מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק יורה דעה · סימן כ
הנה הרמב"ם ה' תמורה פ"ד ה"ח כתב וז"ל ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו עכ"ל. וכתב הלח"מ שם ז"ל משמע דרבי' ז"ל סובר דאפי' בלא מום נפדים שאין לך מום גדול מהם זה נראה מדלא הזכיר רבי' כאן מום כמו בחלוקה עכ"ל. הנה מה שמפרש דהרמב"ם ס"ל דגם יוצא דופן הוי כמו מום נפלאתי עליו מאד דבמחכ"ת נעלם ממנו משנה מפורשת בבכורות (יט.) דקאמר שם יוצא דופן הבא אחריו ר"ט אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים א"כ מבואר שם להדיא דיוצא דופן לא הוי מום לשחוט עליו במדינה. וה"ה לפדות עליו. וגם בטריפה נפלאתי עליו מאד דהא קאמר שמואל להדיא בתמורה (יז.) המקדיש טריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו. אלמא דטריפה לא הוי כמום. אף דאנן קיי"ל דלא כשמואל הוא מטעם דאנן ס"ל כיון דלא חזי לגופו לא נחית עליו קדושת הגוף והוי כמקדיש עצים ואבנים אבל בזה דטריפה לא הוי כמום שיכולין לפדות עליו היכא דנחית עלי' קדושת הגוף כמו בולדות קדשים לא מצינו מאן דפליג על שמואל בזה. אך בכלאים או נדמה כלו צ"ע אם הוי כמו מום לפדות עליו או לא. והנה מתוס' תמורה (כד.) ד"ה קסבר רשב"ג כו' נראה מדבריהם שם דס"ל דגם נדמה כלו הוי מום. וה"ה כלאים דגריעי מנדמה. דהקשו שם ל"ל קרא למעוטי נדמה ת"ל מדאשתני הוה מומא, ובאמת לולי דברי התוס' הי' נ"ל מן הסברא דדוקא נדמה מקצתו הוא דהוה מומא כיון דאיכא שינוי דמקצתו דומה לאמו ומקצתו דומה למין אחר. לכך אמרינן בבכורות (ג:) דשוחטין על מום זה. אבל אם כלו דומה למין אחר דהיינו רחל שילדה כמין עז איכא למימר דלא הוה מום כלל. לכך צריך קרא למעוטי אע"ג דחזינן דגבי בכור נדמה כלו גרוע מנדמה מקצתו דנדמה כלו אינו קדוש ונדמה מקצתו קדוש. מ"מ לענין פדי' איכא למימר דנדמה מקצתו עדיפא מנדמה כולו. דנדמה מקצתו אין צריך מום אחר משום דזה גופו הוי מומא. אבל נדמה כלו וכן כלאים ודאי דאיכא למימר כיון דהשנוי אינו ניכר לכל לא הוי כמום לפדות עליו. וכן תמהתי בזה על דברי התוס' בב"ק (עח.) ד"ה השתא כו'. דכתבו שם דבלא שום קרא הוה מרבינן נדמה שדומה במקצת סימנין וממעטינן נדמה שאין דומה כלל דהוה ילפינן בתחת תחת ממעשר ומעשר בהעברה העברה דבכור כו'. דהאיך הוה אפשר ללמוד מהתם דנדמה מקצת יהא כשר גבי קדשים כיון דנדמה במקצת הוה מום קבוע לשחוט עליו וא"כ האיך הוה מצי למילף מבכור דשאני בכור דגם בע"מ הוא קדוש בבכורה. אח"כ מצאתי בהריט"א ה' בכורות פ"ו על המתני' עינו אחת גדולה כו' דהביא שם בשם מהריק"ו בביאורו על הר"מ כ"י דכתב שם כדברי דנדמה כלו לא הוה מומא. וכן כלאים כנראה מדבריו שם. אך העיר שם מדברי התוס' דתמורה הנ"ל דמשם מוכח דגם נדמה כלו הוה מום. ודחק לישב דברי התוס' די"ל דר"י הכא אזיל לשיטתי' בפ' מרובה בתוס' ד"ה עד שיהא כו' דע"כ לא צריך קרא למעט נדמה בקדשים אלא משום דלא נילף מבכור דיש לו מקצת סימנים חייב בבכורה וע"כ הקשו ת"ל דהו"ל מומא. וע"ז תירצו דאיצטריך למעוטי נדמה דולדות קדשים דס"ד דליקדש אגב אמו. ולפי"ז אפשר לישב גם מה שהקשיתי על דברי התוס' דב"ק דכוונת התוס' הוא דבלא קרא הו"א דנילף מבכור דנדמה במקצת קדוש הוא בולדות קדשים. אבל באמת תירוץ התוס' דתמורה תמוה לי דהא תינח למ"ד ולדות קדשים בהווייתן הן קדושין. אבל למ"ד במעי אמן הן קדושין א"כ באמת הא קדשי אגב אמן וצריכין פדיה כמבואר שם (כה.) א"כ תחזור קושית התוס' לדוכתא דל"ל קרא למעט נדמה ת"ל דהוה מום. וליכא למימר דס"ד דכיון דקדשי אגב אמן הו"א דיקרבו. דז"א דהא כבר ילפינן זאת בבכורות (יד:) מקרא דלא קרבי אף בולדות קדשים יעו"ש. אבל לאחר העיון ראיתי דאפשר לתרץ דברי התוס' די"ל דכל קושית התוס' בב"ק ובתמורה הוא דוקא לריה"ג דיליף דהא דנדמה פטור מהבכורה מאך בכור שור שהוא שור ובכורו שור. אבל למאן דס"ל דילפינן מפטר פטר כסתם משנה דבכורות (ה:) לא קשה כלל קושית התוס' דל"ל למיכתב מעוטא גבי קדשים על נדמה ת"ל מתחת תחת ממעשר ומעשר בהעברה העברה מבכור. כיון דבכור גופו לא כתיב אלא ילפינן מפטר חמור. וע"כ דילפינן זאת מהיקשא משום דכתיבי גבי הדדי [אף דאמרינן שם דגלי רחמנא בקדושת דמים וה"ה בקדושת הגוף. לא דילפינן זאת בבנין אב אלא מהיקשא] וגבי קדשים הא דבר הלמד מהיקשא לא ילפינן בגז"ש. אע"ג דאיכא למימר דפטר חמור הוא רק חולין בעלמא וא"כ למאן דס"ל בזבחים (נ.) דבתר מלמד אזלינן מצי למילף אבל באמת נראה שם מדברי הגמ' דפטר חמור נמי מיקרי קדשים רק דזהו קדושת דמים ובכור הוא קדושת הגוף. ולפי"ז אין צריך לומר דקרא דכתיב גבי קדשים למעט נדמה קאי על נדמה מקצתו כתירוץ התוס' דב"ק. אלא דאיכא למימר דקרא קאי על נדמה כולו ונדמה כלו לא הוה מומא ולכך צריך קרא למעטי'. א"כ ניחא דברי התוס' דתמורה די"ל דמאן דס"ל דולדות קדשים במעי אמן הן קדושין ס"ל כהמתני' דילפינן למעט נדמה מפטר פטר. והנה הריט"א כתב שם בשם התוס' חיצוניות וז"ל או עז פרט לנדמה וא"ת תפ"ל דהוה מומא כדאמרינן לעיל וי"ל דאיצטריך למעט לענין תמורה דאע"ג דחיילא על בעלת מום קבוע לא חיילא אנדמה וא"ת תפ"ל דנילף קדשים מבכור מג"ש דתחת תחת דבכור ול"ל קרא וי"ל דאיצטריך היכא דאיכא מקצת סימנים דומה לאמו דאז מחויב בבכורה עכ"ל. מדבריהם אלו נ"ל דס"ל דאפי' בנדמה גמור דאין לו מקצת סימנים חשוב מומא דאל"כ מהראוי היה דיקבעו קושיתם הראשונה שהקשו דל"ל קרא נילף קדשים מבכור ועפ"י תירוצא דאיצטריך ליש בו מקצת סימנים יקבעו קושית הא' דתפ"ל משום מום כו' עכ"ל הריט"א. ומדבריהם יש ללמוד דין חדש שלא נמצא מבואר בגמרא להדיא דתמורה אינה חיילא אף על נדמה מקצתו אע"ג דחיילא על מום קבוע וגם זה נכלל בכלל כלאים דחשב במשנה. ונ"ל דלפי"ז ע"כ צ"ל דנדמה במקצת פטור ממעשר כדאמרינן בבכורות (יב.) דדחי שם הגמרא הראי' שרוצה להביא מהברייתא לענין פטר חמור אי פודין בנדמה. ואמרינן שם דקאי על מעשר וכגון שיש בו מקצת סימנים. דלפי"ז ע"כ צ"ל דהא דלא חשיב שם (נז.) במשנה להדיא הוא כמו שכתבו התוס' שם ד"ה חוץ כו' שהוא בכלל כלאים דחשיב שם במשנה ואף נדמה במקצת הוא ג"כ בכלל כלאים ולא בכלל בע"מ א"כ ה"ה גבי תמורה דהוי בכלל כלאים. אבל אי אמרינן דנדמה במקצת חייב במעשר וע"כ צ"ל דהיא לא נכלל בכלל כלאים ודינו כבע"מ. א"כ ה"ה לענין תמורה נמי דינו כבע"מ וחיילא עליו תמורה. ולפי"ז יהי' מוכח דלא כמש"כ הבעל מרכבת המשנה דנדמה במקצת אי חייב במעשר נשאר בספק דאי אמרינן דאין פודין פטר חמור בנדמה והברייתא קאי על פטר חמור אז נדמה במקצת חייב במעשר. אבל מדברי תוס' הללו מוכח דאינו כן דנדמה במקצת ודאי פטור מן המעשר וה"ה לענין תמורה דאינה חיילא. אך באמת דברי התוס' הללו מה שהקשו ת"ל דנילף קדשים מבכור כו'. לפענ"ד תמוהים מאד דהאיך שייך לומר דנילף תחת תחת כיון דתחת לא כתיב גבי תמורה והקרא דשור או כשב וגו' לא קאי על תמורה אלא על תחילת הקדש בלבד. דאי הוה קאי גם על תמורה א"כ אמאי דחיק הגמרא בתמורה (יז.) ליתן טעם על דברי ר"א דס"ל דתמורה אינה חיילא על טריפה דילמא משום דיליף תחת תחת ממעשר. ועוד דא"כ לא תהא חיילא תמורה גם על מחוסר זמן וזה לא מצינו בגמרא. והגמרא דבכורות (מב.) דאמר שם סמי מכאן טומטום אמרינן אפיק טומטום ועייל יתום. אבל מחוסר זמן לא חשיב. אלא ע"כ צ"ל דהא דאמרינן דהקרא אשמעינן דאף תמורה אינה חיילא על נדמה הוא רק באם אינו ענין לתחילת הקדש תנהו ענין לסוף הקדש וא"כ האיך שייך להקשות דניליף קדשים מבכור,. ולפי"ז איכא למימר דהקרא אשמעינן בנדמה כלו דלא חיילא עליו תמורה. ולפ"ד נראה דמדברי הרמב"ם בה' איסורי מזבח פ"ג ה"ז דכתב שם וז"ל ויראה לי שאעפ"י שאין כל הפסולין האלו ראויין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה לפי שלא נתפרשו אזהרתן עכ"ל. מוכח להדיא דס"ל דלא כדברי התוס' הנ"ל. ונדמה כלו וכן כלאים לא הוי מומא. דאל"כ אמאי לא לקי. וצ"ל דאף שהרמב"ם הזכיר מקודם גם נדמה מקצתו מ"מ לא קאי על נדמה מקצתו דהא גלה שם להדיא דנדמה מקצתו פסול מטעם מום א"כ בודאי דלקי עליו. ומה שדחק בזה הריט"א דהרמב"ם ס"ל דעל מום זה לא לקי משום דהקרא ניתקו לעשה יעו"ש. נפלאתי ע"ז מאד. דא"כ כיון דהכתוב הוציאו מכלל מומין מנ"ל דשוחטין על מום זה במדינה. ונ"ל ברור דהרמב"ם ס"ל דנדמה כלו או כלאים לא הוי מומא. וכן בטומטום ודאי דלא הוה מומא. דהא ליכא מאן דס"ל בגמרא דטומטום הוה מומא. אמנם באנדרוגינוס הנה בבכור פסק הרמב"ם דאינו בכור כלל משום דפסק דאנדרוגינוס הוא בריה בפ"ע. אולם הפוסקים דפסקו דאנדרוגינוס ספיקא הוה פסקו להדיא כרבנן דמתני' דצריך מום אחר. וגבי ולדות קדשים לדברי הרמב"ם צ"ע האיך ס"ל אי בעינן מום אחר או לא. הכלל מה דקאמר הלח"מ דבכל הני אין צריך מום אחר הם מרפססין איגרא: