מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק יורה דעה · סימן ב
להרב החריף והשנון י"א מו"ה אליהו שו"ב דק"ק האסלאוויטש. מה שהקשה כמע"ל ע"ד משנת חכמים שהקשה האיך מותר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם הלא מחויב לאבדו. ומתרץ דמיירי דהסכין אינו שלו אלא של עכו"ם. והקשה מע"ל דלפי דבריו האיך הביא המרדכי ראי' מזה דסכין של שחיטה אינו טעון טבילה. וכן הש"ך מרמז לזה בסי' י' סק"ג עכת"ד. יפה הקשה. והמרדכי ודאי דלא ס"ל כתירוץ של בעל משנת חכמים. אלא נ"ל שמישב הקושיא של בעל מ"ח באופן אחר דמיירי ביו"ט דא"א לאבדו. לא מיבעי לדעת ר"ת בחולין (פח:) דמצותו בשריפה וכדעת התוס' תמורה (לג:) ודאי אסור לשורפו ביו"ט דלא עדיף משריפת חמץ ושריפת תרומה טמאה ושארי קדשים. ואפי' אותן דס"ל גבי חמץ היכא דלא בטלו מותר לשורפו דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. דוקא גבי חמץ הוא דמותר משום דביעור חמץ הוה נמי צורך היום קצת. אבל משמשי עכו"ם ודאי דאסור. ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דלא בעי שריפה דוקא אע"ג דקרא מפורש ואשריהם תשרפון באש. אמנם הרמב"ם ז"ל בס' המצות מ"ע קפ"ה מישב זאת במתק לשונו. והמתבאר דלא הקפידה תורה רק שיהי' השחתה היותר מופלגת מאשר ריבתה התורה השחתות הרבה. מ"מ הא זה ודאי דבעי שחיקה אם משליכה לשאר נהרות ולד' הב"ח גם אם משליכה לים המלח בעי שחיקה ולשוחקה ביו"ט ודאי דאסור דהוה תולדה דטחינה ושלא לצורך אוכל נפש ודאי דאסור אף ע"י שינוי:
אך זה צריך לבאר לפי"ד דמיירי ביו"ט אם אסור לטלטל סכין של עכו"ם ביו"ט משום מוקצה או לא. ולפיד"נ דלדעת הפוסקים דס"ל דפסקינן כר"י דמוקצה מחמת מיאוס אסור ביו"ט ודאי דאסורה בטלטול דאין מוקצה מחמת מאוס גדול מזה דקאמרה התורה שקץ תשקצנו ולא תביא תועבה דקאי גם על משמשי עכו"ם כמבואר ברמב"ם ה' עכו"ם פ"ז ה"ב. [ונראה לישב בזה קושית הפ"ח בה' עכו"ם על הרמב"ם ז"ל. וז"ל וקשה דמאן לימא לן דהך קרא מיירי לנהנה דלמא כפשטי' דהיינו שמכניס ע"ז לתוך ביתו וכדלקמן בפ' עשירי דין ד' ע"ש עכ"ל. ולדעתי נראה דיצא זאת להרמב"ם מדאמרינן דמותר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם וע"כ אינו עובר בלא תביא עד שיהנה. דאל"ה כיון שלוקחו בידו וברשותו עובר על לאו דלא תביא. אע"כ דאינו עובר עד שיהנה] אך מ"מ לא קשה זאת על המרדכי לפי מש"כ דאיירי ביו"ט משום דנראה קצת מדבריו בריש ביצה דס"ל כשיטת הפוסקים כר"ש דמוקצה מחמת מיאוס מותר גם ביו"ט. דמביא שיטה זו לאחרונה. אך מה דקשה לפי"ז דהא לפעד"נ דסכין זה אסור בטלטול משום מוקצה מחמת איסור כיון דסכין זה אסור בהנאה. ואם כי יש מקום לומר הואיל וחזי לשחיטה הגם רק היכא דלא נפק מיני' הנאה בכ"ז לא מיקרי מוקצה הואיל וחזי לאיזה מלאכה. אכן האמת יורה דרכו כיון דזהו מאיסור הנאה הוה מוקצה גמור. ונראה אפי' מאן דלא ס"ל מוקצה מחמת איסור מ"מ מודה דכל איסורי הנאה אסור בטלטול והוה כטלטול אבנים וכל דבר דלא חזי להנות ממנו. א"כ גם סכין לא יצא מכלל כל איסורי הנאה. הואיל ואסור למלאכת הנאה ולא הותר לשחוט בו אלא היכא דמקלקל בשחיטתו עם שכעת רצונו לשוחטו וצריך לאכלו בכ"ז עצם מלאכת השחיטה מקלקלו כי בהמה חיה שוה יותר משחוטה דחזיא לרדיא ולגדל ולדות ולאכילה ומשי"ה מותר לשחוט בו דלא מיקרי הנאה ואיך נימא דנפיק מכלל כל איסורי הנאה דמוקצין נינהו:
אמנם מה שנ"ל בזה לישב עפ"י מה שכתבו התוס' והמרדכי וכן פסק בשו"ע או"ח סי' תק"ט ס"ז בהג"ה דמוקצה מותר לטלטל לצורך אוכל נפש ושמחת יו"ט. אף שכתב המג"א שם דלא שרי רק לטלטל לצורך אוכל נפש אבל להשתמש בו אסור. מ"מ המעיין שם היטיב בדברי המג"א יראה דכל עיקר איסורו להשתמש במוקצה הוא משום דאסור בהנאת תשמישו א"כ דוקא היכא דאיכא הנאה גמורה. אבל הכא הא כל עיקר היתר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם משום דזה לא מיקרי הנאה דהוי מקלקל. א"כ גם לענין איסור שמוש המוקצה ודאי לא מיקרי הנאה. והוי רק כמו טלטול לבד ומותר לצורך אוכל נפש אך לפי"ז ישאר קושית הב"י אמאי אסור לשחוט ביו"ט לכתחילה ע"מ לכסות באפר שהוסק ביו"ט. ומה שמתרצין דזה הוה כמו שמוש. ז"א כיון דמצות לאו להנות נתנו א"כ הוי רק כמו תשמיש שאין בו הנאה ומותר לצורך אוכל נפש. ונראה דע"כ צ"ל כמו שתירץ הב"ח דכסוי לא מיקרי צורך אוכל נפש דיכול לאכול בלא כסוי והכסוי לא הוה רק מכשירי אוכל נפש והיכי דאפשר להכין מאתמול לא שרינן ביו"ט. והא דהתירו לכסות באפר זה בדיעבד אם שחט הוא משום דאתי עשה דכסוי דאורייתא ודחי ל"ת דמוקצה דרבנן. ובזה ניחא דברי המהרש"א בביצה (לג.) דכתב כדברי המג"א לחלק בין טלטול בעלמא לבין טלטול להשתמש דזה הוה כעין אכילתו. ומ"מ גבי כסוי (שם ח.) בתוס' ד"ה אמר ר"י כתב לתרץ קושית הב"י כדברי הב"ח משום דהאי טלטול אינו משום אוכל נפש אלא משום הכסוי. ולא ניחא לו כפי מה שנראה מדברי המג"א דמתרץ בזה גם קושית הב"י משום דכסוי הוי נמי כמו שמוש. אלא משום דהמהרש"א ס"ל כמש"ב דכסוי אף דהוה כמו שמוש מ"מ כיון דמצות לא להנות נתנו הוה כשמוש שאין בו הנאה והוי כטלטול בעלמא. אמנם מש"כ המהרש"א שם (לג) לפרש בדברי הגמרא שבת (קכח.) דרב במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש דגם שם פירושא היינו טלטול בעלמא שאין בו שום הנאה. אבל היכא שמטלטל לשמש הוה זה כעין אכילה ואסור. הנה מדברי התוס' שם (יט:) ד"ה הני כרכי כו' דהקשו שם מפ' מפנין אינו נראה כן דלפי"ד המהרש"א אין התחלה לקושיתם דאיכא לפרושי דהני כרכי דזיזי דאסור היינו לשמש בהן. וכן מדברי הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם דהביאו ג"כ קושית התוס' ודחקו לישב נראה ג"כ דלא ס"ל כדברי המהרש"א ז"ל:
היוצא לנו מדברינו אלה דין חדש דמותר לשחוט בסכין של מוקצה דהוה כטלטול בעלמא ומותר לצורך אוכל נפש דסתם שחיטה מיקרי מקלקל כמו דמותר לשחוט בסכין של משמשי עכו"ם. ואף בשורים המסורסים מ"מ כיון דחזיא לרדיא נמי ובשחיטתו מקלקל דלא חזי רק לאכילה. ורש"י דכתב דבחיה היא עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה לאו דוקא. וכן כתב הת"ש דגם עוף מותר לשחוט אף דאינו עומד למלאכה מ"מ תרתי מיהא איכא יעו"ש. אבל בעוף מסורס ודאי דאסור לשחוט. וכן בשור של פטם נראה כיון דהוא שוה לשחיטה יותר נמי אסור לשחוט כדאמרינן בע"ז (טז.) דמסתמא לשחיטה קאי. אבל מ"מ צע"ג דהא מסיק שם אמר רב אשי אמר לי זיבדא בר תורא משהינן לי' ועביד על חד תרין. א"כ איכא למימר דמיקרי נמי קלקל דבחייו היה ראוי לשני דברים ועתה אינו ראוי אלא לדבר אחד. כ"ד ידידו דו"ש יו"ט ליפמן הכהן.