אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב חלק אבן העזר › סימן ז

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק אבן העזר · סימן ז

סימן ו

כבוד י"נ הרב המאוה"ג כו' מו"ה הענדל נ"י

הגאב"ד דק"ק לאפיץ:

יקרת שו"ת לנכון הגיעני. והנני להשיבו כיד ד' הטובה עלי. ע"ד העובדא דאתא לידו שאחד בא למחנהו ואמר שהוא אלמן ונשא שם אשה אחרת. ואח"כ באה אשתו הראשונה חיה וקימה למחנהו. ונתודע הדבר לקרובי אשתו השניה ותפסו אותו ואת כל חפציו וישמרו אותו עד שיתן גט לאשתו השניה. וגם תבעו מאתו שיחזיר כל ההוצאות והמעות מזומן שלקח מחותנו. וכת"ר עשה פשר ביניהם שיחזיר לאשתו הראשונה את הסוס והעגלה ועוד בגד אחד. והשלישו זאת ת"י כת"ר ויתר החפצים יהא שייך לאשתו השניה. והנה אחר שגרש את אשתו השניה עמדו קרוביה וחטפו מיד כת"ר את הסוס והעגלה והבגד. ונסתפק בזה כת"ר דאולי יש לחוש מחמת זה לפסול את הגט אף שאמר בשעת נתינת הגט שהוא נותן לה את הגט בלא תנאי מ"מ הא יש אחרונים שמחמירין אף בכה"ג היכא שיש גלוי דעת ואומדנא דמוכח שבלא"ה לא הי' נתרצה לתת לה הגט. וגם נסתפק כת"ר דאולי צריך לשלם להאשה הראשונה בעד הסוס והחפצים שתפסו מידו שהוא פושע בזה מה שתפסו מידו. ומטעם זה רוצה כת"ר לצדד להקל בחששא שעל הגט. ובהשקפה הראשונה עלה בדעתי דאדרבה קרובי האשה השניה תפסו כדין מיד כת"ר כיון דאנן ידעינן שהיתה אנוסה בזה מה שמחלה לו הנדוניא וכל ההוצאות שגרם. ומחילה דינה כמתנה ואין צריך מסירת מודעא ע"ז היכא דידעינן באונסי'. ואין לך אונס גדול מזה מה שלא רצה לגרש עד שיושלש הסוס והחפצים ת"י כת"ר לצורך אשתו הראשונה מה שבאמת לא גירש אותה ואינו מגיע לה כלום וכיון שמה"ד הי' צריך להחזיר הסוס והחפצים לאשתו השניה א"כ אין כת"ר צריך לשלם בעד זה א"כ על הגט לכאורה יש חששא גדולה בנ"ז. וכן נלפע"ד בכל אותן שכופין אותו להוציא אמנם לא היה בידה לכופו עד שהוכרחה להשליש לו מעות ביד שליש מקודם עד אחר הגט והיא מסרה מודעא ע"ז או שאנו ידעינן באונסה א"כ הא לא בעי מודעא ע"ז. דאף שמה"ד שייך המעות המשולשין להאשה מ"מ נראה דאסור להשליש להחזיר המעות לידה משום שע"י כן יתבטל הגט. ואף שאמר בפירוש שהוא נותן לה גט בלי שום תנאי נמי לא מהני משום דזה לא אסיק אדעתי' שהשליש לא יחזיר לו מה שהושלש בידו והיכא דלא אסיק אדעתי' להתנות נראה דסגי בגלוי דעת בלבד. ולכך סובר הר"ן גבי מקדש אשה וסבר שהיא כהנת והרי היא לויה ה"ז מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת פי' שאם אמרה שהיא כהנת וקדשה ע"ד כן והרי היא לויה אינה מקודשת אף שלא התנה בתנאי מפורש וסגי בגלוי דעת בלבד שהוא רוצה לקדשה מפני שהיא כהנת. וכ' שם הר"ן לחד לישנא דאף לר"מ לא בעי כפלי' למילתא. והקשה המהרי"ט ע"ז וז"ל איכא למידק ללישנא קמא מה בין זו להא דאמרינן בפ' השולח דאמר לה משום נדר אני מוציאך משום שם רע אני מוציאך דלא יחזיר ואוקמה רבא דכפלי' לתנאי' אבל סיפא דמשום אילונית יחזיר דלא כפלי' לתנאי' ואפי' לעז ליכא. וי"ל דבשלמא כשאמרה אני כהנת המוני הימנה ולא נסתפק כלל ולא נחית בדעתי' לומר שהיא משקרת דמילתא דעבידי לגלוי הילכך לא היה מקום לתנאי אבל גבי ש"ר מי לא אפשר שאינו כן וכן בנדר מי לא אפשר שימצא פתח לנדריה כו' עכ"ל. אלמא דהיכא דלא הו"ל להסתפק סגי בגלוי דעת בלבד שהוא עושה ע"ד כן. א"כ בנ"ד נמי כיון שכבר הושלש המעות ביד השליש א"כ לא הו"ל לאסוקי אדעתי' שהשליש לא יקיים כפי מה שהבטיח לו שיתן לו המעות המשולשין ת"י לאחר שיתן לה הגט ולכך לא התנה. ונראה דזה דמי להיכא שלא רצה ליתן הגט עד שתתן המעות מקודם לידו והטעתו ונתנה לו מטבעות מזויפות דודאי לא מהני אף שנתן הגט מפורש בלא שום תנאי. משום דלא אסיק אדעתי' להתנות דאם תהיינה המטבעות מזויפות לא יהא גט. ובודאי דהוה גט מוטעה בכה"ג. א"כ נראה דה"ה כיון שכבר הושלש ביד שליש הנאמן לו א"כ הא סבר הבעל דהוה כמונח בכיסו וע"כ לא אסיק אדעתי' להתנות וע"כ אם אח"כ לא יקיים השליש הוה גט מוטעה. כך עלה בדעתי לכאורה בפשיטות:

אמנם ראיתי אח"כ להמהרש"ל בתשו' סי' כ"ה דאינו סובר כן. ופסק בעובדא דאתא לפניו באחד שהיה מחוייב לגרשה מה"ד והוא לא נתרצה לגרשה עד שתשליש בעדו מעות והיא מסרה מודעא ע"ז. וצוה המהרש"ל להשליש להחזיר לה לאחר הגט המעות המשולשין ת"י וכתב המהרש"ל אף שיש כאן גילוי דעת ואומדנא דמוכח שאינו רוצה ליתן הגט אלא דוקא כשתתן לו מעות. ובכ"מ גלוי דעת ואומדנא דמוכח מהני כתנאי כפול. ז"א דהתוס' והרא"ש לא כתבו כן אלא לענין ממון וכן איתא באשיר"י פ' יש נוחלין להדיא דכ' ישנו חלוקים בממון וכתב אותן חילוקים דלעיל משמע דבגיטין וקדושין אינו מועיל שום גלוי דעת ואומדנא והיינו משום דבעינן תנאי ממש עכ"ד. ואחריו החזיקו בסברא זו תלמידיו הגאונים הסמ"ע בתשו' הגאונים בתראי סי' נ"ב והגאון בעל משאת בנימין בסי' ע"ו דגבי קדושין וגיטין אינו מועיל שום גילוי דעת ואומדנא דמוכח משום דאנן קיי"ל כאביי דגלוי דעתא בגיטין לאו מילתא ולכך אינו מועיל שום גילוי דעת אלא רק גבי ממונא בלבד. ולא ידעתי איך יפרנסו הגאונים הללו המשנה דקדושין כסבור הייתי שהיא כהנת ה"ז מקודשת מפני שלא הטעתו. א"כ מוכח להדיא משם שהיכא דהיא הטעתו לא הוה קדושין אע"ג דלא הוה תנאי ממש. ועיין מה שביארתי בזה בספרי מלבושי יו"ט סי' ב' באורך דמדברי הר"ן מוכח להדיא דמיירי שם בגלוי דעת בלבד. ויותר מבואר דלא כדבריהם בדברי הר"ן בחידושיו גיטין (מה.) הבאתי ג"כ בספרי שם וז"ל וכ"ת וכי כפלי' בכה"ג לר"מ מאי הוה והא איהו מתנאי ב"ג וב"ר גמר וכיון שכן נבעי תנאי גמור כי התם כי היכא דבעינן כפילא י"ל דכי בעינן תנאי גמור ה"מ בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו כתנאי בגוב"ר אבל מגרש ע"ד מה שעבר בגלוי דעת בלחוד מפסול אלא דכיון דלית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בעי כפילא. והנה דברי הר"ן הללו נובעין הם מדברי הרמב"ן בחידושיו שם אלא שבחידושיו חסר קצת הלשון. ועיין בריטב"א שם שמביא בשם הרא"ה רבו שהוא עומד בשיטת הרמב"ן שהם מפרשים דברי הגמרא שם דלא כהתוס' דמפרשי אע"ג דאמר דמשום ש"ר אני מוציאך לא הוה אלא לעז בעלמא כיון דלא התנה תנאי ממש. אבל הרמב"ן והנמשכין אחריו סוברים כיון דאמר משום ש"ר אני מוציאך הוה גלוי דעת לבטל הגט ממש. אם נמצא אח"כ שהדברים בדאים. אך כיון דאמרו לו שלא יחזיר לעולם ע"כ עילה מצא בה כדאיתא בירושל' וזהו שיטת רש"י ג"כ. א"כ הרי חזינן להדיא דהני גדולי הראשונים ס"ל להדיא דגלוי דעת מעליא מהני אף בגיטא לבטל. והדבר ברור שמפני שלא ראו המהרש"ל והסמ"ע המ"ב את דברי הרמב"ן הר"ן והריטב"א מחמת שעדיין לא יצא לאור בימיהם ע"כ נמשכו אחרי דברי התוס' הרשב"א והרא"ש דלכאורה נראה מדבריהם דלכך במוציא ש"ר אע"ג דאמר מפני ש"ר אני מוציאך לא הוה אלא לעז בעלמא משום דגבי גיטין לא מהני שום גלוי דעת. וכן התשו' מהרי"מ אלשיך בסי' ע"ח האריך הרבה בדברי התוס' הרשב"א והרא"ש דהם ס"ל בודאי דגלוי דעת לא מהני אף שיש אומדנא דמוכח ע"ז לבטל הגט אם לא בתנאי מפורש. ולפי האמת נראה דגם התוס' והרשב"א והרא"ש מודים דאומדנא דמוכח וגלוי דעת מהני גבי גיטין וקדושין כמו שמוכח מהמשנה דקדושין. ועוד אדבר בזה לקמן בס"ד. אלא הא דגבי מש"ר לא הוה אלא לעז בלבד לפי דעתם משום דגבי מש"ר ליכא אומדנא דמוכח על הגלוי דעת ואף דאמר שהוא מוציאה משום ש"ר יכול להיות מפני שהוא שונא אותה מגרשה ורק לצאת ידי הבריות הוא אומר שהוא מוציאה משום ש"ר לכך לא הוה גלוי דעת גמור. וכן כתב הגאון בעל מחנה אפרים בה' גירושין פ"ט והשיג שם על תשו' מהר"ם אלשיך ומדייק כן מדברי הרשב"א בחידושיו דכתב שם וכ"ת גלוי דעת יש יעו"ש. וכן כתב הרמב"ן בעצמו בחידושיו דלפי לישנא בתרא דס"ל דטעמא דלא יחזור הוא משום פריצותא אפשר לומר דס"ל דלא חייש לקלקול אף דאמר דמחמת ש"ר אני מוציאך מ"מ ליכא משום קלקול מפני שהרבה בני אדם מגרשין נשותיהם משום ש"ר אעפ"י שיודעים שהדברים בדאין שהרבה נשים רעות ע"כ. וזהו סברת התוס' דס"ל דאף ללישנא קמא ליכא אלא לעז בעלמא משום דלא הוה אומדנא דמוכח על הגלוי דעת דרק משום ש"ר הוא מוציאה. אבל היכא דאיכא אומדנא דמוכח על הגלוי דעת רק דמחמת זה הוא מוציאה נראה דגם התוס' מודים דגלוי דעת מהני נמי גבי גיטא:

גם מש"כ המהרש"ל ראי' דלא מהני גלוי דעת ואומדנא גבי גיטא בלא תנאי כפול מאילונית דבעי לדברי חכמים תנאי כפול והא התם דאין לך גלוי מילתא ואומדנא גדולה מזו וסימני אילונית מוכיחין עליו ואפי"ה בעינן תנאי כפול אלמא דאין שום תנאי מבטל המעשה של גט אם לא בתנאי כפול עכ"ד. הנה לפי"ד הרמב"ן וסייעתו הא באמת כן הוא דגבי אילונית לא בעי תנאי גמור וסגי בגלוי דעת בלבד שאמר משום אילונית אני מוציאך לבטל הגט. והא דבעי כפלי' למילתא משום דלר"מ בכל גלוי דעת צריך כפלי' למילתא כיון דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן. וכן בהך דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל בעי כפלי' למילתא לר"מ ואנן לא קיי"ל כר"מ. וזהו שיטת האחרים שמביא הר"ן בפ' מי שאחזו דכתב שם וז"ל וליכא למימר דטפי עדיף לר"מ אומדנא בגלוי הדעת מתנאי שלא נכפל דהא לעיל בפ' השולח (מו) גבי מוציא אשתו משום אילונית וגלוי דעתא ואפי"ה אמרינן התם דלר"מ בעי דליכפלי' לתנאי' כו' עכ"ל. וזהו דברי הרמב"ן וסייעתו דפסקו דלא כר"מ. ואפי' לפי"ד התוס' הרשב"א והרא"ש דס"ל כיון דלא הוה תנאי גמור גבי אילונית לכך לא הוה אלא לעז בעלמא נמי אין ראי' דס"ל דאומדנא דמוכח וגלוי דעת לא מהני גבי גיטא והא דכ' המהרש"ל דאין לך גלוי מילתא ואומדנא גדולה מזו. לפעד"נ דז"א לא מיבעיא לפי"ד הרי"ף דלכך אין לה כתובה משום דאמרינן השתא הוא דבריאת ועיין במלחמות מה שמבאר דבריו משום דבשעת הגירושין היתה לה חולי של עקרית ולכך נראו בה סימני אילונית ואח"כ אזלו כדאמרינן זימנין דאזלו מחמת כחישותא והשתא הוא דבריאת וכתובה לית לה. א"כ לפי"ז ודאי איכא למימר דהכא לא הוה אומדנא דמוכח על הגלוי דעת שאמר שהוא מוציאה משום אילונית דכוונתו הוא מפני שמחזיקה לאילונית גמורה לכך הוא מגרשה. דהא איכא למימר דכונתו הוא דכיון שנראו בה סימני אילונית ועכשיו לכה"פ יש לה חולי של עקרית לכך הוא מגרשה ואינו רוצה להחזיקה לכך לא הוה אלא לעז בעלמא. ואפי' לפי"ד התוס' שם בד"ה אומר לה כו' דלא ס"ל כדברי הרי"ף מ"מ זה ודאי דנראו בה קצת סימני אילונית. וכן כתב שם הרשב"א להדיא. וכן כתב המהרש"ל בעצמו וז"ל וסימני אילונית מוכיחים עלי'. א"כ לא הוה אומדנא דמוכח על הגלוי דעת דמה שאמר משום אילונית אני מוציאך הוא מפני שמחזיקה לאילונית ודאית לכך הוא מגרשה. דהא איכא למימר דכוונתו הוא דמפני שנולדו בה קצת סימני אילונית ע"כ אינו רוצה להכניס עצמו בספק שמא היא אילונית גמורה ע"כ הוא מגרשה. ולכך ס"ל להתוס' דלא הוה אלא לעז בעלמא:

ויותר נפלאתי על הגאון בעל משאת בנימין שכתב בסי' ע"ו וז"ל ואכתי איכא למידק בנ"ד לפי"ד המעררין שאומרים שמעולם לא היה ש"מ אך שע"י סם שהשקהו וע"י הרופאים שהעמידו עליו לומר שהוא מסוכן התרצה ליתן גט. א"כ גרע נ"ד משאר גט על תנאי ולא נתקיים [היינו היכא דלא כפלי' לתנאי'] דאפי"ה הגט גט לפי שבשעת נתינת הגט יש בידה לקיים התנאי ולא הוברר בשעת נתינת הגט שלא תתקיים התנאי אח"כ אלא גט מעליא הוא מעיקרא ואין בו ריעותא כלל אף שבסוף לא נתקיים התנאי אבל הכא כל עצמו של הגט מעיקרו הוא שאלמלא היה יודע המגרש שאינו ש"מ לא היה עולה על דעתו ליתן גט מעולם והם המה שהטעוהו טעות זה ואיכא כאן ריעותא בעיקר הגט בתחילתו ואף אי ליכא כאן תנאי כלל מ"מ הוה טעות בגט. הא נמי ליתא דהא תנן בפ' השולח המוציא את אשתו משום אילונית ר"י אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר כו'. והשתא אליבא דחכמים אע"ג דלא כפלי' לתנאי' מאי הוה סוף סוף כשיתגלה הדבר שאינה אילונית נתברר הדבר שבשעת גט טעות היה שהרי הוא אמר בפירוש שמשום אילונית הוא מוציאה וטעות הוא בידו ונמצא הגט בטעות. אלא ודאי דאע"ג דבשעת גירושין איכא טעות כל כמה דלא כפלי' לתנאי' בשעת גירושין אמרינן דגירושין גמורין הן דבכל ענין מגרשה בין תהיה אילונית בין לא תהיה אילונית אף כאן בנ"ד כיון דסתם קא יהיב גיטא דעתו על גירושין גמורין בין שהוא. ש"מ בין שהוא ברי כו' עכ"ל. ועפר אנכי תחת כפות רגליו ולפע"ד לא צדקו כלל דבריו בזה דלא נוכל ללמוד מכאן רק היכא שהי' אחד חולה ואמדו הרופאים דעירו שהוא חולה מסוכן ואמרו לו שהוא מוכרח ליתן גט לאשתו כדי שלא תפול ליבום. ואח"כ נמצא שהרופאים דעירו טעו בזה כי בא רופא אחד גדול מהם ואמר שאין בו סכנה כלל בכגון זה נוכל ללמוד מאילונית דלא הוה גט מוטעה אע"ג דאי הוה ידע מזה שהרופאים טעו שאינו חולה מסוכן לא היה נותן הגט מ"מ כיון שהרופאים אמרו האמת כפי מה שנראה להם לפי ראות עיניהם בזה ליכא חששא על הגט. משום דאמרינן דהוא גמר ויהיב הגט מפני החשש שלא תפול ח"ו אשתו ליבום כיון שלא הטעוהו כלל אף שלפי האמת הי' טעות בזה מ"מ לא הוה גט מוטעה. אבל היכא שהרופאים בעצמם ידעו שהוא אינו מסוכן רק שהם הטעו אותו בכונה כדי שיתן גט לאשתו ואנן סהדי דאי הוה ידע מזה לא היה נתרצה כלל בשום אופן לתת גט לאשתו בזה נלפע"ד דהוה גט מוטעה ממש ולא נוכל ללמוד כלל מאילונית דהא גבי אילונית הדבר אמת שנולדו בה קצת סימני אילונית והיה בה ריעותא כנגד כל הנשים לכך אף שאמר דמפני שהיא אילונית הוא מוציאה מ"מ כ"ז דלא כפלי' לתנאי' ליכא חששא על הגט ולא הוה גט מוטעה דמי הטעהו ובודאי אמרינן דהוא גמר ויהיב הגט שלא רצה להכניס א"ע בספק אילונית. אף שלפי האמת לא היתה אילונית. ואף גבי אילונית גופא נראה לפע"ד דאם הוא לא ידע מה הם סימני אילונית ובאו רופאים והטעו אותו ואמרו לו שיש לאשתו סימני אילונית וע"כ צריך לגרשה ועמד וגרשה ואמר שמפני שהיא אילונית הוא מוציאה. בודאי דהוה גט מוטעה אע"ג דלא כפלי' לתנאי' ולא אמר דרך תנאי נמי לא הוה גט כלל. ויותר נלפע"ד דאף דאמר להדיא דמגרשה בלי שום תנאי נמי לא מהני בזה. משום דזה לא אסיק אדעתי' שהרופאים הטעו אותו כדי שיגרשה. ואף שבטל כל התנאים מ"מ זה דלא אסיק אדעתי' כלל לא בטל:

אמנם ראיתי להגאון בעל נוב"י חלק אה"ע סי' י"א בעובדא דאתא לידו שאשה אחת הודה בפני ב"ד שזנתה וב"ד חקרו מהבעל אם הוא מאמין אותה ואמר שהוא מאמינה. ואסרוה ב"ד על בעלה ועמד וגרשה. ואח"כ נתברר הדבר שזה הוא שקר כי למדוה לומר כן כדי שיגרשה בעלה. ופסק הנוב"י שאשה הזאת אסורה לחזור לבעלה מטעם שהמוציא את אשתו משום ש"ר אסורה לחזור יעו"ש דכתב דאפי' לדעת הסוברים דדוקא בכפלי' למילתא אסורה לחזור מ"מ הכא שהרב הורה לגרשה וע"פ הוראת הרב שהאשה נאסרה עליו גרשה עדיף מכפלי' למילתא דהרי יש דברים שלא מיבעיא שא"צ תנאי כפול אלא אפי' א"צ להזכיר התנאי כלל וכמ"ש התוס' בקדושין (מט:) ד"ה דברים שבלב כו' דדברים שאנן סהדי לא בעי תנאי כפול כו' ואף שמ"מ אין לבטל עכשיו הגט מחמת זה כיון שאמר בשעה שגרשה בפירוש שמגרש בלי תנאי כו' מ"מ לא גרע מכפלי' למילתא כו' עכ"ל. והנה בדברי הגאון הנ"ל מבואר להדיא דהוא ג"כ סובר דאף גבי גט מהני אומדנא דמוכח וגלוי דעת נפלאתי מה שלא הזכיר כלל מה דס"ל לגדולי האחרונים דאין שום דבר מבטל הגט רק תנאי מפורש. ועכ"פ הו"ל להביא דבריהם ולבאר דלא ס"ל כוותייהו אמנם מה דסובר הגאון הנ"ל דכיון דאמר בלי שום תנאי לא איכפת לן אף שהטעו אותו וסבר שהיא אסורה לו לכך גרשה מ"מ לא בטל הגט. לפע"ד אינו כן דמנ"ל לומר דמה שאמר בלי שום תנאי ובטל כל התנאים בטל נמי דבר שלא אסיק אדעתי' כלל. וראיתי שהגאון בעל אבני מלואים הסכים ג"כ לדברי הנוב"י דמהני מה שאמר בלי שום תנאי. וע"כ סובר דאפי' לעז ליכא וגלוי דעת נמי ליכא כיון שאמר בפירוש בלי שום תנאי וכתב וז"ל ואע"ג דבגט שכ"מ כשעמד והיא אינה רוצה לחזור אליו דעת מוהר"ם לובלין דהוי גט בטעות אע"ג דבטל כל התנאים. כבר חלקו עליו כל חכמי הדור וכמ"ש ב"ש סי' קמ"ה ע"ש עכ"ל. לפע"ד ע"כ לא חלקו חכמי הדור על המהר"ם לובלין אלא בעובדא דידהו דשם ודאי הא זה אסיק אדעתי' שאולי לא תתרצה לחזור להנשא אליו ולכך עשו עמדו קשרים מקודם שהיא מחוייבת לחזור להנשא אליו כשיעמוד מחליו וכיון שנתן הגט בלי שום תנאי ע"כ סמך רק על הקשרים בלבד. אבל אם הטעו אותו כמו בעובדא דהנוב"י דאנן סהדי דזה לא אסיק אדעתי' כלל שהיא מטעה אותו להודות בב"ד שזנתה כדי שיגרשה. ולכך אמר בב"ד שמאמינה א"כ אף שאמר בפירוש בלי שום תנאי נמי לא מהני. וראי' לזה דהא מצינו דאפי' קבל עליו בפירוש כל אונסין דמתיליד מ"מ אם אירע אונס דלא שכיח אמרינן בגיטין (עג.) דזה אינו בכלל משום דע"ז לא אסיק אדעתי' ע"כ לא נכלל זה בלשונו דקבל כל אונסין. א"כ ה"נ אע"ג דאמר בלי שום תנאי ובטל כל התנאים לא קבל עליו אלא דבר דאסיק אדעתי' אבל דבר דלא אסיק אדעתי' כלל לא קבל עליו ולא בטל וכיון שהוא גרשה רק מחמת שהרב אסרה עליו ואמר שהוא מחוייב לגרשה א"כ אין לך גט מוטעה גדול מזה. וכן בגט דווינא אם היה הדבר אמת כפי מה שאמרו המעררין שהרופאים הטעו אותו ואמרו שהוא מסוכן ודאי דלא מהני אף שאמר שהוא נותן הגט בלי שום תנאי. אך באמת העיקר הוא כמו שכתב הבעל משאת בנימין אח"כ כיון שהסמ"ע העיד שהוא והגאון ר' הענדל ז"ל היו שם ולא הרגישו שום ערמה בדבר ודאי הדבר שקר. וכן נראה מתשו' המהר"ם לובלין שע"ז לא ערר כלל:

והנה ראיתי להגאון בעל הסמ"ע בתשו' הנ"ל דהביא ראי' דלא אזלינן בתר אומדנא בגיטין מהא דקיי"ל כרבא בפ"ק דכתובות דאין טענות אונס בגיטין כ"א באונס דלא שכיחא אבל שכיחא ולא שכיחא כגון חלה שלא היה יכול לבוא כתבו תוס' שם והפוסקים וטא"ע ריש סי' קמ"ד דהוה גט כו'. ונוראות נפלאתי על גאון שכמותו שלפע"ד אדרבה הא משם ראי' דאזלינן בתר אומדנא בגיטין דהא אמרינן שם להדיא דד"ת לא הוה גט אפי' באונס דשכיחא ולא שכיחא ורק משום צנועות ופרוצות התקינו רבנן דלהוי גיטא ואפקוהו רבנן לקדושין מינייהו א"כ מוכח להדיא משם דאזלינן בתר אומדנא בגיטין. והאומדנא הוא כשהתנה אם לא אבוא יהא גט היה כוונתו רק כשלא יבוא מרצונו ולא כשיארע לו אונס אפי' אונס דלא שכיח כ"כ נמי לא אסיק אדעתי' וע"ז לא היה כוונתו וצע"ג. עוד כתב שם הגאון הנ"ל וז"ל גם נראה דהחלוק שהחליק מהרש"ל בין ממון לגט מוכח מדברי תוס' פ' מי שאחזו (עב:) הנ"ל שכתבו בפשיטות דלכך הגט אינו דומה למתנה דמתנה אינו חלה כלל כ"א אחר מיתה אבל גט מחיים דאדעתי' שיחול מיד עכ"ל דקשה לכאורה מ"ש היא מהא. הא כמו שאין גט לאחר מיתה כך אין מתנה לאחר מיתה אלא שבמתנה אמרינן לאחר שמת ה"ל המתנה למפרע משעת אמירה שאמר שיתנו לו וכמ"ש הטור בח"מ סי' ר"נ א"כ גם בגט אמר כן שדעתו היה שלא יחול מיד אלא כשימות יחול למפרע משעת נתינה כו' אבל לפי מ"ש בשם מהרש"ל א"ש בלא"ה והוא דמתנה שהוא ממון הולכין בו בתר אומדנא ואומדנא שאינו נותן כל אשר לו לאחרים כנ"ל כ"א אדעתי' שימות משא"כ בגט דאין הולכין בו בתר אומדנא כלל כמ"ש מהרש"ל וכמ"ש כו' עכ"ל. גם בזה נפלאתי עליו מאד דאדרבה משם מוכח דאין לחלק בין גט לממון לפי"ד המפרשים דר"ה דאמר גיטו כמתנתו איירי בש"מ שנתן גט סתם ואפי"ה ס"ל דגיטו כמתנתו ואם עמד חוזר ודאי דצ"ל לפ"ד דאזלינן בתר אומדנא אף בגיטין. ואף שאנן לא קיי"ל כר"ה הוא מטעם חששא שיאמרו שיש גט לאחר מיתה ע"כ עקרו חכמים הקדושין כדאמרינן התם. והא המפרשים הללו הם רוב גדולי הראשונים רש"י והר"ח והרי"ף והרמב"ם והרא"ש הם כולם מפרשים כן א"כ ס"ל בודאי דאזלינן בתר אומדנא אף בגיטין. ואפי' לפי"ד הר"ת דמפרש דהא דר"ה איירי כשנותן גט על תנאי אם מתי מ"מ מדהוצרך לדחוק ולחלק משום דמתנה אינה חל לאחר מיתה אבל גט ע"כ צריך לחול מחיים א"כ מוכח להדיא דלא ס"ל כשיטת המהרש"ל. וזה א"א לומר דכוונת התוס' הוא כסברת המהרש"ל. דאין לשונם סובל זאת. ומה שהקשה הסמ"ע ע"ד התוס' מדברי הטור דגם מתנת ש"מ חל מחיים למפרע תמוה ג"כ דהא על דברי הטור תמה הב"י וכתב דהא קיי"ל דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה. אך לפי מה שדחק שם הב"ח לישב דברי הטור דהקנין חל מחיים שיקנה בה לאחר מיתה יש מקום לקושיתו. אבל באמת הא הוא בעצמו בפרישה מתרץ דברי הטור דבאמת אינו קונה רק לאחר מיתה יעו"ש. א"כ לפי"ז א"ש דברי התוס' בפשיטות. ואפי' לפי"ד הב"ח נמי לא קשה דגברא אגברא קרמית דהא ודאי איכא למימר דהר"ת ס"ל דמתנת ש"מ אינה קונה מחיים כלל אלא לאחר מיתה ממש כפשטות לישנא דגמרא מתנת ש"מ כירושה שוו רבנן. וכן מבואר להדיא בדברי התוס' גיטין (ט.) ד"ה ואינו חוזר כו'. ומה שיש להקשות משם על שיטת הר"ת הללו עיין בהאחרונים שעמדו ע"ז. ואין כאן מקום להאריך בזה. וכן הביא הקצה"ח דכמה ראשונים ס"ל הכי. אח"ז התבוננתי בדבריו וראיתי שיש לישב דבריו בזה [אך לשונו מגומגם שם] דעיקר קושיתו הוא מדברי הטור חו"מ סי' קכ"ה דכתב שם דאם נתן הש"מ מתנה להשליח שיתן מיד להמקבל יכול לחזור בו כשיעמוד. והביא שם בשם הרמ"ה דכ"ז שלא עמד אינו יכול לחזור בו בחלי'. וכן פסקינן בשו"ע שם. א"כ ע"כ צריך לומר דקנה מיד אלא דהוה כתנאי שאם יעמוד תתבטל המתנה. וכן הוא הדין אם נותן הש"מ מידו ליד המקבל ממש. א"כ בגט שנותן הש"מ כיון דנותן מידו לידה ממש אמאי לא אזלינן בתר אומדנא כמו במתנה דכונתו היה שיתבטל הגט כשיעמוד מ"מ אם לא עמד הוא חל מחיים. אבל באמת גם זה לא קשה על דברי התוס' דודאי הר"ת לא ס"ל דברי הרמ"ה אלא ס"ל דגבי מתנת ש"מ אפי' נותן ליד המקבל ממש מ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה כמו בכל מתנות ש"מ [ונראה דאף אם זהו מתנה במקצת מ"מ כיון דהוא מצוה מחמת מיתה אינה קונה אלא לאחר מיתה ודינו לכל דבר כמו מתנת ש"מ] יכול לחזור בו בחליו. וכן הביא הט"ז בסי' ר"נ ס"ד תשובת מהר"ם מרוטענבורג דכ' להדיא כן דס"ל דאפי' מסר לידו ממש לא קנה אלא לאחר מיתה:

עוד כתב שם הגאון הנ"ל וז"ל והי' נראה לכאורה לתרץ דשאני מתנה דאנן סהדי דאין אדם נותן כל אשר לו ויחזיר על הפתחים לכך אמדינן דעתו שלא צוה ליתן אלא כשימות משא"כ בגט שנותן סתם ואינו מוכח כ"כ שאדעתא שימות נותן הגט ומשו"ה אף שאומר כן קודם כתיבת הגט שאדעתא דהכי נותן מ"מ כיון שליכא אומדן דעת ולא חזר ואמר כן בשעת נתינתו והוה כדברים שבלב כדינו של הר"ן ז"ל במוכר אדעתא למיסק לא"י כאשר כתבתי כו' עכ"ל. ולפע"ד גם זה תמוה דלפי"ד הגאון הנ"ל נראה דמצוה מחמת מיתה לא מיקרי אלא דוקא אם יאמר בעת הנתינה ממש שהוא נותן מחמת מיתה. אבל אם גילה דעתו קודם הנתינה שהוא נותן מחמת מיתה לא. ולפע"ד אינו נראה כן דהא מוכח מדברי הגמרא ב"ב (קנא:) גבי אחתיה דרב דימי בר יוסף דפסק ר"נ דהוה מצוה מחמת מיתה אע"ג דלא הזכיר מיתה רק בעת ששלחה אחר אחיה אמרה ווי דקא מיתה הך איתתא עיי"ש. ולא הזכיר כלל מיתה בעת הנתינה. א"כ מוכח להדיא דמצוה מחמת מיתה אף שלא הזכיר בעת הנתינה ממש נמי מיקרי מצוה מחמת מיתה. א"כ כשהזכיר מיתה קודם כתיבת הגט אף שלא הזכיר בעת הנתינה שהוא נותן מחמת מיתה נמי הוה אומדנא גדולה דמחמת מיתה הוא נותן הגט. ועוד הא תירוץ הגאון הנ"ל מה שרוצה לתרץ לא יעלה אכתי במסוכן דקיי"ל דגבי מתנה אף אם לא הזכיר כלל מיתה נמי הוה כמצוה מחמת מיתה ואם עמד חוזר. א"כ כשהוא מסוכן ונותן הגט נמי הוה אומדנא דמחמת מיתה הוא מגרשה ואמאי אם עמד אינו חוזר:

המורם מכל דברינו אלה שלפע"ד נראה עיקר דגלוי דעתא מעלייתא ואנן סהדי דאדעתא דהכי יהב גיטא מהני לבטל גיטא לכו"ע כמו תנאי מפורש. והא דפליגי אביי ורבא בגלוי דעתא בגיטא היינו בגלוי דעת סתום שאמר דברים סתומים וקסבר רבא כיון שגלה דעתי' אף שאמר דברים סתומים מ"מ לא הוי דברים שבלב וקיי"ל כאביי דכיון דאמר דברים סתומים לאו מילתא היא. וכן פי' הרשב"א להדיא בקדושין (נ.). אבל גלוי דעת מפורש כו"ע מודים דמהני. ומה שדקדקו גדולי האחרונים הנ"ל מדברי הרא"ש פ' יש נוחלין דכ' שם ושלשה חלוקים ישנו בענין ממון יש דברים שהדעת מכרעת כל כך דאזלינן בתר אומדנא דמוכח ואפי' גלוי דעת לא בעי כגון שטר מברחת כו'. ויש דברים דבעיא גלוי דעת כי הדא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל כו'. וכן כתב הה"מ בפ"ו מה"א דכתב וז"ל ודע שלדעת רבינו והגאונים הראשונים יותר הוא מועיל בדיני ממון גלוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כתיקונו כו' עכ"ל. דמשמע נמי דדוקא גבי ממון מהני גלוי דעת או אומדנא דמוכח. נראה דלאו דוקא הוא משום דגבי גט מצינו דלפעמים לא אזלינן בי' בתר אומדנא. דהיינו גט ש"מ שנותן מחמת מיתה. דהא אנן קיי"ל כרבה ורבא דאם עמד אינו חוזר. לכך כתבו הרא"ש והה"מ הכלל הזה רק גבי ממון משום דגבי ממון אזלינן בכ"מ בתר אומדנא דמוכח. אבל ודאי גבי גיטין וקדושין נמי מהני גלוי דעת מעלייתא היכא דאנן סהדי דאדעתא דהכי גרשה או קדשה:

אח"כ התבוננתי דאף לפי מש"ב דגבי גיטין וקדושין מהני גלוי דעת מעלייתא לבטל הגט או הקדושין זהו דוקא היכא דזה הוה תנאי לשעבר דשם סגי בגלוי דעת לחוד היינו אם גלה דעתו שאינו רוצה לקדשה אלא דוקא אם היא כהנת והיא אמרה לו שהיא כהנת. וכן בגיטין אם גלה דעתו שאינו רוצה לגרשה אלא דוקא אם היא אסורה עליו וכה"ג דשם כיון דהוא לשעבר סגי בגלוי דעת לחוד אף גבי גיטין וקדושין. אבל בתנאי דלהבא לא סגי בגלוי דעת לחוד גבי גיטין וקדושין אע"ג דגבי ממון מהני. דהיינו אם אחד גרש את אשתו אדעתא למיסק לארעא דישראל והיא אינה רוצה לעלות עמו אף שגלה דעתו בשעת גירושין שלכך הוא מגרשה מפני שרוצה לעלות לא"י מ"מ אם אח"כ לא עלה מחמת איזה סיבה לא בטל הגט. ולמדתי זאת מדברי הר"ן בחידושיו לגיטין [והוא נובע מדברי הרמב"ן] שהבאתי למעלה שכ' לחלק דכי בעינן תנאי גמור ה"מ בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו כתנאי בגוב"ר אבל מגרש ע"ד מה שעבר בגלוי דעתא לחוד מיפסל ע"כ. וע"כ כונתו הוא זה שבארנו לחלק בין לשעבר דסגי בגלוי דעת לחוד אף גבי גיטין וקדושין. אבל בדבר שהוא להבא כמו אדעתא למיסק לא"י גבי גיטין וקדושין לא הו"ל למסמך על גלוי דעת בלבד והו"ל להתנות בהדיא. אבל גבי ממון הא מהני גלוי דעת מעלייתא אף בדבר דלהבא ואפשר לקיימו או לבטלו כמו מוכר אדעתא למיסק לא"י וע"כ כוונת הר"ן הוא לחלק זאת גבי גיטין וקדושין. מ"מ אם איכא גלוי דעת ואומדנא דמוכח הרבה כמו גבי ש"מ מהני אף בתנאי דלהבא אף גבי גיטין וקדושין. דהא הרמב"ן והר"ן הם עומדים בשיטת רש"י והר"ח דמפרשים דמה"ד ש"מ אף אם נתן גט סתם אם עמד חוזר ורק מטעם תקנת חכמים אינו יכול לחזור. אלא ע"כ כוונת הרמב"ן והר"ן הוא היינו היכא דעל הגלוי דעת ליכא אומדנא דמוכח כ"כ כמו משום ש"ר אני מוציאה מ"מ סגי בגלוי דעת לחוד משום דזה הוה תנאי דלעבר אבל בלהבא כה"ג לא סמכינן על גלוי דעת בלבד גבי גיטין וקדושין משום דהו"ל להתנות בהדיא. כנ"ל לבאר דבריהם:

אמנם ראיתי להגאון בעל אבני מלואים סי' ל"ח ס"ה שהביא ראי' מדברי הר"ן הללו לפשוט מה דנסתפק המל"מ אם בעי בתנאי שלעבר משפטי התנאים וכתב דמצא דין זה מפורש בדברי הר"ן הלזה דמחלק בין תנאי דלעבר לתנאי דלהבא. ובמחכ"ת דבריו אלה הם כשגגה היוצא מלפני השליט דהא הר"ן לא כתב דלא בעי בזה משפטי התנאים אלא דלא בעי בזה רק גלוי דעת בלבד דלכך הוא מגרשה מפני דקפיד על מה שיש עליה ש"ר. אבל אם הש"ר אינו אמת אינו מתרצה בגט והגט בטל אף בלא תנאי כלל. וכן בכ"מ בכה"ג דהיינו אם מקדשה ע"מ שאין עליה נדרים או מומין לא בעי תנאי כלל אלא גלוי דעת בלבד דקפיד ע"ז. אבל אם מתנה בתנאי דלעבר בדבר דלא שייך קפידא כגון אם ירדו גשמים היום הרי את מקודשת לי בזה לא דבר הר"ן כלל כיון דבעי תנאי א"כ נוכל לומר דבעי ג"כ כל משפטי התנאים בזה אף לפי"ד הר"ן. אבל המל"מ נסתפק דאף בדבר דלא שייך בו קפידא כלל כיון דהוא מתנה בתנאי דלעבר לא בעי משפטי התנאים. א"כ דברי הר"ן לא שייך כלל לפשוט הספק של המל"מ. וזה ברור בס"ד:

המתבאר מכל דברינו אלה לדינא דאם הטעתו בתנאי שלעבר ויש אומדנא דמוכח דמחמת זה נתן הגט מפני שטעה דהיינו אם נתנה לו סך כך וכך כדי שיתן לה הגט והטעתו במטבעות מזויפות או שנתנה לו חפצים שאינם שלה ואח"כ באו הבעלים ולקחו ממנו החפצים ודאי דהוה גט מוטעה ממש ואף שנתן הגט בלי שום תנאי נמי לא מהני בזה משום דזה לא הו"ל לאסוקי אדעתא שמטעין אותו. וכן כל כיוצא בזה אם הטעתו בתנאי דלשעבר ואנן ידעינן דמחמת טעותו נתן הגט הוה גט מוטעה וכמשב"ל. אולם אם הטעתו בתנאי דלהבא כגון שהבטיחה לו ליתן לו מעות סך כך וכך ונתנה לו שט"ח ע"ז ואף שאנן ידעינן ברור דמחמת שהוא היה בטוח בזה שבודאי תסלק לו כפי מה שהבטיחה לו וע"כ נתן הגט מ"מ נראה אם אח"כ לא סלקה לא בטל הגט כיון דזה הוא תנאי דלהבא א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא ולהתנות בהדיא וכיון דהוא סומך על השט"ח ולא התנה אין לנו לחוש אף אם לא תקיים אח"כ. וכ"ש אם נתן בפירוש את הגט בלי תנאי. וזה הוה ממש עובדא דווינא שהורו חכמי הדור דלא כדעת המהר"ם לובלין. אמנם אם השלישה המעות ביד שליש הבטוח לו. והוא היה מאותן שכופין אותו להוציא והיא מסרה מודעא ע"ז צ"ע אם זה הוה כמו תנאי דלשעבר משום דהוא סבר כיון דמסרה ליד השליש א"כ הוה כמונח בידו לכך לא הו"ל לאסוקי אדעתי' להתנות וכיון שיש אומדנא דמוכח דמחמת זה נתן הגט א"כ אם אח"כ לא ימסור לו השליש את המעות הוה גט בטל. או דילמא כיון דהוא יודע בעצמו שהוא מחוייב ליתן לה גט בלי שום מעות א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא דילמא לא יקיים השליש אח"כ כפי מה שהבטיח לו א"כ הו"ל להתנות בהדיא וכיון דלא התנה לא בטל הגט מחמת האומדנא שלו. ונראה דזהו סברת המהרש"ל שהבאתי למעלה שהקיל בזה להשליש שיחזיר לה המעות דזה ברור דגם המהרש"ל מודה אף שהקיל באומדנא דמוכח וגלוי דעת גבי גט מ"מ אם כבר נתנה לידו המעות והטעתו במטבעות מזויפות גם המהרש"ל מודה דהוה גט מוטעה ממש. וע"כ נראה דדעת המהרש"ל הוא כיון דהיא אנוסה על נתינת המעות א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא דאולי לא יקיים השליש כפי מה שהבטיח לו. וכן כתב המהר"ם אלשיך בתשו' הנ"ל סברא זו כיון דהוא ידע שהיא אנוסה על מחילת כתובתה א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא בזה ולא הוה כמונח בכיסתיה יעו"ש. ומשם ג"כ מוכח להדיא דהיכא דהטעתו בדבר דלא הו"ל לאסוקי אדעתא כלל דהיינו שכבר נתנה לידו ואח"כ נמצא שזה הוא מזויף אף שלא גלה דעתי' בשעת כתיבת הגט דאדעתא דהכי הוא עושה כן נמי בטל הגט משום דסמך על מה שמונח כבר בידו ע"כ לא גלה דעתו בשעת כתיבת הגט דמחמת זה הוא עושה כן. וכן מוכח להמעיין היטב בלשון המהרש"ל דכתב וז"ל א"כ משמע דוקא בגט העשוי בתנאי כהלכתו הוא דפסול במוטעה לפי שהתנאי מבטל המעשה ומהני כתנאי בגוב"ר כמו שפירש"י אבל מה שמטעין אותו בלא תנאי והוא סובר שיתנו לו כך אף אם אינה נתנה לו הוי הגט גט כשר עכ"ל. יראה מדבריו להדיא דהיכא דהטעתו במה שכבר נתנה לו גם הוא מודה דהוי גט מוטעה ממש. דהא כתב דרק היכא שהטעתו שסובר שיתנו לו כך אז בלי תנאי כפול אינו בטל הגט. וע"כ צ"ל דס"ל להמהרש"ל דהיכא שמונח ביד השליש אף שהיא הניחה לצורכו עד אחר הגט מ"מ כיון שעדיין אינו בידו זה לא הוה כמונח בכיסתיה והו"ל לאסוקי אדעתי' דילמא לא יקיים השליש אח"כ ולא הו"ל לסמוך על הגלוי דעת בלבד מה שלא רצה ליתן הגט עד שישלישו בעדו המעות והו"ל להתנות בהדיא כדין וכיון שלא התנה כדין אינו בטל הגט:

ואם כנים אנו בסברא זו דאף שכבר הניחה ביד השליש מ"מ כיון דהיא אנוסה ע"ז הו"ל לאסוקי אדעתא דילמא לא יקיים השליש אח"כ כפי מה שהבטיח לו א"כ זה מקרי תנאי דלהבא. א"כ יוצא לנו קולא לנ"ד אפי' לפי משב"ל דאף גבי גיטין וקדושין מהני גלוי דעת ואומדנא דמוכח מ"מ כבר בארנו דנראה מדברי הראשונים דזה דוקא בתנאי שלעבר דאז סגי בגלוי דעת בלבד שמחמת זה נותן הגט ואם נמצא שאינו כן בטל הגט. אבל בתנאי דלהבא אף לפי"ד גבי גיטין וקדושין לא סמכינן על גלוי דעת בלבד לבטל הגט משום דהו"ל להתנות בהדיא ודוקא אומדנא דמוכח הרבה כמו בש"מ שהכל יודעין דעתו שמה שנותן הגט הוא רק כדי לפוטרה מיבום וחליצה אבל בנ"ד דלא הוה אומדנא דמוכח הרבה שבלא זה לא היה נותן לה גט א"כ כיון דהוה תנאי דלהבא ולא התנה בהדיא יש להקל שאינו בטל הגט אף שלא קיים השליש כפי מה שהבטיח לו. ואף אם נאמר דבנ"ד נמי הוה אומדנא דמוכח הרבה כמו גבי ש"מ מ"מ זה ברור דאף לפי"ד רש"י והר"ח דאם הש"מ נותן גט בלא תנאי ודאי דהדבר ברור דאם עמד אינו חוזר, אף מה"ד. וא"כ בנ"ד כיון דנתן הגט בלא תנאי לכו"ע הוה גט מעליא. וגם אף אם נאמר דלא כדברינו דאף בתנאי דלהבא מהני גילוי דעת היכא שיש אומדנא דמוכח ע"ז [כי לא קבעתי עדיין מסמרים בזה] וא"כ היכא שגרש את אשתו אדעתא למיסק לא"י וכן גלה דעתו בשעת גירושין ואח"כ לא יכול לעלות מחמת איזה סיבה בטל הגט. מ"מ זה ברור דאם נתן הגט בפירוש בלא תנאי ודאי דלית דין ולית דין שיאמר דבטל הגט. א"כ ה"ה בנ"ד כיון שנתן הגט בפירוש בלא תנאי לא איכפת לן הגלוי דעת דמקודם. אבל באמת לבי נוקפי לסמוך על סברא זו דאף שמונח ביד השליש מ"מ הו"ל לאסוקי אדעתא ולהתנות אף שנראה כן מדברי המהרש"ל מ"מ ראיתי לאחד מהאחרונים שהביא דברי הב"ח דכתב על דברי המהרש"ל הנ"ל דלא כתב זאת אלא להלכה ולא למעשה. וכונתו משום דנראה להמהרש"ל ז"ל שם בעובדא דידי' דהיא אינה צריכה גט כלל מה"ד ע"כ הקיל בה הרבה:

אבל העיקר מה שנ"ל בנ"ד להקל דאינה צריכה גט אחר הוא מטעם שכתב כת"ר בסוף דבריו שלפי מה שביארתי בס' מלבושי יו"ט סי' א' ב' ג' גם בנ"ד אינה צריכה גט מה"ד אלא מדרבנן בלבד כדי שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט. דהא הם דרשו וחקרו מקודם ואמרו קרוביו שהוא אלמן וגם הוא בעצמו אמר שהוא אלמן. ואח"כ נתודע שיש לו אשה אחרת א"כ הטעה אותה בדבר איסור שהוא אינו יכול לדור עמה מחמת חדר"ג וגם ב"ד בודאי לא יניחו אותו לדור עמה בשום אופן א"כ אין לך אומדנא גדולה מזו שאם היתה יודעת מקודם לא הי' נתרצית להנשא לו א"כ הוי קדושי טעות דלא גרע זאת מהמקדש ע"מ שאני כהן ואח"כ נמצא שאינו כהן דאינה מקודשת. וכבר ביארתי שם בספרי הנ"ל דאף דלא היה תנאי ממש אלא רק גלוי דעת בלבד שהיא נתקדשה לו מפני שהוא כהן והוא הטעה אותה ואמר שהוא כהן אינה מקודשת. וכ"ש בנ"ד שהוא הטעה אותה בדבר שגם היא אסורה לדור עמו מחמת חדר"ג וגם א"א לו למיקם ספקייהו דשתי נשים ואנן סהדי דאי הוי ידעה מזה לא הוי נתקדשה לו א"כ א"צ גט מה"ד אלא מדרבנן בלבד. וכיון דא"צ גט רק מפני מראית עין בלבד שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט אין לנו לחוש למה שנמצא בו פסול מצד אחר כיון דעצם הגט היה גט כשר כדת. וכמו כן מצינו גבי בן פקועה דכיון דא"צ שחיטה אלא מדרבן בלבד שארי טריפות אינן אוסרין בו וכתבו הראשונים דכיון דמה"ד שחוט ועומד הוא אלא מפני מראית עין בלבד הצריכו שחיטה אין לנו לחוש לשאר טריפות למראית עין שאין הרואה אותו יודע שנטרפה והבא ללמוד מלמדין אותו:

עוד נ"ל לאחר העיון קולא אחרת בנ"ד דאם נאמר דבכל אותן שכופין להוציא והיא לא יכלה לכופו ע"כ השלישה בעדו מעות ביד השליש ומסרה מודעא ע"ז מקודם אף שמה"ד שייך המעות לה מ"מ אסור להשליש להחזיר לה המעות מפני שמחמת זה יהא פסול על הגט דזה הוה כמו שהיא כבר מסרה המעות לידו והטעתו במטבעות מזויפות דהוה ודאי גט מוטעה לכו"ע. כ"כ כשמסרה בעדו המעות ליד השליש והיא הטעתו שמסרה מודעא ע"ז. ודלא כדעת המהרש"ל. א"כ אם לא מסרה מודעא ע"ז נראה דמה"ד שייך המעות להבעל ואף שאנן ידעינן באונסה ובמתנה הא קיי"ל דלא בעי מסירת מודעא ע"ז מ"מ הכא כיון שאם יחזיר השליש לה המעות יהא פסול על הגט אמרינן דמחמת זה גמרה ומקנה לו א"כ אף שאם היא טוענת אח"כ שלא איכפת לה בפסול הגט ותובעת המעות מהשליש אין שומעין לה משום דאמרינן שכבר גמרה והקנה לו כדי שלא יהא פסול בהגט. וכן משמע מתשו' המהרש"ל הנ"ל שלכך צוה להשליש להחזיר לה המעות מפני שהיא מסרה מודעא ע"ז נראה דבלא מסירת מודעה אמרינן דודאי היא גמרה והקנה לו כדי שלא יהא פסול על הגט. אף שלפי"ד המהרש"ל אין פסול בהגט אם יחזיר לה השליש המעות אח"כ מ"מ כיון דהיא לא ידעה מזה אמרינן דודאי גמרה והקנה לו כדי שלא יהא פסול בהגט וכ"ש לפי"ד דאסור להשליש להחזיר לה המעות ודאי נראה דמה"ד שייך המעות להבעל כ"ז שלא מסרה מודעא ע"ז. א"כ לפי"ד בנ"ד מה שהשלישו ביד כת"ר את הסוס והחפצים לצורך אשתו הראשונה מה"ד הם שייכין לאשתו הראשונה אף שאנן ידעינן באונסה דהיתה מוכרחת ע"ז מ"מ אמרינן דודאי גמרה ומקנה כדי שלא יהא פסול בהגט א"כ מה שחטפו קרוביה אח"כ מיד כת"ר הוה שלא כדין א"כ לא שייך זה להגט כלל והוה כמו שנגנב או נאבד מיד כת"ר לאחר הגט דודאי מחמת זה לא בטל הגט וכן פסק המבי"ט סי' רל"א שאם חטפו המעות מיד השליח לאחר שנתן לה הגט לא נפסל הגט בזה כיון שכבר נתקיים התנאי שמסרה ליד השליח את המעות קודם קבלת הגט. וע"ד המעות יקום בדינא ודינא ולהגט אין זה שייך כלל יעו"ש. מכל הני טעמי נ"ל להקל בנ"ד דא"צ גט אחר:

כ"ד ידידו דו"ש בא"ר יו"ט ליפמן הכהן:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה