מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק יורה דעה · סימן יב
כבוד ידידי הרב הנ' סוע"ה מו"ה מרדכי נ"י הגאב"ד
דק"ק טורעץ וכעת הגאב"ד דק"ק לינא:
ע"ד שאלתו אודות הבכור אשר צוה ישראל אחר לנכרי לחתוך אזנו בלא ידיעת הבעלים. ראיתי מה שפלפל כת"ר בזה להתירו לתנו לכהן לשחוט על מום זה. וכן איתא להדיא בא"ז הגדול דכתב וז"ל רש"י ז"ל כתב בכהן קמיירי וכן נראה כדבריו דאי בישראל בעליו מה שייך קנסא עכ"ל. וכן מדברי הרגמ"ה שהביא שם המהרי"ט אלגזי וז"ל הצורם עסקינן בין בכהן בין בישראל כהן בכור ודאי וישראל בספק בכור דנאכל לו במומו עכ"ל. ומדבריו נמי נראה דס"ל דישראל הצורם אוזן בכור אשר צריך ליתנו לכהן לא שייך בזה קנסא. מ"מ כתבתי אז לכת"ר שלדעתי א"א להתירו לכהן רק אחר ימי הטיפול שמוטל על הישראל בעליו דבזה שייך קנסא לבעליו. וכן אסור לבעליו שיתנו לכהן במתנה בדין מתנות כהונה מפני שהכהן יחזיק לו טובה ויהנה מזה דלא כריט"א אלא הכהן אחר ימי הטיפול יזכה מעצמו. כ"ז כתבתי לפי מה ששמעתי שהישראל בעליו צוה לישראל אחר שיצוה לנכרי. א"כ בעליו נמי היה בגרמת המום הזה. אכן לפי מה שהודיעני כת"ר שהישראל בעליו לא הי' ידיו במעל הזה. לכאורה יש להקל גם להישראל בעליו שלא יצטרך להחזיקו בימי הטיפול. ובפרט לפי מה שכתב כת"ר שכבר זכה כו כהן אחד. א"כ בודאי לכאורה יש להקל לכהן שישחט על מום זה:
אבל אח"כ התבוננתי בזה שנ"ל שהדין עם הפוסקים שסתמו היתר זה ולא הזכירו כלל. כי מדברי הגמרא דבכורות (לה.) מוכח להדיא דאף אם ישראל אחר צרם אוזן בכור שאינו שלו נמי אסור לשחוט עליו. דאמרינן שם על מתני' דמעשה בזכר של רחלים כו' וצריכא ואי אשמעינן קטן משום דלא אתי לאחלופי בגדול אבל עכו"ם דאתי לאחלופי בגדול אימא לא צריכא. ופירש"י דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא ע"י תינוקות לא אתי למימר דאי שדי גדול מומא מישתרי דגדול בקטן לא מיחלף עכ"ל. א"כ חזינן מזה דזה פסיקי לן דאם שדי ישראל מומא אף בבכור שאינו שלו נמי אסור דהא עכו"ם בודאי אין לו בכור והאיך אתי לאחלופי בישראל גדול אם נימא דישראל אי שדי מומא בבכור שאינו שלו לא קנסינן לכהן ומותר לשחוט עליו. אלא ע"כ צריך לומר דבכה"ג נמי קנסינן ואסור לשחוט על מום שנעשה ע"י הישראל כמו דפסקינן בשו"ע יו"ד סי' צ"ט דאם ביטל איסור בשביל חבירו אסור למי שנתבטל בשבילו. אך לכאורה יש לחלק דהתם כיון שכבר ניתן לכהן א"כ כששדי הישראל המום עשה זאת בשביל הכהן והוה כמו מבטל איסור בשביל חבירו. אבל בנ"ד כיון שהבכור עדיין הוא בבית ישראל ולא נתנו לשום כהן יש לומר דלא מיקרי זאת מבטל איסור בשביל חבירו. אבל ז"א כיון דכו"ע ידעי דבכור אף במומו ע"כ צריך לתנו לכהן. וא"כ כוונת הישראל דצרם אזנו היה להתירו לכהן אע"ג דכוונתו היה ג"כ בשביל עצמו כדי שלא יהי' עליו טורח הטיפול. מ"מ עיקר כוונתו היה בזה שצרם כדי להתירו לכהן וממילא יקבל כהן מעמו וישחטנו ולא יהי' עליו טורח הטיפול א"כ אף שאינו ידוע לישראל לאיזה כהן יתננו מ"מ אסור לכל כהן שבעולם לפי מה שמבואר בתשו' הריב"ש סי' תצ"ח דהפוסקים סוברים דאסור למי שנתבטל בשבילו אע"ג דביטל לא בשביל אדם מיוחד נמי אסור לכל. וכן בחידושי הגאון רעק"א שם ביו"ד שמביא ג"כ תשובת הריב"ש הנ"ל להשיג על הט"ז בשם הרש"ל הנ"ל דס"ל דאינו אסור למי שנתבטל בשבילו אלא דוקא היכא דידע מזה וניחא לו. ועיין פר"ח שחולק ג"כ על הרש"ל הנ"ל. ויותר נ"ל דהכא גבי בכור גם הרש"ל מודה דלא בעינן דידע מזה וניחה לו כמו דמוכח מדברי הגמרא הנ"ל דהיכא דישראל צרם אע"ג דלא ידע הכהן מזה נמי אסור והטעם בזה נראה דהא כתב הרש"ל דכיון דמי שנתבטל בשבילו לא ידע מזה א"כ הוה כשוגג א"כ כ"ז בביטול שאר איסורים דקיי"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד משום דמבטל איסור הוא רק איסור דרבנן. ולפי"ד הראב"ד דס"ל דמבטל איסור הוא דאורייתא כתב הפר"ח והכרו"פ דלדידי' דוקא כשהיה בלא"ה רק איסור דרבנן אז הוא דלא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל מבטל איסור דאורייתא לפי מאי דקיי"ל כר"י גבי מבשל בשבת דקנסינן שוגג אטו מזיד. ה"ה גבי מבטל איסור דקנסינן שוגג אטו מזיד. וא"כ גבי צרימת אוזן בכור דהוא איסור דאורייתא ודאי קנסינן שוגג אטו מזיד. ח"כ גם לפי"ד המהרש"ל אסור למי שנתבטל בשבילו אף היכא שהוא לא ידע מזה כיון דקנסינן שוגג אטו מזיד:
וגם נ"ל דאפי' לפי שיטת הפוסקים דס"ל דהטלת מום בבכור בזה"ז הוא דרבנן מ"מ הוי כדאורייתא לכל מילי כיון דבזה"ב הוה דאורייתא אין נ"מ בזמן. ובזה ניחא הא דקאמר הגמרא במ"ק ובפ' השולח גבי אי קנסו בנו אחריו דקאמר שם את"ל גבי צורם קנסו משום דאיכא איסורא דאורייתא וזה רחוק ודחוק לומר דקאי על זה"ב. וכן נ"ל להביא ראי' מגיטין (נג:) דאמרינן שם ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא דתניא הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקר ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר דברי ר"מ ר"י אומר בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקר ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקר. ולטעמיך תקשה לך הוא גופא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית אלא כו'. ואמאי לא משני דר"מ ור"י סברי, כרבי דשביעית בזה"ז הוא דרבנן ור"מ לשיטתי' אזיל דס"ל דבדאורייתא לא קנים ובדרבנן קנים. ור"י לשיטתי' דס"ל בדאורייתא קנים ובדרבנן לא קניס ולפי דברי אביי בריש מ"ק הא סתמא דמתני' סובר כרבי. וגם הלל דתיקן פרוזבול משני אביי בגיטין (לו.) דסובר כרבי ולפי דברי התוס' שם ד"ה מי כו' גם רבא מודה לתירוץ אביי דהלל ע"כ סובר כרבי. א"כ אינו רחוק לומר דגם ר"מ ור"י סוברים כרבי. ואף שעל דברי ר"מ לא קשה משום דבברייתא קתני להדיא טעם אחר על דברי ר"מ לחלק בין שבת לשביעית. מ"מ על דברי ר"י ודאי קשה דדחיק הגמרא לומר דבאתרא דר"י חמירא לו שביעית. א"כ לא קאמר ר"י אלא על מקומו ולא בכל מקום. ואמאי לא קאמר הגמרא דס"ל כרבי דשביעית בזה"ז הוא דרבנן ולכך לא קנס שוגג אטו מזיד אף בכל מקום. אלא ש"מ כיון דשביעית בזה"ב הוי דאורייתא א"כ אין לחלק אף בזה"ז ודינו כדאורייתא וקנסינן שוגג אטו מזיד:
אמנם ראיתי לכת"ר דפסיקי לו דגבי בכור לא קנסינן שוגג אטו מזיד. והביא ראי' מהמשנה הי' בכור רודף אחריו ובעטו שוחטין על מום שעשה בו. לפ"ד נראה דאין זה ראי' כלל משום דהתם עדיפא משוגג והוה כאנוס. ואפילו לא"ד שם דאפי' בעטו אח"כ נמי מותר לשחוט עליו מ"ט צערו הוא דמדכר נראה דמחמת צערו דדכר דיינין לו כאנוס קצת על מה שבעטו וקיל משיגג. וגם נ"ל להביא ראי' דגבי בכור קנסינן שוגג אטו מזיד מהא דאמרינן בכור שאחזו דם דחכמים ס"ל יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו אע"ג דהטילו שלא בכוונה כן מוכח שם. וגם מחכמים דברייתא שם נמי חזינן דהחמירו בזה הרבה שלא להתיר בכור לשחוט כ"א על מום שנעשה ממילא דהא איירי שם שאינו יכול להתרפאות בלא הקזה והוה לכה"פ כבעל מום עובר, וס"ל דמדאורייתא מותר להטיל מום לכתחילה ומשום הפסד שלא ימות התירו לכתחילה להטיל בו מום אפ"ה אין שוחטין על מום זה. וזה עדיפא הרבה משוגג כיון דשרינן לכתחילה. וגבי שבת היכא דשרי כגון השוחט לחולה בשבת מותר לבריא ולא גזרו והכא גזרו חכמים אלמא דהחמירו בזה הרבה. ואף דאנן קיי"ל כר"ש דמותר לשחוט עליו היינו דוקא כה"ג דשרי לכתחילה אבל בשוגג נראה דודאי גזרינן שוגג אטו מזיד לכו"ע. ודעת הריב"ש נראה דסובר דאף ר"ש דמתיר לשחוט עליו הוא דוקא כשעשה שלא בכוונה עיין בביאורי הגר"א ביו"ד סי' שי"ג מה שמבחר דעת הרמב"ם ז"ל] דהוי תרתי למעליותא חדא דעשה שלא בכונה. ועוד הא בלא"ה הוה כבעל מום עובר ואינו אף בכונה מדאורייתא אבל בתם גמור נראה ברור מדבריהם דאין שוחטין על מום זה אף שנעשה שלא בכונה. ודי בזה להולכים במישור. כי לפ"ד נראה ברור דבבכור קנסינן שוגג אטו מזיד אף בזה"ז ודינו כדאורייתא לכל מילי כיון דבזה"ב הי' דאורייתא ובזה נראה לישב דברי הרא"ש דבכורות שם על המתני' היה בכור רודפו כו' דכתב שם וז"ל הרמב"ן פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא. ואפשר דהיינו טעמא אע"ג דאיסור דהטלת מום הוה דאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן עכ"ל. ולכאורה תמוה דהא הרא"ש בעצמו פסק מקודם וכן כתב בב"מ פ' השוכר אה"ם דבזה"ז גריעי מבעל חום וא"כ אינו אלא מדרבנן והאיך כתב הכא שהוא מדאורייתא. אלא ודאי כוונתו כיון דבזה"ב הי' דאורייתא אזלינן בזה לחומרא לכל מילי:
ע"כ נ"ל לומר דגם רש"י והרגמ"ה מודים דבישראל הצרם אוזן בכורו לדברי רבנן דס"ל דלא קנסו רק שלא ישחוט על מום זה אין חילוק בין ישראל לכהן. כיון דהישראל מתכוין להתיר. ומה שפירשו דבכהן קאי הוא משום דברי ר"א דס"ל דקנסינן שלא ישחוט עולמית וזה ודאי אין סברא לומר דישראל הצורם אוזן יאסור אותו עולמית כיון דהבכור הוא ממונו של כהן והאיך אפשר לאשור מחמת קנסי' ממון שאינו שו הא אין אדם אוסר ממון שאינו שלו. וכ"ש מחמת קנסא של ודאי דא"א לאסור ממון של אחרים. לכך פרשו דפלוגתא דר"א ורבנן קאי בכהן שצרם. וכן נ"ל לבאר מתני' דשביעית פ"ד שדה שניסייבה ב"ש אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית וב"ה אומרים אוכלין וכתב בזה מהרי"ט אלגזי דצריך להבין נהי דלב"ה אוכלין פירותיה מה"ת מ"מ אמאי לא קנסינן משום דעבר עבירה. ומסיק שם דהא דלב"ה אוכלין הוא לעניים ולכו"ע. אבל לבעל השדה שעבר עבירה ודאי דאסור והא דלא הביא הגמרא ראיה מזה דלא קנסינן לאחרים משום דאיכא למימר כיון דשדה בשביעית הוה הפקר לאו כל כמיני' להפקיע כח עניים וכו"ע יעו"ש מה שהאריך בזה הגאון הנ"ל. ולפ"ד נראה דודאי אם לא היתה ניסייבה שדה זו לא היו גדילין הספיחין כלל ולא היו יכולין לצמוח ודאי דאסרינן הפירות גם לאחרים ולא שייך בזה לומר לככ"מ לאפקועי כח עניים כיון דאי לאו דעבר עבירה לא היו צומחין הספיחין כלל א"כ כל הנאת העניים הוא רק מחמת העבירה שעבר האיש הזה ודאי דאסרינן נמי לאחרים אלא המתני' איירי דאי לאו דניטייבה נמי היו גדילין הספיחין רק מחמת שניטייבה השדה גדילין בטוב ע"כ לא קנסו בזה לאסור מחמת טייב של זה פירות של הפקר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואפשר דגם לדידיה נמי שרי כיון דבלא"ה נמי היו גדילין רק מחמת שעכשיו גדילין ביותר לא קנסו בזה כלל. וכן משמע מפשטא דמתני':
ולפי דעתי נראה שבדברי רש"י בלא"ה מוכרח לומר כמש"פ דלכך פירש דבכהן קאי משום דברי ר"א שהא הוא פירש על האבעיא דבעי ר"י מר"ז צורם אוזן בכור ומת מהו למקנס בנו אחריו. מהו לאסור בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית. וכן פירש"י בגיטין. והלא דבר הוא מי הכריחו לפרש דברי האבעיא זו דקאי שלא אליבא דהלכתא [ומה שכתב בזה מהריט"א אינו נראה בעיני] אלא נראה דרש"י ז"ל סובר דהא דגזרו חכמים על עכו"ם שעשה מום שלא ישחוט על מום זה אם עשה כן כדי להתירו ואף שאינו יודע מי הם הבעלים של הבכור נמי אסור כנראה שם מפשטא דמתני' דהקסדור לא היה יודע מי הם בעלים של הבכור. א"כ נראה נמי דאף לבנו של כהן נמי אסור לשחוט על מום זה שעשה עכו"ם בחיי אביו כדי להתיר. וכן נראה מדברי מתני' דאמרו זה הכלל כל מום שנעשה לדעת אסור מדקאמרי אסור נראה דלעולם אסור לשחוט על מום זה אף לבנו. וכן גבי חמץ שעבר עליו הפסח דקאמרי מתניתין דפסחים (כח.) ושל ישראל אסור בהנאה נראה שם דאסור אף לבנו אע"ג דאין זה רק קנס משום דעבר בב"י וב"י עיין מה שנתנו האחרונים טעם בזה וזה דהיה קשה לרש"י ז"ל דאמאי בכהן הצורם ומת דמותר לבנו לשחוט על מום זה שנעשה לדעת האיך אפשר דיהיה זה עדיף מעכו"ם שעשה מום כדי להתיר ולא לטובת הבעלים. ע"כ פרש"י דהאבעיא הוא דוקא לר"א אבל לרבנן כיון דגזרו חכמים על מום שנעשה לדעת שלא לשחוט עליו אין שום נ"מ בינו ובין בנו דגם בנו אסור לשחוט על מום זה שנעשה לדעתו וכיון דרש"י ז"ל סובר דחכמים גזרו שלא לשחוט על מום שנעשה לדעת וקנסו גם בנו אחריו א"כ האיך אפשר לומר דס"ל דישראל הצורם אוזן בכורו מותר ליתנו לכהן וגם בא"ז הגדול לא מצאתי שהביא אבעיא זו אם קנסו בנו אחריו או לא. וע"כ נראה דגם הוא ס"ל כפירש"י דהאבעיא זו קאי אליבא דר"א ולא אליבא דהלכתא. וא"כ בטל היסוד של ריט"א מדברי רש"י. וגם מדברי הא"ז שהעיר כת"ר. ונראה ברור דע"כ צ"ל דכונתו מה שכתב דאם ישראל בעליו מה שייך קנסא. היינו דלא הוי פליג ע"ז ר"א וס"ל שלא לשחוט אותו עולמית כמשב"ל:
היוצא מכל דברינו אלה שביארנו היכא דישראל צרם אוזן בכורו אסור גם לכהן לשחוט על מום זה כמו שמוכח מדברי הגמרא דגם בכה"ג קנסינן דהוי כמבטל איסור בשביל חברו דאסור למי שנתבטל בשבילו. וגם מה שהביא כת"ר מהא דקאמר רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין נמי מוכח דאם כהן הטיל מום אף שהבכור הוא עדיין בבית ישראל אסור לכו"ע לשחוט על מום זה. ומה שכתב כה"ר לדחות דלענין קנס הטיפול קאמר דבריו אינם מכוונים דלמה נקנסינן לישראל בעבור הכהן כיון שעשה בשביל עצמו למה לא הותר לו ליתן לכהן אחר. אלא ע"כ צ"ל דקנסינן גם לאחריני. אף שיש לדחות דהכי קאמר רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין שהמום נפל מעצמו ואח"כ יותן להם הבכור. אבל לא משמע כן מפשטות הגמרא. דנראה דאין מתירין הבכור כלל עפ"י עדותן של אלו ואף שהבכור הוא עדיין בבית ישראל נמי צריך עדות שיעידו שהמום נפל מעצמו. אך שהבעלים נאמנים ע"ז. ונראה להדיא דאם הוטל מום ע"י אדם שכוון להתירו אסור לכו"ע לשחוט על מום זה אף שהבכור הוא עדיין בבית ישראל דלא כהריט"א ז"ל:
ועתה נבוא לבאר בעובדא דידן. לכאורה לפי מה שאמרנו אין כאן מקום להקל אף לכהן שזכה בו מעצמו. אך מה שיש לצדד בזה כיון שלא צרם הישראל בעצמו רק שצוה לעכו"ם שיצרום וכיון דלא עבר הישראל המצוה רק על איסור דרבנן לבד דהטלת מום ע"י עכו"ם אע"ג דהוא נמי גרמה מ"מ אינו אסור אלא מדרבנן כמו שאבאר. ואע"ג דהוא מתכוין להתירו לכהן הא דעת המהרש"ל והט"ז דהיכא דביטל איסור בשביל חברו אינו אסור אלא דוקא שחברו ידע וניחא לו. ואף שבארתי למעלה דגבי בכור כיון דקנסינן שוגג אטו מזיד גם הרש"ל והט"ז מודים דאסור אע"ג שהכהן לא ידע מזה. מ"מ הכא כיון דלא עבר אלא על איסור דרבנן בלבד ולא קנסינן בזה שוגג אטו מזיד כשחבירו לא ידע מזה מותר לפי דעתם אפשר להתיר בכור זה לכהן. אמנם לפי"ד הריב"ש דהיכא דביטל איסור בשביל חבירו אע"ג דביטול איסור הוא רק מדרבנן בלבד מ"מ קנסינן כיון דהמבטל הוא מזיד אסור להנות ממעשיו הרעים למי שנתבטל בשבילו. א"כ בנ"ד אסור לכל כהן. אך לפי מה שכתב כת"ר שהישראל המצוה הוא ע"ה גמור ולא ידע שיש בזה איסור. א"כ אפשר לצדד ולומר בהא דעת הט"ז סי' צ"ט דאם לא ידע שיש בזה איסור הוי כשוגג. וכן הסכים הפר"ח. א"כ הוה הכא המבטל נמי שוגג. אמנם המ"ל הביאו הפמ"ג דהרמב"ם חולק ע"ז וס"ל דאומר מותר הוי כמזיד. ומה שכתב הפמ"ג לחלק אינו נ"ל. וגם המ"ל בהל' תרומות פ"ה ה"ח לא כוון לדבריו אלא הראה מקום לדברי התוס' דס"ל דאם לא היו להם שעת הכושר לא מהני אפי' אם תרם בשוגג. גם על דברי הט"ז והפר"ח מהתוס' דבכורות נמי קשה לסמוך כי התוס' לא כתבו אלא ושמא הא חשוב שוגג שמותר לבטל. ונ"ל דלא פסיקי להו כ"כ דזה חשוב שוגג. ובאמת לפע"ד מחמת קושית התוס' הנ"ל אינו מוכרח לומר זאת. כי קושית התוס' י"ל אע"ג דאסור לבטל איסור לכתחילה גם באיסור דרבנן מ"מ הכא גבי חולין טמאים דאינו אסור לאוכלם אלא משום שלא יטמא את גופו וכיון דמבטלן אז לא יטמא אותו אמאי לא יהיה מותר לכתחילה לעשות כן ולא דמי לכל האיסורים כיון שאין בזה איסור מצד עצמו אלא מצד שלא יגרום לו טומאה. א"כ קשה לפסוק נגד דברי הרמב"ם דס"ל להדיא דאומר מותר חשוב כמזיד ולסמוך ע"ד התוס' דלא פסיקי להו דאומר מותר חשוב כשוגג. ואין ספיקא של התוס' מוציא מידי ודאי של הרמב"ם ז"ל:
מ"מ נ"ל בנ"ד דעדיין יש לצדד ולהקל משום דהא כל חששא דאנו מחמירין באומר מותר הוא רק משום חשש הערמה כיון דאומר מותר הוא תלוי רק בכונת הלב בלבד חיישינן לזה טפי אף שהוא מזיד בזה שמא יאמר שהוא שוגג בעצם האיסור ולא דמי לשוגג גמור אבל הכא כיון דזה עשה אחר בשביל חבירו לא חיישינן להערמה דלמה יערים בשביל חבירו ולא קנסו בזה רק מזיד גמור כנ"ל. ובאמת היה נ"ל לומר דאף אם עשה להדיא מום בבכור חבירו אע"ג דכבר בארנו למעלה מדברי הגמרא דגם בכה"ג קנסו שלא לשחוט על אותו מום מ"מ היכא שעשה שלא בכונה אע"ג דאם בעל הבכור בעצמו עשה קנסינן שוגג אטו מזיד כמשב"ל. מ"מ הא כל זה דקנסינן שוגג אטו מזיד הוא רק משום חששא שלא יאמר שוגג הייתי ולכן החמירו בדאורייתא דקנסינן שוגג אטו מזיד. וזה דוקא כשעשה בשביל עצמו חיישינן לזה. אבל כשעשה אחר בשביל חבירו לא חיישינן לזה משום דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו ולא קנסינן אלא מזיד גמור. א"כ אפשר להקל בנ"ד להתירו לכהן: