מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק יורה דעה · סימן כא
עוד תמהתי בדברי הרמב"ם דהאיך כתב דולד קדשים שהיא טריפה פודין אותה. הלא קיי"ל דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. ואין לומר דכוונת הרמב"ם הוא דפודין אותה להסיקו תחת תבשילו וס"ל דדוקא להאכילו לכלבים הוא דאסור אבל להסיקו תחת תבשילו מותר. וכדעת התוס' בב"ק (נג:) ד"ה לענין כו'. וס"ל להתוס' שם דכן הוא דעת ר"א בפסחים. ז"א דהא הרמב"ם גופי' בהל' נזקי ממון פי"ב הי"ז פסק דאם נפל לתוך בור שור פסולי המוקדשין פטור משום דכתיב והמת יהיה לו. וכתב שם הרמב"ם להדיא דאסור בהנאה ודינו שיקבר. ונראה מדבריו להדיא דס"ל דאסור גם להסיקו תחת תבשילו לכך אין המת שלו. וכן כתב השעה"מ בהל' איסורי המזבח פ"א דהרמב"ם ס"ל דגם שארי הנאות אסור. אך הוא הביא ראיה ממקום אחר. ובלא"ה דברי התוס' דב"ק תמוהים מאד לפע"ד דאי איכא מ"ד דס"ל דפודין קדשים לשארי הנאות א"כ האיך פריך הגמרא בתמורה (יז.) על שמואל דאמר המקדיש טרפה צריכא מום קבוע לפדות עליו ש"מ פודין קדשים להאכילן לכלבים אלא אימא עושה קדושה למות. דילמא ס"ל לשמואל דשאר הנאות מותר ולכך אם רצה לפדות לענין שאר הנאות צריכה מום קבוע לפדות עליו. ועוד דהא בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו. א"כ מוכח דגם שארי הנאות אסור. דאי דוקא לאכילת כלבים הוא דאסור משום בזיון קדשים ולכך קוברין אותו משום דאסור להאכילו לכלבים א"כ אמאי הנאת עורו אסור. והא ע"כ לא קאמר ר"ע שיאותו הכהנים בעורו הוא דוקא כשהפשיט קודם שנמצא טרפה אבל אם נמצא טרפה קודם שהפשיט או שמת לכו"ע אסור וטעון קבורה עם העור. אלא ודאי דגם שארי הנאות אסור. ובזה נ"ל לישב קושית התוס' בשבועות (יא:) ד"ה משום עורה כו' דהקשה שם הר"ר מרדכי מ"ש מהא דאמר בזבחים בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ולא אמר שיפדו משום עורו כו'. ולפע"ד נראה דהא בקדשי בדק הבית אמרינן בפסחים (כט:) דדוקא לאכילת כלבים הוא דאסור אבל להסיקו תחת תבשילו מותר יעו"ש בתוס' ד"ה רב אשי כו'. לכך מותר להנות מעורה. אבל הכא בקדשי מזבח דגם שאר הנאות אסור לכך הנאות עורה אסור ואפשר להעמיס דזהו גם כוונת התוס' בתירוצם שם יעו"ש:
והנה ראיתי לשעה"מ שם שתמה מאד ע"ד הראב"ד שהובא בדברי הרשב"א בחידושיו לב"ק שכתב דדוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדהו דלא קרינן בו ואכלת ולא לכלביך אבל במ"מ שמותר להדיוט לכו"ע אין פודין להאכילן לכלבים משום דבהכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך עכ"ד. ותמה ע"ז דהאיך ס"ל להראב"ד דכל שמותר להדיוט לכו"ע אין פודין להאכילן לכלבים דהא במתני' פרק כל פסולי המוקדשין מבואר להדיא דב"ה ור"ע מתירין אפי' לעכו"ם וכבר התוספ' בזבחים (עא:) ד"ה נטרפה הק' מדר"ע אדר"ע. ותירצו דדוקא היכא דלא חזי' לדידיה בשעת פדיה הוא דאמרינן דאין פודין. אבל מידי דחזי לדידי' כיון שנפדה שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן ולא לכלביך דבר שאינו עומד אלא לכלביך יעו"ש. הרי מבואר שסברתם הפוכה מסברת הראב"ד שכתבנו. אמנם לדעת הראב"ד קשה טובא מתני' דבכורות כו' עכ"ל. ונפלאתי עליו מאד האיך עלה בדעתו דהראב"ד סובר כן. דודאי מודה הראב"ד בזה דהיכא דמותר לאכול בעצמו אז בודאי מותר גם להאכילו לכלבים משום דגמרינן מצבי וחיל. אך היכא דאסור לאכול בעצמו ס"ל דהיכא דבשעת פדיה היה מותר לאכול לדידיה וחלה עליו קדושת פסולי המוקדשין ואח"כ נטרפה ס"ל להראב"ד דבזה כו"ע מודים דאסור להאכילו לכלבו וליכא פלוגתא בזה משום דזה ילפינן מפשטא דקרא דלא התיר הכתוב לאכול רק לדידיה דהא כתיב ואכלת. ומה דשרי הקרא מצבי ואיל אמרינן דלא התיר רק היכא דחזי לדידיה כסברת התוס'. אבל היכא דלא חזי לדידיה דלא מצי קרינן ביה ואכלת ודאי דאסור להאכילו לכלבו ובזה לא התיר הכתוב מצבי ואיל. לכך גבי בכור שנטרף כו"ע מודים דקוברין אותו עם עורו וליכא פלוגתא בזה. ובזה נסתלק גם מה שתמה השעה"מ על הראב"ד ז"ל דהאיך נשתמיט מיניה סוגיא דתמורה דהתם מוכח דמאן דס"ל דפודין להאכילו לכלבים לא דריש ואכלת ולא לכלביך. ולפי"ד נראה דודאי לא נשתמיט מיניה הסוגיא הלזו. אלא דס"ל דפליגי אי דרשינן האי ואכלת גם לענין פדיה היכא דלא חזי לדידיה בשעת פדיה דהך מ"ד דס"ל הדרשא מיותרא ס"ל דואכלת אתי לארויי דאפי' היכא דבשעת פדיה לא היה חזי אלא לכלבים אין פודין אותו משום דאפי' בכה"ג נמי אסור להאכילו לכלבים. והך מ"ד דלא ס"ל הך דרשא ס"ל דהיכא דלא חזי בשעת פדיה אלא לכלבים מותר לפדותו ע"מ ליתן לכלבו. אבל היכא דחזי בשעת פדיה ואח"כ נטרפה או מתה אסור ליתן לכלבו כדמשמע מפשטי' דקרא. יבזה איירי הראב"ד דהא הראב"ד קאי על הא דשור פסולי המוקדשין שנפל לבור ומת דממעטינן מוהמת יהי' לו ומשמע מהגמרא דליכא פלוגתא בזה. ונראה דבדבר דלא מהני פדיה כגון בכור ומעשר אף היכא דלא חזי מקודם כגון שנטרפה ואח"כ נעשה מום דאסור ליתן לכלבו לכו"ע לדעת הראב"ד ז"ל. ולכך קאמר המשנה בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו. ומי לא עסקינן אע"ג היכא דידעינן שנטרף מקודם כגון שנמצא טרפה מחמת יתרת. א"כ ידעינן שהיא טרפה מקודם מ"מ לכו"ע קוברין אותו עם עורו. ור"ע לא פליג עם רבנן בזבחים אלא היכא שנמצא טרפה לאחר הפשט אם העור אסור. וזה רחוק לומר דמאן דס"ל דפודין קדשים לאכילת כלבים פליג על ר"ע ורבנן. אבל אם נאמר דדוקא ע"י פדיה פליגי אבל בלא פדיה כו"ע מודים דאסור להאכילו לכלבו דלא התירו הכתוב אלא דוקא לאכילה והיכא שמותר לאכול בעצמו אז מותר ליתן גם לכלבו. אבל היכא דאסור לאכול בעצמו לא התירו הכתוב כלל א"ש: