מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר
סימן א
שאלה אשה אחת באה לעיר אחרת ושדכה עצמה לאיש אחד וחקר אצלה בת מי היא ולפי תשובתה מי היו אבותיה לא היתה שום שייכות עמו והתנכרה ממנו. וכנסה ע"י חופה וקדושין ודר עמה זמן מה. ואח"כ הכירו שהיא היתה כבר כלת בנו שיש לו במק"א. והיא אסורה על האיש הלזה מחמת איסור שניות לעריות. ורצו הב"ד דשם לכופה שתקבל גט מאישה וברחה האשה משם. ועתה שואל האיש כדת מה לעשות אם מותר לו לישא אשה אחרת בלא היתר מק' רבנים אחר שישליש לה גט. וגם אם מחוייב להשליש התוס' כתובה או לא:
תשובה מקודם נבאר אם אשה זו צריכה גט מה"ד. אף שהטעתה את בעלה במום דאיסור. או לא. הנה בדברי הר"ן בפי"א דכתובות מבואר להדיא דאלמנה לכ"ג אף שלא הכיר בה אפ"ה צריכה גט דכתב שם וז"ל ומיהו לא דמי לגמרי דאילונית בשלא הכיר בה לא בעי גט כלל כדמוכח ברפ"א דיבמות כדתנן וכולן אם מתו או מיאנו או שנתגרשו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואלו אלמנה לכ"ג אפי' לא הכיר בה צריכה גט עכ"ל אבל לכאורה דברי הר"ן הללו מרפסין איגרי דהא הסברא היא דאלמנה לכ"ג הוא מום גדול יותר מאילונית דעם אילונית ראוי לדור אם ירצה ואשה זו כיון דהיא אסורה עליו ובניה חללים א"א לדור עמה כלל וגם אם הוא ירצה לדור עמה הא ב"ד לא יניחוהו. א"כ האיך אפשר לומר דמום זה לא הוה כמום דאילונית. אך זה אפשר לומר דהא דבעי גט אלמנה לכ"ג אף שלא הכיר בה אינו אלא מדרבנן בלבד וכן הוא דעת הגאון בעל תפארת צבי בס"א. אבל מ"מ עדיין יש לתמוה על דברי הר"ן דעל הא דאמרינן שם הממאנת השניה והאילונית אין להן כתובה כו'. אם מתחילה נשאה לשם אילונית יש להן כחובה. אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה יש להן כתובה וע"ז קאמר בגמ' שם אמר שמואל לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להן כו' ע"כ. ופירשו רוב הראשונים דשמואל קאי על אילונית אף שלא הכיר בה וכן אלמנה לכ"ג אף שלא הכיר בה שאף שאין להן כתובה מ"מ תוספת יש להן כתב שם הר"ן טעם לדבריהם שלא תקשה מ"ש מנמצא עליה נדרים או מומין דמקחן מקח טעות דאפי' תוספת אין להן די"ל דלא דמי דהתם כיון שהיתה יודעת במומיה והדבר ידוע שאין אדם נתפייס במומין ולא באשה נדרנית עלה דידה הוה רמי לגלויי ועלה סמך ולא חשש לבדוק אחריה. אבל באילונית לא הים הדבר מוטל עליה שהרי לא היתה יודעת בכך וכן הדין באלמנה לכ"ג כו' שאע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספ' שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי שאפשר שיערב עליו המקח ואע"פ שיש איסור בדבר עכ"ל והדבר תמוה דהאיך אפשר לומר דגבי מומין אמרינן דודאי אין אדם נתפייס במומין וגבי איסור אמרינן דאפשר שיערב עליו המקח אף שיש איסור בדבר. אח"כ מצאתי שתמה בזה בעל עצי אלמוגים וכתב מ"ש ממוכר בשר טריפה בחזקת כשרה שהמוכר צריך להחזיר הדמים אף בעד מה שכבר אכל וכ"ש הכא בבאה להוציא ממון שאין לך מקח טעות גדול מזה יעו"ש. ולפ"ד יש להקשות נמי מ"ש מרואה דם מ"ת דהוה נמי מום מחמת איסור. וכולם כתבו דאין לך מום גדול מזה ולהכי אין לה תוספת ואף לדעת בעל העיטור והרמב"ן ז"ל דס"ל דאית לה תוספת. הא כתבו הטעם משום דהיא ג"כ לא ידעה מקודם ודמי לאילונית אבל אלמנה דידעה מקודם אמאי אית לה תוספת:
אח"כ ראיתי שקושיא זו יש להקשות יותר על דברי ר"ה שם (קא:) דאמר ר"ה אילונית אשה ואינה אשה אלמנה אשה גמורה אילונית אשה ואינה אשה הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה אלמנה אשה גמורה בין הכיר בה בין שלא הכיר יש לה כתובה כו' ע"כ א"כ לפי דברי ר"ה לכאורה מום דאיסור לא הוה מום כלל דהא במומין אף שקדשה וכנסה סתם אין לה כתובה והכא יש לה כתובה אף שלא הכיר בה וא"כ יש להקשות מ"ש ממוכר בשר טריפה בחזקת כשרה דמבואר להדיא במשנה דבכורות דהמוכר צריך להחזיר הדמים ואין לחלק דדוקא גבי מו"מ הוה מום דאיסור מום אבל גבי אישות מום דאיסור לא הוה מומא זהו רחוק מן השכל ואין הדעת סובל זאת וכה"ג יש לתמוה נמי על הא דפסק הרמב"ם דאם קידש חייבי עשה אף שלא הכיר בה חייב בכתובתה וס"ל דדוקא בח"ל הוא דס"ל דאין לה כתובה אם לא הכיר בה אבל ח"ע דקילי אף שלא הכיר בה נמי יש לה כתובה וקשה דאמאי יש לה כתובה אף דאיסור זה הוא קיל מח"ל מ"מ הא אין לך מום גדול מזה כיון דאינה ראוי' לדור עמה כלל מחמת איסור והוא לא הכיר בה א"כ אין לך מקח טעות גדול מזה:
ע"כ נ"ל דהאי לא הכיר בה דפליגי ר"ה ור"י איירי היכא שהיא באה מעיר אחרת ולא היה עליה שום חזקה כלל מאי היא והוא לא חקר ולא דרש אחריה כלל וגם ממנה לא שאל וקדשה סתם לכך ס"ל לר"ה דיש לה כתובה כיון דעליו היה מוטל לדרוש ולחקור אם היא מותרת לו. והוא לא הוה לי' לסמוך עליה במה שלא הודיעה לו שהיא אסורה עליו דאולי לא ידעה מזה שהיא אסורה עליו וכיון דלא דרש ולא חקר כלל אחריה מאי היא אמרינן דמוכח הדבר דערב עליו המקח אף באיסור אבל היכא דהיא מוחזקת בעיר שהיא בתולה ולא נתקדשה מעולם לשום אדם ועל סמך חזקה זו קדשה וכנסה ודאי דגם ר"ה מודה דאין לה כתובה משום טענת מום דאיסור וזה מיקרי קדשה בחזקת שאינה כן ונמצאת שהיא כן דאמרינן שם דאין לה כתובה אף לר"ה אע"ג דרש"י פי' שם שהטעתו ואמרה לו שלא נתקדשה מעולם נראה דלאו דוקא, שהטעתו להדיא אלא ה"ה אם היתה מוחזקת בעיר שעדיין לא נתקדשה הוה כמו שחקר אצלה והיא הטעתו כיון דהוא סמך על חזקתה שנתחזקה בעיר א"כ לא פשע כלל מה שלא חקר ודרש אחריה. א"כ יש לו טענת מומין דמום דאיסור ודאי הוה מום לכו"ע וזה הוה כמו מוכר בשר טריפה בחזקת כשרה אע"ג דמכר לו סתמא מ"מ המוכר מחויב להחזיר הדמים משום דהלוקח לא פשע כלל במה שלא שאל אם זה בשר כשר או לא דכיון דקנה מישראל מסתמא מוכר לו בשר כשר. א"כ ה"נ אם הוא סמך על החזקה שנתחזקה ודאי דהוה מקח טעות גם לר"ה ואין לה כתובה. וכן נמי הא דפסק הרמב"ם דאם קידש ח"ע ולא הכיר בה חייב בכתובה ותוס' כתובה איירי בכה"ג שהוא פשע מה שלא חקר אחריה כלל ואמרינן כיון דכנסה סתם ולא חקר אחריה כלל וגם איסורא קיל אמרינן בודאי ניחא לי' ולא איכפית לי' באיסורא ודמי כהכיר בה וא"א לטעון שמקחו מקח טעות לכך היא ככל הנשים ודוקא בח"ל דחמירא אף דכנסה סתמא כיון שלא הכיר בה לא אמרינן דודאי ניחא לי' לכך אין לה כתובה לדידן דלא ס"ל כר"ה משום דהא איתותב ר"ה ומה"ט ס"ל להראשונים דגם לדידן דאף בח"ל חייב בתוספת כיון דהוא פשע ולא דרש אחריה כלל אם היא מותרת עליו או לא ועליו היה מוטל הדבר לדרוש ולחקור ע"ז כיון דעליה לא היה שום חזקה דמותרת לו דהא היא באה מעיר אחרת. ע"כ עליה לא היה מוטל הדבר לגלות ויכולה היא לטעון דאפשר שיערב עליך המקח אף באיסור לכך ל"ד למומין דעליה היה מוטל הדבר לגלות ויכול הוא לטעון דעליה סמך ולא חשש לבדוק אחריה כנ"ל בכונת הר"ן:
ונראה דמה שמבאר הרמב"ם (בה"א פכ"ד ה"ג) דכתב שם וז"ל ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל תוספת שהוא חייב עצמו בה כ"ז שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה כו' אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת כו' עכ"ל הוא ג"כ מה"ט שבארנו כיון דכנסה סתם ולא דרש וחקר אחריה נראה דניחא לו אף באיסורא לכך יכולה היא לטעון שהיא קיימה התנאי שלה ומה היא יכולה לעשות במה שהתורה אסרה אותה עליו אמנם העיקר כיון דהוא תקנת חכמים בעלמא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא אף דכנסה סתמא מ"מ הא לא הכיר בה ולא כנסה להדיא ע"ד זה אף שהיא אסורה עליו א"כ איכא למימר דזה היה רק שגגה בידו מה שלא דרש וחקר אחריה ואם היה יודע מן האיסור לא היה כונסה כיון דאיסור ח"ל הוא איסור חמור] ומטעם זה ס"ל להרמב"ם דאין זה אישות גמורה כמ"ש הרמב"ם (שם ה"ח) גבי ח"ל שלא הכיר בה כל מה שנגנב או נאבד כו' מנכסי צאן ברזל אין הבעל חייב לשלם כו' וכל מה שנגנב או נאבד מנכסי מלוג חייב לשלם הפך מכל הנשים מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנכסי מלוג עכ"ל. מה"ט לא תקנו חכמים כתובה בכגון זה כיון דאפשר שהיה רק שגגה בידו ואינו חייב רק בתוספת שהוא התחייב א"ע אם יכנסנה וא"א לפטור מטעם טענת שהיא שגגה בידו כיון דהוא פשע בזה שלא דרש וחקר אחריה:
והנה מדברי הרמב"ם נראה דס"ל דלמ"ד כתובה דאורייתא חייב אף בכתובה גם בלא הכיר בה ולכאורה יש להקשות אמאי איתותיב ר"ה מהברייתא דאמרינן שם אם לא הכיר בה אין לה כתובה. דלמא הברייתא ס"ל כתובה דרבנן ור"ה ס"ל כתובה דאורייתא ובזה הא פליגי תנאי. אבל באמת זה אינו קושיא כלל דהא ר"ה אמר דאלמנה לכ"ג אשה גמורה היא אף שלא הכיר בה א"כ ס"ל לר"ה כיון דכנסה סתמא הוה כמו הכיר בה. א"כ מאי נ"מ בין כתובה דאורייתא לכתובה דרבנן. והחילוק של הרמב"ם בין כתובה דאוריי' לכתובה דרבנן הוא דוקא לדידן לר"י דס"ל דאלמנה לכ"ג בלא הכיר בה אינה אשה גמורה. מ"מ התוס' כיון שהוא דאוריי' א"א להפקיע אותו כיון דכנסה סתם אבל העיקר דהוא מדרבנן לא תקנו חכמים בכגון זה:
ועוד נ"ל דלכך הוכרחו הראשונים לפרש דאלמנה לכ"ג ולא הכיר בה יש לה תוספת מטעם שבארנו למעלה כיון שלא חקר ודרש ע"ז. אף דאנן קיי"ל דלא כר"ה וא"כ איכא למימר כיון דלא הכיר בה הוה מקחו מקח טעות ואין לה אף תוספת כמו דאין לה עיקר משום דקשי' להו דא"כ אף בשנייה נמי אמאי אם לא הכיר בה יש לה תוספת דהא גם באיסור דרבנן קיי"ל דמקחו מקח טעות וחייב להחזיר לו הדמים כמבואר ביו"ד (סי' קי"ט) ואין לומר כיון דכבר בא עליה והתוספת הוא משום חיבת ביאה ראשונה כמ"ש רש"י שם הוה כמו כבר אכל והא קיי"ל דבאיסור דרבנן אם כבר אכל א"צ להחזיר לו הדמים ואפי' אם עדיין לא פרע לו המעות צריך לפרוע ז"א דהכא ע"כ ל"ד לכבר אכל דא"כ גבי מומין ונדרים נמי אע"ג דמקחן מקח טעות אמאי אין להן תוספת. דהא אם קנה דבר שיש בו מום אם כבר אכלו וא"א להחזיר צריך לפרוע א"כ ה"נ כיון דכבר בא עליה וא"א לחזור אמאי אינו משלם התוס':
אמנם לדעת הש"ך (בסי' הנ"ל ס"ק כ"ז) דס"ל דאם מכר איסור דרבנן בחזקת היתר וכבר אכלו אין צריך להחזיר מה שקבל יותר ממה שהיה שוה מפני האיסור שיש בו והטעם הוא כיון דאינו אלא איסור דרבנן לענין ממון אוקמה אדין תורה יעו"ש. לכאורה י"ל דאין ראי' משנייה דלא הכיר בה דיש לה תוספת דאיכא למימר דלעולם לענין תוספת דמי לכבר אכלו כיון שכבר בא עליה ואפ"ה לגבי מומין ונדרים אין להן תוספת דהא אם קנה דבר שיש בו מום ואכלו קודם שידע מן המום א"צ לשלם רק כפי המקח שהיה שוה אז ולא כפי המקח שקנה. ולכך א"צ לשלם כאן התוספת שהתחייב א"ע כיון שמקחו מקח טעות יכול לומר לדידי אינה שוה חיבת ביאה זו כלום משא"כ לענין שנייה דהוא איסור דרבנן וכיון דלענין ממון אוקמה אד"ת צריך ליתן מה שהתחייב א"ע כיון שכבר אכלו:
אבל באמת ז"א דהא ע"כ לדעת הש"ך צ"ל דס"ל דאם קנה דבר שיש בו מום ואכלו צריך לשלם כפי מה שקנה כיון שא"א לחזור ויכול המוכר לומר לו החזיר לי החפץ ואם לאו תן לי דמים כפי מה שקנית. דאל"כ תקשה לדעת הש"ך קושיא גדולה דהא גם הוא מודה דאיסור דרבנן הוה מומא ומקחו מקח טעות. ואפי' מום שהסכימו עליו בני המדינה נמי הוה מום כ"ש מום מחמת איסור דרבנן ואי הוה בעין הוה חוזר כדאיתא בש"ע להדיא ואמאי כשאכלו ולא ידע מן המום צריך לשלם כפי מה שקנה. אע"כ דהש"ך ס"ל דגם במום נמי צריך לשלם כפי מה שקנה. וכן ראיתי ברי"ט אלגזי בה' בכורות הביא דברי הפ"ת שמישב דברי הש"ך נגד הפר"ח שהשיג עליו מטעם זה דהא אם הוה בעין הדרא למרי' משום מקח טעות והפ"ת כתב דגם במום אם א"א לחזור צריך לשלם כפי מה שקנה. והריט"א השיג ע"ז דאין הסברא כן דאף אם נאמר במום דהיכא דהיה אפשר לבדוק קודם שאכל מחויב לשלם כפי מה שקנה אבל הכא גבי איסור כיון שלא היה אפשר לבדוק ודאי דאינו מחויב לשלם אלא כפי מה ששוה. א"כ לפי דעת הש"ך ודאי מוכרח לומר דגבי אשה אע"ג דכבר בא עליה והתוס' הוא מחמת חיבת ביאה הראשונה מ"מ ל"ד לכבר אכל ואפשר למיהדר מקרי. ולכך אם נמצאו עליה נדרים או מומין אינו משלם התוספת. ואפי' לדעת הריט"א הא גבי מום כיון שאפשר לבדוק מקודם מודה דצריך לשלם כפי מה שקנה כיון דא"א למיהדר ואמאי גבי מומי אשה דנמי היה יכול לבדוק מקודם אמאי אינו משלם התוס' אע"כ דהכא ל"ד לכבר אכל א"כ אף לדעת הש"ך תקשה אמאי בשנייה ולא הכיר בה יש לה תוספת כיון דזה ל"ד לכבר אכל וכ"ש לדעת הפר"ח והמח"א דס"ל דגם באיסור דרבנן א"צ לשלם אלא כפי מה ששוה אף אם כבר אכל א"כ ודאי תקשה מ"ש שנייה ולא הכיר בה דיש לה תוספת מנמצאו עליה מומין או נדרים דאינו משלם התוספת [ובאמת עלה בדעתי לומר דאף לדעת הש"ך דס"ל גבי איסור דרבנן לענין ממון אוקמה אדין תורה היינו דוקא היכא שכבר פרע בשלימות. אז אין יכול הלוקח להוציא בחזרה מה שנתן יותר ממה ששוה אבל היכא שעדיין לא פרע אף שנתחייב לו יותר ממה ששוה אינו יכול להוציא ממנו אלא מה ששוה וכן מורה לשון השו"ע שם דכתב ואם אכל מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום אלמא דוקא כששלם אז לא העמידו חכמים דבריהם להוציא ממון בחזרה אבל לא שיתבטלו דבריהם כדי להוציא ממון א"כ לפי"ז ודאי תקשה אמאי בשנייה ולא הכיר בה גובה התוספת אך ראיתי שבעל שעהמ"ש (בח"מ סי' רל"ד) אינו סובר כן. ואין כאן מקום להאריך בזה]:
וראיה ברורה לדברי אלה דהא חזינן דלפי דעת הראב"ד (בחידושיו) דס"ל דבאילונית ובאלמנה לכ"ג שלא הכיר בהן אין להם תוספת כיון דמקחן מקח טעות כתבו הריטב"א והר"ן להדיא דלפי"ז ה"ה בשנייה שלא הכיר בה נמי אין לה תוספת והריטב"א הסכים לדעת הראב"ד אך הר"ן מיאן בדעת הראב"ד משום דמשמעות הגמ' מורה דשנייה שלא הכיר בה יש לה תוספת דהא שמואל קאי על המתני' ובמתני' קתני שנייה דומיא דאילונית ובאילונית איירי שם להדיא שלא הכיר ומחמת זה הוכרחו הראשונים לומר דלא הכיר בה לא הוה מקח טעות כ"כ כיון שהוא לא חקר ע"ז וכנסה סתמא לכך חייב בתוספת. ומזה יצא להם דה"ה באלמנה לכ"ג אם כנסה סתמא חייב בתוספת משום דאין לחלק בזה בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא כמש"ב:
היוצא לנו מזה בנ"ד שחקר אחריה והטעתו ודאי דאין לה תוספת לכו"ע ולא גרע מום דאיסור אף מחמת איסור דרבנן בלבד כיון שאינו ראוי לדור עמה מכל המומין. והוה מקחו מקח טעות וכ"ש באלמנה לכ"ג כגון אלמנה שהיא החזיקה עצמה שלא נתקדשה לאדם מעולם או גרושה שהחזיקה עצמה לאלמנה והיא ראויה לכ"ה ועל חזקה זו שהחזיקה עצמה סמך ונשאה דודאי היה מום גדול כיון דאינה ראויה לו כלל ואין לה תוספת ולענין גט אף דהיכא דכנסה סתם ולא חקר אחריה נראה דצריכה גט מה"ד מטעם כיון דלא חקר ודרש אחריה אמרינן דאולי ערב לו המקח אף באיסור דמה"ט דמחייבינן לו בתוספת כ"ש דצריכין אנו לחוש לענין גט. מ"מ היכא דהטעתו כגון שהחזיקה עצמה בשקר שהיא מותרת לו כנ"ד נראה דאינה צריכה גט מה"ד כיון דהיא הטעתו במום דאיסור ולא גרע ממום דאילונית דס"ל לכמה פוסקים דצריכה גט מ"מ הוא אינו אלא מדרבנן בלבד והרמב"ם דכתב דאילונית שנתקדשה הרי אלו קדושין גמורין כבר הוכיחו האחרונים דמיירי בהכיר בה יעו"ש בל"מ ה"א פ"ד ה"י ובשהמ"ל ה' יו"ח פ"ו ה' כ"א. וכן איתא בריטב"א ובנמ"י בריש יבמות דלשיטת הר"ת דאילונית צריכה גט הוא אינו אלא מדרבנן בלבד ודלא כמשמע מפשטות לשון הה"מ דלשיטת הרמב"ם ור"ת צריכה גט מדאורייתא אף שלא הכיר בה:
אך אם צריכה גט מדרבנן או לא נראה דזה תלוי בפלוגתת הפוסקים לענין אילונית דלשיטת הפוסקים דאילונית אינה צריכה גט אף מדרבנן ה"ה אם הטעתו במום דאיסור דודאי לא גרע מאילונית כיון דאינה ראוי' לדור עמה כלל. ול"ד לשאר מומין ובזה נתישב דברי הב"ח (בסי' קכ"ז) מה שהשיג עליו הט"ז דהנה העור הביא בשם הרא"ש בתשובה דאם נתגרשה בגט מוקדם ולא נודע הפסול עד שקדשה דלא תפסי בה קדושין ואינה צריכה גט ממנו ומותרת לחזור לראשון ותמה הב"י ע"ז הא פסול מוקדם הוה דרבנן ומדאורייתא הוה מגורשת א"כ תפסי בה קדושי שני ומישב הב"ח כיון דלא נודע הפסול עד אחר קדושי שני א"כ קדושי שני הוה קדושי טעות דאלו הוה ידע מהפסול לא היה מקדשה אך הט"ז דחה דבריו בשתי ידים וכתב וז"ל אבל באמת א"א לפרש כן דאין לומר קדושי טעות אא"כ היה תנאי ביניהם כההיא דסי' ל"ט קדשה ע"מ שאין בה מומין כו' דאיתא שם המקדש אשה סתם ונמצא עליה מומין הפוסלים בנשים ה"ז מקודשת מספק כו' עכ"ל אבל לפי מש"כ דמום דאיסור לא גרע ממום דאילונית א"ש דברי הב"ח דהרא"ש אזיל לשיטתי' דס"ל דגם במום דאילונית לא בעי גט כלל אף מדרבנן מ"מ מש"כ הב"ח בזה דקדושי השני קדושי טעות הן ואף אם בנה מורכב על כתפה יוצאה בלא גט ומותרת לחזור לראשון דבריו תמוהין דהא זה נגד המשנה דגיטין (ע"ט:) כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכל הני דחשיב שם דתצא מזה ומזה והא התם איירי אף שכנסה השני בטעות ולא ידע שיש פסול בגט מ"מ תצא מזה ומזה וע"כ כיון דנשאת לשני ועבדה איסורא לכך קנסו חכמים דצריכה גט מן השני ואסורה לחזור לראשון כדי שלא יאמרו גירש זה בגט גמור ונשאה זה וכה"ג אמרי' (ביבמות פט.) גבי אמרו לה מת בעלה ונשאת כו' אבל היכא דנתקדשה בלבד כיון דלא עבדה איסורא לא קנסו חכמים ואינה צריכה גט מן השני כיון דקדושי השני קדושי טעות היה ומותרת לחזור לראשון וכן מצאתי שהשיג על הב"ח בזה הגאון בעל ג"פ יעו"ש ובזה שבארנו נתישב דברי רש"י שם במשנה מה דכתב דהא דצריכה גט מן השני אינו אלא מדרבנן בלבד והשיג ע"ז התוס' דהא מדאורייתא הוה גט הראשון גט גמור א"כ צריכה גט מן השני מדאורייתא אבל באמת נראה דכונת רש"י הוא מטעם קדושי טעות ונראה דגם התוס' אינם חולקים ע"ז אלא משום דמפשטות דברי רש"י משמע. קצת דמיירי בכל אופן אף שידע השני מן פסול זה מ"מ אינה צריכה גט מן השני אלא מדרבנן כנ"ל א"כ לפ"ז צ"ע בנ"ד כיון שכנסה אי בעי גט מדרבנן או לא דאיכא למימר דדוקא התם הוא דקנסוה רבנן דלבעי גט מן השני כדי שתהא אסורה לחזור לראשון אבל הכא דלא שייך זאת איכא למימר דלא בעי גט אף מדרבנן דזה דמי לאילונית לגמרי ואף שכנסה נמי לא בעי גט או אפשר לומר דמום דאיסור יש לחוש יותר שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט. מ"מ לדינא נראה דבעי גט מדרבנן דהא גם באילונית ס"ל לכמה פוסקים דבעי גט מדרבנן אף שי"ל דהכא כיון שהטעתו במום זה שלא ראוי כלל לדור עמה משא"כ באילונית דראוי לדור עמה וגם היא לא הטעתו ולכן יש לה תוספת מ"מ קשה להקל למעשה בלא גט כלל וגם הב"ח הניח בצ"ע למעשה בעובדא דהרא"ש הנ"ל:
אמנם ראיתי להגאון בעל נו"ב (מה"ת סי' נ') כתב דגם בשהחזיקה עצמה בשקר שהיא אלמנה ונשאת לכהן דג"כ צריכה גט מספק ואפשר שצריכה גט מודאי ומסתייע מדברי הר"ן הנ"ל שכתב שאלמנה לכ"ג צריכה גט ויש לה תוס' אף שלא הכיר בה וזה דלא כדברי. אבל לפע"ד הדברים ברורים כמש"ל דהר"ן לא מיירי היכא שהחזיקה עצמה בשקר שהיא אלמנה והיכא שהחזיקה בעצמה בשקר שהיא אלמנה וע"ז סמך ונשאה גם הר"ן מודה דאין לה תוספת ואינה צריכה גט מה"ד. ומצאתי לדברי שני עדים נאמנים הח"מ (בסי' קי"ז סק"י) דכתב וז"ל לא עיקר ולא תוספת אעפ"י דבח"ל שלא הכיר בה יש לה תוספת התם גם האיש פשע שהיה לו לדקדק שמא אסורה לו ע"כ אמרינן דרצה ליזוק בנכסיו אבל בנדרים ומומין הוא לא פשע ועלה דידה רמי לגלויי כו' עכ"ל וכן בב"ש שם סק"א כתב וז"ל וח"ל ושאר איסורים דהוא היה יכול לחקור והיא סברה שמא תפייסו ולהכי יש לה תוספת כו' עכ"ל. הרי כתבו להדיא דדוקא היכא דהוא פשע דלא חקר אחריה אם היא אסורה או לא אז יש לה תוספת אבל היכא דהיא החזיקה עצמה לאלמנה א"כ לא היה לו לחקור ולדרוש ע"ז יותר דהא היא בודאי נאמנת ע"ז ומה היה לי' לחוש שמא היא משקרת כיון דמה"ד אין צריך לחוש לזה כלל בודאי כה"ג כו"ע ס"ל דאין לה תוספת וכמש"ל. גם מה שמביא הגאון הנ"ל סיוע לדבריו דח"ל שלא הכיר בה צריכה גט מה"ד וז"ל ומעתה אי ס"ד בח"ל ולא הכיר בה זה היה רק ספק קדושין א"כ אמאי אית לי' לר"ה כתובות (ק"א:) דח"ל שלא הכיר בה חייב ליתן לה כתובה הרי לענין ממון הו"ל למימר לקולא עכ"ל. הוא תמוה בתרתי חדא דהאיך מביא ראי' מר"ה לדידן. דודאי לר"ה דס"ל דאלמנה לכ"ג אף שלא הכיר בה היא אשה גמורה א"כ ודאי דצריכה גט מה"ד. דהא ס"ל דאלמנה ל"ד לאילונית ור"ה ע"כ ס"ל מדלא חקר ודרש אחריה כלל א"כ זה הוכחה ברורה דנתרצה לכונסה אף באיסור ולכך אית לה כתובה א"כ מה"ט ודאי דצריכה נמי גט מה"ד. אבל לדידן דקיי"ל כר"י דאלמנה לכה"ג שלא הכיר בה ג"כ אינה אשה גמורה ודינה כמו אילונית ואין לה כתובה א"כ איכא למימר דמה"ט נמי אינה צריכה גט מה"ד [וכן סובר הגאון בעל תפארת צבי] מ"מ כתבתי למעלה דנראה יותר כיון דמחייבינן, לו בתוספת מטעם כיון דלא חקר ודרש אחריה אמרינן דאולי ערב עליו המקח אף באיסור א"כ מטעם זה צריכין אנו לחוש נמי לענין גט אבל אין לזה הכרח ועוד נפלאתי על הגאון הנ"ל דהאיך מביא ראי' מר"ה לעובדא דידי' דהא ר"ה מיירי להדיא דוקא היכא שכנסה סתם אבל היכא שכנסה בחזקת שאינה כן ונמצא שהיא כן הא גם ר"ה מודה דאין לה כתובה כמבואר שם להדיא והא עובדא דהנו"ב היה באופן שהחזיקה עצמה באלמנה מקודם והוא כנסה מחמת חזקה זו כה"ג גם ר"ה מודה שאין לה כתובה. א"כ מסתברא לומר דבכה"ג גם ר"ה מודה כמו דאין לה כתובה ה"ה דאינה צריכה גט גם מה"ד משום דלא גרע מום דאיסור ממום דאילונית כנ"ל ברור:
סימן ב
עוד יש לחקור בנ"ד אם יש לבטל הקדושין [מלבד טענת מום דאיסור] מטעם כיון דהוא שאל ממנה מי היא והיא הטעתו ואמרה לו שהיא בת פ' ובאמת לא כן הוא אלא שהיא בת איש אחר אם זה הוה קדושי טעות או לא וכן יש לחקור גם בנדון דהנו"ב היכא דהוא חקר ודרש אם הוא אלמנה או לא והיא הטעתו אם יש לבטל הקדושין מטעם דהוה קדושי טעות [מלבד טענת מום דאיסור] או לא:
גרסינן בקדושין (ס"ב.) המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה לויה והרי היא כהנת עניה והרי היא עשירה עשירה והרי היא עניה הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו וכתב הגאון בעל עצמות יוסף ע"ז וז"ל יש לדקדק למה תלה התנא הטעם בה ולא תלה הטעם מפני שלא פירש הוא ונראה דמלתא אגב אורחא קמ"ל חידושא והוא שאם האשה אמרה לאיש המקדש שהיא כהנת וקדשה ולא פירש ע"מ וכו' ונמצאת שהיא לויה אינה מקודשת דמסתמא עפ"י דבורה קדשה עם היות שהוא לא פירש והרי היא הטעתו אבל בדין הזה באומר כסבור הייתי כו' הוה מקודשת מפני שהיא לא הטעתו אלא הוא הטעה א"ע עכ"ל והנה הגאון הנ"ל מחדש לנו חידוש גדול דאף בלא גלוי דעת המקדש מקודם שהוא רוצה בכהנת מ"מ אם היא הטעתו ואמרה לו שהיא כהנת אינה מקודשת אבל לפע"ד מדברי הר"ן לא משמע כן דז"ל הר"ן ויש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן דלעיל בפ' האיש מקדש (מ"ט:) גבי ע"מ שאני כהן ונמצא לוי כו' דקתני סיפא וכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת ה"ל למיתני'. ונ"ל שסמכה ענין לפלוגתא דתנאי כפול דאשמעינן דאפי' ר"מ דבעי תנאי כפול ה"מ בשהתנה דהואיל והתנה ולא כפיל יש במשמע דבכל ענין יהי' המעשה קיים אבל מי שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאלו התנה וכפל והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת דבגלוי דעתא לא צריך כפילא. או שמא לרחב"ג לחוד תנא הכי לומר דאע"ג דלא בעי כפילא אפ"ה כל כה"ג מקודשת עכ"ל והנה מדברי הר"ן משמע דלא כבעל ע"י דאף היכא שהיא הטעתו מ"מ גילוי דעתו שע"ד כן הוא עושה בעי. רק דמתני' אתי לאשמעינן דבכה"ג לא בעי תנאי מפורש וסגי בגילוי דעת לבד שהוא מקדשה מפני שהיא כהנת והיכא שהיא הטעתו אינה מקודשת וללישנא קמא דהר"ן אף לר"מ לא בעי הכא כפילא למלתא וללישנא בתרא דהר"ן דוקא לרחב"ג לא בעי הכא כפילא למלתא ואשמעינן דגילוי דעת דמקודם שהוא מקדשה מפני שהיא כהנת לא מהני כיון שהיא לא הטעתו אלא שהוא הטעה א"ע ומקודשת אף לרחב"ג וזש"כ הר"ן בלשונו לומר דאע"ג דלא בעי כפילא כו' דאי בלא גלוי דעת דמקודם פשיטא דמקודשת ומאי רבותא היא זו וכן מצאתי במהרי"ט בחידושיו על הר"ן שפי' כן להדיא כונת הר"ן וכתב דהר"ן מדייק זאת מדקתני מתני' מפני שלא הטעתו דאל"כ הו"ל למתני משום דברים שבלב אינן דברים אלא אף היכא דגילה דעתו להדיא מפני שהיא כהנת מקדשה מ"מ היכא שהיא לא הטעתו מקודשת עי"ש והנה בדברי הר"ן ז"ל מבואר דהכא לא בעי תנאי מפורש אלא סגי בגילוי דעת לבד ולפע"ד יש להביא ראי' לזה מהגמרא שם (נ') דהביא רב יוסף ראי' דדברים שבלב אינם דברים מהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו' מקודשת מפני שלא הטעתו ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים ואי אמרינן דהכא בעינן דוקא תנאי א"כ מאי ראי' דדברים שבלב אינם דברים הא אף אם פירש להדיא שע"מ כן מקדשה מפני שהיא כהנת נמי מהני אם לא התנה אע"כ דהכא לא בעינן דוקא תנאי אלא אפי' בגילוי דעת לחוד נמי סגי כדברי הר"ן ז"ל והיכא שהיא הטעתו בטל הקדושין מטעם הגילוי דעת. וכן משמע מדברי הירושלמי שמביא הרמב"ן הובא בסה"ת (שער נ"א ח"ו) דפליגי אמוראי על משנה זו היכא דגלה דעתו מתחילה בפני עדים שהוא מקדשה מפני שהיא עשירה לדברי ר"א היא מקודשת ודאי כיון שלא התנה בשעת קדושין. ולר"ש בשם ר"ז מקודשת לחומרא והיא ספק מקודשת משום דחיישינן דשמא עשירה קידש אלמא דלא בעי תנאי אלא סגי בגילוי דעת לבד. אלא דפליגי היכא דלא הטעתו אלא הוא הטעה א"ע והוא גלה דעתו אם היא מקודשת ודאי או לא:
ולפ"ז עלה בדעתי לומר הא דקתני ע"מ שאני כהן ונמצא לוי לא מיירי שהתנה תנאי גמור בשעת הקדושין ע"מ שאני כהן אלא דאמר לה מעיקרא קודם הקדושין אני כהן וע"מ כן אני רוצה לקדשך או אני עשיר וע"מ כן אקדשך או אני עני וע"מ כן אקדשך והיא נתרצית לו וקדשה סתם וההכרח לזה דאם נפרש כפשוטא דהתנה בשעת קדושין תנאי ממש ע"מ שאני כהן קשה האיך פליג ר"ש גבי ע"מ שאני עני ונמצא עשיר דאם הטעה לשבח הרי היא מקודשת הא כיון דהתנה להדיא בשעת, הקדושין דמקדשה ע"מ שהוא עני והרי הוא עשיר האיך היא מקודשת וגם הגמרא קאמר שם דבשבח יוחסין מודה ר"ש דאם הטעה לשבח אינה מקודשת מ"ט משום דמסאנא דרב מכרעאי לא בעינא. וקאמר ר"א דמתני' נמי דיקא דקתני ע"מ שאני כהן ונמצא לוי אינה מקודשת ולא פליג ר"ש אלמא דוקא משום דאיכא גם לשבח קפידא להכי לא הוה קדושין אבל אי לא הוה קפידא במלתא הוה קדושין אע"ג דאינו כפי התנאי ואם התנה בהדיא בשעת הקדושין דמקדשה בתנאי זה מאי נ"מ לן אם יש קפידא בדבר או לא וגם הירושלמי הביא שם הרא"ש] קאמר שם הטעם גבי ע"מ שאני עני ונמצא עשיר דס"ל לרבנן אף שהוא לשבח אינה מקודשת משום דיש קפידא בדבר דיכולה מימר לא הוינא בעיא דיארוחי רבה אצלי אלמא דוקא משום דאיכא קפידא במלתא. אבל בלא קפידא הוה קדושין מ"מ אבל לפי מש"פ שלא היה תנאי ממש א"ש דדוקא אם הוא דבר שיש קפידא בזה אמרינן דהיא לא נתרצית להתקדש לו אלא שיהא דוקא כפי מה שאמר לה קודם הקדושין שע"מ כן הוא רוצה לקדשה ואפי' אמרה בלבי היה להתקדש לו אף שאינו כן מ"מ אינה מקודשת כדאמרינן שם (נ.) כיון דאתניה לאו כל כמינה דעקרא לה לתנאיה ופירש"י שם וז"ל כיון דאתניה שפירש תנאו בפיו לאו כל כמינה למיעקר תנאו בדברים שבלב הואיל ושמעה ולא מיחתה לומר אעפ"י כן אני חפיצה בך קדש אותי בלא תנאי עכ"ל ונראה דכונת רש"י הוא לא שהיה תנאי ממש בשעת הקדושין אלא שפירש תנאו בפיו היינו מה שאמר לה קודם הקדושין שע"מ כן הוא רוצה לקדשה דאל"כ אמאי לא פירש"י דברי הגמרא. כפשוטי' דכיון שהיה תנאי ממש ע"כ לא איכפת לן מה שהיה כונתה שאעפ"י שאינו כן מ"מ היא רוצה להתקדש לו אע"כ דכונת רש"י הוא כפי מש"פ דזה קרי לי' תנאי מה שאמר לה קודם הקדושין והיא שתקה ולא אמרה לו שהיא רוצה להתקדש לו בכל אופן כנ"ל אבל בדבר שאין בו קפידא לא חיישינן מה שאמר לה קודם הקדושין שע"מ כן הוא רוצה לקדשה כיון שלא היה תנאי ממש אלא מטעם קדושי טעות אייתינן עלה לכך אי איכא קפידא במלתא אמרינן דהיא לא נתרצית להתקדש לו אלא דוקא שיהיה כפי מה. שאמר לה קודם הקדושין אבל אי ליכא קפידא במלתא לא חיישינן מה שאמר לה קודם הקדושין שע"מ כן רוצה לקדשה וע"ד זה צריך לפרש נמי מה דמסיים המשנה שם וכן היא שהטעתו דהיינו שהיא אמרה לו קדשני ע"מ שאני כהנת וקדשה סתם ונמצא שאינו כן ואמר שבלבו היה לקדשה בכל אופן לא מהני כיון דלא גלה דעתו בפירוש שהוא רוצה לקדשה בכל אופן אמרינן דמסתמא קדשה לפי דבריה מה שאמרה לו שהיא כהנת כן עלה בדעתי לפרש דכל משנה זו לא איירי בתנאי מפורש אלא רק גילוי דעת קודם הקדושין ועוד קצת ראי' לזה דהא נשנית שם במשנה חדא התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש אינה מקודשת ושם ודאי דלא צריך לומר דוקא כשאמר לה הרי את מקודשת לי בכוס זה של יין אלא אפי' אמר לה מעיקרא אני רוצה לקדשך בכוס של יין ואח"כ אמר לה סתם הרי את מקודשת לי אינה מקודשת אם נמצא שהוא דבש. א"כ נראה דה"ה גבי ע"מ שאני עשיר כו' נמי לא מיירי שאמר והתנה בשעת הקדושין אלא כל שהיה גילוי דעת מקודם שע"מ כן הוא רוצה לקדשה ונמצא שאינו כן הוה קדושי טעות ולא מטעם ביטול התנאי:
אח"כ ראיתי דהראשונים פירשו המשנה כפשוטי' דהתנה בשעת הקדושין ממש ע"מ שאני כהן או ע"מ שאני עשיר כו' ומה שהקשיתי דא"כ מה נ"מ לן אם יש בדבר זה קפידא או לא כתב הרשב"א בחידושיו שם (ס'.) וז"ל וכבר כתבתי למעלה בפ' האיש מקדש שאין אדם מתנה בדוקא אלא שמה שדרך בני אדם להקפיד בו וכדמפרש טעמא בירושלמי בכל השנויין במשנתנו ע"מ שאני כהן ונמצא לוי ע"מ שאני לוי ונמצא כהן ע"מ שאני עני ונמצא עשיר ואמר עד כדין ע"מ שאני עשיר ונמצא עני אלא שאני עני ונמצא עשיר אמאי לא כו' דאלמא כל שאין קפידא בדבר אין משגיחין בקיום התנאי בעצמו כו' עכ"ל וגם הר"ן הביא שם דברי הרשב"א הללו גבי ע"מ שיש לי בית כור במקום פלוני והשיג עליו דהא מדקאמר ר"ש אם הטעה לשבח הרי היא מקודשת מכלל דלת"ק דקיי"ל כוותי' אפילו לשבח כל שלא נתקיים התנאי אינה מקודשת והרשב"א אזיל לשיטתי' דס"ל דהירושלמי נותן טעם גם לדברי רבנן דמעני לעשיר נמי יש קפידא כמו שהביא גם הרא"ש [אולם בירושלמי שלפנינו לא נמצא טעם לדברי רבנן אלא רק לדברי ר"ש בלבד] לכך ס"ל דגם לדברי רבנן כ"ז שאין בזה קפידא לא משגחינן בקיום התנאי כלל וראיתי להאחרונים שמביאין ראי' לדברי הר"ן מהתוספתא דאיתא שם ע"מ ששמי יוסף ונמצא ששמו יוסף ושמעון ה"ז מקודשת מכלל דאם נקרא שמעון בלבד אינה מקודשת וכן איתא שם דאם אמר ע"מ ששמי אינו אלא יוסף ונמצא ששמו יוסף ושמעון אינה מקודשת והקשה הב"ש דמאי קפידא יש אם נקרא שמו שם אחר וכתבו האחרונים דמזה מוכח כדברי הר"ן דלרבנן בעינן קיום התנאי אף במקום דליכא קפידא אבל לפע"ד לאחר העיון לפי הגירסא שלפנינו בהתוספתא לא קשה כלל על הרשב"א והרא"ש דס"ל דגם לרבנן בעי קפידא וז"ל התוספתא לפי הגירסא שלפנינו ע"מ שאני יוסף ונמצא יוסף ושמעון ה"ז מקודשת [אבל אודות שינוי השמות לא נזכר כלל בתוספתא רק ברמב"ם ובשו"ע איתא ע"מ ששמי יוסף] ונ"ל דה"פ דהא זה ודאי דאם בא אדם אחד ואמר לה הריני מקדשך ע"מ שאני הוא יוסף מעיר פ' ואח"כ נמצא שהוא אינו יוסף מעיר פלוני אלא הוא אדם אחר והוא שמעון מעיר פ' דבזה ודאי אינה מקודשת דהא ודאי יש קפידא מאדם לאדם אפילו בשניהם שווים והיא לא נתרצית להתקדש אלא ליוסף מעיר פ' וחלוקה זו לא נזכר כלל בתוספתא אמנם אם אמר ע"מ שאני יוסף ונמצא יוסף ושמעון ה"ז מקודשת פי' שנתן לה סימן שהוא יוסף מעיר פ' ונקרא שם יוסף ואח"כ נמצא שלפעמים נקרא בעירו בשם יוסף ולפעמים נקרא שם בשם שמעון [ופי' זה מוכרח לכל הגירסות דא"א לפרש שנקרא שם בשני השמות יחד כגון יוסף שמעון דא"כ הוה כמו שנקרא שם אחר וכן לענין גט קיי"ל דאם אחד נקרא בשני שמות יחד ונכתב בגט שם אחד לא הוה גט כלל דזה הוה כמו שנכתב שם אחר כיון דלא נקרא כלל בשם אחד לבד. ועיין ולכך אף דאמר לה אני מקדשך ע"מ שאני יוסף מעיר פ' מ"מ הוה קדושין כיון דזה אמת שבעירו נקרא לפעמים בשם יוסף. אף שלפעמים נקרא נמי בשם שמעון בעירו מ"מ לא הטעה אותה בזה שאמר שאני יוסף מעיר פ' אבל אם אמר ע"מ שאני אינו אלא יוסף ונמצא יוסף ושמעון אינה מקודשת כיון דנתן לה סימן שבעירו אינו נקרא אלא רק יוסף בלבד ולא נקרא כלל אף לפעמים בשם שמעון ועתה נמצא שבעירו הוא נקרא לפעמים בשם שמעון א"כ הרי הוא אדם אחר לא כפי מה שאמר לה לכך אינה מקודשת כיון דלאדם זה לא נתרצית להתקדש ונראה דאף לפי הגירסא ששמי יוסף נמי י"ל שהוא לסימן מי הוא ואח"כ נמצא שאינו נקרא כן א"כ הוא איש אחר:
מ"מ נ"ל דלדברי הרשב"א והרא"ש ע"כ צ"ל דתנאי ע"מ שאני כהן או ע"מ שאני עשיר ל"ד לכל תנאים דאל"כ מאי נ"מ אם יש בזה קפידא או לא הא בכל תנאים דוקא היכא שמתנה בדבר שא"א לקיימו כגון בע"מ שתעלי לרקיע הוא דאמרינן דהמעשה, קיים אבל אם אמר ע"מ שתזרוק צרור לים ודאי דכ"ז שלא קיים התנאי לא הוה קדושין אע"ג דקיום התנאי אינו קפידא כלל אע"כ דתנאי זה ל"ד לכל התנאים וכן מצאתי בקו"א של המקנה (בסי' ל"ח סעי' כ"ד) דכתב וז"ל אמנם הנלע"ד דכל הני ע"מ שהוא כהן וכיוצא בהן לא הוה תנאי ממש ואפי' הפוסקים הסוברים דבע"מ ומעכשיו בעינן תנאי כפול וכל דיני תנאי מ"מ בהני תנאים שהוא מכיר בהן ומטעה אותה אינו אלא כמפליגה בדברים ולא מטעם תנאי הקדושין בטלין אלא מטעם שהטעה אותה כו' ונראה דמטעם זה אמרו בירושלמי דבכל הני תנאים איכא קצת קפידא אבל היכא דליכא שום קפידא מודים רבנן ולכאורה אין בזה טעם כיון דהתנה בפירוש כן אבל לפמש"פ דאינו מדין תנאי כיון שהוא מכיר בו אלא מדין טעות א"כ במקום דליכא קפידא אין כאן טעות כיון דלא איכפת לה כו' עכ"ל ות"ל שהנחני בדרך אמת ולפ"ז נ"ל ברור כפי מש"ל דאף אם היה גילוי דעת בלבד שע"מ שהוא כהן או עשיר הוא רוצה לקדשה וקדשה סתם ואח"כ נמצא שאינו כן הוה קדושי טעות כיון דלא בעינן בזה תנאי כלל א"כ סגי נמי בגילוי דעת וכיון דשתקה ולא מיחתה ואמרה דרצונה להתקדש בכל אופן א"כ זה הוה גילוי דעת דרצונה להתקדש לו דוקא על אופן שהוא כהן לכך אינה מקודשת וזה הוה כאלו היה גילוי דעת ממנה מקודם שרצונה להתקדש לו מפני שהוא כהן והוא הטעה, אותה בזה ואמר שהוא כהן וקדשה דאינה מקודשת כמש"ל בדברי הר"ן דאם גלה דעתו שהוא רוצה לקדשה מפני שהיא כהנת והיא הטעה אותו דאינה מקודשת כנ"ל ברור בכ"ז:
אמנם מצאתי בתשו' ח"ס (חלק א"ע סי' פ"ב) דאתא עובדא לידו באחד שהטעה את האשה דאמר שהוא עשיר ונמצא שהוא עני כו' וכתב דבכמה ענינים אזלינן בתר דברים שבלב וגילוי דעת בעלמא סגי ולכאורה נראה דקדושי אשה אחד מהם כדמשמע מלישנא דמתני' המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו' הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו משמע דוקא שלא אמרה ולא גלה דעתה בשום פעם לומר שהיא כהנת או עשירה אלא לכאורה ממתני' דקדושין ע"מ שאני עשיר יש לדייק איפכא דוקא שאמר ע"מ אבל גילוי דעת לא מהני משום דהוה דברים שבלב ומריש הוה אמינא לחלק בין איש המקדש לאשה המתקדשת מפני שאשה בכל דהו ניחא לה אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן אלא דלכך נקט ע"מ שאני כהן משום סיפא דמתני' אע"ג דאמרה בלבה היתה להתקדש לו אינה מקודשת וזה דוקא באומר ע"מ אבל אי ליכא רק גילוי דעת אתי דברים שבלב דידה ומבטל אינך דברים שבלב אך מסיים שם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכשיבא לפנינו נחכים בזה כי בתשב"ץ (ח"א סי' ק"ל) מצאתי להדיא נגד זה ובנידון שלפנינו אין צריכין לכל זה עכת"ד יעי"ש. ועיינתי בתשב"ץ ולכאורה נראה מדבריו שם דסובר דדוקא שהתנה להדיא בשעת מסירת הקדושין ע"מ שאני עשיר אז הקדושין בעלין אבל בגילוי דעת לבד לא סגי לבטל הקדושין ודלא כדברי הר"ן דסובר דהכא סגי בגילוי דעת לבד. ועלה בדעתי לומר דפלוגתתם תלוי בזה במאי דפליגי הראשונים בגיטין (מה.) דהנה הר"ן בחידושיו כתב וז"ל וכ"ת וכי כפלי בכה"ג לר"מ מאי הוה והא איהו מתנאי ברוב"ג גמר וכיון שכן נבעי תנאי גמור כי התם כי היכי דבעינן כפילא י"ל דכי בעינן תנאי גמור ה"מ בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו כתנאי בגוב"ר אבל מגרש ע"ד מה שעבר בגילוי דעת בלחוד מפסיל אלא דכיון דלית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בעי כפילא כו' עכ"ל והנה דברי הר"ן הללו נובעין הם מדברי הרמב"ן בחידושיו כאשר יראה המעיין אלא שחסר שם קצת בלשון. וכן הרשב"א בקדושין הביא דברי הרמב"ן דסובר דגבי מוציא משום ש"ר לא בעי תנאי וסגי בגילוי דעת לבד וכן נראה שהיא דעת הריטב"א בקדושין. ולדעתם ודאי הוא הדין מקדש על דעת מה שעבר דהיינו מקדש על מנת שאין בה נדרים או מומין סגי בגילוי דעת לחוד שהוא מקפיד על זה [ולר' מאיר בעי כפילא למלתא]. אמנם שיטת התוס' והרשב"א והרא"ש שם בגיטין דאף מוציא משום ש"ר בעי דוקא תנאי ממש אבל בגילוי דעת לחוד לא סגי:
ולכך ס"ל דאף דגלה דעתו דמחמת ש"ר הוא מוציאה מ"מ לא הוה אלא לעז בעלמא אם אין הש"ר אמת ולדעתם ה"ה גבי המקדש ע"מ שאין בה נדרים או מומין לא סגי בגילוי דעת לחוד אלא בעי תנאי מפורש. וע"כ היה נ"ל דה"ה גבי מקדש ע"מ שאני כהן או עשיר תלוי בפלוגתת הראשונים הנ"ל דלפי דעת הרמב"ן והעומדים בשיטתו סגי בגילוי דעת לבד ולפי שיטת התוס' והרשב"א והרא"ש בעי תנאי גמור:
אבל אח"כ התבוננתי וראיתי דזה דבר שא"א לומר כלל דגבי ע"מ שאני כהן בעי דוקא תנאי וכן גבי אם הטעתו ואמרה שהיא כהנת דלבעי דוקא תנאי כמבואר שם בדברי התשב"ץ דאינו מחלק בין איש המקדש לאשה המתקדשת דא"כ לפי"ז א"א ליישב כלל המשנה דקאמר מפני שלא הטעתו דמשמע להדיא דכל היכא שהטעתו בטל הקדושין. אבל אם נאמר כדברי הר"ן דאף בגילוי דעת לבד סגי א"ש המשנה דמה דקאמר מפני שלא הטעתו כמש"ל דהיכא שהיא לא הטעתו אלא הוא הטעה א"ע לא סגי בגילוי דעתו לבד שהוא רוצה בכהנת אם לא שהתנה בהדיא אבל היכא שהיא הטעתו אז סגי בגילוי דעתו לבד וכמש"ל בשם המהרי"ט ונ"ל יותר לדחוק בדברי התשב"ץ משום דשם לא היה גילוי דעת ממנה שלכך רצונה להתקדש לו מפני שהוא עשיר לכך קאמר התשב"ץ כיון שהוא לא התנה עמה להדיא שע"מ כן הוא מקדש אותה זה הוה דברים שבלב והוה כמו כסבור הייתי שהיא כהנת יעו"ש.
אך זה ודאי דהתשב"ץ חולק על דברי הגאון בעל עצמות יוסף דס"ל דאף בלא גילוי דעת ממנה כיון שהוא העעה אותה נמי בטל הקדושין וכן הבאתי למעלה דגם הר"ן לא ס"ל כותי'. והחילוק דמפני מה גבי ע"מ שאני כהן לא בעי תנאי וסגי בגילוי דעת לבד לכו"ע וגבי ע"מ שאין עליה נדרים או מומין אי בעי תנאי או לא. בזה פליגי הראשונים הוא משום דגבי ע"מ שאני כהן התנה על עצמו והוא יודע שאינו כן א"כ אין זה מדין תנאי רק מדין קדושי טעות לשיטת הרשב"א והרא"ש. אבל גבי ע"מ שאין עליה נדרים או מומין התנה עליה והוא אינו יודע אם כן הוא או לא לכך בעי תנאי גמור לשיטת הני ראשונים וה"ה אם התנה עליה ע"מ שאת כהנת והיא לא אמרה לו כלל מאי היא דינה כמו שהתנה עליה ע"מ שאין עליה נדרים וגם לענין תנאי כפול נמי נ"מ בין ע"מ שאני כהן לבין ע"מ שאת כהנת ועיין במקנה בקו"א שהניח שם בצ"ע דאמאי לא הזכירו זאת הפוסקים ונפלאתי עליו דהאיך לא העיר דלפי כמה שיטות הראשונים גם גבי ע"מ שאת כהנת לא בעי תנאי גמור וסגי בגילוי דעת לחוד א"כ כ"ש דלא בעינן כל דיני תנאים. ולפי שיטתם אין צריך לחלק בין אם התנה ע"ע בדבר שהוא יודע שאינו כן בין מתנה עליה אלא בכל דבר אם זהו דבר שיש בו קפידא סגי בגילוי דעת לבד שהוא מקפיד ע"ז. ואם הוא דבר שאין בו קפידא דוקא כשהתנה א"כ בעי בזה כל דיני תנאי והר"ן אזיל בשיטת הראשונים דאין חילוק בין התנה ע"ע ובין התנה על אחרים לכך סובר דלפי מאי דקיי"ל כרבנן דאם הטעה לשבח נמי אינה מקודשת בטל הקדושין מטעם התנאי אפי' בדבר שאין בו קפידא אפילו התנה ע"ע והוא יודע שאינו כן מ"מ מיקרי זה תנאי אבל דעת הרשב"א והרא"ש הוא לחלק בין התנה על עצמו ובין התנה על אחרים דאם התנה על אחרים בעי דוקא תנאי ולא סגי בגילוי דעת לבד ואם התנה ע"ע סגי בגילוי דעת לבד מטעם קפידא ואף אם התנה להדיא בשעת הקדושין מ"מ כיון שאין בזה קפידא לא חיישינן לזה שאין זה מדרך התנאי וכמש"כ המקנה:
גם מה שכתב המקנה שם לישב קושית הר"ן בכתובות דאמאי אם אמרה בלבה היה להתקדש לו לא מהני הא יכולה למחול התנאי וכתב דלפי מאי שביאר דגבי ע"מ שאני כהן הוא מטעם קדושי טעות א"ש דלא מהני מחילה אלא בתנאי דממילא הקדושין קיימין אבל בקדושי טעות דלאו כלום הוא לא שייך ביה מחילה לפע"ד דבריו תמוהין דהא לפי שיטת הני ראשונים והוא שיטת הר"ן ג"כ גבי המוציא אשתו משום ש"ר דסגי בגילוי דעת לבד לבטל הגט כ"ש הכא גבי המקדש ע"מ שאין עליה נדרים או מומין דודאי סגי בגילוי דעת לבד דקפיד ע"ז ובטלי הקדושין מטעם קדושי טעות ולא מטעם התנאי. ואפ"ה אמרינן שם דמהני מחילה דאח"כ שאם לא קפיד ע"ז מהני הקדושין למפרע:
ועתה נשובה לבאר בנ"ד שהוא דרש וחקר אחריה בת מי היא ולא נשא אותה בסתם עד שחקר ודרש אצלה והיא הטעתו שאמרה לו שהיא בת איש פ' ובאמת לא כן הוא וגם אסורה עליו באיסור שניות לעריות א"כ יש לבטל הקדושין בזה שהטעתו מטעם קדושי טעות לבד טענת מום דאיסור לא מיבעי' לפי דעת הגאון בעל עצ"י דס"ל דכל היכא שהיא הטעתו ואמרה לו שהיא כהנת דבטל הקדושין דודאי על סמך זה סמך וקדשה דודאי בטלי הקדושין בנ"ד. ואפי' לפי מש"כ דדעת הר"ן והתשב"ץ הוא דדוקא היכא שהיה גילוי דעת מקודם שהוא מקדשה מפני שהיא כהנת אז בטל הקדושין היכא שהיא הטעתו וכן נראה דזהו דעת רש"י במשנה שם למי שמדקדק היטיב בדבריו] מ"מ נראה כיון דהוא דרש וחקר אחריה ולא נשא אותה בסתם א"כ הרי גלה דעתו להדיא שאינו רוצה לישא אשה מי שתהיה וכיון שהיא הטעתו ואמרה לו שהיא בת איש אחד ובאמת הוא אינו כן וגם אסורה עליו באיסור שניות לעריות. א"כ אין לך קדושי טעות גדול מזה וכן נראה בעובדא דהנו"ב אם הוא דרש וחקר אחריה אם היא אלמנה או לא והיא הטעתו דהוי קדושי טעות כיון דהוא דרש וחקר אחריה אם היא אלמנה או לא א"כ הרי גילה דעתו להדיא שהוא נושא אותה מפני שהיא מותרת לו שהיא אלמנה. וכיון שהיא הטעתו אין לך קדושי טעות גדול מזה.
אך מה שיש לבאר עוד בנ"ד דלכאורה אף שהיה גילוי דעת בזה מ"מ הא לא כפלי למלתא שיאמר דאם אינו כך אינה רוצה לישא אותה ולר"מ בעינן כפלי למלתא כמבואר שם (בגיטין מו:) דלר"מ בעינן כפלי למלתא אף במקום דסגי בגילוי דעת לחוד ויעו"ש בחידושי הר"ן וכמה פוסקים הא פסקו כר"מ. מ"מ נראה דאין לחוש לזה חדא דהא דעת הר"ן הוא [בקדושין] בלישנא קמא דהכא לא בעינן כפלי למלתא אף לר"מ ועיין במהרי"ט שם שמישב דברי הר"ן מה שקשה עליו לכאורה מגיטין וז"ל איכא למידק ללישנא קמא מה בין זו להא דאמרינן בפ' השולח דאמר לה משום נדר אני מוציאך משום ש"ר אני מוציאך דלא יחזור ואוקמא רבא דכפלי לתנאי' אבל סיפא דמשום אילונית יחזור דלא כפלי לתנאי' ואפי' לעז ליכא וי"ל דבשלמא כשאמרה אני כהנת הימוני הימנה ולא נסתפק כלל ולא נחית אדעתי' לומר שהיא משקרת דמלתא דעבידא לגלויי הלכך לא היה מקום לתנאי אבל גבי ש"ר מי לא אפשר שאינו וכן בנדר מי לא אפשר שימצא פתח לנדריה כו' עכ"ל ועוד דהא דעת הרמב"ם הוא אף דפסק כר"מ בזה דבעינן תנאי כפול בכ"מ מ"מ בגילוי דעתו דהיינו גבי מוציא אשתו משום ש"ר פסק להדיא דלא בעינן כפלי למלתא וכן ביאר הגר"א בא"ע סי' יו"ד ס"ג דעת הרמב"ם ובפרט דכמה פוסקים פסקו דלא כר"מ וס"ל דלא בעינן תנאי כפול כלל מה"ד רק לחומרא בעלמא בלבד בגיטין וקדושין ולכך גבי דיני ממונות לא בעינן תנאי כפול כלל א"כ ודאי נראה דבגילוי דעת כזה ודאי יש לסמוך על לישנא קמא דהר"ן דהכא לא בעינן כפילא למלתא וא"כ בטל הקדושין מטעם כיון שהיא הטעתו וגם היה גילוי דעת מקודם כמש"כ:
אולם לכאורה יש לפקפק ע"ז כיון שהגילוי דעת מה שחקר ודרש אחריה היה מקודם ולא בשעת הקדושין והא אמרינן שם (מט:) גבי האי דזבין לנכסי' ע"מ למיסק לארעא דישראל כיון דבעידנא דזבין לא אמר כלום הוה דברים שבלב ולא הוה דברים אלמא דאע"ג דהיכא דמהני גילוי דעת מ"מ בעינן הגילוי דעת בשעת גמר המעשה אבל באמת נ"ל דהכא ל"ד לכל גילוי דעת דבעי הגילוי דעת בשעת גמר המעשה. אבל הכא סגי בגילוי דעת אף מקודם שהוא אינו מתרצה לישא בכל אופן שיהיה וכיון שחקר ודרש אצלה והיא הטעה אותו א"כ לא היה לו לגלות דעתו בשעת גמר הקדושין וסמך ע"ז שבודאי היא אמרה אמת ולא משקרא במלתא דעבידא לגלויי וראי' לזה מדברי מהר"א ן' ששון שהביאו הש"ך בחו"מ (סי' קכ"ו ס"ק מ"ג) לשיטת הרמב"ן דס"ל גם אם המחה במעמד שלשתן שהמלוה סבר שהוא עשיר ואח"כ נמצא שהיה עני באותה שעה מ"מ פטור הלוה אם לא שהיה ערמה בדבר והרמב"ן למד זאת מהירושלמי על משנה זו דקדושין דמדמי זאת לקדושי אשה יעו"ש מ"מ כתב המהר"א ן' ששון דהיכא דהמלוה שאל עליו ואמר שהוא עשיר חייב הלוה משום דכל פטור הרמב"ן משום דהו"ל נשאל עליו אם הוא עשיר או לא אבל היכא דשאל עליו אם הוא עשיר והטעו אותו דודאי חייב הלוה אף לדברי הרמב"ן. א"כ ה"ה גבי קדושין היכא דהוא דרש אחריה אם היא עשירה או לא והטעה אותו בטל הקדושין אלמא דלא בעינן גילוי דעת בזה בשעת גמר קדושין ממש אלא רק גילוי דעת אף מקודם שהוא אינו מתרצה בכל אופן וכיון דהיא הטעתו בטלי הקדושין כנ"ל:
ועוד אפשר לומר דבנ"ד ובנידון דהנו"ב כו"ע מודים לדברי הגאון בעל עצמות יוסף דאין צריך לגילוי דעת בזה. כיון דהיא הטעתו בדבר שא"א לדור עמה כלל אין לך אומדנא גדולה מזו שאלו לא הטעתו וסבר שהיא מותרת לו לא היה נושאה וסתמא כפירושו דכן מצינו דכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בפ"ק דנדה דבאילונית כיון שהוא יכול לקיימה אילונית אם רוצה לכך דוקא אם אמר לה מפני כך אני מוציאך הוא שאינו יכול לחזור דמצי לקלקלה אבל ברואה דם מ"ת כיון שאינו יכול לשמש עמה כלל סתמא כפירושו דמשום זה מגרשה עכ"ל אלמא היכא דמוכח מן הסתם דעתו הוה כמפרש להדיא דבריו. א"כ ה"נ אף שלא גלה דעתו להדיא לומר דמשום שהיא אלמנה נושא אותה לאשה מ"מ סתמא כפירושו דאלו היתה אומרת לו שהיא גרושה לא היה רוצה לישא אותה באיסור א"כ לפי"ז אפי' לא חקר ממנה מה היא רק שסמך ע"ז שהחזיקה עצמה אלמנה וקדשה וכנסה נמי בטל הקדושין מטעם שהיא הטעתו וכן בנ"ד אף אי נימא שלא גלה דעתו להדיא דמפני שהיא זרה אצלו ע"כ כונסה נמי הוה סתמא כפירושו ובעל הקדושין מטעם שהיא הטעתו אף בלא טעמא דמום דאיסור כנ"ל בזה:
סימן ג
עוד צריך לבאר בנדון דהנו"כ ובנ"ד אם כא עליה אם צריכה נט מה"ד מטעם דאין אדם עושה בב"ז. כמו אם הטעתו בשאר מומין או קדשה על תנאי דקיי"ל דאם כא עליה צריכה גט. או לא:
הנה בנדון דהנו"ב לכאורה נראה פשוט דליכא למימר אין אדם עושה בב"ז כיון דאם יבעול לשם קדושין יהיה חמור איסורו דיתחייב נמי משום לא יקח וכשיבעול שלא לשם קדושין לא יתחייב אלא משום לא יחלל לבד ודאי דלא אמרינן בכה"ג אין אדם עושה בב"ז וכ"כ הב"ש (בסי' קמ"ט סק"ב) דאם נשאת לאחר וגירשה לא חיישינן לקדושין כיון דחייב מלקות אם קדשה ובעל אע"ג דבביאה נמי הוא עושה איסור מ"מ בקדשה חייב מלקות לא חיישינן לקדושין וכ"כ בש"ג פ' מ"ש (דף תקפ"ט) עכ"ל. אך יש לדקדק ע"ז דהא בגיטין (פא.) פליגי ב"ש וב"ה במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דב"ש סברי אינה צריכה גט שני וב"ה סברי דצריכה גט שני וקאמר עלה בירושלמי [הובא בתוס' שם ד"ה ב"ש (עט:)] אמר ר"י בר בון ב"ש כדעתיהן וב"ה כדעתיהן ב"ש דאינון אמרין לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערוה אינון דאמרין מזוהמת היא מלפניו ואינו חשוד עליה לפיכך אינה צריכה ממנה גט שני. ב"ה דאינון אמרין אפי' הקדיחו תבשילו אינון דאמרין אינה מזוהמת מלפניו והוא חשוד עליה כו' עכ"ל הירושלמי ונראה מדברי הירושלמי מדקאמר ואינו חשוד עליה דמוקי פלוגתייהו בשלא ראינו דנבעלה אבל היכא דראינו שבא עליה גם ב"ש מודים דחוששין שמא בא עליה לשם קדושין אע"ג דגרשה משום דבר ערוה ואסורה עליו וא"כ קשה טובא דהא מחזיר גרושתו ומחזיר סוטתו מחד קרא נפקא לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה וא"כ כמו שאינו לוקה משום מחזיר גרושתו אלא דוקא ע"י קדושין. ה"ה נמי במחזיר סוטתו אינו חייב אלא ע"י קדושין ולפי"ז אפי' בראינו שנבעלה אין לחוש שמא לשם קדושין בעל כיון דאז יהי' חמיר איסורו דחייב מלקות:
ועלה בדעתי לישב לפי מה שאבאר בס"ד (בסי' וא"ו) דרוב הראשונים סוברים דאשת כהן שנאנסה תחת בעלה אף למ"ד באונס מקרי זונה אינו חייב אלא משום לא יחלל ולא משום לא יקח אע"ג דהביאה היא ע"י קדושין כיון דהקדושין היו בהיתר והא דמחייב רבא בקדש ובעל משום לא יקח הוא היכא שקידשה באיסור וכשבעל אח"כ חייב על הקדושין למפרע שהיה באיסור א"כ במחזיר גרושתו נמי דלכו"ע בעל ולא קידש אינו לוקה דדרך לקוחין אסרה תורה. ג"כ עיקר חיובא הוא על הקדושין כיון דהקדושין היו באיסור ולפי"ז ע"כ סוטה ל"ד למחזיר גרושתו אף דגמרינן מחד קרא דגבי סוטה חזינן דרבי רחמנא מאשר הוטמאה דאם זינתה תחת בעלה חייב עלה אף שהקדושין היו בהיתר אלמא דעיקר החיוב גבי סוטה הוא משום הביאה וא"כ אם בא עליה אף לאחר שגרשה נמי חייב אף בלא קדושין והשתא א"ש דברי הירושלמי ולא קשה על הש"ג ועל הב"ש דהתם גבי מחזיר גרושתו הקדושין מוסיפין עליו החיוב ולכך לא חיישינן שמא בעל לשם קדושין:
אבל לאחר העיון ראיתי דז"א דגם גבי סוטה אם בא עליה לאחר שגרשה ולא קדשה אינו חייב לכו"ע וכן מוכח מדברי התוס' יבמות (מט:) ד"ה סוטה דכתבו שם וז"ל ואומר ר"י דגרס וכן ברוב ספרים סוטה נמי הא כתיב בה הויה ותפסי בה קדושין. פירש שגרשה ומחזירה והויה דכתיב בה היינו קרא להיות לו לאשה דמוקמינן בפ"ק לרבות סוטה ובפ"י יוחסין נמי משמע דלהיות לו משמע לשון הויה דקאמר ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאין לוקה דרך הויה אסרה תורה עכ"ל אלמא דס"ל לר"י דלר"ע עיקר הקרא דהויה קאי על סוטה לבד דגבי מחזיר גרושתו ס"ל לר"ע בהדיא דלא תפסי בה קדושין ובאמת התוס' בקדושין (סח.) ד"ה הכל הקשו על פי' ר"י וכתבו כיון דעיקר קרא במחזיר גרושתו כתיב ואפ"ה אמר ר"ע דמחזיר גרושתו לא תפסי בה קדושין כו' ובמחזיר סוטתו דלא אתיא אלא מדרשא אמר דתפסי בה קדושין כו' עכ"ל מ"מ נראה מדבריהם דלכו"ע קאי הקרא דלהיות לו נמי אסוטה וא"כ א"א לומר דבסוטה יהיה חייב לאחר שגרשה על ביאה בלא קדושין:
ע"כ נ"ל לאמר דגבי מחזיר גרושתו דבעינן קידש ובעל כו"ע מודים דעיקר חיוב הוא על הביאה ולא על הקדושין רק שאינו חייב על הביאה עד שתהי' ע"י קדושין ואף שהקדושין היו בהיתר [בשוגג] ול"ד ללאו דלא יקח גבי כ"ג באלמנה. דעיקר החיוב הוא על הקדושין אף לרבא [לדברי הראשונים] שאני התם דכתיב קרא לא יקח דעיקר לאו הוא על הקדושין ובאמת לאביי חייב על הקדושין לבד אף בלא ביאה וא"כ לרבא דפליג עליו וסובר דאינו חייב על הקדושין לבד בלא ביאה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מ"ט לא יקח משום לא יחלל ואינו חייב עד שיבעול אותה דאז אהני מעשיו כמ"ש הריטב"א שם. מ"מ לא נפיק הקרא ממשמעותו דמשמע דעיקר האזהרה הוא על הקדושין. משא"כ גבי מחזיר גרושתו כתב קרא להיות לו לאשה דמשמע דרך אישות דהיינו ביאה כמ"ש התוס' בקדושין (עח.) ד"ה מ"ט א"כ אמרינן דעיקר האזהרה הוא על הביאה רק שלא חייבתו התורה אלא ע"י קדושין. ולפי"ז שפיר י"ל דגם בסוטה אינו חייב אלא ע"י קדושין והא דחייב עליה ג"כ עד שלא גירשה הוא משום דהיה ע"י קדושין ולא איכפת לן הא דהקדושין היו בהיתר כיון דעיקר החיוב הוא על הביאה:
והנה ראיתי להכ"מ (בפי"א מה"ג הי"ד) שכתב וז"ל ויש מי שתירץ דברי רבינו שמש"כ כאן רבינו שלוקה עליה היינו דוקא שגירשה והחזירה ואח"כ בא עליה כגון מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר וזו אם גירשה והחזירה אע"פ שלא נתקדשה לאחר לוקה עליה דכי אמרינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה הנסתרת ארישא דקרא קאי וכתב לה ספר כריתות וגו' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם היתה לאיש אחר וכן אעפ"י שלא היתה לאיש אחר אם הוטמאה תחתיו וגרשה לא יוכל לשוב לקחתה והשתא ניחא שאין זה לאו שבכללות שאין כאן אלא לאו אחד שלא להחזיר גרושתו אם היתה לאיש אחר או אם הוטמאה תחתיו וניחא נמי שלא מנאה בפי"ט מה' סנהדרין שאין כאן אלא לאו אחד ובפ"א מהא"ב מיירי שבא עליה ולא החזירה ומ"ה אינו לוקה אם אינו כהן עכ"ל ונפלאתי על מרן הכ"מ ז"ל דהאיך אפשר לומר דבר זר כזה בדברי רבינו שסובר דקרא דאחרי אשר הוטמאה דמרבינן מיני' סוטה שנסתרה הוא דוקא לאחר שגירשה והחזירה א"כ האיך יפרש דברי הגמרא סוטה (ז.) דאיתא שם בהדיא ר"י אומר בעלה נאמן מק"ו ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן סוטה שהיא בלאו לא כ"ש והתם הא איירי קודם שגירשה ואעפ"כ קאמר שהיא בלאו. ואף שלכאורה קושיא זאת בלא"ה קשה על דברי הרמב"ם והתוס' בכמה מקומות דסוברים דסוטה ספק אינו אלא בעשה דהוטמאה והכא קאמר הגמרא שהיא בלאו מ"מ אפשר לישב זאת דכיון דעיקר האיסור של סוטה אם זינתה ודאי היא בלאו אף שעתה הוא עדיין בספק מ"מ קריא הגמרא איסורה איסור לאו משום דעצם האיסור הוא איסור לאו אבל לפי דברי הכ"מ ודאי קשה טובא דהא אפי' בסוטה ודאי כ"ז שלא גירשה אין כאן לאו לדעתו. ואיך קריא לי' הגמרא איסור לאו ועוד קשה לפ"ד הגמרא דיבמות (נ"ו:) דקאמר שם אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה אלמא להדיא דהלאו של אשר הוטמאה הוא בלא גירשה וכן מוכח בכ"מ ואכמ"ל. לכן נ"ל עיקר כמ"ש דהלאו של מחזיר גרושתו וסוטה הוא עיקר קאי על הביאה שלא לבוא דרך אישות על גרושתו אם היתה לאיש אחר. ולא לבוא דרך אישות על אשתו אם הוטמאה תחתיו [והא דמשמע מהרמב"ם בפ"א מהא"ב דישראל אינו לוקה על לאו של הוטמאה. עיין בספר דברי אמת (ע"ד) מ"ש שם דהרמב"ם נמשך אחר לשון הירושלמי יעו"ש מ"ש באריכות כי דבריו ברורים הם דודאי גם הרמב"ם מודה דלוקה על לאו של סוטה] אבל זה ודאי ברור דגם במחזיר גרושתו אינו חייב על ביאתו אלא שיהי' דוקא ע"י קדושין א"כ הדקל"ד מהירושלמי לדין הש"ג והב"ש:
ומחמת זה נ"ל דסובר הירושלמי דהא דקאמר ב"ש לא יגרש אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר לאו ערוה ממש קאמר אלא כל שהיא פרוצה ביותר קריא לה דבר ערוה וכן איתא בירושלמי להדיא בריש סוטה דקאמר שם אמר רבי לעזר בן ר' יוסי קומי ר' יסא אתיא דר"א כב"ש דב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר מצאו בה דברים כעורים לפום כן הוא אומר חובה והא תניא משום ב"ש אין לי אלא היוצאת משום ערוה מנין היוצאת משום דראשה פרועה וצדדיה מפורמים וזרועותי' חלוצות ת"ל כי מצא בה ערות דבר אמר ר' מנא קיימת כאן בעדים כאן שלא בעדים ע"כ [הובא בתוס' ריש סוטה] ולפי"ז כיון דאין כאן דבר ערוה ממש אין בזה איסור לאו דמחזיר סוטתו ואפי' איסור עשה אין כאן כיון דלא נאסרה ע"י קינוי וסתירה ולהכי אם ראינו שנבעלה ודאי חיישינן שבא עליה לשם קדושין משום דאין אדם עושה בב"ז אבל אם לא ראינו שנבעלה אינו חשוד עליה כיון שגרשה משום פריצותא מזוהמת היא בעיניו אמנם ראיתי לבעל פ"מ שפי' על הא דאיתא בירושלמי שילהי גיטין והא תני ב"ש אומרים אין לי אלא היוצאת משום ערוה בלבד ומנין היוצאת וראשה פרועה כו' ת"ל כי מצא בה ערות דבר דתרי תנאי אליבא דב"ש דתנא דמתני' סובר דאינו יכול לגרשה אא"כ מצא בה דבר ערוה ממש. ומביא ראי' לזה מדפריך הירושלמי שם על דברי ב"ש ל"ל קרא דלא יוכל גו' ומשני לעבור עליו בשני לאוין כפי' התוס' (צ.) ד"ה מה להלן והאי קושיא לא קאי אלא לתנא דמתני' דלא משתעי הקרא אלא בערוה ממש דאי לתנא דברייתא לא קשה מידי ולפי"ז תנא דמתני' סובר דהא דקאמר ב"ש ערות דבר היא ערוה ממש היינו שיש עדים שזינתה:
אבל לפ"ד דברי הירושלמי לפי גירסת התוס' שלפנינו לעבור עליו בשני לאוין צע"ג. לפי דעת הרמב"ם דלא מנה לאו דמחזיר סוטתו בלאו בפ"ע אלא כלל אותו בלאו דמחזיר גרושתו משום דס"ל כיון דהתורה כולל אותם בלאו אחד אין לוקין אלא משום לאו אחד ואף היכא שיש עליה שני האיסורים וכה"ג פסק הרמב"ם (בהק"פ פ"ח ה"ד) לענין נא ומבושל. דאף שעל כל אחד בפ"ע לוקה מ"מ אם אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת ומשום דכלל אותם התורה בלאו אחד (וכן במנין הלאוין מנה אותם בלאו אחד] וא"כ האיך נוכל לומר לעבור עליו בשני לאוין הא אינו לוקה אלא אחת ואפי' לדעת הרמב"ן דמנה הלאו שבא על סוטתו בלאו בפני עצמו ואזיל בשיטתו דדעתו בשורש ט' דגם נא ומבושל חשיב כל אחד לאו בפ"ע ולוקה ב' אפי' אם אכל שניהם כאחת והפלוגתא דאביי ורבא בלאו שבכללות מוקי דקאי על לאו דכי אם צלי אש יעו"ש. מ"מ לענין לעבור בשני לאוין גבי סוטה ומחזיר גרושתו לא מצינן למימר דהא אין איסור חל על איסור בלא כולל ומוסיף ואיך חל איסור מחזיר גרושתו על איסור סוטה אך קושיא זו אפשר לישב ולומר דהירושלמי ס"ל דב"ש ס"ל דאיסור חל ט"א אפי' בלא כולל ומוסיף וכן יש תנא בחולין (קי"ד) דסובר דאחע"א אפי' בלא כולל ומוסיף דאיתא שם הפיגול והנותר והטמא שבישלן בחלב חייב ואמרינן שם דהאי תנא סובר איסור חל ע"א וכן יש להוכיח מגמרא דקדושין (ע"ז.) דאיכא תנא דסובר דאחע"א אפי' בלא כולל ומוסיף ואפי' אם לא יהי' חמור על קל. מדפריך שם הגמרא על הברייתא דאלמנה גרושה חללה זונה האי תנא מאי קסבר כו' יעו"ש ואף דלדברי רבא דיבמות (י"ג:) ע"כ ב"ש ס"ל דאין אחע"א מ"מ מהירושלמי אין ראי' דאולי ס"ל כטעמא דר"ש בן פזי שם א"כ לפי שיטת הרמב"ן יש לקיים גירסת הבעל פ"מ לעבור עליו בשני לאוין:
על כ"ז לפע"ד נראה עיקר הגירסא בירושלמי לעבור עליו בלאו וכן הוא הגירסא בחידושי הרשב"א בשילהי גיטין ועיין בתשו' הרשב"א (סי' תקנ"ז) דז"ל ועוד מסתבר לי דשמעי לה מדב"ש דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ואע"ג דיליף לה בגמרא בגז"ש כתיב הכא כי מצא בה וגו' וכתיב התם כו' מה להלן בעדים אף כאן בעדים. נראה דלאו בעדים ממש קאמר דא"כ למה הוצרך הכתוב לומר לא יוכל בעלה הראשון וגו' והלא אסורה לו וחייב לגרשה לכתחלה. ועוד דהא קאמרי לא יגרש אא"כ מצא בה. ואי בעדים ממש אדרבה בכי האי חייב לגרש בע"כ אלא ה"ק ב"ש כ"ז שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים מצוה לגרשה ולהוציא רשעה מתוך ביתו כו' עכ"ל ולכאורה דברי הרשב"א תמוהים דמקשה קושית הירושלמי ומתרץ דלא כהירושלמי אע"כ דהרשב"א גרס בירושלמי לעבור עליו בלאו ומפרש הירושלמי דלא כמו שפי' הפ"מ דפליגי ברייתא ומתני' אהדדי אלא סובר דלא פליגי. והמעיין שם בירושלמי יראה לעינים שחסר שם תירוץ על קושיתו שהתחיל להקשות והא תני ב"ש וחסר שם התירוץ שמתרץ בסוטה אמר ר' מנא קיימת כאן בעדים וכאן שלא בעדים דמתני' דמצא בה ערות דבר ממש אפי' מצא בעצמו ודברים מכוערים בעינן שיהי' דוקא עפ"י עדים וזהו כונת הירושלמי דכתב אם לאוסרה הרי כבר אסורה כיון דמצוה לגרשה אם מצא בה דברים מכוערים עפ"י עדים כ"ש שאסורה להנשא לכתחילה אלא הא מה אני מקיים לא ישוב לקחתה כדי ליתן עליה בלאו וא"כ תירוץ הרשב"א ותירץ הירושלמי בחדא מחתא מחתינהו וכן מצאתי בתשו' גאוני בתראי (סי' כ"ו) דכתבו שם להדיא דברייתא דשילהי גיטין דקאמר ר"מ דעוברת על דת משה מצוה מה"ת לגרשה כיון שהיא פרוצה ביותר כגון יוצאה וראשה פרועה כו' שנאמר כי מצא בה ערות דבר אתיא אליבא דכו"ע אפי' לב"ש דאמר לא יגרשה אא"כ מצא בה דבר ערוה לאו דבר ערוה ממש קאמר אלא כל דבר המרגיל ערוה כגון הנך דברייתא ואסתייע מהך ירושלמי דסוטה:
ויותר מבואר בדברי הב"ח בא"ע (סי' קע"ז) דאפי' גבי אונס יכול לגרשה בע"כ אם היא עוברת על דת משה אע"ג דלא מצא בה דבר ערוה ממש דפי' שם דברי הטור שכתב וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר יכול לגרשה. והקשה ע"ז הב"ח דמ"ש יכול לגרשה משמע דאם רוצה לקיימה רשאי הא כיון דאם נמצא בה דבר ערוה מחויב לגרשה. ופי' שם הב"ח דקאי בעוברת על דת דקיי"ל (בסי' קט"ו) דאין כופין אותו להוציאה אלא מצוה עליו שיוציאנה וכן בריש (סי' קי"ט) נמי כתב דאם נמצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה כו' משמע מצוה הוא אבל אין כופין וזאת היה דעתי במ"ש כאן יכול לגרשה עכ"ל ואף שדברי הב"ח צ"ע ואבאר בס"ד במק"א. מ"מ יש ללמוד מזה לכה"פ לענין דברי ב"ש אף בעוברת על דת משה. ואף שלכאורה נראה דגמרא דידן פליג על הברייתא דהירושלמי דהירושלמי סובר דלב"ש אתי הך דבר להורות דגם עוברת על דת משה יכול לגרשה. וגמרא דידן הא סובר דב"ש דרשי הך דבר ע"ז שצריכין עדים. ונראה דהגמרא למד זאת מהברייתא דהובא שם דקאמר ב"ה לב"ש הלא כבר נאמר דבר. א"ל ב"ש לב"ה והלא כבר נאמר ערוה אלמא דלא דרשי ב"ש הך דבר לעוברת על דת משה. אלא על ערוה גופא דבעי עדים מ"מ אפשר לומר דגמרא דידן נמי לא פליגא על הך דינא דיכול לגרשה לב"ש אף בעוברת על דת משה רק שסובר דלא ילפינן זה מדבר אלא ילפינן זה מערוה כיון שהם דברים המרגילים לערוה הוה כמו ערוה ממש וכן משמע בתשובת הרשב"א הנ"ל דכו"ע סוברים הך דינא ולית מאן דפליג ע"ז ולפי מה שכתבתי א"ש מה דס"ל להירושלמי דאם ראה שנבעלה כולי עלמא מודים דאין אדם עושה בב"ז כיון דאין אסורה עליו מה"ד ואין אנו יכולין לכופו לגרשה אם רוצה לדור עמה אמרינן דודאי כוון לקדשה בבעילתו כדי שלא יהא בב"ז וא"כ אין ראיה מדברי הירושלמי נגד הש"ג והב"ש:
אח"כ הראוני דהרדב"ז בח"ד (סי' רע"ז) כתב בזה דלא כדברי וז"ל ונלע"ד דבכי האי גונא צריכה גט שני דבין שראוהו שבעל כו' כל מאי דאפשר לו לתקן מתקן כו' דאי בעיל לה לשם זנות אית בה תרתי חדא בעילת זנות דכל שאר נשים ותו איסורא דידה דאחרי אשר הוטמאה ומשום הכי בעיל לשם קדושין לתקן שלא יהא בעילת זנות אלא בעילת איסור ואע"ג דעתיד הוא לגרשה השתא מיהא מתקן הוא ולא הוה בעילת זנות ומנא אמינא לה דטעמייהו דב"ש במתני' משום דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ מתני' איירי לב"ש במגרש משום ערות דבר וכיון שהיא מזוהמת לפניו לא יבא עליה כדפירשו בירושלמי ואוקימנא למתני' בגמרא דידן בשלא ראוה שנבעלה דאי בשראוה שנבעלה מה לי מן האירוסין מה לי מן הנשואין וקיי"ל כסתם מתני' לדעת רובן ככולן. אלמא בראוה שנבעלה מודו ב"ש דצריכה גט שני אע"ג דגרשה משום ערות דבר דכיון שבעל אינה מזוהמת לו ובעל לשם קדושין וכמו דכתיבנא כו' עכ"ל והנה מדברי הרדב"ז הללו מוכח להדיא דס"ל דמחזיר סוטתו חייב אף בלא קדושין אבל לפע"ד הדברים ברורים כמש"ל דמחזיר סוטתו אינו חייב אלא דוקא ע"י קדושין כדמוכח מדברי התוס' דיבמות. ומה שמביא ראיה מדאמרינן בלא ראוה שנבעלה פליגי כבר בארתי דלא מיירי בערוה ממש אלא בדבר שמרגילין לערוה לכך בראוה שנבעלה כו"ע מודים דאמרינן אין אדם עושה בב"ז ובזה נתישב ג"כ דברי הרשב"א בחידושיו דכתב שם דלפי מאי דאמרי' בראוה שנבעלה פליגי אם אדם עושה בב"ז או לא אזלי ב"ש וב"ה לשיטתייהו וס"ל לב"ש כיון שהוציאה מביתו מחמת דבר ערוה חזקה מזוהמת היא בפניו ואינו מחזירה והשתא ב"ז הוא דקא עביד יעו"ש ולכאורה קשה גם לדבריו דאמאי לא קאמר משום דאינו רוצה לעבור על איסור דמחזיר סוטתו אם יקדשה ע"כ עושה בב"ז ולפי מש"פ ניחא דמיירי דגרשה מחמת דבר המרגילין לערוה מ"מ כיון שהוציאה מחמת זה מזוהמת היא בפניו ואינו רוצה להחזירה לשם אישות אלא יצרו תקפו ורוצה לבעול אותה ב"ז אבל לפי מאי דאמרינן בלא ראוה שנבעלה פליגי ס"ל כדברי הירושלמי דבכה"ג שלא גרשה מחמת דבר ערוה ממש ודאי בעיל לשם קדושין אם ראוה שנבעלה [ויותר נ"ל דלפי מאי דמסקינן דבלא ראוה שנבעלה פליגי ופליגי בהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אין אנו צריכין למימר דב"ש וב"ה אזלי לשיטתייהו אף לשיטת הרשב"א אלא אף היכא שגרשה לא מחמת דבר ערוה אלא מדעתה דפלוגתא דב"ש וב"ה בלא יגרש אדם כו' הוא דוקא בע"כ] דס"ל לב"ש דעדי יחוד לא מהני לומר דהוה כעדי ביאה אלא דוקא היכא דהעדים יודעים שמתיחדים לשם ביאה] אבל היכא דגרשה מחמת דבר ערוה ממש ודאי דמי למחזיר גרושתו כיון דע"י קדושין יהא חמור איסורא לא חיישינן דבעיל לשם קדושין וכמש"כ:
ועוד נפלאתי על דברי הרדב"ז הללו דסותר דברי עצמו [אפי' לפי דעתו דס"ל דמחזיר סוטתו חייב אף בלא קדושין] דכתב בח"א סי' שנ"א וז"ל ומכאן אתה למד שהמתייחד עם גרושתו והיא בנדתה אינה צריכה גט דמה נפשך אם הוא זהיר בנדה הרי לא בעל ואם אינו זהיר בנדה כיון דלא חייש לאיסור כרת לא חייש לבעילת זנות ולא בעל לשם קדושין עכ"ל וגם המל"מ הביאו בה"ג (פ"י הי"ח) וכתב שם דדבריו נכונים וז"ל ול"ד למ"ש רבינו פ"ב מה' תמורה כו' דהתם משום שעשה שני איסורים לא נימא שעשה שלשה כיון שהם חלוקים אבל הכא שהוא בדבר אחד שבאותה ביאה עבר אאיסור נדה באותו דבר עצמו בודאי לא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותה ביאה שהוא בעילת זנות וק"ל עכ"ל א"כ אמאי בסוטה ס"ל דבראוה שנבעלה לכו"ע חוששין לקדושין ומשום דכל מה דאפשר לתקן מתקן א"כ גם בבעילת נדה אמאי לא נימא הכי דכל מה דאפשר לתקן מתקן ומתכוין לקדשה כדי שלא יהא בעילתו ב"ז:
ועלה בדעתי לומר דהרדב"ז ס"ל דוקא באיסור נדה כיון שהוא איסור חמור שיש בו כרת לכך כיון שהפקיר עצמו לעבור על איסור כרת לא אמרינן שחשש שלא יהא בב"ז כיון דהוא חשוד על ביאה זו בחמור שבו חשוד נמי על הקל שבו אבל גבי מחזיר סוטתו לא הוה איסור חמור אלא איסור לאו אמרינן ודאי נשמר עצמו מאיסור אחר שיש בביאה זו. ואזיל בשיטת הרמב"ם דמחייב על בעילת זנות משום לא תהיה קדשה וס"ל דהרמב"ם מחייב אף באינה מופקרת לזנות א"כ טל ב"ז נמי איכא איסור לאו לכך אמרינן אע"ג דחשוד האי גברא על איסור לאו דמחזיר סוטתו מ"מ לא אמרינן דחשוד גם על לאו דאיסור זנות כיון דאיסורין שווים להדדי. אבל באמת ז"א דהא גם הרמב"ם אינו מחייב משום איסור קדשה אלא במפקרת עצמה לזנות וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם (בה' נ"ב פ"ב הי"ז) יעו"ש א"כ אף להרמב"ם אין בזנות אלא איסור עשה בלבד וא"כ הוה איסור קל לגבי מחזיר סוטתו דהוי בלאו וא"כ אמאי לא אמרינן כיון דחשוד על איסור חמור דמחזיר סוטתו דבלאו חשוד נמי על איסור קל שבו דהיינו זנות דאינו אלא בעשה. ועוד דהא הרדב"ז למד זאת מדברי הריב"ש בסי"ו ועיינתי בדברי הריב"ש ושם היה המעשה שלא היה איסור נדה ממש אלא איסור דרבנן באיסור נדה דכתב שם וז"ל ועוד שזו כשתבעוה לינשא ונתפייסה היתה צריכה לישב ז' נקיים והיתה בחזקת נדה ולא טבלה לנדתה שהרי לא הי' להם אז אחר הגזירה מקוה טהרה וא"כ הרי בא עליה ב"ז מספק נדה ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו איך יחוש לאיסור קל של פנוי' כו' עכ"ל והרי תבעוה להנשא דצריכה ז' נקיים אינו אלא מדרבנן לבד משום חשש דשמא מחמת חימוד ראתה מ"מ ס"ל להריב"ש כיון דלא חשש לאיסור זה בודאי לא חשש לאיסור פנויה דאיסור פנויה קיל לאינשי יותר מאיסור זה כן צריך לישב דברי הריב"ש וכיון דהרדב"ז למד זאת מדברי הריב"ש א"כ צע"ג על דבריו דאמאי ס"ל דבמחזיר סוטתו באם ראוה שנבעלה ודאי חוששין לקדושין כיון דהוא אינו חושש לאיסור מחזיר סוטתו א"כ אינו חושש נמי לאיסור זנות אף לפי דעתו דמחזיר סוטתו חייב בלא קדושין וכ"ש לפי מה שבארתי דמחזיר סוטתו אינו חייב אלא ע"י קדושין א"כ יהא בזה שיקדשה חמור איסורו ודאי דאינו חוששין לקדושין א"כ ע"כ צריך לפרש דברי הירושלמי והגמרא דידן שהביא הרדב"ז כמש"ב:
וא"כ יוצא לנו דבנדון דהנו"ב שהטעתו והחזיקה עצמה שהיא אלמנה ואח"כ נמצאת שהיא גרושה ובארנו למעלה בסי' א' ובסי' ב' שיש לנו שני טעמים לבטל הקדושין מחמת טענת מום דאיסור ומחמת שהיא הטעתו. א"כ אין לנו לחוש מטעם שהוא בא עליה ואין אדם עושה בב"ז ובודאי נתכוין לשם קדושין כיון דהכא יהא חמיר איסורא אם יקדשה יהא חייב משום לא יקח ומשום לא יחלל ובפרט לפי מה שכתב הריב"ש דהיכא דאינו חושש לאיסור חמור שיש בביאה זו אינו חושש לאיסור קל של פנויה א"כ הכא ודאי דאין אנו צריכין לחוש דלמא נתכוין לקדשה אף שיהא גרושה כדי שלא תהא בב"ז שאם היא גרושה יעבור על איסור חמור מזה וכיון דאינו חושש לאיסור חמור ודאי דאינו חושש לאיסור קל כמש"ל דאיסור פנויה אינו אלא איסור עשה בלבד אף לדעת הרמב"ם וע"כ בנדון דהנו"ב אינה צריכה גט מה"ד אלא רק מדרבנן בלבד כדי שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט
אמנם בנ"ד דאינו אלא איסור שניות בלבד אף שבארנו שגם בזה יש לבטל הקדושין מה"ד מחמת שני טעמים הללו מ"מ אם בא עליה צ"ע אי אמרינן בזה אין אדם עושה בב"ז ובודאי נתכוין לקדשה אף שיהא בזה איסור דשניות, או לא ומדברי הריב"ש הנ"ל אין ראי' כ"כ דאע"ג דשם נמי אינו אלא איסור דרבנן בלבד מ"מ אולי איסור זה חמור לאינשי יותר. ומצאתי שמהרי"ט בחלק א"ע סי' א' כתב וז"ל ואין טעם לחלק בין איסור קל לאיסור חמור דכל שמפקיר עצמו לעבור על איסור דרבנן בשאט בנפש מסתמא לא מקפיד אבעילת זנות דקילא מינה כו' וכן מוכח מדברי בעל תה"ד בסי' כ"ט במי שנתייחד והיה לו אשה אחרת דלא חיישינן דבעל לשם קדושין שלא לעבור על גזירות ר"ג כו' עכ"ל אבל ראיתי להגאון רעק"א בתשובותיו הנדפס בסוף חידושיו דהשיב לשואל אחד דרצה לומר כיון דעבר על איסור דמעוברת חבירו לא אמרינן לגבי' חזקה אא"ע בב"ז וכתב דמדברי הרדב"ז הנ"ל יש ראי' לזה. אמנם נראה דע"כ רק באיסור דאוריי' אמרינן הכי דאל"כ במגרש אשתו ולנה דמשמע אף בסמוך אחרי הגירושין יום או יומים והרי כשרוצה לבעול צריכה ז' נקיים מחשש שראתה מחמת חימוד כדקיי"ל דמחזיר גרושתו צריכה ז' נקיים והרי החזיק עצמו לעבירה זו לבא עליה בלא ספירת ז"נ וטבילה אע"כ דדוקא בנדה דאורייתא אבל בזה דאף דראתה מחמת חימוד ליכא דאורייתא כו' ותמה מאד על דברי הריב"ש הנ"ל יעו"ש. ולפע"ד אין ראי' זו מכרעת כנגד דברי הריב"ש דהא כתב הט"ז בסי' קצ"ב וז"ל ועוד נראה לתרץ דגבי תמר ורות לא היה חשש שמא תראה מחמת חימוד דמיד שנתפייס יהודא ובועז אז היו עמהן במטה והוי לי' כמו שיש לו פת בסלו מה שאין כן בשאר כלה עכ"ל ולדברי הט"ז יש ראי' מדברי התוס' יומא (י"ח:) ד"ה יחודי כו' דהקשו שם על פירש"י וז"ל א"כ כיון דאסורין לבא עליה מאי פת בסלו איכא כו' להכי פר"י דכי אמרי מאן הויא ליומא לא אמרי מאן הויא ליומא ליבעל אלא ליחודי בהדה בעלמא וכיון שהיו אומרים להן כך רק לייחד עמהן לא היו רואות דם מחמת חימוד כו' עכ"ל ומ"מ אם היו רוצין לבעול אותן היו מותרין אלמא כיון דאז מיד היו עמהן במטה ליכא חשש חימוד כדברי הט"ז ומצאתי בס' דגמ"ר דכתב ג"כ דמדברי תוס' הנ"ל מוכח כדברי הט"ז. א"כ אין ראי' מהא דלנה בפונדקי לדחות דברי הריב"ש כיון דשם מיד שנתפייסה לו מיד הוא בועלה א"כ ליכא חשש חימוד וא"צ ז"נ. ואדרבה מסוגיא זו מוכח כדברי הט"ז דהא אפי' אי אמרינן כדברי הגאון רעק"א דיש חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן זהו דוקא בראוה שנבעלה איכא למימר דאע"ג דהוא חשוד לעבור על איסור דרבנן מ"מ אינו חשוד על ב"ז דחמירא לדעת הרמב"ם אבל היכא שנתייחדו בלבד אי אמרינן דלא כדברי הט"ז ואיכא עליה איסור נדות מחמת ז"נ א"כ האיך אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה הא אדרבה אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן והא איכא להם חזקת כשרות. ומחמת חזקה זו צריכין אנו לומר דודאי לא בא עליה מחמת איסור נדה שהיה עליה ואמאי מחמרינן לאצרוכי גיטא אע"כ כדברי הט"ז דלא צריכה ז"נ בכה"ג [ונ"ל לדבר פשוט דגבי גט ישן היינו אם נתייחד עמה בין כתיבה לנתינה דאסור לגרש בו הוא דוקא היכא שהיתה מותרת לו לגמרי אבל היכא שהיתה אסורה לו אף מחמת איסור דרבנן בלבד כגון שמצאה כתם לא חיישינן שמא נבעלה לו] אח"כ מצאתי שהמקנה בקדושין (יב:) הביא ראי' לדברי הט"ז מדברי הגמרא הנ"ל והמדייק שם במה שהביא ראי' מדברי הב"ש בסי' קמ"ח יראה דס"ל דאפי' היכא דודאי נבעלה מ"מ כיון דאיכא איסורא דרבנן עליה לא חיישינן שמא בעיל לשם קדושין ונראה דהוא עומד בשיטת המהרי"ט הנ"ל שכתב שאין לחלק בין איסור קל לאיסור חמור:
אך מדברי תה"ד והובא ברמ"א בסי' ל"ג אין כ"כ ראי' לנ"ד דש"ה שהוא חדר"ג וחמור יותר משום דהוא מד"ק. ועוד דהתם כיון שעי"ז שיתכוין לקדשה יעבור טל חדר"ג ואם לא יתכוין לקדשה יהא רק ב"ז לכך סובר התה"ד דודאי לא התכוין לקדשה. דאף אם נאמר דהחדר"ג אינו אלא איסור דרבנן מ"מ ממ"נ חד דרבנן הוא צריך לעבור למה לי' להתכוין לקדשה כדי שלא תהא בב"ז ולפי"ז שפיר למד המהרי"ט מזה לנ"ד דגירש משום מוש"ר ואסור מדרבנן להחזירה ואם יתכוין לקדשה יהא מוכרח לעבור על איסור מדרבנן לכך אמרינן דלא נתכוין לקדשה ועבר על איסור ב"ז. אבל היכא דבזה שלא יתכוין לקדשה יעבור על תרי דרבנן ואם יתכוין לקדשה יעבור על חד דרבנן לכך איכא למימר אע"ג דרוצה לעבור על איסור דרבנן מ"מ על תרי דרבנן אינו רוצה לעבור משו"ה נתכוין לקדשה דמה דאפשר לתקוני מתקני כמ"ש הרדב"ז אך ממה שכתב המהרי"ט מקודם משמע דגם בנ"ד אין לחוש ועוד נ"ל דבנ"ד כו"ע מודים דלא חיישינן דמשום שבעל שנתכוין לקדשה כדי שלא יהא בב"ז. אף אם תהיה אסורה עליו באיסור שניות לעריות משום דזה בודאי אינש לא מסיק אדעתא שמא הטעתו. ול"ד למומין דבשלמא גבי מומין י"ל דיעלה על דעתו לבעול אותה לשם קדושין דיסבור דילמא אית לה מומין והיא אינה רוצה לגלות לו מה שאין כן גבי טעות דאיסורא דהיא מוזהרת על האיסור כמו הוא ודאי דלא יעלה על דעתו דלמא הטעתו דאם כן צריך לאחזוקה ברשיעי וזה הוה מילתא דלא שכיחא ולא אסיק אדעתו כלל וכעין זה כתבו התוס' בגיטין (מו:) ד"ה המוציא אשתו משום אילונית כו' ועוד דמומין מסיק אדעתיה שמא לא יתקיים התנאי דשכיחי ובועל לשם קדושין אבל אילונית דלא שכיחי לא מסיק לבעול לשם קדושין עכ"ל וא"כ כ"ש כאן בנ"ד שתרצה אשה להכשיל עצמה ולאחרים ולהנשא באיסור דלא שכיח כלל בודאי לא מסיק אדעתו לבעול לשם קדושין. ומסתברא דגם רש"י שם דס"ל דגבי אילונית אמרינן אא"ע בב"ז מ"מ הכא דלא שכיחא כלל מודה דלאו אדעתו לבעול לשם קדושין א"כ נראה לפע"ד ברור דגם בנ"ד אינה צריכה גט מה"ד אלא מדרבנן בלבד כדי שלא יאמרו כו':