אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב חלק יורה דעה › סימן כב

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק יורה דעה · סימן כב

סימן כא

לה"ג מו"ה משה ניסן מ"ל ז"ל הגאב"ד דק"ק שומייאץ. מה שהקשה כת"ר על הגמרא דנזיר (נז:) דלר"ה מותרת האשה להקיף הקטן ולרב אדא בר אהבה מותר אף לאיש. הלא יהיו אסורין משום אזהרת גדולים על הקטנים. דאסור גם בשאר איסורין. לפי דעתי לר"ה לא קשה משום דנראה דלא הוזהרו גדולים על הקטנים רק בדבר שהגדול בעצמו מוזהר עליו. הוא מוזהר גם על הקטן דלא ליספי ליה בידים. אבל בדבר שאינו מוזהר עליו בעצמו אינו מוזהר על הקטן דלא ליספי ליה בידים אף היכא דכשיגדל יהיה מוזהר עליו. ולכך גבי אשה כיון דהיא אינה מוזהרת בהקפה. היא אינה באזהרת גדולים על הקטנים. ומחמת זה נ"ל גם לענין טומאת כהנים דאין הישראל מוזהר מלטמא כהן קטן. וכן משמע מפשטות לשון הכתוב אמר ואמרת דילפינן מזה דהוזהרו גדולים עה"ק ושם גבי כהנים קאי. וכן כתב הט"ז בשו"ע סי' שע"ג דהא דאמרינן מוזהרין הגדולים על הקטנים פי' הכהנים הגדולים. וגם אליבא דר"א ב"א לא קשה דמה דמתיר גם לאיש להקיף הקטן כיון דהוא יליף זאת מהיקשא דמקיש מקיף לניקף א"כ גלי קרא להדיא דהכא ליכא אזהרת גדולים על הקטנים. וכן כתב השעה"מ ה' עכו"ם פי"ב ה"א להדיא:

אך מה שקשה לפי דברינו דליכא אזהרת געה"ק רק במקום שהוא מוזהר עליו בעצמו הוא דברי הרוקח שהובא בש"ך סי' שע"א סק"א דאשת כהן מעוברת מותרת לכנוס באוהל המת דס"ס הוא שמא נפל הוא ושמא נקבה היא. ת"ל הא היא אינה מוזהרת ע"ז. ואין לומר דמ"מ מדרבנן אסור אף במקום שאינה מוזהרת דא"כ לאפקועי מאיסור דרבנן היה די בספק אחד. ע"כ נ"ל לומר דהרוקח ס"ל דבזה הכלל פליגי ר"ה ור"א ב"א דהא שם בנזיר איתא דר"א ב"א קפיד אר"ה דאשתו גלחה את בניה הקטנים וקללה ע"ז. וזהו משום דס"ל לפי שיטתיה דר"ה דס"ל דאיש גדול חייב אם הקיף לקטן ולא ס"ל ההיקש דמקיש מקיף לניקף. א"כ גם אשה מוזהרת מלהקיף את הקטן מטעם אזהרת געה"ק ור"ה ס"ל כיון דהיא אינה מצווה על הקפה אינה באזהרת געה"ק. והרוקח פסק בזה כר"א ב"א. אך צ"ע דמהסוגיא דב"מ דאמרינן שם א"ב איש שאמר לאשה אקפי לי קטן משמע דאנן פסקינן כר"ה גם בזה:

גם מה שהקשה כת"ר לדעת הגה' מרדכי (פרק י"א) דכתובות דחשש נפל הוי מיעוט שאינו מצוי ואזלינן בתר רובא שאינן נפלים אף למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב. א"כ קשה בריש פרק המוכר פירות דמותבינן שם אמ"ד דהולכין בממון אחר הרוב ממתני' דשור שנגח את הפרה דנימא דרוב פרות ולד מעליא ילדן. והשתא הא גם לשמואל קשה דהא גם הוא מודה דהולכין אחר הרוב כזה שאינם נפלים. ואין סברא כלל לחלק בין אדם לבהמה. הן אמת מסוגיא דשבת (קלו) ומפירש"י שם מי פליגי יש להוכיח קצת דיותר מצוי נפלים

**(הגה"ה הנה השעה"מ הביא שם קושית הגאון מהר"י אשכנזי ז"ל שהקשה ע"ד התוס' דשבועות ד"ה ועל כו' דא"כ מילה בשבת האיך דחיא הא אפשר לקיים שניהם ע"י קטן דכשרה לכו"ע. ולא אישתמיט חד מן הפוסקים לומר דהא דמילה דחיא שבת הוא דוקא היכא דליכא קמן. ומתרץ השעה"מ דמעולם לא הוקשו להו להתוס' אלא גבי הקפה דס"ל לרב אדא דגדול המקיף את הקטן מותר ואע"ג דבכל התורה כולה קיי"ל דהוזהרו גדולים על הקטנים דלא ספינן להו איסורא בידים ואיכא למ"ד דלוקין עליו גבי הקפה ס"ל לר"א דגזה"כ הוא מדשני קרא למיכתב לא תקיפו לומר דכל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב וכל היכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי שרי ומשו"ה ק"ל שפיר דהא אפשר למעבד הקפה ע"י קטן דשרי לגמרי אמנם בשאר איסורין שבתורה דקיי"ל דהוזהרו גדולים על הקטנים אין כאן מקום להקשות דאמאי דחי מילה שבת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י קטן שהרי כי עביד ליה למילה ע"י קטן הא קא עבר אאיסורא דהוזהרו גדולים על הקטנים וכיון דע"כ משום דחזיה דאתי עשה ודחי ל"ת אתיין עלה הואיל ואדחי אדחי ועבדינן לי' ע"י גדול כנ"ל נכון עכ"ל. ונפלאתי ע"ז מאד דמ"מ האיך דחי עשה דמילה לל"ת שיש בו כרת כיון דאפשר לקיים דלידחי העשה לל"ת שאין בו כרת. וכ"ש לפי"ד הרמב"ם דס"ל דאזהרת געה"ק אינה. אלא אזהרה בעלמא ואין בה ל"ת גמורה כיון דאתי רק מרבויא. ועוד באמת נראה מדברי התוס' דפ' יוצא דוכן דדוקא בידים ממש הוא דיש בה אזהרת געה"ק אבל כשמטעה להקטן ואומר שזהו היתר אין בזה אזהרת געה"ק. וכן נראה מפשטות הגמרא דדוקא היכא דספי לי' בידים הוא דאסור. א"כ תירוצו לא יעלה כלל. ע"כ הג"ה:)** בבהמה מבאדם. אבל החוש והנסיון סותרים לזה ומהא דשבת באמת אין ראיה דאפשר לדחות עכ"ד כת"ר. לפ"ד נראה דהא דאמרינן חשש נפל הוה מיעוט שאינו מצוי היינו כיון שילדה אותו והוא חי אמרינן מסתמא כלו לו חדשיו ולחוש שמא ילדה אותו קודם שכלו לו חדשיו זהו מיעוט שאינו מצוי כיון שלא ראינו בו שום שינוי מכל הילדים. אבל קודם הלידה לחוש שמא תלד מת או שלא יחיה אח"כ משום שלא כלו חדשיו. ודאי הוה מיעוט המצוי. וכ"ש הכא כיון שראינו שהוא מת דודאי יש לנו לחוש למיעוט המצוי שמא הפילה. ועוד י"ל דהגמ' ידעה הסברא דאפשר מחמת בעיתותא הפילה. ובכ"ז לא סבר המקשה דהוה כמחצה על מחצה. אבל לכהפ"ח ודאי חשיב מחמת זה מיעוט מפילות מיעוט המצוי כנ"ל:

כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן.

וכעת ראיתי להפ"מ על או"ח באשל אברהם סי' שמ"ג סק"ב דהקשה שם ע"ד הרוקח הנ"ל דאמאי הוה ס"ס, הא הספק השני שמא הוא נפל הוא כנגד הרוב ובכה"ג כמאן דליתא דמי כמש"כ התוס' בכתובות בסוגיא דפ"פ. וכתב שם עוד ואם היינו אומרים טהרה בלועה מה"ת שרי ואיסור דרבנן יש א"ש דאין עושין ספק דרבנן בידים הא ס"ס בספק דרבנן תרתי לטיבותא שרי עכת"ד. א"כ לפי"ז א"צ לדחוק ולומר דטהרה בלועה הוה דרבנן. וגם אין צריך לומר דהרוקח ס"ל דר"א ב"א ור"ה פליגי בזה אם יש אזהרת געה"ק בדבר שאינו מוזהר עליו בעצמו. אלא נ"ל יותר לומר דהרוקח ס"ל שהיא אינה בכלל אזהרה על הקטנים מדאורייתא כמשב"ל. אך מ"מ מדרבנן אסור כמו דס"ל להרמב"ם ולהראב"ד ז"ל דמדרבנן אסור לאשה לגלח לקטן. ולכך בספק אחד לכתחילה אסורה להכניס עצמה אבל בס"ס שרי:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה