מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק יורה דעה · סימן ג
וזה אשר השבתי לק"ק בוחאב חדש בדבר השאלה אשר אירע במחנם בריאה הסמוכה לדופן בשיפולי אומה וחתכו הבשר הדבוק להריאה מן הדופן והוציאו הריאה וקלפו הסירכא עם בשר הדבוק כמנהגי השו"ב עתה לקלוף הסירכות ונפחה הריאה ובצבצה הריאה בכמה מקומות במקום הסירכא ובדקו בצלעות ומצאו עצם צלע אחת אדומה נגד מקום הסירכא וברחוק ערך 1.5 וויערסקעס היה כמין גומא וסדק על העצם ואמרו הקצבים שזה היה נשבר הצלע ונקשר שאשי"י ועל בשר הדופן לא נמצא שום מכה. השו"ב אומר כי לא קלף בחוזק אשר ע"פ השערתו לא נעשו הנקבים בידו. אכן אומרים על השו"ב כי איננו אומן במלאכת הקילוף. והנה המורה דשם התיר הדבר הזה בהפסד מרובה וסברתו שבהפ"מ יש לסמוך על הב"י סי' ל"ט סעי' כ"ב כ"ג אשר אם יש מכה בדופן אם נשבר הצלע מותר בלא בדיקה וא"כ הבדיקה היא רק חומרא ואפשר לתלות הנקבים בידא דטבחא ואף כי השו"ב אומר לא כן אין להשגיח על דבריו כי איננו אומן בזה. ולפי השערת המתיר נעשו בידיו. וחלק עליו רב אחד דהנה לשיטת רש"י ותוס' ורא"ש אף אם יש מכה בדופן דאין ריעותא בריאה צריכה בדיקה. וסיימו תוס' ורא"ש ובצרפת ואשכנז נוהגין להטריף בכל. לשיטת הרי"ף לפי הבנת הרשב"א והרא"ש ג"כ אי איכא מכה בדופן צריכה בדיקה. וכ"כ הר"ן בשם הגאונים וכ"כ הרמב"ן בשם רב האי גאון. רק לשיטת ר"ת ורז"ה אי איכא מכה בדופן אינה צריכה בדיקה. וכן לשיטת הרי"ף לפי הבנת הר"ן בדבריו והב"י פסק כשיטת הרי"ף לפי הבנת הר"ן. והנה הרמ"א פסק כהתוס' והרא"ש וכמנהג צרפת ואשכנז ואנו מבני בניהם ולהטריף הכל. ואף כי עתה נהגו לסמוך על הקילוף עכ"פ הבדיקה מעכבת. וגם התב"ש ס"ק פ"ט כתב דאף הב"י לא הקיל רק עפ"י המנהג שנהגו שראה שסמכו להקל אבל היכא דלא נהוג פשוט דלא שבקינן רוב מנין ורוב בנין כו' ע"ש. ועוד דאף לשיטת המקילין היינו דוקא בלא בדיקה אבל אם ימצא נקבים טרפה כמבואר בשמ"ח סעי' ס"ד לדעתם. וכ"נ להוכיח מהגמרא דהלא לשיטת הרי"ף הקשה הר"ן סכינא דחריף פומי' ל"ל. ותירץ דאם יחתכו בסכין רעה אולי ימצא נקב ויראה שהי' קודם שחיטה ואם נאמר שנוכל לתלות בידא דטבחא א"כ נוכל לתלות גם בסכין רעה. רק הרמב"ם מתיר אף אם נמצא נקב ותולין שנעשה אחר שחיטה. וגם לדבריו כתוב בבד"ה דדוקא נקב א' קטן. ובנשבר הצלע לא התיר כלל. נמצא לפי"ד היא טרפה גמורה לכל הפוסקים. וכ"ז אם נחשוב זה לנשבר הצלע. אמנם באמת לא נראה כאן נשבר הצלע רק לפי השערת הקצבים ואדמומית הצלע אינו סימן כלל כמבואר בתשו' הרא"ש בבהרות שחורות. וכן גם הספק בריחוק מקום עכ"ד:
וזה אשר נ"ל בזה. מקודם צריכין אנו לבאר אף לפי"ד הראשונים דאף ביש מכה בדופן צריכה בדיקה. אם בדיקה זו מעכבת בדיעבד או רק לכתחילה צריכה בדיקה. ועוד יש להסתפק אם הבדיקה היא אף בעוד הסירכא על הריאה. או צריך למפרק הסירכא מן הריאה ואח"כ לבדוק:
לפ"ד יש ללמוד זה מדברי התוס' חולין (מז.) ד"ה היינו כו' דז"ל התוס' שם אבל קשה מהא דאמרינן לקמן (מח) גבי ריאה הסמוכה לדופן דר"נ בדר"י בדיק לה בפשורי ומה בדיקה שייך והא לעולם לא תבצבץ כיון דהסירכא עולה בלא נקב. ומיהו בלא"ה קשה דכי אמרינן נמי דמחמת נקב היא באה איך הי' יודע ע"י שלא תבצבץ שהסירכא זו מחמת דופן כי נמי ניקבה הריאה לא תבצבץ שהקרום סותם את הנקב וטרפה היא דסופה לפסוק כו' עכ"ל. ונראה דע"כ הם מפרשים דהבדיקה היא אף בעת שהסירכא על הריאה. דאי הוי מפרשי דכונת הגמרא היא דמפרקינן בסכינא חריפא היינו הסירכא מן הריאה ואח"כ בדקינן א"כ לא הוה קשה קושיתם כלל. דהא לפי שיטת הסוברים דטריפה הסירכא היא משום דעתיד להתפרק וינקבה אפשר לישב דלכך מהני הבדיקה כיון דחזינן שנתפרקה הסירכא מן הריאה ולא נקבה ע"כ תלינן יותר דסירכא זו באה מן הדופן כיון שיש בו מכה ולכך לא קלטה הריאה כ"כ בחוזק ולא נקבה כשנתפרקה הסירכא ממנה וכן לפי שיטת הסוברים דאין סירכא בלא נקב נמי יש לישב כיון דמפרקינן הסירכא מן הריאה ובדקינן בפשורי ולא מבצבץ ע"כ תלינן יותר דסירכא זו באה מן הדופן שיש בו מכה ולא תלינן דקרום עלה בהנקב וסתמה. אע"כ דמפרשי דהבדיקה היא בעודה הסירכא על הריאה. לכך הקשו התוס' דמאי מהני בדיקת פושרין דאולי יש נקב תחתיה והסירכא סותמת לכך אינו מבצבץ. וכ"ש לפי שיטת הסוברים דטעם האיסור מסירכות שלא כסדרן הוא משום דעתיד להתפרק מן הריאה וחשיב כנקובה מעתה. ודאי קשה מאי מהני הבדיקה בעוד שהסירכא על הריאה. ותירצו ע"ז התוס' שם דבדיקה דר"נ בדר"י הוא משום חומרא בעלמא הוא דעביד דמה"ד הא יש לתלות בדופן כיון דאיכא ריעותא בדופן והוא היה בודק להחמיר דאי מתרמי דהיא מבצבצה הוה טריף עכ"ל. ולדבריהם נראה דאין זה רק משום חומרא בעלמא. אבל מה"ד א"צ בדיקה. א"כ אם נאבד בלא בדיקה כשרה. ולכתחילה הוא היה בודק משום דכל מה דאפשר לברר מבררינן אבל בדיעבד בדיקה זו אינה מעכבת כנ"ל:
ובזה יש לישב מה דהקשה הרשב"א בחי' לשיטת הרי"ף דס"ל דגבי מכה בדופן נמי צריך בדיקה אף לדברי רבא דאל"ה סכינא חריפא למה לי דאי איכא מכה בדופן תליא בדופן ואפי' בלא בדיקה מכשרי' לה ואי ליכא מכה בדופן תליא בריאה ואע"ג דלא מפקא זיקא טריפה א"כ נפל סכינא חריפא בבירא. והאיך קאמר רבא סתם כשרה דמשמע אף בלא בדיקה כלל. ולפע"ד אין זו קושיא על הרי"ף כיון דאם נאבד בלא בדיקה כשרה היא רק הבדיקה הוא לכתחילה דאולי יתברר שיש בה נקב א"כ לישני דכשרה. והרשב"א בעצמו בה"ה כתב דאיכא טובא כשרה ובבדיקה. ונראה דכונתו להא דאמרינן האי ריאה דאגלידא כאהינא סומקי כשרה. וכתב בה"ג דבעי בדיקה. וגם שם נלפע"ד דאם נאבד בלא בדיקה כשרה. [וזה דלא כמש"כ הפמ"ג.] אך כ"ז דאיכא ריאה קמן ואפשר למבדקה לא מכשירינן אלא בבדיקה. ובזה נתישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א בחידושיו שם ע"ד הבה"ג הנ"ל דהא כשרה לגמרי משמע דאל"כ אמאי לא קאמר תבדוק. אבל לפי מש"פ א"ש דאי הוה קאמר תבדוק הוה משמע דאם נאבד בלא בדיקה טרפה. ולכך קאמר כשרה. אבל ודאי כ"ז דאיכא ריאה קמן צריך בדיקה. משום דכל מה דאפשר לברר מבררינן. ולדברינו אלה יתישב נמי מה דהקשו הראשונים על שיטת התוס' דפי' דבדיקת ר"נ בדר"י קאי אאיכא מכה בדופן וא"כ קאי ר"נ בדר"י להחמיר על רבא. ואמאי לא קאמר ר"נ בדר"י מצריך בדקותא בפושרין. אבל לפי מש"פ דס"ל להתוס' דבדיקה זו אינה אלא חומרא בעלמא ואם נאבד בלא בדיקה כשרה. ניחא שפיר מה דלא קאמר ר"נ בדר"י מצריך בדיקותא משום דאז הוה משמע דאם לא בדקה טרפה. לכך קאמר ר"נ בדר"י בדיק לה בפשורי היינו שהוא היה חושש להחמיר דאולי יתברר ע"י הבדיקה שיש בה נקב ולכתחילה מחוייב לבדוק כדי שלא יהי' כמעלים עין מן האיסור:
ולכאורה עלה בדעתי לומר דלפי שיטת הראשונים דס"ל דר"נ בדר"י קאי אליכא מכה בדופן ופליג על רבא וס"ל דמהני בדיקה בפושרין לאכשורי גם בזה בדיקה זו אינה רק משום חומרא בעלמא ואם נאבד בלא בדיקה כשרה. דהא כעין קושית התוס' הנ"ל וכפי מש"ב הקשה גם הר"ן דמאי מהני הבדיקה בעוד הסירכא על הריאה ותי' הר"ן וז"ל הכא בדופן הוא דתלינן מיהו כל היכא דאיכא למבדוק בדקינן שאפשר שמתוך בדיקתנו יתברר שמחמת ריאה היא דלמאן דמפרש שהסירכא נקב יש במקומו אלא שהסירכא סותמתו שמא ע"י שרייתה בפושרין תקרע ויראה הנקב ואם לא נראה כן נתלה בדופן וכשרה ולמ"ד נמי שהיא עתידה להתפרק בודקין לראות אם נתפרקה כבר מצד הריאה ונקבה ואם לא נקבה לשמא נתפרק לא חיישינן כיון דתלינן בדופן אין הסירכא נדבקת כ"כ בריאה שתנקב הריאה כשתתפרק ממנה עכ"ל. וכיון דכתב הר"ן דגם ר"נ בדר"י ס"ל דבדופן תלינן אלא דבעי למבדוק דאולי מתוך הבדיקה נתברר שיש בה נקב. א"כ מסתברי דלא פליג על ר"נ רק לכתחילה משום דס"ל דכל מה שנוכל לברר צריכין אנו לברר. אבל בדיעבד גם הוא מודה לר"נ דהיא כשרה אף בלא בדיקה ובאיזה סברא נחמיר עליה בדיעבד ולאוסרה כיון דס"ל דבדופן תלינן מעיקר הדין. אבל באמת מכל דברי הראשונים מוכח דבדיקה זו מעכבת בדיעבד. ויותר מבואר בדברי הבעל המאור דהוא ז"ל מפרש דר"נ בדר"י ורבא לא פליגי אהדדי דהא דאמר רבא מייתינן סכינא דחליש פומי' ומפרקינן מן הדופן אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ואי לא מחמת ריאה היא וטרפה. לאו דהוא ס"ל דהיא טרפה ממש אלא דגם הוא ס"ל דהיא ספק טרפה עד שתבדק בפשורי כר"נ בדר"י. א"כ הרי מבואר להדיא בדבריו דבדיקה דר"נ בדר"י מעכבת ואם נאבדה בלא בדיקה טרפה. אבל באמת לפי דבריהם דהוה ספק טרפה עד שתבדק. א"כ קושית הר"ן היא קושיא חזקה דמאי מהני הבדיקה בעוד הסירכא על הריאה להוציאה מספק טרפה אח"כ ראיתי שגם דברי הר"ן בעצמו תמוהין מאד דבתירוצו לא הועיל רק למאן דמתני להא דר"נ בדר"י על ריאה הסמוכה לדופן. אבל למאן דמתני דקאי על הא דרבא דגם בסירכא שלא כסדרן מהני בדיקה תחזור קושית הר"ן למקומה דהאיך מהני בדיקה להוציאה מספק טרפה בעוד הסירכא על הריאה. והתוס' נדחקו בזה שם. אמנם הר"ן בחידושיו כתב וז"ל אנן אדרבא מתנינן לה. וא"ת ומאי ס"ל והא אי אנקב האי טרפה אי אינקב האי טרפה וכדמסקינן. י"ל דסבירא להו שאין הסירכא אוסרת מחמת ודאי נקב אלא מפני ספק הילכך אפשר בבדיקה ומהדרינן דאין סירכא בלא נקב וקרום עב הוא שעולה בה ולא מינכר בבדיקה הילכך בדיקה לא מהניא ולא מידי. ולמ"ד נמי שאיסור סירכא מפני שעתידה להתפרק סבירא לן מעיקרא דמפני חשש אם נתפרקה אם לאו הוא שאנו אוסרין אותה ולא מפני שעתידה להתפרק הילכך בבדיקה סגי ומהדרינן דלית להו בדיקה דכל העשוי להתפרק כאלו נתפרק דמי עכ"ל. א"כ לפי שיטת הסוברים דטריפות הסירכות היא משום דאין סירכא בלא נקב אך דמר זוטרא ס"ל דהוה ספק נקב. קשה דמה תועיל בדיקה זו בעוד הסירכא על הריאה אף לפי סברתו דאינה אלא חשש ספק נקב וצ"ע:
ולפע"ד נראה לישב שיטת הראשונים דס"ל דבדיקה דר"נ בדר"י מעכבת בדיעבד ומ"מ מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה משום דס"ל דטרפות הסירכא הוא משום דעתיד להתפרק. אך דוקא אם נסרכה מאונה לאונה שלא כסדרן כיון דאם תתפרק מאיזה מקום ע"כ תנקב הריאה ע"כ היא טרפה אף קודם שנתפרקה משום דעתיד להתפרק. אבל אם נסרכה למקום שאינו עושה טרפה דהיינו לדופן או לשאר מקומות ואף שאולי הסירכא היא באה מן הריאה מ"מ כיון שאין ברור לנו כשתתפרק הסירכא מאיזה צד תתפרק דאולי תתפרק מצד השני שלא תנקב הריאה ע"כ כ"ז שלא נתפרקה ולא נקבה הריאה אין סירכא זו מטרפת ע"ש העתיד כיון דעדיין הריאה היא שלימה. ולפי"ז צריך לפרש כונת הגמרא מתקיף לה ר"א האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן וכשרה אבל התם אי האי מנקיב טרפה ואי האי מנקיב טרפה [כגירסת הרשב"א לפי שיטה זו] לאו דפי' משום דתלינן דהסירכא באה מן הדופן לכך לא קלטה כ"כ הריאה בחוזק שאף אם תתפרק לא תנקב הריאה דא"כ אפי' בדיקה נמי לא בעי דהא ר"נ דסובר דתלינן דהסירכא באה מן הדופן ס"ל דאין חוששין לה ולא בעי בדיקה. אצא ודאי דר"נ בדר"י דסובר דבעי בדיקה ס"ל דזה הוה ספק השקול דאולי באה מן הריאה כמו מן הדופן. אלא הא דמקלינן לאח הבדיקה היכא דהריאה אינה מבצבצה ועדיין לא נתפרקה הסירכא מן הריאה משום דתלינן כשתתפרק הסירכא אולי מן הדופן תתפרק. לכך לא מטרפה כ"ז שלא נתפרקה והריאה שלימה. אבל כ"ז שלא בדק ודאי דהוה ספק טרפה משום דיש לחוש דאולי כבר נתפרקה מצד הריאה. אבל היכא דאיכא מכה בדופן לא בעי בדיקה. חדא דודאי כשתתפרק מצד הדופן תתפרק משום דשם הסירכא היא רך ביותר כמש"כ הרשב"א ז"ל. ועוד כיון דאיכא מכה בדופן תלינן דהסירכא באה מן הדופן ולא קלטה הריאה כ"כ בחוזק ואף תתפרק מן הריאה לא תנקב הריאה. לכך לא בעי בדיקה כלל אף לכתחילה דאולי כבר נתפרקה מן הריאה ונקבה. והיא שיטה נכונה מאד. אח"כ מצאתי בחידושי הרמב"ן ס"פ אלו טרפות דכתב על ר"נ בדר"י דהכשיר לאחר הבדיקה בפשורי בריאה הסמוכה לדופן כיון שעולה בנפיחה אמרינן ודאי לא נתפרקה כלל ואם תתפרק שמא בדופן תתפרק ואין בנו כח לאוסרה מעתה. כ"ד בקצרה כדרכו. והדבר ברור שהוא ז"ל כוון לפרש כל דברי הגמרא כמש"פ. ות"ל שכונתי בזה לדעתו הרחבה:
אמנם שיטת הרא"ה בבה"ב לא יכולתי להולמה דהוא ז"ל סובר דטעם טרפת הסירכא הוא משום דאין סירכא בלא נקב ור"נ ס"ל דסירכא היא ספק נקב לכך גבי סרוכה לדופן איכא ס"ס. חדא שמא באה מן הדופן. ואת"ל דבאה מן הריאה איכא סירכא בלא נקב. ומר זוטרא ס"ל דגם בתרתי אוני מהני בדיקה משום דס"ל דסירכא אינה אלא ספק נקב ולכך מהני בדיקה ורבינא פליג עליו וס"ל דסירכא היא ודאי נקב לכך לא מהני בדיקה אלא אי סרוכה למקום שאינו עושה טרפה דאז מהני הבדיקה ותלינן שהיא באה מאותו המקום שלא נפסל בנקב. יעו"ש בסוף דבריו (לה:) דר"נ בדר"י מכשיר אף בליכא מכה בדופן. וכל דבריו שם דהיכא דהוה ספק נקב מהני הבדיקה דפושרין. ולפע"ד דבריו תמוהין מאד כיון דהוה ספק מאי מהני הך בדיקה להוציא מחשש נקב דהא ודאי הסירכא סותמת את הנקב. ולא מצאתי דרך לישב דברי הרא"ה אלא דהוא ע"כ מפרש כל דברי הגמרא דמפרקי' בסכינא דחליש פומי' הסירכא לגמרי מן הריאה ואח"כ בודקין. וכן גבי תרתי אוני לפי סברת מר זוטרא נמי מפרקינן הסירכא מן שני הצדדין ואח"כ בודקין בפושרין וכיון דהריאה שלימה ולא מבצבצה אמרינן אין כאן נקב ואנן לא קיי"ל הכי משום כיון דהסירכא היא באה ודאי מחמת נקב ע"כ לא מהני אף אם מפרקינן הסירכא לגמרי מן הריאה ובדקינן לה משום דאמרינן דודאי קרום עלה בה וסתמה. רק אם היא סרוכה לדופן או לשאר מקומות שנקב אין פוסל בהן אז סמכינן ע"ז כיון דמפרקינן הסירכא לגמרי מן הריאה וחזינן דלא מבצבצה ע"כ מן הדופן היא באה או משארי מקומות:
ופירוש זה מצאתי בס' העיטור הש' שהביא שם אודות ריאה הסרוכה לדופן וכתב שם וז"ל ורבינו שמואל אבן גמיע בהלכות ערבי שחיבר אמר דמפרקא לה לסירכא ונפחינן לה אי מפקא זיקא טרפה אי לא עילאה אינקב תתאה לא אינקב וכשרה עכ"ל. ומדבריו מוכח להדיא דמפרקינן הסירכא מן הריאה ואח"כ בודקין את הריאה. דלישנא דמפרקא לה לסירכא לא שייך רק אלא דמפרקין הסירכא מן הריאה. ובזה יתישב מה דכתב שם הבעל העיטור ובמקום רבותא כגון מאונא לאונא כסדרן ואימא לדופן [צ"ל ואונא לדופן] אע"ג דקא מפקא זיקא כשרה עכ"ל. וכבר תמהו ע"ז כל האחרונים והמהרש"ל ביש"ש ה' טרפות סי' כ"ה כתב שם וז"ל אבל מה שנמצא כתוב בשם העיטור דאפי' מפקא זיקא כשר משום דהוי סתימא מעלייתא כחלב טהור שסותם לא אוכל לפרש אלא דאיירי שחתך הסירכא בסכין סמוך לבשר דאז אפי' מפקא זיקא כשרה דאי לא הוה נחתך הוי סתימא מעלייתא עכ"ל. אבל לפי"ד יתישב יותר פי' המהרש"ל בזה דנראה ברור להמעיין שם היטיב דמה שמסיים ובמקום רבותא כו' הוא סיום דברי הרבינו שמואל אבן גמיע. ומש"כ שם באמצע והר' אפרים שמעתי שאמר עליו בשחיטה הקלתה הוא מאמר מוסגר או צ"ל אח"כ. וזהו כוונתו אע"ג דגבי אם סרוכה לדופן אי מפקא זיקא לאחר דמפרקינן הסירכא טרפה. אבל גבי כסדרן או מאונא לדופן אף אם מפקא זיקא לאחר שמפרק הסירכא מן הריאה נמי כשר משום דס"ל כשיטת רש"י דאף דאין סירכא בלא נקב מ"מ סירכא כסדרן כשר. משום דשם שוכבות האונות זו אצל זו והסירכא שם הולכת ומתחזקת וסותמת את הנקב כמש"ב התוס' דברי רש"י ז"ל וכ"ש גבי אונא לדופן אע"ג דלאחר שמפרקין הסירכא מפקא זיקא נמי כשר מהאי טעמא. אח"כ ראיתי דכן מבואר להדיא בהעיטור שם מקודם דכתב שם וז"ל אבל כסדרן חדא לחדא היינו רבותייהו ומסתברי לן אע"ג דמפקא זיקא כי מתפרקי ונפחא לה כשרה דסתימא מעליא היא כחלב טהור שסותם אבל בחבור הרב האוחז בדופן מהפרשות האונות ולמעלה בודקין אותה ופורשין אותה הסירכא מאונא ונפחין לה אי יצא ממנה רוח טרפה עכ"ל. ולהב"י היה לו גירסא אחרת בהעיטור. והנכון כפי הגירסא שלנו. וזה עולה כדברי היש"ש וכאשר פירשנו למעלה:
והנה הרב שהביא העיטור ס"ל דגם בכסדרן בעי בדיקה ומחמיר יותר מכל שארי הראשונים. דהא שארי הראשונים דס"ל דאף בכסדרן בעי בדיקה מבואר בדבריהם דהבדיקה היא בעוד הסירכא על הריאה לראות אם סתמה הסירכא את הנקב. אבל הרב הנ"ל ס"ל דבכסדרן דבעי בדיקה צריך למפרק הסירכא מקודם ואח"כ בודקין. ולכאורה זה תמוה כיון דס"ל דאין סירכא בלא נקב ולכך בעי בדיקה אף בכסדרן כמש"כ הסמ"ג. וגם ס"ל דהסירכא לא מהני לסתום הנקב אף בכסדרן. א"כ אף אם בדק ופרק הסירכא מאי מהני דהא בשלא כסדרן לא מהני אף אם פרק הסירכא מעל הריאה ובדק. ומאי מעליותא דכסדרן משלא כסדרן. וצ"ל דס"ל כשיטת הראב"ד דאין סירכא בלא נקב הוא דוקא בשלא כסדרן. אבל בכסדרן באה אף בלא נקב. אך בזה ס"ל דלא כהראב"ד. דהראב"ד ס"ל דבכסדרן אין אנו חוששין שמא באה מחמת נקב. והרב ז"ל ס"ל דאנו חוששין אף בכסדדן שמא באה מחמת נקב לכך בעי בדיקה ולמפרוק הסירכא וכיון דלא מפקא זיקא תלינן שהיא באה שלא מחמת נקב:
והמתבאר מדברינו אלה דבס' העיטור מבואר דהבדיקה דמבואר בגמרא הוא דוקא לאחר שמפרקין הסירכא מעל הריאה. וכן איתא בא"ז דכ' וז"ל הלכך פי' מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל שאם האומה סרוכה בדופן ולא בחזה בין יש צמחים בריאה במקום הסירכא [בין אין צמחים במקום הסרכא] מביאין סכין דק וחריף ומפרידים הסירכא מן הריאה ואין מניחין מבשר הצלע כלל עם הריאה ורואין אי איכא ריעותא בדופן שיש מכה בדופן או נשבר הצלע תלינן בדופן את הסירכא ולא בריאה וכשרה. ובלבד שיתן על מקום הסירכא גילא או רוקא ואם תעלה בנפיחה אז כשירה כו' עכ"ל. ונראה דזה הוא דעת החכם החסיד מהור"ר יהודא הביאו מהר"י בן לב בחלק ג' סי' פ"ז דכתב שם וז"ל ואם אין מכה בריאה דלא נמצא מכה בשאר המקומות נופחין אותה ואם תעלה בנפיחה כשרה וזו היא הקולא שנוהגין בה ואין לנו קולא אחרת זולת הנפיחה הזאת. ובזה קולר תלוי בבודק שצריך שיהא הבודק זריז מאד בחתיכת הסירכא שאם יחתכנה וישאר בריאה דבר דבוק מן הסירכא בודאי עולה היא בנפיחה ואם יחתכנה ויחתוך מעט מן הריאה אפי' לא יחתוך אלא משהו לא תעלה בנפיחה ובזה צריך דקדוק גדול עכ"ל. ונראה דנהגו כשיטת הר"ת והרז"ה דס"ל דבליכא מכה בדופן כשרה ע"י בדיקה. אך שהם מפרשים כדברי העיטור דצריך למפרק הסירכא מעל הריאה ואח"כ בודקין. והיא שיטה נכונה מאד לפי"ד הסוברים דאין סירכא בלא נקב ע"כ כשמפרקין הסירכא מעל הריאה ורואין שאין בה נקב תלינן דהסירכא באה מן הדופן וכן כשהיא סרוכה לשאר מקומות תלינן שהיא באה משם:
מ"מ לאחר העיון ראיתי שדברי הרא"ה א"א לישב בזה דע"כ הרא"ה סובר דהבדיקה היא בעוד הסירכא על הריאה דאי הוה מפרש דמפרקינן הסירכא מעל הריאה ואח"כ בודקין א"כ למה נשאר בקושיא על שיטת הסוברים דטריפת הסירכא היא משום דעתיד להתפרק מהריאה ותעשה נקב. דא"כ מאי מהני הבדיקה. ודחה מחמת זה שיטה זו. דהא אפשר לישב בפשיטות כיון דחזינן דמפרקינן הסירכא מעל הריאה ולא נעשה בה נקב תלינן דבאה מן הצד השני. דאם היה באה מן הריאה בודאי נעשה בה נקב. אח"כ דקדקתי היטב בדברי הרמב"ן בחידושיו שם ומתוך דבריו משמע דס"ל דהבדיקה היא מה"ד מ"מ מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה אף למ"ד דאין סירכא בלא נקב. דז"ל שם אבל אם נאמר שאין סירכא בלא נקב צריכין אנו לומר שהנפיחה מבצבצה היא במקום הנקב ומגרגרת הסירכא שעליה בשעת נפיחה כו' ולפי' היה רב נחמיה בודק בפשורי וכשמבצבצה במקום הסירכא מן הריאה עלתה וכשאינה מבצבצת מן הדופן יצאתה ונסתבכה במקום העליון שבריאה ולא נקבה הריאה כו' עכ"ל. והדבר ברור דכן הוא דעת הרא"ה וס"ל דזה פסיקי להו לחכמים דכיון שנותנין על הסירכא מים פושרין א"א שלא תעלה בנפיחה הסירכא אם הי' שם נקב במקום הסירכא וע"כ מן הדופן היא באה. אמנם בסירכא שלא כסדרן לא מהני הבדיקה משום דאמרינן דקרום קשה הוא שעלה באותו מקום. כן כתב הרמב"ן שם, ונראה דכן הוא דעת הרמב"ם דבפ"ז מה"ש כתב רק דמפרקין איתה מעל הדופן ונזהרין בה שלא תנקב. וכן בפי"א כתב וז"ל מה"ד היה על דרך זו שאם נמצאת הריאה תלויה בסירכות כמו חוטין אם היה מן האום של ריאה ולדופן או שהי' ללב או לטרפש הכבד שחותכין את הסירכא ומוציאין את הריאה ונופחין אותה בפושרין אם נמצאת נקובה טרפה ואם לא נתבעבעו המים הרי היא שלמה מכל נקב ומותרת וסירכה זו לא היתה במקום הנקב. או שמא ניקב קרום העליון בלבד כו' עכ"ל. ולא הזכיר בשום מקום שמפרקין הסירכא מעל הריאה ואח"כ בודקין. אלמא דס"ל כדעת הרמב"ן דמהני בדיקה בעוד הסירכא על הריאה אף לפי שיטתו דס"ל דטריפת הסירכא הוא משום דאין סירכא בלא נקב. ובאמת פשטות דברי הגמרא משמע כן. דקאמר שם מר זוטרא בדר"ה בדר"פ לרבינא הא דר"נ בדר"י אתון אהא מתניתו לה אנן אדרבא מתנינן לה דאמר רבא הני תרתי אוני דריאה דסריכין להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי ר"נ בדר"י בדיק לה בפושרין. ומדלא הזכיר כלל שם דצריך סכינא דחליש פומי' למיפרק הסירכא מעל הריאה ואח"כ לבדוק. אלמא דמהני הבדיקה בעוד הסירכא על הריאה:
והנה מדברי הרמב"ם נראה דלכך מהני בדיקת פושרין בנסרך למקום שאינו עושה אותה טרפה משום דבזה איכא ס"ס. חדא דילמא הסירכא אינה באה מן הריאה כלל. ואת"ל דמן הריאה היא באה שמא נקב רק קרום העליון בלבד. וכן מבואר בעיטור דכתב וז"ל אך אחר שראיתי דעת הר' יעקב ז"ל [הוא הר"ת שהשיב לו דר"נ בדר"י קאי אליכא מכה בדופן ומהני בדיקה] אם הייתי בכנופיא עם רבותי הייתי נוטה לצד היתר משום תרי ספיקא ספיקא דדופן וספיקא דאימר עילאה אינקוב תתאה לא אינקוב כו' עכ"ל. ובזה יש לפרש דלכך היה סברת מר זוטרא דגם בתרתי אוני דסריכי להדדי מהני בדיקה משום דס"ל דכל סירכא אינו אלא ספק נקב משום דיש סירכות שהם באים בלא נקב כלל א"כ בכל סירכא הוה ס"ס חדא דילמא סירכא זו אינה מחמת נקב כלל. ואת"ל שהיא באה מחמת נקב שמא לא נקב רק קרום העליון בלבד ולכך ס"ל לר"נ בדר"י דלא כרבא דלא מהני בדיקותא. אלא מהני הבדיקה. וכעין ס"ס זה כתב הרשב"א בתה"א (לה.) לענין סירכא תלויה. אבל רבא ורב אשי ס"ל דלא כמר זוטרא וס"ל דאין סירכא בלא נקב. לכך בתרי אוני דודאי איכא נקב הכא אף שאין זה אלא ספק דאולי לא נקב רק קרום עליון לחוד. מ"מ כיון דליכא רק ספק אחד בלבד לא מהני בדיקה זו להכשיר. ולפי זה לכאורה היה אפשר לומר דלפי"ד הרמב"ם בדיקה זו אינה מעכבת בדיעבד אלא זו היא משום חומרא בעלמא לכתחילה כיון דאיכא ס"ס. אבל המעיין היטיב בדברי הרמב"ם פי"א ה"ד ה"ה יראה דבדיקה זו מעכבת בדיעבד. דחשיב שם דברים הצריכין בדיקה נשמט הגוף של העוף וכן נפל הבהמה בודקין אותה שמא נתרסקו אבריה. וכתב שם לפיכך ריאה שהעלתה צמחין או שנמצאו סירכות כמו חוטין תלויין ממנה ולדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא נקבה וצריכה בדיקה עכ"ל. אלמא דס"ל דבדיקה זו מעכבת בדיעבד ואם לא בדיק הוה ספק טרפה בדיעבד כדעת הבעל המאור. אך טעמא בעי כיון דאיכא ס"ס למה מחמרינן כ"כ דהא ר"נ כיון דס"ל דסירכא אינה אלא ספק נקב כמש"כ הרא"ה והר"ן ס"ל דא"צ בדיקה כלל בסרוכה לדופן. אך דאיכא למימר דלר"נ בסרוכה לדופן איכא תלתא ספיקא. שמא סירכא מן הדופן היא באה ואת"ל מן הריאה שמא לא באה מחמת נקב. ואת"ל מחמת נקב באה שמא תתאה אינקוב ולא עילאה. לכך לא הצריך בדיקה כלל. ומ"מ הדבר צ"ע:
היוצא מכל דברינו אלה דהבדיקה דבדק ר"נ בדר"י בפשורי לפי"ד הרמב"ם והתוס' והרמב"ן והר"ן הבדיקה היא אף בעוד הסירכא על הריאה [אך דעת התוס' הוא דדוקא באיכא מכה בדופן מהני בדיקה] וא"צ לפרוק הסירכא מן הריאה קודם הבדיקה. אמנם לפי מה שמבואר בהעיטור וא"ז הבדיקה היא לאחר שפרקה הסירכא מן הריאה. ולפי"ד הראשונים דהטעם דבדיק ר"נ בדר"י בפושרין שמא כבר נתפרקה הסירכא מן הריאה ונקבה ודאי דלכו"ע מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה. והעיטור והא"ז דס"ל דבעי לפרוק הסירכא מעל הריאה ואח"כ לבדוק משום דהם סוברים דטרפת הסירכא הוא משום דאין סירכא בלא נקב. א"כ לפי"ד הרשב"א דס"ל כשיטת הר"י דטרפת הסירכא היא משום דעתיד להתפרק מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה. א"כ יצא לנו דרוב הראשונים מסכימים דהבדיקה מהני אף בעוד הסירכא על הריאה:
ועתה נבוא לענין דידן כיון שמצאו צלע אחת אדומה כנגד הסירכא. א"כ זה ודאי מיקרי מכה בדופן. ואני יכול להעיד שבוואלאזין אוכלין הסרוכה לדופן כשיש מכה אף בלא בדיקה כלל שכן הורה להם הגאון בעל ש"א ז"ל. והראה לי הגאון מוה' אליעזר יצחק ז"ל כשיש רק מראה תכלת על העצם מקילין וקורין זה מכה בדופן ותולין שזה בא מחמת שנשבר הצלע ונקשר יפה. כי כך מקובל להם מפי הגאון בעל ש"א ז"ל. ובפרט בנ"ד דברחוק ערך 1.5 ווערסקעס היה כמין גומא וסדק על העצם והקצבים אומרים שזה היה נשבר הצלע ונקשר שאשיי"' א"כ בודאי מסתברא דמכה אדומה כנגדה היא מכה בדופן ותלינן דהשבר היה מגיע עד אותו מקום. א"כ לפי שיטת כמה ראשונים כשר נדון זה בלא בדיקה כלל. וכבר הביא הכ"מ בשם רבינו יונה שהעיד שרוב הראשונים מסכימים לזה ואף לפי"ד התוס' דבעי בדיקה. הא כבר בארתי למעלה דדעתם דבדיקה זו אינה אלא משום חומרא בלבד. וזהו רק משום דלכתחילה כל מה שאנו יכולין לברר צריכין אנו לברר. ונלפע"ד דלדבריהם אם נאבד בלא בדיקה כשרה. א"כ בנ"ד שקלף הסירכא מעל הריאה ודאי דיכולין אנו לתלות דמה שבצבץ בכמה מקומות הוא משום שלא קלף הסירכא בלבד וקלף עמה גם קרום הריאה כידוע לי שזה קרה כמה פעמים גם לשוחטים אומנים בקליפת הסירכות. והוה כנאבד בלא בדיקה וכשרה אף לדעת התוס' דמחמירין וס"ל דגם באיכא מכה בדופן צריכה בדיקה. ובזה נסתר נמי מה שכתב הרב האוסר דאף לפי שיטת המקילין הוא דוקא בלא בדיקה אבל אם מצאו נקבים טרפה. ורק הרמב"ם בלבד הוא דמתיר אף אם נמצא נקב דתולין שנעשה ע"י הפירוק כמש"כ הבה"ב דרוב הפוסקים אינם מסכימים עם הרמב"ם בזה. וכן כתב המהרש"ל ביש"ש. אבל לפעד"נ דנ"ד לא דמי לשם כלל דשם מפרקין רק הדופן מעל הריאה אבל הסירכא דסריך על הריאה אין אנו מפרקין כלל ס"ל לרוב הראשונים דאין לנו לתלות הנקבים הנמצאו שזה נעשו ע"י פירוק הריאה מעל הדופן. אבל בנ"ד שקולפין הסירכא מעל הריאה ממש כידוע ודאי דיכולין לתלות דגם הקרום נקרע עם הסירכא וכו"ע מודים בזה. ובזה יש לתלות יותר מסכין רעה שהביא הרב האוסר ראיה דמוכח מדברי הר"ן דאם נמצא נקב צא יתלו בסכין רעה אף לשיטת הר"ן דס"ל דלא בעי בדיקה באיכא מכה בדופן. משום דהתם אינו אלא פירוק הדופן מעל הריאה. אבל הכא פירקין הסירכא מעל הריאה:
עוד נ"ל עיקר מה שיש לנו לצדד להתירא בנ"ד אף אם נאמר דלא כדברינו. ואף באיכא מכה בדופן לפי"ד התוס' דבעי בדיקה. הבדיקה מעכבת אף בדיעבד. הא בארנו דרוב הראשונים סוברים דהבדיקה היא אף בעוד הסירכא על הריאה. וכן נתבאר לנו יותר מדברי התוס'. א"כ הא זה ידוע דמנהג השוחטים הוא בעת שרוצין לפרק הסירכא מן הריאה כפי הנהוג בזמננו הם נותנין עליה מים פושרין מקודם כדי לרכך הסירכא ובעת שמפרקין הסירכא מנפחין את הריאה היטיב כדי להעביר את הסירכא בנקל. וכיון שראה השוחט שלא בצבצה אז הרי יצא ידי חובת בדיקה אף לפי שיטת המחמירין דגם באיכא מכה בדופן נמי צריך בדיקה. אך כ"ז הוא לפי שיטת הסוברים דבדיקה הוא שמא כבר נתפרקה הסירכא מעל הריאה אמנם לפי שיטת הסוברים דאין סירכא בלא נקב והבדיקה היא שמא באה הסירכא מן הריאה צ"ע אם יש לסמוך על בדיקה זו מה שנותנין השוחטין מים פושרין על הסירכות בעת שמפרקין אותה. דהא כתב הר"ן דלפי"ז צ"ל דשמא ע"י שרייתה בפושרין תקרע ויראה הנקב. ומפשטות דבריו משמע דצריך לשרות הסירכא בפושרין כדי שע"י זה יתגלה ויראה הנקב. והא בכאן ליכא שרייה. ועיין בש"ח סי' ל"ט סק"ח גבי סירכא כסדרן לפי דעת הסוברים דבעי בדיקה כתב שם וז"ל ונ"ל דהיכא דלא נהוג יש להניח מקום זה בפושרין ולנפוח כדי לראות שאינו מבצבץ במקום הסירכא. ועיי"ש מש"כ בת"ש והבדיקה היא שיניחנה בפשורי כדי שיתרכך קצת כמש"כ הר"ן בטעם בדיקות הפושרין. וזה נובע מדברי הדרישה סי' ל"ט סק"ד גבי סירכא כסדרן דכתב שם דלפי דברי הר"ן משמע דצריך לשרותה כולה במים פושרין כדי לבדקה. ונראה דכונתו הוא כל מקום הסירכא. ודלא כמש"כ הט"ז שם סק"ה דלדברי הר"ן צריך לשרות כל הריאה בפושרין. והנה גבי סירכא כסדרן דבריהם תמוהים מה דהוצריכו לשרות הסירכא בפושרין. דהא הטעם דבעי בדיקה בזה הוא לפי שיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב ע"כ בעי בדיקה אם סתמה הסירכא את הנקב. א"כ לאיזה דבר צריך להניח הסירכא בפושרין שאולי עי"ז יתגלה ויראה הנקב. ומצאתי שכבר תמה ע"ז הגאון בעל בית אפרים. ויש לישב דבריהם דהנה הבאתי למעלה דיש שיטה דסוברין דסירכא שלא כסדרן ודאי באה מחמת נקב. אבל סירכא כסדרן פעמים באה מחמת נקב ופעמים באה שלא מחמת נקב מטעם ששוכבות זו אצל זו. ולכך בעי בדיקה אם סירכא זו באה מחמת נקב כמו שמבואר בעיטור דכן הוא דעת הרב וכמשב"ל. אך דעת הרב הוא דצריך למפרק מקודם הסירכא מן הריאה ואח"כ לבדוק ונראה משום דס"ל דגם נבי סרוכה לדופן דבעי בדיקה נמי צריך למפרק הסירכא ואח"כ לבדוק. אבל לפי שיטת רוב הראשונים שב"ל דגבי סרוכה לדופן מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה. ה"ה גבי סירכא כסדרן מהני הבדיקה אף בעוד הסירכא על הריאה. א"כ שפיר צריך לשרות הסירכא בפושרין גבי סירכא כסדרן כמו נבי סרוכה לדופן. מ"מ דברי הת"ש א"א לישב בזה דהוא כתב להדיא דהבדיקה היא לראות אם הסירכא סתמה את הנקב. ולאחר העיון נ"ל לומר דגם גבי סרוכה לדופן לא בעי שרייה ממש לשרות הסירכא בפושרין, אף דפשטות דברי הר"ן לכאורה משמע כן. משום דקשה לומר דהר"ן יאמר דבר חדש מה דלא משמע כן מכל דברי הראשונים. ויותר מדברי הרמב"ן שהסביר הטעם דמה מועיל הבדיקה בעוד הסירכא על הריאה אף דאנו חוששין דילמא באה מחמת נקב כתב סתם שהנפיחה מבצבצה במקום הנקב ומגרגרת הסירכא שעליה בשעת נפיחה. ולא הזכיר כלל דלבעי שריית הסירכא בפושרין ויותר נ"ל לומר דמה שנותנין מים פושרין על הסירכא לרכך אותה זה מיקרי להר"ן שרייה. וכן מצינו גבי הדחת הבשר קודם מליחה דכתב הר"ן דהטעם הוא כדי לרכך הבשר קודם המליחה. ולכך כתבו הפוסקים דבעי שרייה. מ"מ אם הדיח היטיב את הבשר נמי סני אף לטעם הר"ן משום דזה הוה כמו שרייה. א"כ לפי"ז יש לסמוך על הבדיקה שלנו מקודם אף לפי שיטת הסוברים דטריפת הסירכא הוא משום דאין סירכא בלא נקב:
אך מה שיש לכאורה להחמיר בנ"ד מטעם המנהג שכתבו התוס' והרא"ש שנוהגין להטריף כל הסרכות ואין בודקין אותן לא בדופן ולא בפשורי. אבל נראה דהטעם שנהגו האשכנזים והצרפתים להחמיר אף כשיש מכה בדופן הוא מטעם שכתב הב"ח משום דהר"י מפרש פי' אחר בדברי הגמרא כמו שמפורש במרדכי ולפי"ד לאבימי אף כשיש מכה בדופן לא מהני לה בדיקה יעו"ש במרדכי דכן מפורש שם להדיא. א"כ נראה דזהו דוקא במקום שאין הפסד מרובה. אבל במקום שיש הפסד מרובה כדאי המה הראשונים שכמעט כולם חולקין על פי' הר"י לסמוך עליהם להתיר. אמנם בב"י נראה דהטעם הוא משום דהם סוברין כיון שאף כשיש מכה בדופן מ"מ צריכא בדיקה ואנן לא בקיאין בבדיקה לכך אנו מטריפין. אבל לפע"ד נראה כדברי הב"ח דהא כבר בארנו דמדברי התוס' נראה דבדיקה זו אינה אלא משום חומרא בעלמא דמה"ד תלינן בדופן כיון שיש מכה בדופן א"כ אם נאבד בלא בדיקה כשרה. וא"כ האיך אפשר להחמיר על בדיקה שלנו יותר מאם נאבד בלא בדיקה. וכן נ"ל דלכך אנו מקילין בריאה שאגלידא כאהינא סומקי לסמוך על הבדיקה שלנו כדמשמע מפשטות הש"ע שלא הגיה הרמ"א ע"ז כלום. דלא כדעת הט"ז בסי' ל"ט ס"ו דכתב דאין לסמוך גם בזה על בדיקה שלנו ג"כ מטעם זה כיון דהתם הבדיקה אינה מעכבת בדיעבד אף לדעת הבה"ג כמש"ל. וכ"ז הוא להלכה ולא למעשה. אבל למעשה נראה עיקר דאין להקל רק אם עברה הסירכא ע"י הקלוף כמו קרום ולא נמשכה למקום אחד כדרך סרכא גמורה שהכל נמשכת למקום אחד שיוצאת משם [כידוע זאת להשוחטין] אז אפשר להתיר זאת בהפ"מ אף שנקלפה בקצת מקומות ובצבצה. דהא אנן מקילין בכל הסרכות אף בסרכא שלא כסדרן מאונה לאונה לקלוף אותה. וע"כ מטעם שאנו סוברין כיון שעוברת ע"י קלוף אין זו סרכא אלא קרום בעלמא שנדבקת למקום אחר. וכן כתב הגאון בעל בית אפרים בשם דודו הגאון שלא דברו אלא בסרכא גמורה יוצאת מנוף הריאה. אבל אם הסירכא היא כקרום זה הוה עובדא דרייניס ואף אם הקרום נדבק למקום אחר אין אנו חוששין לזה. וכן כתב הח"ס סי' ל"ט וכתב דדברי אלקים חיים המה. אף שבשם אין אנו מקילין רק ע"י בדיקה ובלא בדיקה אין אנו מתירין אף בהפ"מ. מ"מ בנ"ד כיון שיש הרבה צדדין להתיר אף אם היא סירכא גמורה כמשב"ל. א"כ כיון שהיא עברה ע"י קלוף כקרום אפשר להתיר בהפ"מ אף אם נאבד בלא בדיקה כ"ד יו"ט ליפמן הכהן: