מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן ח
כבוד י"ג הרב הגאון כו' מו"ה יצחק נ"י אב"ד דק"ק
כמאלאוויטש. [וכעת הוא אב"ד דק"ק חאסלאוויטש]:
יקרת מכתבו בצירוף תשובתו הגיעני. והנני להשיב לכת"ר קמא קמא דמטי לידי ובמה דסיים להעיר על ספרי מלבושי יו"ט אפתח:
הנה כתב כת"ר וז"ל בסי' ח' סוף אות ו' כ' רומעכ"ת וז"ל נ"ל לפע"ד דיותר ראוי לדחוק בדברי הטור דהא דכתב ניסת היינו ניסת ע"י חופה בלא ביאה דאינה נאסרת על בעלה הראשון ומותרת לחזור לו לכך א"צ גט מהשני עכ"ל. ונפלאתי ע"ז דהא כ' הריטב"א והנמו"י ביבמות (פ"ט) דכיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה דכל שביאה פסלה חופה נמי פסלה הובאו ביתה יוסף אהע"ז ס"ס י"ז כו' עכ"ל כת"ר. ואנכי תמה מאד על מעכת"ר דהא תלונתו לא עלי אלא ע"ד הטור בעצמו דלמה לא הצריך גט משני. והא יותר יש להקשות לפי"ד האחרונים דפי' דברי הטור דמיירי שניסת וגם נבעלה לשני והא דא"צ גט מהשני היינו אם מת בעלה הראשון והיא רוצה להנשא לאחר. דלמה א"צ גט משני כיון דמקלקלה בי"ג דברים א"כ תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ואדרבה לפי מה שפירשתי דהטור מיירי שניסת בחופה ולא נבעלה אפשר לומר דהטור אינו סובר כדעת הריטב"א דגם ניסת בחופה ולא נבעלה דינה כנבעלה. ומה שמבואר בד"מ דהרא"ש סובר כן הוא ט"ס דמוכח כי בדברי הרא"ש לא נמצא זאת. וגם מה שמובא בב"י בשם הריב"ש דהרא"ש סובר כן הוא ג"כ ט"ס וצ"ל הריטב"א יעו"ש בריב"ש. ועיין בס' עצי ארזים סי' ט"ו דלדעתי' דעת הרי"ף הוא דנכנסה לחופה ולא נבעלה דינה כנתקדשה בלבד. אף שלפי"ד אין דבריו מחוורין שם מ"מ דעת הטור ודאי דאיכא למימר דס"ל הכי לכך א"צ גט מהשני. אמנם לפי"ד האחרונים דפירשו דהטור מיירי שניסת לשני וגם נבעלה ודאי דקשה לכאורה קושית כת"ר דלמה א"צ גט משני כיון דמקלקלה בי"ג דברים כדין אשה שהלך בעלה. ואין לישב דעת האחרונים דס"ל דגם באשה שהלך בעלה וניסת לאחר דאם מת בעלה הראשון א"צ גט מהשני ודוקא בחיי בעלה הראשון הוא דצריכה גט מהשני. וכן כתב היש"ש בפ"י ס"ו לפי"ד הנמוק"י דכ' דהטעם דצריכה גט מהשני הוא כדי לברר איסורו של ראשון כלומר שעושין קיום לקדושי שני כדי לאוסרה על הראשון ולעשות ולד ממזר קודם גירושי שני וכדתנן הולד ממזר מזה ומזה ולפי"ז היה נראה שאם, מת הראשון שלא תצטרך גט מן האחרון ולא נהירא כלל ותלמודא שלנו לא ס"ל כל עיקר דא"כ מאי צריכא למימר התם לא עבדא איסורא כו' עכ"ד. אבל באמת א"א לומר כן דהא היש"ש לא כתב אלא לפי טעם הראשון של הנמו"י דהא דצריכה גט מן השני הוא כדי לברר איסורו של ראשון. אבל הרא"ש והטור ודאי דלא ס"ל כן כמו שאבאר לקמן דס"ל כטעם השני של הנמו"י דהא דצריכה גט מן השני הוא מטעם קנס כדי לעגנה. א"כ לפי"ז ודאי דאפי' אם מת בעלה הראשון נמי צריכה גט משני. ועוד דאפי' לפי טעם הראשון של הנמו"י וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א דהא דצריכה גט משני הוא כדי לברר איסורו של ראשון מ"מ מבואר להדיא בחידושי הרמב"ן יבמות (צא) שהביא תוספתא מפורשת דאם אמרו קיים היה ומת צריכה גט מן השני. וזה נעלם מהיש"ש במחכ"ת. ע"כ צ"ל כיון דגזרו דצריכה גט מהשני בחיי בעלה הראשון לא חלקו חכמים בזה ואפי' לאחר מיתת הראשון נמי צריכה גט משני א"כ לפי"ד האחרונים דפי' דהטור מיירי שניסת וגם נבעלה להשני קשה דאמאי א"צ גט משני אפי' לאחר מיתת בעלה הראשון:
אבל באמת נראה ברור דהטור ס"ל לחלק בין ניסת בשוגג לניסת במזיד. וכן הוא דעת רוב הפוסקים. דלא כמש"כ כת"ר דמסתימת דברי הפוסקים משמע דאין לחלק בין ניסת בשוגג לניסת במזיד. ולפי"ד אינו כן וכמו שאבאר בס"ד. וראי' גדולה לדבריהם מדברי הגמרא דיבמות (קט:) קטנה שלא מאנה והגדילה ונבעלה וניסת א"צ גט משני לדברי רב ולא אמרינן תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה. ומש"כ כת"ר לדחות בכוונת הגמ' דא"צ גט מן השני מה"ד אבל מדרבנן ודאי דבעי גט משני. דברים הללו אין להם שחר. ויעויין ברי"ף שם דכ' דהיכא דלא בא עליה כשהגדילה דהוי קדושי ראשון רק קדושי מדרבנן אם ניסת לשני תצא מזומ"ז ודינה כאשה שהלך בעלה. אבל היכא דבעלה משהגדילה א"צ גט משני. וכן כתבו כמה ראשונים. א"כ מבואר להדיא דהיכא דבעלה משהגדילה א"צ גט משני אפילו מדרבנן ואין דינה כאשה שהלך בעלה. ויותר מזה מבואר להדיא ביש"ש שם פי"ג סי"ט דכ' וז"ל דין הקטנה שלא מאנה והגדילה ונבעלה או שיש עידי יחוד וניסת א"צ גט מן השני ומותרת לחזור לראשון עכ"ל. ואיירי דניסת לשני ולא נבעלה דמותרת לחזור לראשון. אע"ג דהוא פסק להדיא גבי אשה שהלך בעלה דאפי' ניסת ולא נבעלה נמי תצא מזומ"ז. אלא ע"כ דיש חילוק בין ניסת בשוגג לניסת במזיד לענין אם בעי גט משני אך טעמא בעי דלמה החמירו חכמים בניסת בשוגג דתצא מזומ"ז ולא במזיד:
והנה לפי"ד הראשונים הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דפי' דברי הגמרא שם (פט:) דקאמר רישא דעבדה איסורא קנסוה רבנן. פי' כיון דקנסוה רבנן לחזור לראשון משום דעבדה איסורא וניסת לשני ע"כ אמרו דבעי גט מן השני. אבל סיפא דלא עבדה איסורא ומותרת לחזור לראשון ע"כ לא אמרו דבעי גט מן השני. וכן איתא בירושלמי להדיא הביאו הראשונים הללו דהא דבעי גט מן השני אמרו רבנן דקיסרי בשם ר' הילא כדי לברר איסורו של ראשון. ומש"כ המהרש"ל דהתלמוד שלנו לא ס"ל כן לא ידעתי כוונתו דהא הראשונים פי' דברי הגמרא דידן דכוונו דכיון דעבדה איסורא ולהכי עילה מצאו בה ע"כ אמרו דבעי גט מן השני. א"כ ממילא אסורה לחזור לראשון אבל היכא דלא עבדה איסורא א"כ לא קנסוה ומותרת לחזור לראשון ע"כ לא הצריכוה גט מן השני. ולפי"ד ניחא בפשיטות מה דאינה צריכה גט מן השני אם ניסת במזיד להשני. דדוקא היכא דניסת בשוגג ואסורה לחזור לראשון כדי שתידק יפה וזהו מטעם קנס בלבד ע"כ כדי להחזיק האיסור שלא תחזור לראשון עילה מצאו ואמרו משום דשמא יאמרו גירש זה ונשא זה צריכה גט מן השני ואז ממילא אסורה לחזור לראשון משום דהוה כמחזיר גרושתו אבל היכא דניסת במזיד דאז אסורה מה"ד לחזור לראשון בזה לא הצריכו חכמים גט מן השני. דהא מה"ד לא חיישינן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. ולהראשון הלא בלא"ה אסורה לחזור לו ואפי' ניסת במזיד ולא נבעלה להשני דלכאורה איכא למימר דהתם בעי גט מן השני כדי לאוסרה על הראשון מטעם קנס מכ"ש דניסת בשוגג לשני. אבל באמת ז"א דהא מה"ד כשניסת ולא נבעלה להשני ולא. עבדה עדיין איסורא אפי' גבי אשה שהלך בעלה צריכה להיות מותרת לחזור לראשון וא"צ גט מהשני. אלא משום דלא פלוג לא רצו חכמים לחלוק כיון שניסת ואף שלא נבעלה אמרו חכמים תצא מזומ"ז. א"כ גבי ניסת במזיד כיון שבנבעלה לא הוצרכו חכמים לקונסה להצריכה גט משני כיון שבלא"ה אסורה לחזור לראשון. א"כ האיך אפשר לחכמים להחמיר כשניסת ולא נבעלה להצריכה גט משני א"כ ממילא מותרת לחזור לראשון:
ונראה דאפי' היכא דלא ידעינן אם ניסת במזיד להשני או לא נמי א"צ גט מן השני. כיון דאנן אין יכולין להתירה לחזור לראשון מה"ד דאולי במזיד ניסת א"כ ממילא א"צ גט מן השני. ובזה ניחא הא דגבי קטנה שלא מאנה והגדילה ועמדה וניסת דא"צ גט מן השני אף דאפשר שבטעות ניסת להשני. וכן כתבו מקצת הראשונים דמשו"ה אפי' ניסת בפני בעלה הראשון לא הוי כאומרת גרשתני. מ"מ כיון דאנן לא ידעינן זאת דאולי במזיד ניסת להשני א"כ מה"ד אסורה לראשון לכך א"צ גט מהשני ומה שמבואר בריטב"א דכתובות (עג.) דאנן סהדי שלא נתקדשה לאחרים אלא מפני שהיתה סבורה שאין קדושי הראשון כלום לפי שהיתה קטנה כשקדשה מתחילה. הוא ט"ס וכצ"ל אבל הכא איכא למימר שלא נתקדשה לאחרים אלא מפני שהיתה סבורה כו'. דהאיך אפשר לומר דאנן סהדי דהיא סברה דאין קדושי הראשון כלום הא רב דס"ל דא"צ גט מהשני משום דאין אדם עושה בב"ז ומסתמא בעלה הראשון לשם קדושין. א"כ ע"כ צ"ל דגם היא אינה רוצה שתהא בב"ז ולכך גם היא נתכונה אז לשם קדושין. דאל"כ מאי מהני מה שהוא נתכוין לשם קדושין אם נאמר דהיא לא נתכונה לשם קדושין. וכן כתב הרשב"א להדיא בכתובות הביא הש"מ שם. ונפלאתי על בעל לקט הקמח הביאו הגה' מל"מ ה' גירושין פ"י הי"ח דהוכיח מדברי הרדב"ז דדוקא באיש שייך חזקה זו ולא באשה הנבעלת דנעלם מהם דברי הרשב"א הללו. ולפי"ד הדברים מוכרחים כדברי הרשב"א ז"ל] וא"כ האיך אפשר לומר שהיא בודאי לא ידעה מקדושי הראשון. ויותר נ"ל לומר בכונת דברי הפוסקים דס"ל דהכא אפי' ניסת בפני בעלה נמי א"צ גט משני משום דהכא לא הוי כאשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דהוי כחומרת גרשתני דחזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה משום דאין לה שום אמתלא. אבל הכא כיון דיש לה אמתלא לומר דהיא לא ידעה דקדושי הראשון הוי קדושין לכך העיזה בפני בעלה וקבלה קדושין מאחר ולכך לא הוה כמו שאומרת גרשתני. אבל באמת גם היא ידעה מקדושי הראשון כיון שבעלה מסתמא גם היא נתכונה לשם קדושין. ועיין בש"מ בכתובות שמביא בשם הריב"ש דכ' וז"ל א"נ דאפי' לא פירשה כיון דאיכא למימר דאיהי סברה הכי לא אמרינן שתהא מקודשת לשני כו' עכ"ל וזהו כמו שהגהתי דברי הריטב"א הנ"ל ובדבריהם אפשר לפרש דכונתם הוא כמש"כ. אבל בדברי הריטב"א דיבמות א"א לומר כן ונראה להדיא מדבריו דס"ל דאפשר שהיא טעתה בזה וסברה דאין קדושי הראשונים כלום. וצריך לדחוק לפי"ז ולומר דאף שבשעת ביאה נתכונה לשם קדושין דאינה רוצה שתהא בב"ז מ"מ אינה יודעת בבירור דזו הוי קדושין מעליא. ואיכא למימר דבשעה שקבלה קדושין מאחר עלה בדעתה דקדושי הראשון לא הוי קדושין לכך קבלה קדושין מאחר וצ"ע. מ"מ מוכח לפי"ד הריטב"א כמשכ"ל דאפי' היכא דלא ידעינן אם היא ניסת במזיד להשני נמי א"צ גט מן השני וכמש"ב. והא דפסק הרשב"א בח"א סי' אלף קפ"ט דאשה שהיתה סבורה דאינה מקודשת לראשון וניסת לשני דתצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה. וכן פסק בשו"ע סי' י"ז סנ"ח בהג"ה נראה דשם הי' ברור להם דמה דניסת לשני היה בשגגה גמורה והיא לא ידעה דקדושי הראשון הוי קדושין. וכן מוכח מדברי הרשב"א להדיא דכתב שם וז"ל וא"ת אנוסה היא זו שלא ידעה שתהא אסורה להנשא. הא ליתא דהוי לה למידק וכל דלא דייקא תצא מזומ"ז כו' עכ"ל. וכיון דהיתה שוגגת גמורה והא דאסורה לראשון היא אך משום דהיה לה למידק א"כ צריכה גט משני כדי לברר איסורו של ראשון:
אמנם לפי טעם הראשון שכ' הריטב"א וכן כתב הנמו"י דהיכא דעבדה איסורא קנסו אותה דבעי גט מהשני כדי לעגן אותה שלא תנשא בלא גט. וכן נראה מהיש"ש דגם הוא מסכים לטעם זה. לכאורה צ"ע דאמאי לא בעי גט מן השני כשניסת לו במזיד. הא אדרבה כשניסת במזיד ראוי' לקונסה יותר לעגן אותה שלא תנשא בלא גט מן השני. ונראה דע"כ צ"ל דאף באשה שהלך בעלה כו' קנסוה חכמים לאוסרה על הראשון אף כשניסת לשני ולא נבעלה. וכן קנסיה להצריכה גט מן השני כדי לעגנה וזהו דוקא שם כדי להחמיר עלי' בסופה מתוך שהקילו עלי' מתחילה להאמין לעד אחד משום עגונה ע"כ החמירו עלי' ביותר דמיד כשניסת תצא מזומ"ז משום דזה נמי מיקרי עבדה איסורא קצת כיון שניסת ולא דייקא על העדות אבל כשניסת במזיד לא רצו חכמים להחמיר עלי' כשניסת לשני ולא נבעלה לאוסרה על הראשון משום דחששו דכל אשה שתרצה להפקיע עצמה מיד בעלה תנשא לאחר במקום רחוק שלא נודע שהיא א"א וקודם שתבעל תגלה הדבר שהיא א"א ואז יהי' מוכרח להוציאה גם הראשון בגט וזה קיל לה לעשות כיון שלא תבעל להשני הא לא עבדה עדיין איסורא ממש. וע"כ לא החמירו עלי' דתבעי גט מן השני דא"כ תהוי אסורה לחזור לראשון דהוי כמחזיר גרושתו מן הנשואין. ואפי' היכא דלא ידעינן אם בטעות ניסת להשני או שנתכונה להפקיע עצמה מיד בעלה הראשון נמי לא קנסוה חכמים להצריכה גט מן השני כדי שלא לאוסרה על הראשון. ולכך גבי קטנה שהגדילה ועמדה וניסת אף דאפשר שבטעות ניסת להשני כמשכ"ל בשם מקצת הראשונים מ"מ כיון דאנן לא ידעינן זאת דאולי במזיד נתכונה להפקיע עצמה מיד הראשון ע"כ לא אמרו חכמים בזה דצריכה גט מן השני כשניסת ולא נבעלה ומותרת לחזור לראשון. ולפי"ז היכא דניסת במזיד ונבעלה להשני דאז אסורה לראשון בלא"ה בעי גט מהשני מטעם קנס כדי לעגנה. ונראה דזה כוונת הריטב"א בשם מ"ה ז"ל בפי' ב"ש שחילק בין ניסת ונבעלה לשני או לא לענין אם בעי גט מהשני [שהביא כת"ר] אע"ג דהריטב"א ז"ל בעצמו בפ' האשה רבה הסכים לטעם הירושלמי כדי לברר איסורו של ראשון. ולפי"ז א"צ גט מהשני אפי' כשניסת ונבעלה כמשב"ל. צ"ל דהמ"ה ז"ל אינו סובר כן. אלא כטעם הראשון כדי לעגנה:
אך לפי"ז נהיה מוכרחין לפרש דברי הטור הנ"ל דהא דכתב דאם יש עדים שהיא א"א וניסת לאחר א"צ גט משני כפי מה שפירשתי בספרי דמיירי שנכנסה לחופה ולא נבעלה ורוצה הראשון להחזירה אבל לפי מה שפי' האחרונים דברי הטור דמיירי שנכנסה לחופה ונבעלה והא דא"צ גט משני מיירי לאחר מיתת הראשון ורוצה להנשא לאחר. א"כ לפי"ז ע"כ צ"ל דס"ל כדעת גדולי הראשונים דהא דבעי גט משני הוא כדי לברר איסורו של ראשון ולכך היכא דבמזיד ניסת ונבעלה להשני לא בעי גט כמשב"ל. אבל באמת נראה דהרא"ש ודאי לא ס"ל כשיטה זו דהא כתב בפ' האשה רבה וז"ל רישא דעבדה איסורא קנסוה רבנן כו' פי' דעבדא איסורא קנסו רבנן וחשו לגירש זה ונשא זה ולא רצו להתירה משום נשואי טעות כו' עכ"ל. הרי נראה להדיא מדבריו דהוא סובר כטעם הראשון של הריטב"א דמטעם קנסא קנסוה לעגנה בלא גט מהשני ולא מטעם כדי לברר איסורא של ראשון. א"כ מסתמא הטור נמי קאי בשיטת אביו ז"ל. א"כ קשה אמאי בניסת ונבעלה להשני דבלא"ה אסורה לראשון אמאי לא קנסו אותה דתבעי גט מן השני כדי לעגנה. ונראה דע"כ צ"ל לפי שיטת האחרונים דהטור ס"ל טעם אחר לחלק בין ניסת בשוגג לניסת במזיד. דדוקא בניסת בשוגג דזהו הוה מילתא דשכיחא קנסוה רבנן כי היכא דתידק. אבל במזיד כיון דזה מילתא דלא שכיחא הוי כזנות בעלמא ואוקי אדינא. וכה"ג כתבו התוס' שם (צב:) ד"ה נותן לה כו' וז"ל ואפי' את"ל בכשנשאה במזיד לא שייך למגזר ולמיקנסיה כי היכא דלא קנסינן לי' בזינו משום דנשואי מזיד לא שכיחי כמו זנות כו' עכ"ל. ונראה דכן הוא סברת הרא"ש באמת כאשר יראה המעיין בדבריו שם ס"ג גבי יבמה דדייק שם דדוקא בניסת בשוגג תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה. ומוכח מדבריו דאם ניסת במזיד הוי כזנתה ואינה אסורה להיבם ולא אמרינן דמחלפא באשה שהלך בעלה משום דגבי אשה שהלך בעלה גופה אם ניסת במזיד לשני אוקמא אדינא ודינה כזנתה וליתא בה הך חומרא דתצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה משום דהוי מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה חכמים. וכן כתב להדיא סברא זו גאון אחד בתשו' הרלב"ח סי' מ"ב דאם ניסת במזיד לשני אין הולד ממזר ממנו לאחר שגירש הראשון. ואפי' לפי סברת הר"י דס"ל גבי אשה שהלך בעלה וניסת בטעות הוה הולד ממזר מן השני אף לאחר שגירש הראשון. מ"מ היכא דניסת במזיד אינו כן. דהתם לא שייך למקנסי' ודוקא בטעות קנסו חכמים שיהי' הולד ממזר מהשני כדי שיהי' מדקדקין. אבל במזיד דינה כסוטה דעלמא דאין הולד ממזר מן הבועל לאחר שגרשה בעלה יעו"ש:
אמנם מדברי השו"ע סי' קנ"ט ס"ב דכתב נשאת לזר אפי' בשוגג מוציאה בגט כו' ונאסרה עליו ועל יבמה וי"ג דרכים כו'. נראה להדיא דכ"ש במזיד ודאי דתצא מזומ"ז. וזהו דלא כמש"נ מדברי הרא"ש דדוקא בניסת בשוגג הוא דנאסרה על היבם. אבל במזיד הוה כזנות בעלמא. ועיינתי ברמב"ם ה' יו"ח פ"ב ה' י"ח ונראה להדיא דס"ל דאפי' במזיד נאסרה עליו ועל היבם כדעת השו"ע. אמנם נראה דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דס"ל בה' גירושין פ"י דהא דצריכה גט מן השני הוא שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט, וע"ש בלח"מ דמבאר דעת הרמב"ם לפי מאי דפסק כר"ע מחלקינן בין קדושין לנשואין משום דקדושין יתלו בקדושי טעות אבל בנשואין לא יתלו בנשואי טעות משום דאין תנאי בנשואין. ונראה דאפי' ניסת ולא נבעלה נמי משום דאין תנאי בחופה כדאמרינן בפ' ב"ש (קז.) והק"נ בפ' האשה רבה סק"ב שגג בזה. ועיין במל"מ שהסכים ג"כ לדעת הלח"מ בדברי הרמב"ם. ולפי"ז נראה בכ"מ בנשואין צריכה גט מן השני ואין חילוק בין ניסת בשוגג לניסת במזיד כיון דמה"ד צריכה גט משני שלא יאמרו גירש זה ונשא זה ויאמרו א"א יוצאה בלא גט אע"ג דאיכא חששא דאשה תפקיע עצמה מיד בעלה באופן כזה. מ"מ בעי גט כיון דזהו מה"ד ולא מטעם קנס בלבד אין סברא דמשום הך חששא דשמא תפקיע עצמה מיד בעלה יקילו חכמים שבמזיד לא יצריכו גט. אך לפי"ז קשה דא"כ אמאי ס"ל לרב דא"צ גט גבי קטנה שלא מאנה והגדילה ועמדה וניסת. אבל לאחר העיון נ"ל לישב דעת הרמב"ם דודאי רב דפסק שם דאם ניסת שלא ברשות ב"ד מותרת לחזור לראשון וא"צ גט מן השני דאל"כ הוה אסורה לחזור לראשון משום דהוי כמחזיר גרושתו. ע"כ ס"ל דהא דבעי גט מן השני אם ניסת בעד אחד לא משים חששא דשמא יאמרו א"א יוצאה בלא גט דא"כ אפי' ניסת שלא ברשות נמי בעי גיטא. אלא טעמא הוא משום קנסא כדי לברר איסורא של ראשון כמשב"ל. ולפי"ז ודאי יש חילוק בין ניסת בשוגג לניסת במזיד. דאם ניסת במזיד כיון דבלא"ה אסורה לחזור לראשון לא בעי גט מן השני. לכך ס"ל גבי קטנה שלא מאנה דא"צ גט מן השני. אבל לפי מאי דקיי"ל אנן דלא כרב דאפי' אם ניסת שלא ברשות נמי אסורה לחזור לראשון ובעי גט מן השני ס"ל להרמב"ם דזהו לא מטעם קנסא דמה הו"ל למיעבד אלא טעמא משום חששא שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט א"כ ממילא אסורה לחזור לראשון. ולפי"ז ודאי גם גבי קטנה שלא מאנה בעי גט מן השני דלא כרב. ומשו"ה השמיט הרמב"ם דין זה ולא הביא דחם בעלה לאחר שהגדילה לא בעי גט משני מה שמבואר בגמרא. משום דלדידן אין דינא הכי. אמנם הרי"ף הביא דין זה דלא בעי גט מן השני משום דאזיל לשיטתי' דפסק דהא דבעי גט משני הוא משום קנסא. ולדידי' ודאי יש חילוק בין ניסת בשוגג לניסת במזיד. ונראה דדעת הרי"ף הוא דאפי' לפי מאי דפסקינן אנן דאפי' ניסת שלא ברשות נמי בעי גט התם נמי הוא משום קנסא דהו"ל למידק וכן איתא בחידושי הרשב"א (צה:) דהביא שם דיש מפרשים דס"ל דהא דניסת שלא ברשות אסורה לחזור לו משום דחיישינן שמא יאמרו גירש זה ונשאה זה. וברור דזהו דעת הרמב"ם כמש"פ. אבל הרשב"א השיג ע"ז וכתב דודאי לכו"ע עיקר איסורא דא"א שנשאת עפ"י עדים לאו משים גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשאה זה אלא משום קנסא בעלמא דקנסינן לה משום דלא דייקא שפיר. ותדע לך דהא בנתקדשה דלא עבדה איסורא לא אשכחן מאן דפליג ומותרת לחזור לו יעו"ש מה שהאריך בה. והרמב"ם לא חש לקושיא זו וס"ל דנתקדשה שאני משום דתלינן דתנאי בקדושין. אבל בנשואין לא יתלו בתנאי דאין תנאי בנשואין. ומדברי הרשב"א נראה דלא ס"ל מש"כ התוס' (פט.) ד"ה אמרי כו' דר"ע הוא דמחלק בין קדושין לנשואין כדאמרינן לקמן בפירקין (צד:) אבל הרשב"א לא ס"ל הכי אלא ס"ל הא דלר"ע תלינן בקדושי טעות היינו לחומרא דחיישינן שמא יאמרו קדושי טעות ולכך ס"ל בנושא אחות ארוסתו צריכה גט. אבל איפכא נמי איכא למיחש שלא יתלו בקדושי טעות ויאמרו א"א יוצאה בלא גט. ולכך פריך שפיר הרשב"א דאם ניחש שמא יאמרו א"א יוצאה בלא גט א"כ אפי' נתקדשה בלבד נמי צריכה גט באשה שהלך בעלה. אלא ע"כ דטעמא היא משום קנסא. וכן כתב הגאון בעל עצי ארזים לישב דעת הרי"ף בזה יעו"ש בסי' ט"ו ס"ח. וברור דזהו גם דעת הרשב"א דאל"כ אין מקום לקושית הרשב"א ז"ל ואין להקשות לפי מה שתירצתי דברי הרמב"ם דלכך ס"ל לרב גבי קטנה שלא מאנה דא"צ גט מהשני משום דאזיל לטעמי'. א"כ מאי פריך הגמ' (קי.) אי דבעיל מ"ט דשמואל דס"ל דצריכה גט מהשני. דילמא ס"ל לשמואל דחיישינן שמא יאמר גירש זה ונשא זה לכך צריכה גט מהשני מדרבנן. ונראה דזו אינה קושיא דהגמרא משני האמת דשמואל ס"ל דכל הבועל אדעתא דקדושי הראשונים הוא בועל. וא"כ צריכה גט מהשני מדאורייתא:
היוצא לנו ממש"ב דלפי"ד הרמב"ם דס"ל דבנשואין בעי גיטא מה"ד משום דחיישינן שמא יאמרו גירש זה ונשאה זה ויאמרו א"א יוצאה בלא גט ואין חילוק בין ניסת בשוגג לניסת במזיד. א"כ לפי"ד ה"ה גבי יבמה נמי אין חילוק בין ניסת בשוגג לניסת במזיד. דהא גזרו יבמה אטו כל אשה דעלמא משום דמיחלפא. לכך אסורה על היבם אפי' ניסת במזיד ולא הוי כזנות בעלמא וזהו דעת השו"ע. ועוד נ"ל לפי"ד הרמב"ם דס"ל דבנשואין בעי גיטא מה"ד דחיישינן שמא יאמרו גירש כו'. א"כ אפי' גבי יבמה גופה נמי איכא גזירה שמא יאמרו חלץ זה ונשאה זה ונמצא זה מחזיר חלוצתו לכך אסורה על היבם מה"ד ולא משום דמיחלפא. והא דהוצרך הגמרא ביבמות לומר משום דמיחלפא הוא דוקא לרב דס"ל דאם ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו. ולא ס"ל שמא יאמרו רק מטעם קנס בלבד וכמש"ב וכדי לברר איסורו של ראשון לכך צריכה גט מהשני. וגבי יבמה הא לא שייך זאת לכך הוצרך הגמרא לומר משום דמיחלפא לכך תצא מזומ"ז. אבל לפי מאי דקיי"ל דאפי' ניסת שלא ברשות נמי אסורה לחזור לו משום דחיישינן שמא יאמרו א"כ גבי יבמה נמי חיישינן שמא יאמרו ותצא מזומ"ז מה"ר ולא משום מיחלפא. אח"ז ראיתי להגאון רעק"א בתשו' סי' ר"ה דעמד ע"ד השו"ע הנ"ל וכתב וז"ל ונתקשיתי לפום רהיטא על לשון השו"ע נישאת אפי' בשוגג וכו' משמע דמכ"ש במזיד. אף דתוס' ד"ה נותן לה כתב אפי' את"ל דבניסת במזיד לא קנסו היינו רק צידוד. אבל לפי האמת בכ"מ קנסו. מ"מ קשה הא דברי הנ"י (דף ל' ריש ע"ב) בשם הריטב"א מפורש דבנשאת בלא עדים כלל הוה זנות בעלמא ולית לן דרב המנונא משמע בפשיטות דבנישאת במזיד מותרת ליבם. ומתרץ הגאון דהריטב"א כתב זאת דוקא לדברי רב דס"ל אין קידושין תופסין ביבמה לשוק ואין כאן מעשה נשואין הוי זנות בעלמא ומותרת ליבם. אבל לדינא דקיי"ל כשמואל דצריכה גט שם נשואין עלה ואינו כזנות בעלמא עכ"ד. והנה לפי דבריו נראה דגם השו"ע דמחמיר דגם במזיד תצא מזומ"ז זהו דוקא ביבמה כיון דצריכה גט מהשני משום דמספקא לן דילמא תפסי קדושין ביבמה לכך אסורה ליבם. אבל בא"א גם השו"ע מודה דבמזיד לא הוו נשואין כלל וא"צ גט מהשני ואם נכנסה לחופה ולא נבעלה מותרת לראשון דהא א"א לא גרע מיבמה לפי"ד רב כיון דאין קידושין תופסין א"צ גט ומותרת ליבם. אבל לפעד"נ דא"א לומר כן דהאיך אפשר לומר דבא"א אם ניסת במזיד לא אמרינן תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה אלא מוקמינן לה אדינא וגבי יבמה דגזרו בה אטו א"א ההי' חמור בה יותר מא"א דאפי' במזיד נמי תצא מזומ"ז. ואי משום דצריכה גט מן השני לכך חיישינן שתחליף בא"א שהלך בעלה. א"כ גבי קידושין נמי כיון דצריכה גט מן השני נמי הי' לנו לאוסרה על היבם כדי שלא להחליף על אשה שהלך בעלה. אע"כ כיון דגבי קדושין באשה שהלך בעלה גופה מותרת לחזור לראשון א"כ א"א להחמיר ביבמה יותר מא"א. א"כ במזיד נמי האיך מחמרינן בה יותר מא"א. ולפעד"נ עיקר כמש"כ דהשו"ע אזיל בשיטת הרמב"ם ולפי שיטתו גם בא"א אין חילוק בין ניסת בשוגג לניסת במזיד. ודעת הריטב"א כבר בארנו למעלה דסובר לעיקר דהא דצריכה גט משני הוא כדי לברר איסורו של ראשין. א"כ במזיד א"צ גט משני ואם נכנסה לחופה ולא נבעלה מותרת לראשון. וגבי יבמה נמי אע"ג דצריכה גט משני מ"מ מותרת ליבם וכמש"כ:
אך דברי הריב"ש סי' תק"ח [שהביאו כת"ר] דס"ל דאפי' ניסת במזיד נמי צריכה גט מן השני ואף ניסת ולא נבעלה צ"ע דא"א לומר דגם הוא עומד בשיטת הרמב"ם וכפי מש"ב. כי המעיין בדברי הריב"ש יראה להדיא דס"ל כשיטת הפוסקים דהא דבעי גט משני הוא מטעם קנס. מ"מ ס"ל דאף במזיד ונכנסה לחופה ולא נבעלה בעי גט משני ודלא כמשב"ל. א"כ תשאר קושיתנו מדברי הגמרא דפ' ב"ש. ונראה דע"כ צ"ל לדעתו דאף דהדין הוא אם נכנסה לחופה ולא נבעלה אף במזיד בעי גט משני מטעם קנס. היינו דוקא אם הראשון אינו רוצה להחזירה אבל אם הראשון רוצה להחזירה לא קנסוה חכמים דתבעי גט משני כדי שלא לאוסרה על הראשון כיון דמה"ד היא מותרת להראשון לא רצו חכמים לקונסה כדי שלא להפקיע זכות הראשון וכיון שאנו רואין שהיא רוצה להפקיע עצמה מיד בעלה הראשון. והגמרא מיירי שם שנכנסה לחופה ולא נבעלה והראשון רוצה להחזירה לכך לא בעי גט מהשני. וכעין סברא זו כתב המהרש"ל שם (פח:) ע"ד התוס' ד"ה אי הכי כו' וז"ל ונ"ל דסבר המקשן נהי דבעי גיטא לחומרא מכח שמא יאמרו מ"מ היכא שמותרת לחזור לראשון חוזר הראשון ולוקחה בלא גט ואומר לאו כל כמינכם לאסור עלי אשתי משום שלא יאמרו בשלמא אם אינו רוצה להחזירה או שמת אסורה לעולם עד שיתגרש השני כו' עכ"ל. אע"ג דלפי האמת זה אינו היינו לפי הסברא דחיישינן שמא יאמרו גירש זה ונשאה זה כיון דזהו חששא שמא יאמרו א"א יוצאה בלא גט ודאי לא מהני טענתו לאו כל כמינכם לאסור אשתי עלי. אבל לפי מאי דמסקינן דהוא רק מטעם קנס כדי לעגנה ודאי דהסברא היא דהיכא דמותרת לראשון והוא רוצה להחזירה א"צ גט מהשני אע"ג דבשוגג נראה מדברי הפוסקים דבכ"מ אסורה לחזור לראשון. היינו דוקא התם מתוך שהקילו עליה בתחילה החמירו עליה בסופה ולא חלקו בין נבעלה לשלא נבעלה. אבל במזיד וכיון שאנו רואין שהיא רצתה להפקיע עצמה מיד בעלה לא קנסו חכמים בזה ואוקמי אדינא דלא בעי גט מהשני אם הראשון רוצה להחזירה מ"מ עדיין דברי הריב"ש צריכין ישוב דלפי"ז נראה דאם הראשון ליתא לפנינו ואין אנו יודעין אם הוא רוצה להחזירה או לא אין אנו יכולין להורות שהשני יגרשה דאולי יבוא הראשון ויאמר שהוא רוצה להחזירה ואם יגרשה השני אז לא יוכל הראשון להחזירה. ובעובדא דהריב"ש לא הי' שם הראשון לפניהם מ"מ הורה הריב"ש שיגרשה השני אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה כמו שנראה מרהיטת לשונו. אבל לאחר העיון נראה דלכך החמיר בזה הריב"ש דתצא מזומ"ז משום דהאשה היתה שוגגת קצת ולא היתה מזידה גמורה [אף שהריב"ש דנה למזידה גמורה היינו לעונש מפני שעברה על ציוי ב"ד שאסרוה] כי לה הי' נראה דהעדות מספקת להתירה כיון שהעידו שאברהם פארח מקשטליא מת בירושלים ע"כ הקילה לעצמה כי סברה שהחכמים האוסרים להנשא בעדות זו מחמירין עליה ביותר. ואולי מצאה חכמים שהקילו לה ולכך קבלה מהדיינין כתב מהגביית עדות שהעידו ע"ז. ויע"ש בריב"ש דמשמע שם קצת דגם יד הסגנים הי' במעל הזה. ע"כ פסק הריב"ש דתצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה כאשה שהלך בעלה. אבל במזידה גמורה נראה דגם הריב"ש מודה דניסת ולא נבעלה להשני לא בעי גיטא מהשני כדי שלא לאוסרה על הראשון ובזה תפקיע עצמה מיד בעלה:
והמתבאר מכל דברינו אלה לדינא דלפי שיטת הרבה ראשונים דהטעם דהא דבעי גט מהשני באשה שהלך בעלה הוא מטעם כדי לברר חיסורו. שון לפי"ד ודאי לא בעי גט בניסת במזיד. בין שניסת ולש ובין שניסת ולא נבעלה ובניסת ולא נבעלה מותרת לחזור לראשון. ואפי' ניסת ונבעלה לשני דאסורה לחזור לראשון מ"מ אם חזרה לראשון אין הולד ממנו ממזר כיון דלא בעי גיטא מהשני ודינו כולד סוטה דעלמא. אמנם לפי הטעם דהא דבעי גט מהשני הוא כדי לעגנה אפשר לומר דאם ניסת במזיד ונבעלה להשני כיון דאסורה לחזור לראשון בעי גט מהשני. וכן נראה דזהו דעת המ"ה שהביא הריטב"א בפ' ב"ש. אף שאפשר לפרשו באופן אחר. ונראה לפי"ז אם חזרה לראשון בלא גט הולד ממזר מדרבנן. אמנם מדברי הרא"ש נראה להדיא דדוקא בשוגג קנסוה חכמים דתבעי גט מהשני. אבל בניסת במזיד אף שניסת ונבעלה לשני הוי כזנתה וכן נראה דזהו דעת הטור לפי"ד האחרונים. ולפי"ד אין הולד ממזר מהראשון אף מדרבנן. אמנם לפי"ד הרמב"ם נראה דאין חילוק בין ניסת במזיד לניסת בשוגג ובכל מקום תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה. אך דעת רוב הפוסקים אינו כן. כי משום שמא יאמרו א"א יוצאה בלא גט לא חיישינן כמו שנראה מפשטות דברי הגמרא דפ' האשה רבה. ובדרבנן שומעין להקל. וכן הוריתי הלכה למעשה בעובדא שהי' בסטויפץ באחד שנשא א"א שהטעתו שאמרה שכבר גירשה בעלה וגם נבעלה לו ואח"כ נתודע הדבר שהיא א"א גמורה עדיין. והורה הגאב"ד דשם להקל בזה שלא להצריכה גט מהשני. ואנכי הסכמתי עמו מטעמים המבוארים למעלה:
כ"ד ידידו דו"ש בא"ר יו"ט ליפמן הכהן: