא הוא משום דאי הוה אמרינן בעלמא דרוב וקרוב אין הולכין אחר הרוב. והא דגבי מקור הולכין אחר הרוב הוא משום דהוה רוב ומצוי. היה קשה האיך אזלינן בתר סברא דמצוי לבד נגד קורבא וחזקה. אלא ודאי דבעלמא נמי אזלינן בתר רובא נגד קורבא. וא"כ קורבא כמאן דליתא דמי נגד הרוב. וא"כ נשאר לן רובא וחזקה ובא הך סברא דמצוי ומאלים להרוב נגד החזקה:

ולולי דבריהם הקדושים ז"ל בהא דקאמר רבא ב"ב שם ש"מ מדר' חייא תלת ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב וש"מ רובא דאוריתא כו' ופי' שם התוס' דקמ"ל על רובא דליתא קמן והר"י מיגש ורבינו יונה מפרשים דקמ"ל דהא דקאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב מדאורייתא הוא. וכל הפירושים הללו לפע"ד דחוקים הם. כי לפי פי' התוס' קשה למה צריך לאשמועינן דהולכין אחר רובא דליתא קמן מדר' חייא אמאי לא הביא ראי' מרבנן דסוברים יבמות (סא:) דקטן או קטנה מייבמין ולא חיישינן לשמא ימצא סריס או איילונית. וכן קשה לפי פי' הר"י מיגש והר"י אמאי קאמר רבא ש"מ תלת. הא חדא מילתא היא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והוא מדאורייתא, וע"כ הי' נ"ל לפרש לפע"ד דהא דקאמר רובא דאורייתא כונתו אף במקום חזקה הוא מדאורייתא ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה מדאורייתא וש"מ מדשורפין עליה התרומה. ולא סמכינן מעוטא דדמי עלי' לחזקת האשה. והוא ע"ד שפי' התוס' על הא דאמרינן בנדה אמר ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב מקור כו' היינו אף במקום חזקה. ה"ה נמי כאן פי' ש"מ רובא דאורייתא הוא אף במקום חזקה, ואין לומר דלעולם בעלמא אמרינן סמוך כו' והכא היינו טעמא דלא אמרינן סמוך כו' משום דכאן הוה רוב ומצוי. ז"א דאי הוה אמרינן בעלמא סמוך. א"כ הוה רובא וחזקה כי הדדי נינהו מטעם הצטרפות המעוט להחזקה. וא"כ לא יוכל להאלים המצוי את הרוב כי איכא נגדו קורבא דמאלמת להחזקה. אע"כ דבעלמא לא אמרינן סמוך כו' מדאורייתא. וא"כ הוה רובא לבד אלים מחזקה וכנגד קורבא דאיכא כאן דמסייע להחזקה איתא ג"כ להרוב מעלה דמצוי דמסייע לרובא. ולכך הדר בו רבא מהא דקאמר בתחלה רוב ומצוי ליכא מאן דאמר. אבל לא חזר מסברא דמצוי דבאמת אף לפי המסקנא אמרינן הך סברא דמצוי וכמש"ל. ולפי"ז יהי' ראי' גמורה מכאן לדברי האומרים סמכינן מעוטא לחזקה אף לדרבנן. הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא. וכן הוא סברת הר"ת והרמב"ן בחידושיו לקדושין:

היוצא לנו מכל מה שבארנו דבדין סמוך מעוטא לחזקה נמצאו הרבה שיטות הראשונים מחולקים בו. שיטת רש"י והתוס' לחלק בין רובא לרובא. דברובא חשוב לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. וכל הני ג' דברים דחשיב הגמרא בנדה (יח.) מקור שליא וחתיכה הוו בהו רוב חשוב לכך לא סמכינן מעוטא לחזקה וכן מה דהביא שם הגמרא היינו ט' חנויות כו' ותשע צפרדעים כו' כל הני לא סמכינן מעוטא לחזקה משום דהוה רובא דאיתא קמן דהוה רוב חשוב. אבל גבי רוב תינוקות מטפחין כיון דלא הוה רוב חשוב לכך סמכינן בו מעוטא לחזקה שלא לשרוף עלי' את התרומה. וזה רק מדרבנן בלבד. ושיטת הרמב"ן הוא דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא דוקא היכא דהמעוט והחזקה מסייעין לדבר אחד כמו ברוב תינוקות מטפחין. וכן גבי אשה שהלך בעלה למדה"י. אבל היכא דהרוב והחזקה הם בשני דברים לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה וסמכינן ארובא בין להקל ובין להחמיר. ושיטת הרשב"א לפי תירוץ קמא במ"ה סובר כהרמב"ן דכל היכא דהמעוט מסייע להחזקה בדבר אחד כמו ברוב תינוקות מטפחין וכה"ג אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אבל היכא דהחזקה והרובא הם בשני דברים וכיון שכבר נתעסק בה המתעסק לסלקה ואנן מספקינן על המתעסק אם הוא מן הרוב או מן המעוט אמרינן זיל בתר רובא ומעוטא כמאן דליתא דמי. אמנם לפי תירוץ בתרא במ"ה וכן דעתו ביבמות בכ' האשה שהלך וכן הסכים הריטב"א בקדושין דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא היכא דהמעוט מסולק מן הריב כמו גבי אשה שהלך בעלה כו'. אח"כ התבוננתי בזה ונ"ל דהא דכתבו הרשב"א והריטב"א לחלק בין מעוט המסולק מן הרוב או לא לענין להצטרף להחזקה. היינו משום דקשי' להו דמהגמרא דיבמות נראה דהוה כפלגא ופלגא ממש. ומזה הכריח הרא"ה ז"ל דס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה והוה כפלגא ופלגא. ע"ז מסיק הרשב"א והריטב"א לחלק בין מעוט המסולק מן הרוב או לא. אבל מ"מ ודאי מודים בזה דחוששין להחמיר אע"ג דהמעוט אינו מסולק מן הרוב. ולכך אין שורפין את התרומה גבי רוב תינוקות מטפחין אך כיון שזהו רק מטעם חומרא בלבד שפיר מודים הרשב"א והריטב"א לסברת התוס' לחלק בין רוב חשוב לרוב שאינו חשוב לכך ברוב חשוב כגון רוב מצוין אשמ"ה וכן בכל כה"ג לא חששו חכמים כלל להמעוט אע"ג דמסייע לחזקה. וזה שכתבו הרשב"א והריטב"א לתרץ דאף אם נאמר דברוב מאשמ"ה מסייע המעוט להחזקה ממש כיון דאנן מספקינן דאולי לא שחטה כהוגן דהיינו דשהה או דרס והוה כאלו לא שחטה כלל. מ"מ ס"ל כיון דזה הוה רוב חשוב לא סמכינן מעוטא לחזקה. אבל היכא דאינו מסייע המעוט להחזקה ממש הרשב"א והריטב"א אינם חולקין על דברי הרמב"ן כמש"כ גם הם גבי שליא בבית. ושיטת הרא"ה היא דאמרינן סמוך מעוטא לחזקה אע"ג דהרוב והחזקה הם בשני דברים כמו שהוכחתי למעלה. אך גבי חתיכה שנמצאת בעיסה וכן גבי שליא בבית כיון דאנו דנין על השליא ועל החתיכה מטעם רובא שהיא טמאה אין אנו חוששין לחזקת הבית ולחזקת העיסה שאח"כ ולהצטרף להמעוט. וכן ס"ל לר"ת בס' הישר דהשיג על רש"י דסובר גבי רוב תינוקות מטפחין דהספק קאי על התינוק. והשיג עליו הר"ת כיון דהתינוק טמא מטעם רובא א"א לנו לחוש לחזקת העיסה כיון דודאי נגע העיסה בתינוק. א"כ יוצא לנו לדינא בנדון דנמצא תינוק מושלך במקום שרוב ישראל מצוין ושחט או קדש אשה נראה דאין חוששין לחזקת הבהמה ולחזקת האשה לדעת רש"י והתוס'. כיון דהוה רובא דאיתא קמן. ולפי שיטת שאר הראשונים כיון דאנו דנין על התינוק שהוא ודאי ישראל מטעם רובא א"כ אין אנו חוששין לחזקת הבהמה ולחזקת האשה שאח"כ. אבל בנדון שהי' רוב ישראל ומעוט נכרים ופירש אחד מהם ושחט. לפי שיטת רש"י והתוס' כיון דהוה רובא דאיתא קמן שרי. ולפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שרי כיון דהרוב והחזקה הם בשני דברים. דהרוב והמעוט הם על האדם עצמו והחזקה היא על הבהמה א"כ א"א להצטרף המעוט להחזקה. כיון דהוא שחטה לפנינו יצאתה מחזקתה אך לפי שיטת הרא"ה סמכינן מעוטא לחזקה אף בכה"ג. אבל נראה דיחידאי הוא כנגד כל הני רבוותא:

אח"ז ראיתי דמה דהוה פסיקא לי דבתנוק מושלך לכו"ע לא מצרפינן מעוטא לחזקה ז"א. דדעת הרמב"ם הוא דאף בכה"ג מצרפינן מעוטא לחזקה דהא הרמב"ם פסק בה' א"ב פ' ט"ו ה' כ"ז דאם קדש אשה ה"ז ספק א"א והבא עליה פטור שאין הורגין על הספק. והראב"ד באמת השיג עליו שם וס"ל דאזלינן בתר רובא וחשבינן לה כא"א ודאית והורגין על קדושיו. אבל דעת הרמב"ם הוא ע"כ משום דמצרפינן מעוטא לחזקה דחזקת פנויה ועיי"ש בה"ה וכן הוא בטור ושו"ע אה"ע סי' ד'. דס"ל דגם לענין נזקין לא חשבינן לי' כודאי ישראל משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. וזהו ג"כ מטעם דמצרפינן מעוטא לחזקת ממונא ולפי"ד כיון דכבר דנו אותו לישראל גמור מטעם רובא מסתברי דגם לענין נזקין חייבין עליו כעל ישראל גמור ונראה דהם לא ס"ל סברא זו מש"כ. וצ"ע לפ"ז מהא דנמצאו חתיכות בעיסה ושרצים וצפרדעים מטפלין שם דשורפין עלי' את התרומה. וליכא למימר דהם מתרצים דלכך שורפין את התרומה ולא מצרפינן מעוטא לחזקה משום דהוה רובא דאיתא קמן כסברת רש"י ז"ל. דהא הם ס"ל דאף ברובא דאיתא קמן נמי מצרפינן מעוטא לחזקה. וגם כסברת הרמב"ן והרשב"א במ"ה דדוקא היכא דהמעוט בגוף אחד דומיא דרוב תינוקות מטפחין אז אמרינן דמצרפינן מעוטא לחזקה נמי לא ס"ל. דהא הכא לא מסייע המעוט להחזקה בגוף אחד. אם לא שנאמר דליכא למילף משריפת התרומה דהלכו בה חכמים אחרי הרוב גמור כמו שאמר בנדה בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב משום דמצינו דגם על דרבנן גמי שורפין את התרומה. אבל לענין דיני נפשות ודיני ממונות לא מהני אף רוב גמור היכא דאיכא לצטרופי מעוט לחזקה. ועדיין צ"ע בכל זה:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה