מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס משפטי התנאים · סימן יב
שאלה אשה אחת נתגרשה מאישה בהן על תנאי וז"ל הפטור כפי מה שיש בידה מוכ"ז האשה פלונית לה נ"פ מבעלה פלוני מעכשיו ע"מ שאם לא יבוא עד ל"ג בעומר תרל"ט יהא הגט ובאם יבוא בתוך הזמן הגט בטל ונעשה ככל משפטי התנאים וביאתו תהי' לוויטעפסק בפני הרבנים בד"צ וימתין עד שיודיענה ותבוא כו'. והאיש הנ"ל הוא עובד בחיל הצבא והלך למלחמה במדינת טורקייא ובאשר נגמרה המלחמה ונעשה שלום ביניהם וכמעט כל אנשי הצבא חזרו מצבא המלחמה מ"מ הוא נשאר עם הפאלק שלו באנדרינאפל מטעם הממשלה יר"ה. והאשה יראה באשר אישה הוא בהן וכאשר יתקיים התנאי אז לא יהי' אפשר לשוב לבעלה ע"כ שאלה פי המורים מה לעשות והורה לה הרב הג' מהור"ר צבי דוב נ"י מק"ק האמי' שתסע האשה לאנדרינאפל ויבטלו שניהם את הגט וגם צוה שיקדשנה בעלה מחדש. ומבעלה היה לה מכתב מכבר שתבוא אצלו ותדור עמו. ונסעה האשה לאנדרינאפל ובאה לשם י"ד אייר שנת הנ"ל. ול"ג בעומר היה אז ביום א'. ובטלו שניהם הגט. וקדשה שנית והרה"ג דווייעטקא מערער על הוראה הזאת וכתב לי כי לפ"ד היא גרושה גמורה ובניה ממנו כעת הם חללין. ונשאלתי מה דעתי בזה:
והנה בפעם הראשון כתב לי הרה"ג מו"ה נחמן נ"י מק"ק האמי' לשון התנאי בלשון זה אם לא אבוא עד ל"ג בעומר יהא גט מעכשיו ואם אבוא לא יהא גט ותהא נאמנת עלי שלא באתי ולא פייסתיה. והשבתי לו אז דלפ"ד נראה דיש להתירה בפשיעות דמועיל מה שנסעה לשם קודם הזמן כיון שהוא בא אצלה אף שהיא קרבה לו הדרך מ"מ זה מיקרי נתקיים התנאי דלפע"ד נראה דהיכא דאחד נותן גט לאשתו והתנה עמה אם לא באתי עד ז"פ אף שנתן לה הגט במקום אחר מ"מ כיון שהתנה סתם אם לא אבוא כונתו הוא למקום דירת האשה ולא למקום נתינת הגט. כיון שעיקר הגט שנותן לה ע"מ שלא באתי הוא כדי שלא יעגנה. עיין בתוס' (גיטין יח:) ד"ה חיישינן כו' א"כ עיקר כונתו שיבוא אצלה ולא למקום נתינת הגט. ועיין ב"י חו"מ סי' ס"א מח"כ דכתב בשם רי"ו דכלל גדול בידינו דכל תנאי שאדם מתנה לחבירו אין להלך אחר לשון הכתוב אלא אתר הכונה יעו"ש. א"כ כ"ש בנ"ד שלשון אם לא אבוא י"ל בשני פנים הן למקום נתינת הגט והן למקום דירת האשה בודאי הולכין אחר הכונה שהוא למקום דירת האשה. וא"כ בנ"ד לא איכפת לן כלל מה שעשתה לטובתו ונסעה לשם וקיצרה לו הדרך כדי שיוכל לבוא אצלה ולקיים התנאי:
אח"כ שלח לי הרב הנ"ל העתקה מלשון הפטור והוא כפי מה שמבואר למעלה שביאתו תהי' לוויטעפסק לפני הרבנים בד"צ וימתין עד שיודיענה. מ"מ עלה בדעתי לומר שמלשון הפטור נראה דביאתו לוויטעפסק לא אמר הבעל מפורש בעת שהתנה התנאי. אלא כך אמרו לו הרבנים מקודם שא"צ לבוא למקום דירת האשה שהיא בהאמי' אלא תומ"י שיבוא לוויטעפסק לפני הבד"צ יתבטל הגט וזה היה למען להקל עליו שמיד שיבוא עם הפאלק שלו בחזרה לוויטעפסק יתבטל הגט. וע"ז סמך והתנה סתם אם לא אבוא עד ל"ג בעומר יהא גט. שאם ביאתו לוויטעפסק היה בלשון התנאי מפורש הו"ל להבד"צ לכתוב כן בלשון הפטור ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קס"ו ובהפטור נכתב וביאתו תהי' לוויטעפסק כו'. אחר ונעשה ככל משפטי התנאים. וגם מדסיימו וימתין עד שיודיענה ותבוא דזה ודאי לא היה בהתנאי מפורש. ע"כ היה נ"ל לומר דביאתו לוויטעפסק לא היה בהתנאי מפורש. ובקשתי מהרב הנ"ל שיחקור ע"ז דאם יתודע לנו שלא היה תנאי מפורש לוויטעפסק אז יש להקל בזה. אף שבודאי כונתו היה אם לא אבוא לוויטעפסק יהא גט וכמו שאמרו לו הבד"צ מקודם מ"מ כיון שזה לא היה תנאי מפורש ואך הבד"צ אמרו שבבואו לוויטעפסק ויראה לפני הרבנים יתבטל הגט ולא יצטרך לבוא להאמי' מקום דירת האשה. א"כ כ"ש למקום דירת האשה אשר הלשון אם לא אבוא מורה יותר על מקום דירת האשה כמשב"ל. וא"כ שעתה בא למקום דירת האשה שהיא כעת היינו באנדרינאפל ובצירוף הטעם אשר בטלו שניהם הגט קודם כלות הזמן יש להקל לפ"ד:
והשיב לי הרב הנ"ל שכמעט הוא מן הנמנעות להעמיד על שרשי הדברים בדקדוק. ועוד כי לפ"ד הדבר נסתר מתרי טעמי הא' שבדרך כלל שומרים הרבנים נוסח הנדפס בשו"ע ובסה"ג וז"ל יסיים ע"מ שאם לא באתי מהיום עד יום פ' יהא גט מעכשיו ואם באתי בתוך הזמן הנזכר ואראה בפני פו"פ לא יהא גט ותהי' נאמנת עלי לומר שלא באתי ושלא פייסתיה. א"כ בנ"ד בודאי יחדו את הבד"צ דוויטעפסק שיבוא לפניהם, ומאי מהני מקום האשה בלא העדים. ועוד שלשון אם לא באתי סתם המוזכר בכ"מ ולא ייחדו לומר למקום פלוני שסמכו שסתמו כפירושו על מקום עמידת האיש בעת נתינת הגט עכת"ד. והנה מה שכתב הרב הנ"ל שנ"ל שסתם אם לא באתי הוא בסתמא על מקום נתינת הגט. לפ"ד נראה ברור דז"א והיכא שנותן גט לאשתו ומתנה עמה אם לא אבוא פירושו הוא בודאי אם לא אבוא אצלה ולא למקום נתינת הגט היכא שנותן לה הגט במקום אחר ולא במקום שהיא דרה. והיכא דשנה דירתה בין הזמן דנתינת הגט עד הזמן שצריך לבוא נראה דבכל מקום שיבוא מיקרי דקיים התנאי דאם בא אצלה ודאי דמיקרי דקיים התנאי כיון דעיקר כונת התנאי הוא שיבוא אצלה. ואם בא למקום דירתה מקודם נראה דזה ג"כ מיקרי קיים התנאי כיון דבעת נתינת הגט הי' מקום דירתה שם. ולא היה ידוע לו שבדעתה לשנות דירתה ע"כ אינו מחוייב לבוא אצלה. ואפשר לומר דאף אם בא לעיר שנתן הגט שם וגם אשתו דרה שם אך לא בא לביתו היינו למקום שאשתו דרה עדיין לא נתבטל הגט. כי סתם לא אבוא הוא פירושו לא אבוא לביתי ולא סגי מיד כשבא לעיר וקצת ראי' לזה דהא לפי לישנא בתרא (שם עו:) מאן דמתני לה אמתני' חיישינן שמא בא בסתר לכך צריך להתנות שתהא נאמנת לומר שלא באתי. וכן פסקינן בשו"ע סי' קמ"ד ס"ז לפי דיעה השניה. ואי אמרינן דמיד כשיבוא לעיר נתבטל הגט אף כשלא יבוא לביתו א"כ מאי מהני נאמנות שלה דילמא בא בסתר לעיר הנ"ל והיא אינה יודעת מזה. ואף לפי מאי דאיתא בסה"ג ואראה בפני פו"פ אין חששא בזה הא אין זה מדינא דגמרא. אך אין זו הוכחה דאפשר לדחות כיון דמתנה שתהא נאמנת לומר שלא באתי א"כ הוה כמתנה להדיא דכ"ז שלא יהיה ידוע לה שבא הוה כמו שלא קיים התנאי. ואדרבה מדברי הש"מ (בכתובות ב:) איכא למידק דס"ל איפכא דעל האי עובדא דההוא דאמר להו אי לא אתינא מיכן עד תלתין יומין להוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי אמר שמואל לאו שמיה מתיא. פי' שם הש"מ וז"ל דהאי גברא בסוף השלשים עד שלא השלימו כל הל' יום אתא לעבור הנהר ולא היה בינו ובין העיר כי אם הנהר לבד וחשב דבביאתו לעבור הנהר סגי וה"ל כאלו בא לעיר ולהכי קאמר חזו דאתאי פי' ראו שכבר באתי וקאמר שמואל לאו שמיה מתיא כו' עכ"ל. א"כ מוכח שם להדיא דבביאתו לעיר סגי ואין צריך לבוא לביתו דלא אתינא פירושו אם לא אבוא לעיר. וכן יש לדקדק מדברי רש"י שם דקאמר שהיתה המעברות מצד העיר ולא יכול לעבור נראה דאם היה יכול לבוא רק להעיר סגי והוה כקיים התנאי דאי ס"ל לרש"י דקיום התנאי לא הוה אלא דוקא כשיבוא לביתו הו"ל לרש"י למימר דהיתה המעברות מצד האחר ולא היה יכול לעבור וע"כ לא היה אפשר לבוא לביתו. ומדהזכיר רש"י מצד העיר נראה דס"ל דבביאתו לעיר בלבד סגי. אך גם זה יש לדחות משום דאיכא למימר דהם פירשו שהיה מתנה עם העדים שמסר להם הגט על תנאי זה עיין בש"מ שם. לכך אע"ג דאמר אם לא אתינא פי' אם לא אבוא לעיר אבל היכא דמתנה עם האשה עצמה אם לא אתינא איכא למימר דפירושו הוא אם לא אבוא אצלה ולא סגי כשיבוא לעיר וצ"ע:
אמנם מה שכתב הרב הנ"ל שבודאי שמרו נוסח הנדפס בשו"ע א"כ היה התנאי להדיא שיבוא לוויטעפסק ויראה בפני הרבנים בד"צ. הנה באמת אילו היה בא לפני לסדר גט על תנאי כה"ג הייתי משנה מנוסח הנדפס. דהא מעיקר הדין נראה מכל הראשונים דבנאמנות שלה סגי. מ"מ בנ"ד כיון שלא התנה על מקום דירת האשה נראה דצריך להתנות אם לא אראה בפני עדים ולא סגי בנאמנות שלה כיון שאפשר שבא לוויטעפסק והיא לא ידעה מזה מ"מ בכהן ולזמן מרובה דאיכא למיחש להרבה דברים שלא יהי' יכול לקיים התנאי בפני העדים שמייחד אותם שיראה בפניהם ע"כ אינו כדאי לייחד עדים אלא צריך להתנות אם לא אבוא ואראה לפני עדים ויעידו עלי לפני ב"ד פ'. וגם בס' גט מקושר כתב דצריך לשנות מנוסח סה"ג. אך מטעם אחר יעו"ש. וכיון שא"צ לייחד עדים א"כ אין צריך להתנות דוקא שיבוא לפני ב"ד דוויטעפסק. מ"מ מודינא להרב הנ"ל שנראה מלשון הפטור דשמרו נוסח הנדפס והתנה שיבוא לפני ב"ד דוויטעפסק. א"כ ההיתר הראשון מש"כ ליתא. אך כיון שכבר נעשה מעשה ונתיחדו שניהם נראה דיש להקל שתדור האשה עם בעלה. וכמו שאבאר בס"ד:
גרסינן (בגיטין עו:) תניא כוותי' דר' יוחנן ה"ז גיטך כ"ז שאעבור מנגד פניך שלשים יום והיה הולך ובא הולך ובא הואיל ולא נתייחד עמה ה"ז גט ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה וליחוש שמא פייס אמר רבה בר"ה הכי אמר אבא מרי משמי' דרב באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי כו' ע"כ. ורש"י פי' שם שמא פייס דחיישינן שמא נתייחד עמה ובא עליה א"כ הוה גט ישן אבל הר"ת בתוס' (י"ח:) ד"ה שמא פייס כו' חלק ע"ז ופי' דשמא פייס דהכא ודריש פ' כל הגט חיישינן שמא ביטל ואמר גט שנתתי לך בטל הוא כו'. ומיהו אההיא דאם לא באתי אינו רוצה לומר שמא פייס ובעל את הגט בדבור דכיון דאמר מעכשיו אם לא באתי ולא בא הוי גט מעכשיו אע"ג דבטלו אח"כ אלא נתפייס ובא קאמר ומתוך כך בטל הגט עכ"ל והנה הרמב"ן ז"ל יצא לדון בדבר חדש דאף שבתנאי דמעכשיו אין הבעל בלבד יכול לבטלו מאחר שכבר הגיע הגט לידה מ"מ בהסכמת שניהם יכולין לבטלו כ"ז שלא נתקיים התנאי אם התנה בתנאי שבידם לקיימו או לבטלו אז יכולין שניהם לבטל התנאי והגט ולכך מפרש דברי הגמרא שם (ע"ו.) אמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה ע"מ שתתני לי שלש מאות זוז בטלו דבריו האחרונים את הראשונים אף שכבר מסר לה את הגט דשם איירי בהסכמה דידה שבהסכם שלה יכולין לבטלו ולכך יכולין להוסיף על התנאי וכן כתב בסוגיא דידן דלפי הגירסא ע"מ שאעבור מנגד פניך למדנו בפירוש דין זה שבהסכמת שניהם יכולין לבטלו ומסיים שם וכן דעת הר"מ הספרדי והנה הרשב"א ז"ל הכריח מתשו' הרי"ף שפי' שם שמא פייס בדברים ומחלה לו התנאי דע"כ גריס הכא ע"מ. דאל"כ למה הוצרך לפיוסה ולבטולה אפי' בע"כ יכול הוא לבטל ותמה על נוסחאות הרי"ף שכתוב שם כ"ז שאעבור ושמא ט"ס הוא בנוסחאות וע"מ הוא גורס. וכן משמע קצת מתוך אותה תשובה של הרי"ף יעו"ש וכן כ' ה"ה בפ"ט מה"ג דדעת הרי"ף כך הוא וכן הוא דעת רבינו דע"כ בתנאי דע"מ קאי ולזה היה צריך לכתוב ואם רצתה ומחלה אותן שאם היה בתנאי שבאם כבר נתבאר ריש פ' שמיני שיכול הבעל לבטל הגט קודם קיום התנאי וא"צ למחילת האשה עכ"ל:
אמנם הגאון בעל מכתב אליהו בשער ז' סי' כ"ה חלק על דברי הראשונים הללו [ומאשר הס' היקר הזה הוא מעט המציאות ע"כ הוכרחתי להעתיק ממנו את דבריו באריכות] וכתב וז"ל אמנם לי לע"ד מלבד שהוא דבר קשה לשבש נוסחאותיו עוד זאת אדרש למה הוא גורס גבי מאן דמתני לה אמתני' וליחוש שמא בא ולא גרס שמא פייס כדגרסינן גבי מאן דמתני לה אברייתא דהא הך פירכא דשמא פייס שייכא נמי אמתני' וכבר נרגש גם בזה הרשב"א ז"ל שם והוצרך לדחוק כדי ליישב זה כמו שיראה העומד על דבריו יעו"ש לכן אשר נלע"ד דלדעת הרי"ף הא דפרכינן וליחוש שמא פייס ומחלה לו התנאי בתנאי שבאם היא כדכתב בהלכותיו וסבור הוא ז"ל דהיכא דהתנאי הוא לטובתה לא סגי ליה לבטולי גיטא עד שתמחול היא התנאי בתחלה אבל בתנאי דמעכשיו או ע"מ הגם שהתנאי לטובתה ומחלה לא מהני ולא מידי ולא מצי לבטולי גיטא ומש"ה לא מצי גריס גבי מאן דמתני לה אמתני' וליחוש שמא פייס דהתם מעכשיו קתני ולכך גרים שם וליחוש שמא בא. ומ"ש בתשו' למה אין אנו חוששין בע"מ שתתני לי ר' זוז כו' נלע"ד דע"מ דקאמר לישנא קלילא נקט כו' וכן מבואר לע"ד שהוא דעת הרמב"ם שכתב שם וז"ל התנה עליה שתתגרש כשיעבור מנגד פניה כו' ה"ז גט כשר בד"א כשהתנה ואמר הרי היא נאמנת עלי לומר שלא פייסתיה כו' הנך רואה שכתב התנה עליה שתתגרש כשיעבור כו' ולא כתב ע"מ כנראה בהדיא דבתנאי דבאם איירי כו' ואם תשאל ותאמר הרי הרמב"ם גופיה בריש פ"ח כתב בתנאי דבאם דיש לבעל לבטל הגט או להוסיף על התנאי או להתנות ע"ת אחר כ"ז שלא נתקיים התנאי הראשון ולמה זה הוצרך בכאן לשמחלה איהי. וכמו שכבר הכריח בזה ה"ה שדברי הרמב"ם שבכאן בתנאי דע"מ הם אמורים הנה ע"ז מילין אשיב ואחרי בקשת המחילה מאת ה"ה אשאלה ממנו גם לפי דבריו דבע"מ איירי תיקשי דבפ"ח בתנאי שבע"מ סגר את הדלת שאין הבעל יכול לבעל ואיך כתב כאן דע"י מחילה יכול לבטל מה תאמר דבפ"ח כתב שאינו יכול לבטל בכחו לבדו ואה"נ דבהיות התנאי לטובתה בצירוף מחילתה יכול לבטל ולא הוצרך לחלק שם בזה מפני שסמך על מה שעתיד לפרש כאן א"כ היא גופא נימא אנן דמ"ש שם דבתנאי דבאם יכול הבעל לבטל היינו דיש כח ביד הבעל לבטל התנאי דבכה"ג משא"כ בתנאי דע"מ דבשום צד אין בו כח לבטל ואה"נ דאפי' בתנאי שבאם כל שהוא לטובתה לא מצי לבטולי אם לא בהסכמת האשה ולא הוצרך לחלק שם מפני שסמך על מה שבכאן באופן דהעלינו בידינו דלדעת ר"ת ור"ש והרי"ף והרמב"ם כל שהתנה במעכשיו או בע"מ שוב לא מצי בעל לבטולי גיטא בשום צד שיהא וכן הוא דעת הרמ"ה ז"ל שהביא הטור ס"ס קמ"ד יע"ש וכן הוא דעת ריב"א ז"ל שהביא המרדכי פרק כל הגט סי' שנ"ט וכן דעת ר"ח הביא דבריו הרשב"א בחדושיו פ' מי שאחזו יעו"ש כו' עכ"ל הגאון בעל מכתב אליהו והנה לפי דברי הגאון הנ"ל אין לנו שום צד להקל בנ"ד כי לפי דעתו רוב הפוסקים מסכימים דבתנאי דע"מ בשום צד אינו יכול לבטל אבל לפע"ד לא ראיתי בדבריו שום ראי' מוכרחת להכריע כנגד גדולי הראשונים היינו הרמב"ן והרשב"א והה"מ דפי' דדעת הרי"ף והרמב"ם הוא דאף בתנאי דע"מ בהסכמת שניהם יכולין לבטל דאל"כ אמאי בעי גם דעת האשה כי זהו דבר רחוק לומר מש"כ הגאון בעל מכתב אליהו דס"ל להרי"ף והרמב"ם דגם בתנאי דבאם כיון שהתנאי הוא לטובתה לכך בלא הסכמת האשה אינו יכול לבטל דזה אין סברא כלל דמאי נ"מ שהתנאי הוא לטובתה כיון שמ"מ אין הגט נגמר אלא לכשיגיע זמן א"כ אמאי אינו יכול הבעל בלבד לבטל אף בלא הסכמת האשה קודם הזמן. וגם דברי הב"ש בסי' קמ"ד ס"ק ט"ו דכתב שם דלפי דעת הרי"ף והרמ"ה והתוס' איירי הסוגיא בתנאי שבאם מ"מ צריך רצוי דידה דס"ל דאף בתנאי דבאם אינו יכול הבעל לבטל אלא ברצוי דידה. תמוהים מאד דשיטה זו לא נמצא כלל דהא לפי דעת התוס' והרמ"ה דפי' דהסוגיא איירי בתנאי דבאם פירשו להדיא דחיישינן שמא הבעל ביטל הגט ומאי דקאמר הגמרא שמא פייס היינו שנתפייס לבטל הגט שאין רגיל לבטל הגט בלא פיוס. ולא הוזכרו כלל בדבריהם דבעי גם דעתה בזה ולפ"ד הרי"ף בתשובה דפי' שמא פייס ומחלה לו התנאי א"כ בעי גם דעתה. הא פירשו הראשונים להדיא דע"כ הרי"ף קאי בתנאי דבע"מ וכמש"כ הרשב"א ז"ל וכבר השיג עליו הגאון בעל בית מאיר וכתב על הב"ש דשיטה זו דבתנאי דבאם צריך רצוי דידה לא נראה ולא נשמע. וכתב שם וז"ל וזה נשמע במכש"כ ומה שאם נאבד או נקרע קודם שנתקיים בטל מכש"כ כשבטלו שהרי להעיטור הסברא איפכא בתנאי דמעכשיו שאם נקרע או נאבד כשר ומ"מ ס"ל שיוכל לבטלו עכ"ל. ומה שהשיב הגאון בעל מכ"א על הה"מ וכתב אחר בקשת המחילה מאתו גם לפי דבריו תיקשי על דברי הרמב"ם המעיין יראה דאינו דומה כלל דאם נאמר דהרמב"ם קאי בתנאי דבאם מ"מ ס"ל דבתנאי דלטובתה אין הבעל יכול לבטל בלא הסכמת האשה א"כ סותר דברי עצמו מה שכתב בפ"ח דהבעל יכול לבטל בתנאי דבאם ולא חילק כלל בין תנאי שהוא לטובתה או לא וא"א לומר כלל דהרמב"ם סמך עצמו על מש"כ בפ"ט דבעי גם הסכמת האשה. דהא נתן מקום מכשול להמעיין שם בלבד כיון שלא חילק שם כלל ולא הזכיר שום רמז מזה אבל לפי דברי הה"מ אינו סותר כלל דברי עצמו דבפ"ח איירי אם הבעל יכול לבטל וע"ז קאמר דבע"מ אין הבעל יכול לבטל והאיך הוא הדין אם יכול לבטל בהסכמת האשה ג"כ סמך על מה שבאר בפ"ט שזה הוא דין מחודש וא"א ללמוד אותו מפ"ח:
ויותר נ"ל דהרי"ף והרמב"ם קאי בשיטת הר"ן דהנה הר"ן שם השיג על שיטת הרמב"ן דס"ל דבתנאי דע"מ בהסכמת שניהם יכולין לבטל וכתב דזה אין סברא כלל אלא נ"ל שיטה אחרת וז"ל ולפיכך אני אומר שבכל גט הניתן במעכשיו או בע"מ דכאומר מעכשיו דמי ואין ביד שניהם לבטל התנאי אלא דוקא במתנה להנאתה של אשה כי הכא שהתנה אם לא באתי וכ"ז שאעבור מכנגד פניך דמסתמא להנאתה מתנה עמה ולומר שאם לא ינהוג עמה בזמן זה מנהג אישות שלא תתעגן מחמתו ותהא מגורשת ומ"ה פרכינן וליחוש שמא פייס ומחלה לו והויא כאומרת כלום אמרת אלא להנאתי זו היא הנאתי כו' עכ"ל ואזיל לשיטתי' בפ' המדיר דס"ל שם דאם היא התנה להנאתה דהיינו שהיא מקבלת הקדושין ממנו ע"מ שהוא עשיר יכולה היא למחול ולומר הרי אתה עלי כאילו היית עשיר וכן אם מקדשה ע"מ שאין עליה נדרים יכול הוא לומר לה הרי את עלי כאילו אין עליך נדרים אמנם הרשב"א ז"ל מחלק שם בין תנאים של ממון הוא שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי אבל בתנאים כאלו אין מחילתם כלל ונראה דאזלי לשיטתם מה שפליגי ג"כ בנדרים (כ"ד.) דכתב שם הר"ן וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא בקיום מעשה שייך למימר הריני כאלו התקבלתי דכיון שאפי' היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו אף מעכשיו יכול לומר הריני כאלו התקבלתי והחזרתיך דאפוכי מטראתא ל"ל אבל בבטול מעשה כגון שאמר נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פ' לא שייך למימר הכי לומר לך הרי היא כאלו לא הלכת שא"א. ואיכא מאן דפליג שאפי' בענין זה יכול לומר כן שאותו תנאי עצמו לא אמרו מתחילה אלא להשלים רצונו שהיה רוצה שלא ילך ועכשיו כיון שאינו חושש אם ילך אם לא ילך כבר נשלם רצונו עכ"ל. אף שמתחילת דברי הרשב"א דכתב דוקא בקיום מעשה שייך לומר כאלו נתקבלתי משמע לכאורה דסובר דיש חילוק בין קיום מעשה לבטול מעשה דאם אמר נכסי אסורין עליך אם לא תלך למקום פ' להשלים רצוני יכול לומר כאלו הלכת והשלים רצוני אבל אם אמר נכסי אסורי לך אם תלך למקום פ' והלך אינו יכול לומר כאלו לא הלכתי וכן משמע מפשטות הלשון מהרמ"א ביו"ד סי' רל"ב ס"כ דהביא שם דיעה הראשונה דיש חילוק בין קיום מעשה לבטול מעשה. והוא דעת הרשב"א ז"ל אבל באמת אינו כן דמסוף דברי הרשב"א דכתב כיון דאפי' היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו. מוכח להדיא דס"ל דדוקא בדבר שבממון יכול לומר כאלו נתקבלתי אבל בשאר דברים אף בקיום מעשה אינו יכול לומר כאלו נתקבלתי ואזיל לשיטתי' דכתב בכתובות דדוקא בדבר שבממון מהני מחילה כאלו נתקבל אבל בשאר דברים לא. ע"כ נ"ל לפרש בדברי הרשב"א מה דכתב בקיום מעשה כוונתו היינו שידבר לשלטון בעדו או כה"ג דחשוב הנאת ממון כדאמרינן בקדושין לכך יכול למחול לו ולומר כאלו נתקבלתי כיון שזהו הנאת ממון אבל בשאר קיום מעשה דאין זה הנאת ממון אינו יכול למחול לו ולומר כאלו נתקבלתי ולפד"נ דגם כונת הרמ"א כמש"פ בדברי הרשב"א. אך צע"ק מה שסתם הדברים ביותר:
והמתבאר מכל דברינו אלה משום דהרשב"א ז"ל ס"ל דדוקא בדבר שבממון מהני מחילה דהוי כאלו קבל והחזיר לו אבל בשארי דברים לא מהני מחילה כאלו נתקיים אף שהתנאי היה לטובתו ונראה דזהו גם דעת הרמב"ן לכך הוכרח לומר דלפי הגירסא שם ע"מ שאעבור מנגד פניך דהוה כמעכשיו ומ"מ פריך הגמרא דלמא פייס משום דיכול לבטל בכל התנאים אף שאינם לטובתה ברצוי דידה רק שמחלקים שזה בתנאי שבידם לקיימו או לבטלו אבל בתנאי שמתקיים בע"כ כמו מיתה דשם לא מהני בטול אף ברצוי שניהם אבל הר"ן סובר דבכל תנאים שהוא להנאתו יכול לומר כאלו נתקבלתי והוה כאלו נתקיים כמו שהכריח בכתובות שם והשיג טל הרשב"א ז"ל. לפי דבריו א"ש פירכת הגמרא דפריך וליחוש שמא פייס אף לפי הגירסא דגריס ע"מ בפשיטות ע"כ נלפע"ד דדעת הרי"ף והרמב"ם הוא ג"כ כדעת הר"ן דבכל תנאי שהוא לטובתה היא יכולה למחול והוה כאלו נתקיים התנאי וממילא בטל הגט מדכתב הרי"ף בתשובה סי' ל"ב דלמא פייסה ומחלה לו התנאי. ולא הזכיר כלל שמבטל הגט אלמא דס"ל דבמחילה לבד סגי כיון שהתנאי הוא לטובתה וגם לשון הרמב"ם מוכח כן מדכתב וכן הוא בכל התנאים שהם תלויין ברצונה ואם רצתה ומחלה אותן לבעלה בעל הגט חוששין לה שמא פייס כו' אלמא דס"ל דבכל תנאים שהם תלויין ברצונה היינו שהם לטובתה אז מועיל מחילתה והוה כאלו נתקיים ואין צריך לבטל הגט וממילא נתבטל וכן הוא דעת הגר"א ז"ל בסי' קמ"ד ס"ז דהובא שם לשון הרמב"ם כתב ע"ז הגר"א ז"ל וז"ל ואע"ג שא"י לבטל התנאי כל שהוא ברצונה יכולה למחול דע"כ לא אמרו (ע"ד:) במחולין לך דאינה מגורשת משום דלצעורה קמכוין משא"כ במה שהוא לטובתה עכ"ל ולפי דברינו אלה דהרמב"ם קאי בשיטת הר"ן יתיישב בפשיטות דברי הרמב"ם מה שהקשה הגאון בעל מכתב אליהו דהאיך לא הזכיר הרמב"ם בפ"ח דבהסכמת האשה יכול הבעל לבטל אף בתנאי דע"מ אבל לפי"ז נ"ש דהא באמת בתנאי שאינו לטובתה אינו יכול לבטל בתנאי דע"מ אף בהסכמת האשה רק בתנאי שהוא לטובתה וזה הא הוא לא מטעם בטול הגט נגע בה אלא מטעם דכיון דמחלה לו הוה כאלו נתקיים התנאי:
אח"כ מצאתי שהגאון בעל מכתב אליהו בשער ח' סי' י"א תברא לגזיזי' וחזר מדבריו מה שכתב בשער ז' סי' כ"ה. וכתב דהרמב"ם ס"ל כשיטת הר"ן וז"ל ואני תמיה על ה"ה דאם איתא דדעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן למה תלה הדבר בתנאים שהם תלויים ברצונה כו' הלא לדעת הרמב"ן לאו בהכי תליא מילתא אלא אפי' בתנאים שאינם תלויים ברצונה כגון ע"מ שתתני לי מאתים זוז וכיוצא קאמר שיכולין שניהם לבטל התנאי והגט בטל ואין הדבר תלוי לדעתו אלא בתנאי שאינו מתקיים בע"כ לאפוקי תנאי שהוא מתקיים בע"כ כגון אם מתי ואם לא מתי אבל שאר תנאים שאינם מתקיים אלא לדעתם יכולין לבטלם אשר ע"כ נראה ברור לע"ד דהרמב"ם מדעת הר"ן הוא שחילק בין תנאי שהוא לטובתה כנז"ל כו' עכ"ל. עוד יש להביא ראי' דהרמב"ם ס"ל כשיטת הר"ן ממה דכתב בה"א פ"ז הכ"ג וז"ל המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אעפ"י שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדי' בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם ועיין מש"כ הה"מ וז"ל זה יצא לרבינו מהסוגיא האמורה בפ' המדיר (ע"ג) לא תימא טעמי' דרב משום דאחולי אחלי לתנאי' ומשמע שאם מחל תנאו הויא מחילתו מחילה וכן דעת הראב"ד אלא דהצריך עדים כו' והרשב"א חולק בכל זה ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אא"כ היה בו הרווחת ממון כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז שיכולה היא לומר הריני כאלו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא שר"ל בעל ומפרש הסוגיא בדרך אחרת עכ"ל. מ"מ נראה דדעת הראב"ד בעל השגות [דדעת הראב"ד בעל הפירושים הוא כדעת הר"ן יעו"ש בכתובות] הוא כדעת הרשב"א דאינו מועיל מחילה אלא דוקא בדבר שבממון דהא השיג בה"ג שם פ"ט על דברי הרמב"ם וכתב וז"ל איני יודע מחילה זו מאי היא ומה יש בידה למחול בתנאים כו' עכ"ל ומה שלא השיג על הרמב"ם בה"א ומודה להרמב"ם שיכול לבטל התנאי אין זה מטעם הרמב"ם דס"ל דמחילה מועיל בדבר שהתנה להנאתו והוה זה כאלו נתקיים התנאי דלפי"ז א"צ עדים כיון דזה מיקרי קיום התנאי ועל קיום התנאי הא א"צ עדים אלא טעמא דהראב"ד הוא דהא דמהני בטול התנאי הוא כאלו מקדשה אז בכסף קדושין שנתן לה מקודם ואף שנתאכלו המעות מ"מ כיון דמעיקרא בתורת קדושין אתא לידה מהני לכך הצריך שיהא הבטול בפני עדים אח"כ מצאתי בס' המקנה בקו"א סי' ל"ח סל"ה דמפרש דברי הראב"ד כמש"כ:
אמנם ראיתי להרא"ש בתשובה בכלל מ"ו דכתב כלל חדש בדיני תנאים ומישב סוגית הגמרא דכתובות דהמקדש ע"מ שאין עליה נדריה דלכך מהני מחילת התנאי משום דאתא דבור ומבטל הדבור של התנאי ואע"ג דעיקר מעשה על תנאי וכפל לתנאי' שאם לא יתקיים התנאי שיהא המעשה בטל אפ"ה יכול לבטל התנאי וישאר המעשה במקומו משום דמתנאי דב"ג וב"ר ילפינן שיש כח בתנאי לבטל המעשה כו' ולהכי בעינן שיהא התנאי כב"ג וב"ר דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכיון שכן הוא כו' א"כ יכול הוא לבטל התנאי כו' דדבור בעלמא הוא ואתי דבור דביטול התנאי ומבטל דבור של תנאי ונשאר מעשה קיים כו' ע"כ. והביא ראי' לדבריו מדברי הרמב"ם בה"ג פ"ט הכ"ג דכתב שם דאם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי כלי פ' כו' ואבד אותו כלי כו' אעפ"י שנתנה לו אלף זוז בדמיו אינו גט עד שתתן אותו כלי כו' או עד שיבטל התנאי ע"כ. א"כ לפי"ד דכשמבטל התנאי אין זה גירושין מחדש אלא הגירושין חלין למפרע דכשמבטל התנאי נתקיים הגט למפרע כמבואר בתשו' הרא"ש שם. ובטור סי' קמ"ג יעו"ש. ולפי"ז אפי' אם אבד הגט או נשרף בשעת בטול התנאי נמי מהני אבל לפע"ד דברי הרא"ש תמוהים הרבה דלדבריו ז"ל קשה מדברי התוספתא שהביא הרמב"ן והרשב"א דמבואר שם להדיא דכשרוצה לבטל התנאי צריך ליטול ממנה הגט ולחזור וליתן לה והרמב"ן והרשב"א כתבו דזה אתיא כרשב"א אבל לדידן דקיי"ל כרבי בהא גיטך בלי שום תנאי סגי. א"כ הרי מבואר להדיא בתוספתא דלא אתא דבור ומבטל הדבור של התנאי אלא רק הוא משום גירושין מחדש אבל אם אבד או נשרף לא מהני דאל"כ אמאי צריך ליטול ממנה ולחזור וליתן לה הא לדברי הרא"ש בבטול התנאי חלין הגירושין למפרע:
אח"כ מצאתי במהרי"ט ח"א סי"ג שהוקשה לו זאת על התוספתא דלמה צריך ליטול ממנה ולחזור וליתן לה כיון דבבטול התנאי חל הגט למפרע אך מדבריו שם נראה דאין שום חולק בזה ולפע"ד אינו כן דודאי הרמב"ן והרשב"א ס"ל דאינו יכול לבטל התנאי שיחול הגט למפרע כמבואר להדיא בחי' הרמב"ן והרשב"א וכן בר"ן על הברייתא אמר לה בפני שנים ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי אבא יעו"ש מבואר להדיא דאינה מגורשת אלא משעת אמירה שניה דלא ס"ל כללא דהרא"ש דאתא דבור ומבטל דבור וכן ס"ל להרשב"א והר"ן גבי מקדש ע"מ שאין עליה נדרים דלא כהרא"ש וכן בתוס' דכתובות (ע"ג) ד"ה לא כו' ג"כ מבואר להדיא דלא כהרא"ש. ושם נראה מדבריהם דס"ל כשיטת הר"ן והמהרי"ט מיישב דברי התוספתא וכתב וז"ל ונראה בעיני דהך תוספתא לאו בבטול התנאי לקיים גירושין ראשונים בלא תנאי מיירי שאילו רצה לבטל תנאו אפי' לרשב"א לא היה צריך שיטלנו הימנה אלא בגירושין שניים מיירי דאע"ג דמעיקרא גרשה בתנאי שתתן לו מאתים זוז עכשיו חוזר ומגרשה סתם מעכשיו באותו הגט עצמו דהשתא היא מגורשת ממ"נ אי מקיימה תנאה הרי היא מגורשת בגירושין הראשונים ואין במעשה האחרון כלום ואי לא מקיימה תנאה נמצאו גירושין הראשונים למפרע בטלין ונמצא דבשעת גירושין האחרוני' אגידא ביה ואשתו היתה וחיילי שפיר גירושין האחרונים שהם סתם בלא תנאי כו' עכ"ל ולפעד"נ דתירוץ המהרי"ט הוא דחוק מאד דא"כ מאי קאמר כיצד יעשה יטול ממנה ויחזור ויתן לה. הא אפשר בתיקון קל שיאמר שמבטל התנאי מעיקרא ואז אף לרשב"א א"צ ליטול ממנה ולחזור וליתן לה וע"כ צ"ל דהכא מיירי שאינו רוצה שיחול הגט למפרע אלא רוצה לגרשה מעכשיו וזה דחוק ועוד קשה לדברי הרא"ש מהא דאיתא שם בתוספתא ה"ז גיטך ע"מ שתתני מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי הן מחולין לך לא אמר כלום כיצד יעשה יטלם ממנה ויחזור ויתנם לה ויאמר הרי הן מחולין לך ע"כ. ולפי דברי הרא"ש דבבטול התנאי מועיל שיחול הגט למפרע ודוקא מחולין לך אינו מועיל משום דהא דאומר מחולין לך אינו מבטל התנאי אלא רוצה בזה לקיים התנאי וזה לא הוה קיום התנאי משום דלצעורי קמכוין מעיקרא א"כ למה לאשכוחי להתוספ' התיקון שיקבל ממנה המעות ויחזור ויתן לה כיון דהכא רוצה לקיים התנאי כדי שיחול הגט למפרע. א"כ הא אשכחן תיקון קל שיבטל התנאי ויחול הגט למפרע אמנם לפי מש"כ הב"י בסי' קמ"ג דדעת הרא"ש לא נתברר כל הצורך בדברי רבינו ז"ל שהוא ז"ל ביאר דבריו דוקא בכה"ג שהתנאי לא היה לצעורה אז אמרינן דאם מחל וביטל התנאי הוה גט למפרע משעת נתינה אבל בתנאי דלצעורה ודאי אינו יכול לבטל ואם ביטל אין בדבריו כלום לא קשה על הרא"ש מהתוספתא דהתוספתא מיירי בתנאי דלצעורה. אבל באמת דברי הב"י תמוהים מאד דהא מבואר בתשו' הרא"ש דאף בתנאי דלצעורה נמי יכול לבטל התנאי דהא הוא ז"ל מביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם שיכול לבטל התנאי והרמב"ם הא מיירי להדיא בתנאי דלצעורה וכתב הרא"ש ע"ז וז"ל הרי שכתב דאף במקום שאין נתינת הדמים מועלת ולא מחילה כיון דלצעורה קמכוין אפי"ה ביטול התנאי מועיל דמילתא דפשיטא היא דדבור מבטל דבור לקיים המעשה כו' עכ"ל. וכן מצאתי שגדולי האחרונים השיגו על הב"י בזה מדברי הרא"ש הללו ונראה דהרא"ש דחה דברי התוספתא הזאת משום דר"י שם (ע"ד:) לא הביא ראיה מדברי התוספתא זו לפשוט בעיא דר"א אלמא דהתוספתא לאו דסמכי היא אבל באמת אין זה ראי' כ"כ משום דאולי רוצה לפשוט אף לדברי רשב"ג לא מהני מחולין לך. ומהתוספתא הא אינו יכול להביא ראיה דאולי אתיא כרבנן וצ"ע:
ולכאורה עלה בדעתי דלפי"ד הרא"ש הללו נסתר ראייתי מה שהבאתי שגם מדברי הרמב"ם דס"ל גבי המקדש ע"מ שאין עליה נדרים דמהני מחילת התנאי מוכח ס"ל כשיטת הר"ן. דאיכא למידחי דטעמא של הרמב"ם הוא משום דאתא דבור ומבטל דבור של התנאי. אבל לאחר העיון ז"א דלפי דעת הרא"ש נראה ברור דצריך עדים על בטול התנאי אע"ג דבשעת בטול התנאי חלין הקדושין למפרע מ"מ בלא עדים א"א לבטל התנאי ויהי' קדושין בלא תנאי דא"כ הוה קדושין בלא עדים דהא העדים אינם יודעין רק מקדושין על תנאי ועתה שנתחדש שיהיו קדושין בלא תנאי א"כ בודאי צריך עדים ע"ז. ולפי"ז אפשר לומר דדעת הראב"ד דהצריך עדים על מחילת התנאי הוא כדעת הרא"ש ולא כמשכ"ל. אלא ע"כ דהרמב"ם ס"ל דמהני שם בטול התנאי בלא עדים משום דס"ל כשיטת הר"ן דמחילת התנאי היה כמו שנתקיים התנאי ועל קיום התנאי לא בעי עדים כמש"כ הראשונים:
אח"כ מצאתי שהגאון בעל מחנה אפרים בה"ג כתב דהרא"ש ס"ל ג"כ כהר"ן דמחילת בתנאי הוה כקיומו וז"ל ואיברא שדבריו צריכין ביאור דלכאורה נראה דבריו סתרי אהדדי דמתחילה כתב ודייק בלישני' משום שלא היה התנאי כדי לצעורה ובכה"ג ההוא אמר דמחילת התנאי הוה כקיומא אימא סיפא דיהיב טעמא למלתי' משום דבאתי דבור ומבטל דבור וכמו שהביא מדברי הרמב"ם ז"ל ולפי"ז חזר הדין דאפי' בתנאי דלצעורה הביטול מועיל ותפוס לשון אחרון. ואשר נראה ליישב דהרא"ש ז"ל חדא ועוד קאמר חדא דמחילת התנאי הוה כקיומו כיון שלא היה התנאי כדי לצעורה זאת ועוד דבטול התנאי עדיף טפי ממחילה דאלו לשון מחילה מורה שעדיין רוצה בתנאי הראשון אלא שמוחל לו את הדמים וכיון דלקיומו תנאיה קמכוין לא חשוב זה כאלו נתקיים כיון דמעיקרא נתכוין לצעורה והא לא צערה מה שא"כ בבטול התנאי דהו"ל כאלו לא התנה מעולם כו' עכ"ל. ולכאורה דברי המחנה אפרים הללו תמוהים דהאיך אפשר לומר דהרא"ש ס"ל כדברי הר"ן דמחילת התנאי כיון דלא הוה לצעורה הוה כקיומו אף בדבר שאינו של ממון. א"כ האיך הביא הרא"ש ראי' מהמקדש ע"מ שאין עליה נדרים דהיכא דאחולי אחלי אח"כ מהני אלמא דבטול התנאי מהני משום דאתי דבור ומבטל דבור דלמא התם מהני משום דמחילת התנאי הוה כקיומו. אבל במקום דמחילה לא מהני דהיינו במקום דהתנאי הוה לצעורה לא מהני נמי בטול התנאי. ונראה דס"ל להרא"ש לחלק בין תנאי דלהבא ובין תנאי שלעבר דבתנאי דלהבא אמרינן דהיכא דהתנאי היה לטובתה או לטובתו ולא לצעורה בזה הוא דאמרינן דמחילה מהני משום דודאי ע"מ כן התנה מתחילה שאם ירצו אח"כ למחול התנאי יכולין למחול ומחילת התנאי הוה כקיומו. אבל היכא דהתנאי היה תנאי דלעבר כגון המקדש ע"מ שאין עליה נדרים א"כ גילה דעתו להדיא בשעת הקדושין שהוא מקפיד ע"ז א"כ לא שייך כלל לומר שבשעת קדושין היה דעתו לכך שאם ירצה אח"כ למחול ימחול ולכך מוכרח הרא"ש לומר דהתם הוה הטעם משום בטול התנאי דאתי דבור ומבטל דבור, וכן מוכח דגם הריטב"א ס"ל לחלק בין תנאי שלעבר ובין תנאי דלהבא כמו שאבאר לקמן בס"ד:
ולפי"ד המחנה אפרים הנ"ל דהרא"ש ס"ל כדברי הר"ן נוכל ליישב שפיר דברי הטור מש"כ בסי' קמ"ד דהביא שם בשם הרמ"ה דהא דצריך להימנה דוקא שאמר כ"ז שאעבור ולא אמר מעכשיו אבל אם אמר מעכשיו אם לא אעבור כו' חל הגט למפרע וא"י לבטל תנאי' וא"צ להימנה ולפמש"כ א"א הרא"ש דאף בתנאי דמעכשיו יכול לבטל אין חילוק עיי"ש. וכבר תמה עליו המהרשד"ם בסי' צ"א דזה אינו מבואר כלל בתשובת הרא"ש. ואדרבה ממה שהוכיח הרא"ש לכנגדו שם מבואר להדיא להיפך דלא ס"ל כבעל העיטור וע"כ הגיה שצ"ל ולדעת א"א הרא"ש ז"ל אפי' בתנאי דמעכשיו צריך להימנה דאין חילוק בזה יעו"ש. מ"מ אף לדבריו קשה כיון דהרא"ש לא ס"ל כבעל העיטור א"כ למה צריך להימנה בתנאי דמעכשיו כיון דאינו יכול לבטל. אבל לפי מש"כ המחנה אפרים דס"ל להרא"ש נמי כשיטת הר"ן דמחילת התנאי הוה כקיומו א"כ א"ש מה דלמד הטור מדברי הרא"ש דאף בתנאי דמעכשיו נמי צריך להימנה כיון דהתנאי ע"מ שלא אעבור הוא תנאי שהתנה לטובתה א"כ יכולה למחול לו דמחילת התנאי הוה כקיומו לכך צריך להימנה. ואף שהרא"ש שם בתשובה הביא דברי הר"ת מה דפי' שמא פייס ובטל הגט ומשמע שם דהוא אינו חולק על דברי הר"ת. ומדברי הר"ת נראה דס"ל כשיטת הרמ"ה דמעכשיו לא חיישינן כלל לבעול הגט מפני שא"א לבטל התנאי אף שהתנאי היה לטובתה ותמחול לו אבל באמת אפשר לומר דהר"ת נמי סובר דלא כהרמ"ה והיכא דהתנאי הוא לטובתה חיישינן שמא פייסה ומחלה לו ע"כ צריך להימנה אך משום שבגמרא איתא רק ליחוש שמא פייס ולא קאמר שמא פייסה אלמא דאף בלא דעתה אפשר לבטל הגט לכך הוכרח הר"ת לפרש משום דהברייתא מיירי בלא מעכשיו והמתני' דמיירי במעכשיו ה"פ וליחוש שמא פייס ובא קאמר וממילא בטל הגט. אבל היכא דפייסה עד שמחלה להתנאי שהתנה לטובתה גם הר"ת מודה דבטל הגט משום דהוה כנתקיים. ונראה דזהו גם דעת הב"י בסי' קמ"ג דכתב על דברי הר"ן ואלה דברי הר"ן האחרונים קרובים לדברי הרא"ש בתשובה:
אח"כ ראיתי שמדברי הרא"ש מוכח דס"ל נמי כשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דבהסכמת שניהם יכולין לבטל הגט אף בתנאי דמעכשיו אפי' היכא דלא שייך לומר דמחילת התנאי הוה כקיומו. דהא כתב הרא"ש בכלל ל"ה גבי מי שקדש אשה על תנאי אם באתי מכאן ועד י"ב חודש ואח"כ נתרצו להאריך זמן התנאי וכתב שם הרא"ש דבתוך הזמן יכולין להוסיף ולגרוע מן התנאי. וזה ניחא הא דיכולין להוסיף על התנאי דהיינו להאריך הזמן דיכולין לבטל התנאי ולהוי קדושין גמורין מיד משום דאתא דבור ומבטל דבור ע"כ יכולין גם להאריך זמן התנאי. אבל לגרוע מן התנאי היינו שאם קדש על תנאי שאם יבוא לי"ב חודש ואח"כ נתרצו לגרוע היינו שאם לא יבוא לששה חדשים יתבטלו הקדושין. קשה דהאיך אפשר זאת לבטל הקדושין כיון דהקדושין נעשו בתנאי דמעכשיו. והב"ש בסוף סי' קמ"ד נתקשה בזה ולא מצא שום תירוץ ע"ז יעו"ש. וע"כ צ"ל דהרא"ש ס"ל כשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דבהסכמת שניהם יכולין לבטל הגט כ"ז שלא נתקיים התנאי וה"ה בהסכמת שניהם יכולין לבטל הקדושין כ"ז שלא נתקיים התנאי וע"כ יכולין לגרוע מן התנאי. וכן מצאתי להגאון בעל בית מאיר דכתב כן, ולפי"ז ע"כ צ"ל בדברי הרא"ש דמה דס"ל בפירוש הגמרא וליחוש שמא פייס כדברי הר"ת הוא כמו שבארתי למעלה דמשמע להו מדקאמר וליחוש שמא פייס ולא קאמר וליחוש שמא פייסה אלמא דמהני שם בטול הגט אף בלא הסכמתה. ולפי"ז א"ש דברי העור בפשיעות מה דכתב דהרא"ש ס"ל דאף בתנאי דמעכשיו צריך להימנה דלא כהרמ"ה. וכולם תמהו על דברי הטור דמהיכא למד זאת מדברי הרא"ש דהא הרא"ש לא קאמר אלא לבטל התנאי לקיומו של גט משום דאתא דבור ומבטל דבור ונשאר המעשה קיים. אבל לבטל הגט אף בהסכמת שניהם לא נשמע מדברי הרא"ש. ולפע"ד נראה ברור דהטור למד זאת מדברי הרא"ש מדכתב גבי קדושין להוסיף על התנאי או לגרוע כמש"כ:
עוד נראה לאחר העיון היטב בדברי הטור דס"ל להטור דלפי דברי הרמ"ה דס"ל דבמעכשיו אינו יכול לבטל הגט בשום צד אף בהסכמתה דהיינו שהיא מוחלת לו על מה שהיא כבר זכתה בגיטא על תנאי כו"כ ונותנת לו רשות לבטל מ"מ אינו יכול לבטל משום דס"ל דגט הניתן מעכשיו הוה לאחר נתינת הגט כמו שכבר נגמר הדבר לגמרי אף שהדבר תלוי בקיום התנאי מ"מ אין בידם לשנות כלל ואינו יכול לבעל התנאי ולבטל הגט א"כ אינו יכול לבטל התנאי אף לקיומו של גט ולא שייך כלל לומר סברת הרא"ש משום דאתא דבור ומבטל דבור כיון שכבר נגמר הדבר ואין הדבר תלוי רק בקיום התנאי בלבד. והרא"ש דס"ל דיכול לבעל התנאי לקיומו של גט משום דס"ל דכ"ז שלא נתקיים התנאי לא מיקרי זאת כבר נגמר הדבר לכך בידו לשנות ולבטל התנאי ולקיים הגט אף בלא תנאי ולזה א"צ הסכמתה כיון דמגורשת בע"כ. א"כ ע"כ ס"ל דה"ה לבטל הגט בהסכמתה היינו שהיא מוחלת לו על מה שכבר זכתה בגיטא על תנאי כו"כ והיא נותנת לו רשות לבטל הגט נמי יכול לבטל כיון שעדיין לא נגמר הדבר כ"ז שלא נתקיים התנאי. ולפי"ז יש ליישב כוונת הטור בסוף סי' קמ"ג דלאחר שהביא תשובת הרא"ש דס"ל דיכול לבטל התנאי לקיומו של גט כתב הטור וכן כתב בעל העיטור שיכול לבטלו כ"ז שלא נתקיים וכונתו היינו דבעל העיטור ס"ל כסברת הרא"ש דאף בתנאי דמעכשיו כ"ז שלא נתקיים התנאי מיקרי עדיין לא נגמר הדבר. אבל מ"מ הרא"ש לא ס"ל כבעל העיטור דהרא"ש ס"ל דבלא הסכמתה אינו יכול לבטל הגט כיון שכבר זכתה בגיטא על תנאי כו"כ א"כ כ"ז שאינה מוחלת לו מה שכבר זכתה אינו יכול לבטל. ואפשר דא"צ להגיה בדברי הטור בסי' קמ"ד וכונתו דאף בתנאי דמעכשיו יכול לבטל היינו בהסכמתה:
היוצא מכל דברינו אלה דדעת הרא"ש הוא תרתי לטיבותא. חדא דס"ל כסברת הרמב"ן והרשב"א דאף בתנאי דמעכשיו יכול לבטל הגט בהסכמתה. וגם ס"ל היכא שהתנאי הוא לטובתה מהני מה שהיא מוחלת לו התנאי והוה כנתקיים ואז אף שלא בטל הגט בפירוש נמי מהני כדעת הרי"ף והרמב"ם והר"ן דהיכא דמוחלת לו התנאי א"צ בטול כי נתבטל הגט ממילא. אך דדעת הרא"ש הוא לחלק בין תנאי דלעבר ובין תנאי דלהבא לכך ס"ל גבי המקדש ע"מ שאין עליה נדרים דהטעם הוא דאתא דבור ומבטל דבור. וכן הוא דעת הריטב"א דהריטב"א ס"ל להדיא בגיטין כשיטת הר"ן דהיכא דמוחלת לו התנאי שהתנה לטובתה הוה כנתקיים. ומפרש שם דמאי דקאמר ליחוש שמא בא משום דאיכא למיחש דהיא בעצמה מחלה לו על ביאתו (וכן הביא שם (יח:) בשם הרא"ה שכתב בשם אחיו החכם הגדול הר' פנחס הלוי ז"ל שמפרש כל הסוגיא דחיישינן שמא פייס ושמא בא היינו שמא מחלה לו על תנאי' והוה כנתקיים ונתבטל הגט) וכתב שם דליכא לפרש בההיא וליחוש שמא בא בחשאי וכדפירשו מקצת המפרשים דהא כתיבנא לעיל דבכל דבר שהוא בקום ועשה אין אנו חוששין ואפי' לחומרא שעשאו אלא א"כ ראינו עכת"ד. מ"מ ס"ל בכתובות הביאו הש"מ גבי המקדש ע"מ שאין עליה נדרים דלא מהני מחילת התנאי שיהיו קדושין למפרע, אלא ע"כ דס"ל לחלק בין תנאי דלעבר לבין תנאי דלהבא וכמשב"ל:
והנה דברי הריטב"א צריכין ביאור דהא לפי דבריו נראה דאף היכא דהיא בעצמה מחלה על תנאי' שהתנה בטלה לטובתה הוה כנתקיים לכך אנו חוששין גבי שמא בא שמא היא בעצמה מחלה לו על תנאי' אע"ג דבעלה לא היה שם מ"מ הוה כבא כיון דהיא מחלה לו. וקשה דבלא דעת הבעל א"א לה למחול על תנאי' דהא כתב הריטב"א בה' נדרים פרק שמיני דאפי' היכא דהתנה בתנאי שיש בו הנאה ללוקח או למקבל מתנה לא מצי מחיל לנפשו למימר כלום נתכונתי אלא לכבודי דדילמא קפידא הוי והכי מוכח מדאמרינן גבי שלשה שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה ולא מצי לוקח לממחל לנפשי' כתיבת שטר שהיא להנאתו כו'. וכן כתב הר"ן בקדושין [דפוס ווילנא (יב.)] בשם הרמב"ן יעו"ש ומדבריהם יש ללמוד דהיכא דקידש אשה ע"מ שאתן לך מאתים זוז לא מצית לממחל לנפשה ולומר הריני כאלו התקבלתי בלא הסכמת המקדש דאולי גם דעתו בדוקא כשיתן לה אז תהי' מקודשת לו וא"כ גם בנ"ז נראה דלא מצית לממחל לנפשה בלא הסכמת המגרש דאולי אינו רוצה במחילתה אלא דוקא בקיום התנאי. ועלה בדעתי לומר דמאן דמתני לה אמתני' ס"ל דאף דהוא בעצמו לא היה שם מ"מ חיישינן דלמא בקש ממנה במכתב שתמחול לו על תנאו והיא מחלה לו. ובזה פליג מאן דמתני לה אברייתא ולא מתני לה אמתני' דס"ל דכיון דהבעל לא היה שם לא חיישינן דילמא בקש ממנה ע"י מכתב או ע"י איש אחר שתמחול לו על תנאי' וזהו פירוש הגמרא הא לא אתא לכך לא חיישינן ודוקא בברייתא כיון שהיה הולך ובא והיה שם חיישינן דלמא בקש ממנה שתמחול לו על תנאו והיא מחלה לו אבל לאחר העיון בדברי הריטב"א נראה להדיא דס"ל דהכא אף בלא דעת הבעל נמי יכולה לממחול לנפשה דהכא כיון דאמר ה"ז גיטך אם לא באתי לז"פ זה דמי כאומר זכי בשדה זו אם לא אתן לך מאתים זוז לז"פ וזכה בה דנראה ברור דכו"ע מודים בזה דאם אח"כ רוצה המקבל לחזור מן הזכיה יכול לחזור ולומר כאלו נתקבלתי ונתבטל המתנה אף בלא דעת הנותן ה"נ יכולה האשה למחול לנפשה אף בלא דעת הבעל ונתבטל הגט. אע"ג דגט לא דמי למתנה כיון דאיתא בע"כ מ"מ כיון דהתנאי היה להנאתה הוה כתלה להדיא קיום הגט בדעתה דידה ודוקא באומר זכי בשדה זו ע"מ שאתן לך מאתים התם הוא דכתבו הרמב"ן והריטב"א דלא יכול המקבל לממחול לנפשי' כדי לזכות בשדה משום דאמרינן דגם הנותן תלה בנתינתו דוקא כדי שיהא בידו לחזור והכי נמי אם אמר ה"ז גיטך אם אתן לך מאתים זוז לז"פ לא מצי האשה אח"כ לממחול לנפשה ולומר כאלו התקבלתי כדי לזכות בגט בלא דעת הבעל משום דאמרינן דאולי גם דעת הבעל הוא שלא תזכה בגט אלא אם יתן לה המאתים זוז דלכך תלה בנתינתו. ולפי"ז צ"ל דמאן דמתני לה אמתני' ס"ל דאף בלא פיוס הבעל חיישינן שמא מעצמה מחלה התנאי שהתנה להנאתה אם לא אבוא. ומאן דמתני לה אברייתא ס"ל דבלא פיוס הבעל לא חיישינן שמא מעצמה מחלה ודוקא בבריית' כיון שהיה שם חיישינן שמא פייסה ומחלה התנאי. ושמא פייסה ע"י מכתב שתמחול לו התנאי לכו"ע לא חיישינן. ולפי דבריהם יהא מדוקדק מה דפריך על הברייתא וליחוש שמא פייס. ועל המתני' פריך וליחוש שמא בא כפי גירסת רוב הראשונים. ועיין מה שדחק בזה הרשב"א ז"ל. כנ"ל לבאר דברי הרא"ה והריטב"א ז"ל:
אך זה לא יכולתי להעמיד על כונת הריטב"א דמי דחקו לפרש דהא וליחוש שמא פייס ומחלה היא על תנאי זה דכיון דתנאי זה להנאתה נעשה בידה למחול הא הוא בעצמו כתב שם מקודם וז"ל ה"ג תניא כותיה דר"י ה"ז גיטך כ"ז שאעבור מנגד פניך ל' יום ול"ג ע"מ משום דהא קיי"ל דכל דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכיון שמעכשיו א"ל תו ליכא משום גט ישן וכדכתיב' לעיל אלא כ"ז גרסינן כו' עכ"ל. וכיון דאיירי בלא ע"מ א"כ הא אפשר הבעל לבטל הגט אף בלא מחילת האשה את התנאי. בשלמא גבי וליחוש שמא בא כיון דהתם מיירי בע"מ הוכרח הריטב"א לפרש לפי פירושו דאפי' לא בא הוה כבא דזהו מטעם מחילת התנאי כיון שהתנה להנאתה. אבל גבי וליחוש שמא פייס קשה מי הכריחו לנטות מפי' ר"ת דפי' דחיישינן שמא נתפייס ובטל הבעל את הגט. אך לאחר העיון בדברי הרא"ה והריטב"א נראה דכונתם בזה לישב קושית הר"י בתוס' שם (יח:) כיון דחיישינן שמא ע"י פיוס בטל הבעל את הגע א"כ מאי מהני נאמנות שלה. אבל לפי פירושם דלא חיישינן לבטול הגט אלא חיישינן רק שמא מחלה התנאי כיון שהתנה להנאתה ניחא דהטעם דמהני מחילתה כיון שהתנה תנאי שזהו להנאתה משום דהוה כמו שהתנה להדיא בעת התנאי דזה תלוי בדעתה דאם תרצה למחול יכולה למחול. וכיון שהתנה שתהא נאמנת לומר שלא מחלה לכך לא חיישינן שמא מחלה לו מקודם התנאי דאף אם באמת מחלה מקודם התנאי מ"מ כיון שאח"כ תאמר שלא מחלה נמי הוה גט כיון דכך היה התנאי. אבל מ"מ קשה דאמאי לא חיישינן נמי לבטול הגט ע"י פיוס אם כן לא ליהני נאמנות שלה וצריך עיון:
ולפי מש"ב יצא לנו דבנ"ד יש להקל שתשאר האשה עם בעלה. דהא שיטת הרי"ף והרמב"ם והראב"ד בעל הפי' והרא"ש (לפי מה שפי' בו הגאון בעל מח"א) והרא"ה והריטב"א והר"ן דכל היכא שהתנה תנאי לטובתה יכולה היא למחול והוה כאלו נתקיים וממילא נתבטל הגט. ונפלאתי על הב"ש שם ס"ק ט"ו שהביא שם כל השיטות האיך השמיט דעתם. והא גם דעת התה"ד שאנו נמשכים אחריו הוא ס"ל ג"כ כדעתם דמחילה מהני בכל תנאי שהתנה לטובתיה ולכך פסק בסי' שי"א דאיש ואשה שקבלו עליהם להתגרש והעמידו קנסות על ככה לצדקה ואח"כ נתפייסו שלא להתגרש שפטורים מהקנסות דאין חילוק בין דבר שבממון לבין שארי דברים רק כיון שהתנה לטובתו יכול לומר כאלו נתקבלתי יעו"ש מה שהביא בשם גדול אחד מגדולי הראשונים. אך מה שנראה מתה"ד שם שאין חולק עליו בזה זה תמוה מאד דהא ודאי כמה גדולי הראשונים לא סברי כוותי' מ"מ מסתימת השו"ע באה"ע סי' קמ"ד ה"ז וגם ביו"ד סי' רנ"ח סי"א אע"ג דהובא שם זאת רק בשם י"א מ"מ כיון דלא הביא דעת החולקים נראה דסובר לפסוק כותי'. ועיין בש"ך ס"ק כ"ג שהביא שם כל דברי התה"ד. ואף לדעת הרשב"א דס"ל דדוקא בדבר שבממון יכולה לומר הרי עלי כאלו התקבלתי אבל לא בשאר תנאים אף שהוא לטובתה. מ"מ הא דעת הרשב"א הוא כדעת הרמב"ן דבהסכמת שניהם יכולין לבטל אף בתנאי דמעכשיו בכל התנאים שבידם לקיימם או לבטלם. וכן נראה דזהו דעת הרא"ש כמשב"ל. ולא מצינו מגדולי הראשונים המחמירים בנ"ד רק הראב"ד בעל השגות (וכפי מש"פ כמה גדולי האחרונים דהראב"ד לא ס"ל כבעל העיטור) והרמ"ה דהם ס"ל דבתנאי דמעכשיו אינו יכול לבטל הגט בשום אופן. ומאחר דסתימת השו"ע הוא דלא כדבריהם א"כ אין אנו צריכין להחמיר ולחוש לדעתם ולהוציא אשה מתחת בעלה ודאי א"א כנ"ל בזה: