אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב חלק אבן העזר › סימן ט

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק אבן העזר · סימן ט

סימן ח

והנה הה"ג הנ"ל השיב לי תשובה ופלפל בדברי בדברים נכונים בארוכה. ומחמת רוב טרדותי אז לא הי' בידי להשיב לו. ועתה עיינתי בדבריו וראיתי כי מה שמישב הרב הנ"ל דברי המהרש"ל ביש"ש שכתב דלפי הטעם דהא דצריכה גט מהשני הוא כדי לברר איסורא של ראשון הוא דוקא בחיי בעלה הראשון. אבל כשמת א"צ גט מהשני. ואנכי השגתי עליו מהתוספתא שהביא הרמב"ן ז"ל דאם אמרו לה קיים היה ומת צריכה גט מהשני. כתב הרב הנ"ל שלפ"ד נראה דדוקא באשה שהלך בעלה למדה"י ואח"כ בא בעלה והכל רואין שהוא חי דבכה"ג ליכא חשש שמא יאמרו כדאמר בגמ' דגיטין (פט:) דש"ה דאתא בעל וקמערער וכל הטעם דצריכה גט מהשני הוא משום דקעביד איסורא קנסוהו רבנן. שפיר כתב היש"ש דלטעם השני של הנ"י דהקנס הוא כדי לברר איסורא של ראשון. א"כ אם אח"כ מת הראשון כאן וא"צ לברר איסורא א"צ גט משני. אבל כשאמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת במדה"י בכה"ג יש לחוש שמא יאמרו שמת מקודם וכדין נשאת וא"א יוצאה בלא גט ולכך אפי' כשאין צריך לברר איסורא צריכה גט מהשני. יפה תירץ דברי המהרש"ל ז"ל. ולפי"ז י"ל הא דאיתא בתוספתא הנ"ל אמרו לה מת בעלה ונתקדשה ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת ה"ז יוצאת בגט ובחליצה וכל ולדות שילדה בחיי בעלה הרי אלו ממזרים לאחר מיתת בעלה כשרים. ולכאורה הוא נגד המשנה דבנתקדשה א"צ גט מהשני והרב הנ"ל העיר בזה. וגם נתקשה מאי דקאמר הכא יוצאת בגט ובחליצה דמה שטיא דחליצה לכאן יותר מרישא דגבי ניסת. וע"כ רוצה להגיה דברי התוספתא דבמקום ונתקדשה צ"ל ונתיבמה. אבל לפי"ד איכא למימר דהא דאמרי' במתני' נתקדשה א"צ גט הוא דוקא היכא דבא הבעל לפנינו וגם לא עבדה איסורא לא הצריכוה רבנן גט. אבל הכא דלא בא הבעל לפנינו משום חשש שמא יאמרו שמת קודם שנתקדשה וא"א יוצאת בלא גט הצריכוה רבנן גט אע"ג דלא עבדה איסורא. אע"ג דגבי קידושין איכא למתלי דתנאי הוה ס"ל להתוספתא כרבנן דפליגי עלי' דר"ע גבי אשת אחיו דלא תלינן בתנאי להחמיר וכ"ש להקל. וכ"ש לפי שיטת הרשב"א ז"ל שבארתי למעלה דס"ל דאף לר"ע הא דתלינן בקדושי טעות היינו לחומרא אבל איפכא נמי איכא למיחש שלא יתלו בקדושי טעות. ונראה דכן הוא סברת ר"פ בגיטין שם דהיכא דלא אתא בעל ומערער לא יתלו בקדושי טעות אף לר"ע. ודעת הרשב"א לפסוק כר"פ ולא כרב כהנא ור"ז שם משום דסוגיא דיבמות (פט.) אזלא בפשיטות טפי אליבא דר"פ. והא דקאמר הכא צריכה גט וחליצה היינו גט משני וחליצה מאחיו של ראשון. והא דלא נקיט ברישא כשנשאת ואח"כ אמרו קיים היה ומת משום דרישא כיון שנשאת בודאי אסורה ליבמה משום דדינה כסוטה מדרבנן כדאיתא במתני'. אבל הכא דנתקדשה א"כ מה"ד אינה אסורה על אחיו של ראשון ליבמה אבל מ"מ אסור ליבמה כיון דכבר חלץ לה בראשונה כשאמרו לה שמת אע"ג שעתה נתברר שהחליצה היתה בטעות משום דקיים היה באותה שעה אפי"ה אסורה ליבמה אח"כ שלא יאמרו שהוא נושא חלוצתו ודוקא כשאמרו קיים היה ואח"כ מת. אבל אם בא הבעל ממדה"י ואח"כ מת אף שכבר חלץ לה היבם כשאמרו שמת מ"מ הי' מותר ליבמה אח"כ דהכא ליכא למימר שיאמרו נושא חלוצתו שהכל יודעים שהחליצה היתה בטעות כיון שהוא בא חי לפנינו. והא דנקיט כל ולדות כו' אגב שיטפיה דרישא נקיט אם אירע שבא עליה הארוס:

אח"כ התבוננתי בזה וראיתי שיותר נכון להגיה התוספתא דבמקום ונתקדשה צ"ל ונתיבמה כמו שהגיה הרב הנ"ל. ואין צריך לפרשה כמש"פ הרב הנ"ל דאיירי דקדש אחיו את האשה והלך למדה"י ואתיא כר"ע ביבמות (צד:) דס"ל דצריכה גט משני משום שיאמרו הך קמא תנאה הו"ל בקידושין וגם צריכה חליצה משני מה"ד מחמת שהיא זקוקה לו מאחיו המת. דלפי"ד אין צריך לכל זה כיון דהא הכא מיירי שלא בא אחיו לפנינו א"כ י"ל דאף רבנן מודו דצריכה גט משום שלא יאמרו ראינו אשה שנתיבמה יצאה בחליצה בלא גט. והם לא ידעו מזה מה שהעידו אח"כ שקיים היה באותה שעה שנתיבמה ואח"כ מת ע"כ לכו"ע צריכה גט מהיבם ואף כשנשאת לראשון משום האי חששא. ומה שהקשה הרב הנ"ל דא"כ אמאי צריכה חליצה דהא עמדה תחת היבם כמה זמן מיום שמת בעלה עד שבאו ואמרו קיים היה ומת א"כ הרי בא עליה גם לאחר מיתת בעלה. וביאת יבם הא א"צ כוונה וא"כ הרי קנאה היבם בביאתו. ואף אם נאמר דביאת יבם צריכה עדים מ"מ הא דעת הרא"ה הוא דיחוד שמתיחד אדם עם אשתו הוה כעדי ביאה ואמאי לא סגי לה בגט בלבד. אבל לפי"ד נראה דאין זה קושיא דהא זה ברור דאף בנתיבמה בטעות והיתה נשואה לראשון מ"מ כיון דהכא צריכה גט מן השני כמש"ב. א"כ בודאי דדינה דכל הדרכים האלו בה ועיין בב"ש סי' ט"ו ס"ק כ"ג וסי' קנ"ט סק"י דלכמה פוסקים אפי' היכא דאינה צריכה גט מהשני מ"מ אסורה לבעלה מטעם קנס כי היכי דתידק היטיב. ואף להרא"ש דאינו סובר כן מ"מ היכא דצריכה גט מהשני ודאי גם הוא ז"ל מודה דכל דינה כמו אשה שהלך בעלה. וא"כ הדין דאחיו של ראשון חולץ ולא מיבם וכיון שחולץ ולא מיבם הוי הביאה ביאה פסולה כמבואר בירושלמי ריש פ' האשה שהלך כו' והא קיי"ל דביאה פסולה אינה פוטרת וע"כ צריכה גם חליצה ולא סגי לה בגט בלבד משום דהביאה שבא עליה היבם לאחר מיתת בעלה הוי ביאה פסולה:

ומה שכתב הרב הנ"ל להקשות על דברי שכתבתי דלפי שיטת הראשונים דהטעם דצריכה גט מן השני כדי לברר איסורא של ראשון. א"כ אם ניסת במזיד להשני ונבעלה לי ואז אסורה לראשון בלא"ה. בודאי א"צ גט משני. והקשה ע"ז מתשו' הרשב"א הובאה בב"י ס"ס י"ז וז"ל שאלה רחל באה ואמרה פנויה אני ונתקדשה לשמעון בשם פלגש בלא כתובה ושהתה זמן כמה ימים ונתיחדה עמו ואח"כ נודע בעדים שכבר נתקדשה זה שנים ואחר כל זה נודע שהביא לה אחיה מראובן בעלה הראשון גט לאחר זמן קידושי שני מה יהא הדין. תשובה אשה זו צריכה גט בין מראשון בין משני ומה שאמרו התלמידים שאינה צריכה גט משני טעות הוא ומשנה שלימה שנינו האשה שהלך בעלה וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזומ"ז וצריכה גט מזומ"ז כו' עכ"ל. ושם היתה האשה מזידה מ"מ הצריך הרשב"א גט מהשני. ולפי"ד אף שמתחילת דברי הרשב"א משמע קצת כן. אבל המעיין שם היטיב בסוף דברי הרשב"א יראה להדיא דאדרבה דשם מוכח כדברי דלכך הצריך הרשב"א גט מהשני דוקא אם יש עדים שנתיחדה עמו לאחר שהביא לה אחיה גט מן הראשון דלכך חיישינן דקדשה חד בביאתו דז"ל הרשב"א שם ואם יש עדים שנתיחדה עמו לאחר שגרשה צריכה גט ממנו כמו ששנינו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק שצריכה גט שני עכ"ל. אבל אם אין עדים א"צ גט מהשני. וזה כדברי דכיון דניסת במזיד לשני הוה כזנות בעלמא ואינה צריכה ממנו גט:

והנה הרב הנ"ל הביא ראי' לדברי מש"כ בדעת הרא"ש והטור לחלק בין ניסת בשוגג לניסת במזיד ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ל"ה והובא בטור אהע"ז ס"ס קי"ט וז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשו' באחד שגרש ונתיחד עמה אח"כ וקודם שגרשה פעם שנית קדשה אחר לשם פלגש ושהתה עמו לשם פלגש שאסורה לשניהם וצריכה גט משניהם שודאי השני בא עליה ונאסרה עליו כיון שהיא א"א משום יחוד של ראשון וצריכה גט משניהם ואע"ג דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה לא חשבינן לה א"א ודאי לצאת מן השני בלא גט עכ"ל. ונראה מדבריו להדיא דדוקא משום דלא חשבינן לה לא"א ודאי הוא דצריכה גט מן השני אבל אם היתה א"א ודאי א"צ גט מן השני. וע"כ דס"ל להרא"ש דבניסת במזיד א"צ גט מן השני. יישר חילו שהביא ראי' ברורה לדברי. עוד הביא הרב הנ"ל דברי הבה"ג ה' גיטין דף ע"ט לענין מאן דשדר גט בהדי שליח ובטלו לגיטא קמי' סהדי ובתר דבטלי' לגיטא אזל שליח ויהיב לה גיטא ואזלא ואינסבא לגברא אחרינא שכתב וז"ל ואי נסבה אסירא לבעלה קדמאה דכיון דלרצונה איבעלה הו"ל בעילת זנות כו' ונפקא מן גברא קדמאה בגט ושריא לעלמא ומן גברא בתראה לא צריכא גיטא דזנות בעלמא דזינאת ולא תפסי' בה קידושי עכ"ל. וזהו ג"כ כדברי דנשאת במזיד לא אצריכוה גיטא מן השני. ומ"מ מתעצם הרב לומר שלפי"ד רוב הפוסקים מחמירין בזה. דהא הרמב"ם הרשב"א והריטב"א והריב"ש מחמירין אף במזיד להצריכה גט מהשני. ולפי"ד ז"א כי הדבר ברור דרוב הפוסקים מקילין בזה. דהא דעת הבה"ג והובא ג"כ בעיטור שלישית גט דבמזיד א"צ גט. ודעת הרשב"א מוכח ג"כ להדיא דס"ל דא"צ גט כמשב"ל. והרא"ש והטור ג"כ מבואר להדיא דס"ל דא"צ גט. וגם מהריב"ש אין שום ראי' דבמזיד צריכה גט מהשני כמשב"ל. ובאמת לא מצאתי מבואר להדיא מי שיחמיר בזה רק הריטב"א בשם מ"ה ז"ל בפ' ב"ש שהצריכה גט כשניסת ונבעלה להשני אף במזיד. וגם מדברי הרמב"ם נראה כן כמשב"ל. אמנם דעת הגאון רעק"א ז"ל שהרמב"ם חטע החמירו דוקא ביבמה אף במזיד. אבל לא בא"א. אף שתפע"ד דבריו צ"ע מ"מ סניף להקל יש לצרף. כנלפע"ד בזה שא"צ להחמיר בזה לאצריכוה גט מן השני:

כ"ד יו"ט ליפמן הכהן:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה