אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב חלק יורה דעה › סימן יג

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק יורה דעה · סימן יג

סימן יב

אך מה שצריך לבאר עוד בזה דאולי אמר הישראל להדיא להעכו"ם שיחתוך אזנו משום דהבכור הזה א"א לשוחטו אלא דוקא אם יעשה בו מום. א"כ העכו"ם נתכוין להתירו ובעכו"ם המתכוין להתירו נראה דאף אם ישראל אחר צוה לעכו"ם לעשות בו מום כדי להתירו אין שוחטין על מום זה אף שהבעלים לא ידעו מזה ולא ניחא להו וגם הישראל שצוה שגג בדבר מ"מ א"א להתיר מטעם שב"ל משום דנראה מפשטות המתני' דגזירה שגזרו חכמים על עכו"ם או תינוקות המטילין מום בבכורים כדי להתירם הוא לא מטעם חששא שמא יטילו מום לדעת הבעלים. אלא משום בזיון קדשים נגעו בה. משום דראו חכמים דעכו"ם משתדלים בזה לעשות מומין בבכורים כדי להתירם לשחוט אותם ולהפקיע מקדושתם ע"כ גזרו חכמים שלא יועיל מום זה שעושין העכו"ם כדי להתירו ולהפקיע קדושתו וכן ראו חכמים שגם התינוקות פרצו בזה הרבה ועושין מומין בבכורים כדי להתירם ואין הגדולים מוחים בידם ע"כ גזרו שלא יועיל מום זה שעשה התינוק כדי להתירו. וראיה לזה מדברי המהרי"א בפסקים סי' קס"ט שכתב וז"ל ונחזור על הדרישה על צרם אוזן הבכור הלזה שכתבת שהגוי' הסיחה דעתה ל"ת שיהודי א' צוה לאמה שתעשה צרימה באוזן הבכור ויותר בשביל כך לשחוט ובכן אותה העכו"ם צותה לבתה לעשות צרימה וכן עשתה בתה א"כ הוא לית דין ולית דיין להתיר אפי' בבכור שיש בו ספיקות דבעשיית מום כה"ג אין שום צד וספק להתיר לשחוט עליו דהוה כאלו לדעתו ממש דמשנה שלימה היא בפ' כל הפסולים זה הכלל כל שלדעתו אסור שלא לדעתו מותר ופירש"י שלדעתו של המטיל בו מום מתכוין להתירו אסור כו' ואין חילוק אם הבעלים מצוים או ישראלים אחרים דאסור ואין זו צריך פנים כו' עכ"ל. ומדברי המהרי"א מוכח דהוא סובר דעכו"ם המתכוין להתירו הוא אסור מטעם שפירשנו. דאי הוה ס"ל דעכו"ם המתכוין להתירו הוא מטעם דאנן חיישינן שמא הבעלים יצוו להעכו"ם לעשות כן כדי להתירו. הא תינח היכא דהבכור הוא בבית הכהן וכיון דהכהנים חשודים ע"ז ע"כ חיישינן לזה. אבל היכא דהבכור הוא בבית הישראל והא הישראל אינו חשוד ע"ז אמאי אסרינן לשחוט על מום זה שעשה העכו"ם כדי להתירו. והא בעובדא דהמהרי"א היה הבכור בבית ישראל. אלא ע"כ דס"ל כמש"פ. ואין לדחות ולומר כיון דהוא ספק בכור והבכור הוא שייך להישראל לכך חשוד ישראל כמו כהן. וכן כתב הט"ז ביו"ד סי' שי"ד סק"ה וז"ל לפי מש"כ הטור הטעם ריש סי' זה דהכהנים חשודים משום שיש בו טורח גדול לטפל בו עד שיומם נ"ל דמה שכתב כאן ביש לישראל ספק בכור כו' דהיינו במקום שלא פשע בו אבל אם פשע בו דהיינו כפי מה שכתב רמ"א בסי' ש"ז ס"ד דאז א"צ הכהן לקבלו ממילא צריך הישראל ליטפל בו אז הוה כעם ככהן ואפי' הישראל אינו נאמן לומר מום נפל בו כמו הכהן כנ"ל עכ"ל. אבל דבריו נפלאים ממני כי לפי דבריו לא ידעתי מה נ"מ בין כהנים לישראלים כיון דישראלים נמי חשודים במקום שמוטל עליהם הטיפול א"כ לר"מ דס"ל דחשוד על דבר לא דנו ומעידו א"כ מי יעיד על הבכור להתיר. וכן פריך הגמרא שם בבכורות (לה:) למ"ד דס"ל דעל ספק בכורים ישראל נמי חשידי א"כ מי יעיד על ספק בכור להתירו. ולפי"ד הט"ז אם ירש ישראל בכור מבית אבי אמו כהן יהיה הישראל נמי חשוד עליו תהיה קושיא גדולה עליו מכל בכור דמי יעיד עליו. וכ"ש מספק בכור וגם מה שסובר הט"ז דעיקר הטעם מה שישראלים אינם חשודים על ספק בכור הוא משום דהברירה בידם ליתנו לכהן. הא ניחא לפי"ד המהר"מ דס"ל דגם ספק בכור מוכרח הכהן לקבלו. אבל לפי"ד הפוסקים דספק בכור א"צ הכהן לקבלו משום דמצי לומר לו אייתי ראיה דבכור הוא ואטפל בו. וגם המהרי"א בעצמו כתב שם סי' קס"ח דלולי דברי המהר"ם היה סובר כן כי האיך יתכן שיהא כח ביד הישראל לכוף הכהן לדעתו מתי שירצה אם רוצה לקיימו מקיימו אם רוצה שיקבלו יכוף אותו לקבלו אדרבה כה"ג איכא זלזול כהונה אלא שלא באתי לחלוק על דברי מהר"ם כו' עכ"ל. א"כ תקשה עליהם אמאי ישראלים אינם חשודים על ספק בכור כיון דעליהם מוטל הטיפול ואינם יכולין ליתנו לכהן ויותר קשה לפי"ד הט"ז הא בספק בכור דאיירי שם הגמ' גבי רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים דאחד לו ואחד לכהן דשלו נמי ירעה עד שיסתאב ויאכל במום לבעלים וזה ודאי דאינו יכול ליתנו לכהן גם השני כיון דכבר נתן לו אחד מהם. אפ"ה אמרינן שם להדיא דבעלים נאמנים עליו. אלא ע"כ צ"ל דהטור דקאמר דכהנים חשודים מפני טורח הטיפול וכן פירש"י בביצה הוא טעם למה התחילו הכהנים להקל בהטלת מומין יותר מישראלים. ונתנו טעם לזה מפני שמצוי הרבה שיהא לכהנים בכורים מחמת שנותנים להם תמיד וקשה עליהם טורח הטיפול ע"כ התחילו להקל בהטלת מומין. ולכן חשודים הכהנים אף במקום שאין מוטל עליהם טורח הטיפול כיון דראו חכמים שהדבר קל בעיניהם כמו דאמרינן שם לחד מ"ד דרועי כהנים בישראל אין נאמנין משום דאמרינן דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטיל בו מום אע"ג דאינו מוטל עליו טורח הטפול אלא מפני הנאה אחרת דסבר דלא שביק לדידיה ויהיב לאחריני הא נמי חשיד להטיל בו מום. אבל ישראלים כיון דאינו מצוי שיהא להם בכור. אף שלפעמים יזדמן שיהא להם ספק בכור מ"מ לא נחשדו שיטילו מום מחמת טורח הטיפול וראו חכמים שישראלים אינם מקילים בדבר ולכך נאמנין לומר שהמום נפל מעצמו וזה ברור. וכיון דישראלים אינם חשודים על הטלת מומין ע"כ המהרי"א דאוסר הבכור שעכו"ם הטיל בו מום כדי להתירו משום דס"ל דעכו"ם המתכוין להתירו אסרו חכמים משום דבזיון קדשים נגעו בה וכמשב"ל:

ולפי"ז נראה דבעכו"ם המתכוין להתירו אסור לעולם לשחוט על מום זה ואף לבנו נמי אסור. ואף היכא שהישראל או הכהן צרם אוזן הבכור פסקינן דדוקא לדידיה קנסו ולבנו לא קנסו. דלא כשיטת רש"י שהבאתי למעלה דס"ל דלעולם אין שוחטין על מום זה. אבל רוב הפוסקים חולקין ע"ז. מ"מ נראה דדוקא ישראל או כהן שהטילו מום בעצמם לטובת הבעלים של הבכור כיון דהאיסור הוא רק מטעם קנס אמרינן דלדידיה קנסו ולבנו לא קנסו. אבל גבי עכו"ם או תינוקות המתכונין להתירו דזהו ל מטעם קנם רק גזירת חכמים היא שלא להתיר על מום זה כדי שלא יבואו לעשות כן בפעם אחרת א"כ אין חילוק בין דידיה לבנו ולעולם אסור לשחוט על מום זה. אמנם ראיתי שהרמב"ם בפי' המשנה כתב דהטעם דעכו"ם המתכוין להתירו אסור הוא משום גזירה שמא יצוו לו הבעלים לעשות בו מום לכתחילה. דלא כמו שעלה ע"ד. ולפי"ז ודאי נראה דאם מת הכהן מותר לבנו לשחוט על מום זה משום דלא חמיר מאם צוה להדיא לעכו"ם לעשות בו מום. ולפי"ז צריך לישב עובדא דמהרי"א וצ"ל דאע"ג שישראלים אינם חשודים על הטלת מומין מ"מ בעכו"ם שכוון להתירו גזרו שלא להתיר על אותו מום אע"ג דהוא עדיין בבית ישראל. דשמא יצוה לכתחילה לעשות זאת. משום דאמירה לעכו"ם קיל לאינשי טפי. וכמו דגבי שבת נמי גזרו דאם עשה עכו"ם מלאכה בשביל ישראל אסור לישראל להנות ממנו עד מוצ"ש בכדי שיעשה. ואם ישראל עשה מלאכה בשבת מותר לאחרים במו"ש מיד משום דאמירה לעכו"ם קיל לאינשי לכך החמירו בזה חכמים טפי ואמרו דבאמירה לעכו"ם בעי כדי שיעשה כמש"כ הראשונים. לכך כשאפי' הבכור הוא עדיין בבית ישראל חיישינן נמי דמשום טורח הטיפול עד ג' חדשים שמא יאמר לעכו"ם לכתחילה לעשות זאת. וכמו דאם עשה עכו"ם מלאכה בשבת דאיסור זה אסור לכל ישראל כמש"כ התוס' בשבת (קכב.) ד"ה ואם כו' דדוקא בחוץ לתחום אמרינן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל באיסורא דאורייתא כי הכא לא כו' עכ"ל. א"כ ה"נ אסור לכל לשחוט על מום זה. ואפשר דגם הגאון מהריט"א מודה בזה אע"ג דס"ל דאם ישראל בעצמו צרם אוזן בכור מותר לכהן מ"מ הכא מודה דאסור לכל אך מדבריו נראה דכל היכא דלבנו מותר הוא הדין דמותר לאחרים:

אכן לפע"ד נראה עיקר דגבי בכור נמי קנסו לאחריני כשב"ל דמוכח מהא דרועי כהנים דאם הטיל בו מום אסור לכל כהן שבעולם. והא דבנו לא קנסו משום דזה קילא כיון שהחוטא אינו בעולם. וכן כתב הנוב"י חלק או"ח תשובה כ' וז"ל וצורם אוזן בכור שאסור לשוחטו על אותו מום והיינו שאסור לכל ישראל עד שימות ואז מותר לבנו לשוחטו לפי שכבר החוטא אינו בעולם עכ"ל. וגם מדברי הש"ך סי' שי"ד נראה דסובר דזה חמיר משאר איסורים דכתב דאם עבר ושחטו מותר הבשר לאחרים ולא קאמר דמותר לכתחילה ליתן לאחרים והם ישחטו אותו אלמא דס"ל דזה חמיר משאר איסורים דקיי"ל דאם ביטל דמותר לאחרים דשם מותר לכתחילה ליתן לאחרים אבל הכא דהצורם עבר על איסור דאורייתא דמי לשבת דגם לאחרים אסור. ודברי מהריט"א לא הבינותי דס"ל כיון דלא קנסו לבנו ה"ה נמי דלא קנסו לאחריני ומ"מ ס"ל דאינו יכול ליתן לאחרים בדרך מתנה משום דמתנה חשוב כמכר דהא מתהני הנותן בטובת הנאה של המקבל. לא ידעתי לפי דבריו למה משונה זה ממבטל איסור דקנסו לדידי' ולא לאחריני דפסקינן דדוקא למכור לאחרים אינו רשאי אבל מותר ליתן במתנה והפר"ח הקיל שם ביותר דאף למכור רשאי. עיין מה שכתבו האחרונים בזה] אך מה שהקיל הש"ך דאם עבר ושחטו מותר הבשר לאחרים נראה דס"ל דעיקר הקנס היה שאסור לכתחילה לשחוט על מום זה בין לדידיה בין לאחריני אבל בדיעבד אם עבר ושחטו לא אמרו חכמים כלום. מ"מ כיון שעבר על דברי חכמים שאמרו שאסור לשחוט על מום זה הוי כשאר מבטל איסור דלדידיה קנסו ולא לאחריני. ולפי"ז מותר ליתן לאחרים בדרך מתנה כמו בשאר מבטל איסור ודלא כמש"כ מהריט"א על דבריו דיש להעיר דאמאי לא ביאר דהא דמותר לאחרים לאו שמותר למוכרו לאחרים או ליתנו במתנה דא"כ נמצא דהוא עצמו נהנה בהטלת מום ואין היתר לאחרים כ"א במוכרו להם בזול מה ששוה המוכר בכור תם חי דבהכי אינו נהנה המטיל המום או שמפקירו לאחרים עכ"ל. דלפי דבריו דאמאי לא ביאר הש"ך יותר רבותא דמותר למכור לאחרים בדמי שוי' של תם חי ואחרים ישחטו אותו ולמה נקט הש"ך דווקא אם עבר ושחטו דאז מותר לאחרים אע"כ כמש"פ דהש"ך סובר דגבי בכור כיון דעבר על איסור דאורייתא קנסינן נמי לאחריני ולכך כה"ג דאם ימכר בדמי שוי' של תם חי או יפקירנו מ"מ אחרים אסורי לשחטו דלא דמי לבנו דבנו קילא כמש"ב. ולפי"ז גם הגאון בעל תב"ש בסי' ט"ו אינו חולק על דברי ש"ך הללו דמאי דסובר התב"ש דגבי צורם כיון דעבר על איסור דאורייתא קנסו גם לאחריני ע"כ גם הש"ך סובר כן. אך דס"ל דעיקר הקנסא היה לכתחילה שאסור לשחוט על מום זה. וזה דלא כהאחרונים. ולפי"ד נראה גם דלא כמש"כ הגאון בעל לב"ש דאם אמר לעכו"ם להטיל בו מום מותר לכתחילה ליתנו לאחרים לשחטו. אלא דהכא החמירו החכמים כמו גבי שבת דאסור אפילו אם עשה מעצמו בשביל ישראל אסור לכל ישראל. וזה ברור דכן מורה לשון המשנה דכל מום שנעשה לדעתו אסור משמע דאסור לכל רק לבנו לאחר מיתה שרי. ונ"ל דמה שהוסיף הרמב"ם הלכות בכורות פ"ב הל' ח' זה הכלל כל מום שנעשה לדעתו אסור לו לשחוט עליו. אין כונתו דאחר מותר לשחוט עליו אלא כונתו לאפוקי דבנו מותר לאחר מיתה וזה ברור להמעיין בדברי הרמב"ם דהא כייל שם גרמא ואמירה לעכו"ם בחדא בבא וגרמא ודאי דמי לצורם ממש כיון דאסור מדאורייתא ובצורם נראה להדיא בדברי הרמב"ם דאסור לכל לשחוט על מום זה אע"כ כמו שפירשתי ונפלאתי על הגאון בעל לב"ש האיך כתב אבל זה שגרם המום או שצוה לאחר לעשות בו מום אסור לאכול מבשרו. דנראה מדבריו דאם ישראל אחר צוה לעכו"ם לעשות בו מום מותר גם לבעלים לאכול מבשרו. דזה ודאי אינו דהא עובדא דמהרי"א בסי' קס"ט הי' דישראל אחר צוה לעשות בו מום ואפ"ה אסרו המהרי"א לכה"פ על הבעלים. ג"כ בשו"ע שם ס"ב הביא דברי התה"ד. ועיין בש"ך שם דעיקר מה שאסרו הוא מפני שהאמינו לעכו"ם שישראל צוה לו. אך מה שאסרו על הבעלים אין ראיה לאחרים מפני שהוא כמבטל איסור בשביל חברו דאסור למי שנתבטל בשבילו מ"מ נראה עיקר דגם לאחרים אסור וכמש"ב:

ומה שעמד המהריט"א על דברי רש"י בפ' עד כמה (כט:) גבי מתני' החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים כו' שכתב וז"ל החשוד על הבכורות כגון החשוד להטיל מום בבכור. מתבאר מדבריו שאינו מפרש המתני' על הדרך הנראה מפי' הר"מ דחשוד דמתני' הוא שהוא חשוד למכור בשר בכור תם בחזקת חולין יעו"ש פ"ג מה' בכורות ה"ח. אלא רש"י ס"ל דלעולם דאינו חשוד למכור בשר בכור תם בחזקת חולין אלא שחשוד להטיל בו מום ושוחטו על מום ומוכר הבשר לאחרים ואם איתא דאם עבר ושחטו מותר ליהנות בו אמאי אסרו לקנות ממנו עיי"ש מה שהאריך הגאון הנ"ל ורוצה לישב דברי רש"י דהכא אתיא כר"א דספרי דאוסר מלא תאכל כל תועבה. וזה דוחק גדול לפ"ד. ונראה לפי מה שבארתי למעלה דרש"י ז"ל סובר אליבא דרבנן דאוסר עד שיולד מום אחר ליכא לספוקי דודאי אסור גם לבנו כיון דהמום נעשה לדעת אסור לעולם לשחוט עליו והוה מדרבנן כתם גמור. ולפי שיטתי' ודאי דאם עבר ושחטו אסור הבשר לאחרים וטעון קבורה. ורש"י ז"ל אזיל לשיטתי' לכך פירש דגם החשוד להטיל מום אסור לקנות ממנו אף בשר צבאים דדמי' לעגל דמדרבנן אם הטיל בו מום הוי כתם גמור והרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתי' דסובר דלבנו לא קנסו אף לדברי חכמים ובנו מותר לשחוט לכתחילה על מום זה ע"כ סובר דלא אסרו חכמים אלא לכתחילה לשחוט על מום זה אבל בדיעבד לא אמרו כלום ולכך אם עבר ושחטו מותר הבשר לאחרים ומוכרח לפרש דהחשוד על הבכורות היינו שחשוד למכור בכור תם בחזקת חולין:

עוד נ"ל להביא ראי' דגבי בכור קנסו נמי לאחריני דהא אמרי' להדיא בירושלמי דשביעית דאם מכרה אין הלוקח זורעה ואם אמרינן דלא קנסו לאחריני אמאי אין הלוקח זורעה. לא מיבעא' דאם ניכה הלוקח להמוכר בעד שנה זו שאסור לזורעה ודאי דצריך להיות מותר להלוקח לזורעה. אלא אפי' לא ניכה לו נמי אין מותר ללוקח לזורעה. וראי' לדבר מהא דאמרינן בפ' הפועלים גבי מי שהערים ואמר לנכרי לסרס בהמתו שיהא יפה לחרישה סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה כלומר שלא להעלות דמיהן בשביל הסירוס דאי לחרישה דמיהן יקרים וא"ל אביי דיין שקנסת עליהן מכירה. ופרש"י דלא טרח כולי האי אלא שיחרוש בו והא לא תתקיים מחשבתו ע"כ. אלמא דכל היכא דלא מתקיים מחשבתו שרי אעפ"י שמרויח בדבר. וכן הביא הפר"ח ראי' זו גבי מבטל איסור דמותר למכור לישראל אף ביוקר ואף שהאחרונים השיגו עליו היינו שם כיון שנתערב איסור והיתר היה ג"כ מוכרח למכור לא"י דלישראל אסור ועכשיו שבטלו אם אתה מתירו למכור לישראל ביוקר הא אין קנס כלל ואינו מפסיד כלום ואדרבה נהנה עי"כ ומרויח ומה קנס יש בזה. אבל הכא דאיירי גבי שדה שאינה עומדת למכור ולמה לא נתיר לאחר שמכרה הלוקח יזרענה כיון שלא נתקיימה מחשבתו שחשב במה שטייבה בשביעית כדי לזורעה בעצמה ולא למוכרה והלוקח יזרענה. וכן נ"ל גבי מבשל בשבת דפסקינן דלדידי' אסור לעולם ולאחריני שרי במוצ"ש דמותר למכור לאחרים בדמי שוי' לאחר שנתבטל ואינו צריך ליתן דוקא לאחרים במתנה. וגם הש"ך מודה הכא לדברי הפר"ח. אע"כ צ"ל דגבי שביעית קנסו נמי לאחריני ולכך אסור ג"כ להלוקח לזורעה. ומ"מ אם מת בנו זורעה כיון שהחוטא אינו בעולם לא קנסו כ"כ וכן נמי גבי בכור דדמו להדדי:

ולכאורה עלה בדעתי לומר לפי מש"ב דברי הש"ך דלכך אם עבר ושחטו אסור לדידי' כיון דעבר על איסור דרבנן שאסור לשחוט על מום זה וקנסינן דלדידי' אסור א"כ ה"ה גבי שביעית כיון שאסור לזורעה ודאי דאם עבר וזרעה דהפירות אסורין לדידי' ולאחריני שרי. וצריך לדחוק בדברי הירושלמי דהא דקאמר דאם עבר וזרעה מותר שלא גזרו אלא על הגדר שיכול לעמוד בו. כונתו שהפירות מותרין לאחרים. ויותר נ"ל כמו שמסיק המהריט"א בשם מהור"ש סירליי וביאורו כו' שפי' דקאי על הלוקח דעלה קאמר טייבה ומכרה אסור לזורעה עלה קאמר דאם עבר הלוקח וזרעה הפירות מותרין וא"כ י"ל דוקא הלוקח דאיהו לא עבד איסורא אלא דאסרינן לי' לזורעה משום קנס המוכר שלא יהנה ממעשיו והיינו דוקא לכתחילה דבהכי לא יקפצו קונים לקנותה אבל בדיעבד דכבר זרעה מותרין הפירות. אבל אה"נ נראה דאם זרעה הוא עצמו הפירות אסורים לו עכ"ל. ולפי"ז יוצא לנו דין חדש גבי בכור נמי דאם מכר הכהן שהטיל בו מום לאחר והאחר שחטו דאז מותר גם לדידי' לאכול ממנו. אמנם הבעל פ"מ כתב דאף המטייב בעצמו אם עבר וזרעה מותר הפירות. והביא ראי' מדברי הירושלמי בפ"ב דשביעית גבי אין נוטעין ערב שביעית פחות מל' ימים לפני ר"ה ואם נטע או הבריך יעקר ואמרינן שם לא עקר פירותיו מה הן ומסיק שם דאין מחדשין על הגזירה ופירותיו מותרין וכן פסק הרמב"ם. ולפע"ד אין משם ראי' דהתם דנטיעה גופה היא גזירה מפני החשד שלא יאמרו שהוא נטע בשביעית ולכך לא החמירו בזה כ"כ לאסור גם הפירות בדיעבד אם לא עקר. אבל אם נטע בשביעית גופא דקיי"ל בין בשוגג בין במזיד יעקר איכא למימר דאם עבר ולא עקר פירותיו אסורין. ואדרבה נראה בנוטע בשביעית אפשר לומר דהפירות אסורין גם לאחריני כיון דהאילן גדל מחמת האיסור שעבר ונטע בשביעית ומחמת זה גדילין הפירות. א"כ הם באים רק מחמת האיסור דנטע בשביעית ודאי דקנסינן גם לאחריני שאסור להנות ממנו כיון דזה עבר על איסור דאורייתא ומחמת זה גדילין עתה הפירות. אבל בשדה שנטייבה דהאיסור דאורייתא עבר מקודם בשעה שחרשה והפירות גדילין מחמת שזרע אח"כ ולא עבר רק על איסור דרבנן שאסור לזורעה א"כ לא קנסינן רק לדידי' ולא לאחריני כמו גבי בכור אם עבר ושחטו:

אבל אח"כ התבוננתי דדברי הירושלמי דקאמר אם עבר וזרעה מותר ניחא בפשיטות וקאי על המטייב עצמו וצדקו דברי הבעל פ"מ. והטעם נ"ל בזה משום דעל גידולין לא מצינו שקנסו חכמים כלל בזה אע"ג דהיכא דאסור לזורעה מדאורייתא. דהא אסור לנטוע פירי של ערלה מדאורייתא כיון דאסור בהנאה. מ"מ אם עבר ונטע קיי"ל דהפירות היוצאין ממנו מותרין משום דזו"ז גורם מותר. כמו דפסקינן בשו"ע סי' רצ"ד סי"ב וזה דעת רש"י והרמב"ם. ואף לדעת התוס' ע"ז (מט.) לאסור משום דלא מקרי זוז"ג דאגוז והקרקע הפועלת ב' ענינים הם. נראה דדוקא גבי אגוז וקרקע דאזלינן בתר העיקר היינו בתר האגוז וע"כ אסרינן. עיין בשה"ג שמבואר כן להדיא אבל קרקע שאסורה משום עכו"ם כגון שחפר בה שיחין ומערות דקיי"ל שם (נד:) דאסורה אם חפר בה לשם עכו"ם דאם זרעה אח"כ מותר גם לדברי התוס' משום זו"ז גורם. ואע"ג דאסור לכתחילה לזורעה מדאורייתא כיון דאסורה בהנאה. מ"מ לא מצינו שקנסו חכמים שיהא אסורין הגידולין וע"כ צ"ל דהגידולין שגדלו אח"כ הם מילתא אחריתי. ולכך לא קנסו חכמים בזה. א"כ לא גרע שדה זו שנטייבה אע"ג דאסרו חכמים לזורעה מחמת קנס שנה ראשונה שאחר שביעית. משדה של עכו"ם דאם עבר וזרעה פירותיו מותרין. ולפי"ז נ"ל נמי אם זרע שדה שנערפה בה ע"ע מותר הפירות אף לדידי' משום דגידולין הוי מילתא אחריתא. [אמנם ראיתי להפר"ח ביו"ד סי' ק"י דהביא בשם הר"ש מקונין דאם זרע בנחל איתן אסורין הזרעים. וכתב הפר"ח דזה אסור משום לא תאכל כל תועבה יעו"ש. ועיין בש"א החדש מה שמפלפל בזה הגאון ר' אשר בנו של הש"א ז"ל] וכוונת הירושלמי דקאמר אם עבר וזרעה מותר משום דלא גזרו אלא על הגדר שיכול לעמוד בו. ר"ל דיותר מזה לאסור הפירות אף בדיעבד לא הי' צריכין לזה. ומחמת הגזירה הראשונה שאסרו לזורעה א"א לאסור הפירות בדיעבד דלא חמירא מאיסור דאורייתא דלא קנסו לאסור הגידולין. ועוד ראיה ברורה לזה דמחמת קנס א"א לאסור הגידולין מהא דקיי"ל הזורע זרעי כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים מותרין באכילה אף לזה שזרע כמו שכתב הרמב"ם בה"כ פ"ז וזה כוונתו דכתב רבותא אף לזה שזרע ר"ל דאף לדידי' לא קנסו דגידולין הוי מלתא אחריתי וכמש"ב. ויצא זה להרמב"ם מפשטות המשנה דכלאים פ"ח כמש"כ שם הכ"מ. [אך מה שמסיים שם הכ"מ וכן בדין שהתורה לא אסרה אלא זריעתן לבד אינו מובן לפי"ז] ומזה יוצא להרמב"ם מה שפסק שם בפ"ט ה"ג מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים הרי הנולד מהם מותר בהנאה ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה עכ"ל. ואין צריך לדחוקי כמו שדחקו הפמ"ג סי' רצ"ט סקי"ב יעו"ש. אלא כמו שכתבתי כיון דמצד עצמם כל אחד בפ"ע מותר ואף שהרכבה של איסור גרם להוליד זה הולד מ"מ א"א לאסור הולד משום דגידולין הוי מילתא אחריתי ולפ"ז יוצא לנו דהנוטע בשבת או בשביעית דאם לא עקר האילן וגדלו עליו פירות דהפירות מותרין אף לדידי'. [אמנם הרמב"ן ז"ל בחי' ליבמות (קכב.) כתב שם הנוטע בשביעית וכן שדה שניטייבה בשביעית גם הזרעים אסורין לכו"ע יעו"ש]. ובזה נתיישב לי דברי הרמב"ם ז"ל בה' שבי' פ"ד הט"ו שכתב וז"ל. עבר וזרע בשביעית ויצא לשמינית אם זרע לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצ"ש כשאר הספיחין ואם זרעו לירק הואיל ונלקט בשמינית בין ירק בין זרעו מותר כו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר כו' והנוטע בשביעית במזיד יעקור כו' ואי משכחת לה בנזרעו לא משכחת לה אלא בשזרעו עכו"ם אי נמי במקומות שהשביעית מדבריהם דאפשר דלא אמרינן בהו יעקר כו' והכ"מ הביא שם בשם הר"י קורקוס דמתרץ אע"ג דאסור לזרוע ואם זרע אפי' בשוגג יעקור הכא מיירי דעבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית ומלשון עבר וזרע ויצא כו' וכבר נתבאר ספ"ג שאעפ"י שהדין נותן לעקור אם עבר ולא עקר הפירות מותרין כו' עכ"ל. ולכאורה תמהתי על דבריו דהאיך הביא ראי' מספ"ג הא שם איירי דנטע קודם שביעית בתוך ל' יום לפני רה"ש דאינו אסור אלא מפני החשד כמי שמבואר בירו' אבל עתה ראיתי דהדין עם הר"י קורקוס משום דעל גידולין לא מצינו שקנסו חכמים כלל ולכך אפי' נטע בשביעית עצמו אם לא עקר הפירות מותרין. ונראה דגם הראב"ד דחלק על הרמב"ם לא משום דס"ל דעל הגידולין נמי קנסו חכמים וס"ל לחלק בין נטיעה דקודם שביעית לשביעית עצמו. אלא משום דלא מסתבר לי' דמיירי דאם עבר ולא עקר וכן משמע מדבריו למעיין היטב ולפי"ז יתישב שפיר המתני' דשביעית שהבאתי למעלה שדה שניטייבה בשביעית בה"א אוכלין פרותיה דאיכא למימר דאף אם לא הי' ניטייבה לא הי' גדילין הפירות כלל נמי מותר לב"ה דלא אסרינן הגידולין מטעם קנס ואין אנו צריכין למה שכתבנו למעלה לישב קושית מהריט"א באופן אחר. מ"מ אם נזרע בשביעית וגדלו בשביעית גופא כו"ע מודים בזה דאף קודם שאסרו ספיחין אסרו חכמים הפירות הללו מטעם קנס. וזה פירות עבירה דמוקי ר"ל בירושלמי פ"ט ה"ו המתני' מי שהי' לו פירות שביעית שנפל לו ירושה או במתנה וכו' וכן פירש הגר"א ז"ל בש"א יעו"ש. וזהו רק מטעם חומרא בעלמא כיון דהם גידולין והם מילתא אחריתי כמשב"ל. לכך מותר לר"א ליתן לאוכליהן וחכמים ס"ל משום שלא יהא חוטא נשכר ימכרו לאוכליהן ודמיהן מתחלקין לכל אדם. ואם הי' אסורין מה"ד לכל האיך התירו חכמים ליתן להם למי שאינו נזהר ולהכשילן באכילת איסור הא מצינו בע"ז (סב:) דאסרו חכמים מטעם קנס לפועל המשתכר ביי"נ ואמרינן שם זיל קלינהו ולימא לי' זיל בדרינהו אתו בהו לידי. תקלה אע"כ צ"ל כמש"ב דהכא הוא רק מטעם חומרא בעלמא לכך לא חששו חכמים בזה לר"א ליתן להם ולחכמים למכור למי שאינו נזהר בזה ואוכלן. ואין לומר דאולי הכא לא קנסו אלא לדידי' ולא לאחריני זה א"א מכמה טעמים חדא דא"כ אמאי לא הותרו לאכול למי שנפל לו בירושה הא בנו קיל מאחריני כמשב"ל. ועוד דא"כ אמאי המוצא פירות עבירה לא יגע בהן. אע"כ צ"ל דהחמירו חכמים בזה לאוסרן גם לאחריני ואף לבנו אך רק מטעם חומרא בעלמא ולכך היכא דנפל לידו בירושה או שנתן לו במתנה וכבר זכה בהן מותר לר"א ליתן לאוכליהן ולחכמים למכור לאוכליהן ודמיהן מתחלקין לכל אדם. כנ"ל לבאר דברי הירושלמי [ודברי מהריט"א שהביא שם בשם הר"ש סירלוו לפרש דברי הירושלמי לא יכולתי להבין כלל] וכן פי' הרמב"ם פ"ו דשביעית המשנה דלא נאכל דקאי לענין גידולין הינו מה שנזרע בשביעית והוא מדרבנן מטעם קנס דלא כמו שסובר הבעל כופ"ר דמה שנזרע וגדל בשביעית הוא אסור מה"ד. [אמנם מדברי הירושלמי דשקלים פ"ד ה"א משמע כדברי הכופ"ר דאסור מה"ד וצ"ע]. ולכך תמה שם על הרמב"ם דכתב שם בפ"ד הכ"ט עכו"ם שקנה קרקע בא"י וזרע בשביעית פירותיה מותרין. אבל באמת נראה דהוא רק מטעם קנס ולכך היכא דהקרקע הוא ביד ישראל אף אם זרעה עכו"ם ודאי דאסור הפירות מטעם קנס. אבל היכא דהקרקע הוא ביד עכו"ם לא שייך למיקנסי' ולכך מותרין הפירות. ונפלאתי על הכ"מ שם דלמה צריך לדחוקי לפרש דברי הרמב"ם בפי' המשנה דמה שכתב דאם תיעבד ע"י אחר אסור לאכול היינו דוקא שאותו אחר הוא ישראל אבל אם הוא עכו"ם מותר דמנ"ל זאת. דנראה כמש"כ:

ולפי מה שבארנו יוצא לנו דמה שרצה הגאון מהריט"א להביא ראי' מד' הירושלמי דאם עבר וזרע פירותיו מותרין לגבי בכור דאם עבר ושחטו. אין ראי' כלל דהתם טעמא אחרינא הוא וכמש"ב. ולפי"ז יתבאר לנו חומרא גדולה לגבי בכור דאף אם מכר הכהן לאחר והאחר שחטו אסור לדידי' כיון דאסרו חכמים לשחוט על מום שנעשה ע"י אדם אם עבר ושחטו ודאי דאסור לדידי' לכה"פ מטעם קנס. ועוד התבוננתי דמשכ"ל דהיכא דמותר הבשר לאחרים מותר ליתן לאחרים במתנה כמו בשאר מבטל איסור. דאינו כן דהכא כיון דקנסו לדידי' דאסור לאכול ממנו א"כ לגבי דידי' הוי כמו בכור תם ששחטו דאסור בהנאה א"כ אסור ליתן לאחרים במתנה כמו מבטל איסור הנאה דאסור ליתן לאחרים אף בדרך מתנה כמו שמוכח בשו"ע סי' צ"ט. אם לא שיזכו אחרים מעצמן. וא"כ לפי"ז מוכח מדברי הש"ך להדיא דמ"מ לא מהני בעודו חי שיפקרנו הכהן ויזכו אחרים מעצמן וישחטנו משום דקנסו נמי לאחריני כמש"ב. דזה ברור דהיכא דלא קנסו לאחריני כגון גבי מבטל איסור אף היכא דביטל איסור הנאה דא"א ליתן לאחרים דרך מתנה משום דמתהני כמש"ב. מ"מ להפקיר שיזכו אחרים מעצמן בזה ודאי דמותר. ומה דאמרינן בירושלמי המוצא פירות עבירה לא יגע בהן. כבר בארתי למעלה דהתם ודאי דאסור נמי לאחריני כיון שעבר על איסור דאורייתא שזרע בשביעית דלא כמהריט"א. מ"מ לגבי בכור לא שרו כה"ג. אע"כ כמש"ב דגבי בכור קנסו נמי לאחריני. ומה שהתיר הש"ך אם עבר ושחטו הבשר לאחרים משום דס"ל דהקנס לא היה אלא לכתחילה דאסור לשוחטו על מום זה ולא בדיעבד. דאם הי' אוסרין החכמים אף בדיעבד מטעם קנס ועשוהו כתם לא הי' שרי לבנו לשחוט על מום זה. דכל מקום דאסרו חכמים דבר אף מטעם קנס לא מצינו שיותר אח"כ לבנו. כמו גבי חמץ שעבר עליו הפסח לא מצינו מי שיאמר דאם מת מותר אח"כ לבנו. וכן בפועל המשתכר ביי"נ דאסרו מטעם קנס נמי לא מצינו שיותר אח"כ לבנו. וכן השוחט את הבכור ומראה את מומו אח"כ דלכמה שיטות ס"ל לר"מ דאסור רק מטעם קנס ולא מטעם גזירה לחוד מ"מ מוכח שם מדברי הגמרא דטעון קבורה ואסור לכו"ע. ואין סברא שם לומר דאם מת מותר לבנו לאכלו ואין טעון קבורה. ע"כ הוכרח הש"ך לפרש דהכא קנס לא היה אלא שלא לשחוט על מום זה לכתחילה וכבר ביארתי דדעת רש"י אינו כן דס"ל דאף בדיעבד אסור ולכך ס"ל באמת דלרבנן קנסו גם בנו אחריו:

היוצא מכל דברינו אלה לפי מש"ב דגבי בכור נמי קנסו לאחריני דאף בכור שעדיין הוא בבית ישראל אם הטילו הבעלים או אחר בו מום אסור גם לכהן לשחוט על מום זה. וכן אם צוו לעכו"ם להטיל בו מום נמי אסור וכ"ש אם הודיעו להעכו"ם שהוא בכור וצריך להתירו ודאי דא"א להתיר. אך בעובדא דידן שהישראל המצוה לעכו"ם לא היה בעליו ואם יתברר שגם העכו"ם לא הוה ידע שהוא בכור דבזה יתירו לשחוט. וכיון שהישראל המצוה הוא ע"ה גמור והיה שוגג בדבר נ"ל להתירו ליתן לכהן כן עלה בדעתי:

אח"כ מצאתי בתשו' מהר"ם מרוטונבורג סי' ע"ח דכתב וז"ל ואותו בכור ששאלת לא ישחוט על אותו מום אחרי שנעשה עפ"י ישראל ואע"פ שהוא ע"ה כזכר של רחל זקן פי' עד כמה אלא ע"י גוי ממילא אבל ע"י ישראל גדול אתי לאחלופי ואתי למיסרך עכ"ל. מדבריו יש ללמוד דעובדא דידיה הוי שהישראל המצוה לא היה בעליו וגם היה ע"ה מ"מ לא רצה להתיר משום דאתי לאחלופי אף באינו ע"ה. וגם שמא אתי למיסרך לעשות כן פעם אחר. ואפשר שהיה גרסתו בהמשנה זה הכלל כל מום שנעשה לדעת אסור. כמו שנראה דגרסת רש"י ז"ל היה ג"כ כך. ולפי"ז ודאי משמע דחכמים לא חילקו בדבר דכל מום שנעשה לדעת ישראל א"א להתירו. ע"כ יראתי להקל אף בנ"ד:

אחרי כתבי זאת התבוננתי עוד מה שהעיר כת"ר בבכור בחו"ל אם יש בו איסור הטלת מום מדאורייתא דהא לפי"ד הרמב"ם אינו קריב אפי' אם באו דפסק כר"ע. וכבר עמד ע"ז הגאון בעל ח"ס וכתב דע"כ צ"ל לפי"ד הרמב"ם דמדאורייתא אה העלה מקריבים. דאל"כ הא הרמב"ם ס"ל דתו"מ מעזרא ואילך הוי רק מדרבנן. א"כ הוה א"י גופה מקום שאין מביאין מעשר דגן. והאיך הקריבו בב"ש בכור ומעשר. ולפי"ד נראה לפי מש"כ הרדב"ז בח"ד סי' שע"א דהא דס"ל להרמב"ם דגם מעשר הוא רק מדרבנן הוא דוקא מעשר ראשון. אבל מע"ש ומ"ע הוי מה"ת דבזו לא בעינן ביאת כולכם. א"כ לא קשה כלל דהא בכור לא נתקש אלא למע"ש. אף שמדברי הגמ' גיטין (סה.) נראה להדיא דגם מע"ש לא הוי רק מדרבנן נראה דהתם בעי לאוקמי כמ"ד דגם קדושה שניה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל. אבל לפי"ד הרמב"ם דפסק דקדושי שניה קדשם לשעתה וקדשה לע"ל רק תרומה דאיתקש לחלה ומ"ר כיון דאית ליה בו נמי תרומה ע"כ דינו נמי כתרומה אבל מע"ש איכא למימר דלדעת הרמב"ם הוי דאורייתא גם בזה"ז. אך מה שקשה לי האיך אפשר לומר דלדעת הרמב"ם הוי תרו"מ מדרבנן ומע"ש מה"ת א"כ האיך הפרישו תרומה ומע"ר קודם מע"ש דכיון דמן התורה פטור מתרומה ומע"ר א"כ מדאורייתא האיך אפשר הכהן לאכול התרומה והלוי מע"ר הא הוי טבל למע"ש ולמ"ע. ובאמת קושיא זו קשה לי על הסמ"ג שהביאו המ"ל ה' מע"ש פ"א הי"ב שכתב שם המ"ל וז"ל וכן כל הפטור מה"ת ממע"ר פטור ממע"ש [וזה דלא כהרדב"ז] והוצרכתי לזה לפי שראיתי להסמ"ג עשין קל"ו שכתב דבספרי פ' ראה משמע דמע"ש נוהג בכל דבר ומשמע שם דאפילו בירק נוהג מע"ש מה"ת כו' עכ"ל וא"כ קשה להסמ"ג האיך חייבו חכמים להפריש תרו"מ מירק מדרבנן הא עדיין הוא טבל למע"ש מדאורייתא והכהן יאכל אותו בלא הפרשה. וכעת צ"ע בזה. ועוד חזון למועד לבאר הדבר לנכון כ"ד ידידו או"נ יו"ט ליפמן הכהן.

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה