מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס החזקות · סימן א
שאלה תינוק שנמצא מושלך במקום שרוב ישראל מצוין אם שחיטתו כשרה או לא. וכן יש להסתפק במקום שרוב ישראל ומיעוט נכרים ופירש אחד ושחט לפנינו שחיטה הגונה אם השחיטה כשרה או לא:
תשובה לכאורה לפי מה דפסקינן בשו"ע אה"ע סי' קנ"ו סי"ג אם הלך בעלה וצרתה למ"ה ה"ז לא תחלוץ ולא תתיבם עד שתדע אם ילדה צרתה אם לאו אע"ג דרוב מתעברות ויולדות מ"מ חיישינן למיעוטא משום דסמכינן מיעוטא לחזקה. א"כ ה"נ הא יש לסמוך מיעוטא דנכרים לחזקת שאינה זבוחה. אבל כי דייקינן בזה נראה דבנמצא תינוק מושלך כו"ע מודים בזה דשחיטתו כשרה ולא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה. ובפירש אחד מהם ושחט לפי רוב שיטות הראשונים בכה"ג לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. כאשר נבאר בס"ד:
הנה הרא"ה בבה"ב כתב הא דאמרינן גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לאו דוקא רוב ולאפוקי מיעוט דהא לא אפשר דא"כ לא סגי לן בהכי דאיכא לאיסורא מיעוטא דאין מומחין וחזקה דאיסורא דבהמה ואיכא להתירא רובא דמצוין מומחין הם. וכי האי גוונא דאיכא בחד טעמא מיעוטא וחזקה ובאידך איכא רובא אמרינן להדיא ביבמות דהוה כפלגא ופלגא ובמכלתין בפ' כסוי הדם אמרינן דחשיב לר"מ טפי מרובא וכיון דכן לא הוה לן למסמך אהאי רובא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אלא ודאי הא לא אתיא כפשטא ולא דוקא רוב אלא כל המצוין קאמרינן שאין לך מצוי אצל שחיטה לעולם אלא מומחה ואפי' מיעוט ליכא. אמנם הרשב"א במ"ה השיג עליו מהא דאמרינן בקדושין (פ.) עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה אם רוב צפרדעים טהורה. דמודה ר"י דהכא שורפין אה התרומה. אלא ע"כ צריך לחלק אפי' תימא דבעלמא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת ע"י מתעסקין לסלקה ורוב דמתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה ודאי. ושנתעסק בה מתעסק א' ולא ידענו אם מן הרוב או מן המיעוט ע"כ יש לנו לאמר זיל בתר רובא ומיעוטא כמאן דליתא דמי. ולגבי שחיטה נמי כיון שנתעסקו בה והרוב כשרין לה הורעה החזקה ואון מעכב אלא המיעוט וכמאן דליתא דמי עכ"ל. והנה דעת הרמב"ן הוא כדעת הרשב"א דכל היכא דהיא שחוטה לפנינו איתרע חזקת איסור שאינה זבוחה. דכן כתב להדיא בחידושיו לחולין וז"ל ומן הדין הי' שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית אלא משום קולא דבהמה לא אתרע שהרי היא שחוטה לפנינו סמכינן ארובא כו' עכ"ל:
ולכאורה יש לתמוה עליהם הא בחולין (פו.) אמרינן מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה כו' הרי חזינן דאע"ג שהיא שחוטה לפנינו מ"מ לא איתרע בזה חזקת שאינה זבוחה כיון דאנן מספקינן אם נשחטה בהכשר או לא. אך דברי הרמב"ן י"ל כי הוא ז"ל בחידושיו לנדה (יח:) כתב על הא דקאמר שם בגמרא מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקות מטפחין כו' ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת. וז"ל פירש"י ז"ל בתינוק שאינו ודאי טמא אלא שרוב תינוקות מטפחין באשפה ושרצים מצוין שם ובצק בידו שנגע בעיסה. וזה הפי' אינו נכון דאי ודאי נגע בעיסה למה אין שורפין הרי רוב זה כרוב שליא שעשאוהו כודאי. והתם נמי אפשר לומר דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית זה בחזקת טהור עומד סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דלא שרפינן עלי' תרומה. אלא כיון דשליא בבית הוא אין חזקתו של הבית כלום אלא הרי הבית כשליא כו' אבל הפי' הנכון שבתינוק ודאי טמא נחלקו דכיון שנמצא בצד העיסה והבצק בידו אמרינן רוב תינוקות מטפחין בעיסה ומיעוטא אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה שהרי שתי המדות הללו מחזיקין טהרה לעיסה לומר שלא נגע בה תינוק וממקום אחר הי' לו הבצק כו' משא"כ בשליא שא"א לצרף חזקת הבית למיעוט שליא שאין חזקה זו מלמדת שאין עם השליא ונד אלא הבית כשליא עצמה ואין חזקתה כלום שהרי נגעה ונעשית כמוה כו' עכ"ל. ולפי דבריו נ"ל הא דבכמה מקומות חששו חז"ל למיעוטא היכא דמסייע לחזקה. ובכמה דברים לא חששו למיעוטא כלל אף היכא דמסייע לחזקה. והוא מסברתו זאת היכא דהחזקה מתנגדת להרוב בגוף אחד כמו ברוב תינוקות מטפחין דכל ספיקא דידן הוא בגוף העיסה אם נגעו בה התינוקות או לא. התם חששו חכמים למיעוטא דאין מטפחין דמסייע לחזקת העיסה וכן ברוב מעשיהן מתוקנים דחש"ו. כיון דעיקר הספק אצלנו הוא על הבשר אם אירע לה שחיטה מהוגנת הלכך אמרינן דסמכינן מיעוטא להחזקה. והוה כמו רוב תינוקות מטפחין. וכן באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י והיא היתה בחזקת ריקנית. דהחזקה ורובא סותרין שם בגוף אחד לכך חיישינן למיעוטא דמפילות דמסייע לחזקתה שהיתה בחזקת זקוקה ליבום. אבל היכא דהחזקה סותר להרוב בשני גופים כגון שליא בבית שהרוב הוא בשליא והחזקה היא בבית ותחילת הספק בא על השליא וממנו בא הספק על הבית ע"כ יש לנו לדון ולמיזל בתר רוב השליות כיון שאין המיעוט יכול לסייע ממש לחזקת הבית. וכן בשרצים וצפרדעים מטפלין כו' דג"כ הרוב והחזקה המה בשני גופים ועיקר הספק נפל בחתיכות לא אזלינן בתר חזקת העיסה. ולפי"ז א"ש בפשיטות גם הא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. כיון דהרוב והחזקה המה בשני גופים דתחילת הספק נפל אצלנו על השוחט אם הוא מומחה או לא וכיון דאזלינן בתר רובא ואמרינן דהוא ודאי מן המומחין ממילא לית לן לאשגוחי על חזקת הבהמה דכיון דרוב שוחטים המה מומחין אמרינן דודאי נשחטה מן המומחה. וחזקת איסור של הבהמה לא מהני לן לומר שאירע לה מן המיעוט שאינם מומחין כמו שליא בבית שאין חזקת הבית מלמדת על השליא שהיא מן המיעוט שאין לה ולד. משא"כ בספק מעשיהן של חש"ו שהספק הוא אם אירע להם שחיטה מתוקנת או לא אף שברוב פעמים יזדמן לידיהם שחיטה מתוקנת שפיר מצטרף חזקת איסור למיעוט מעשיהן שאינם מתוקנים דומיא דרוב תינוקות מטפחין דשם נמי כל התינוקות ברוב פעמים מטפחין ולפעמים אינם מטפחין. וכן הוא משמעות לשון הירושלמי הובא בתוס' חולין (פו.) ד"ה רוב וז"ל שדרכו של תינוקות לטפח כו' וע"כ מצרפינן המיעוט לחזקה:
אבל להרשב"א ז"ל עדיין קשה דהאיך כתב בהשגתו על הרא"ה ז"ל דמאי אהני לי לאו דוקא רוב אלא כל ס"ס מיעוטא דאיסורא איתא דאין הברית כרותה למומחין שלא יעפו מלשהות ולפי"ז גם כששחטה מומחה הוה ספק במעשה השחיטה ומ"מ אזלינן בתר רובא ולא חיישינן לחזקת שאינה זבוחה מטעם כיון שהיא שחוטה לפנינו איתרע לה חזקתה. א"כ ברוב מעשיהם מתוקנים דחש"ו אמאי מצרפינן מיעוטא לחזקה הא איתרע לה חזקתה. וראיתי להגאון בעל שעה"מ פ"ג מה' יבום הט"ז שהעיר בזה על הרשב"א והניח הדבר בצ"ע. והנראה בישוב דבריו דהוא ס"ל דהא דפריך בשחיטת חש"ו מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי דמשמעותי' הוא דאלולי דרוב מעשיהן מקולקלין לא היה מחייב ר"מ משום נבלה אף אם לא ראה כלל בסימנין אם נשחטו רובן. ולהכי פריך מאי איריא רוב כו'. דבלא ראה בסימנין שנשחטו רובן ודאי דלא אתרע חזקתה. וא"כ אפי' במיעוט נמי לסמוכי מיעוט לחזקה. כיון דזה הוה ספק אם נשחט כלל. הוה כספק מגע והוה דומיא דרוב תינוקות מטפחין. משא"כ במצא גדי שחוט כיון דחזינן שנעשה בה מעשה השחיטה ברוב סימנין וכל הספק היא אצלנו אם נשחטה בהכשר דאולי שהה או דרס בזה ס"ל דאיתרע חזקתה בהא דשחוטה לפנינו. ובזה נ"ל לישב דברי הרמב"ם דשני לי' בין ספק בשחיטת רוב דהוה נבלה וכמ"ש בפ"א הי"ב מה"ש דאם לא בדק בסימנין ה"ז נבלה. ובן ספק בשחיטה עצמה כגון ספק שהה או דרס דכתב שם פ"ג הי"ח כל ספק בשחיטה הוה ספק נבלה. והוא מטעם דכתיבנא דכיון דהיא שחוטה לפנינו איתרע חזקתה שאינה זבוחה. ולכך לא הוה אלא ספק נבלה. אבל היכא דהספק הוא אולי לא נשחט הרוב הוה כספק אולי לא נעשה בה מעשה השחיטה כלל ומעמידין אותה על חזקתה שאינה זבוחה והוי ודאי נבלה. אמנם ראיתי להגאון בעל פמ"ג בספרו ראש יוסף דמתרץ את דברי הרמב"ם בדרך אחרת. דכתב ומשו"ה באירע לו ספק בשחיטה ספק שהה או דרס הוה ספיקא דרוב שוחטין כהוגן ומיעוטא הוא דהוה וסמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחייה והו"ל פלגא ופלגא לרבנן דר"מ ע"כ. ובאמת סברא זו מבואר בדברי הרשב"א בחידושיו לחולין (י.) דכתב שם וז"ל לא ספק שהה ספק דרס דוקא וקמ"ל דאע"ג דרוב מצוין אצל שחיטה אין שוהין ודורסין דרך מקרה אפ"ה לא תליא לקולא בתר רובא אלא לחומרא משום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה יעו"ש:
אך דברי הרשב"א ז"ל תמוהים מאד דהא הוא סותר דברי עצמו מה שכתב במ"ה דכל היכא דהיא שחוטה לפנינו איתרע חזקתה אע"ג דהוה ספק שהה ספק דרס. דכתב דאין ברית כרותה למומחין שלא יעפו מלשהות. ומ"מ לא חיישינן לזה כיון דהיא שחוטה לפנינו. ועוד תמוה לי על הרשב"א ז"ל במ"ה שם דמתרץ בתירוצו השני דהתם בפ' האשה שהלך בעלה הוה המיעוט מן הרוב כלומר דמאותו חלק המרובה שמתעברות יש שמקצתן שמפילות ולכך חשיב לעמוד כנגד הרוב בצירוף חזקה. אבל גבי שחיטה וגבי עיסה שבבית המיעוט אינו מגרע כחו של רוב ומיעוט כזה אינו חשוב להצטרף. ולפי דבריו דכתב דאין ברית כרותה למומחין שלא יעפו אינו עולה יפה תירוץ זה. דהא גבי שחיטה איכא מיעוט שאינו מומחין. ובאותו רוב שהם מומחין נמי אין ברית כרותה. ואיכא מיעוטא שאירע להם מקרים לפסול. וא"כ הוה מיעוט זה מן הרוב ואמאי לא חשיב לאצטרופי לחזקה אך זה אפשר לישב כיון דגם באותו מיעוט שאינו מומחין איכא ג"כ דאין מקלקלין בשחיטה. וא"כ לא חשיבא האי מיעוטא אלא בהצטרפות למיעוט דמומחין שלפעמים אירע להם מקרים לפסול. הילכך לא חשיב מיעוט זה כמיעוט המסלק מן הרוב ולא מצטרפינן אותו לחזקה אבל מ"מ עדיין קושיא הראשונה קשה טובא. ע"כ נ"ל לאמר דגם הרשב"א ז"ל ע"כ סובר דהיכא דהספק הוא עיקר על השחיטה אם נשחטה כהוגן כגון ספק שהה ספק דרס. אע"ג דהרוב מסייע לצד ההכשר. מ"מ כיון דהחזקה מסייע להמיעוט אסרינן לה. ולא אמרינן כיון דהיא שחוטה לפנינו הרי איתרע חזקתה. וכדמשמע פשטיות דסוגיא דפרק כסוי הדם. וא"צ לדחוקי כמו שפי' למעלה. אך זה ע"כ צ"ל דהא דכתב הרשב"א דאין ברית כרותה למומחין שלא יעפו מלשהות אין כונתו דבכל מומחין איכא לספוקי בהכי אלא כונתו דאיכא מיעוט מומחין שיש לחוש להם למקרים לפסול. אבל רוב מומחין אין להם מקרים לפסול כלל. וא"כ הוה הספק בגברי. אי שחט לה הך מומחה שאפשר שיארע לו לפעמים מקרים לפסול. או לא. הלכך אמרינן דאזלינן בתר רובא ובודאי שחט לה הך מומחה שא"א לחוש לו למקרים לפסול. וחזקת האיסור של הבהמה לא מהני לן לומר ששחט לה המומחה שיש לחוש לו למקרים לפסול. נמצא לפ"ז סובר הרשב"א כמ"ש לעיל לשיטת הרמב"ן ז"ל דכתב גבי שליא בבית דדוקא היכא דהחזקה והמיעוט דמסייע להדדי הם בגוף אחד אז אמרינן דמצטרפינן מיעוט לחזקה. אבל לא היכא דהחזקה והמיעוט הם בשני גופים. והמעיין שם היטב ברשב"א במ"ה יראה להדיא דמה שפירשתי בדבריו הם מוכרחין:
ולפי מה שבארנו דברי הרמב"ן והרשב"א אין מקום לדברי הגאון מהריט"א בהלכות בכורות פ"ג אות מ' שכתב שם וז"ל אמנם הרי"ף והרמב"ם פסקו למתני' כו' וכן כתב רבינו האי ז"ל שע"כ לא אמרינן זיל בתר רובא אלא ברובא דליכא חזקה כנגדו כו' וע"ז הקשו מההיא דרוב תינוקות מטפחין כו' והרשב"א והריטב"א תירצו קושיא זו דשאני האי מיעוטא דהכא משום דהאי מיעוטא מרע להרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו דמאותו חלק המרובה שמתעברות ויולדות יש מקצתן שמפילות ולפיכך חשוב לעמוד כנגד הרוב בצירוף החזקה אבל התם שהמיעוט הוא אינו ממעט ומגרע כחו של הרוב ממש מיעוט כזה אינו חשוב להצטרף כלל יעו"ש באורך. אבל משם רבינו הרמב"ן הביאו שתי' תירוץ אחר שלפי תירוצו נראה דס"ל דאין לחלק כמו שחלקו הרשב"א והריטב"א. וכתב הריטב"א דלפי דבריו אומר מורי נר"ו דמאי דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן לאו דוקא רוב אלא כל המצוין דאי לא סמוך מעוטא לחזקת בהמה בחזקת איסור עומדת והו"ל פלגא ופלגא כו' ואיכא למידק על רבינו הרמב"ן מההיא דאמרינן בפ"ק דחולין (יא.) דילפינן דאזלינן בתר רובא דליתיה קמן מפרה אדומה דליחוש דילמא טריפה היא אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא וכיון דילפינן מהתם הרי משם יש ללמוד דאע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב רובא עדיף דהא התם כנגד הרוב דרוב בהמות כשרות גם יש חזקה כנגדו דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה מנא הא מלתא כו' עכ"ד הגאון הנ"ל. ונפלאתי עליו מאד דהא הרמב"ן ס"ל להדיא גבי שליא בבית דהיכא דהמעוט והחזקה הם בשני גופים לא אמרינן דהמעוט מסייע להחזקה ולכך לא רצה לפרש גבי תינוקות מטפחין כפירש"י ז"ל דהספק הוא על התינוק אם הוא טמא או לא והתינוק ודאי נגע בעיסה דא"כ הוי העיסה כתינוק. אלא דהספק הוא אם נגע התינוק בעיסה או לא. א"כ המיעוט מסייע להחזקה דהם בגוף אחד. וא"כ הכא גבי פרה אדומה הא המעוט והחזקה הם בשני גופים והאיך הקשה לדברי הרמב"ן דנימא מעוט מסייע להחזקה דחזקת טמא. ומה שהביא שם בשם הריטב"א בקדושין לאחר שהביא שם דברי הרמב"ן דס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה אפי' היכא דהמעוט אינו מגרע כחו של הרוב כתב שם וז"ל ולפום הא אומר מורי [הוא הרא"ה] נראה דמאי דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לאו דוקא רוב אלא כל המצוין. לאו דהרא"ה אומר דהרמב"ן ס"ל הכי דהא הרמב"ן ס"ל להדיא בחידושיו לחולין דרוב מאשמ"ה הוא רוב ממש. ומ"מ לא סמכינן מעוטא לחזקה כיון שהיא שחוטה לפניך רק הספק הוא אם שחטה מומחה או לא א"א לסייע החזקה דאינה זבוחה ולומר דודאי מי ששחטה הי' אינו מומחה. אלא מה שכתב הרא"ה הוא דעת עצמו. ופליג בזה על הרמב"ן וס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה אע"ג דהיא שחוטה לפנינו ונפל הספק על הגברא אם הוא מומחה או לא. מ"מ אף לפי שיטתו אבאר לקמן בס"ד דלא קשה מפרה אדומה:
וכן נפלאתי על הגאון בעל שעה"מ בה' יבום וחליצה פ"ג ה' ט"ז שהניח שם על הרשב"א בת"ה בקושיא מהא דפרה דומה. לא אוכל לירד לסוף דעתו דהא הרשב"א הסביר שם דכל חזקה המסתלקת ע"י מתעסקין לסלקה ורוב דמתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה ודאי ושנתעסק בה מתעסק אחד ולא ידענו אי מן הרוב או מן המעוט ע"כ יש לנו לומר זיל בתר רובא ומעוטא כמאן דליתי' דמי. וא"כ ה"נ גבי פרה אדומה הוה נמי חזקת הטומאה של האדם חזקה המסתלקת ע"י המתעסקין לסלקה. וכיון דודאי הזו עליו ולא ידעינן אי מן הרוב או מן המעוט בודאי יש לילך אחר הרוב ומעוטא כמאן דליתי' דמי. ובזה נסתר ג"כ דברי הנוב"י בא"ע סי' מ"ג שהשיג שם טל הריב"ש דס"ל אע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף מ"מ היכא דאיכא תרי חזקי כמו הני תלת דר"א בן פרטא דאיכא תרי חזקי חזקת האשה בחזקת א"א וחזקת האיש בחזקת שהוא קיים. אין הולכין אחר הרוב. והשיג עליו הנוב"י מפרה אדומה דאיכא ג"כ תרי חזקה נגד הרוב. חדא דלמא במקום נקב קשחיט והוה בחזקת אינה זבוחה. ועוד דלאדם שמזין עליו איכא חזקת טומאה ואפ"ה אזלינן שם בתר רובא. ולפע"ד אין זו השגה כלל על הריב"ש דשאני גבי פרה אדומה דשתי החזקות הללו אינן יכולין לסייע כלל להמיעוט. דחזקת הטומאה אינה יכולה לסייע להמעוט כיון דודאי הזו עליו והיא הוה חזקה המסתלקת ע"י המתעסקין לסלקה וכיון שודאי נתעסקו בה ולא ידעינן אם מן הרוב או מן המעוט אמרינן מעוטא כמאן דליתי' דמי. וכן חזקת שאינה זבוחה נמי אינה יכולה לסייע להמעוט כיון שהיא זבוחה לפנינו. וכמו שביארנו למעלה דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא היכא דהמעוט והחזקה מורים על ענין אחד שמסייעים זה לזה ממש. כמו ברוב תינוקת מטפחין דהחזקה מורה לן שלא נגע התינוק הטמא בהעיסה. וגם המעוט הוא שמעוט תינוקות אינם נוגעים בעיסה. אבל היכא דהחזקה והמעוט אינם מורים על ענין אחד כגון הכא דהחזקה היא שאינה זבוחה ולא נעשה בה מעשה השחיטה והמעוט מורה לן דאינו מועיל לה השחיטה דלמא במקום נקב קשחיט. וא"כ אין המעוט מסייע ממש להחזקה לא אמרינן סמוך מעוטא להחזקה אלא אזלינן בתר רובא. אבל גבי הני תלת דר"א ב"פ הא מסייע ממש תרי החזקות היינו חזקת א"א וחזקת חי להמעוט שהוא עדיין חי לכך ס"ל להריב"ש דבכה"ג ודאי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה:
והמתבאר מכל דברינו אלה דלפי שיטת הרמב"ן והרשב"א בנדון שאלתנו כיון דהספק נפל על הגברא אם הוא נכרי ושחיטתו אסורה או לא והחזקה והמעוט הם בשני גופים לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה ושחיטתו כשרה. וכ"ש לפ' תירוץ השני של הרשב"א במ"ה וכן הוא בחידושיו ליבמות בפ' האשה שהלך דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אלא היכא דהמעוט מגרע להרוב ממש. אבל היכא דהמעוט אינו מגרע כחו של הרוב לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. וכן הסכים הריטב"א לתירוץ זה. א"כ הכא כיון דהמעוט אינו מגרע כחו של הרוב לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה ושחיטתו כשרה. א"כ אפי' בשאלתנו השניה דהיינו אם פירש אחד מהם ושחט נמי שחיטתו כשרה:
ועתה נשובה לבאר דברי הרא"ה אף שלכאורה נראה לפי"ד דס"ל סמכינן מעוטא לחזקה בכל מקום. אבל באמת לאחר העיון ז"א דהנה הרשב"א הקשה עליו קושיא גדולה מהא דעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם דאם רוב שרצים טמאה ושורפין התרומה. ע"כ נ"ל דגם הרא"ה מודה דהיכא דודאי נגע הורע חזקתה ואין מצטרפין מעוט לחזקה. ושאני לגבי שחיטה כיון דאנו מסתפקין אם נעשתה השחיטה בהכשר או שהה או דרס ולא שחטה כהוגן והוה כלא שחטה כלל. ולכך הקשה הרא"ה שפיר כיון דאיכא מעוט שאינם מומחין והן שוהין ודורסין והוה כלא שחטה כלל והוה כספק מגע. אמאי לא מצרפינן המעוט להחזקה דזה הוה כמו רוב תינוקות מטפחין. וא"כ לפי"ז בנדון שאלתנו כיון דידעינן שודאי נעשתה השחיטה כהוגן רק שאנו מסתפקין אם מהני שחיטתו דאולי הוא הוה נכרי גם הרא"ה מודה דלא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. דזה הוה דומיא דעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם דאם רוב שרצים שורפין את התרומה כיון דודאי נגע לפנינו:
אך אפשר לומר דרך אחרת בדעת הרא"ה ז"ל דלהכי שאני לי' שחיטה מעיסה שבתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו בה חתיכות. כיון דאנן מטמאינן להחתיכות שבעיסה מטעם כל דפריש מרובא פריש א"א לן לטהר העיסה מטעם הנ"ל וכן בכל כה"ג. משא"כ במצא גדי שחוט שאין לנו לדון כלל בהכשר השוחט להכשירו או לפוסלו דהא אינו לפנינו ולא ידעינן מי הוא. וכל הספק שאצלנו הוא רק בהכשר הבשר לבדו. וכיון דיש להבשר חזקת איסור ומעוטא דאינן מומחין. שפיר הקשה דנצטרף המעוט לחזקה. ולפי"ז בנדון שאלתנו הראשונה במצא תינוק מושלך במקום שרוב ישראלים כיון דדינו כישראל לכל דבר ע"כ בודאי שחיטתו כשרה אף לפי"ד ולא אמרינן דנצרפו המעוט שהם א"י לחזקת הבהמה שאינה זבוחה כיון דאנן מחזקינן לו לישראל מחמת הרוב ושחט שחיטה הגונה לא מהני חזקת הבהמה להצטרף להמעוט. וכן אם קידש אשה הרי היא אשת איש ודאית ולא אמרינן דמצטרפין המעוט לחזקת פנויה. אמנם בשאלה השניה אם פירש אחד מהם ושחט לפנינו שחיטה כשרה ולא ידעינן מי שחטו. יש לאסור לדעת הרא"ה מטעם דמצרפינן מעוט לחזקה דהכא אין אנו באים לדון רק על הכשר בשר לבד:
ועלה בדעתי להביא ראי' דגם הרא"ה מודה דהיכא דידעינן שהשחיטה נעשתה כהוגן רק שהספק הוא אי מהני השחיטה או לא. אזלינן בתר רובא. ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. מהא דפריך הגמרא בריש גיטין לבעי תרי מידי דהוה אכל עדות שבתורה כו' אימר דאמרינן כו' אבל הכא דאתחזק איסורא הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ומסיק שם הגמרא משום דרוב בקיאין הן ע"כ. ואכתי תקשי אמאי לא מצרפינן מעוטא דאינם בקיאין לחזקת א"א. אלא ע"כ צ"ל כיון שנתגרשה ודאי בגט זה רק שהספק הוא על הגט אי כתב אותו בקיאין לשמה או לא הוה כודאי נגע. ואיתרע חזקתה. אבל באמת אין זה הוכחה משום דאיכא למימר דהא אפי' אי אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אינו אלא פלגא ופלגא וממילא עד אחד נאמן דהוה כאלו לא אתחזק איסורא וס"ל להרא"ה כסברת המהרי"ק דהיכא דלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן אפי' בדבר שבערוה. אבל אח"כ מצאתי בריטב"א בריש גיטין שהביא שם דהרא"ה באמת מקשה אמאי לא מצרפינן מעוטא דאינן בקיאין לחזקה. ותי' הרא"ה דהא אתרצה לה במאי דאתרצא אהא דר"מ דכיון דלר"מ דחייש למעוטא אמר דהכא ליכא למיחש משום דהוה מעוטא דמעוטא דלא גמירי כ"ש לרבנן דלא חשיב האי מעוטא להצטרף עם חזקה דאיתתא. וא"כ נתברר לן מזה דהרא"ה סובר דהא דלא מצרפינן מעוטא לחזקה גבי עיסה בבית הוא כמו שפירשתי בצד השני דכיון דאנן מטמאינן להחתיכה מצד רובא א"א לן לטהר את העיסה מצד חזקה. א"כ יוצא לנו לדעת הרא"ה דוקא בתינוק מושלך במקום שרוב ישראל מצוין אז יש להתיר כיון דאנן דיינינן לו כישראל גמור לכל מילי. אבל ברוב ישראלים ומעוט נכרים ופירש אחד מהם אין להתיר לפי"ד מטעם דסמכינן מעוטא לחזקה. אך לפי"ז צריך לישב קושיא השניה שהקשה הרשב"א על הרא"ה דא"כ האיך אכלינן בשרא אמאי לא חיישינן דלמא במקום נקב קשחיט ונצטרפו חזקת שאינה זבוחה למעוטא. ויש לומר דס"ל להרא"ה דנקובת הושט טריפה הוי ולא נבלה ואין כאן חזקת שאינה זבוחה. וכן תי' המהרש"א בבכורות (כ:) בתוס' ד"ה חלב כו'. וכן נראה דעת הר"ת עיין ברא"ש חולין פ"ב סי' ו' בהאיבעיא דשהה במיעוט סימנין מהו. וכן הוא דעת הרז"ה לפי גירסתו בתוספתא שחט מעוט של ושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב הושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה. [אך בדברי התוס' שם (ל:) ד"ה החליד כו' הובא הך תוספתא בגירסא אחרת דכ' שם שחיטתו פסולה. ונראה דכן הי' גירסת הרמב"ם והרשב"א דס"ל דנקובת הושט נבלה הוי]:
עוד י"ל דברי הרא"ה בסברת הרשב"א בחי' ליבמות (ל:) דכתב שם דלכך אמרינן בחזקת שאינה זבוחה אע"ג דזה מאיסור לאיסור משום דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתא אסירא עד שיתחדש בה ענין המכשירה והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראי' כו' ע"כ. א"כ זה דוקא אם נפל ספק בשחיטה עצמה. אבל אם נפל ספק אצלינו מצד אחר לא שייך לומר להעמידה בחזקת שאינה זבוחה דאדרבה לגבי נקובת הושט האיך שייך לומר נעמידנה בחזקת שאינה זבוחה הא לענין זה היה לנו חזקה מעיקרא דאתא מכח רובא דאין בה נקובת הושט. ונפלאתי על הרשב"א דהאיך הקשה על הרא"ה הא לפי"ד מה שכתב בחידושיו ליכא קושיא כלל וצ"ע:
ולפי מש"ב דברי הרא"ה דגבי חתיכות שנמצאו בעיסה גם הוא מודה דלא סמכינן אחזקה מטעם כיון דאנן מטמאינן להחתיכות מטעם רובא א"א לטהר את העיסה כיון דודאי נגע בעיסה וכן גבי שליא בבית גם הרא"ה מודה לדברי הרמב"ן דלא אזלינן בתר חזקה כיון דאנן מטמאינן להשליא והשליא בבית והבית הוא כשליא. גם לפי"ז ליכא כלל קושית המהריט"א מפרה אדומה דאמאי לא מצרפינן מעוטא לחזקה דחזקת טומאה משום כיון דאלו דיינינן מעיקרא לענין פרה אדומה גופא כגון לענין אם מועלין בה כ"ז שלא נעשה אפר כדאיתא במנחות (נא:) דמועלין בה ויעו"ש בתוס' ד"ה חטאת דיש בה מעילה אחר מעילה דיש בה קדושת הגוף] הוה מורינן שמועלין בה מטעם דאזלינן בתר רובא והיא פרה אדומה כשרה. וא"כ א"א לן למימר אח"כ לענין הזאה דהעמד גברא על חזקת טומאתו ולהצטרף להמעוט דטרפות כיון דכבר עומדת בחזקת פרה אדומה כשרה וכיון שהזה ממנה על האדם א"כ אזלי חזקת טומאתו:
עוד יש שיטה שלישית בהא דסמכינן מעוטא לחזקה לחלק בין רוב חשוב לרוב שאינו חשוב כ"כ. וכן כתב רש"י ז"ל (בקדושין פ.) דלכך בעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות שורפין עלי' את התרומה משום דהוה רובא דאיתא קמן [ומה שכתוב במ"ה (ח.) וקרוב לענין זה כתב רש"י ז"ל. הוא ט"ס וצ"ל הרמב"ן ז"ל. דכן כתב הרמב"ן בחידושיו כלשון שכתב הרשב"א בשמו]. וכן מחלקין שם התוס' לדברי רבנן בין רוב חשוב לרוב שאינו חשוב. ומה שלא תירצתי דברי הרא"ה מקושית הרשב"א דהרא"ה סובר כדברי רש"י לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. ולכאורה יש לתמוה על הרשב"א דהאיך תמה על הרא"ה וכתב מ"מ היה לו לכותב זה לשום לבו על אותה דעיסה בבית שסומכין על הרוב ואפילו לשרוף את התרומה המבלי לב נכוחות יעות ע"כ. דאולי סמך על דברי רש"י דמתרץ לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. אבל באמת ז"א דהמעיין יראה דהרא"ה כיון דהוא סובר דלרבנן סמכינן מעוטא לחזקה והוה כפלגא ופלגא א"כ א"א לחלק בזה בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. ולכך הקשה הרשב"א עליו. וע"כ צריך לתרץ דברי הרא"ה כמו שתירצנו למעלה. אבל שיטת רש"י והתוס' הוא דלרבנן לא הוה כפלגא ופלגא רק מדרבנן בלבד חוששין להחמיר שלא לשרוף עלי' את התרומה ולכך ברוב חשוב לא חששו להחמיר בזה:
והנה המהריט"א בה' בכורות שם כתב וז"ל וראיתי להרב מ"א בנמוקיו על הר"ם בפ"ג דהל' יבום שכ' וז"ל והשתא צ"ל לדברי התוס' והרא"ש דס"ל דהיכא דאיכא חזקה בהדי מעוטא חיישינן למעוטא דהא בפ"ק דחולין אמרינן מנא הני מילי דאזלינן בתר רובא ומייתי מפרה אדומה והא התם איכא חזקה דמוקמינן גברא בחזקת טמא וכו'. ונלע"ד לחלק דכל היכא דהחזקה והרוב הם בגוף אחד כגון מתניתין דהלך עם צרתה למדינת הים שהיא בחזקת ריקנית שלא היו לו בנים והרוב סותר לחזקה דרוב נשים מתעברות ויולדות בכי הא חיישינן למעוטא כיון דהחזקה סותר הרוב לגמרי וכו' אבל היכא דהחזקה והרוב אינם בגוף אחד כגון גבי פרה אדומה דבבהמה ליכא חזקה דטרפה אלא דאיכא חזקה דטמא אין זה סותר לרוב בהמות דאינם טריפות עכ"ל. ודבריו תמוהים בעיני דמה מקשה לדעת התוס' והרא"ש הא מפורש יוצא מדברי התוס' והרא"ש דתירוצא דרבא דהתם אינו אלא דמוקמינן מתני' כר"מ ואף דלר"מ בדאיכא חזקה חיישינן מדאורייתא אנן לא קיי"ל אלא דמדרבנן להחמיר חייש למעוטא בדאיכא חזקה כמבואר בכל דברי התוספות והרא"ש בשמעתין וא"כ אין כאן קושיא עליהם מההיא דפרה אדומה כו' עכ"ל המהריט"א. ואנכי נפלאתי מאד על המ"א האיך אפשר לומר דהתוס' והרא"ש ס"ל לחלק בין גוף אחד לשני גופים דא"כ האיך הקשו התוס' בבכורות (כ:) ד"ה חלב כו' וכן הרא"ש בחולין דאמאי לא מצרפינן חזקת שאינה זבוחה להמעוט דאינם מומחין ומתרצין משום דמעוטא דאינם מומחין הוה מעוטא דאינו שכיח. ואם נאמר דגם הם מחלקין בין החזקה מסייע להמעוט בגוף אחד או לא א"כ לא קשה כלל מהא דרוב מאשמ"ה דלכך לא מסייע חזקת שאינה זבוחה להמעוט דאינם מומחין משום דאינו בגוף אחד. וכן מתרץ שם המ"א בעצמו קושיא זו בזה וא"כ האיך אפשר לומר דהתוס' והרא"ש ס"ל כן. וגם מדברי התוס' נדה (יח:) ד"ה למעוטי כו' דדחקו שם דאמאי גבי שליא בבית לא מוקמינן אחזקה נראה ג"כ דלא ס"ל לחלק בין החזקה מסייע להמעוט בגוף אחד לשני גופים דאל"כ הדבר פשוט דלכך גבי שליא בבית לא מוקמינן אחזקה משום דהחזקה מסייע להמעוט בשני גופים. וגם מדברי התוס' חולין (יא.) ד"ה מנא כו' מוכח דס"ל דאין לחלק בזה. דהביאו שם דברי הר"ח דהא דרובא עדיף מחזקה לא מסברא הוא כן אלא דילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא. ואי אמרינן דיש לחלק בין החזקה מסייע להמעוט בגוף אחד או לא א"כ אין ראי' מפרה אדומה דהתם החזקה מסייע להמעוט בשני גופים. אלא ע"כ דס"ל להתוס' והרא"ש דאין לחלק בכך. וע"כ צ"ל כפי מה שתירץ המהריט"א דלכך לא קשה לפי דבריהם מהא דפרה אדומה. כיון דהם ס"ל דהא דסמכינן מעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן לבד. אך זה צ"ע לפי"ד כיון דלא מחלקין בין גוף אחד לשני גופים א"כ אכתי תקשה לדברי ר"מ דהא הוא ודאי ס"ל דסמכינן מעוטא לחזקה מדאורייתא והוה כפלגא ופלגא ממש. ומה יתרץ ר"מ על הא דפרה אדומה דהאיך כשרה אמאי לא מצרפינן המעוטא דטרפה לחזקת טמא. ונראה דע"כ צריך לדחוק כיון דפרה אדומה היא בת שתי שנים וטרפה אינה חיה א"כ יש לה חזקה שאינה טרפה דמסייע לרובא וכה"ג גם ר"מ מודה דמעוטא דטרפה הוה כמו מעוטא דמעוטא ולא מהני אף דמסייע לה חזקה. אף דכתבו התוס' שם ד"ה אתיא כו' דחזקה שלא נתבררה בשעתא לא אזלינן בתרה. צ"ל דלא מהני לה בפני עצמה אבל לסייע לרובא ודאי דמהני. ולפי מש"ב דהתוס' והרא"ש ס"ל דהא דסמכינן מעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן בלבד. אבל ברוב חשוב וכן ברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה. א"כ לפי"ז בנדון שאלותינו בין במצא תינוק מושלך ובין בפירש אחד מהם ושחט שחיטתו כשרה ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה כיון דרוב ישראל הוה רובא דאיתא קמן: