מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק יורה דעה · סימן יט
הנה הרמב"ם בה' כלאים פ"י הל"א כתב וז"ל המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור עכ"ל. וכה"ג כתב ג"כ בה' אבל פ"ג ה"ה דהמטמא כהן אם הי' שניהם מזידין הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על ל"ע לא תתן מכשול ואם היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה וכבר תמה ע"ז הרא"ש דאמאי לוקה המלביש הא לא כתיב לא תלביש. וכה"ג גבי מטמא כהן אמאי לוקה. ושאל להרשב"א ע"ז ולא זכינו לתשובתו וכן כתב הכ"מ שם. ולפע"ד נראה לישב זאת דהנה מכבר כתב לי הגאב"ד דק"ק שומייאץ מו"ה משה ניסן ז"ל להקשות בשם הגאון מו"ה זיסל ראפפארט ז"ל בסוגיא דנזיר (מד.) דאיתא שם וטומאה נעשה בה מטמא כנטמא ק"ו מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותר אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שהיא סותרת את הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא אמר קרא וטמא ראש נזרו למטמא ראש נזרו כו' ע"כ. והקשה ע"ז לענין מה אנו רוצין ללמוד מק"ו דהמטמא את הנזיר יהי' חייב אי לענין מלקות הא אין מזהירין מה"ד ולענין איסורא הלא בלא"ה עובר משום ולפני עור:
וזה אשר השבתי לו. אף לדברי הגמרא יש ליישב לענין איסורא משום דהא גם לענין איסורא יש נ"מ אם יש ב' איסורים לקוברו בין רשעים גמורים כדמשני ביבמות (לג:) ובמכות (יז:) על ר"ש דאמר לוקה חמש דחי הגמרא דקאמר לענין איסורא אלמא דשייך למידן גם לענין איסורא אם יש ב' איסורים אם לאו וגם בלא"ה ניחא כמ"ש גם מעכת"ר בעצמו דנ"מ במקום דליכא משום לפ"ע כגון דלא קאי בתרי עברי דנהרא. אמנם מה שעומד לנגדי דברי הרמב"ם ה' נזירות פ"ה ה"ב דכתב שם ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנאמר וטמא ראש נזרו אינו לוקה כו'. א"כ מוכח דאי לאו הקרא הוי לקי. והנה מה שבדעתם ליישב גם לענין מלקות ע"פ סברת הרה"מ דהיכא דיש איסור בלא"ה אז מזהירין מה"ד אף ללקות. והכא יש איסור בלא"ה משום ולפני עור. ע"כ מחמת הק"ו לקי. לפ"ד ז"א משום דהא האיסור לפ"ע אינו מן הנידון שאנו רוצין ללמוד מן הק"ו. דהא אנו רוצים ללמוד על המטמא שיהא עובר כמו הנטמא. כמו דגבי מגלח שיש על המגלח איסור לאו דלא יעביר כמו המתגלח. כ"כ אנו רוצין ללמוד על המטמא מק"ו. א"כ אנו רוצין ללמד אפי' במקום דליכא לפ"ע. ובמקום דליכא משום לכ"ע לא לקי משום דאין עונשין מה"ד. א"כ האיך אפשר לומר דבמקום דאיכא לפ"ע אתי הק"ו לגלות דלקי עליו משום האיסור דלפ"ע כיון דהוא איסור אחר ולא האיסור דהק"ו אתי עליו. ולא דמי לסברת הרה"מ הנ"ל דמיירי בשאר בהמה וחיה טמאה שאין להן שום סימן טהרה כיון דיש עליהן לאו הבמכ"ע ע"כ אתי הק"ו דלוקין עליהן מחמת זה האיסור גופה. אבל הכא לא שייך כן. ועיין ברמב"ן יבמות (כב:) וגם מה שתירץ מעכת"ר עפ"י סברת המהרש"א בסנהדרין דהא דאין עונשין מה"ד משום דעונש בא לכפרה ומחמת הק"ו היא הנותנת דלא סגי לי' בכפרה זו וא"כ הכא כיון דנזיר עצמו שטמא א"ע סגי לי' במלקות אין סברא להחמיר יותר להמטמא דלא לסגי לי' במלקות. לא יתישב דהא לפ"ע יוכיח דאין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות וא"כ המחטיא חמור מהחוטא דהמחטיא אין לו כפרה ולהחוטא יש לו כפרה ואין לומר דהלאוין שבכללות קילי ואינם צריכין כפרה דיעוין במל"מ פ"ה מהיה"ת מביא הבעל מגיה בשם ס' גופי הלכות דכל הלאוין שאין בהם מלקות חמירי מלאוין שיש בהם מלקות. ונראה דהוא הולך על דרך דברי המהרש"א הנ"ל. א"כ לפי"ז לאו דלפ"ע חמיר משאר לאוין. [ומלבד זה דברי המהרש"א בעצמם צע"ג כמו שהקשה לי בני הרב החריף ושנון מוה' יהודא זאב שי' מסוגיא דיבמות (כב:) לפירש"י שם דפירש דאחותו בת אביו ובת אמו דצריך לרבות היינו דוקא מן האונסין אבל מן האישות שמעינן מבת אשת אביך דמשמע בין אמו ובין שאין אמו א"כ האיך קאמרינן שם לומר שאין מזהירין מה"ד. הא ממ"נ אם דיהי' מחוייב בכפרה שמעינן מן בת אביו או בת אמו. ואם דיהי' סגי בכפרה שמעינן ממילא דודאי אינו חמיר מן האירוסין יותר מן הנשואין. ועיין בתוס' מכות (יד.) ד"ה ההוא מבעי לי' דלפי גירסת המהרש"ל שם בתוס' א"ש הקושיא הנ"ל לפי דברי התוס'. אבל לפי גירסת המהרש"א שם ישאר הקושיא אף לפי"ד התוס' וצ"ע]. ועוד הא הרמב"ם דפסק דבהמה וחיה שאין להן סימן טהרה לוקין עליהן וע"כ צריך לתרץ דבריו כמו שתירץ הרה"מ ולפי"ד המהרש"א לא יעלה תירוץ של הרה"מ על הרמב"ם כלל:
ע"כ עלה בדעתי לישב דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י סברת הרה"מ הנ"ל ובאופן אחר. דהא קיי"ל דמוזהרים גדולים על הקטנים להאכילם איסור בידים. והיא אזהרה גמורה לכל האיסורים. ונפלאתי על הפוסקים שרוצין לומר דבשאר איסורין הוא רק מדרבנן משום דדם ושקצים וטומאה הוי תלתא כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. דהא בת"כ מוכח להדיא דהיא אזהרה גמורה לכל האיסורין. דהא בפ' צו פט"ו בעי קרא למעט המאכיל מאיסור כרת. וכן גבי נותר בעינן קרא למעט המאכיל מאיסור כרת אלמא דהמאכיל הוא מוזהר באזהרה גמורה לכל האיסורין וכיון דמוזהרים גדולים על הקטנים כ"ש דמוזהרים על הגדולים כדמוכח בת"כ פ' אחרי פ"י דאיתא שם יכול לא יהי' נכרתין ע"י הקטנים כו' אבל יהי' נכרתין ע"י גדולים כו' ת"ל כל אוכליו יכרת כו'. אלמא דחמירי אזהרתם על הגדולים יותר מאשר על הקטנים והא דצריך לפ"ע היינו אף הושטה בעלמא ואינו מאכילו בידים נמי אסור במקום דאיכא תרי עברי דנהרא. אבל כשמאכילו בידים הוא מוזהר אפי' במקום דליכא תרי עברי דנהרא [ועיין במל"מ ה' מ"א פ' י"ז ה' כ"ז דכתב דאף כשמטעה הקטן מיקרי מאכילו בידים. ודבריו צ"ע]. אלא דלא לקי ע"ז משום דאין ע"ז לאו מיוחד אלא מדרשא כידוע דרכו של הרמב"ם דהיכא דאתא מדרשא אין לוקין ע"ז. ודוקא במקום דגלי קרא דלקי אף להמעשה כעושה האיסור כגון הקפת הראש השחתת הזקן קרחת על המת שריטה על המת וכתיבת קעקע והמגלח את הנזיר דבהני גלי קרא דלקי על אזהרת גדולים על הגדולים. אבל במקום דלא גלי קרא אינו אלא איסור מדאורייתא בעלמא להמעשה כהעושה האיסור. והו"א דאתי מטמא את הנזיר ממגלח מק"ו ואתי הק"ו לגלות דלקי אף להמטמא משום האיסור דאזהרת גדולים על הגדולים וכסברת הרה"מ הנ"ל:
אבל לאחר העיון ראיתי בק"א פ' שמיני דאזהרת הגדולים על הגדולים הוא דוקא כשהאוכל האיסור הוא שוגג דומיא דאזהרת גדולים על הקטנים כיון דהקטנים אינם בני דיעה לכך הוזהרו גדולים עליהם שלא להאכילם בידים. ולכך בגדולים נמי היכא שהאוכל הוא שוגג בזה ואינו יודע שזהו איסור מוזהר הגדול עליו שלא להאכילו בידים. אבל היכא כשהאוכל הוא מזיד אז עובר המאכיל משום לפ"ע לחודא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא. ודוקא בהנהו דהבאתי לעיל כגון הקפת הראש כו' לקי אף כששניהם מזידים. ואף במקום דליכא משום לפ"ע וגם ביאר שם הק"א דדוקא כשהאוכל הוא קטן אז אינו על המאכיל רק אזהרה בעלמא. אבל כשהאוכל הוא גדול אז המאכיל חייב מלקות אם האוכל הי' שוגג בדבר. והטעם בזה כיון שהקטן בעצמו כאשר אכל אינו לוקה דלאו בר עונשין הוא והאיך ילקה המאכילו. וגם נראה לפ"ד דאזהרת גדולים על הקטנים ואזהרת גדולים על הגדולים נפקא מתרי קראי. דהנה בת"כ פ' שמיני גבי עופות טמאים איתא שם לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל ושם בפ' י"ב גבי שרצים איתא לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל. ע"כ חד אתא לאזהרת גדולים על הגדולים וחד אתא לאזהרת גדולים על הקטנים. וכן כתב הגאון מלבי"ם בפי' לת"כ. וכן נראה מדברי רש"י בחומש דגבי עופות טמאים כתב לחייב את המאכילין לקטנים. וגבי שרצים כתב סתם לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל. [אך המלבי"ם כתב בהיפך כדי לישב דברי הגמרא דיבמות (קיד.) דמייתי שם לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים. וכתב הגאון הנ"ל שנ"ל שהברייתא נדפסה בטעות ובקיצור כי צ"ל שם כמו שהוא בספרא לא תאכלום יכול יאכילו לקטנים ת"ל לא יאכל להזהיר גדולים על הקטנים]. וזה קאי על אזהרת גדולים על הגדולים. ואע"ג דהקרא כתיב גבי שרצים מ"מ ילפינן לכל האיסורים שבתורה כיון דגלי קרא גבי חד איסור ה"ה לכל האיסורים. וכיון דגלי קרא לאזהרת גדולים על הקטנים דהוי בכל האיסורים שבתורה כמש"ל. ע"כ לגבי אזהרת גדולים על הגדולים לא בעי קרא לגלות רק בחד דוכתא. ולפי"ז ניחא הת"כ פי"ב הנ"ל פסקא ב' דאיתא שם יכול יאכילום לקטנים ת"ל לא יאכלו כן הוא הגירסא בת"כ עם פירוש הק"א. והוא תמוה הא גבי שרצים כתיב לא יאכל ולא כתיב לא יאכלו. ואם נימא דט"ס הוא כמו בפיסקא א' שם וצ"ל לא יאכל ואתי לאסור אף להמאכיל לקטנים. קשה הא כבר דרש אותו לחייב המאכיל כאוכל בפ' א' ואם שם כוונתו לחייב המאכיל לקטנים למה דרש אותו שנית. ואם כוונתו שם לחייב המאכיל לגדולים. מנין לו לאסור אף לקטנים. אלא ע"כ כוונתו דכתיב לא יאכלו גבי עופות טמאים ג"כ ומשום דכתיב תרי קראי גבי שרצים וגבי עופות טמאים להורות על דבר אחד לחייב המאכיל ע"כ אתי חד קרא לאסור להאכיל לגדולים וחד אתי לאסור להאכיל לקטנים. ובזה א"ש רש"י בחומש הנ"ל דפירש לפי המסקנא דת"כ הנ"ל בפי"ב [ולא כהק"א שפירש דרש"י הי' לו גירסא אחרת בת"כ]:
אך לכאורה לפי הברייתא דיבמות שם דילפינן אזהרת גדולים על הקטנים מלא תאכלום קרי בי' לא תאכילום. א"כ איכא למימר דלענין אזהרת גדולים על הגדולים עופות טמאים ושרצים הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לשאר איסורין אבל בגמרא דפסחים (כג.) מוכח דאין לומר כן. דפריך שם ולחזקי' ל"ל למכתב לא יאכל ומייתי לכם כו'. וקשה הא צריך לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל כהת"כ הנ"ל. ואף דהגמרא חולק על הת"כ בדרשת היתר הנאה דהגמרא מייתי מלכם והת"כ מייתי מלא תאכלום. אבל בהדין דלחייב המאכיל כאוכל בודאי לא יחלוק הגמרא על הת"כ. אלא ע"כ צ"ל דהגמרא ס"ל דלחייב המאכיל כאוכל אתי מעופות טמאים ולאסור אף לקטנים אתי מלא תאכלום כברייתא דיבמות הנ"ל. [ומזה מוכח דא"א לומר בהגמרא דיבמות כדברי המלבי"ם] ולא יאכל דשרצים הוא מיותר ושפיר פריך הגמרא. ולר' אבהו ס"ל הגמרא דלא קשיא כלל ל"ל למיכתב יאכל בצירה משום דלדידי' אין שום חילוק וכפירש"י שם מ"מ ילפינן לאסור מאכיל כאוכל ממשמעותא דקרא ולא מן היתור. וכיון דלא מייתר קרא לא הוי שני כתובים הבאים כאחד. וכן מוכח בירושלמי פ' כ"ש דאיתא שם לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל אתה אומר כו' או אינו כו' כשהוא אומר לא תאכל כו' אסור בהנאה מה ת"ל לא יאכל לעשות המאכיל כאוכל דברי ר' יאשי' ר' יצחק אומר א"צ ומה שרצים קלים כו' חמץ החמור אינו דין שנעשה מאכיל כאוכל. ומה ת"ל לא יאכל כו' לאוסרו בהנאה. ואם איתא דשרצים ועופות טמאים הוי שני כתובים הבאים כאחד לענין אזהרת גדולים על הגדולים א"כ הא צריך קרא לא יאכל גבי חמץ לאזהרת גדולים על הגדולים. ואין לומר דר' יצחק ס"ל דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין כר' יהודא הא הק"ו דיליף חמץ משרצים ועופות איכא למיפרך מה לשרצים ועופות דאיסורן במשהו עיין בתוס' יבמות (שם:) ד"ה משום כו'. אלא ע"כ צ"ל דאזהרת גדולים על הגדולים מחד קרא ילפינן לכל האיסורין שבתורה כיון דגלי קרא גבי אזהרת גדולים על הקטנים דבכל האיסורין אסור. והק"ו הוא לאו דוקא. [ומהירושלמי משמע ג"כ כמשכ"ל דמלא יאכל דשרצים ידעינן לחייב המאכיל כאוכל לאזהרת גדולים על הגדולים ולא מלא יאכלו דעופות טמאים דאתי לאזהרת גדולים על הקטנים] ולר' יאשי' דבעי קרא גבי חמץ לעשות המאכיל כאוכל לכאורה ס"ל דשרצים ועופות הוי שני כתובים ואין מלמדין לכל האיסורין. אבל באמת נ"ל דר' יאשי' ס"ל ג"כ דמלא יאכל דשרצים ידעינן בכל האיסורין שבתורה. והא דבעי קרא גבי חמץ נ"ל כמו שתי' מהרלנ"ח [הובא במ"ל ה' חו"מ פ"א ה"ז] על דברי הרמב"ם דכתב דמלא יאכל חמץ ילפינן דאסור בכ"ש. והקשו המפרשים דהא מכל חלב ילפינן דחצי שיעור אסור מה"ת בכ"מ. ותי' מהרלנ"ח דאיסור חמץ לא דמי לחלב דמשם למדו דח"ש אסור משום דחלב אסור לעולם ולא הי' לי' שעת היתר. משא"כ בחמץ דמותר קודם הפסח. לכך הוצרך קרא בפ"ע. וא"כ ה"נ אף דידעינן משרצים בכ"מ דמאכיל כאוכל מ"מ גבי חמץ בעי קרא בפ"ע כנ"ל. (ונ"ל לישב מה שהניחו התוס' בפסחים שם בד"ה שאני התם בתימא דלחזקי' אליבא דריה"ג לכתוב לא יאכל ולא בעי לך עכ"ל. דאפשר דריה"ג ס"ל כר' יאשי' דאתי לחייב מאכיל כאוכל. וגם אפשר ליישב עפי"ד הרמב"ם הנ"ל דאתי לח"ש דמסתמא מצא הרמב"ם איזה ברייתא דס"ל כן]:
המתבאר מכל דברינו אלה דגם בכל האיסורין יש אזהרת גדולים על הגדולים אף במקום דליכא לפ"ע רק אם האוכל הוא שוגג אז חייב המאכיל עליו. ובזה מיושב דברי הרמב"ם הא דפסק המטמא את הכהן אם היה הכהן שוגג וזה שטמא מזיד הרי זה שטמא לוקה. וכה"ג פסק בה' כלאים. דהמטמא והמלביש חייב משום אזהרת גדולים על הגדולים. ובזה מיושב נמי דברי הרמב"ם בה' נזירות דכתב שם המטמא את הנזיר לוקה וזה שטמאו עובר משום לפ"ע ואם הי' הנזיר שוגג וזה שטימאו מזיד אין אחד מהם לוקה. ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנאמר וטמא ראש נזרו אינו לוקה כו'. כוונת הרמב"ם הוא ולמה לא ילקה כמו המטמא את הכהן דלקי משום המאכיל כאוכל א"כ למה לא לקי גם כאן. ומסיק משום דהקרא ממעט וטמא ראש נזרו כו'. ואף דהגמרא רצה ללמוד מתגלחת רק לאיסור אף בששניהם מזידים וכנ"ל. מ"מ סברת הרמב"ם דאחר דכתיב הקרא אין סברא דאתי למעט רק מאיסורא. אלא דממעט אף במקום דבכל האיסורים חייב מלקות כגון אם העושה הוא שוגג והמעשה הוא מזיד מ"מ הכא לא לקי. וזה כפתור ופרח בדברי הרמב"ם ז"ל:
עוד נ"ל לומר דהא דלא הביא הרמב"ם אזהרת גדולים על הגדולים רק גבי כהן וגבי כלאים אע"ג דעיקר קרא דאזהרת גדולים על הגדולים הוא גבי עופות טמאים כמש"ב. מ"מ נראה דהרמב"ם ס"ל דגבי שאר איסורין לא לקי אף על אזהרת גדולים על הגדולים משום דאמרינן בקדושין (מג.) את"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין כו' מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. א"כ גבי אכילת איסור דעיקר חיוב הוא על הנאה שבאה לו ע"י אכילה א"כ האיך אפשר לחייב את המאכיל מלקות הא לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. לכך לא הביא הרמב"ם אלא גבי שני דברים היינו גבי מטמא כהן או מלביש כלאים דשם החיוב הוא לא על ההנאה דהמלביש והמטמא חייב. אך מה שקשה לפי"ז דברי הת"כ שהבאתי לעיל דאמאי צריך קרא למעט את המאכיל מכרת דהא תיפוק לי' דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב אך אפשר לומר דאולי עונש בי"ש הו"א דמחייב. לכך צריך קרא דאף עונש בי"ש נמי לא מחייב:
אח"כ אנה ה' לידי את הס' היקר קדושת יו"ט למהריט"א וראיתי שם בסי' נ"ז דבזה כוונתי ת"ל לדבריו שגם הוא כתב לישב דברי הרמב"ם הא דס"ל דהמלביש כלאים והמטמא לוקה הוא מדברי הת"כ שמוזהרין גדולים על הקטנים וכ"ש על הגדולים כשהאוכל שוגג כמש"כ. אך מה שעלה בדעתי לומר דלכך לא הביא הרמב"ם זאת רק בטומאת כהנים ובלבישת כלאים אבל לא במאכיל שאר איסורין לחבירו משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אבל לפי מה שביאר המהריט"א ז"ל שם א"א לומר כן דכתב דגם גבי לבישת כלאים אינו לוקה אלא אם נהנה מן הכלאים וכתב שם וז"ל ואעפ"י שמפשט דברי הרמב"ם בה' כלאים בפ' הנז' דין י"ח נראה דס"ל דבלבישה עובר אפי' שאין מהנהו כלל מ"מ מוהריק"ו שם צדד דאפשר דסברא זאת דלא בעינן הנאה אינו אלא מדרבנן ועוד צדד דאי אפשר שלא יגיע לו הנאה בלבישה אפי' על גבי עשרה בגדים ומ"ש הרמב"ם שאינו נהנה כלום פי' שאינו צריך לו כלל ומ"מ לכולהו פירושי בעינן דרך חימום ודרך הנאה יעו"ש בדבריו וכיון דעיקר איסור לבישת כלאים הוא ע"י הנאה שפיר י"ל דהוה כזה נהנה וזה מתחייב כו' עכ"ד. וע"כ מסיק שם המהריט"א דע"כ צ"ל דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן היינו דוקא שהוא בדרך שליחות אף שהשליח שוגג פטור המשלח מטעם זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אבל במאכיל דבר איסור לחבירו בידים דהיינו שהמאכיל עצמו הניחו בפיו של האוכל אף שלא כפאו ע"ז ואילו היה רוצה בידו הוה שלא להניחו שישים בפיו מ"מ כל שהוא שוגג וליכא למימר דברי הרב כו' המאכיל חייב כו' עכ"ל. ולפי"ז ניחא ד' הת"כ בפשיטות מה דצריך למעט את המאכיל מחיוב כרת. אבל צ"ע לפי"ז ד' הרמב"ם דאמאי אינו מביא דין זה בשאר איסורין אם האכיל לחבירו והאוכל הוה שוגג דהמאכיל חייב: