אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב חלק יורה דעה › סימן יח

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק יורה דעה · סימן יח

סימן יז

הנה בקונטרס הברירה בסי' י"ד תירצתי שם דברי התוספת דאזלי לשיטתם דס"ל בס"ס מוציאין מיד המוחזק לכך ס"ל לר' ירמיה דגובה מכל או"א הוא מטעם ס"ס חדא דילמא אתה הבכור ואת"ל דהוא אינו בכור דלמא לא הגיע לך חלקך והוה אתה כלוקח שהגיע לך יעו"ש. אמנם לפי מש"כ המל"מ בהל' בכורות סי' ד' דבממון שאין להן תובעין כו"ע מודים דאין מוציאין ממון מס"ס. ובארתי למעלה דנראה דזהו דעת התוס' והרא"ש א"כ נסתר תירוצי שם. ולכאורה עלה בדעתי דאפשר ליישב משום דהא כבר הקשה בסוגיא זו המהרי"ט אלגזי האיך יכול לגבות מהם אף קודם חלוקה כיון דעליהם לא רמיא חיובא דמצוה מטעם דכל אחד יכול לדחות לגבי חבירו שהוא הבכור ואינם חייבים אלא מטעם חיובא דממון שירשו מאביהם א"כ אמאי לא פטרינן להו מטעם ממון שאין לו תובעין אפי' קודם שחלקו דמ"ש מההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין (כט:) דכהן בפה"ב אי ליכא בני חורין טורף ממשעבדי והקשו הראשונים ע"ז דהיכא מצי טריף ממשעבדי הא ממון שאין לו תובעין הוא. וכתב דע"כ צריך לתרץ גם הכא כמו שתירצו הראשונים שם דאיירי במכירי כהונה א"כ הוה ממון שיש לו תובעין. א"כ א"ש מה שתירצנו דהכא גבי מטעם ס"ס לפי שיטת התוספת דכתובות. אמנם המהריט"א תברא לגזיזיה והקשה דלפי"ז תקשה דאמאי אינם חייבין האחין שחלקו אף דחשיב כמוכרין זה לזה מ"מ ליחייבו מטעם מזיק שעבודא של חבירו. דהא הטעם דמזיק מתנות כהונה פטור משום דהוה ממון שאין לו תובעין. אבל במכירי כהונה כיון דהוא ממון שיש לו תובעין אמאי אינם חייבין. ותירץ עפי"ד התוס' בב"ב דהא דמכירי כהונה חשיב כמוחזק היינו כ"ז שלא חזר בו בעל המתנות אבל חזר בו בפירוש אין לו זכיה לכהן כלל. א"כ במזיק מתנות כהונה אין לך חזרה גדולה מזו ואף במכירי כהונה פטור. א"כ ה"נ כיון דקמי נכסי קמי' דיתמי יכולין היורשין לומר שאינם רוצים ליתן לכהן זה ולכך פטור מטעם מזיק שעבודא. וכתב א"כ הדקל"ד דאמאי קודם חלוקה חייבין הא הוה ממון שאין לו תובעין. ע"כ מסיק המהריט"א דצ"ל דדוקא גבי לוקח כתבו הראשונים דאינו יכול לגבות ממנו אם לא במכירי כהונה. אבל הכא דע"כ עיקר חיוב הפדיון שנתחייב האב הוא עכ"פ על אחד מהבנים היורשין שהכהן בא לגבות מהם ע"כ א"א לדחותו עכת"ד המהריט"א. אבל לפע"ד מה דפסיקא לי' להמהריט"א דלפי דברי התוס' דב"ב דאף במכירי כהונה יכול לחזור ה"ה הכא יכולין היתומים לומר שאין אנו רוצים ליתן לכהן זה. ז"א דאף דהיכא דבא הכהן לגבות מהבנים מחמת עצמם כיון שהוא בכור והוא נתחייב לפדות א"ע ודאי דיכול לומר אני איני רוצה ליתן לך אף שאתה הוא ממכירי כהונה של אבי. מ"מ היכא שבא הכהן לגבות מהנכסים מחמת חוב אביהם כיון שאביו נתחייב כבר בפדיון בנו. ואביו לא חזר בו קודם מותו לומר שאינו רוצה ליתן לכהן זה. נראה דגם היתומים אינם יכולין לדחותו ודינם כלוקח היכא שמצי לגבות מן הלוקח הא אין הלוקח יכול לדחות את המכירי כהונה. ה"ה יורשים נמי כיון שאין חוב זה מחמתם אלא מחמת אביהם אינם יכולין לדחותו:

וגם מש"כ המהריט"א דלכך פטור אף במכירי כהונה אם אכל או הזיק המתנות כהונה מטעם דאין לך חזרה גדולה מזו. א"כ לפי"ד אם אכלן או הזיקן אחר חייב כיון דהבעלים לא חזרו בו. א"כ הוה ממון שיש לו תובעין וחייב האחר לשלם להם. לפע"ד מדברי התוס' דחולין (קל:) ד"ה ואי בעית אימא כו'. אינו נראה כן. דז"ל ואיכא בין הני תרי לישני דלהאי לישנא דאין לו תובעין נהי דאינו יכול לתובעו בדיינין בדיני שמים מיהא מחייב וללישנא קמא דדריש לי' מוזה אפי' בד"ש נמי לא מחייב עכ"ל. ואמאי לא כתבו נ"מ גדולה מזו דנ"מ במכירי כהונה אם אכלן או הזיקן אחר ללישנא בתרא חייב כיון דהבעלים לא חזרו בו. וללישנא קמא פטור כיון דממעטינן מוזה א"כ אף במכירי כהונה נמי פטור. אלא נראה דדעת התוס' הוא דאף במכירי כהונה כיון שהבעלים יכולין לחזור בו ולא ליתן להם אלא לכהן אחר לא מיקרי ממון שלהם ממש ואינם יכולין לתבוע להמזיק או למי שאכל דיכול לטעון דאולי הבעלים יחזרו ולא יתנו לכם. אע"ג דאמרינן בב"ב (קכג:) דבמכירי כהונה הוה מתנות כהונה כמוחזק. ש"ה כיון דאח"כ בא לידם הוה כמו שזכו בהם משעה ראשונה. אבל כ"ז שלא בא לידם לא מיקרי מפסיד ממון שלהם ממש כיון שעדיין יכולין הבעלים לחזור בהם לכך לא מיקרי מפסיד ממון שלהם כיון שעדיין לא זכו בהן. אך לכאורה אפשר לומר אדרבה איפכא דדעת התוס' הוא דבמכירי כהונה אם אכלן או הזיקן אחר חייב אף ללישנא קמא דמפקינן מקרא מוזה דזה הוה כאלו בא ליד הכהן ואח"כ אכלן או הזיקן דודאי חייב. אבל זה אינו נראה כלל דהא לפי"ד התוס' הבעלים יכולין לחזור בהן ושלא ליתן להם א"כ האיך אפשר לומר דזה חשיב כמזיק מתנות כהונה לאחר שבאו לידו כיון דעדיין יכולין לחזור בהם ושלא ליתן להם אלא לכהן אחר. ואין להקשות לפי"ז מהא דאמרינן בגיטין (ל.) גבי מלוה מעות את כהן להיות מפריש עליהן מחלקן דמוקי שם רב במכירי כהונה ולויה דיצא ידי נתינה אע"ג דלא אתא לידו דכהן וכיון דהבעלים יכולין לחזור בהן לא חשיב ממון שלהם ממש א"כ האיך יצא ידי נתינה. ונראה דשם משום תקנה עשו שאינו זוכה כזוכה ואף לרבנן דפליגי עלי' דר' יוסי מ"מ גבי מכירי כהונה ולויה כו"ע מודים דעשו שאינו זוכה כזוכה. וכן כתב הריטב"א שם דאף למ"ד דבמכירי כהונה ולויה עסקינן מ"מ אינו זוכה מה"ד אלא דהחכמים עשום כזוכין משום תקנה וכה"ג צ"ל בחולין (קלג.) בהא דאמר רב יוסף האי כהנא דאית לי' צורבא מרבנן בשבבותי' ודחיקא לי' מילתא ליזכי' לי' מתנה ואע"ג דלא אתי לידו במכירי כהונה ולויה. דשם נמי משום תקנת צורבא מדרבנן דדחיקא לי' מילתא עשו שאינו זוכה כזוכה גבי מכירי כהונה ולויה. אבל אם לא דחיקא לי' מילתא אסור אף במכירי כהונה ולויה כדאמרינן שם] אח"כ ראיתי להמרדכי ס"פ כל הגט וכן נראה דעת תוס' הרא"ש הובא בש"מ בב"מ (מט.) לתירוצא קמא שם דאע"ג דיכול לחזור מ"מ כ"ז שלא חזר בו כיון דאסור לחזור לכתחילה יכול להקנותם ולכך יצא ידי נתינה ויכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר:

אמנם ראיתי בש"מ שהביא בשם עליות רבינו יונה שהשיג על דברי התוס' וכתב דכיון שיכול ב"ה לחזור בו אינו ממונו של זה כלל ואין סברא לומר שיטול בו בכור פי שנים. אלא משום דבמכירי כהונה אינו יכול לחזור בו מעידנא דאישתחיט ומשום דס"ל כר"י דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה וכדאמרינן בס' פ"ב דגיטין בענין המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני עכת"ד. אף שלכאורה קשה לדבריו דהא אמרינן שם דרב דמוקי במכירי כהונה דלכך לא קאמר כעולא דמוקי כר"י משום דכיחידאי לא מוקמינן אלמא דרב מוקי למתני' ככו"ע. נראה דע"כ צ"ל דהפי' בגמרא דכיחידאי דלא ס"ל כוותי' לא מוקמינן. ולא ס"ל לרב ושמואל כר"י אלא היכא דמסתברא טעמא דר"י כמו גבי לקט בב"מ (יב.) דמסתמא עניים גופי' ניחא להו. וכן הכא גבי המכירי כהונה ולויה מסתברא נמי טעמא דר"י דעשו שאינו זוכה כזוכה משום דאסחי שאר כהנים דעתייהו מזו כמש"כ רש"י שם. וגם מדברי הרשב"א בחידושיו לגיטין שם ע"ב נראה דס"ל ג"כ כהר"י דהבעלים אינם יכולין לחזור בהם ומעידנא דאישחט או נתמרח הכרי קנה הכהן קנין גמור במכירי כהונה. ואפשר דס"ל דגם רבנן מודים דבמכירי כהונה עשו שאינו זוכה כזוכה וכן נראה מדברי הר"י מיגש בב"ב שם דס"ל דבמכירי כהונה הוה המתנות כפקדון ביד הבעלים יעו"ש. א"כ לדבריהם במכירי כהונה אפי' אם אכלן או הזיקן הבעלים נמי חייב לשלם אפי' לישנא דילפינן מוזה כיון דהוה כמו כבר מסורים ליד הכהן והכהן הפקיד ביד הבעלים. ולדינא נראה דזה הוה פלוגתא דרבוותא אם חייבין לשלם במזיק מתנות כהונה במכירי כהונה:

מ"מ נראה כמו נ"ד גבי פדיון הבן כו"ע מודים דאף במכירי כהונה יכולין הבעלים לחזור בהם. ולא דמי לכל מתנות כהונה [דלא כהמהריט"א דמדמי להדדי] ודוקא גבי מתנות זרוע והלחיים והקיבה או גבי תרומה דשם אינו אלא מצות נתינה בלבד על הבעלים אבל אינו חייב באחריותן כלל לכך ס"ל לכמה ראשונים דבמכירי כהונה עשו חכמים שאינו זוכה כזוכה וכאלו כבר נתנו ליד הכה. ולמ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי הוה כמו שהפרישן ובא ליד הכהן. ולפי דבריהם ודאי דחייב אם אכלן או הזיקן לשלם להכהן משום דזה הוה ממונו של כהן ממש אבל גבי פדיון הבן הא תנן בבכורות (נא.) המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותן. וזה ודאי דאף אם יש לו מכירי כהונה מ"מ חייב באחריותן דלא מצינו שחלקו חכמים בזה. א"כ לא עשו חכמים שאינו זוכה כזוכה לענין זה דליפטרו הבעלים מאחריותן מיד שהפריש ויהי' זה כאלו בא ליד כהן וכ"ש אם לא הפריש כלל. וא"כ בפדיון הבן לכו"ע יכולין הבעלים לחזור ושלא ליתן לו משום דעדיין לא זכה הכהן. אלא רק משום מחוסר אמנה בלבד אסור לחזור במכירי כהונה. וא"כ לכו"ע אם הזיק אחד שעבודא של כהן פטור מלשלם ואינו חייב מטעם דינא דגרמי אף במכירי כהונה [והוה כמו מזיק שאר מתנות כהונה באינו מכירי כהונה] משום דעדיין לא זכה הכהן בהשעבוד זכיה גמורה ע"כ הוה ממון שאין לו תובעין אף במכירי כהונה וע"כ נראה אפי' היכא שמת האב כבר ולא חזר בו קודם מותו והיתומים אינם יכולין לכתחילה לדחותו שלא ליתן לו כמשב"ל כיון דהחוב זה מחמת האב ולא מחמתם. מ"מ לא זכה בו הכהן עדיין זכיה גמורה ובדיעבד אפי' אם נתנו היתומים החמש סלעים לאחר אינו יכול הכהן של מכירי כהונה דאב לתבוע מהם ומחמת זה אינם חייבין מטעם מזיק שעבודא של חבירו כיון דעדיין לא זכה הכהן זכיה גמורה ולכך פטורין אפי' במכירי כהונה דהוה כממון שאין לו תובעין כיון דבדיעבד אינו יכול הכהן לגבות מהם:

ולפי מש"ב דגבי פדיון הבן אף במכירי כהונה הוה ממון שאין לו תובעין ע"כ צ"ל דלא כהמל"מ דה' בכורות דס"ל דאף לפי דעת הפוסקים דבס"ס מוציאין מיד המוחזק מ"מ בממון שאין לו תובעין לכו"ע אין מוציאין. ואף שלכאורה כן נראה מדברי התוס' והרא"ש דבכורות דס"ל דגם רב מודה דאין הולכין בממון אחר הרוב בממון שאין לו תובעין. אבל באמת ע"כ ז"א דא"כ תשאר קושיתי מה שהקשיתי שם סי' י"ד דאמאי ס"ל לר' ירמיה דזה הוה כשני יוסף ב"ש שלקח אחד שדה מחבירו דאף דס"ל דהאחים שחלקו הוו כלקוחות מ"מ מה דהוו כלקוחות הוא מטעם דא"ב. והא התוס' ס"ל דהא דא"ב הוא מטעם ספק דילמא לא הגיע לו חלקו והוה כלוקח. אבל הא איכא לספוקי דילמא הגיע לו חלקו והוה עליו כיורש ואז אינו יכול לגבות מהן משום דכל או"א יכול לדחותו לחבירו וא"כ מספיקא האיך גובה מהם. אלא ע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דס"ס חשיב כודאי ואף בממון שאין לו תובעין יכול לגבות ולכך ס"ל לר' ירמיה דגובה מכל אחד מטעם ס"ס וכמש"ב. ונראה דזהו דעת הרמב"ם בה' בכורים פי"א דס"ל דגבי פדיון הבן היכא דאיכא ס"ס מחויב לפדות וכבר בארנו דמה שכתב בעל קונטרס הספיקות דזהו משום עורה"צ. ז"א דגבי פדיון הבן לא שייך עורה"צ. וע"כ צ"ל משום דס"ל דס"ס עדיף מרובא. אך ראיתי להגאון בעל ישועות יעקב בה' בכורות דכתב דטעם הרמב"ם הוא משום דבכה"ג דאיכא ס"ס בחיוב קיום המצוה אע"ג דלהוציא ממון לא מהני מ"מ חייב משום קיום המצוה ולדבריו ה"ה היכא דאיכא רובא לחיובא נמי מחייב הוא משום קיום המצוה יעו"ש. אבל לפ"ד א"א לומר כן דא"כ תקשה דאמאי גבי בכור שנתערב במאה אמרינן דבזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולן ממתנות הזוהלחוה"ק. ואמאי לא מחייבינן כל הני שנטלו מן הקבוע לקיים את המצוה ליתן להכהן הזוהלחוה"ק. כיון דאיכא רובא לחיובא מטעם כל דפריש מרובא פריש [לבד השנים האחרונים איכא למימר דפטורין] אלא ודאי דרובא לא מהני לחייבו כיון דגבי ממון אמרינן המע"ה ורובא לא מהני אפי' לרב כמש"כ התוס' כיון דהוה ממון שאין לו תובעין וממילא פטור נמי מן המצוה. א"כ הכא גבי פה"ב אמאי מחייב הרמב"ם מטעם ס"ס לפדות. וע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דס"ס עדיף מרובא. דרובא אכתי ספיקא מיקרי אלא דהתורה התירה ספק זה ואמרה דגבי איסורא אזלינן בתר רובא דאחרי רבים להטות כמש"כ התוס' והרא"ש בב"מ (מ:) לכך גבי ממון אזלינן לקולא ונפטר גם מחיוב המצוה. אבל ס"ס ע"כ ס"ל כיון דאיכא ס"ס לחומרא חשיב כודאי חיוב. ולפי"ז נ"ל דגם גבי מעשר אע"ג דהתורה התירה ספק זה לא התירה היכא דאיכא ס"ס לחומרא. כגון שנתערב אחד מהנמנין לדיר ואח"כ יצא אחד מהם ונתערב בדיר אחר לא מהני מה שנתערב לפטור את הדיר השני כיון דאיכא בכל או"א מהדיר השני ס"ס לחומרא זה לא חשיב עשירי ספק. וכן נראה גבי בכור שנתערב במאה דאם אח"כ נתערב אחד מהם באחרים כולם חייבים במתנות ולא נפטרו מטעם המע"ה כיון דאיכא בכל או"א ס"ס לחומרא שמחויב הוא במתנות. ובאמת מדברי הרמב"ם הללו יש סיוע גדול לדברי המהריב"ל דס"ל דבס"ס מוציאין מיד המוחזק וכן כתב המל"מ בעצמו שם פי"א ה"כ דדברי הרמב"ם והראב"ד שם אזלי כל אחד לפי שיטתי' יעו"ש טעמם משום דס"ס דבס"ס מוציאין מיד המוחזק כדעת המהריב"ל. ונפלאתי על המל"מ דסותר משנתו מה דכתב בה' בכורות דבממון שאין לו תובעין כו"ע מודים דבס"ס אין מוציאין וע"כ צריך לדחוק דהמל"מ מפרש דברי הרמב"ם והראב"ד גבי פדיון הבן איירי במכירי כהונה דהוה ממון שיש לו תובעין. אבל כבר בארנו למעלה דגבי פה"ב לא שייך כלל לומר דבמכירי כהונה יהא ממון שיש לו תובעין. ועוד נ"ל דאפי' גבי שאר מתנות כמו גבי בכור והזולחוה"ק לא מיקרי ממון שיש לו תובעין אפי' במכירי כהונה כיון דאיכא ספיקא אם הוא חייב כלל לא שייך למימר דהחכמים עשו בה שאינו זוכה כזוכה. ועדיין צ"ע לענין כל ס"ם להוציא מיד המוחזק האיך ס"ל להרמב"ם והראב"ד ז"ל דהא גבי פדיון הבן גופא לא בכל ס"ס ס"ל דחייבין לפדות כמש"ב המל"מ שם:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה