אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א קונטרס משפטי התנאים

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס משפטי התנאים

חלק אבן העזר

סימן א

שאלה אחד נתן גט לאשתו על תנאי אם לא אבוא לביתי תוך ל' יום יהא גט. ושהה בדרכו עד הזמן שלא היה אפשר לבוא לביתו עד הזמן הנ"ל ואז אירע אותו אונס דלא שכיח כלל ואנן פסקינן בשו"ע סי' קמ"ד כפי דעת רוב הפוסקים דאונס דלא שכיח כלל מבטל הגט. או שהתנה בהדיא בלבד שלא יארע לו אונס. א"כ כל אונס מבטל הגט אך בכה"ג דלא יכול לבוא לביתו אף בלא האונס צריך לברר אם האונס מבטל הגט או לא:

תשובה לכאורה עלה בדעתי דבכה"ג הוה גיטא כיון ששהה עד הזמן שלא היה יכול לבוא לביתו לזמן שהתנה אף אם לא יארע אונס א"כ מאז הוה כאלו נתקיים התנאי וכה"ג כתבו התוס' בע"ז (לז.) ד"ה לאלתר כו' וז"ל וא"ת פשיטא דלאלתר היא מותרת דמיד שמת הרי התנאי כמקוים דלא ישוב עוד לביתו וי"ל דמ"מ מיבעי לי' אי גזרינן מת אטו לא מת עכ"ל. א"כ ה"נ כיון שהוא בדרך שא"א לבוא לביתו לזמן הנ"ל הוה כאלו נתקיים התנאי מזמן שא"א לבוא לביתו א"כ לא איכפת לן בהאונס שאירעו אח"כ ועוד דכל הטעם דאונס מבטל הגט הוא משום דיכול הבעל לומר שבאמת היה בדעתי לבוא לביתי לקיים התנאי ולבעל הגט ומה שלא באתי הוא מחמת האונס ואני לא כיונתי בהתנאי אלא אם לא אבוא לביתי ברצוני א"כ בנ"ד כיון דשהה בדרכו עד הזמן שלא היה אפשר לבוא לביתו עד הזמן שהתנה אף אם לא אירע לו אונס א"כ האיך אפשר הבעל לטעון זאת שהרי חזינן שאף בלא האונס לא היה בדעתו כלל לבוא לביתו כיון דשהה בדרכו כ"כ שלא היה אפשר לבוא לביתו ולפי"ז נתיישב היטיב דברי הגמרא דכתובות (ב:) דאמרינן שם אמר רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין מנא לי' לרבא הא אילימא מהא דתנן ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך יב"ח אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה כו' וכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו וז"ל פי' אפי' היכא דלא אנוס וקשיא לי והא הכא אנוס וקס"ד השתא דיש אונס בגיטין והיכא שמעינן היכא דלא אנוס כו' ואיכא לדחוקי דהכי קאמר מתני' בשאין בה טענת אונס כגון שהתנה בפירוש אם לא בא עד יב"ח אעפ"י שנאנס יהא גט דהכא ודאי משום דאין גט לאחר מיתה הוא עכ"ל אבל לפי דברינו א"צ לדחוקי כלל דמיירי בשהתנה אלא דמיירי שמת בסוף הזמן שלא היה יכול לבוא לביתו אף אם היה קיים דבכה"ג בחלה הוה גט משום דליכא בזה טענת אונס כיון שבלא"ה לא היה יכול לבוא ובמת אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה ואין לומר דס"ל להראשונים ז"ל דכיון דאיחר לחזור לביתו עד הזמן שא"א לבוא לביתו הוה מאז כאלו נתקיים התנאי א"כ חל הגט מאותו שעה ולכך אפי' אם מת אח"כ אין זה גט לאחר מיתה ואף שפירש יב"ח היינו שאם יבוא לסוף יב"ח יבוטל הגט אבל כיון שלא בא חל הגט מהזמן שלא היה יכול לבוא וע"כ מתני' דמת אינו גט מיירי היכא דמת בתוך הזמן שהיה יכול לבוא לביתו לכך הקשו הראשונים שפיר ת"ל מטעם אונס אבל באמת זה דבר שא"א לומר כלל דהא תני במתני' סתמא מת תוך יב"ח אינו גט ודאי דמשמע בכל אופן אפי' בסוף היום שאף אם היה קיים לא היה יכול לבוא לביתו מ"מ אינו גט וע"כ צ"ל דאף דשהה עד הזמן שלא היה יכול לבוא והוה זה כאלו נתקיים התנאי מ"מ אם מת אינו גט משום דבתנאי שמתנה אם לא באתי מכאן ועד יב"ח יהא גט יש בזה שני דברים. א' התנאי שהתנה שאם יבוא יבוטל הגט ואם לא יבוא יתקיים הגט ב' הזמן יב"ח דכיון שאמר לה אם לא אבוא תוך יב"ח יהא גט א"כ לא הוה גט אלא לאחר יב"ח והוה כאומר לה הרי את מגורשת לאחר יב"ח וא"כ אם מת תוך יב"ח אף בזמן שלא היה יכול לבוא לביתו אף אם היה קיים מ"מ לא הוה גט מטעם שמת תוך הזמן ואין גט לאחר מיתה.

ויותר נ"ל דהיכא דאמר הרי את מגורשת אם לא אבוא תוך יב"ח ולא כפלי' לתנאי למאן דס"ל דבעי כפילת התנאי ואם לא כפלי' התנאי בטל והמעשה קיים וא"כ אף שבא תוך יב"ח לא נתבטל בזה הגט מ"מ אין הגט חל אלא לאחר יב"ח וגם יכול לחזור בו מטעם דכיון שזה הוא תוך הזמן. דהזמן והתנאי הם שני דברים דלענין תנאי בעי כפילא ולענין זמן הא לא בעי כפילא וא"כ אף שבטל התנאי מ"מ הזמן לא נתבטל אף שלכאורה אפשר לומר כיון שתלה התנאי בהזמן שאמר אם לא אבוא תוך יב"ח א"כ מסתברא דכל איחור הזמן שלו מן הגט היה מחמת התנאי כדי שיהיה לו זמן זה על קיום התנאי וכיון שבטל התנאי וא"צ להארכת הזמן א"כ ממילא חל הגט מיד. אבל באמת ז"א דהא זה ברור דאם אחד נתן גט שיחול לזמן פ' מאיזה טעם שגילה לנו שלכך מאחר זמן הגט. ואח"כ נתודע לו ולנו שהטעם שלו הוא טעם בטל וטעות היה בידו דבודאי מ"מ אין הגט חל אלא בזמן שהתנה דכיון שהוא לא נתן לה שיחול מיד האיך אפשר לחול הגט מעצמו בזמן שלא נתן לה שיחול אז וא"כ ה"נ אף שאיחור הזמן שלו היה מטעם התנאי והתנאי בטל מ"מ אין הגט חל אלא לאחר זמן שהתנה שיחול אז דא"א לחול הגט מעצמו בזמן שלא נתן לה שיחול אז. וכן נראה לפי"ז לענין הא דמחלק הרמב"ם (בפ"ט מה"ג) בין המגרש על תנאי לזה שקבע זמן בגירושין שהמגרש על תנאי יש שם גירושין ואינן גומרין עד שיתקיים התנאי לפיכך כשיתקיים התנאי נתגרשה אם היה הגט קיים אעפ"י שאינו ברשותה כו' אבל התולה גירושין בזמן או במעשה לא הגיע גט לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע או עד שתעשה המעשה לפיכך כשהגיע הזמן צריכה להיות הגט ברשותה כו' עכ"ל אף שלכאורה נראה מסתימת דברי הרמב"ם דבכל תנאים א"צ להיות הגט ברשותה אף בתלה התנאי בהזמן כגון אם לא באתי תוך ל' יום אבל באמת ז"א כיון דהתנאי והזמן הם שני דברים אף בתלה התנאי בהזמן א"כ גם בכה"ג צריך להיות הגט ברשותה לסוף הזמן שקבע דהוה כפקדון בידה עד הזמן הנ"ל. והרמב"ם לא קאי על תנאי זה משום דהרמב"ם לא הזכיר תנאי זה אלא אח"כ בהלכה ז' ולקמן בסי"ג אדבר עוד בזה בס"ד יעו"ש:

אח"כ מצאתי דהגאון בעל פתח הבית בדיני תנאים ענף ז' כתב וז"ל ואף גם זאת שכ' למעלה דתנאי התלוי בזמן כולל תרתי ג"כ לא נראה מפוסקים. עם כי לכאורה הסברא נכונה והראי' דהרי מבואר בראשונים שהקשו לדעת הפוסקים כר"מ מהנך משניות דלא תני בהו כפילא ולא שאר ד"ת וחד מנהון הך דה"ז גיטך אם לא באתי תוך יב"ח ומת כו' ע"ש ומאי הקשו ת"ל הרי ס"ס כיון שקביעות זמן עכ"פ אחר יב"ח ואז הרי כבר מת ואין גט לאחר מיתה כו' וע"כ צ"ל דסברי כיון שעכ"פ התנה בלשון תנאי אף שקבע זמן מ"מ הוי רק תנאי:

ואם חסר משפטי תנאים תנאי בטל ומעשה קיים ואף דעכ"פ הסברא תמוה מ"מ יש לתת תבלין לזה די"ל בשלמא אם קובע סתם זמן א"כ כוונתו היה שלא תחול עד אז משא"כ אם התנה בלשון תנאי עיקר כוונתו הי' אם לא יבוא ואם הי' יודע שלא יבוא היה נותנו מיד וא"כ ממילא אם לא התנה כדין תנאי בטל ומעשה קיים מיד. והבן זה כי נ"מ לדינא ודעתינו קצרה עכ"ל ונפלאתי על הגאון הנ"ל דהא אדרבה מדברי הר"ן בפ' מי שאחזו על הא דאתקין שמואל בגיטא מוכח כדברינו דאם תלה התנאי בהזמן וחסר משפטי התנאים מ"מ הזמן אינו בטל דז"ל הר"ן שם ומ"מ צ"ל דהא דתנן בפרקין ה"ז גיטך אם לא באתי ופרכינן עלה וליחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בה דאי לא הוה לי' מעשה בתחלתו ותנאי בטל כו' עכ"ל ומדהוצרך הר"ן להביא ראי' מהגמרא דפריך וליחוש שמא בא אלמא דהתנאי קיים. ולא הביא ראי' מהמשנה גופא דאמאי אם מת תוך יב"ח לא הוה גט כיון דהתנאי בטל א"כ הגט קיים לאלתר. אע"כ דהר"ן סובר כדברינו דאף היכא דהתנאי בטל מ"מ אם מת תוך יב"ח לא הוה גט מטעם הזמן וכמש"ב. וגם מהא דמת אינו גט אפי' מת בסוף יב"ח שאף אם היה קיים נמי לא היה אפשר לבוא ומשעה שא"א לבוא הוה כאלו נתקיים התנאי וכמש"ב. מ"מ אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה. ע"כ משום דהזמן אינו תלוי בקיום התנאי כך עלה בדעתי לכאורה:

אח"כ התבוננתי וראיתי דמה שעלה בדעתי לדבר פשוט דמשעה שא"א לבוא לביתו עפ"י דרך העולם הוה מאז כאלו נתקיים התנאי ז"א דמ"מ כיון שאפשר לבוא ע"י קפיצה כמו שאמרינן ביבמות (קטז.) ט"כ א"א למיקרי זאת כאלו נתקיים התנאי אף שזהו הזדמנות רחוקה מ"מ כיון שאפשר לצויר שיכול לבוא לביתו ע"י איזה אופן שיהי'. ולא דמי למת דכתבו התוס' בע"ז דהוה כאלו נתקיים התנאי דשם כיון דא"א לצויר בשום אופן שיבוא. וכן משמע מפשטות דברי הגמרא שם דקאמר מת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט דאל"כ נ"ל למיתני מת ליתני חלה וכ"ש מת [עיין בש"מ] ואי אמרינן דהיכא דחלה בזמן שא"א לבא לביתו בלא"ה אז האונס אינו מבטל הגט א"כ האיך אפשר למיתני סתמא חלה בתוך יב"ח אינו גט הא בחלה נמי יש נ"מ אם חלה בזמן שיש שהות לבוא לביתו או לא ובמת הא בכל מקום ודאי אינו גט כדמוכח מפשטות המשנה דקתני סתמא מת תוך יב"ח אינו גט וזהו דעת הראשונים דלא תרצו על קושיתם הא הכא אנוס דהכא מיירי בסוף הזמן. משום דס"ל דאפי' בסוף הזמן נמי יכול לטעון טענת אונס אי אמרינן יש טענת אונס בגיטין וכן משמע גם מדברי התוס' דפי' דלפי הדיחוי ודלמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה דלפי"ז המתני' אתי לאשמעינן תרווייהו דיש אונס ואין גט לאחר מיתה א"כ משמע מדבריהם דס"ל דחלה דמי למיתה ואין חילוק ביניהם דאל"כ האיך אפשר לומר דמתני' גבי מיתה אשמעינן טעמא דאין גט לאחר מיתה ויש טענת אונס כיון דחלוקין הן בדיניהן ולא דמי כלל והאיך כייל המתני' תרווייהו טעמי כחדא אע"כ דאף חלה בסוף הזמן נמי בטל הגט ומטעם טענת אונס אי אמרינן יש טענת אונס בגיטין דלא הוה כאלו נתקיים התנאי משום דמצי לבוא בקפיצה:

וראיה לזה מדברי הירושלמי בגיטין בפ' מי שאחזו ה"ג. דקאמר שם מה שתהא מותרת לינשא פי' לרבותינו דאמרי ה"ז גט אם מת תוך יב"ח דודאי לא יבוא עוד מי אמרינן כבר קיים התנאי ומותרת להנשא מיד א"ד אסורה לינשא עד לאחר יב"ח דאז איקיים ליה תנאה] ר' חגיי אמר מותרת לינשא ר' יוסי אמר אסורה לינשא אני אומר נעשו לו ניסים וחיה. ופי' משום דחיישינן שמא יעשה לו נס ויחיה ויבוא ויקיים תנאיה והבעל ק"ע כתב וז"ל בבבלי (פ"ו) מיבעי לי' אי לאלתר התירו דהא לא אתי או דלמא לאחר יב"ח התירו דהא איקיים לי' תנאי' וכ' תוס' וא"ת לאלתר מה יש לחוש דהא ודאי יקיים התנאי כיון דמת וי"ל דאיכא למיגזור אטו לא מת וכו' ע"ש. והדבר דחוק דלשון הגמרא משמע דחששא הוא מחמת התנאי ולא מחמת גזרה ועוד גזרה זו שיתמהו העולם למה התירו דא"כ אם שלח לה גט חדש נמי נאסר אלא ודאי דקלא אית לי' ה"נ המיתה אית לה קול ואני תמה שנעלם מהם דברי הירושלמי דהחשש הוא שמא נעשו לו ניסים וחי' והא דלא חיישינן כן בכל הנשים שבעולם דמשהעידו שמת בעליהן מותרות להנשא י"ל מדהתנה אם לא אבוא עד יב"ח משמע דידוע לו שיבוא ע"י ניסים וצ"ע עכ"ל הנה מה שהניח דבריו בצ"ע יפה עשה כי סברא רחוקה מאד לומר שחששו החכמים דכיון שהתנה לבוא ליב"ח מסתמא היה ידוע לו שיבוא ע"י ניסים. כי מניין היה ידוע לו שימות ועיין בר"ן שם שהשיג ג"כ על סברת התוס' וכתב וז"ל ולי נראה דהיינו טעמא משום דאיהו ודאי לא הוה חייש למיתה דידי' ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר יב"ח ומש"ה חיישינן ולא שרינן לה מקמי הכי ולישנא הכי מוכח דאמרינן או דלמא לאחר יב"ח שרינן לה לכי מקיים תנאיה עכ"ל והנה גם דברי הר"ן קשה להבין דהאיך אפשר לומר דלא היה גומר ומגרש אלא לאחר יב"ח דהא הוא גירשה מעכשיו והיב"ח לא היה רק תנאי אם לא יבוא עד יב"ח א"כ איך שייך לומר שהוא לא גומר ומגרש אלא לאחר יב"ח. ע"כ נראה לפרש דברי הירושלמי והגמרא דידן בחדא מחתא דודאי לא חיישינן שאולי יעשה לו ניסים ויחי' ויבוא ויקיים תנאיה. זה ודאי לא חיישינן אלא כיון שאפשר לבוא ע"י נס ע"כ לא מיקרי בזה שמת כאלו כבר נתקיים התנאי וזה סברת ר"י בירושלמי דאמר דאסורה להנשא וכן מיבעי להגמרא כי שרית לאלתר שריתוה דהא לא אתא [ר"ל כיון דודאי לא אתא ע"כ משעה שמת הוה כאלו כבר נתקיים התנאי] או דלמא לאחר יב"ח שריתוה דהא איקיים לי' תנאיה אבל כ"ז שלא עברו יב"ח אע"ג דודאי לא אתא כיון שמת מ"מ כיון שאפשר לבוא עפ"י דרך נס היינו שיעשו לו נס ויחי' ע"כ דכ"ז שלא עברו יב"ח לא מיקרי נתקיים התנאי. א"כ נראה ברור דע"כ לא פליגי אמוראי בירושלמי ומיבעי להגמרא אלא דוקא במת משום שא"א לבוא כ"א עפ"י דרך נס אבל בנ"ד אף דשהה בדרכו שא"א לבוא עפ"י דרך העולם מ"מ כיון שאפשר לבוא ע"י קפיצה אף שזהו הזדמנות רחוקה מ"מ לא מיקרי זאת כאלו כבר נתקיים התנאי:

אך מה שצריך לבאר עוד דאמאי אמרינן דאי יש אונס בגיטין אף אם חלה בסוף הזמן נמי לא הוה גט כמשב"ל דאמאי מהני טענת אונס בזה כיון דשהה בדרכו עד סוף הזמן שלא היה אפשר לבוא עפ"י דרך העולם וזה ודאי שלא היה בדעתו כלל לבוא ע"י קפיצה א"כ מאי נמ"ל מה שאירע לו אונס בסוף הזמן כיון דחזינן שלא היה בדעתו כלל לקיים התנאי אלא לקיים הגט כיון דשהה בדרכו כ"כ. והנה ראיתי להבעל פנ"י שכתב וז"ל דהא דדייק מת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט היינו דממשנה יתירא דייק וסמיך אהא דמקשה בסמוך דפשיטא דמת אינו גט דמרישא שמעינן דאין גט לאחר מיתה אע"כ דלא תנא מת אלא לדיוקא דחלה ה"ז גט ולכאורה שזה מוכרח דבלא"ה ק"ל מאי מדייק הש"ס דאין אונס בגיטין מדקתני מת ולא קתני חלה דלכאורה אפי' אי יש אונס בגיטין לא שייך למיתני דחלה אינו גט כלל ומותרת להתייבם דמידי ספיקא מיהו לא נפקא דשמא אף אם לא אירע לו אונס נמי לא היה בדעתו לקיים התנאי ולבוא תוך יב"ח כו' עכ"ל והנה לפ"ד ודאי נראה דאם שהה לבוא לביתו עד שא"א לבוא עפ"י דרך העולם וא"כ אנו רואין דאין דעתו לבוא לקיים התנאי ודאי דאף אם אירע אונס אח"כ אינו מבטל הגט אבל באמת דבריו ז"ל הם כנגד דברי רש"י והתוס' דמדבריהם נראה להדיא דאי אמרינן דיש אונס בגיטין חלה דמי למיתה ואינו גט כלל וכן משמע מכל הראשונים ז"ל. ואף שיש מן הראשונים דפי' כדברי הגאון הנ"ל דמיתורא דמתני' דייק דחלה ה"ז גט עיין בש"מ מ"מ נראה דגם לדבריהם ע"כ צ"ל דאי יש אונס בגיטין בחלה אינו גט כלל כמו גבי מיתה דאל"כ האיך שייך למימר דמיתורא דמתני' דקתני מת דאינו גט כלל שמעינן דאין אונס בגיטין וחלה ה"ז גט גמור כיון דאפי' אי אמרינן יש אונס בגיטין מ"מ בחלה ספיקא הוה ולא מצי למיתני בחלה אינו גט וא"כ איך שייך למידק מיתורא דמתני' דחלה ה"ז גט גמור כיון דחלה לא דמי כלל למיתה. אע"כ צ"ל דגם בחלה אינו גט כלל אי אמרינן דיש אונס בגיטין וא"כ שייך שפיר למידק מיתורא דמתני' דאתי לאשמעינן למידק מזה דנקט מת ולא נקט חלה דבחלה ה"ז גט וגם מדהקשו הראשונים על הא דקאמר הגמרא ודלמא הא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה ת"ל מטעם אונס נראה ג"כ דלא ס"ל כדברי הפנ"י שלפי דבריו דבנאנס הוה גט ספק איכא לתרוצי בפשיטות דקמ"ל דאין גט לאחר מיתה ולכך לא הוה גט כלל ומותרת להתייבמת. ואלו בביטול הגט רק מטעם אונס הא אסורה להתייבם לדבריו ז"ל:

וגם הא כתבו תלמידי הר' רבינו יונה וז"ל ודוקא בגיטין דאיתי' להאי טעמא אמרינן דאין אונס והגט קיים אבל במתנה, או במו"מ דלא שייך האי טעמא לא הילכך האומר לחבירו אם לא באתי מכאן ועד יום פ' יהא זה שלך ונאנס ולא בא המתנה בטלה וכן דעת הרמ"ה ז"ל כו' עכ"ל ומשמע מדבריהם שאף שמסר לידו ואמר אם לא באתי כו' יהא זה שלך אם נאנס יכול להוציא מידו ואמאי הא יכול המקבל לטעון דלמא אף בלא האונס נמי לא היה בדעתך לבוא לקיים התנאי ובמה יכול הנותן לברר שבלא האונס בודאי היה בא והאיך יכול הנותן להוציא מיד המקבל לפי דברי הפנ"י דס"ל דבגט אפי' אי יש אונס בגיטין מ"מ הוה גט ספק מה"ט. אך ראי' זו יש לדחות דאיכא למימר כיון דהנותן טוען טענת ודאי שבלא האונס ודאי היה בא והמקבל טוען טענת ספק וגם יש להנותן חזקת מרא קמא לכך לא מהני להמקבל חזקה דהשתא לזכות במתנה זו מספק. וכן יש לתרץ מה דקשה לכאורה הא דמבואר בשו"ע חו"מ סי' כ"א מי שקנו מידו שאם לא יבוא ביום פ' וישבע ויטול אבד זכותו ואם הביא ראי' שהיה אנוס באותו היום פטור מקנין זה ונשבע ונוטל ולפי דברי הפנ"י קשה האיך נשבע ונוטל מספק דילמא אף בלא האונס נמי לא היה בא. אך באמת זה לא קשה משום כיון דהתובע טוען טענת ודאי והנתבע בא לפטור בטענת ספק דאולי אף בלא האונס נמי לא היה בא וכיון דהחיוב הוא חיוב בודאי והנתבע בא לפטור בטענת ספק בטענת מחילה מחמת הקנין א"כ הוה זה כספק פרעון ולא מהני:

מ"מ נראה ברור מדברי הראשונים ז"ל דס"ל דבנאנס אי אמרינן דיש אונס בגיטין לא הוה גט כלל דכן משמע נמי לישנא דהגמרא שם דקאמר מי איכא מידי דמדאורייתא לא הוה גט ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן א"א לעלמא. משמע פשטות הגמרא דבנאנס אי אמרינן דיש אונס בגיטין לא הוה גט כלל והוה א"א גמורה ודלא כהפנ"י ונראה לפע"ד הטעם הא דאמרינן דבנאנס לא הוה גט כלל ולא חיישינן דאולי אף בלא האונס נמי לא היה בא ולא יתבטל הגט רק מטעם ספיקא משום דהתנאי שהתנה אם לא באתי עד זמן פ' יהא גט משמע רק אם ברצון עצמו לא יבוא עד זמן פ' אז יהא גט וכיון שתלה קיום הגט בקיום התנאי שלא יבוא ברצון עצמו לזמן פ' ואם לא יתקיים התנאי לא יהא גט ולא היה יכול לבוא מחמת אונס אף שאפשר שבלא אונס נמי לא היה בא מ"מ הא לא נתקיים התנאי שלו שתלה הגט בקיום תנאי זה רק ברצון עצמו וזה לא נתקיים כיון שעתה לא היה יכול לבוא מחמת אונס ונראה דזה דמי לאחד שאמר אם אבוא עד ז"פ לעיר פ' יהא גט והוליכוהו ליסטים לעיר פ' באונס דזה פשוט דאי אמרינן יש אונס בגיטין דלא הוה גט דהוה כאלו לא נתקיים התנאי כיון דהליכתו לשם היה מחמת אונס ולא אמרינן דאולי אף בלא האונס נמי היה הולך מדעת עצמו לשם מ"מ כיון דעתה היה הליכתו לשם מחמת האונס שהוליכוהו ליסטים הוה כאלו לא הלך כלל וא"כ לא נתקיים התנאי שתלה הגט בהליכתו לשם. ומזה יש להסביר גם לתנאי זה דאם לא באתי כיון דתלה הגט בקיום התנאי שלא יבא ומשמע דוקא ברצון עצמו וכיון שלא היה יכול לבוא נמי מחמת אונס א"כ לא נתקיים התנאי שלו לכך נתבטל הגט לגמרי אי אמרינן דיש אונס בגיטין וזה ברור:

ולפי מה שבררנו שמדברי הראשונים נראה להדיא דאם יש אונס בגיטין לא הוה גט אף שברור לנו שבלא האונס נמי לא היה בדעתו כלל לבוא דאל"כ מידי ספיקא לא נפקא ואמאי לא הוה גט כלל א"כ א"ש נמי מה שבררנו למעלה בדברי הראשונים דאפי' חלה בסוף הזמן וא"כ אנו רואין שאין דעתו כלל לבוא לביתו מ"מ לא הוה גט דהא כבר בררנו למעלה דאפי' בסוף הזמן מ"מ כיון שאפשר לבוא ע"י קפיצה מיקרי עדיין לא נתקיים התנאי וכיון דאז אירע לו אונס שא"א לבוא גם ע"י קפיצה אף שברור לנו שלא היה בדעתו כלל לבוא ע"י קפיצה מ"מ לא הוה גט:

ומצאתי שהגאון מליסא בס' בית יעקב על כתובות הסכים ג"כ לדינא כמ"ש אך ראייתו מן הר"ן אינה מוכרחת וכמו שאבאר דהנה הגאון הנ"ל הביא שם מה שתירץ בס' ת"ג על דברי הר"ן בס"פ מי שאחזו וז"ל כתב הר"ן דאף דתני לי' דין דאין גט לאחר מיתה בהדיא מ"מ קמ"ל בהא דאם לא באתי בתנאי דאף שלא תלה במיתה סד"א דמעכשיו קאמר ובגליון האלפסי שם הקשה דא"כ מאי מקשה בש"ס בכתובות הא תני לי' רישא הא אצטריך למיתני מטעם שכתב הר"ן ולק"מ דהא ס"ד בתנאי דאם לא באתי ומת בלא"ה בטל מטעם אונס כו' וע"כ הא דאצטריך לאשמעינן הוא משום דנ"מ בזה גיטך אם מתי כו' ולפי"ז מקשה הש"ס שפיר הא תני לי' רישא דכיון דבלא תנאי נקט בהדיא א"כ בתנאי הדקל"ד ליתני חלה וכ"ש מת דבטל מחמת טענת אונס כו' אך הא קשה דמאי מקשה הש"ס הא תני לי' רישא דלמא קמ"ל דאפי' בתנאי אינו גט ואי תקשה דבתנאי בלא"ה הגט בטל מטעם אונס לפי הס"ד כו' הא י"ל דנ"מ כו' דאף אי לא מת שוב לא היה יכול לבוא ממקום שהיה בו למקום התנאי והרי מבעל התנאי ברצון ובכה"ג מטעם טענת אונס הוה גט כו'. ומזה מוכח לפע"ד דאפי' בכה"ג כל שלבסוף נתבטל התנאי גם מחמת אונס אמרינן להיפך דמה בכך שפשע בביטול התנאי הא אפי' לא פשע היה נתקיים התנאי רק מחמת האונס והתנאי שלו היה אם יתקיים התנאי שלא מחמת אונס ועוד דאפשר שהיה בא בקפיצה כעין שאמרו ביבמות (קטז) ומכ"ש למאן דס"ל דאמרינן אגלאי מלתא למפרע עמ"ל פ"ז מה"ג עכ"ל הגאון הנ"ל:

ואף שאנכי ג"כ הוכחתי כדברי הגאון הנ"ל מדברי הראשונים מ"מ דבריו תמוהים לישב בזה דברי הר"ן ז"ל דמ"מ אכתי תקשה דילמא המתני' אשמעינן בתנאי דאם לא באתי דבטל מטעם דאין גט לאחר מיתה הא קמ"ל דאפי' בתנאי אינו גט ואי מטעם אונס איירי שהתנה להדיא דאף אם לא יבוא מחמת איזה אונס נמי יהא גט ואדרבה הא כמה ראשונים פי' כן דברי הגמרא דדחי ודלמא היא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה ואי משום אונס מיירי שהתנה דאונס לא יבטל התנאי:

וא"כ מאי מקשה הא תני לי' רישא:

ע"כ נ"ל לישב דברי הר"ן דגיטין בדרך אחר ודברי הר"ן דגיטין המה דברי הרמב"ן ושארי הראשונים בכתובות דעל הא דמתרץ הגמרא ודלמא לאפוקי מרבותינו דתניא ורבותינו התירוה להנשא כתבו שם כעין קושית הר"ן ותירוצו כמו שאבאר בס"ד וז"ל הרמב"ן ואיכא מאן דקשיא לי' ולאפוקי מדרבותי' לאו מרישא שמעת מינה דהא רבותינו כר' יוסי ס"ל ור' יוסי בלאחר מיתה קאמר כדמפורש בפ' מי שמת וכיון דזמנו של שטר מוכיח עליו הוה לי' כמעכשיו אם מתי וכמעכשיו לאחר מיתה ותנן מעכשיו אם מתי ה"ז גט מעכשיו לאחר מיתה גט ואינו גט ואני אומר דר' יוסי עדיפא מדרבותינו דאלו ר' יוסי אפי' בלאחר מיתה אית לי' ורבותינו לית להו היכא דתלי במיתה משום דגלה אדעתי' דלא ניחא לי' דתחול מחיים ולא עביד אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם עד דאמר מעכשיו בפי' דהא אם מתי משמע בלאחר מיתה כל אימת דלא אמר לה מעכשיו ואפשר דלא מהני בי' זמנו של שטר אבל היכא דלא תלי במיתה כגון אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש אית להו זמנו של שטר מוכיח עליו עכ"ל וכן כתב שם הרא"ה וכן הרשב"א הסכים לזה התירוץ וקלסי'. עיין בש"מ שהביא דבריהם ז"ל ונראה דגם הר"ן כיוון לדבריהם ז"ל ומ"ש שם וז"ל ותמהני [ונראה דצ"ל ותמוה] הך מתני' יתירתא היא דתרי גווני דידה מאם מתי אינו גט ומעכשיו אם מתי ה"ז גט דתנא לעיל שמעינן להו כו' עכ"ל נ"ל דכוונתו דאף לפי מאי דקיי"ל כרבא דאין אונס בגיטין מ"מ לפי האמת אא"ל דהמתני' דאם לא באתי אתי לאשמעינן כהס"ד דהגמרא דמת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט כיון דאפשר למידחי דה"ה חלה נמי אינו גט ובמת ה"א כיון דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם ה"א דהוה גט וא"כ חלה אין רבותא יותר ממיתה וע"כ צ"ל דאשמעינן לאפוקי מרבותינו דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו וע"ז קשה הא מרישא שמעת מינה דאי אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו הא אף במתי נמי הוה גט וע"ז מתרץ הר"ן נ"ל [צ"ל ונראה] דסד"א דנהי דאם מתי כלאחר מיתה משמע [ר"ל ולא אמרינן בזה זמנו של שטר מוכיח עליו ולא הוה כאומר מעכשיו ואם מתי] ה"מ היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה אלא כי היכא דלא תפול קמי יבם אף הוא אינו רוצה שיחול גיטא אלא לאחר מיתה דסבר הוא דיש גט לאחר מיתה אבל הכא דתלה באם לא באתי סד"א דמעכשיו משמע [ר"ל ובזה גם רבנן מודה דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו] קמ"ל כו' פי' דגם בזה פליגי רבנן וכן צריך לפרש התירוץ השני של הר"ן על דרך זה והמעיין שם היטיב בדברי הר"ן מה דכתב ובהכי מיתרצא לי לישנא דנקט אביי בגמ' הכל מודים כל היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתקה כו' יראה להדיא דכוונת הר"ן הוא דמאי דהוה ס"ד דמעכשיו קאמר הוא מטעם דהוה אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ובזה גם רבנן מודים ופירושי בדברי הר"ן הוא פירוש ברור. אמנם בזה נראה דהר"ן סובר דלא כדברי הרמב"ן והרשב"א בכתובות דהם פירשו דלפי האמת לא הורו רבותינו כר' יוסי דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו אלא דוקא גבי תנאי אם לא באתי אבל גבי אם מתי לא ס"ל כר' יוסי:

אבל הר"ן ס"ל כשיטת הרא"ה דפי' דהמתני' אתי לאשמעינן דלא ליתי לחלק בזה אבל לפי האמת אין חילוק:

סימן ב

שאלה אם אחד נתן גט לאשתו ואמר לה ה"ז גיטך אם אבוא לביתי מכאן ועד י"ב חודש ואח"כ נאנס שלא היה יכול לבוא אם הוה גט כיון שלא בא מחמת האונס הוה כאלו נתקיים התנאי או לא. ואם יש חילוק בזה בין אונס דשכיח ולא שכיח ובין דלא שכיח כלל:

תשובה הנה בזה איכא פלוגתא דרבוותא כאשר אבאר בס"ד דהנה הרא"ה ז"ל בחידושיו (הביאו הש"מ ריש כתובות) כתב דאם אמר ה"ז גיטך אם באתי מכאן ועד י"ב חודש ונאנס ולא בא לא הוה גיטא בכל אונס אף לפי מאן דס"ל דיש אונס בגיטין דכיון דמ"מ לא נתקיים התנאי שהתנה בזה קיום הגט והביא ראיה לזה מאיצטלית דפ' מי שאחזו מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי איצטלתי ואבדה איצטלתו ואמרו חכמים דאינה נותנת לו את דמיה. דאיצטלית דוקא קאמר ואמאי תיפוק לי' דאנוסה היא ולמ"ד דיש טענת אונס בגיטין הוה לן למימר התם דהרי הוא כאלו נתקיים התנאי וראי' לזה ג"כ מנתינת בע"כ למ"ד לא שמה נתינה ובטלה גיטה דמ"מ הרי לא נתקיים התנאי עכ"ד וכן כתב הריטב"א וז"ל אמר רבא ולענין גיטין אינו כן כלומר שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט שאם נתן על תנאי ונתקיים התנאי אעפ"י שמחמת אונס נתקיים הרי הוא גט.:

ולאפוקי אם לא נתקיים התנאי כי אעפ"י שמחמת אונס לא נתקיים אין הגט גט דסוף סוף לא נתקיים התנאי וזה ברור עכ"ל וכן כתב המ"ל בה' מכירה פי"א ה"א בשם תשו' מהר"ם אלשקר דהביא כן בשם הריב"ש דבבטול התנאי אף שנתבטל באונס לא שייך לומר דלא יחשב ביטול כיון שהיה באונס דהא כיון שנתבטל אף שהיה באונס אין כאן גט:

אבל ראיתי להגאונים הקדמונים דסברי דגם בביטול התנאי כיון שנתבטל מחמת אונס הוה כאלו נתקיים התנאי רק שיש בזה תקנת צנועות ופרוצות דהנה בעל העיטור באות ק' כתב וז"ל וגברא דקדיש על תנאי אי לא אתינא עד ז"פ ליבטלי קדושין ולא אתי בעו מן קמי' רב שמואל ריש כלה אי יש אונס בקדושין עכ"ל ובש"מ שם מביא זאת ומבואר שם יותר וז"ל מיבעיא ליה לרבה ז"ל [הוא הריש כלה כמבואר בס' העיטור] אם נתן קידושין ואמר לה אם באתי מכאן ועד ל' יום ונאנס ולא בא דאיכא נמי טעמא דצנועות ופרוצות זימנין דלא אנוס ולא נתקיים התנאי ואינה מקודשת וסברה אנוס והרי הוא כאלו בא וקדושיו קדושין ומעגנא ויתבה א"נ זימנין דאניס וקדושיו קדושין ואמרה לא אנוס ולא נתקיים התנאי ואזלה ומינסבא אי אפקעינהו רבנן לקדושין בכה"ג או דלמא מלתא דלא שכיח הוא בקדושין ולא תקינו עכ"ל. הרי חזינן דעד כאן לא נסתפק הריש כלה אם תקנו חכמים גם גבי קדושין דאין אונס משום תקנת צנועות ופרוצות או לא אבל זה ס"ל ברור דאין חילוק בין בטול התנאי לקיום התנאי דגם בבטול התנאי אמרינן כיון דנתבטל מחמת אונס הוה כאלו נתקיים התנאי רק דגבי גיטין פשיטא לי' להריש כלה דגם בבטול התנאי לא מהני טענת אונס משום תקנות צנועות ופרוצות אבל אי לאו משום תקנה אמרינן דיש טענת אונס והוה כאלו נתקיים התנאי א"כ לפי"ז גם בבטול התנאי יש חילוק בין אונס דשכיח ולא שכיח ובין אונס דלא שכיח כלל ויוצא לנו דאם התנה אם באתי תוך י"ב חודש יהא גט ולא בא מחמת אונס אם הוא אונס דשכיח ולא שכיח איכא תקנת צנועות ופרוצות דפרוצות אמרה דאניס לכך לא בא ואזלא ומינסבא והצנועות אע"ג דאנוס אמרה דלא אניס ומעגנא ויתבה. לכך תקנו דלא להוי טענת אונס גם בזה ולא הוה גט ואף שקידשה אחר לא מהני משום שאפקעינהו רבנן לקדושי' מיני' אבל באונס דלא שכיח כלל הוה גט אע"ג דלא בא והוה כאלו נתקיים התנאי דאמרינן דהתנאי שלו היה רק אם לא יבוא לביתו ברצון עצמו אז יתבטל הגט אבל כיון דהיה אנוס על ביאתו לביתו א"כ לא נתבטל הגט והוה כנתקיים:

ולפע"ד נראה דגם הר"ן עומד בשיטת הגאון הנ"ל דהנה בפ' האומר כתב וז"ל ולענין מקדש על תנאי ונאנס ולא קיים התנאי מצאתי שנחלקו בה בירושלמי בפרקין ר' אבוה בשם ר' יוחנן סבר הסמפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלונית ברת פלן ע"מ ליתן לך מקמת פלן כלומר ממון פלוני שנקרא יקום לפי שמעמיד אדם על רגליו ואכנסיך ליום פלן דאי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עלך כלום אירע לו אונס ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד רשב"ל אמר אונסא כמאן דעבד כו' ומשמע לי דבהא פליגי רשב"ל מדמה לה למגרש ומתנה אם לא באתי דכי פסקי' מברא שמי' מתיא אי לאו משום תקנתי' שהתקינו שלא יהא אונס בגיטין כדאיתא בריש כתובות וה"נ אונסא כמאן דעבד ור' יוחנן סבר דלא דמי דהתם שאין הדבר תלוי אלא בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על תנאי ברצון אבל באונס לא אבל הכא שהאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה הרי אינה מסכמת בקדושיו אא"כ יקיים תנאו אבל כל שלא נתקיים אעפ"י שנאנס אינה מתרצה בקדושיו כו' עכ"ל והמעיין בדברי הר"ן יראה להדיא דהר"ן פליג על שיטת הרא"ה מה שמחלק בין נאנס וקיים התנאי ובין נאנס וביטל התנאי דלדברי הרא"ה א"צ לחלק כלל מה שמחלק הר"ן בין גירושין לקדושין אלא דברי הירושלמי אפי שפיר בפשיטות דבזה הסברא גופא אם נאנס וביטל התנאי אי הוה כמו שנתקיים התנאי או לא פליגי ר"ל ור"י דר"ל ס"ל דגם בבטול התנאי כיון שלא קיים התנאי מחמת האונס הוה כמאן דעבד והוה כמו שקיים התנאי ור"י ס"ל שאף אם מחמת אונס לא קיים התנאי מ"מ הוה כמאן דלא עבד ולא קיים התנאי והלכה כר"י. ומדהוצרך הר"ן לחלק בין גירושין לקידושין משום דבקדושין בעינן גם דעתה לכך לא מהני טענת אונס דאונס מחייבא לא אמרינן אע"כ דס"ל כשיטת הגאון הנ"ל דנם בבטול התנאי אמרינן כיון שמחמת אונס נתבטל הוה כמו שנתקיים אי אמרינן יש אונם בגיטין כן נ"ל ברור דלא כהגאון בעל אבני מלואים בסי' ל"ח דכתב דהר"ן סובר כהרא"ה ז"ל:

ועוד נ"ל לבאר בזה דלכך דחה הר"ן ראיית הרא"ה מהא דאיצטלית ומנתינה בע"כ משום דס"ל להר"ן דע"כ לא אמרינן דטענת אונס מהני דאף בבטול התנאי הוה כמו שנתקיים התנאי דוקא אם התנה המגרש תנאי שזה אינו טובתו כלל כגון ה"ז גיטך אם אבוא עד ז"פ אבל כשהתנה תנאי שהוא לטובתו בזה בודאי גם הר"ן מודה דלא מהני טענת אונס דבטול התנאי יהיה כמו קיום התנאי לדעת ר"י וכמו דגבי קדושין אמרינן לר"י כיון שהדבר תלוי בדעתה ע"כ אינה רוצה להתקדש לו אף שאירע לו אונס ולא אמרינן אונסא כמאן דעבד ה"ה גבי גט כיון שהוא התנה תנאי שהוא לטובתו ע"כ אמרינן דבדוקא התנה ולא איכפת לו כלל מה שאירע לה אונס ולא מהני טענת אונס דידה לבטל התנאי ובזה יתיישב מה שהקשה הגאון מהר"ם אלשקר בסי' ל"ב על הר"ן מדברי הירושלמי דפ' מי שאחזו דאמרינן התם להדיא דפלוגתא דר"י ור"ל גבי קדושין תלוי בפלוגתא דרבנן ורשב"ג בגיטין דרשב"ג ס"ל כל עכבה שאינה ממנה ה"ז גט ורבנן ס"ל דלא הוה נט אלמא דאין חילוק בין גיטין לקדושין וכתב הגאון הנ"ל וז"ל ואיכא למימר דהתם לאו דוכתה וכיון דהכא בקדושין דדוכתה לא קא מייתי הך עובדא דרב נחמן בר יצחק ולא כולה מילתא דרבנן ורשב"נ ש"מ דליתא להך מילתא ולא סמכינן אהך עובדא דרב נחמן לגבי קדושין כלל כו' עכ"ל וכן הגאון מהר"ש הלוי שהובא בתשו' ב"י על אה"ע שאלה ג' האריך לחלוק על דברי הר"ן דקדושין דהא הירושלמי מדמה להדיא גירושין לקדושין. וע"כ פי' דברי הירושלמי ע"ד שפירשתי לדברי הרא"ה דפליגי ר"י ור"ל בבטול התנאי מחמת אונס אי הוה כקיום התנאי או לא יעו"ש מה שהאריך הרבה בדברי הירושלמי הנ"ל. אבל, לפי מה שבארתי דהר"ן כיון דסובר דבטול התנאי מחמת אונם הוה כקיום התנאי ע"כ צריך ליישב קושית הרא"ה מהא דאיצטלית דיש חילוק בין תנאי שהוא לטובתו או לא א"כ אין כאן השנה על הר"ן כלל וא"ש דברי הירושלמי מה דתלה פלוגתא דרבנן ורשב"ג גבי גיטין בפלוגתא דר"י ור"ל גבי קדושין. וה"פ דכמו דגבי קדושין לא מהני טענת אונס דידי' לר"י כיון שהתנאי הוא לטובתה והא גבי קדושין בעינן גם דעתה אמרינן דלא איכפית לה באונס דידי' כמו כן גבי גירושין לא מהני טענת אונס שלה בתנאי שהתנה לטובתו. ולר"ל כמו דמהני הכא טענת אונם אע"ג דהתנאי שהתנה הוא לטובתה ובעינן גם דעתה מ"מ אמרינן דעל אופן שאירע לו אונס בודאי לא התנו מתחילה ולא הקפידו ע"ז לכך גבי גיטין נמי אמרינן לרשב"ג דהיכא דהעכבה אינה ממנה כגון מת האב או הבן ואפילו נחתכו דדיה כמו שהביא שם בירושלמי כיון דהיא אנוסה על קיום התנאי הוה גט דאמרינן דעל אופן כזה ודאי מתחילה לא הקפיד:

ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו על דברי הר"ן שסותר דברי עצמו דבסוף פ' כל הגט הביא דבעל העיטור נסתפק אם יש אונס בקדושין או לא. ובקדושין הביא דברי הירושלמי דר"י ס"ל דאונסא כמאן דלא עביד ולא הוה קדושין כלל. ועיין בב"ש סי' ל"ח סק"א. אבל לפי מש"ב ניחא דהא דנסתפק הבעל העיטור אם יש אונס בקדושין או לא היינו דוקא בתנאי שזה לא לטובתה דהא הוא נסתפק באם נתן לה קדושין דאם לא באתי תוך ל' יום יהא בטלין הקדושין אבל לא לכונסה אז א"כ אין נ"מ לה כלל מביאתו ולא התנה עמה תנאי שזהו לטובתה לכך אמרינן כיון דמחמת אונס לא בא הוה כאלו נתקיים התנאי כמש"ב דס"ל דבטול התנאי מחמת אונס הוה כמו שנתקיים אבל נסתפק דאולי לא, מהני טענת אונס ולא הוה קדושין משום תקנת צנועות ופרוצות. אבל בקדושין מיירי הר"ן שהתנה תנאי שזה לטובתה שיבוא ויכנסה לז"פ לכך אם אירע לו אונס שלא יכול לקיים התנאי ואף באונס דלא שכיח כלל דאין בזה תקנת צנועות ופרוצות ס"ל לר"י דלא הוה קדושין. ודלא כדברי הגאון בעל אבני מלואים שכתב לישב דברי הר"ן דבגיטין מיירי שהתנה בשעת קדושין אם לא אבוא עד י"ב חודש יהא קדושין ואח"כ נתקיים התנאי ע"י אונס בזה שייך תקנת צנועות ופרוצות ובקדושין מיירי שהתנה תנאי אם אבוא תוך י"ב חודש ולא נתקיים התנאי מחמת אונס לכך פשיטא לי' דלא הוה קדושין אבל לפע"ד דבריו תמוהים מאד דמלבד מה שהוכחתי למעלה דהר"ן אין סובר כלל החלוק של הרא"ה בין קיום התנאי לבטול התנאי א"א לומר כלל לישב דברי הר"ן דהר"ן בגיטין מיירי שהתנה בשעת קדושין אם לא אבוא הא הר"ן הביא זאת בשם בעל העיטור ולשון הבעל העיטור הביא שם הבעל אבני מלואים בעצמו וגברא דקדיש על תנאי אי לא אתינא עד ז"פ ליבטלי קדושין ולא אתי א"כ מיירי להדיא בבטול התנאי ע"י אונס ע"כ נ"ל ברור לישב דברי הר"ן כמש"ב:

וכן נ"ל לפרש דברי בעל העיטור באות ש' שהביא מעיקרא דברי הגאון שנסתפק אם יש אונס בקדושין. ואח"כ הביא דברי הירושלמי דפליג ר"י ור"ל דר"י ס"ל דלא הוה קדושין ור"ל ס"ל דהוה קדושין דמעיקרא הביא דברי הגאון שנסתפק היינו בתנאי שזהו שלא לטובתה. ואח"כ הביא דברי הירושלמי דפליגי ר"י ור"ל בתנאי שהוא לטובתה. אך זה קשה כיון דלא איפשטא הך ספיקא דריש כלה אם יש אונס בקדושין אמאי כתב הבעל העיטור באות ת' בדיני תנאים בדין ארבעה עשר וז"ל שלא יהא בו אונם שכל תנאי שאירע בו אונס התנאי בעל לבד מגיטין וקדושין עכ"ל. משם נראה לכאורה דס"ל לבעל העיטור דאיפשטא הך ספיקא דאין טענת אונס בקדושין כמו בגיטין משום תקנת צנועות ופרוצות וכן כתב הגאון מהר"ם אלשקר שם על דברי בעל העיטור דאע"ג דהכא לא איפשטא מ"מ איפשטא מהך דהירושלמי דאמר ר"י דאונסא כמאן דלא עביד אלמא דאין אונס בקידושין. אבל לפע"ד דבריו תמוהים מאד דאיך אפשר דאיפשטא מהך דירושלמי הא מבואר בירושלמי בגיטין דגם גבי ממון נמי ס"ל לר"י אונסא כמאן דלא עביד דהביא שם עובדא בחד בר נש דאקדים פריטין לאילפא כו' יעו"ש. ותלה דין זה בפלוגתא דר"י ור"ל אלמא דגם גבי ממון נמי ס"ל לר"י דאונסא כמאן דלא עביד. והא כל ספיקא דריש כלה הוא אם יש בקדושין תקנת צו"פ או דקדושין דמי לממון ויש בזה טענת אונס א"כ איך אפשר דאיפשטא מהך דירושלמי דאמר ר"י אונסא כמאן דלא עביד כיון דהתם אף גבי ממון נמי הוה אונסא כמאן דלא עביד. ע"כ נ"ל יותר לדחוק בדברי בעל העיטור בהא דכתב לבד מגיטין וקדושין כוונתו הוא דבגיטין ודאי אין טענת אונס ובקדושין הוה ספיקא וסמך על מה שביאר מקודם באות ש' ואח"כ באות ק' ששם מביא ג"כ הך ספיקא דריש כלה. וכן מבואר בדברי הר"ן בגיטין דלא איפשטא לבעל העיטור הך ספיקא. וכן גם הה"מ בה"ג פ"ט ה"ז הביא בסתמא דברי הבעל העיטור בשם הריש כלה דנסתפק לי' אם יש אונס בקדושין או לא ולא איפשט אלמא דפי' בדברי הבעל העיטור כמש"כ. וגם מדברי הה"מ מוכח דסובר דלא כשיטת הרא"ה הנ"ל. אלא כשיטת הגאון הנ"ל והר"ן דאף אם נתבטל התנאי מחמת אונס נמי חשיב כנתקיים אם לא בתנאי שהתנה לטובתה וכמש"כ וכן נראה מדברי התשב"ץ ח"ר סי' צ"ה דאין חילוק גבי גיטין בין קיום התנאי לבטול התנאי ע"י אונס יעו"ש:

היוצא לנו לדינא דבנ"ד שנתבטל התנאי מחמת אונס באונס דשכיח ולא שכיח לכו"ע לא הוה גט לשיטת הרא"ה והריטב"א והריב"ש מטעם כיון שנתבטל התנאי אף מחמת אונס לא חשיב כקיום התנאי. ולשיטת שארי הראשונים מטעם תקנת צו"פ. אבל באונס דלא שכיח כלל הוה ספיקא דדינא ואם קדשה אחר צריכה גט גם מהשני אמנם בקדושין נראה דאם קדשה על תנאי אם אתינא עד ז"פ [וזהו שלא לטובתה] ואח"כ לא בא מחמת אונס לפי מש"ב הוה ספק ספיקא דהא זה נסתפק להגאון אם יש בזה תקנת צו"פ או לא ולא איפשטא כמש"ב. וא"כ אי אמרינן דקדושין דמי לגיטין א"כ אין בזה טענת אונס. ואפי' אי אמרינן דקדושין לא דמי לגיטין ואין בזה תקנת צו"פ מ"מ דלמא קיי"ל כהרא"ה ודעמו דס"ל דבטול התנאי מחמת אונס לא הוה כקיום התנאי א"כ הוה ס"ס לקולא דלא הוה קדושין כלל ולפי דעת כמה האחרונים ס"ס דפלוגתא דרבוותא הוה ס"ס. ובפרט גבי קדושין דיש לה חזקת פנויה עיין בר"ן בריש קדושין דנסתפק בכל ספק קדושין אם צריכה גט מה"ת או לא יעו"ש:

סימן ג

הנה כתב הסמ"ג בה' סנהדרין וז"ל מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פ' וישבע שיהא חבירו נאמן בטענותיו ויטול כל מה שטען כו' ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום ה"ז פטור מקנין זה כו' וכן ראיתי בירושלמי דקדושין בענין המתנה אם לא אעשה לך כך וכך ביום פ' יהא כך אירע לו אונס ר"י אמר אונסא כמאן דלא עביד ור"ל אמר אונסא כמאן דעביד והלכה כר"י לגבי ר"ל עכ"ל. ודין זה הובא ברמב"ם סוף פ"ז מה' סנהדרין ובשו"ע חו"מ סי' כ"א. והנה כל האחרונים תמהו על הסמ"ג דהאיך מביא ראי' לדין זה מהירושלמי הא מדברי הירושלמי מוכח לכאורה להיפך כיון דר"י ס"ל דאונסא כמאן דלא עביד והוה כמו שעבר על התנאי ברצון א"כ איפכא שמעינן מהתם. והש"ך האריך ליישב שלא תקשה מדברי הירושלמי לדברי הסמ"ג יעו"ש. מ"מ עדיין לא נתיישב דברי הסמ"ג דהביא ראי' לדינא מהירושלמי הנ"ל. והם כתבו דיצא להרמב"ם דין זה מגמרא דנדרים (כ"ז:). אבל על הסמ"ג לא מצאו תשובה נכונה ליישב דבריו על נכון ולפעד"נ דהסמ"ג (ואולי גם הרמב"ם) מפרש דברי הירושלמי דאי אתא יומא פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עליך כלום. היינו לא שיתבטל רק הקדושין אם לא יקיים התנאי ויכנסנה לז"פ ויהי' המעות קדושין חוזרין לו אלא שאם לא יכנסנה לז"פ גם המעות קדושין יהי' לה במתנה וזה פירושא לא יהוי לי עליך כלים היינו גם המעות קדושין. וכן נראה מדברי הרמב"ן בחידושיו לקדושין דפי' כן יעו"ש. וע"ז קאמר הירושלמי אירע לו אונס האיך הדין ר"י סובר דאונס כמאן דלא עביד ר"ל כמאן דלא עביד כלל ולא הקדושין ולא המתנה קיימין דהקדושין אין יכולין להתקיים כיון דלא קיים התנאי אע"ג דלא קיים מחמת אונס מ"מ לא מהני (וכמש"ל סי' ב' הטעם לכל השיטות) וגם המתנה בטלה כיון שלא עבר על התנאי ברצון. ור"ל סבר אונס כמאן דעביד והוה כמו שקיים התנאי ולכך נתקיימו הקדושין והלכה כר"י לגבי ר"ל. א"כ דינא של הסמ"ג מבואר להדיא בהירושלמי מדברי ר"י מהא דגם המתנה בטלה ונראה הא דמשמע להסמ"ג דר"י ס"ל דגם המתנה בטלה וצריכה להחזיר כסף קדושין. וליכא לפרש דהא דקאמר ר"י דאונסא כמאן דלא עביד הוא כמאן דלא עביד ועבר על התנאי ברצון והכסף קדושין אינם חוזרין משום דלפי"ז היה צריך ר"י למימר אונסא כמאן דעבר ור"ל אומר אונסא כמאן דלא עבר והי' פי' כמאן דלא עבר על התנאי או עבר על תנאי. ומדקאמר כמאן דלא עביד. היינו כמו דלא עביד כלל והקדושין והמתנה בטילין:

ועוד נ"ל לבאר בזה דהא דהוצרך הסמ"ג להביא ראי' לדין זה דאם לא יקיים התנאי מחמת אונס דנתבטל המתנה מדברי הירושלמי ולא הביא הגמרא המפורשת שהביא הש"ך שם גבי ההוא דאתפיס זכותו בב"ד דמסיק שם הגמרא והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אנוס כו' ויותר יש לדקדק על הסמ"ג למה תלה דין זה בהוראת הגאונים והרמב"ם. ונ"ל לישב בדרך זה דהנה הב"ח והט"ז כתבו שם דהדין של הרמב"ם והסמ"ג המבואר שם בשו"ע אין צריך קנין בב"ד חשוב משום דדוקא במי שמחייב עצמו בממון אם לא יעשה כך וכך ממון שאינו חייב לו כלל בודאי הוה אסמכתא אבל הכא אין הדבר ידוע שאינו חייב לו כיון שצריך לשבע תחילה. וכן נשבע ונוטל אין הדבר ידוע שיש לו זכות באותו ממון כיון שעדיין צריך לשבע. אבל במתפיס זכותו דנדרים מיירי שאח"כ בירר עפ"י עדים שיש לו זכות בהממון רק שבעל דינו רצה לזכות עפ"י קנין שנתן שאם לא יבא ליום פ' יאבד זכותו לכך הוה אסמכתא ובעי קנין בב"ד חשוב. ונראה להביא ראי' לדבריהם מדברי התוספתא שהובא ברמב"ן על ה' נדרים דאיתא שם משכן לו בית משכן לו שדה וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פ' אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי ד"ר יוסי א"ר יהודא האיך זכה בה בדבר שאינו שלו אלא ינתחנו מודה ר' יהודא בשנים שהיו עוררין על הבית ועל השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן ועד יום פ' אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא בא באמת שאיבד את זכותו ע"כ. אלמא להדיא דגם ר' יהודא מודה דכה"ג אם קנו מידו לא הוה אסמכתא כיון שאינו ידוע לו מי יזכה בהם לכך אם התנה אם לא יבא עד יום פ' איבד זכותו גמר ומקנה. וא"ל דהכא ידוע לו הדין שיכול לשבע ולפטור או לשבע וליטול. אבל בתוספתא מיירי שם שעוררין ואינו ידוע כלל מי יזכה דכל אחד טוען דשלי הוא או של אבותי ואח"כ ג"כ לא הביא כל אחד זכותו שהבית והשדה שלו ומה שאיבד זכותו במה שהתנה שאם לא יבא ליום פ' היינו שאינו יכול אח"כ לטעון שיהי' כל דאלים גבר לכך אין בזה אסמכתא ואמרינן דגמר ומקנה אף לר' יהודא. אבל באמת נראה דגם הכא כיון שעדיין צריך לשבע ולפטור או לשבע וליטול לא מיקרי זה ממון ברור דאמרינן מי יימר דמשתבע. וכה"ג אמרינן בשבועות (לב:) הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. ופריך שם דחשוד מאן אילימא דחשוד לוה דאמר לי' מלוה אי אתית אסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא נימא לי' מי יימר דמשתבעת כו'. א"כ גם הכא אמרינן דגמר ומקנה ואין בזה משום אסמכתא. ואין לדחות דשאני ממון שעדיין צריך לשבע ע"ז דחשיב לענין דינא דגרמי ממון גמור וחייב ע"ז. וכמו שהאריך בזה הגאון בעל שער המשפט סי' ר"צ דהשורף שטרותיו של חבירו חייב אף במקום שצריך לשבע על השטרות. דז"א דהא גם ממון שעדיין צריך לזכות ע"י כל דאלים גבר מיקרי נמי ממון לענין דינא דגרמי. והראי' דהא אמרינן בסוך ב"ק בעלי דין שהיתה ביניהם מריבה על הקרקע או על מטלטלין זה אומר שלי וזה אומר שלי עמד אחד מהם ומסרה ביד אנס מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמות שהיה ויסלק יד אנס מביניהם ויעשו דין ביניהם ע"כ. מ"מ לענין אסמכתא אמרינן דגמר ומקנה משום דאינו רוצה לזכות ע"י אלים גבר לכך אינו חושש לממון זה ומקנה ממש ולא באסמכתא בעלמא. א"כ ה"נ אמרינן משום דאינו רוצה לשבע בין לפטור ובין ליטול לכך גמר ומקנה ממש ממון זה ולא באסמכתא בעלמא. וכן משמע מפשטות דברי הרמב"ם והסמ"ג והטור שלא הזכירו בזה דבעי שיקנה באופן שלא יהא בזה דין אסמכתא. אלמא דסתם קנין נמי מהני בזה כדברי הב"ח והט"ז:

ולפי"ז יתבאר שפיר דברי הסמ"ג מה שלא הביא ראי' לדינו מנדרים משום דאיכא למדחי דהתם כיון דבעי קנין ב"ד חשוב אבל בלא"ה לא מהני כיון דהוה אסמכתא ולא אלים מילתא רק בב"ד חשוב לכך מהני בזה טענת אונס לבטלו דבזה מבטלינן הקנין בטענה כל דהו משום דאמרינן דבודאי גם דעת ב"ד חשוב דאלימא לאפוקי ממונא לא היה רק באופן אם לא יקיים התנאי שלו ברצון אבל לא מחמת אונס. אבל היכא דלא בעי ב"ד חשוב רק קנין בעלמא עפ"י תנאי א"א להביא ראי' משם משום דאיכא למימר דבזה לא מהני טענת אונס כיון שהתנה בסתמא שאם לא יבוא לז"פ יהא כך וכך ולא התנה בפירוש שאם יארע לו אונס יתבטל התנאי שלו איכא למימר דבכל אופן התנה וגמר והקנה. לכך הביא הסמ"ג דהגאונים פסקו דאפי' בכה"ג דלא הוה אסמכתא ולא בעי קנין בב"ד חשוב נמי מהני טענת אונס לבטל המתנה שלו אע"ג שלא התנה בהדיא. וע"ז הביא ראי' מהירושלמי וכפי מש"ב שהתנה שאם לא יבוא לז"פ ויכניסנה יתבטל הקדושין והמעות יהא בידה מתנה ולא תחזיר לו ושם לא הוה אסמכתא כלל משום דהמתנה שנותן לה זה הוא בעד מה שהיא ממתנת עליו ובידו להכניסה וע"כ לא הוה גזים כלל ולא הוה מילתא יתירא. (ועיין בריב"ש סי' שמ"ה בלשון השואל בשם הר"י בן יחיא בשם הג' וסי' שפ"ז. ועיין בריטב"א על הרי"ף של נדרים בפ"ז בשם הרמב"ן) ולא גרע זה מקנס שעושין בשידוכים לקנוס החוזר בו דכתבו הפוסקים דלית כאן מילתא יתירא וכדי הוא שיתחייב החוזר בו והוה כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ועוד נראה ליתן טעם אחר הא דלא הוה אסמכתא מה שהתנה עמה שאם לא יקיים התנאי ולא יכניסנה לז"פ אז יהי' הקדושין שלה מטעם דהא כתב הרשב"א בח"ג סי' ס"ג (הובא בב"י סי' ר"ז) וז"ל ועוד דכיון שנתן משכון ביד האומנין והתנה שאם יעבור יפרע הקנס בין בנין העיר ובין חברו ויודע באמת שיפרע חלק בנין העיר ולא יתנצל מצד אסמכתא א"כ בדוקא התנה ואין לומר שבמחצית התנה בדוקא ובמחצית באסמכתא שבדיבור אחד אמרו ואין דבור אחד מתחלק לשנים עכ"ל. א"כ ה"נ כיון שבדבור אחד אמר שאם לא יכניסנה לז"פ אז לא יהוי לי עליך כלום. וכוונתו לענין שיתבטלו הקדושין וגם שלא יוכל לגבות ממנה המעות קדושין בחזרה. וא"כ כמו דלענין הקדושין ודאי בדוקא התנה כמו כן לענין המעות קדושין נמי בדוקא התנה משום שא"א לחלק דבור אחד לשנים. וכיון דלא הוה אסמכתא א"כ לא בעי קנין ב"ד חשוב ואפי"ה מהני טענת אונס לבטל המתנה כנ"ל ליישב כוונת הסמ"ג. ובזה שבארנו יתיישב שפיר ג"כ מה שעמד האו"ת על הרמב"ם דלמה כפל הדברים. דהך דינא דהוזכר בנדרים הובא ברמב"ם בפי"א מה' מכירה. ודין זה של הסמ"ג שהביא בשם הגאונים הובא ברמב"ם פ"ז מה' סנהדרין. וכתב דהלא דבר הוא. אבל לפי מה שבארנו א"ש. דהך דהביא בה"מ מיירי באסמכתא גמורה. וזה דין המפורש בגמרא ובה"ס הביא הנלמד מדברי הירושלמי או מגמ' דגיטין וגם יתיישב בזה דברי תלמידי רבינו יונה דכתבו וז"ל ודוקא בגיטין דאיתי' להאי טעמא אמרינן דאין אונס והגט קיים אבל במתנה או במו"מ דלא שייך האי טעמא לא הילכך האומר לחבירו אם לא באתי מכאן ועד יום פ' יהא זה שלך ונאנס ולא בא המתנה בטלה וכן דעת הרמ"ה ז"ל ודייק נמי מדקאמר ולענין גיטין דמשמע דלא אמרינן אין אונס אלא בגיטין אבל לא בדבר ממון עכ"ל. וגם עליהם יש לתמוה מה השמיענו תלמידי הר"י דכן דעת הרמ"ה ודייק זאת מגיטין הלא זה גמרא מפורשת בנדרים דאונס מבטל מה שהתנה. אבל לפי מש"ב א"ש. ובאמת גם הסמ"ג היה יכול לדייק זאת מגיטין אלא משום דמצא ירושלמי מפורש לכך הביא זאת מהירושלמי וזה ברור בס"ד:

סימן ד

שאלה אם התנה האשה עם המקדש שאם לא יכניסנה לז"פ לא יהא לו עליה כלום. היינו שתהא הקדושין בטלין. וגם המעות יהא אצלה במתנה ולא תחזירן. ואח"כ אירע אונס שלא יכול לכונסה וא"כ הקדושין ודאי בטלין אך אם צריכה להחזיר לו המעות קדושין או לא. משום דיש להסתפק דדוקא היכא שהאיש התנה על עצמו באם שלא יכניסנה ליום פ' לא יהא לו עליה כלום אז אמרינן דאונסא כמאן דלא עביד כלל היינו שאין הקדושין קיימין וגם המעות חוזרין כמשב"ל. אבל היכא שהאשה התנה עמו שבאם שלא יכניסנה ליום פלוני לא יהא לו עליה כלום אז איכא למימר דהיא בכל אופן התנה משום דהיא לא איכפת לה באונס שלו והוא הא סבר וקבל על אופן שהתנה היא ע"כ אף שאירע לו אונס המעות קדושין אינן חוזרין:

תשובה הנה הב"י בחו"מ סי' ר"ז מר' י"ז כתב וז"ל כתב הריטב"א בתשו' בשם הרמ"ה גבי הא דאמרינן לי ולא ליורשי ש"מ דהא דתנן הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה מביא לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי שלא נתקיים התנאי אא"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח מדקאמר אתה ולי דלי ולא ליורשי משמע ואתה ולא יורשיך עכ"ל. והריטב"א השיג ע"ז והביאו הב"י במ' ל"ה בבה"ב וז"ל כתב הריטב"א ז"ל כו' ואין זה נכון חדא שלא נאמרו דברים הללו אלא בנותן גט או נותן מתנה דמדעתיה יהיב ומגרש דלמא קפיד בלשון תנאי שאינו רוצה לגרש ולא לתת מתנה אלא באותו לשון אבל בכאן שהוא דרך מכר וכמו שקונס עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא בשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו וכל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורשיו זכה ולא עוד אלא דהא קיי"ל דיש טענת אונס בממון והתם מוכח דמיתה אונסא הלכך כשמת אחד מהם ואינו יכול לקיים תנאו אונס הוא ופטור וכן דעת רבותי עכ"ל. והנה צריך לבאר מה הוא סברת הרמ"ה בזה דס"ל דאם מת אחד מהם זכה המלוה בקרקע אף שהשגה הראשונה שהשיג עליו הריטב"א אינה מוכרחת כ"כ סברת הרמ"ה הוא שאין לחלק בין נותן גט או מתנה לדרך מכר כה"ג. אמנם השגה השניה לכאורה היא השגה גדולה על הרמ"ה דהא הוא בעצמו הוכיח מריש כתובות דיש טענת אונס בממון כמש"כ תלמידי הר"י משמו. ע"כ עלה בדעתי לומר דהרמ"ה מחלק בין שהתנה המלוה ובין שהתנה הלוה. דאם התנה הלוה שאם לא אחזיר לך המעות עד ג' שנים הרי השדה שלך מעכשיו ואח"כ מת אחד מהם אע"ג דלך ולא ליורשיך משמע וכן שאם לא אחזיר ולא יורשי משמע מ"מ בטלה המכירה אף לדעת הרמ"ה מטעם טענת אונס כמש"כ הריטב"א. אך הא הרמ"ה מיירי שהתנה המלוה שאם אתה לא תחזיר לי המעות מכאן ועד ג' שנים יהא השדה שלי מעכשיו בזה ס"ל להרמ"ה דאם מת לא נתבטלה המכירה משום דדעת המלוה שהתנה הוא בכל אופן אף שיארע לו אונס להלוה אם לא יחזיר לו המעות לז"פ יהא השדה שלו דמלוה לא איכפת לו כלל בטענת אונס של הלוה. והלוה הא סבר וקבל כמו שהתנה המלוה:

והמג"א (בסי' ק"ח ס"ק י"א) כתב וז"ל וראיית האגודה הביאו הרב"י בח"מ (סי' ר"ז) נ"ל דאינה ראי' דהתם לא מהני אונס מידי דהוה אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג' שנים ואירעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ"ש הב"י בח"מ ס"י עכ"ל. והגאון רעק"א בהגהותיו כתב ע"ז וז"ל בעניותי לא מצאתי שם כן בח"מ והדבר פשוט דבאמת אינו חלוט לו דהוה אונס וכן מבואר להדיא בהר"ן פ"ג דשבועות ד' רצ"ו כו' עכ"ל. ולפע"ד כיון המג"א לדברי הרמ"ה הנ"ל שאם המלוה התנה שאם יחזיר לו המעות יחזיר לו השדה ואם לא תחזיר לי המעות יהא השדה שלי מעכשיו בכל אופן התנה אף שאינו יכול הלוה לקיים התנאי מחמת אונס מ"מ המכירה קיימת. וה"נ גבי בתי ערי חומה הוה נמי כמו הלוהו על שדהו והתנה המלוה דאינו יכול הלוה לטעון טענת אונס. ומה שכתב הגאון הנ"ל וכן מבואר להדיא בר"ן בפ"ג דשבועות וכיון להר"ן דכתב שם וז"ל וכן אתה אומר בדיני ממונות שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאם מנה מכאן ועד יום פ' ורצה ליתן והלה לא רצה לקבל לא קנה השדה שלא נתכוין אלא במה שהיה בידו לעשות כו' יעו"ש. ולפי מש"ב אין מזה ראי' כלל לסתור דברי המג"א דהא הר"ן מיירי היכא שהנותן התנה על עצמו באם שלא אתן לך לז"פ יהא השדה שלך ובזה ודאי כו"ע מודים דיש טענת אונס. אבל המג"א מיירי שהמלוה התנה על הלוה א"כ איכא למימר שהמלוה בכל אופן התנה ואינו מועיל טענת אונס של הלוה כמש"ב דזהו סברת הרמ"ה. (אך זה איכא למידק על דברי המג"א דנראה לומר דהא דסובר הרמ"ה שאינו מועיל טענת אונס של הלוה היכא דהמלוה התנה על הלוה היינו דוקא באונס דאתא מעלמא כמו שמיירי הרמ"ה כגון שמת אחד מהם. אבל באונס דאתא מחמת המלוה גופא כמו גבי בתי ע"ח שמטמין המלוה את עצמו ואינו רוצה לקבל. בזה הדעת נוטה דגם הרמ"ה מודה דמהני טענת אונס של הלוה משום דבכה"ג ודאי לא סבר וקבל הלוה ולא הקנה לו השדה אף באונס דאתא מחמת המלוה גופא) ויוצא לנו מזה לנ"ד כיון שהאשה התנה לדברי הרמ"ה אמרינן דבודאי האשה בכל אופן התנה אף שיארע לו אונס משום דהיא לא איכפת לה בטענת אונם שלו וגם הוא סבר וקבל ע"ז ע"כ המעות קדושין אינן חוזרין:

ועלה בדעתי להביא ראי' לסברא זו מדברי הירושלמי הנ"ל דקאמר שם טל דעתי' דר"ל איך הוה צריך למיעבד ואי אתא יום פ' ולא כנסתה לי לא יהוי לך עלי כלום. (כן נמצא הגירסא בס' העיטור) ופירושו דאף ר"ל מודה דהיכא שהתנה האשה לא מהני טענת אונס של המקדש משום דהי בודאי בכל אופן התנה אף שיארע לו אונס מ"מ אם לא יכניסנה לז"פ יתבטלו הקדושין. וכבר פירשנו למעלה בשם הרמב"ן דהלשון לא יהוי לי עליך כלום משמע שבלבד שהקדושין בטלין אם לא יכניסנה לז"פ יהא גם המעות קדושין אינם חוזרין. א"כ גם הכא פירושו שלא יהוי לך עלי כלום היינו שהמעות קדושין לא תחזיר לו. ומשמע מהירושלמי דהכא תנאה קיים ולא מהני טענת אונס של המקדש גם לענין מעות הקדושין שאינן חוזרין. וזהו כסברת הרמ"ה הנ"ל אך זה אינו מוכרח כ"כ דאפשר לפרש דלא מהני טענת אונס רק לענין הקדושין בלבד. ועוד נראה לפע"ד דגירסא זו א"א לקיים כלל בירושלמי דא"כ האיך אמרינן שם דר"י ור"ל פליגי בפלוגתא דרבנן ורשב"ג גבי גיטין הא שם גבי גיטין הבעל מתנה על האשה א"כ בזה הא גם ר"ל מודה דלא מהני טענת אונס של האשה משום דהבעל ודאי בכל אופן התנה אף שיארע לה אונס כמו גבי קדושין היכא שהאשה התנה. וכן הקשה הגאון בעל אבני מלואים והניח בצ"ע. ע"כ נראה דעיקר הגירסא בירושלמי כמו שהוא לפנינו ואי אתא יום פ' ולא כנסתם לי לא יהוי לי עליך כלום ופי' האו"ת בסי' כ"א דלשון לא כנסתה לי משמע בכל אופן שיעבור אותו היום ולא תהא כנוסה לי אז יתבטלו הקדושין אף ע"י אונס יעו"ש. אבל אין חילוק לר"ל בין שהתנה האיש ובין שהתנה האשה ואף שהתנה האשה נמי אם אירע לו אונס הוה כמאן דעביד והיא מקודשת דס"ל לר"ל אם אחד הקנה חפץ לחבירו ע"מ שיעשה לו דבר פ' ואח"כ נאנס ולא עשה מ"מ קנה את החפץ ואף שלא קיים התנאי מ"מ לא נתבטל הקניה בזה. ואפשר לתת תבלין לזה עפ"י מה שכתבו התוס' כתובות (נו.) ד"ה הרי דהא דתנאי מבטל המעשה הוא לא מהסברא דמהסברא ה"א דאין שום תנאי מבטל מעשה ואפי' לא נתקיים בסוף התנאי מ"מ המעשה קיים אלא דילפינן זאת מתנאי ב"ג וב"ר. לכך סובר ר"ל כיון דילפינן זאת רק מתנאי ב"ג וב"ר ע"כ לא מצינו למילף משם אלא היכא דבטל התנאי ברצון. אבל היכא דנתבטל התנאי באונס לא מצינו למילף משם. וא"כ ממילא אוקמא אדינא ואין תנאי מבטל המעשה. ולפ"ז א"ש מה דתלה פלוגתא דר"י ור"ל בפלוגתא דרבנן ורשב"ג גבי גיטין. דס"ל להירושלמי דפי' בדברי רשב"ג כל העכבה שאינה ממנה ה"ז גט היינו אפי' נחתכו דדיה כמו שהובא שם בירושלמי, וא"כ הוא צריך עדיין להנקתה מ"מ ה"ז גט כיון שהיא אנוסה במה שאינה יכולה לקיים התנאי. א"כ מוכח מדברי רשב"ג דס"ל כסברת ר"ל דבטול התנאי מחמת אונס אינו יכול לבטל המעשה. וכן צריך לפרש מה שהובא שם בירושלמי בחד בר נש אקדים פריטין לאילפא ונגב נהרא אתא עובדא קומי רב נחמן ב"י אמר הא אילפא אייתי נהרא כו'. וקאמר שם משום דסבר כרשב"ג. וע"כ צ"ל שם ג"כ הוא הטעם משום דבעל הסחורה שנתן לו השכר הוא מקנה לו השכר מעכשיו על תנאי שבעל האילפא יוליכנה לו הסחורה למקום שהוא צריך לכך ס"ל לר"נ ב"י דאם הוא נאנס אח"כ שנגב נהרא ולא יכול לקיים התנאי מ"מ פטור להחזיר לו השכר משום דבטול התנאי מחמת אונס אינו יכול לבעל המעשה מה שהקנה לו כבר את השכר. וצע"ג בדברי הרשב"א בחידושיו מה שנסתפק דאולי הלכה כרשב"ג דכל העכבה שאינה ממנה ה"ז גט משום דר"נ והוא בתראי ס"ל כוותי' ובפרט מעשה רב. דהאיך אפשר לומר כן דהא בגמ' דידן פסק רב"ח אר"י גבי מעשה דצדון דאם אבדה האיצטלא לא מהני אף נתינת דמים דלא כרשב"ג. ולא הביא שם שום חולק עליו א"כ ס"ל להלכה דאף שהיא אנוסה במה שאינה יכולה לקיים התנאי מ"מ מבטל המעשה דאל"כ דאף דדמים לא הוה כמו איצטלא מ"מ אין לך אונס גדול מזה מה שאבדה כבר האיצטלא ואינה יכולה ליתן לו. והתוס' דכתבו דהלכה כרשב"ג דכל עכבה שאינה ממנה כו' זה הוא לפי מה שנראה מהגמרא דידן דהטעם דרשב"ג הוא משום דלהרוחה קמתכוין וכיון שאינו צריך שמת הבן או שאמר האב א"א שתשמשני לכך הוה גט וא"כ אם נחתכו דדיה ודאי דלא הוה גט כיון שעדיין הוא צריך להנקתה אעפ"י שהיא אנוסה על קיום התנאי מ"מ כיון שלא קיימה התנאי הגט בטל. אבל לפי דברי הירושלמי ודאי אי פסקינן כדברי רשב"ג בהא דכל עכבה כו' ע"כ צריך לפסוק נמי כרשב"ג גם גבי מעשה דצדון:

ועתה נשובה לדברינו דאף שבארנו שמהירושלמי אין ראי' לחלק בין שהתנה הנותן על עצמו ובין שהתנה המקבל על הנותן. מ"מ ודאי בדברי הרמ"ה מוכרח לומר דס"ל לחלק בין שהתנה הנותן התנאי על עצמו דאז מהני טענת אונס ובין שהתנה המקבל התנאי על הנותן דאז לא מהני טענת אונס של הנותן, אבל אח"כ התבוננתי וראיתי דגם מדברי הרמ"ה ח"א להביא ראי' שמחלק בזה. כי אפשר ליישבו מהשגת הריטב"א עליו באופן פשוט כי הרמ"ה מפרש פי' אחר בהלוהו על שדהו. דהנה בשו"ע (סי' ע"ג סעי"ז) כתב ואם אמר לו קני מעכשיו אם לא אפדה עד ז"פ יש מי שאומר דלא הוה אסמכתא. וכתב הש"ך ע"ז וז"ל ותמי' לי עמ"ש המחבר דין זה בשם יש מי שאומר והוא ש"ס ערוך פ' א"נ וכו' ואפשר משום דבמרדכי והגהת מיימוני פ"א ממכירה כתבו על דין זה דמשכון ונראה דרש"י בתשובה חולק אבל תימה דאיך אפשר דרש"י חולק על דין זה שהרי הוא ש"ס ערוך כו' עכ"ל. וכתב ע"ז הקצוה"ח דודאי הגהת מיימוני ומרדכי נאמנים בעידותן דרש"י חולק בתשובה והאי דפ' א"נ אינו תיובתא דרש"י יש לו פי' אחר שם בסוגיא ומפרש דקנין גמור היה בסתם וע"מ מכר גמור החזיק בה במעכשיו בדמים הללו אלא שזה קיבל עליו לחזור לו עד שלש שנים וכן משמע לשון המשנה שם אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי ומשמע מצד הלוקח היה התנאי דאל"כ איפכא ה"ל למיתני אם אין אני נותן לך מכאן ועד של שנים הרי הוא שלך וא"כ משמע כפרש"י כו' עכת"ד. ונראה דגם הרמ"ה מפרש כפרש"י וא"כ א"ש מה שכתב דאם מת אחד מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרקע משום דהא לא קבל הלוקח לחזור אלא להמוכר בעצמו ולא ליורשיו וכן דוקא הוא בעצמו מחוייב לחזור ולא יורשיו. ועיינתי היטיב בדברי הב"י בסי' הנ"ל מח' י"ז דאחר שהביא שם דברי הריטב"א בשם הרמ"ה דהא דתנן הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה פודהו מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי שלא נתקיים התנאי אא"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח כו'. כתב הב"י וז"ל וכתב עוד הריטב"א התם ודאי בשנטלו לו קנין על זה ואמר אם אתה מביא לי עד ג' שנים אחזיר לך קרקע שלך ולא תהא מכירתך מכירה היא שנויה דאתה ולא יורשיך דאי באמירה בעלמא לאו כלום הוא ואפי' לדידי' נמי עכ"ל. וא"כ הרי הריטב"א בעצמו ג"כ מפרש כמ"ש דמיירי שהלוקח קבל עליו בקנין להחזיר לו הקרקע בחזרה אם יביא לו מעות עד ז"פ. ולפי"ז תמוהים מאד דברי הריטב"א שהובא בב"ה דהשיג על הרמ"ה. הא לפי"ז אין שום השגה עליו ואדרבה דבריו מוכרחין מאד. ואולי דהשגתו על הרמ"ה הי' מקודם שהיה סבר דהרמ"ה מפרש דברי הגמ' דב"מ כפי' כל המפרשים. אבל אח"כ דאסיק דהרמ"ה מפרש פי' אחר בדברי הגמרא לפי"ז גם הריטב"א הודה לדברי הרמ"ה. ובזה א"ש מה שהביא הב"י דברי הריטב"א בשם הרמ"ה ולא הביא כלל דהריטב"א השיג עליו. אבל לפי מש"כ ניחא א"כ לפי האמת אין כאן פלוגתא כלל לדינא בין הרמ"ה והריטב"א דאם התנה המלוה שאם לא תפרעני לז"פ תהא השדה קנויה לי מעכשיו ואח"כ מת אחד מהם ודאי דלא נתקיים בזה המכירה ויכולין היורשין ליתן המעות ולהוציא את הקרקע. ואם מת המלוה יכולין לפרוע להיורשין. אבל אם מכר מכירה גמורה אלא שהתחייב הלוקח שאם יתן לו המעות בחזרה תחזור לו המקח אז אם מת אחד מהם נתקיימה המכירה. וכן סובר התוס' בב"מ ד"ה לכשיהי' לי מעות החזירם לי אסור וכתבו שם וז"ל דלא כר' יהודא ולא דמי למשכנתא בלא נכייתא (לקמן סז:) דהכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר אבל משכנתא יכולים לעולם לפדות או הוא או יורשיו אבל כאן נהי דהוא יכול לפדות יורשיו אין יכולים לפדות עכ"ל. ומ"מ נ"ל דגם התוס' מודים בעשה שדהו מכר והתנה המלוה אם לא תפרעני לז"פ תהא השדה קנויה לי מעכשיו דהיורשין יכולין לפדות והא דסובר ר' יהודא דזה הוה ג"כ צד אחד בריבית ומותר ומשכנתא בלא נכייתא אסור אע"ג דהכא יכולין גם היורשין לפדות דגם התם יש למעליותא מה שיש לו זמן קבוע דאח"כ א"א לפדות ואח"כ נשארת ביד הלוקח. אבל משכנתא אין לו זמן כלל. וכ"כ התוס' בערכין (לא.) ד"ה ור"י כו' יעו"ש:

ולפי"ז נראה יותר לומר דגם לענין טענת אונס אין כאן פלוגתא בין הרמ"ה והריטב"א ואף אם התנה המלוה אם לא תפרעני לז"פ יהא השדה שלי מעכשיו מהני טענת אונם לכו"ע משום דאף דדעת המלוה שהתנה בסתם ודאי היה בכל אופן אף שאם יארע אונס להלוה מ"מ הא בעינן גם דעת המקנה והוא הלוה אמרינן דודאי דעת הלוה לא היה מסכים להקנות להמלוה אלא דוקא אם יעבור על התנאי ברצון וכיון שלא עבר על התנאי ברצון אלא מחמת אונס ע"כ לא נתקיים המכירה. וקושית האגודה מה שהקשה גבי בתי ע"ח תיפוק לי' מטעם אונס. ע"כ צריך ליישב דלא כמו שתירץ המג"א שהבאתי למעלה דהוא ע"כ מחלק בין שהתנה המלוה ובין שהתנה הלוה אלא צ"ל דגבי בתי ע"ח הוה כמו שמוכר לו על תנאי שאם אחזיר לך המעות לז"פ תהא המכירה בטלה מעכשיו לכך לא מהני טענת אונס בזה וגם הריטב"א מודה לזה דלא מהני טענת אונס לבטל המכירה כיון שלא נתקיים התנאי אף מחמת אונס המכירה קיימת דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן. ובאמת נפלאתי על דברי המג"א דמי הכריחו לומר דזה הוה כמו הלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג' שנים דתירץ זה לא יעלה אף לפי דעתו רק לפי דברי הרמ"ה כמש"ב. הא שפיר נוכל לומר דזה הוה כמו מוכר שדה ומתנה שאם יוחזר לו המעות תוך י"ב חודש תתבטל המכירה ותירוץ זה יעלה לכו"ע וכמש"כ. ועוד דלפע"ד א"א לומר כדברי האגודה והמג"א דזה דמי להלוה על שדהו והתנה עמו שאם לא יפרע לו המעות עד יב"ח יהא הבית חלוט לו מעכשיו. א"כ אמאי אמרינן שם בגיטין דאי נתינה בע"כ לא הוה נתינה איצטריך הלל לתקן לישכה אף בפניו הא במלוה כו"ע מודים דפרעון בע"כ הוה פרעון וכמו שמוכיח התוס' שם. וא"כ אמאי לא יכול לפרוע לו בע"כ ויתקיים התנאי וממילא יוחזר לו הבית:

אח"כ ראיתי שמדברי התוס' שם אדרבה לכאורה יש להוכיח דפירשו כדבריהם דגבי בתי ע"ח דמי להלוהו על שדהו וס"ל דאי נתינה בע"כ לא הוה נתינה גם גבי הלוהו על שדהו לא מהני פרעון בע"כ דז"ל שם וא"ת בבתי ע"ח דהוה כפרעון החוב דעליו לקבל פשיטא דהוי פרעון כדקאמרינן הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבישוב יחזיר לו אפי' בע"כ כו'. וי"ל דוקא בעלמא פשיטא דהוי נתינה שאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דע"י הפרעון צריך להחזיר הבית כו' עכ"ל. א"כ משמע מדבריהם דהם ס"ל דבע"ח הוה כמו הלוהו על שדהו ע"מ שאם לא תפרעני לז"פ יהא הבית חלוט לי מעכשיו מ"מ לא מהני פרעון בע"כ בזה משום דפרעון בע"כ לא מהני אלא דוקא במקום שאין המלוה מפסיד ע"י כך. וכן נראה מדברי הב"ח הביאו הש"ך שם ס"ק י"א. ומדברי האו"ת בסי' ע"ד ס"ד דהם מפרשים דברי התוס' כן אבל באמת לפע"ד הסברא תמוה מאד לומר דס"ל להתוס' דאם אחד הלוה על השדה או על המשכן והתנה עמו שאם לא יפרע לו לז"פ יהא השדה או המשכן חלוט לו. שלא יוכל לפרוע לו בע"כ אי אמרינן נתינה בע"כ לא הוה נתינה כיון דבכל מקום פרעון בע"כ גבי מלוה הוה פרעון א"כ אמאי לא יכול לפרוע לו בע"כ הא קיים התנאי כמו שהתנה עמו ועוד דמה שכתבו דע"י הפרעון צריך להחזיר הבית. לפי"ז אינו מדוקדק כלל כיון דכ"ז שלא עברו יב"ח עדיין לא נקנה לו הבית אלא כשיגיע היב"ח ולא יפרע לו אז יהא קנוי לו הבית למפרע א"כ לא שייך לישנא להחזיר. ע"כ נלפע"ד לפרש דברי התוס' דלא כדבריהם. וגם התוס' ס"ל דבתי ע"ח לא הוה כמו הלוהו על שדהו אלא הוה כמוכר על תנאי שאם יחזיר לו המעות תתבטל המכירה מעיקרא. מ"מ הקשו התוס' שפיר דאמאי לא מהני בזה פרעון בע"כ כמו בכל מקום כיון שעתה רוצה להחזיר לו המעות והוה המעות מלוה מעיקרא א"כ אמאי אינו יכול לפרוע לו בע"כ ותבעל המכירה מעיקרא וע"ז תירצו דוקא בעלמא הוה פרעון בע"כ פרעון. אבל הכא כיון דע"י הפרעון תתבטל עי"ז המכירה שכבר קנוי לו אמרינן דלא הוה פרעון ולא נפקע בזה הקנין שכבר קנוי לו. והטעם הוא דשאני פרעון החוב דעלמא דהוא רק סילוק השיעבוד בלבד או מה שהקנה לו אם לא אפרעך לז"פ בזה ודאי דיכול לסלקו אף בע"כ. אבל היכא דצריך ע"י הפרעון לבטל הקנין מה שקנוי לו כבר בזה לא מהני בע"כ. ועיין ברשב"א בחידושיו שם מה שמביא בשם התוס' לחלק בין פרעון החוב דמהני בע"כ וגבי בע"ח דלא מהני בע"כ. ונראה דגם כוונתו הוא כמש"ב אבל גבי מלוה ממש גם התוס' מודים דיכול לפרוע לו בע"כ אף שיגיע מזה הפסד להמלוה ולכך יכול לפרוע לו בתוך זמנו בפרוטרוט דינר דינר אע"ג דאית ליה תרעומות דאמר לו אפסדת לי מנה ומ"מ הוה פרעון כמו שפסק הטוש"ע שם ס"ד דלא כהאו"ת דכתב דהתוס' דגיטין חולק ע"ז:

שוב מצאתי להדיא בתשו' הרשב"א בת"א סי' רכ"ט שהשיב באחד שלוה מעות על כרם ועשה שטר מכירה ע"ז אך התנה בתנאי שאם יחזיר לו המעות לז"פ יחזיר לו השטר מכירה. ואח"כ כשבא הזמן לא רצה המלוה לקבל המעות מיד הלוה ופסק כיון שלא קיים תנאו שהרי לא נתן אף שזה גרם המלוה במה שלא קיבל מ"מ המכירה קיימת דזה הוה כענין בית בבע"ח שגואל תוך שנים עשר חודש דודאי כל שמוכר בית בבע"ח הרי הוא כמתנה בפירוש שעל תנאי כן וכן הוא מוכר ואעפ"י שלא התנה כן בפירוש סתמא כפירושו אחר שחייבה התורה כן כו' וכבר שנינו שם שהיה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו כו' ע"כ. הרי מבואר להדיא בדברי הרשב"א כמש"פ דבע"ח הוה כמכירה על תנאי שיחזיר לו הבית לכשיחזור לו המעות ולכך לא מהני בזה נתינה בע"כ למ"ד לא שמה נתינה. אבל אם הלוהו על שדהו והתנה עמו אם לא יפרע לו לז"פ יהא השדה חלוט לו מעכשיו נראה ברור דמהני בזה נתינה בע"כ לכו"ע משום דזה הוה כפרעון החוב דפרעון בע"כ הוה פרעון. וראיתי להגאון בעל מחנה אפרים בה' זו"מ סי' כ"ד תמה על הרשב"א הנ"ל מה דפסק שם דלמ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה לא מהני אף אם נתן בע"כ דכי תיקן הלל בבע"ח תיקן הא בעלמא לא תיקן וכתב דדבריו צ"ע דנראה דע"כ לא אמרו נתינה בע"כ שמה נתינה או לא אלא במתנה מקבל לסלק עצמו מרשותו כי ההיא דנותן גט לאשתו ע"מ שיתן לו מנה שעתה בא לסלקו משלו שהרי אשה קנויה לו וכן במוכר בית בבע"ח דמכר גמור הוא אלא דזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה והוה כמו שלקח שדה מחבירו וא"ל שדה זו שאני לקחתי ממך אם יהי' לך מעות תחזירם לו והלכך כשאתה בא, לסלקו משלו בע"כ אל תסלקנו. אבל זה שהתנה מעיקרא שלא מכר לו אלא אם לא יתן לו המעות לז"פ ואם יתן שיהי' המכר בטל ה"ז לא גמר להקנות לו אלא כשלא יהא יכולת להחזיר המעות אבל כשיחזיר המעות לא גמר והקנה כו' ע"כ. והנה הגאון נ"ל סובר יותר ממה שכתבתי ואף במכירה על תנאי כיון דבשעת המכירה היה תנאי מפורש כשיחזור לו המעות תתבטל המכירה מעיקרא מהני נתינה בע"כ לכו"ע וע"כ הוא מפרש דהא דבבע"ח לא מהני נתינה בע"כ משום דשם הוה כמו שמתנה עמו לאחר המכירה שהוא חוזר ומוכר לו מעכשיו אם יתן לו המעות עד ז"פ. וכן הוא דעת הגאון רעק"א בהגהותיו על או"ח שהבאתי למעלה לישב קושית האגודה בזה. אבל באמת נפלאתי על הגאונים הללו האיך לא הזכירו דעת התוס' דגיטין הנ"ל דכתבו דבבע"ח הוה כפרעון החוב ופשטות דבריהם משמע דס"ל דבע"ח הוה כמו הלוהו על שדהו והתנה עמו שאם לא יחזור לו המעות לשנה יהא הבית חלוט לו מעכשיו מ"מ ס"ל דפרעון בע"כ כה"ג לא מהני. אך לפע"ד הא בארתי למעלה דנראה יותר דכה"ג גם התוס' מודים דפרעון בע"כ מהני. אלא דהתוס' ס"ל דבע"ח הוה כמכירה על תנאי אבל במכירה על תנאי ודאי דעת התוס' הוא כדעת הרשב"א דאינו יכול לסלקו בע"כ למ"ד לא שמה נתינה ואף שמדברי הרשב"א בחידושיו משמע קצת דמפרש דבע"ח הוה כמו שלאחר המכירה חוזר ומוכר לו כדעת הגאונים בעל מח"א ורעק"א. ולזה רמזו הגאונים הללו בדבריהם. אבל כיון דמבואר בתשו' הרשב"א להדיא דבע"ח הוה כמכירה על תנאי דלא כדבריהם א"כ ע"כ צריך לדחוק דגם כוונתו בחידושיו הוא כן. ועוד נ"ל דא"א לומר כלל כדברי הגאונים הללו דלדבריהם ע"כ צ"ל דלכך אמרינן בערכין דבע"ח הוה צד אחד ברבית אף דהוה כחוזר ומוכר לו מ"מ הוה כחוזר ומוכר לו מעכשיו א"כ הלוקח שאוכל פירות הוא בעד המעות שממתין לו א"כ קשה לפי דעתם מנ"ל לומר דזה הוה צד אחד ברבית כלל דילמא חייבתו התורה דבכל עת שיביא לו המעות מחוייב לחזור ולמכור לו וא"כ לא הוה צד אחר ברבית כלל. בשלמא לפי דברי הרשב"א דפי' דבע"ח הוה כמכירה על תנאי ניחא משום דהסברא הוא כיון דהתורה חייבתו שמחוייב לחזור לו בכל עת שיתן לו המעות א"כ הוה כמו שהתנה בשעת מכירה ממש ולכך הוה צד אחד ברבית דכשמחזיר לו המעות הוה המעות כמלוה למפרע. אבל לדברי הגאונים הללו דפי' דבע"ח הוה כחוזר ומוכר לו קשה מנ"ל דשם הוה צד אחד ברבית כלל:

סימן ה

אח"כ ראיתי לבעל ס' התרומות בשער נ' ח"א אות ד' דכתב וז"ל ויש מן המורים שתפסו בזה על הר"מ ז"ל שפסק כר"פ ואמר שאינה מגורשת ואף אם נאמר שהלכה כר"פ עדיין יש לנו לומר דלא דמי להני דחוב דבע"ח שאני דבע"ח ודאי מכורות היו ממכר גמור דאי לא תימא הכי האיך לוקח אוכל פירות והא דמי לאומר כ"ז שתרצה הבא מעות וטול את שלך דאסור באכילת פירות אלא מכר גמור הוא ומדינא ארעא לא הדרא ורחמנא אמר דתהדר והוה כחוזר ולוקח ממנו פעם אחרת ואין יכול להתקיים אותו מקח אלא מדעתו ובפניו לולי תקנת הלל כו' עכ"ל ולכאורה עמדתי מסתומם על המראה הלזו דהאיך הביא הסה"ת ראיה מזה דמותר באכילת פירות דהוה כחוזר ולוקח ממנו. הא אדרבה אמרינן להדיא בערכין דאינו כן דלרבנן דס"ל צד אחד ברבית אסור והתורה התירתו א"כ הא דבבע"ח מותר באכילת פירות הוא משום גזה"כ ור"י דס"ל צד אחד ברבית מותר אמרינן דזה הוה כמו רבית ואינו רבית משום דשמא לא יבוא לידי רבית דלא יגאלנה. ובירושלמי דב"מ פ"ה ה"ב אמרינן להדיא דר"י דס"ל דצד אחד ברבית מותר למד זאת מבע"ח וא"כ מוכח להדיא דבבע"ח לא הוה כחוזר ולוקח ממנו. אח"כ התבוננתי וראיתי שע"כ סה"ת מפרש שיטה חדשה בגמרא דלא כרש"י והתוס' דאמרינן בב"מ (סג.) ובערכין (לא.) דאביי סבר דפליגי רבנן ור"י בצד אחד ברבית ורבא סבר דרבית ע"מ להחזיר א"ב. והקשו התוס' א"כ לרבא דס"ל צד אחד ברבית לכו"ע אסור האיך יתרץ המתני' דערכין דקתני הרי זה כמו רבית ואינו רבית. ומתרץ התוס' בב"מ וז"ל וי"ל דמדאורייתא מודה רבא דבצד אחד ברבית פליגי אבל מדרבנן נראה לרבא דליכא למאן דשרי ור"י שרי הכא אפי' מדרבנן כדמוכח בעובדא דמייתי לכך מוקי רבא דאיירי ברבית ע"מ להחזיר כו' עכ"ל ומשום דפשטות הגמרא משמע דרבא ס"ל דר"י ורבנן לא פליגי כלל בצד אחד ברבית לכך לא נראה תירוץ זה לבעל סה"ת. והנה התוס' בערכין ד"ה רבא כו' תירצו באופן אחר וז"ל ועוד יש לפרש דבהכי פליגי מתני' וברייתא כגון שנכנס בבית להחזיר לו דמי שכירות שנה אם בא לפדותו בתוך יב"ח דתנא דמתני' סבר רבית ע"מ להחזיר שרי ותנא דברייתא סבר דאסור א"נ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמתני' מיירי כשמחזיר לו אם יפדנו וברייתא מיירי בשאין מחזיר עכ"ל והנה התירוץ השני תמוה מאד לפע"ד דהא כיון דהתורה התירתה אע"ג שאינו מחזיר לו השכירות בעד השנה א"כ בוודאי אינו מחזיר דל"ל להחזיר כיון דמה"ד שרי זאת וא"כ האיך אפשר לומר דהמתני' דקתני דהוה כמו רבית ואינו רבית איירי באופן שמחזיר לו השכירות אף שאינו צריך להחזיר גם תירוץ הראשון של התוס' קשה לפע"ד כיון דבבע"ח צריך ליתן שכירות בעד הבית כשגואל אותה א"כ מאי היא דקאמר הברייתא רבית גמורה היא והתורה התירתה. הא כיון דצריך ליתן שכירות הבית כשגואל אותה א"כ איזה איסור דאורייתא איכא כאן דהא כ"ז שאינו גואל אותה הא אינו מחוייב ליתן שכירות דאולי לא יגאלנה ולא יהא צריך ליתן שכירות וכשגואל אותה אז הוא נותן שכירות בעד הזמן שדר בה א"כ מאי איסור דאורייתא איכא כאן ודוחק לומר דהא שאינו מנכה לו בדמי הבית שכירות הבית כמש"כ התוס' ב"מ (סג.) ד"ה רבית כו'. יהא זה איסור דאורייתא בכ"מ ורק הכא התורה התירתה ובפרט גבי שכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף ודאי קשה דהא כ"ז שלא נגמר הזמן שלו אינו מחוייב ליתן לו שכירות וכ"ז שאינו מסלק לו המעות שקבל לא נגמר הזמן שלו ואינו מחוייב ליתן לו שכירות א"כ מה איסור דאורייתא יש כאן מה שאינו מנכה לו השכירות בדמי הבית. ועוד קשה לי מנ"ל להברייתא באמת שאינו מנכה לו בדמי הבית השכירות שמגיע לו בעד הזמן וא"כ מנ"ל שהתורה התירה בבע"ח איסור כלל. והנה רש"י דערכין פי' שם וז"ל ומתני' ותנא דברייתא בהא פליגי דתנא דידן סבר אפי' צד אחד נמי לא הוה דהא בתורת מכר אתא לידו ותנא דברייתא סבר סוף סוף הואיל ולידי רבית אתי צד אחד הוא וכרבית גמורה היא אלא שהתורה התירתה עכ"ל אבל גם דברי רש"י ז"ל אינם נראים לבעל סה"ת דמ"ש הואיל ובתורת מכר אתא לידו אפי' צד אחד לא הוה. הא סוף סוף לכשיגאלנה יהיה המעות מלוה מעיקרא א"כ אמאי לא הוה אפי' צד אחד ברבית לתנא דמתני' וע"כ בחר לו בעל סה"ת שיטה חדשה ומפרש דלדברי רבא תנא דמתני' ותנא דברייתא בהא פליגי דתנא דמתני' סבר דלכך לא הוה רבית כלל משום דהא דחייבתו התורה שמחוייב לחזור לו הבית כשמחזיר לו המעות היינו שמחוייב להחזיר ולמכור לו ולכך לא הוה אפי' צד אחד ברבית אבל תנא דברייתא סבר כיון שחייבתו התורה שמחוייב להחזיר לו הבית כשמחזיר לו המעות הוה כמכירה על תנאי לכך הוה צד אחד ברבית וזהו כוונת בעל סה"ת מש"כ דבע"ח שאני משום דבע"ח הוה מכר גמור והוה כחוזר וקונה ממנו דאל"כ האיך אוכל פירות משום דהא רבא הוא דמביא ראיה בגיטין דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מהלל דהתקין לישכה. ורבא כיון דס"ל דצד אחד ברבית לכו"ע אסור ע"כ דס"ל דזה הוה כחוזר וקונה ממנו דאל"כ לא הוה שרי אכילת פירות וזה ברור בכוונת בעל סה"ת בס"ד:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה