מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר
שו"ת חלק אבן עזר
סימן א
כבוד ינ"ע הרב הגאון סוע"ה וכו' מו"ה אלי' ברוך נ"י אב"ד דק"ק קארעליץ וכעת אב"ד דק"ק טשעחנאוויץ:
ע"ד האברך מקורעניץ שניתן לו היתר מהגאון ר' נפתלי צבי שי' מוואלאזין לישא אשה אחרת על אשתו שנשתטית עפ"י היתר מאה רבנים אף בלא השלשת כתובה. מטעם כיון שידוע שאין לו מה להשליש. וכמו שהאריך בזה. ואנכי הסכמתי ג"כ לזה מטעם שלפד"נ שעפי"ד הוא פטור מדמי כתובה כיון שהיא הטעתו ולא נודע לו מקודם החתונה שהיא היתה מטורפת לפרקים. והוא טוען שלא בא עליה רק בעילת מצוה בלבד ואח"כ שנודע לו ממומה פרש מאתה ולא בא עלי' עוד. וע"כ אין להחמיר עליו מה שנהגו האחרונים שלא להתיר לו עד שישליש הכתובה מקודם. ומה שהעיר הגאון הנ"ל כיון דהגב"ע הי' שלא בפניה אולי תברר שידע ונתפייס. לפי"ד אין לחוש לזה כלל כיון דאיכא חזקה דאין אדם מתפייס במומין ובפרט במום גדול כזה כמו שהארכתי בס' מלבושי יו"ט סי' ד' דמום זה דמי למום דאילונית. וכתב כת"ר שאין דעתו נוחה מדברי הגאון דוואלאזין דא"כ נפל תקנתא דהשלשת כתובה בבירא דכל אחד יאמר דאין לו. ועל טעם שלי העיר כת"ר ג"כ מדברי הר"ן דכתובות פ' אלמנה ניזונית דכתב גבי אילונית דאם דר עמה לאחר שהכיר בה יש לה מזונות. וה"ה כתובה כמש"כ הבעל הפלאה. וכת"ר הבין מדברי הר"ן דאף היכא שדר עמה ולא בא עליה אמרינן דהוי הוכחה שלא איכפת לו עתה במום זה. ומה שדר עמה הוי זה כמו נשואין מחדש וא"כ יש לומר דבאמת כתובה הראשונה נתבטלה ורק יש לה כתובה מנה מחמת נשואין שדר עמה. דאל"כ האיך עביד איסורא להתיחד עמה. ע"כ דעת כת"ר דגם בנ"ד לא נתיר לו עד שישליש כתובת בעולה עכת"ד כת"ר. נפלאתי ע"ז מאד דאם נאמר דנתבטלו קדושין הראשונים א"כ ע"כ צ"ל דקנה אותה מחדש בחופה לבד. והא אנן קיי"ל דחופה אינה קונה דלא כר"ה. וכן נראה דעת הר"ן בעצמו במס' קדושין. רק דמסיים שס דמחמת שהר"ח מספקא לי' ע"כ א"א להקל בזה. א"כ לחייבו מטעם זה מזונות וכתובה זה דבר שא"א לומר כלל. וגם אין לומר דסברת הר"ן הוא דכיון דנתיחד עמה ומאחר דאסור להתיחד עם הפנויה מסתמא לא עביד אינש איסורא וע"כ דגמר בדעתו דלהוי קדושין הראשונים קיימין. זה ג"כ דבר שא"א לומר כלל. כי לא מצינו סברא זו רק גבי ביאה משום דאין אדם עושה בב"ז. ע"כ אמרינן דגמר בדעתו לקדשה בביאה זו. או גבי כניסה לחופה דעושה מעשה גדול כזה שכונסה לחופה אמרינן דאחולי אחיל לתנאי'. אבל שתהא ראי' מהיחוד בלבד דלא איכפת לו במומה זה לא שמענו מעולם. ע"כ ברור דהפי' בדברי הר"ן הוא שדר עמה היינו שדר עמה כדרך הבעל עם אשתו ובא עליה לאחר שנודע לו שהיא אילונית:
אך זה יש להסתפק בפירושו אם הטעם הוא דכיון שבא עליה אח"כ אמרינן דבודאי נתכוין לקדשה בביאה זו לאחר שנודע לו שהיא אילונית וכיון שדר עמה כדרך איש ואשתו מחזיקינן שבא עליה כמה פעמים. א"כ אף שמחמת ביאה הראשונה לאחר שנודע לו שהיא אילונית קדושין עושה וארוסה אין לה מזונות וכתובה מ"מ מחמת הביאה השניה נשואין עושה לכך יש לה מזונות וכתובה. ולפי"ז אין לה רק כתובת בעולה בלבד היכא דהבעילת מצוה היתה קודם שנודע לו שהיא אילונית. או איכא למימר דסברת הר"ן הוא דכיון שדר עמה אח"כ כדרך בעל עם אשתו א"כ חזינן דהוא לא קפיד אף על מום גדול כזה וחל קדושין הראשונים למפרע. וצ"ל כמש"כ התוס' בכתובות (עג.) ד"ה לא תימא כו' דבשעת קדושין היה דעתו לכך דאם יכנסנה לבסוף יהא מחול התנאי. וכן צ"ל נמי גבי מומין אף במום דאילונית דודאי כל אדם מקפיד ע"ז ואינה צריכה גט אם אינו מתרצה מ"מ אם הוא אינו מקפיד ע"ז אח"כ חלין הקדושין למפרע משום דבשעת קדושין הוא מתרצה דכל מום שיהא עליה אם יתרצה אח"כ יהי' הקדושין קיימין. ולפי"ז יש לה כתובה מאתים כמו שהכיר בה מתחילה. וכן משמע קצת מדבריו מדכתב דאם הכיר בה אח"כ ויושבת תחתיו הוה כמו שנשאה מתחילה לשם אילונית. וכיון דמדמי זאת לנשאה מתחילה לשם אילונית משמע דס"ל דיש לה כתובה מאתים. אך אין זה ראי' גמורה דאולי כונת הר"ן הוא רק לענין מזונות דאיירי שם. מ"מ מדברי הב"ש בסי' קט"ז סק"ז דהביא דברי הר"ן בסתמא וכתב דאם הכיר בה ודר עמה אח"כ הוה כמו שנשאה מתחילה לשם אילונית. ודאי משמע מדבריו דס"ל דיש לה כתובה מאתים ונראה דהר"ן מיירי שדר עמה אח"כ ל' יום א"כ בודאי חזקה דעד ל' יום לא מוקים אינש אנפשי' ובא עליה. וא"כ חזינן דלא קפיד. אבל קודם ל' יום ודאי נאמן לומר שלא בא עליה ועדיין לא גמר בדעתו אם למחול על מום זה או לא. וכן כתב הב"ש סי' קי"ז ס"כ דעד ל' יום י"ל דעדיין לא גמר בדעתו אם למחול על מום זה או לא לכן כ"ז שלא בעל י"ל דלא מחל. וכן כתב הגאון בעל ח"ד בס' בית יעקב בסי' קי"ז ס"י על דברי הרמב"ם דכתב בא עליה ושהה עמה כמה ימים אינו יכול לטעון טענת מומין דמבאר שם דבביאה שניה ודאי בעינן ל' יום דנראה דחזקה דלא מוקי אינש אנפשי' כל שהוא ביחוד עם אשתו הכשרה לו מלבועלה יותר משלשים יום. א"כ בנ"ד שדר עמה לאחר שנודע לו ממומה רק זמן מצער ודאי נאמן לומר שלא בא עליה אח"כ דעדיין לא גמר בדעתו אם ימחול על מום זה או לא. וגם הא בודאי היה ירא לבוא עליה בפעם שניה דאולי לא תחזור לחלמותה. ועוד הא כתב כת"ר בעצמו דהוא נאמן לומר שלא בא עליה מגו דאי בעי הוה אמר שלא נודע לו מקודם שהיא שוטה לפרקים עד שעה שפרש ממנה. ובאמת לפי מה שדרשתי מאתו נראה מדבריו שאז לא הי' יודע עדיין היטיב הדבר בבירור גמור שהיא שוטה לפרקים זה כמה פעמים. כי נפתה להאמין גם לבני ביתה שמקרה הוא לה ובקרוב תחזור לחלמותה. וכן קרה לה קודם הנשואין. א"כ הא יש לו מגו לומר שהאמין רק לב"ב שאין לה מום זה עד עתה שנתודע לו מומה בבירור גמור. א"כ נאמן לומר שלא בא עליה. ובפרט לפי מה שנראה הדבר שנחלה קודם שנטהרה מד"ב ואחר שהגיע זמן טהרתה לא יכלה להטהר מחמת שטותה. וליחוש שמא נטהרה ע"י נשים פקחות זהו רחוק לומר. ובאמת אין צריך לזה כי די לנו בטעמים הראשונים:
כ"ד ינ"ע דו"ש בא"ר יו"ט ליפמן הכהן.
ע"ז קבלתי מכתב מהה"ג הנ"ל וז"ל יען רואה אנכי כי האברך הנ"ל לא הגיד לו תוכן ענינו כי כן הגיד לי אחר שדרשתי ממנו על כל הדברים שעבר בינו לבינה כי מומה שהיא שוטה לפרקים נודע לו תיכף אחר החתונה ואח"ז דר עמה בחדר מיוחד כדרך איש ואשתו ערך שמונה שבועות אך לא קרב אליה. וכאשר שאלתיו מדוע לא פרש לגמרי ממנה נתן אמתלא כי חפצו הי' להוציא חפציו במשך זה שהי' לו בביתה. וכיון שכן לא נוכל להתיר לו בלי השלשת כתובה כי עיקר היתרו של הד"ג יען שלא דר עמה רק זמן קטן והי' מצפה שתחזור לחלמותה. אך כפי אשר נודע לי כי דר יותר מל' יום הדבר פשוט דיש לה כתובה והאמתלא שנותן בודאי אינו אמתלא המועיל לדינא. ומ"ש עוד הד"ג סניף להתיר דמסתמא לא נטהרה מד"ב בזה כונתי לדעתו דמר וטרם בוא תשובתו שאלתיו אם טבלה מד"ב ואמר לי כי אינו יודע. ולפי הנראה עשה א"ע לא"י בזה כי איך לא ידע רק כי זה דבר אשר יוכל להתברר עשה א"ע ולמד לשוט לומר איני יודע ולפי המובן מסתמא טבלה כי מסתמא משפחתה אשר רצו לקרב ענין הזיוג עשו כל טצדקי בזה ואז שהיתה רק שוטה לפרקים הי' בידה לטהר א"ע. ולכן לא מצאתי שום היתר בלי השלשת כתובה עכ"ל. מ"מ אנכי לא חזרתי מהיתר שלי בלי השלשת כתובה. ואף שאנכי אינני מסכים בכל מקום שאין לו מה להשליש הכתובה להתירו בלא השלשת כתובה כדברי הגאון דוואלאזין. כל זה הוא רק היכא שהיא לא פשעה בדבר היינו שנשתטית אחר החתונה דמזלא דידי' גרם ואין בידה לפרנס א"ע ע"כ עשו הגאונים תקנתא לדידה דכ"ז שלא ישליש הכתובה וייחד לה בית ומזונות לא יתירו לו לישא אשה אחרת. אבל בנ"ד שהיא פשעה בדבר להטעתו במום מקודם שהיתה שוטה לפרקים בזה לפ"ד הדבר ברור דאף אם נאמר דחייב בכתובתה מ"מ כיון שאין לו לע"ע מה לתת לה כתובה לא עשו הגאונים תקנתא לעכבו מלשא אשה אחרת בלי השלשת כתובה. וכשתחלם ותתבע כתובתה ותאמר שבא עליה לאחר שנודע לו ממומה אז יקוב הדין ביניהם. אבל לע"ע אין לנו לעכב ההיתר שלו כיון שהוא לא פשע כלל בדבר. ואדרבה מצוה רבה להרוס ערמת מחשבותיהם. עיין בספרי מלבושי יו"ט סי' ד' מה שהבאתי תשו' הרא"ש סי' ל"ה דחזינן דהרא"ש סמך מפני שעשה שלא כהוגן על קצת גדולי הפוסקים בחשש איסור א"א. וכ"ש דיש לנו לסמוך בזה שעשתה שלא כהוגן להטעות אברך יקר במום גדול כזה שלא להחמיר עליו יותר מדי מה שהחמירו הגאונים שלא להתיר לו בלא השלשת כתובה כיון שאין לו מה להשליש. כ"ז כתבתי לפי"ד הה"ג הנ"ל דס"ל דחייב בכתובה עפי"ד:
אבל באמת לפ"ד נראה דמה"ד הוא פטור מכתובה אף לפי הודאתו כעת שהיה דר עמה בחדר אחד שמונה שבועות דהא הוא אמר לפני כמה פעמים שהוא נפתה גם להאמין לבני ביתה שאמרו שרק מקרה קרה לה וכן קרה לה קודם הנשואין ובקרוב תחזור לחלמותה. ומה דנפק קלא בעירה דהיא מוחזקת לשוטה לפרקים. הוא רק אויבים הוציאו לקלא א"כ כ"ז שלא העידו עדים בתורת גב"ע כדת מיקרי עדיין לא נודע לו ממומה. אף שבודאי הי' לבו נוקפו ע"ז מ"מ האיך נוכל לומר דאם בא עליה אח"כ דזה מיקרי שידע ממומה ונתרצה אף במומה ולכך חייב בכתובתה. כיון דאיכא למימר דלכך בא עליה משום דהאמין לבני ביתה דרק אויבים הוא דאפקי לקלא. א"כ אף אם לא נאמין לו מה שאומר שלא בא אליה אח"כ שנודע לו מאנשי עירה מ"מ אין אנו יכולין לחייבו כתובה כיון שעדיין לא נודע לו בבירור ממומה כ"ז שלא העידו עדים ע"ז והוא שמע רק מפי השמועה לבד. א"כ אין ראי' מזה שבא עליה שהוא נתרצה אף במום גדול כזה:
ויותר מזה נ"ל דאם הכיר שנולדו בה קצת סימני אילונית ומ"מ כנסה ואח"כ נמצאת שהיא אילונית גמורה אינו חייב בכתובתה. אף שלכאורה אפשר לומר כיון דהוא ידע שהיא ספק אילונית א"כ סבר וקבל אף אם תמצא אח"כ אילונית ודאית. אבל לאחר העיון נראה לפ"ד דז"א. דהא ודאי יכול לטעון דמשום דמצאה חן בעיני נתרציתי לכונסה רק משום דהייתי חושב דאולי איננה אילונית. דהא אכתי לא הכרתי בה רק ספק אילונית. אבל אי הייתי יודע שהיא אילונית ודאית בודאי לא הייתי נתרצה לזה ולא כנסתיה. ומ"מ לדינא צ"ע בזה. אבל בנ"ד עדיפא טובא דיכול לומר דכ"ז שלא נתברר בב"ד כדת גם ספיקא נמי לא הוה משום דכמה פעמים איתרמוי מתרמי דאויבים מפקי להו לקלא והוא שקר גמור. וא"כ אפי' בא עליה אין אנו יכולין לחייבו בכתובה. כנ"ל לפי"ד. ע"כ לא חזרתי מההיתר אף לאחר שנתודע לי מהרה"ג הנ"ל ששהה עמה יותר משלשים יום:
כ"ד יו"ט ליפמן הכהן.
סימן ב
הנה בספרי מלבושי יו"ט ס"ז בשיטה ג' בשיטת הר"א בארתי שם שיטת הרמב"ם דעיקר הלאו דלא יקח הוא על הביאה שלא יבוא עליה דרך אישות ולא איכפת לנו על הקדושין כלל אף שאם היה בשוגג או שהיתה בהיתר כמו אשת כהן שנאנסה תחתיו [למ"ד דלקי עליה משום זונה] דלקי משום לא יקח יעו"ש. אך לכאורה תמוהין לן דבריו מדברי הגמ' דתמורה (ה:) דפריך שם לרבא דאמר אי עביד לא מהני והרי אלמנה לכ"ג דרחמנא אמר אלמנה וגרושה לא יקח ותנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום. א"כ מוכח משם דגם לדברי רבא דס"ל בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מ"מ עיקר הזהרה דלא יקח הוא על הקדושין אלא דלא לקי עד שבעל משום דלא אהני מעשיו כמש"כ הראשונים. ועלה בדעתי לומר דהרמב"ם דחה סוגיא זו מחמת סוגיא דסוטה (מד.) דאיתא שם לא לקח ולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג כו' לימא כו' האמר הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות שבידו אפי"ת כו' כדרבה לעולם אינו חייב עד שיבעול ע"כ. ואם נאמר דגם לרבא קאי עיקר אזהרה דלא יקח על הקדושין וחיוב המלקות הוא על הקדושין והתראה צריך להיות בשעת הקדושין שלא יקדש אותה א"כ האיך אפשר לומר דלא עבר כלל שום עבירה בשעת הקדושין כיון דעבר על מימרא דרחמנא דהזהירו שלא יקדש והוא קידש. ולא אשכחן בשום מקום כה"ג דמעיקרא אין עליו שום עבירה ואח"כ ילקה על למפרע. ולפי"ד נראה דאם נאמר דעיקר אזהרה דלא יקח קאי על הקדושין אלא דלא לקי עד שבעל משום דאז אהני מעשיו. הלאו דלא יקח הוא דמי קצת ללאו שניתק לעשה דג"כ לא לקי על הלאו למ"ד ביטל ולא ביטלו כ"ז שאינו מבטל העשה בידים מ"מ עבירת הלאו בידו מיד שעבר הלאו אף שאכתי בידו לקיים העשה ולתקן הלאו. א"כ ה"נ אף שכ"ז שלא בעל אותה יש בידו לתקן הלאו דלא יקח היינו לגרש אותה מ"מ כ"ז שלא גרשה יש בידו עבירת הלאו דלא יקח. וכן ראיתי שהרמב"ן מדמה זה ללאו הניתק לעשה. דז"ל בב"מ (י:) הביאו הש"מ שם. ורבותי' בעלי התוס' כתבו דהתם ה"ק בעל לוקה שתים אחד משום לא יקח ואחד משום לא יחלל לא בעל אינו לוקה אפי' א' מה, טעם לא יקח משום לא יחלל והכא בשבעל ולהלקותו אף משום לא יקח ואינו מחוור משום דהו"ל התראת ספק שמא לא יבעל והוה כל"ת שיש בה קום עשה למאן דתני ביטלו ולא ביטלו וצע"ט ע"כ. ובל"ת הניתק לעשה כ"ז דלא זאת קיים העשה ודאי עבירת הלאו בידו ויותר מזה אפי' בדעתו לקיים העשה הוה עבירת הלאו בידו כמו גבי גניבה וגזילה דמבואר להדיא בגמרא דאפי' דעתו להשיב הוה גזלן דאמרינן לא תגנבו אפילו ע"מ למנקט. וכן ראיתי בס' ש"א סי' פ"א שהאריך להשיב על דברי התוס' בפסחים דכתבו גבי חמץ כל שמשהה ע"מ לבערו לית לן בה וגם ודאי דלא גרע זאת מחצי
**(הגה"ה ונראה דהרמב"ן לא הקשה אלא לד' רש"י והתוס' דמכות (טו:) דגרסי שם בדברי ר' יוחנן ביטלו ולא ביטלו וס"ל דהוה התראת ספק משום דבעינן התראה בשעת העברת הלאו. אבל לפי מה שהביא הריטב"א שם בשם הרמב"ן והרבה ראשונים דר' יוחנן הני קיימו ולא קיימו. ור"ל הוא דתני ביטלו ולא ביטלו. וז"ל הריטב"א שם ולמאן דתני קיימו ולא קיימו הוה התראה בשעת)** שיעור דאסור מדאורייתא משום דחזי לאיצטרופי. וכ"ש הכא שאם יבעול אותה יתחייב על הלאו דלא יקחו מעיקרא ויותר נראה מדברי הרמב"ם בס' המצות שהבאתי למעלה דאפי' בעילה בלא קדושין כגון גבי גרושה דאינו עובר משום לא יחלל לפי שיטתו כיון דמחולל ועומדת מעיקרא. מ"מ איסור כהונה יש בה מדאורייתא אפילו בגוון דאין בה איסור משום לא תהי' קדשה. [עיין בפי' הגר"א בא"ע סי' כ"ו ס"ח] ובאמה כן מוכח מן הגמרא דאם לא היה אפי' שום איסור בבעילה לבד אמאי משוה לה חללה בלא קדושין. אע"כ דבעילה בלא קידושין הוה כמו ח"ש דאסור מדאורייתא. וא"כ אם נאמר דלא יקחו קאי עיקר האזהרה על הקידושין א"א לפרש דברי הגמרא דסוטה דקאמר דאין שם עבירה בקדושין. ומחמת זה דחה הרמב"ם דברי הגמרא דתמורה:
אח"ז ראיתי שהגאון בעל נ"ב במה"ת סי' קי"ב השיב לשואלו על מה שפי' במה"ק שהתוס' ב"מ הנ"ל סובר לפי תירוץ קמא שאין שום עברה בקדושין והקשה לו דא"כ מה פריך הגמרא בתמורה הנ"ל לרבא דאמר אי עביד לא מהני דלא לחול הקדושין ותי' לו וז"ל וגם הא לא קשי' דהרי איתקש הוויות להדדי כו' ובאלמנה לכ"ג אם מקדשה בביאה הא ודאי דלוקה ולרבא דאמר אי עביד לא מהני א"כ לא משכחת בה קדושי ביאה. וממילא גם קדושי כסף ושטר לא חיילי ושפיר הקשה בתמורה עכ"ל ואין להקשות לפ"ז דא"כ מאי הביאו התוס' ב"מ הנ"ל ראיה דהיכא דבעל אח"כ לוקה אף על הקדושין. מגמרא דתמורה [וכונתם להביא מתמורה דלא נימא כשיטת המפרשים שהביא הריטב"א בקדושין שם שפירשו דהא דאמר רבא בעל לוקה ר"ל לוקה אחת אעפ"י שקדשה דמשום קדושין לא מחייב לעולם דלא יקח גררא דלא יחלל הוא. מ"ט לא יקח משום דלא יחלל וע"ז מביא התוס' מתמורה דמשמע משם דאי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין דאי כשיטת המפרשים הנ"ל אין שום נ"מ לרבא בין בעל ע"י קדושין ובין בעל שלא ע"י קדושין דהא אמרינן בהדיא בקדושין דמודה רבא באלמנה לכה"ג דאם בעל בלא קדושין לוקה] הלא לפי"ז קושית הגמרא הוא היכא דקידשה בביאה. וא"כ אפי' לשיטת המפרשים הללו לוקה משום לא יחלל. ולכך פריך הגמרא לא לחול הקדושין. ז"א דהא כבר הביאו האחרונים משם מהריט"ץ דהא דשוחט בשבת שחיטתו כשירה. ולא אמרינן אי עביד לא מהני דאפי' אי לא מהני לא פלטינן לי' מאיסורא ואיסורא כדקאי קאי ולא פקע מיניה ומשו"ה מהני ומעשיו קיימים וה"נ לפי שיטת המפרשים דאינו לוקה אלא אחת. ואפי' אי אמרינן דלא מהני ולא חלי הקדושין ג"כ אינו לוקה אלא אחת ולא יתקן בזה הלאו דלא יחלל. ואמאי אמרינן דלא מהני. אבל לפי שיטת שארי הראשונים דאם חלו הקדושין לוקה ב' משום לא יקח. ומשום לא יחלל. ואם לא חלו הקדושין אינו לוקה אלא אחת. א"כ שפיר פריך הגמרא לימא דלא מהני ויתוקן בזה הלאו דלא יקח. ודברי הגאון בעל שער המלך בה' גירושין פ"ג הי"ט שתמה מסוגיא זו דתמורה על המהריט"ץ והניח בצ"ע תמוהים לפע"ד:
אמנם אין דעתי נוחה מתי' הנו"ב. דא"כ מחזיר גרושתו משנשאת דאמרינן שם בקידושין דאם בעל ולא קידש אינו לוקה. נימא אם קידשה בביאה לא יחולו הקדושין ויתוקן בזה הלאו. וממילא גם קדושי כסף ושטר לא יחולו כמ"ש הנוב"י ואין לומר דלהכי אמרינן דחלו הקדושין מדכתיב היא תועבה ואין בניה תועבים ואם א"א לחול הקדושין גבי מחזיר גרושתו יהי' הולד ממזר. ז"א דהא התוס' בתמורה שם כתבו דע"כ לאו ממזרת ותפיסות קדושין תלויין זה בזה. שהרי קאמר ר' יהושע בפ' החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד. אבל מחייבי כריתות לא הוה ממזר. אע"ג דלכו"ע לא תפסי בה קדושין ועוד לפי שי' הרמב"ם דגם בשאר חייבי לאוין לא לקי אלא ע"י קדושין. א"כ תקשה אם קדשה ממזר או נתין בביאה לא יחולו הקדושין ויתוקן בזה הלאו. וממילא גם קדושי כסף ושטר לא יחולו. אך זה אפשר לישב לפי מש"כ הרשב"א בחידושיו לקידושין (סז:) וז"ל אימא אידי ואידי לבן הא לכתחילה הא בדיעבד. ולא יקח לאו לא יהא בה לקוחין. אלא ללאו הוא דאתא כלאו דאלמנה וגרושה חללה זונה את אלה לא יקח. וא"ת והא קיי"ל כרבא דאמר פ"ק דתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופרכינן לי' טובא ומשני להו והתם נמי פרכינן והרי אלמנה לכ"ג דאמר רחמנא לא תעביד ותפסי בה קדושין ומשני שאני התם דגלי קרא לא יקח ולא יחלל דאלמא אי לאו קרא ה"א דלא תפסי בה קדושי. ותירצו בתוס' דכיון דגלי קרא בלא יקח דכ"ג ה"א דנילף מיני' ללא יקח דאשת אב דאע"ג דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני עכ"ל. א"כ ס"ל דכיון דגלי קרא באלמנה לכ"ג דתפסי בה קדושין הוה ילפינן גם אשת אב. אי לאו דגלי קרא בא"א. אע"ג דזה חייבי כריתות. וזה חייבי לאוין. כ"ש שאר חייבי לאוין דילפינן מאלמנה לכ"ג אף שהם שוים בכל:
ואף שישבתי דברי הנוב"י מ"מ אין תירוצו עולה לפי האמת. דהא כתב הש"ך בח"מ סי' ר"ח דע"כ לא אמרינן דלא מהני אלא בגזילה ודכוותי' דא"א לעשות המעשה אלא בהעברת הלאו. משא"כ הכא גבי שבת דהא אפשר לעשות בהיתר דהיינו שימכרנו בחול משו"ה אמרינן דמהני עכ"ל. וא"כ ה"נ מאי פריך הגמרא בתמורה דלא יחולו הקידושין גבי כ"ג באלמנה היכא דקדשה בביאה. וממילא לא יחולו בה קדושי כסף ושטר כיון דאיתקש הוויות להדדי. אדרבא נימא איפכא דקדושי כסף ושטר יחולו וממילא יחול גם קדושי ביאה. כיון דאפשר לקדשה באופן שלא יעבור על הלאו. ונפלאתי ע"ד הנוב"י שהוא בעצמו השיב לשואלו במה"ת סי' נ' עפ"י דברי הש"ך הללו דלכך אפי' קדשה בביאה בשאר חייבי לאוין תפסי קדושין כיון דאפשר לקדשה בהיתר ומיישב שם דלכך הקשה הגמרא רק באלמנה לכ"ג משום דשם הזהירה התורה שלא יקח אבל לפי"ד הרמב"ם דכל האזהרה היא על הביאה שע"י קדושין כמו שאר חייבי לאוין לפי שיטתו דג"כ אינו לוקה רק ע"י קדושין [ורק בזה חמירא אלמנה לכ"ג משאר חייבי לאוין דלוקה אפי' על ביאה לחוד] אכתי קשה מאי נ"מ בשאר חייבי לאוין לפי"ד הרמב"ם מאלמנה לכ"ג. וכיון דבשאר חייבי לאוין לא פריך הגמרא משום דאין שום עבירה בקדושין ויכול לקדשה בכסף ושטר בלא שום איסור. ממילא חלי ג"כ קדושי ביאה. אלא ע"כ צ"ל דהגמרא דתמורה פליגא על הסוגיא דסוטה. והרמב"ם דחה סוגיא דתמורה מחמת סוגיא דסוטה כמו שביארתי:
**(העברת הלאו והוה התראת ספק דיכול לומר אקיים העשה אבל למאן דתני ביטלו ולא ביטלו הוה התראת ודאי דמתרינן בו בשעת ביטול העשה שאם יבטל יתחייב מלקות על הלאו למפרע דהשתא מטי זמן חיובא ודקא קשה לרש"י ז"ל דבעי התראה בשעה שעובר הלאו ואקשי' לההיא דלא אוכל זו אם אוכל זו דלא מהני התראה דבשעת אכילת התנאי לא דמי כלל דהתם אין בחלק התנאי שום חלק איסור של הלאו אבל ביטל העשה שניתק בו ל"ת ונתלה בו מלקותו של ל"ת מגופו של ל"ת הוא חשוב לענין התראה כי עקרו של לאו זה הכתוב תלאו בעשה זה למלקות. וזה ברור. ור"מ ז"ל הוסיף עוד בזה דכיון שניתק הכתוב את הלאו בעשה הרי הן כחדא מילתא וכאלו הלאו התחלת העברה והעשה גמר העברה וכשהתרינו בשעת נטילת האם ובא ושחט כאלו התרינו בשעת שחיטה ממש דכולה חדה עברה עבדה רחמנא וכשם שמתרין על כל עובר בלאו בשעת התחלת עקירת הלאו ואע"ג דאינו נגמר עד שעת הגמר העברה. וגם זה נכון ומפולפל. אבל התירוץ הראשון מרווח יותר ובו הסכים רבינו הרמב"ן ז"ל ורבותינו נו"נ עכ"ל וא"כ לפי"ז ה"נ לשיטת הרמב"ן אפשר להתרותו בשעת בעילה. כיון דהתורה תלה המלקות של הקדושין בהבעילה דאח"כ. א"כ הבעילה חשוב חלק האסור מן הלאו. ולשיטת הר"מ מתרין אותו בשעת קדושין. ומ"מ לא הוה התראת ספק. כיון דתלה התורה הקדושין בהבעילה הוו הקדושין והביאה כחדא עברה. והקדושין הוה התחלת עבירה והביאה הוה גמר עברה ונפלאתי על הריטב"א בקדושין שם דכתב דהא הוה התראת ספק והוא סותר דברי עצמו במכות שם וצ"ע:)**
אך גם בזה לא נחה דעתי. דא"כ תקשה לפי סוגיא דתמורה דס"ל דגם לרבא קאי אזהרה דלא יקח על הקדושין. א"כ אמאי לוקה גבי זונה כותית לרבא לפי דברי הרמב"ם דאינו לוקה על לא יחלל זרעו לרבא והכי קיי"ל. וע"כ משום לא יקח הוא דלוקה. וא"כ אין זה שייך בזונה כותית. ע"כ נ"ל דקושית הגמרא הוא כך. לרבא דאמר אי עביד לא מהני כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד. א"כ אמאי לא אמרינן גבי אלמנה לכ"ג דכתב רחמנא לא יקח. שלא יתפסו בה קדושין. כמו לא יקח דאשת אב דפירשו שלא יהי' בה לקוחין. ה"נ גבי אלמנה לכ"ג אמאי לא אמרינן דלא יקח פירושו שלא יהי' בה לקוחין. בשלמא לאביי כיון דסובר בעלמא כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. שפיר אמרינן דלא יקח ר"ל אזהרת הלאו [שלא יקדשה לפי שיטתו] ודוקא באשת אב דגלי רחמנא להדיא דפירושו של לא יקח הוא שלא יתפסו בה קדושין. כמו דאמרינן שם בקדושין. אבל היכא דלא גלי רחמנא. ודאי דפירושו הוא על אזהרת הלאו. אבל לרבא יותר מסתבר לפרש הקרא דרחמנא אמר דלא מהני בה לקוחין. ועיקר האזהרה הוא על הביאה כמו גבי אשת אב. וקצת משמע מדברי הרשב"א הנ"ל שהוא מפרש כן. וכן משמע קצת מדברי הראשונים שדחו דברי המפרשים דלרבא אינו לוקה כלל על הקדושין. מהגמרא ב"מ הנ"ל. ואמאי לא דחו מהגמרא דתמורה. ולכאורה הראי' מתמורה יותר חזקה מהראי' דב"מ כי סוגיא דב"מ יש לדחות. דנ"מ זו כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה כו' נקט לה אליבא דאביי דס"ל דלוקה על הקדושין לחוד. ונ"מ השני' דשם אזלא אליבא דכו"ע. אלא ע"כ דלהכי לא הביאו ראי' מהסוגיא דתמורה כיון דאפשר לפרש כמו שפירשתי. אבל לפי דברי התוס' דב"מ דמפרשים דברי הגמרא דתמורה כפשטי'. ודאי מוכח מהגמרא דעיקר האזהרה דלא יקח קאי על הקדושין וא"כ ודאי דאין סברא לומר דאין שום עבירה בקדושין. וע"כ נ"ל דאף לפי תירוץ הראשון שם דס"ל דחלו הקדושין לכו"ע. מ"מ סוברים דיש עבירה בקדושין לחוד. ודלא כהנוב"י במה"ק סי' ע"ה שכתב דלתירוץ הראשון ס"ל להתוס' דאין שום עבירה בקדושין כלל. אף דמגמרא דסוטה משמע להדיא דאין עבירה בקדושין לרבא. מ"מ דחו חדא מקמי תרתי. סוגיא דתמורה וב"מ. דמוכח משם דיש עבירה בקדושין אף לרבא. דהתוס' ב"ק ס"ל דהיכא דהשליח הוא שוגג לכו"ע אמרינן דיש שליח לדבר עבירה. אפי' למ"ד אי בעי עביד כו' ואי ס"ד דאין שום עבירה בקידושין אמאי אמרינן למ"ד אי בעי עביד כו' דאין שליח ואינו חייב רק על הקידושין למפרע אי בא עליה אח"כ. הא בשעה שקדשה ע"י שליח לא שלח לי' לעבור על שום עבירה. ודמי להיכא דהשליח הי' שוגג. והריטב"א דסובר דאין עבירה בקדושין וע"כ מפרש הגמרא דתמורה כמו שפירשתי לדעת הרמב"ם [ואף שלפי שיטתו דלוקה על הקידושין למפרע צ"ע כמו שהארכתי למעלה] מביא באמת ראי' מזה דאפי' היכא דהשליח היה שוגג ג"כ אמרינן דיש שליח לדבר עבירה. ועוד הא כתבו התוס' שם ב"מ דהשליח המקדש לכהן גרושה עובר משום ולפני עור כו' ואי אין שום עבירה בקידושין כ"ז שלא בעל. האיך יעלה על הדעת שהכהן בעצמו אינו עובר כלום כ"ז שלא בעל. והשליח יעבור על לפני עור. הא ודאי מסתמא לא יבעול הכהן אותה ולא יעבור על הלאוין. ובודאי אין שייך על השליח הלאו של לפני עור כ"ז שהעבירה עדיין לא נגמרה. והריטב"א דס"ל דאין שום עבירה בקידושין כתב באמת דלכך אין על השליח עבירה של לפני עור:
סימן ג
הנה על מש"כ בספרי מלבושי יו"ט ס"ז כלל ב' סקי"א דאפי' לדעת המחמירין באומרת טמאה אני לך היכא שיש ר"ל מ"מ באשת כהן יש להקל כמש"ב שם. וכן הבאתי דהגאון בעל עצי ארזים מצדד להקל בזה. הקשה לי גדול אחד ע"ז דזהו כנגד סתימת השו"ע ס"ז דמבואר שם דאשת כהן שנשבית וע"א אומר שהיא טהורה והיא אומרת נטמאתי שאסורה לבעלה והוא מדברי הש"ג בשם ריא"ז. והח"מ תמה ע"ז האיך נאמנת לומר נטמאתי דילמא עינה נתנה באחר. כיון דמה"ד מותרת לבעלה מחמת העד. ותירץ שם הב"ש דהטעם הוא כיון שנשבית לא גרע מר"ל. ולכך נאמנת. א"כ מצינו דבאשת כהן מהני ר"ל עכת"ד:
ולכאורה עלה בדעתי דיש לתרץ זאת עפ"י מש"כ בזה הגאון בעל פ"י בחי' לקדושין שי"ל הא דאמרינן בעלמא בשבויה הקילו ומשמע דליכא אלא חששא דרבנן. היינו דוקא כשהיא אומרת ברי שלא נבעלה דאע"ג דקיי"ל דרוב כותים פרוצים בעריות אפ"ה כיון דאיכא ברי דידה בהדי חזקת היתר עדיף מרובא כו' משא"כ הכא בשמעתין שאמו של ינאי אינה לפנינו ולא ידעינן שאומרה ברי איכא למימר דהוה ספק איסור דאורייתא דרובא פרוצים בעריות ורובא וחזקה רובא עדיף. ואף את"ל דהוה רובא דתלי' במעשה אפי"ה הו"ל מיהת פלגא ופלגא דאסור מדאורייתא עכ"ד. א"כ איכא למימר דהא דע"א נאמן בשבויה הוא דוקא היכא דליכא אלא חששא דרבנן כיון שאומרת שלא נבעלה. אבל הכא כיון דהיא אומרת שנבעלה א"כ איכא עלי' חששא דאורייתא אין ע"א נאמן מה"ת. וכן ראיתי להגאון בעל שעה"ת כלל ה' פרט י"ז שרצה לתרץ דברי הרמ"א עפ"י סברת הפ"י הנ"ל. אמנם הגאון הנ"ל סתר אח"כ תירץ זה וכתב וז"ל דאף לפי"ד הפ"י אכתי במחלוקת הראשונים ז"ל שנוי' דכיון דהוה פלגא ופלגא מיקרי לא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר ובדבר שבערוה כה"ג פליגי הראשונים אם ע"א נאמן להתירה ואכתי קשה על הרמ"א שכתב זאת להלכה פסוקה עכ"ל. ולפע"ד אין מקום לסתירת הגאון בעל שעה"ת. דהא אי אמרינן דהיכא דלא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר ע"א נאמן ה"ה אשה נמי נאמנת. ועיין בב"ש ס"ד סק"ז דכתב וא"ל דאשה שאני ואינה נאמנת אפי' בדבר שאין לו חזקה אלא במילתא דעבידא לגלויי ומסיים שם דמנ"ל זה. ועיין בבית מאיר דהביא ראי' מדברי הרשב"א דבדבר דלא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר אפי' אשה נאמנת. וכן משמע בשו"ע יו"ד ס' קי"ז שכתב וכל הפסולי עדות כשרין לענין איסורין רק דוקא היכא דאיכא טירחא אז אינן נאמנות דנשים עצלניות. וכ"כ הגאון בעל ש"ש בפשיטות. וא"כ נ"ל לפ"ד שהדבר ברור שלפי דברי הפ"י היכא דאשה שנשבית אינה אומרת כלום כגון שהיא אלמת ואשה אחרת אומרת שהיא נטמאה ועד כשר אומר שלא נטמאה כיון דאיכא עליה ספיקא דאורייתא נאמנת האשה להכחיש העד אף שהאשה היא עד פסול נאמנת להכחיש העד אף שהעד כשר כמש"כ התוס' בסוטה (לא:) ד"ה הא כו' בשם הירושלמי דכל מקום שהכשיר עדות האשה האיש מכחיש האשה והאשה מכחשת האיש יעו"ש. וכן הסכים הרמב"ן בכתובות (כב:) וביבמות (קיז:) וכן דעת הרשב"א והריטב"א. וא"כ אשה זו דאומרת בעצמה שנטמאה אפי' לשיטת אחרים שהביא הר"ן שהיא אינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה להפקיע שעבודא או לשיטת הר"א דאינה מוזהרת א"כ לא מצי שוי אנפשה חד"א מ"מ לא גרעי אשה זו מאשה אחרת דנאמנת להכחיש את העד אף דהוא עד כשר. ואף לדעת הרמב"ם דסובר שאפי' במקום שהכשירו עדות אשה מ"מ לענין הכחשה אין האשה יכולה להכחיש את האיש כמבואר בשו"ע סי' י"ז סי' ל"ח פלוגתת הרמב"ם עם הרמב"ן והרשב"א דהרמב"ם סובר דאף אם האשה שאמרה מת באה תחילה והותרה האשה על פיה מ"מ אם בא אח"כ עד כשר ואמר לא מת לא תנשא ואם נשאת תצא. והרמב"ן והרשב"א ס"ל דלא תצא מהיתרה הראשון, ויעו"ש בהגר"א. ופלוגתתם הלוי בזה דהרמב"ן והרשב"א ס"ל כהירושלמי שהבאתי למעלה. אמנם הרמב"ם סמך אסיפא דירושלמי דנראה שם דר"נ פליג על רב גידל בשם רב ולר"נ אין האשה יכולה להכחיש את האיש. וכן מבואר להדיא בהרב המאירי סוטה שם. מ"מ נ"ל דאף לפי"ז יש לישב דברי הרמ"א הנ"ל דדוקא היכא דבאו בב"א אין האשה יכולה להכחיש את האיש. אבל היכא דבאה האשה תחלה ונתקבלה עדותה מ"מ פלגא ופלגא הוה וזה הוה כשנים פסולים נגד עד אחד כשר ולכך מחמרינן גבי מיתה דאם ניסת תצא. והא אף גבי שאר איסורין הא כתב המהרי"ק הובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז דגם שם עד הראשון חשוב כשנים. וע"כ הכי גבי שבויה כיון דמיירי שם דהיא אמרה תחלה נטמאתי וא"כ חשיבי כשנים פסולים נגד עד כשר ולדעת הפ"י הנ"ל דיש עליה חשש מדאורייתא היכא דאמרה נטמאתי ודאי דהיא אסורה אף לדעת הרמב"ם ואין העד כשר מועיל להתירה לבעלה. כך עלה בדעתי לישב דברי:
אמנם התבוננתי דגוף הדין של הפ"י צע"ג דא"כ האיך סתם הגמרא דעבד ושפחה נאמנים להעיד על השבויה הא בשבויה שהיא יתירה מג' שנים ויום אחד שאינה יודעת אפי' אם הערה בה השבוי אמאי נאמנים להתירה כיון דהוא ספיקא דאורייתא וע"כ צ"ל כיון דרובא דתלוי במעשה הוא ויש לה חזקת הגוף שבתולה נולדה וגם חזקת היתר לכהונה לכך אינה אסורה מדאורייתא אפי' אינה טוענת כלל ובלא"ה תירוצו של הפ"י על מה שהקשה דהאיך ס"ד דאביי דעד אחד נאמן לומר שנשבית ולאוסרה ולפסול את ינאי מן הכהונה אחר שכבר הוחזק כיון דבשבויה ודאית ליכא אלא חששא דרבנן בעלמא ע"כ רוצה לומר כיון שאמו של ינאי אינה לפנינו לכך איכא חששא דאורייתא הוא תמוה מאד דהא כיון דאמו של ינאי המלך נישאת לכהונה הוי כטוענת ברי שטהורה אני כמבואר בב"ש ס"ז סקי"א בשם הרד"ך דמה שנשאת הוה כאומרת טהורה אני. וראיתי אח"כ שהפ"י בעצמו כתב סברא זו על דברי התוס' שם. א"כ ממילא נסתר תירוץ הפ"י הנ"ל:
אלא נראה לישב קושית הפ"י הנ"ל. ומה שהקשה שם עוד קושיא חמורה דהאיך אמרינן בגמרא שם בתרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמך אהני הא הו"ל ס"ס ספק נשבית ספק לא נשבית. ואת"ל נשבית שמא לא נטמאת יעו"ש. בדרך אחד. משום דאמו של ינאי. היתה שבויה מחמת נפשות כמש"ב בספרי מלבושי יו"ט ס"ז שיטה ב"י סק"ז כי היא היתה מבית חשמונאי שהיו מורדים במלכות ונתחייבו הריגה ודעת התוס' והרא"ש שם דכל שבויה מחמת נפשית חיישינן שמא מחמת פחד הריגה נתרצית כדי להציל את עצמה. ולהכי אסורה גם לבעלה ישראל וע"כ בכה"ג איכא חזקה שודאי השתדלה בזה להבעל כדי להציל את נפשה כיון דאסרינן אף לבעלה ישראל דמספיקא לא הוה מפקעינן מבעלה ואף לדעת הרמב"ן ושאר הראשונים דס"ל דלא אסרינן אלא לכהונה כבר בארתי שם דדוקא בא"א כיון דהדין בה שתהרג ואל תעבור ואף היכא דמאנסין אותה אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה מפני שהיא קרקע עולם מ"מ להתרצות להבעל מדעתה ודאי דאסורה ע"כ לא חיישינן לשמא נתרצית כדי להנצל משא"כ בפנויה דסובר הרמב"ן דהדין הוא שתעבור ולא תהרג כמו שהובא ביו"ד סי' קנ"ז בהג"ה ולכך אמרינן דהיא נתרצית כדי להנצל מן המיתה. ואמו של ינאי המלך דהיתה פנויה ושבויה מחמת נפשות ע"כ אמרינן דודאי נבעלה כדי להנצל עצמה מן המיתה ולכך אי נשבית ודאי אסורה ושבויה כה"ג אסורה דאורייתא לכך ס"ל לאביי דע"א נאמן לפסול את ינאי מן הכהונה וגם בתרי ותרי ליכא ס"ס כנ"ל:
ואף לפי"ד דלא כהפ"י מ"מ אין הכרח מדברי השה"ג והרמ"א דר"ל מהני לדבריה לאוסרה על בעלה אף למשנה אחרונה גם באשת כהן דלא כדברינו משום דנ"ל דר"ל קילא הרבה משבויה דהא ר"ל לבד בלא אמירתה אין על האשה שום חשש לאוסרה על בעלה ולא יצאה כלל מחזקת היתר לבעלה ככל אשה דעלמא. לכך לא מהני אמירתה כלל לאוסרה על בעלה אף שיש ר"ל לדבריה. אבל שבויה כיון דבלא אמירתה נמי צריכה עדות להתירה ובלא עדות אסורה על בעלה ויצאה מחזקת היתר לבעלה ע"כ מהני אמירתה אף למשנה אחרונה ולא מהני עדות ע"א בלבד להתירה נגד אמירתה:
ומטעם זה ס"ל להרשב"א דאף באשת ישראל שקדשה אביה כשהיא יותר מג' שנים ויום אחד דבזה אם אומר פ"פ מצאתי מותרת מטעם ס"ס ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון] מ"מ אם היא מודית שזינתה תחתיו וברצון אסורה. ולא אמרינן עיניה נתנה באחר ואין בדבריה כלום ובלא דבריה איכא ס"ס ומותרת כמבואר להדיא בדברי הרשב"א הובא בש"מ בסוגיא דפ"פ יעו"ש. והא הרשב"א לא ס"ל דר"ל מהני לדבריה כמש"ב בספרי שם בכלל ב' יעו"ש. מ"מ היכא דמצא פ"פ אסורה ולא מתירינן מטעם ס"ס. והטעם כיון דמצא פ"פ ויצאה מחזקת נשים דעלמא. ואנו צריכין לדין עליה ולהתירה מטעם ס"ס וא"כ יש כנגד זה מה שהודית בעצמה וצריכין לומר ע"ז שמא עיניה נתנה באחר וא"כ בזה שהודית מגרע כח הס"ס ולא נשאר לנו אלא ספק אחד שמא עיניה נתנה באחר או לא. ולא דמי לשארי נשים דמתירן אתהן מצד טעם זה לחוד משום דלא אתילד בהן ריעתא כלל ואפי' נמצאו עליהן דברים מכוערין כהני עובדא דשילהי נדרים מ"מ לא יצאת אשה זו מחזקת היתר כי בלא אמירתה אין שום חששא עליה כ"א לבעל נפש שרוצה להחמיר על עצמו כמש"כ הר"ן משא"כ הכא דמהני הריעותא שנמצאת בה שיצאת מחזקת היתר. והתרתה הוא רק משום ס"ס ע"כ אין אנו יכולין להתירה היכא שהיא אומרת שאינו כן. וכן משמע מדברי הראשונים שמוקמי הסוגיא או בשהיא שותקת או מכחשת. ולא הוזכרו בדבריהם אם הודית שזנתה [תחתיו וברצון באשת ישראל] ומחמת שאין אנו חוששין לדבריה ע"כ באשת ישראל שקבל אביה קדושין כו' איכא ס"ס ולכך מותרת ובאשת כהן כו' דאינו אלא ספק אחד אסורה אלא ודאי דהכא מהני דבריה וכדאמרן:
ובזה נסתרו דברי הגאון בעל צ"צ סי' פ"ב באלמנה שניסת לכהן ובזמן מועט משניסת ילדה. והיא הודית שזנתה עם בעל אחותה. וכתב שם דאי לאו משום חומר איסור כהונה היה מתירה משום דאמירתה אינה כלום דשמא עיניה נתנה באחר. והביאו ג"כ הב"ש בסי' קט"ו. ולפ"ד דבריו תמוהין דכיון דאנו צריכין להתירה משום דאמרינן דלכשר נבעלה היכא שרוב כשרים אצלה והאיך אפשר להתירה היכא שאומרת דהדבר אינו כן. ודמי זה להא דפ"פ מצאתי שיכולין להתירה מטעם ס"ס אפי' היכא שהיא אומרת שזינתה תחתיו. ואעפ"כ כתב הרשב"א בהדיא שבכה"ג אסורה. והיינו משום שבזה שהודית מגרע כת הס"ס וכמש"ב ה"נ נהי דאם לא הודית הוה אזלינן בתר רובא והוי אמרינן דלכשר נבעלה אבל השתא דאומרת שלפסול נבעלה מגרע את הרוב ומהני דבריה שלא ניזל בתר רובא:
סימן ד
כבוד הרב הגאון מו"ה בנימין זאב וואלף נ"י אב"ד דק"ק יעקאטערינאסלאוו:
תשובתו השניה הגיעתני ג"כ מכבר. ובל יתפלא כת"ר על אשר אחרתי עד הנה להשיבו. באשר בימים אלו רבו טרדותי למעלה ראש וזמן רב לא הייתי בביתי. וגם עתה לא הונח לי עדנה להשיב תשובה ארוכה ולפלפל עם כת"ר בדבריו היקרים. רק אשיבהו בקצרה הלכה למעשה מה שנ"ל בנ"ד דיש לסמוך ע"ד הב"ח ורוב חכמי אשכנז שהסכימו להתיר בנ"ז ממש. והט"ז והב"ש הביאו להלכה. א"כ מי יכול להחמיר נגד דעתם. ובפרט במילי דרבנן אשר לא החמירו רק לכתחילה אבל בדיעבד לא תצא. והנה הנוב"י תמה ע"ז דהאיך לא חששו דאולי נצל ע"י מחילה של דגים. ואף שתירוץ הגאון מהור"י ז"ל מלונטשיץ כיון דהחוף הוא קרוש לכך אין חוששין למש"ד הוא נכון. אבל מ"מ הא תירץ זה לא יעלה רק בעובדא דהב"ח בסי' ע"ט. אבל בעובדא דהב"ח בסי' ק"ד דשם היה בתחלת קרוש הנהר כדמוכח שם א"כ ודאי הסברא נותנת שבמקום שהוא מכוסה למעלה ואינו מגולה לאויר לא שלט שם עדיין הקרח. א"כ בשם ודאי איכא למיחש למש"ד. ומ"מ לא חשש הב"ח גם התם למש"ד ע"כ נ"ל לומר דבר חדש כיון דבמקומותינו אינה מצויה כלל מש"ד ולא שמענו מעולם שתהא נמצאה אצל חוף הנהר מש"ד שיכול האדם לכנוס לתוכה. ע"כ אין לנו לחוש לזה כלל. דהא אמרינן להדיא בגמרא דבמקום שאינה מצויה אין לחוש לזה דאמרינן שם (קכא.) א"ה מים שיש להם סוף נמי ליחש למש"ד ומשני במים שיש להם סוף מש"ד לא שכיחא א"כ במקומנו דגם במים שאין להם סוף אינה מצויה כלל מש"ד אין לנו לחוש למש"ד. ובזה י"ל ג"כ קושית הריטב"א שהקשה ע"ד רב שילא דהתיר באגמי דסמקי דהאיך לא חשש למש"ד יעו"ש מה שדחק בזה. אבל לפי"ד ניחא משום דלאו בכל המקומות מצויה מש"ד בשפת הנהר ורב שילא דהיה בבבל דשם הארץ מצולה איכא למימר דשם אינה מצויה מש"ד אפילו במים שאין להם סוף. וכן נ"ל לדקדק מדברי התוס' (שם:) ד"ה אין מזכירין כו' דכ' במים שאין להם סוף יש לתלות בדף וגל טורד. ולא הזכירו מש"ד. משום דלאו בכל המקומות יש לחוש למש"ד. וכן י"ל בזה תשובת מהר"ם מרוטנבורג סי' תתקע"א דלא חש למש"ד ולא הזכירה כלל. ויש להביא ראיה לדברינו מדברי הירושלמי דשם ליתא על עובדא דרבי במש"ד כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה כמו דאיתא בגמרא דידן. ונראה דטעמם היא משום כיון דחכמים אסרו במים שאין להם סוף בכל המקומות אף היכא שאינה מצויה מש"ד כלל לכך לא שייך לומר ע"ז כמה גדולים דברי חכמים שאמרו משאל"ס אשתו אסורה כיון דע"כ עיקר איסורם לאו מהאי טעמא משום דחששו למש"ד כיון דאסרו בכל המקומות שאינה מצויה כלל מש"ד. וע"כ דעיקר איסורם הוא משום דחששו להצלות אחרות. ולפי הגמרא דידן ע"כ צ"ל כיון דבמקום שמצויה מש"ד צריך למיחש להצלה מש"ד. ואיכא נפקותא לדינא היכא דלא שייך שאר הצלות איכא למיחש להצלה ע"י מש"ד ע"כ שייך גם ע"ז לומר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה. כנ"ל בזה:
אך מה שעומד לכאורה נגד דברי הב"ח הנ"ל הוא תשובת מהרמ"מ הנ"ל דמפשטות דבריו דמסיים שם אבל מה נעשה אין לנו אלא דברי רבותינו משאל"ס אשתו אסורה. משמע דס"ל דהחכמים גזרו ואסרו בכל מים שאין להם סוף אף במקום דליכא הצלה כלל כיון דלפעמים איכא הצלה ע"י גל או ע"י דף לא רצו חכמים להקל בזה ואמרו דבכל מים שאין להם סוף אשתו אסורה. וכן ראיתי שהגאון מהר"י ז"ל בתשובת מנחת עני סי' ס"ו הקשה על הב"ח מתשובת המהרמ"מ הנ"ל. אבל באמת הב"ח בעצמו הרגיש בזה בתשובה אחרת סי' ע' דאפשר לפרש כן בדברי הגמרא דחכמים אסרו בכל מים שאין להם סוף. והביא ראיה ברורה דא"א לומר כן. דא"כ האיך התיר רב שילא באגמי דסמקי. ואני אפרש דבריו באריכות יותר. דהא זה ודאי דאגמי דסמקי הוא נכלל בכלל מים שאין להם סוף כיון דאינו יכול לראות מארבע רוחותיו. דליכא למימר דרב שילא היה סבר דמשאל"ס מיקרי דוקא נהרות המושכין ושם איכא למיחש שהמים דרך זחילתם במורד במרוצה הוליכוהו למרחוק ושם עלה. אבל היכא דקוו וקיימי כיון דהמים בעצמם לא יוליכוהו למרחוק מיקרי מים שיש להם סוף. דא"כ לפי טעותו של רב שילא כל הימים נמי צריך לקרות מים שיש להם סוף וזה ודאי א"א לומר דרב שילא יטעה בזה כיון דבמשנה מפורש להדיא דימים מיקרי משאל"ס אע"ג דקוו וקיימי. אע"כ צ"ל דגם רב שילא ידע דאע"ג דקוו וקיימי כיון דאינו יכול לראות מד' רוחותיו מיקרי משאל"ס. רק דסבר דדוקא ימים כיון דשם הגלים מצוין הרבה איכא למיחש שמא נצל ע"י גל. אבל באגמי דסמקי כיון דשם אין הגלים מצוין והצלה ע"י גל ג"כ אינה מצויה כ"כ לכך לא חיישינן שמא נצל ע"י גל. וכיון דליכא הצלה באגמי דסמקי אע"ג דזה הוי משאל"ס כיון שאינו יכול לראות מארבע רוחותיו מ"מ מותרת. א"כ מוכח דהחכמים לא אסרו בכל מים שאל"ס אע"ג דאין לו הצלה כלל. והא גם רב שילא דהדר בו ואסר הוא מטעם אחר כיון דלפעמים איכא גלים גם באגמי דסמקי איכא למיחש שמא גלים אשפלו. וזה היה סברת רב ושמואל דאסרו. אבל במקום דליכא הצלה כלל ודאי דגם מים שאין להם סוף דינם כמים שיש להם סוף ולא אמרינן לא פלוג רבנן. והדבר ברור דגם כוונת המהרמ"מ להחמיר הוא לא מטעם דלא פלוג אלא בהך עובדא גופה איכא חששא שמא עלה אלא שהוא בדרך רחוקה כיון דאיכא סלעין וטרשין. וע"ז שפיר דן המהרמ"מ דאין לחלק במשאל"ס דכל הצלת במשאל"ס היא בדרך רחוקה ומ"מ אסרו חכמים. אבל במקום דהצלה היא ממש בדרך נס כעובדא דהב"ח אין לנו לחוש למעשה נסים. וכן יש להביא ראיה לדברי הב"ח מהירושלמי דפ' האשה בתרא ה"ד דאיתא שם אמר רבי אבהו אם הים גליני והביט לארבע רוחותיו וראה שאין שם ברייה משיאין את אשתו. וע"ש בהג"ה דפי' הים גליני שהיה שקט ונח ואין הרוח מנשבת כלל קורין לו בערבי גליני ובלע"ז קלמא ע"כ. והפי' הזה נכון מאד בדברי הירושלמי. א"כ מבואר להדיא דאף במים שאין להם סוף במקום שאין לחוש לגל ולדף משיאין את אשתו. אך לכאורה יש להקשות ע"ז מדברי הגמרא שם (קטו:) דאיתא שם ת"ש מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כעד אחד דמיא וקתני השיא ותסברא מים שאל"ס נינהו ומים שאל"ס אשתו אסורה ע"כ. ומאי קשה ליה להגמ' דילמא העידו הנשים דהיה אז הים שקט ונח מהרוח וגם לדף ליכא למיחש כיון דהספינה טבעה ולא נשברה. אח"כ מצאתי שהגאון בעל משכנות יעקב בס' קהלת יעקב העיר בזה. ותירץ דס"ל להגמרא דסתם טביעת הספינה היא מסערת הרוח ומגלי הים. יעו"ש שהביא עוד ראיות מהירושלמי שאם הים שקט דליכא למיחש לגל ולדף מתירין את אשתו. ויש לצרף עוד לדברי הב"ח בנ"ד מה שנאבד זכרו זה זמן רב ולא נשמע ממנו כלום. וכבר כתב הר"א מוורדין להתירה בכה"ג אפי' לכתחילה משום דאומדנא דמוכח הוא שאם היה חי בא לביתו. ואף שכבר השיגו הראב"י ודעמי' כמבואר במרדכי ודבריהם נראין בש"ס דהא לא קיי"ל כרב אשי דאזיל בתר אומדנא דצורבא מרבנן קלא אית ליה. אבל הא כבר כתבו האחרונים שעתה נשתנה הזמן מכפי שהיה בימיהם שעתה קבוע בי דואר במתא בכל המדינות הידועות ואפי' מארצות הרחוקות מגיעים מכתבים בזמן קצר ואם היה עולה מן המים היה מודיע לביתו ע"י אגרת. א"כ אפשר לומר דזה עדיפא מצורבא מרבנן דשאני צורבא מרבנן דאפשר דלא נתפשט הקול בכל מקום. אבל השתא בזמנינו א"א שלא יתפשט הקול בכל מקום או ע"י בי דואר או ע"י מ"ע. אף שחלילה לנו לסמוך על טעם זה בלבד להקל במשאל"ס לכתחילה. אבל מ"מ צירוף לדברי הב"ח ודאי יש לצרף זה. א"כ לאחר י"ב חודש משנטבע ונאבד זכרו וזה השיעור כבר כתב הגאון בעל עזרה נשים יעו"ש. גם אנכי מסכים להתירה באם יסכים לדברינו עוד רב אחד מפורסם אז יכול כת"ר להושיב ב"ד של שלשה ולהתירה:
כ"ד י"נ דו"ש בא"ר יו"ט ליפמן הכהן.
סימן ה
שאלה בתולה אחת בת איש נכבד נתפתה מבחור אחד נבל ורע מעללים להתקדש לו. והכינו פונדק לזה והזמין הבחור שלשה אנשים מהשוק שיהיו עדים לראות הקדושין וקדשה בפניהם. ונגבה עדות בפני ב"ד והעידו בתו"ע שקדש אותה כדין וכדת. ושניהם הודו על הקדושין. אך אח"כ אמרה הבתולה שאינה מתרצה לזה בשום אופן שבעולם. ואביה טוען שכמעט נוגע לו דבר הנבלה הזאת לפ"נ. כי המקדש הוא בליעל ריק ופוחז ורע מעללים. והנה הביא האב עדים שהעידו בתורת עדות שעד אחד מעדי הקידושין שהזמינם לזה הוא מגולח זקן מחלל שבת בפרהסיא וכמה פעמים ראו אותו מעשן פאפיראסן בשבת. ושלחו אחריו כמה פעמים שיבוא לב"ד ולא רצה לבוא. וקבלו ב"ד עדות שלא בפניו וגם עד אחר מעדי הקידושין אומר שיודע ע"ז העד שהוא מחלל שבת בפרהסיא והעד השני אינו ידוע לנו אם הכיר את הפסול אם לא כי מת הוא. אחר כ"ז רצה אביה לתת לו כסף רב למען יתן לה ג"פ. אך הוא לא אבה שמוע לו ואמר שלא יגרשנה לעולם. ועתה נסע מהעיר ולא נדע עקבותיו איה. עכ"ד השאלה השלוחה אלי לחות דעתי בזה. אחר שכבר צדד בזה רב אחד מג' זמנינו להקל ולבטל הקידושין. והנה שלחתי לשם שידרשו מהבתולה הנ"ל אם יודעת היא אם היה לה בעת הקדושין הסמנין המבוארין בברייתא נדה (מז.) דזה הוא סימני בגרות או לא. והשיבה שהיא יודעת בבירור שבעת הקדושין לא היה לה הסמנים העליונים:
תשובה בתחלה נבאר ע"ד פסול העד אם מהני העדות שנגבה שלא בפניו. הנה דעת הריב"ש בסי' רס"ו דבהזמה שלא בפניהם לא הוה הזמה לחייב את העדים עונש הגוף ועונש ממון אבל לפסול העדים ולבטל עדותם לגמרי ודאי דמהימני אף שלא בפניהם. ודקדק כן מדברי רש"י דכתובות. אמנם הרלב"ח בסי' קנ"א חלק עליו ואמר שפירושו זה מחודש או זר. ובתוך דבריו כתב שההפך מבואר בלשון רבינו ז"ל וז"ל ועוד מבואר זה בלשונו שכתב לפיכך אם מתו העדים שהזימם אין כאן עדות שהרי הכחישו זא"ז. נראה דב' העדיות שוות ושתיהן מוכחשות ואין כאן שום עדות לא הא' ולא הב' כדבריו עצמו למעלה שכתב אבל ב' הכתות המכחישות זא"ז אין כאן עדות וכו' הרי מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל שאין דעתו כדעת ריב"ש ע"כ. והמהרי"ט בסי' ל"ז מישב דברי הריב"ש שלא יסתירו דברי הרמב"ם ז"ל ולפיכך אם מתו העדים האלו קודם שיזימו אותן בפניהם אין כאן עדות לענין תשלומין קאמר דלא מחייבו יורשים ליתן שהרי הכחישו זא"ז וחידוש הוא שחדשה תורה דוקא בפניהם עכ"ל. והגאון ר' חיים יונה תאומים תמה ע"ז דהא חיוב עדים זוממים הוא קנסא א"כ הדבר ברור שאין היורשין חייבין לשלם בעד אביהם כיון שהמוריש עדיין לא נתחייב. ועוד תמה מאי אין כאן עדות שהרי הכחישו זא"ז אין היורשין חייבין לשלם הול"ל. והנה הקושיא הראשונה לא ידעתי מנ"ל להגאון הנ"ל לחלק על המהרי"ט כאלו זה דבר ברור. מבואר להדיא דאין היורשין חייבין לשלם קנס בעד אביהם אם מת קודם העמדה בדין לא נוכל לומר דאינו כן דאף שחיוב הקנס הוא רק בעת העמדה בדין אבל מ"מ כיון דהחיוב הוא על המעשה דקודם לכן א"כ אף היורשים מחויבין לשלם בעד אביהם דהחיוב הוא מתחיל משעת המעשה אך גמר החיוב הוא בעת העמדה בדין. וראיה לזה דהא שור תם שהזיק אף לר"י אם מכרו קודם העמדה בדין אינו מכור רק לרדיא אבל אח"כ חוזר וגובה ואם נאמר דגבי קנס קודם העמדה בדין לא היה עליו לחייב כלל א"כ אמאי אינו מכור לגמרי. וע"כ צ"ל דאף גבי קנס החיוב מתחיל מעת המעשה. וכן יש להביא ראיה מדברי הירושלמי דהובא בת' כתובות (כט.) ד"ה ועל אשת אחיו דכתב שם ומיהו בירושלמי מוקי לה כשבא עליה עד שלא מת ומת. אך זה יש לדחות ואכמ"ל. אמנם קושיא השניה שהקשה דאמאי כתב הרמב"ם דאין כאן עדות היא קושיא גדולה לפי"ד המהרי"ט. ונראה לישב דברי הרמב"ם בדרך אחר דהא כבר כתב הרמב"ן לישב דברי רש"י דפי' פסולי עדות הם משחקי בקוביא. וא"כ קשה דאמאי לא מהימני בתראי לפסול אותם ואמאי אמרינן דאינם נאמנים והוו תרי ותרי ותירץ דרש"י סובר כיון דכבר מתו העדים לא שייך לפוסלם ועל מנה שבשטר הם מעידים. ודווקא מחיים מצי למפסלינהו שהרי הם אינם נאמנים לומר אין אנו גזלנים שהם נוגעין בעדותם להכי קתני בברייתא ומתו. וכן כתב הרמ"א בסי' מ"ו סעי' ל"ז לחלק בין מת לעודם חיים אם פוסלים העדים בתרייתי לעדי השטר בגזלנותא [אך הש"ך שם הביא שכמה ראשונים אינם סוברים כן ואף שמתו נאמנים לפוסלו] א"כ אין רחוק לומר שגם הרמב"ם סובר כשיטה זו כיון שכבר מתו לא שייך לפוסלם. א"כ גבי הזמה נמי כיון שכבר מתו העדים לא מצי למיפסלינהו. אך אם הזמה שלא בפניהם הוי הזמה א"כ אף שמתו מ"מ כיון דמהני הזמתם אף שלא בפניהם ומאמינים להו בודאי עדות הראשונים בטלים לגמרי. אבל כיון שהזמה שלא בפניהם לא הוי הזמה אף שאם היו הם בחיים מ"מ נאמנים עדים השניים לפסול את עדות הראשונים ולבטל עדותם לגמרי כשיטת הריב"ש. אבל היכא שמתו ולא שייך למיפסלינהו ע"כ אין כאן עדות כלל והוה כמכחישים זא"ז. כן הוא כונת הרמב"ם ז"ל. ולפי"ז יהיה מדוקדק יותר דברי הרמב"ם מה דמסיים לפיכך אם מתו העדים כדי לדקדק מזה אבל אם העדים הראשונים חיים אף אם הוזמו שלא בפניהם הוי הכחשה לגמרי כד' רש"י. ובאמת דברי רש"י מורים יותר כדברי הריב"ש. וכן הריטב"א כתב כדברי רש"י. ועיין מהרנא"ח על כתובות דפירש בדברי רש"י כדברי הריב"ש בפשיטות. ועיין בתשובת המהר"ם אלשקר סי' ס"א אף שכתב להרלב"ח שדבריו נכונים כנגד דברי הריב"ש. מ"מ כתב בסוף שבדברי רש"י אין בידו להכריע. וכבר הכריע המהרי"ט וכתב שדברי רש"י אינם סובלים פי' הרלב"ח ועיין ש"ך ס"ס ל"ח דאף שחלק על דברי הריב"ש גבי הזמה מ"מ הסכים בזה לדברי הריב"ש שיכול לפוסלם בגזלנותא לעדות שלא בפניהם אבל לא לשבועה כי מה להם בכך שפוסלין להעיד יעו"ש:
אמנם אח"כ ראיתי שגדולי האחרונים המהריב"ל בספר ד' סי' ב' והדברי ריבות סי' ש"ל והמראנ"ח סי' ס"ח כתבו דקשה להקל גבי עדי קידושין אם פסלו אותם שלא בפניהם משום דזהו פלוגתא דרבוותא אם יכול לפסול עדות שלא בפניהם כי הב"י הביא בא"ע סי' מ"ב דחכמי טלדולא חלקו על ר' מנחם הארוך שקבל עדות שפסלו עדי קדושין שלא בפניהם ורצו לנדות אותו. אף שבנידן דידן שלחו אחריו כמה פעמים ולא בא מ"מ לכאורה קשה להקל דהא דעת הרא"ש הוא דקבלת עדות בפניו הוא מדאורייתא לכל דבר כמו שהוכיח הגאון רעק"א בסימן צ"ט מתשובת הרא"ש דס"ל דהא דמהני קבלת עדות שלא בפניו בממונא היכא דאיכא אונס ושלחו אחריו ולא בא הוא מטעם תקנת חז"ל לאפוקי ממונא. א"כ כ"ז בממון. אבל מאי מהני גבי פסול עדי קידושין מה ששלחו אחריו ולא בא. אבל אח"כ התבוננתי וראיתי דזה בודאי גם חכמי טלדולא מודים היכא דא"א לקבל העדות הפוסלין עדי קדושין בפניהם בשום אופן ודאי דמקבלין אף שלא בפניהם דהא התוס' הרא"ש הרמב"ן הרשב"א הרא"ה הריטב"א והר"ן בכתובות (יט:) כולם כתבו דיכול לפסול בגזלנותא אף שמתו ואינם לפנינו. וזה ודאי דחכמי טולידולא שהיו מאוחרים בזמן לכל הני הראשונים כידוע שהם היו בזמן הריב"ש לא יחלקו על כל הני הראשונים. אע"כ משום דהתם הוה עובדא דהיו יכולין לקבל בפניהם ע"כ חלקו חכמי טולידולא על ר"מ הארוך. אבל היכא דא"א לקבל העדות בפניהם כו"ע מודים דמקבלין אף שלא בפניהם. ונראה דדעת חכמי טולידולא הוא דטעם דכל הני ראשונים דס"ל דהיכא דמתו ואינם לפנינו מ"מ יכולין לפוסלן בגזלנותא. משום דס"ל דקבלת עדות בפניהם הוא רק מדרבנן בלבד כמש"כ הרשב"א בחי' לב"ק. וכן כתב הב"י בסי' כ"ח בפשיטות. ולכך במקום שא"א לקבל בפניהם בשום אופן בכה"ג לא העמידו חכמים דבריהם כלל. אמנם הרא"ש דס"ל דקבלת העדות בפניהם הוא דאורייתא ומ"מ ס"ל דיכול לפוסלן בגזלנותא אף דמתו. ע"כ סובר כדעת הריב"ש דבפסול עדות אין צריך כלל לקבל העדות בפניהם. ודברי הרא"ש הם ראיה גדולה לדברי הריב"ש. דלא כדעת חכמי טלדולא והרלב"ח שחולקין עליו. הכלל מה שנ"ל לפע"ד דגבי פסול העדים היכא דא"א לקבל עדות בפניהם בשום אופן סברי כל הראשונים הנ"ל דיכולין לפוסלן אף שלא בפניהם. ולא מצאתי מפורש מי שמחמיר בזה רק מה שהביא הרלב"ח דברי הנמוק"י דכתב וז"ל והא דבפסולי עדות אין נאמנין היינו כגון שאמרו משחקי בקוביא הם וטעמא משום דמתו עדי השטר וכיון דאינם בעולם אינם נאמנים לפוסלן שלא בפניהם כיון דפסול גופייהו הוא. וכדאמרינן גבי הזמה אין מזימין את העדים אלא בפניהם אבל אם הם בעולם נאמנים אע"פ שכתב ידם יוצא ממקום אחר דכיון דאפסול גופייהו של עדים מעידין לאו תרי ותרי נינהו דאינהו לא מהימנא לאכשורי נפשייהו. וזהו אם נפרש פסולים משחקי בקוביא שהוא פסול הגוף וכדאמרן. אבל אם הם העידו שהם פסולין מחמת קורבא תרי ותרי נינהו ואין נאמנים וכדפרישנא עכ"ל. אבל כבר תמה עליהם המהרי"ט בסי' הנ"ל וכתב וז"ל ודבריהם אלו נגד הרמב"ן והתוס' והרשב"א שכתבו שנאמנים לפוסלן שלא בפניהם והנ"י בכ"מ שותה בצמא את דבריהם מ"מ דברי עצמו אינו יכול להולמן האיך אפשר לומר דמיירי בפסולי עדות ומתו ואינן נאמנין לפוסלם א"כ מאי פריך בגמרא ומגבינן בהו תרי ותרי נינהו הא ודאי כיון דאינם נאמנים לפוסלם שלא בפניהם מגבינן בהו שפיר כיון שהם חתומים על השטר דכמו שנחקר עדותן בב"ד דמי עכ"ל. ובאמת הוא קושיא חמורה מאד על הנ"י ונראה לפענ"ד דע"כ צ"ל דהנ"י סובר כדברי התו"י בכתובות דכתבו שם דהא דבתראי מהימני לפסול הראשונים בגזלנותא נמי חדוש הוא דמאי חזי דסמכי אהני סמוך אהני. ונראה דהם גרסו בב"ק (ע"ג.) א"ב דאסהידו תרי בחד א"נ דפסלינהו בגזלנותא. וכן גי' ר"ת עיין בש"מ. וצריך לפרש לפי"ד כמו לפי דברי ר"ת דאסהידו תרי בחד היינו שלא היה אלא עד אחד בלבד והזימו אותו. א"נ שהיו שנים אלא שאחד כבר נפסל בגזלנותא ולא נשאר אלא אחד ואח"כ הזימו שנים את השני. אבל אם שנים באו לפסול שנים בגזלנותא כיון שהם מסייעים אחד לחברו ואומרים שהשנים המעידין עלינו שאנחנו גזלנים הם מעידין עלינו שקר היה חדוש כמו הזמה דמאי חזי דסמכי אהני סמוך אהני. וגם סובר הנ"י כדברי הרלב"ח בזה דקאמר דאף אם נאמר דלפסול העדות נאמנים שלא בפניהם מ"מ גבי הזמה כיון דחדוש לכך הוא דוקא כשמעידין בפניהם אז נאמין לעדות האחרונים. אבל כשמעידין שלא בפניהם מאי חזי דסמכי אהני סמוך אהני לכך סבר הנ"י כיון דהוא סובר כהתוס"י דאף דפסלי בגזלנותא הא דנאמנים האחרונים לפסול אותם הוי חדוש לכך הוא דוקא שמעידין בפניהם. אבל שלא בפניהם מאי חזי דסמכי אהני סמוך אהני לכך הוי תרי כנגד תרי וא"כ אף לדברי הנ"י דוקא תרי כנגד תרי. אבל כשמעידין תרי על חד דלא הוי חדוש גם הנ"י מודה שיכולין לפוסלו אף שלא בפניו. א"כ יוצא לנו בנ"ד שהעידו תרי על חד שהוא פסול גם הנ"י מודה דיכולין לפוסלו אף שלא בפניו כנ"ל:
כעת עיינתי עוד בדברי הנמוק"י ולפי"ד נראה דכוונתו הוא כדברי הרמב"ן שמישב דברי רש"י דכיון דמתו ואינם בעולם לא שייך לפוסלם כיון דפסול גופייהו נינהו והם הא אינם בעולם. ואין כוונתו משום דאינם יכולין לפוסלן שלא בפניהם דהא הנמוק"י כתב אח"כ אבל אם הם בעולם נאמנים. אלמא דס"ל דיכולין לפוסלן אף שלא בפניהם. והא דכתב כדאמרינן גבי הזמה אין מזימין אלא בפניהם כוונתו הוא משום דהוא פי' דברי הגמ' דלא כדברי הריב"ש וס"ל מדקאמר אין מזימין אלא בפניהם ורק הכחשה הוא דהוי אלמא דעדותם אינה בטלה כמו שמדקדק הרלב"ח ז"ל. וא"כ קשה להנמוק"י דזה פשיטא ליה דיכולין לפוסלן אף שלא בפניהם א"כ אמאי אין עדותם בטלה לגמרי. ומזה מוכרח הנמוק"י לפרש דהכא קאי היכא שמתו כמו דאיירי הברייתא ולכך אין עדותם בטלה משום דלא שייך למפסילינהו כיון שאינם בעולם אבל אם הם בעולם ודאי דנאמנים לפוסלם ועדות הראשונה בטלה לגמרי. וכן פרשתי למעלה דברי הרמב"ם ז"ל. א"כ גם הנמוק"י סובר כדברי כל הראשונים שיכולין לפוסלם שלא בפניהם:
אמנם מה שרצה הרלב"ח לדחוק ולומר דשאני התם גבי קיום השטר כיון שבאו לפוסלן בשעת קיומו הוה כאלו פוסלן בפניהם לכך סברי הראשונים דיכול לפוסלן אף שלא בפניהם. אינו מובן כלל סברתו. והמעיין ברלב"ח יראה דגם אצלו היה הסברא הזאת רפויה בידו. ע"כ נראה עיקר כמש"כ דהיכא דא"א לפוסלו בפניו כו"ע מודים דיכולין לפוסלו אף שלא בפניו:
היוצא לנו מדברינו אלה דהעדות שנתקבלה שלא בפני העד לפסול אותו כיון ששלחו הב"ד אחריו כמה פעמים ולא בא הוי עדות מעליא לכולהו רבוותא. ויותר כתב הנוב"י מ"ק סי' ע"ב בשם תשובת הרשב"א דאף בד"נ היכא דא"א לקבל בפניו מקבלין אף שלא בפניו. אף שבאמת דברי הרשב"א תמוהים הם דסותרים לדברי הרשב"א בחידושיו לב"ק. וכבר העיר בזה הגאון רעק"א בתשו' סי' צ"ט יעו"ש. מ"מ גבי פסול עדים שלא בפניהם ודאי דיש לסמוך ע"ז:
אך עדיין לבי מהסס בזה כי לא נתברר בהשאלה אם היה המקדש בב"ד בשעה שקבלו ב"ד העדות לפסול את העד דהא לכאורה נראה דזה ודאי מעכב דהא הוא הבע"ד כיון שבאו לפסול העד שלו שהעיד על הקידושין א"כ בעי והועד בבעליו. אבל אח"כ מצאתי בתשובת מהרנא"ח סי' ס"ח דכתב וז"ל:
עוד יש כאן צד קולא אחרת מצד הטעם השגור בפי כל חכם לב והמקובל אצלנו מפי סופרים ומפי ספרים ומהרב ר' יצחק הדרבי ז"ל כתבו משם מהר"ר דוד ן' זמרא ושאר גדולי הדור דבעניני איסור אישות לא שייך לומר קבלת העדות שלא בפני ב"ד שהב"ד עצמם הם בעלי דין וכו' ובין להחמיר בין להקל איתמרא דזיל בתר טעמא כו' עכ"ל. וצירף עוד לזה סברת הסוברים דקבלת העדות שלא בפניו בדיעבד מהני יעו"ש. ולפי עד"נ עוד קולא בזה דהא אנן פסקינן בחו"מ סי' כ"ח לא אמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל המביא עדים לפטור את עצמו מקבלים. והא הכא האשה זו שהביאה עדים לפסול עדי המקדש היא באה רק לפטור את עצמה מתביעת המקדש שהיא מקודשת לו ע"כ יכולין לקבל אף שלא בפניו. ואף לדעת המהרי"ט חלק חו"מ סי' ל"ב דס"ל דלא בכל מקום מקבלין עדות שלא בפני התובע לפטור את עצמו אלא היכא שאנו באין להוציא מן הלוה שלא בפני המלוה ע"כ יכול להביא עדים שלא בפניו כדי לפטור את עצמו מ"מ נראה דאף לפי דבריו בכה"ג מקבלין עדות אף שלא בפני המקדש דהא כיון דאנן באין לאוסרה אכו"ע מחמת תביעת המקדש שהביא עדים בפנינו שקדשה. א"כ יכולה היא להביא עדים לפנינו לפסול עדיו כדי לפטור עצמה מתביעתה אף שלא בפניו כמו שהלוה יכול להביא עדים אף שלא בפני המלוה לפטור עצמו מתביעת המלוה. כיון שאנו באין להוציא ממנו. א"כ ה"נ אין לך הוצאה גדולה מזו מה שאנו רוצין לאוסרה אכו"ע מחמת תביעת המקדש. כנ"ל ברור:
ועתה נבוא לעיקר הדין אם נתבטלה כל העדות מחמת שנמצא אחד מהם פסול. הנה לפי הדעה הראשונה בחו"מ סי' ל"ו דס"ל דכיון שנצטרפו רק בראיה בעלמא היכא שנתכוונו להעיד ונמצא אחד מהם פסול בטלה כל העדות. א"כ בנ"ד ודאי שנתבטלה כל העדות. דכיון דהזמינם להיות בעת הקידושין ועשו הדבר בחשאי בודאי עיקר כונת כולם היה להעיד אח"כ בב"ד על מעשה הקידושין שנעשה בפניהם ומחשבתם נכרת מתוך מעשיהם מה שבאו כולם וגם הפסול עמהם להעיד אח"כ בב"ד. והנה הב"י תפס שם עיקר כדיעה זו. והדיעה השניה דבעי ראיה והגדה ביחד הביא רק בשם וי"א. וידוע הכלל בכל האחרונים דכל מקום שכתב הב"י הדיעה השניה בשם וי"א תפס לו עיקר כהדיעה הראשונה. וגם הש"ך בסק"ח כתב דנ"ל עיקר כדיעה זו. והגאונים בעל ישועת יעקב ואבני מלואים דכתבו באה"ע סי' מ"ב סק"ה דאנן קיי"ל דאינה בטלה העדות אלא דוקא שיעידו ג"כ בפני הב"ד. לא ידעתי איה איפוא מצאו דאנן קיי"ל כן. אך מידי ספיקא בפלוגתא דרבוותא ודאי לא נפקא. דהא כמה גדולי הראשונים התוס' הרמב"ן הרשב"א הרא"ש הר"ן כולם סברי כדיעה השניה דבעי ראיה והגדה ביחד לבטל עדות הפסול את עדות הכשרים. ואף שבנ"ד היה ג"כ הגדה יחד בב"ד מ"מ כתב הב"ש סי' מ"ב סק"ח חומרא גדולה גבי קדושין וז"ל שוב ראיתי לשיטת הרא"ש א"צ לזה אלא אע"ג שנתכונו לשם עדות והעידו כבר ס"ל דנתבטלה העדות היינו לענין דהב"ד א"י לפסוק עפ"י עדותן מ"מ המקדש קדש לפני כשרים עכ"ל. ונראה דגם דעת הב"ה כן. א"כ בנ"ד כיון ששניהם מודים על הקידושין קשה להקל לפי דעתם. אע"ג שדעת הריטב"א בשם מורו [הוא הרא"ה] הביאו בגיטין (יח:) קידושין (מג.) הוא להיפך דדוקא בד"מ בעינן שיעידו לפני ב"ד ג"כ משום דכל העדות הוא רק אמירתם לפני ב"ד. אבל כאן דבעינן שגוף המעשה יהיה נעשה בעדים ואם לא נעשה בעדים אף שהמעשה אמת לא מהני הקידושין כלל א"כ כשנצטרפו בשעת ראית העדות כל העדות בטל יעו"ש. אבל מ"מ הא כתב הריטב"א דקשה להקל נגד שאר הפוסקים שבאמת התוספת הרשב"א והרא"ש ס"ל דגם בקידושין בעינן גם הגדה בב"ד. אבל מחמת ראיה בלבד לא נתבטלה עדות הכשרים גם בקידושין וכן כתב הרשב"א בהדיא בתשו' סי' א' קפ"ט ע"ד הקדושין שנעשה במעמד הקרובים והם לא כונו כולם להעיד וביאר שם הרשב"א כל השיטות דיש סוברים דבראיה לבד אם כונו להעיד בטלה העדות או שזימנום להעיד. וי"א דבעי דוקא נמי הגדה בב"ד. אבל אם לא כוונו להעיד לכו"ע אין ראית הקרובים פוסלת הכשרים. ומסיים שם כמדומה לי שכן הורה הרמב"ן הלכה למעשה. וזה דלא כדעת הריטב"א בשם מורו דכתב שם דלפי"ד אף אם אתו למחזי בלבד נמי בטלה כל העדות כמבואר שם בחי' הריטב"א לקידושין יעו"ש. א"כ לכאורה קשה להקל נגד דעת הב"ה והב"ש:
אבל לאחר העיון ראיתי שמדברי הראשונים מוכח דלא כדעת הב"ה והב"ש כי לפי"ד ע"כ צ"ל דהטעם דס"ל להראשונים דבעינן גם הגדה בב"ד ביחד עם הפסול משום דכיון שנצטרפו יחד עם הפסול בעת הגדה בב"ד הגדתן בטלה והוה כמו שלא הגידו כלל בב"ד. וע"כ גבי קידושין דאין צריך הגדה אם שניהם מודים לא נתבטלה עדות הכשרים אף כשהגידו גם יחד בב"ד. אבל באמת ז"א דא"כ לפי"ד במה נתבטלה הגדת עדות הכשרים במה שהגידו יחד עם הפסול כיון שלא הגידו יחד תכ"ד והא התוס' כתבו דאפי' אחר כ"ד נמי מבטל עדות הכשרים. ולפי"ד א"א לומר דלכך בטלה עדות הכשרים משום דנצטרפו בשעת ראיה ג"כ דהא לפי"ד הראיה שלהם אף שכוונו להעיד אינה בטלה רק הגדה שלהם בטלה כיון שהגידו יחד א"כ צריך להיות שהגדה תהא דוקא תכ"ד. וראי' לזה דהיכא דהביטול הוא מטעם הגדתם יחד בלבד בעי דוקא תכ"ד דהא הרמ"ה שהביא הטור ס"ל דאם נתכונו כולם להעיד אז אף בלא הגדה נמי בטלה כל העדות. אבל אם נתכוונו לראות אם הגידו יחד תכ"ד אז בטלה העדות שלהם. אלמא היכא דבטול עדות העד הכשר הוא מטעם שהגיד יחד עם הפסול ולא מטעם ראי' שראו יחד אז בעינן דוקא שיעידו תכ"ד. אלא ע"כ צ"ל דגם הני ראשונים מודים דבטול העדות הוא כיון שנצטרפו יחד בשעת ראי' ונתכונו כולם להעיד. אך דס"ל דמחשבה לבד לא מהני למשוי' עד ולא נקרא רק עד הרואה בלבד א"כ עד הפסול כיון דלא מיקרי עדיין עד אינו יכול לבטל עדות הכשרים רק כשהעיד אח"כ בב"ד יחד עם הכשרים אף לאחר כ"ד אז מיקרי עד הפסול עד המעיד ע"כ נתבטלה כל העדות שלהם משעת הראי' שנתכוונו להעיד. וכן הביא תהומים בשם המהר"ם אלשקר כדברי וז"ל התומים והיה נראה לכאורה דודאי אין צריך קרא לומר דצריכין לבוא לב"ד להעיד כמו שאמר בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ט"ו בשם חידושי ר"ן ורשב"א וז"ל דהוא הסברה דמה מעלה ומוריד המחשבה או כיון לבו להעיד או למחזי וכי המחשבה לבד מבטלת עדות אם לא בעושה מעשה דבא לב"ד ומעיד אז מחשבתו נכרת מתוך מעשיו דהרי בא לב"ד והעיד ע"ש עכ"ל. ומצאתי שכן מבואר להדיא בחי' הרמב"ן ז"ל לב"ב (קי"ג:) דכתב שם וז"ל ולפי דבריו נמי צריך הוא לפרש הא דאמרינן התם לאסהודי אתיתון בשהעידו כבר שאם לא העידו למה פוסלין אחרים והלא אינם נעשין עדים עד שיעידו דהא (תלמוד) הן עצמם נעשין דיינין בעדות אחרים ובודאי שזו דעת נוטה שאין מחשבה פוסלתן לכשרים אלא בשכבר העידו והפסולין עמהם עכ"ל. וכן משמע גם מתשו' הרשב"א הנ"ל דכתב שם וז"ל וי"א דאפילו הזמינום לעדות וכ"ש בשלא הזמינום אלא בשנתכונו הם להעיד אינם פסולין אלא א"כ נצטרפו עם הכשרים והעידו בב"ד כו' ותדע שכל שלא העיד נעשה דיין אע"ג דקיי"ל אין עד נעשה דיין כו' עכ"ל אלמא דגם הוא ז"ל ס"ל דעיקר הטעם הוא דבעינן גם הגדה בב"ד יחד משום דכ"ז שלא הגידו בב"ד יחד לא מיקרי עד המעיד רק עד הרואה בלבד ובמחשבה לבד אינו יכול לבטל עדות הכשרים כמ"ש המהר"ם אלשקר בשמו. א"כ אפי' בקדושין נמי אף דלא בעינן הגדה בב"ד מ"מ כיון שבאו לב"ד והעידו א"כ מחשבתם נכרת מתוך מעשיהם שכונו להעיד בשעת הקדושין ומיקרי עד המעיד א"כ בטלה עדות הכשרים משעת הראיה ואין לומר דכיון דגבי קדושין לא בעינן הגדה בב"ד א"כ אף לאחר שהעיד הפסול עמהם אין מועיל כלום לבטל עדות הכשרים דנימא דמיקרי עד המעיד דכיון דאין צורך כלל להעדתם גבי קדושין ובמה מיקרי עד המעיד. אבל באמת ז"א דהא גבי קדושין נמי צריכין להגדת עדים כדי למשוה לה א"א גמורה. דבלא הגדת העדים בפני ב"ד אינה אסורה לעלמא רק מטעם דשוי' אנפשא חד"א ואם בא עליה אחר אינו חייב עליה וכיון דמהני הגדת העדות בפני ב"ד גם גבי קדושין א"כ ממילא נקרא כולם עד המעיד ונתבטלה עדות הכשרים מחמת העדאת עד הפסול שהעיד עמהם משום דגם הוא מיקרי עד המעיד אבל הבטול שלהם הוא משעת ראיה שכוונו להעיד עם הפסול. ויותר מזה יש להוכיח כדברינו אלה מדברי הר"ן הובא בש"מ שם דכתב וז"ל אבל כל שהוזמן להעיד מיד נעשה עד ושוב אינו נעשה דיין לעולם ע"פ עדות אחרים וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכן ראוי להורות הלכה למעשה אע"פ שהרשב"א ז"ל לא כתב כן ונמצאו כללי השמועה שמחשבה בלבד אינו עושה אותו עד לא לפסול את הכשרים ולא לפסול את עצמו לדין. הוזמן להעיד נעשה עד לפסול את חברו אם הוא פסול ולפסול את עצמו לדין אפי' בעדות אחרים עכ"ל. והא הרמב"ן והר"ן ס"ל כשיטה זו דליבטול עדות הפסול את עדות הכשרים בעינן ראיה והגדה ביחד בב"ד. ואי אמרינן כשיטת הב"ה והב"ש דלפי שיטתם עיקר ביטול העדות הפסול את עדות הכשרים הוא רק בשעת הגדה בב"ד א"כ מאי מהני לבטל הפסול את הכשרים במה שהזמינם יחד להעיד כיון שעדיין לא הגידו בב"ד. אבל לפי"ד בעיקר הטעם דס"ל דבעינן הגדה בב"ד משום דכ"ז שלא העידו בב"ד במחשבה לבד שכונו להעיד לא מיקרי עדיין עד ולא מהני עדות הפסול לבטל את עדות הכשרים א"ש דמשו"ה ס"ל להרמב"ן והר"ן דכיון שהזמנום להעיד זה מיקרי מעשה ומאז מיקרי עד ולכך מהני לבטל הפסול את הכשרים כיון שהזמינם יחד וגם מיקרי עד לענין דאינו יכול להיות דיין אח"כ בזה. ועד כאן לא פליגי הני ראשונים על הרמב"ן והר"ן דבהזמנה לבד אינו מבטל עדות הפסול את עדות הכשרים רק כשהגידו ממש בב"ד יחד משום דס"ל דבהזמנה לבד לא מיקרי עדיין עד ולכך ס"ל דיכול להיות דיין בדבר. אבל גם הם ס"ל דלכך בעינן הגדה בב"ד דוקא משום דאז מיקרי עד המעיד אבל הבטול הוא משעת הראי' שכונו להעיד א"כ אף גבי קדושין נמי לא הוי קדושין וכמשב"ל דלא כהב"ה והב"ש כנ"ל לפע"ד ועיין בתשו' לחם רב שאלה כ"ו מה שהאריך שם להחמיר בענין הקדושין ושם הי' שניהם מודים על הקדושין מ"מ לא החמיר מטעם הב"ה והב"ש. ונראה דלא ס"ל כמוהם וכן הוכיח הגאון בעל עצי ארזים מתשו' מהר"ם פאדאווה דלא ס"ל כהב"ה והב"ש:
המתבאר לנו מכל דברינו שבנ"ד יש להקל ולבטל הקדושין. חדא דהא כמה גדולי הראשונים ס"ל דבראי' וכוונו להעיד לבד עם הפסול מהני לבטל הקדושין וכן הסכים הב"י והש"ך כדבריהם. ואף לדעת הראשונים דס"ל דבעינן ראיה והגדה ונחמיר כדעת הב"ה והב"ש. מ"מ הא שיטת הרמב"ן וכן הסכים הר"ן דכן ראוי להורות הלכה למעשה דבהזמנה להעיד אף שלא הגיד בב"ד נמי בטלה עדות הכשרים וכן פסק הב"י בסי' ז' דאין עד נעשה דיין דכיון שהזמינו להעיד אינו יכול להיות דיין בדבר והביא הדעה השניה דיכול להיות דיין רק בשם וי"א. והכא בנ"ד בודאי הזמינם לכולם לכתחילה כדי להעיד אח"כ בב"ד א"כ אף לדעת הב"ה והב"ש נמי בטלה העדות משעת ראיה. ועוד יש לצרף בזה שכמה גדולי האחרונים לא ס"ל כהב"ה והב"ש וגם גבי קידושין כשהנידו יחד בב"ד עם הפסול בטלה הקדושין אף ששניהם מודין על הקדושין כי הבטול משעת הראי' שכוונו להעיד וכן הוכחתי למעלה שנראה עיקר כדבריהם. וגם הא יש לצרף דעת הריטב"א בשם מורו דגבי קדושין כשיש פסול ביניהם בטלין הקדושין משעת ראי' לחוד ולא בעינן כלל הגדה בב"ד:
מ"מ מחמת חומר איסור ערוה יראתי להקל מטעמים הנ"ל לחוד וצרפתי בזה עוד טעם אחר דהא אף לפי"ד הב"ה והב"ש אינה אסורה לעלמא רק מטעם הודאתה בלבד דשוי' אנפשה חד"א שהודה שקבלה קדושין בפני עדים א"כ אם היתה מכחשת אח"כ ונותנת אמתלא לדבריה. נאמנת כיון שאין כאן עדים להכחיש דבריה שהעדים אינם נאמנים לב"ד ואינם יכולין לפסוק על פיהם מחמת שנצטרפו עם הפסול. א"כ כ"ש בנ"ד שאינה מכחשת כעת דבריה הראשונים לגמרי רק שטוענת עתה שיודעת בעצמה שלא הי' לה אז בעת הקדושין סימנים עליונים שזהו סימני בגרות ולא היה לה כח לקבל קדושין בלא דעת אביה נאמנת על עצמה לעקור דבריה הראשונים ואין לך אמתלא גדולה מזו כיון שלא חקרו ב"ד ממנה לכך לא טענה אז כן. ואין לומר דאין להאמין לה כיון שהיא טוענת נגד חזקה דרבא שכיון שהגיעה לכלל שנים מקודם זמן הרבה א"כ מסתמא הביאה סימנים וששה חדשים אח"כ הגיעה לבוגרת דהא אין בין נערה לבוגרת אלא ששה חדשים בלבד אבל באמת ז"א דהא אפי' בחזקה גמורה כתב הפנ"י בכתובות (כב:) וז"ל אמנם לאחר העיון יגעתי ומצאתי דעת קדושים שהרשב"א סובר דלעולם לא אמרה תורה דאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשה תורה ספק זה כודאי עד שהב"ד עונשין וסוקלין על חזקה כיון שהעובר מוזהר עליו בודאי. משא"כ אם העובר אומר ברי נגד החזקה וכן מצאתי בחידושי מהרש"א ביבמות פ' האשה עכ"ל. וכן כתב הגאון מהר"ח ז"ל בחוט המשלש ס"י וז"ל וגדולה מזו נראה דעת רש"י דאפי' בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אע"ג דאית לן לאוקמה מדאורייתא אחזקת א"א מ"מ אם היא בעצמה יודעת בברי שמת מהימנא נמי לגבי דנפשה אף נגד חזקה קמייתא כו'. ולדעת רש"י אני מוסיף דאף לכתחילה שריא ואף שלא לאחד מעדיה מטעם דכתיבנא דכיון דלגבה דנפשה מהימנא נגד החזקה נעשית כחתיכא דהתירא דשריא לכו"ע עכ"ל. וכ"ש בחזקה דרבא דס"ל להרבה פוסקים דאין זו חזקה גמורה אלא רק ספק הרגיל בלבד עיין בש"ש ש"ה פט"ז ופי"ז דכתב שם דדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ר דוראן ס"ל דאפי' אשתכח גדול אין מחזיקין לגדול למפרע. ועיין שם דמסיים שם וז"ל:
ועוד יסכימו לדעתם לפמ"ש גם הני רבוותא ר"ח ורש"י ותוס' בנזיר והמה רובא דמינכר נגד דעת הרא"ש בתשובה דס"ל דמחזיקין לגדול למפרע ומן התימה במה שפסק בש"ע ח"מ סי' ל"ה כדעת הרא"ש עכ"ל. וכיון דאין זה חזקה גמורה נראה לפ"ד דהיא נאמנת ע"ע ולטעון שאין עליה חד"א כי היא יודעת בעצמה שלא הי' לה אז סמני בגרות. ואין לחוש שמא אף שלא הי' לה סימני בגרות מ"מ יש לחוש שמא הביאה סימנים בעת נמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד ולאחר ששה חדשים היא בוגרת אף שלא הביאה סמני בגרות. כמבואר ברמב"ם ה"א פ"ב ה"ב. אף שמדברי הרמב"ם אין ראי' משום שהוא ז"ל לא הזכיר כלל סימני בגרות. אבל רוב הראשונים חולקים עליו. מ"מ נראה דבזה גם שאר הראשונים מודים לדבריו דלאחר ששה חדשים הוי בוגרת אף שלא הביאה סימני בוגרת משום דהא קאמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. דז"א כיון דלא הביאה סימני בגרות א"כ זה ראי' שלא הביאה סימנים התחתונים ששה חדשים מקודם דאם היה מביאה סימני נערות מקודם ששה חדשים א"כ בודאי היה מביאה סימני בוגרת לאחר ששה חדשים דבסימני בגרות לא שייך חשש נשירה. והנה מצאתי להגאון מהר"ח ז"ל דכתב בס' ט' וז"ל ואם נאמר דהא דאמר שמואל דאין בין נערות לבוגרת אלא ששה חדשים בלבד היינו דבודאי מביאה סימני בוגרת ביומא דמישלם שית ואינה מאחרת בשום אופן א"כ אף למבדקה בכניסת הגדלות לא צריכין לענין לאפוקי מחששא דנשירה דהא בסימני בוגרת לא שייך נשירה כלל וכיון שלא הביאה סימני בוגרת ביומא דמישלם שית אחר שהגיעה לכלל שנותיה איגלאי מילתא למפרע שלא הביאה סימני נערות בהגיעה לכלל שנותיה ותו לא חיישינן לנשירה אח"כ וכדכתיבי' לעיל דבכה"ג אזדא לה חזקה דרבא עכ"ל. אך הגאון הנ"ל מסיים שם וז"ל אמנם אף דפשטא דתלמודא משמע הכי והכי משמע דברי כמה ראשונים ז"ל וכן תפס בפשיטות אמ"ז הרב מוהר"ם מלובלין ז"ל בתשוב' (סי' קל"ט) אבל הח"מ כתב (בסי' ל"ז סק"ו) דאפשר דלאחר ששה אף אם לא הביאה סימני בגרות סמכינן אדשמואל דאמר אין בין נערות לבגרות כו' ובודאי בוגרת היא וכו' עכ"ד אלמא דיכולה להתאחר מלהביא סימני בוגרת אף לבתר דמשלים שית. וכן הוא בב"ש שם עכ"ל. ולאחר העיון היטב נלפע"ד בזה דדברי הח"מ והב"ש דלאחר שית אפי' אם לא הביאה סימני בגרות סמכינן אדשמואל ודוקא כשבדקו מקודם שית והי' לה סימני נערות. וא"כ אף שעברו שית ואין לה סימני בגרות מ"מ חשבינן אותה לבוגרת ודאי. אבל אם לא בדקו מקודם שית אם הי' לה סימני נערות כיון שראינו עתה שאין לה סימני בגרות הרי זה ראי' שלא הביאה מקודם שית סימני נערות ואיתרע חזקה דרבא. כיון שלפי טבע הרגיל צריכה להביא סימני בגרות לאחר שית לסימני נערות. ולמה לנו לתלות שנשתנה טבעה שלא הביאה סימני בגרות לאחר שית יותר יש לנו לתלות שנשתנה טבעה שלא הביאה סימני נערות כשנמלאו לה י"ב שנים וי"א ולכך לא הביאה סימני בגרות לאחר שית לפי מה שסוברים כמה ראשונים דחזקה דרבא לא אלימא כ"כ והוה רק ספק הרגיל. אמנם מש"כ הח"מ בשם התשב"ץ וז"ל מדברי הרשב"ץ בתשובה שהביא הב"י משמע כשראו לה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר י"ב שנים אמרינן מסתמא היו בה השערות משעה שנעשית גדולה בת י"ב שנה וכשימלאו לה ו' חדשים אחר י"ב שנה הרי היא בוגרת ודאית ואין לאביה רשות בה אעפ"י שלא עבר רק ב' חדשים אחר ראיית השערות אמרינן מסתמא היו בה השערות תחלת ו' חדשים מיד אחר י"ב עכ"ל וכן כתב הב"ש בשמו ומסיים שם והב"י סי' מ"ג כתב דהרשב"א חולק ע"ז. נפלאתי האיך השמיט הב"ש שהב"י כתב שם בשם מורו הר"י ברב שגם הר"ר דוראן חולק ע"ז וזה ידוע שבכל מקום מכנים את התשב"ץ בשם ר' דוראן והאיך סותר התשב"ץ דברי עצמו. וכעת שזכינו לס' התשב"ץ ראינו שטעות נפל בב"י בסי' ל"ז בדברי התשב"ץ דתשובה זו איתא בח"א דף ל"ו סי' ע"א ושם כתוב וז"ל ויש עדות נשים שראו לה קודם הקדושין ביותר מששה חדשים סימני נערות המפורשים בגמ' כו' עכ"ל. ובב"י כתוב ויש עדות נשים שראו לה קודם הקדושין ביותר מב' חדשים סימני נערות כו'. וזהו לפי"ד ט"ס דמוכח בלא"ה כי מה זמן הוא זה ב' חדשים ואמאי לא סגי גם ביום אחד מקודם שראו לה סימני נערות כיון דאנן תלינן מחמת חזקה דרבא דבודאי הביאה סימנים מקודם כשהיתה י"ב שנים. אבל לפי מה שאיתא בתשב"ץ לפנינו נ"ש משום דלא ס"ל חזקה דרבא לודאי אף כשנמצאו לה סימני נערות כעת כדברי הרשב"א ולא כהרא"ש. ומזה למד המהר"י ברב שר"ר דוראן חולק על הרא"ש. וכן איתא בתשב"ץ ח"ש ס"י ק"ד וז"ל וצריכין ב"ד לחקור אם בת זו בשעת הקדושין היתה בוגרת כמו שנזכר בשאלה וזה כשיבואו שני עדים כשרים ויעידו בב"ד שהיה לה יותר משתים עשרה שנה וששה חדשים ויום אחד בשעת הקידושין וידעו ג"כ מפי נשים שששה חדשים קודם הקדושין היו לבת זו סמני נערות עכ"ל. וגם מתשו' זו מוכח דט"ס יש בב"י. שוב מצאתי במח"א ה' אשות ס"א שהביא דברי הב"י בשם התשב"ץ ושם היא הגי' ביותר מששה חדשים כו':