אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א קונטרס משפטי התנאים › סימן יא

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס משפטי התנאים · סימן יא

סימן י

שאלה במקום דמהני נתינה בע"ב כפי מש"ב. אי מהני נתינה ליד ב"ד היכא שהאיש הזה איננו בביתו או לא:

תשובה הנה גבי גיטין נראה דלא מהני אפי' במקום דמהני נתינה בע"כ אם התנה על פרעון החוב דמהני נתינה בע"כ כמש"ב מ"מ לא מהני אלא דוקא אם זרקה לרשותו בפניו. ומה שכתב הב"ש בה"ג סי' קמ"ג סק"י לדקדק מדברי הרא"ש דנתינה ליד ב"ד מהני כשאינו ידוע לנו דלא ניחא לי' ומותרת להנשא. אין זה ראי' מוכרחת כלל לפי משב"ל. דהא לפי משב"ל א"ש דברי הרא"ש בפשיטות דשם לכו"ע מהני נתינה בע"כ כיון שהיא מחוייבת מה"ד לשלם המעות בעד האיצטלא. א"כ מיירי הפלוגתא דרשב"ג ורבנן בנתינה בע"כ. ובדברי הרשב"א מבואר להדיא דלא מהני נתינה ליד ב"ד. עיין בתשובותיו ח"א תשצ"ג (הובא בב"י ח"מ סי' ע"ג) ובח"א סי' רכ"ט שם מבואר יותר ואפי' למ"ד דנתינה בע"כ מהני מ"מ נתינה ליד ב"ד לא מהני, דזהו רק מטעם תקנה גבי בע"ח דמהני נתינה ללישכה דהוה כנתינה ליד ב"ד. ושם דוקא תקן ולא בעלמא. וזהו דלא כהגאון בעל ישועות יעקב דכתב דהרשב"א ס"ל דלמ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה לא מהני נתינה ליד ב"ד שלא בפניו. וא"כ לפי"ז בפרעון החוב דמהני נתינה בע"כ לכו"ע כמש"ב א"כ מהני נמי נתינה ליד ב"ד. אבל ז"א דהא מבואר להדיא בדברי הרשב"א בתשובה דאפי' למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה מ"מ לא מהני נתינה ליד ב"ד. אך אפשר לומר דהרשב"א אזיל לשיטתי' דהרשב"א הביא שם בחידושיו בשם התוס' וז"ל הקשה בתוס' מה היתה סברתו של רבא שמדקדק מכאן דלא הוה נתינה דילמא היינו טעמא דלישכה משום דהויא שלא בפניו כו'. ותירצו דקסבר רבא דאם איתא דבפניו הוי נתינה כיון שיש לו לקבל מה"ד כמו כן נמי לשאינו בפניו היה יכול לזכות לו ע"י אחד ואעפ"י שחובתו הוא ואין חבין לו שלא בפניו הלא כשהוא בפניו נותן לו בע"כ אעפ"י שאינו רוצה לקבל והויא נתינה וכיון שכן אפי' שלא בפניו מזכה לו ע"י אחר כו'. והקשה ע"ז הרשב"א האיך אפשר לומר כן דכל שנותנין לו בפניו בע"כ מזכין לו ע"י אחר לחובתו והא אשה מתגרשת בע"כ ואין מזכין לה גיטא ע"י אחר כו'. וע"כ נדחק שם לפרש הסוגיא דרבא ס"ל מדרך הסברא כך דהלל כי תקון אפי' בפניו הו"ל לתקוניה דנתינה בע"כ בין בפניו בין שלא בפניו לא הויא נתינה יעו"ש. אבל הרא"ש שם ס"ל כדברי התוס' דרבא ס"ל דאם איתא דנתינה בע"כ הוי נתינה ה"ה שלא בפניו הוה מצי לזכות לו ע"י אחר ולא חש לקושית הרשב"א מגט אשה ונראה דסברת התוס' והרא"ש הוא כיון דמחוייב מה"ד הלוקח לקבל המעות ולהחזיר הבית א"כ הוה מצי לזכות, לו ע"י אחר אפי' שלא בפניו אם איתא דנתינה בע"כ שמה נתינה. ולא דמי לגט אשה דאין עליה שום חיוב לקבל הגט מן הבעל לכך לא מצי לזכות לה ע"י אחר שלא בפניה אע"ג דמצי ליתן לה בע"כ בפניה. א"כ לפי"ז איכא למימר לפי דעת התוס' והרא"ש גבי חוב כיון דלכ"ע מהני בזה נתינה בע"כ וגם מחוייב הוא מה"ד לקבל החוב מידה כיון שכבר זכתה בגיטה כמשב"ל בסי' ט' דכן הוא דעת התוס' והרא"ש א"כ מצית לזכות לו החוב ע"י אחר היינו ליתן ליד ב"ד. אבל באמת ז"א דנראה דלא מהני נתינה ליד ב"ד אף לדעת התוס' והרא"ש. דאף דללישנא קמא דרבא מהני נתינה ליד ב"ד כמו נתינה לידו אבל מ"מ הא ללישנא בתרא ס"ל לרבא דנתינה ליד ב"ד לא מהני כמו נתינה לידו א"כ צריך לפסוק כלישנא בתרא. וכן נראה מדברי הרא"ש שם דעיקר כלישנא בתרא אך הא דנסתפקו אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא משום דנסתפקו דאולי הלכה כר"פ או כרב שימי בר אשי משום דהם בתראי. ולדידהו בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא נתינה ליד ב"ד לא דמי לנתינה לידו:

מ"מ גבי דיני ממונות כגון אם מכר לו שדהו דאם יחזור לו המעות לז"פ יתבטל המכר והוא איננו בביתו. נראה דיכול ליתן ליד ב"ד ומהני לכו"ע מטעם תקנת הלל. דהלל לא לדרי' תקן אלא לדרי עלמא תקן. וכן מבואר להדיא בתשו' הרשב"א בח"א סי' שפ"א דבכה"ג מהני נתינה ליד ב"ד דז"ל על עובדא בראובן שמשכן חצירו לשמעון שיאכל בנכייתא כ"ז שלא יסלק לו המעות כתב שם ואם נפשך עוד לומר ומה יעשה ראובן שמשכן חצירו לשמעון זה במנה והגיע זמנו והלך לו למדינה אחרת ואילו יתעכב שם לעולם שורת הדין היא זה שיפסיד ראובן חצירו על מנה זה של שמעון שהלך לו ואינו אין זה אלא שלקתה מדת הדין בכך. לא היא שהרי היה לו לראובן למסור מעותיו של שמעון ביד ב"ד ואח"כ יכנס לביתו. ואעפ"י שאין פרעון ליד ב"ד פרעון בעלמא כדמוכח בפ' הגוזל את חבירו ונשבע לו יוליך אחריו למדי וכן בגיטין פ' מי שאחזו הכא שחצרו מעוכבת לו הוה פרעון מתקנת הלל וכדתנן ומייתי לי' בפ' מי שאחזו בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ושובר את הדלת ונכנס. ולכו"ע נתינה בע"כ שלא בפניו לא הוה נתינה ומתקנת הלל בכי הא הויא נתינה כו' עכ"ל. א"כ ס"ל להדיא דבכה"ג כמו בתי ע"ח מהני נמי האידנא נתינה ליד ב"ד מתקנת הלל. אמנם הרשב"א סותר דברי עצמו מה דכתב שם בסי' רכ"ט דשם היה ממש כמו בתי ע"ח כמש"כ שם הרשב"א בעצמו מ"מ כתב שם דלא מהני נתינה ליד ב"ד וס"ל כי תקן הלל דוקא גבי בתי ע"ח תקן וצ"ע. מ"מ לדינא נראה עיקר כדברי הרשב"א בסי' שפ"א דכן נראה מדברי רש"י בגיטין (עה.) דכתב שם וז"ל מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לאו נתינה היא וגבי גט דאיסורא הוא לא תקן הלל עכ"ל. משמע להדיא מדבריו דס"ל דגבי דיני ממונות מהני נתינה ליד ב"ד מטעם תקנת הלל רק באיסורא לא תקן. וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ן שהובא בסה"ת שער נ' ח"א וז"ל ושאלתי בזה פי הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי כו' מיהו היכא דאמר לי' מעיקרא הילך מעותיך והלה מסרב בו ואמר איני רוצה לקבל בזה אני אומר שאין צריך להניח בב"ד אלא זורקו בחיקו או בפניו והולך לו כו' עכ"ל גם מדבריו נראה להדיא דס"ל דנתינה ליד ב"ד עדיפא מנתינה לידו בע"כ. וזה ע"כ מטעם תקנת הלל. ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ד סק"ט מה שכתב בשם תשובת מהרש"ך דאין תקנה קדומה ע"ז מ"מ כך נהגו בשנת ת"י ותי"א במדינתנו. ועיין באו"ת שתמה ע"ז וכתב שם דלפי מה שכתב שם מהרש"ך דזה מתורת תקנה יש לפקפק כי צריך ישוב רב וכח ב"ד יפה להפקיע ממון ובפרט בדור יתום כזה אלא מדקדק זאת מן הש"ס יעו"ש. אבל דבריו דחוקים מאד להמעיין שם. ולפע"ד נראה דזה היא תקנה קדומה מימי הלל:

עוד יש לדקדק שם מדברי רש"י דבכה"ג כמו בתי ע"ח כגון שהקנה לחבירו שדה ע"מ שאם תחזיר לי מעותי לז"פ יוחזר לך השדה והחזיר לו המעות בע"כ ולא קיבל מהני לכו"ע אפי' אם נאמר דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מ"מ מהני מטעם תקנת הלל כיון דתקן הלל דנתינה שלא בפניו בע"כ הוה נתינה א"כ כ"ש בפניו בע"כ דודאי הוה נתינה דרש"י קאי שם על דברי רבא דאיירי דהיא נתנה לו בע"כ וקאמר דלכך לא מהני גבי גט משום דבאיסורא לא תקן הלל. א"כ מוכח להדיא דס"ל דגבי דיני ממונות מהני נתינה בע"כ לכו"ע מטעם תקנת הלל. ויותר יש להוכיח מדברי רש"י הנ"ל דאפי' באומר לו זכי בשדה זו ע"מ שתתן לי מאתים זוז וזכה בה ואח"כ נתן לו בע"כ מהני מטעם תקנת הלל דהא רש"י כתב דדוקא גבי גט דאיסורא לא תקן א"כ בדיני ממונות בכה"ג דומיא דגט מהני נתינה בע"כ מטעם תקנת הלל. אך לכאורה דברי רש"י צ"ע דהאיך אפשר ללמוד מתקנת הלל דתקן גבי בתי ע"ח דמהני נתינה בע"כ גבי דיני ממונות כגון זכי בשדה זו ע"מ שתתן לי מאתים זוז הא איכא למימר דדוקא גבי בתי ע"ח תקן וכה"ג דאם היה בפנינו היו ב"ד כופין אותו לקבל לכך תקן הלל דמהני נתינה בע"כ אף שלא בפניו היינו ליד ב"ד. אבל במקום דאינו מחוייב מה"ד לקבל כמו גבי זכי בשדה זו ע"מ שתתן לי מאתים זוז כיון דאם היה לפנינו לא היינו כופין אותו לקבל א"כ מנ"ל דבכה"ג תקן הלל. מזה מוכח דרש"י ס"ל כמשב"ל בשם התוס' והרא"ש דס"ל דגם גבי גט דכיון דכבר זכתה האשה בהגט מחוייב הבעל לקבל מידה המאתים זוז שהתנה עמה ויכולין ב"ד לכופו ע"ז. וכן גבי זכי בשדה זו נמי מחוייב הנותן לקבל המאתים זוז שנתן לו המקבל השדה כיון שכבר זכה בשדה א"כ זה דמי ממש לבתי ע"ח לכך ס"ל דע"ז היה ג"כ תקנת הלל. רק גבי גט כיון דאיסורא הוא לא תקן הלל בזה:

אמנם מדברי הרמב"ן ז"ל המובא בסה"ת מוכח דלא ס"ל כרש"י דתקנת הלל היה גם בנתינה בע"כ כיון דכתב דאין צריך להניח בב"ד אלמא דס"ל דהנחה בב"ד מהני משום תקנת הלל וכמש"ל. וא"כ מאי נ"מ לנו אם פרעון בע"כ הוה פרעון או לא. דהא אפי' אי נימא דפרעון בע"כ לא הוה פרעון מ"מ ליהני פרעון בע"כ משום תקנת הלל. אלא ע"כ צ"ל דהרמב"ן ז"ל ס"ל כיון דקאמר ר"פ כו' ודילמא אפי' בפניו נמי מדעתו אין ע"כ לא והלל מאי דאיצטריך לי' תיקן לפי"ז עדיפא נתינה ללשכה מנתינה בע"כ דעל נתינה בע"כ לא היה שום תקנה דע"ז לא איצטריך לתקן דבפניו לא היה שכיח כלל שיצטרך ליתן לו בע"כ או שהיה בוש מלפניו או שהיו ב"ד כופין אותו לקבל וכמש"כ התוס'. וכיון דזה היה מילתא דלא שכיח לכך לא תקן בזה הלל כלל ונשאר על הדין דנתינה בע"כ ל"ש נתינה. לכך הוצרך הרמב"ן לומר דאף אם נימא דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מ"מ גבי פרעון כו"ע מודים דהוה פרעון. ולפי"ז היכא דהקנה לחבירו שדה ע"מ שאם יחזיר מעותיו לז"פ תתבטל המכירה דזה דמי ממש לבתי ע"ח. עדיפא דיפרע ליד ב"ד משיתן לו בע"כ דליד ב"ד נראה דמהני מטעם תקנת הלל כמשב"ל. ובע"כ איכא מ"ד דס"ל דנתינה בע"כ לא שמה נתינה:

מ"מ יש להסתפק גבי גט אם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתפרע לי עד ז"פ החוב שמגיע לי ממך. והיא רצתה ליתן לו והוא לא רצה לקבל והחזירה ליד ב"ד דנפטרה מן האחריות החוב לכו"ע מטעם תקנת הלל כמו שמוכח מדברי הרמב"ן. אי מהני נמי לענין הגט כיון שנתקיים בזה התנאי לענין חזרת החוב מטעם תקנת הלל מהני נמי לענין איסורא אע"ג דע"ז לא היה התקנה או דילמא הכא מטעם תנאי הגט עדיין לא נפטרה מן האחריות החוב עד שתחזיר לרשותו ומה שהחזירה ליד ב"ד לא מיקרי נתקיים התנאי וצ"ע. מ"מ לנידון שאלתנו אם אין האיש בביתו והיא רוצה להחזיר החוב ליד ב"ד. נראה כמו שבארנו דלא מהני דהא באינו בעיר לא היה תקנה ע"ז שיכולה להחזיר ליד ב"ד ורק אם מגיע לו הפסד ברור כמו גבי בתי ע"ח וכה"ג או שרצה ליתן לו כדי לפטור מן האחריות וכבר הגיע הזמן והמלוה לא רצה לקבל. אבל היכא דאין הפסד ברור להלוה והמלוה אינו בעיר אינו יכול להחזיר ליד ב"ד לפטור מן האחריות החוב א"כ הכא אינה יכולה להחזיר ליד ב"ד החוב כדי לקיים תנאי הגט. אבל לאחר העיון ראיתי דאף אם הוא אינו בביתו ונתנה החוב ליד ב"ד נמי הוה ספק מגורשת משום דמדברי הה"מ בה"ג פ"ח הכ"א נראה דדעת כמה ראשונים משום דמספקי להו אי הלכה כלישנא בתרא דרבא או כלישנא קמא דרבא לכך ס"ל דבנתינה בע"כ הוה ספק גירושין ולא משום דמספקי להו דילמא הלכה כר"פ. ואי פסקינן כלישנא קמא דרבא הא לפי דעת התוס' והרא"ש כיון דמהני נתינה בע"כ מהני נמי נתינה ליד ב"ד כמשב"ל סברתם. א"כ צריך לחוש גם לדיעה זו:

עוד נ"ל לבאר דגבי חוב אף שהיא רצתה ליתן לו והוא לא רצה לקבל נמי הוה ספק מגורשת. אע"ג דבכל נתינה בע"כ הא כבר בארנו למעלה בסי' ח' דהעיקר כדעת הרשב"א דכ"ז שלא זרקה לרשותו לא הוה נתינה כלל ואין חולק בזה. וכן מצאתי להגאון בעל מכתב אליהו שער ח' סי' ט' האריך הרבה בזה ות"ל כוונתי בכמה דברים לדבריו ז"ל. והשיג ג"כ על הרב המשיג שהביא הב"י שמביא ראי' מדברי התוס' דגיטין דאף כשלא רצה האחר לקבל ונשאר ת"י נמי מהני. דהא התם שאני כיון דהוה פרעון החוב לכך מהני אע"ג דאמר לו שקול זוזיך כמשב"ל. מ"מ מה שכתב ולא נחלק אדם ע"ז מעולם ז"א עיין בסה"ת שער נ"א מה שמביא בשם הרמב"ן דלא מהני שקול זוזי אף בפרעון החוב. (וכן מבאר דעתו הגר"א בחו"מ סי' ק"כ) וכן כתב הש"מ בפ' הזהב בשם הרמב"ן. וכן דעת הרשב"א בקדושין (י"ג.) דכתב שם וז"ל גם בדינו של רבינו ז"ל אני מסתפק במה שאמר דבפקדון אי שדא להו מיחייבא בהו עד דמהדר לי' מיד ליד דכיון דשדיא לי' קמיה תוך ד' אמות אמאי לא דבשלמא בחוב לא מיפטר עד דיהיב ליה מיד ליד א"נ בדאמר ליה מלוה זרוק לי והפטר כדאיתא בפ' הזורק וטעמא דמלוה ברשותיה דלוה היא וזוזי נינהו וחייב באחריותן עד דיהיב מיד ליד וא"נ דזריק להו ברשות מלוה ומיפטר ליה אבל פקדון כל היכא דאיתא ברשותיה דמאריה הוא ובאחריותיה מאן קא מחייב ליה לנפקד ומוקי ליה באחריותיה עד דמהדר ליה מיד ליד והא אוקמא ויהביה ברשותיה דהיינו תוך ארבע אמותיו כו' עכ"ל. וכן הוא דעת הריטב"א שם יעו"ש היטיב. וכן הוא דעת הנמוק"י הבאתיו למעלה בסי' ח'. ע"כ נפלאתי על הגאון הנ"ל דכתב דלא נחלק אדם מעולם ע"ד התוס' דס"ל דשקול זוזי מהני אף במלוה. הא דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והנמוק"י דלא כדברי התוס'. ודברי הטור בסי' ק"כ מה שהביא שם בשם הרמב"ן הוא תמוה מאד. וא"כ לפי דעתם ודאי דגבי גט אם אמרה לו שקול זוזיך בלבד ולא זרקן לרשותו דלא הוה גיטא. מ"מ יש לחוש לדעת התוס' והטור דס"ל דגבי חוב אף דאמר לו שקול זוזיך בלבד ולא זרקן לרשותו נמי הוה פרעון ומיפטר מן אחריות א"כ איכא למימר דהוה כאלו נתקיים התנאי אף לענין הגט כמשב"ל:

והנה מש"כ הרשב"א הנ"ל דגבי פקדון מהני מה דשדי לי' בתוך ד"א אבל גבי מלוה לא מהני עד דזרק לרשותו ממש צ"ע לכאורה בזה. אף שמדברי הגמרא דגיטין (עח:) דאיתא שם אמר רב אסי אמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר לכאורה נראה דלא מהני גבי חוב אף אם זרק לתוך ד"א אבל באמת נראה דר"י לא קאמר זאת אלא לפי שיטתי' דפי' קרוב לי' אפי' רחוק מאה אמה אלא היכא דיכול לשומרו הוה קרוב לי' לכך קאמר דלגיטין אמרו ולא לדבר אחר. אבל בתוך ד"א כיון דחשיב לכל דבר כרשותי' א"כ מהני זה גבי חוב כמו בזרק לרשותי' ממש. וכן מצאתי להדיא בש"מ בב"מ דהביא בשם הרמב"ן דלשון הגמרא משמע דד"א קונות בכל דבר דשוינהו רבנן כחצירו ודאמרינן התם בפ' הזורק אמר ר"י לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ההיא לאו לד"א איתמר אלא ר"י לטעמי' דאמר קרוב לה שנינו ואפי' ק' אמות אבל אד"א ליכא בגמרא דילן מאן דפליג יעו"ש. וכן נראה להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו לגיטין דז"ל ארבע אמות שלה זהו קרוב לה. ואע"ג דאסיקנא בב"מ גמ' ראה אותן רצין אחר המציאה דאינן קונות לו ברה"ר א"ל מאי רה"ר דהכא סימטא כו'. א"נ גט שאני דתקנו לה רבנן אפי' ברה"ר משום תקנת עגונות ומיהו צ"ע לפי"ז דמשמע דלא מחלק בין גיטין לשאר דברים אלא ר"י בלחוד מדאקשי' עליה והא וכן לקדושין קתני ולא אקשי לכולהו אינך אמוראי ושמא י"ל משום דר"י אמר בהדיא לגיטין אמרו ולא לדבר אחר עכ"ל. א"כ נראה להדיא מדברי הרשב"א בעצמו לפי תירוצא קמא דרב קאי בסימטא א"צ לומר כלל דבגט הוא משום תקנת עגונות. אלא כיון דתקנו רבנן דד"א כחצרו לכל דבר א"כ ממילא דינו כחצרו לענין גט וקדושין וה"ה נמי לענין פרעון החוב. ולפי"ז א"ש בפשיטות מה דפריך הגמרא רק על ר"י משום דהוא פי' דגבי גט מהני אף במקום שיכולה לשומרו אף שהוא יותר מד"א ומשום תקנת עגונות אבל לדבר אחר לא לכך פריך עליו הא מהני נמי גבי קדושין וגבי פרעון החוב. ורק הרשב"א דחיק עצמו לפי מאי דמסיק דרב קאי נמי על רה"ר ומהני זה גבי גט משום תקנת עגונות א"כ מאי פריך רק על ר"י הא לרב נמי תקשי ומתרץ משום דר"י קאמר זאת בהדיא לכך פריך עליו. אבל זאת נראה מדבריו להדיא דד"א בסימטא מהני לכל מילי משום דהוה כחצרו ממש. וכן מבואר בדברי הרשב"א בת"א סי' רכ"ט דז"ל שם ואפי' תמצא לומר שזה אנוס הוא כשלא רצה בעל דינו לקבל ויש טענת אונס בממון זה אינה טענה מכמה פנים האחד שאין אני רואה כאן שום אונס כי מי אנסו כשעמד שם עמו בשייא שלא זרקם לו לתוך חיקו או לתוך חצירו או שיזרקם לו תוך ארבע אמותיו כדינו וכל שהיה בפניו אין כאן אונס כו' עכ"ל. הרי כתב להדיא דמהני זורק לתוך ד"א אפי' במקום שצריך לזכות כנגדו בפרעון החוב כעובדא דהרשב"א שם. וכ"ש דמהני זורק לתוך ד"א למיפטר מאחריות החוב. א"כ דברי הרשב"א דקדושין תמוהים. ע"כ נראה דההכרח לומר דס"ל להרשב"א דגבי פקדון מהני אפי' זרק לתוך ד"א ברה"ר דהתם לא בעי רשותו ממש רק כיון דזרק לפניו במקום שיכול בקל ליטלה סגי. והשיג הרשב"א על הרמב"ן דמדבריו נראה דלא מהני בפקדון אם זרק לפניו בר"ה אף תוך ד"א כנ"ל. א"ד יו"ט ליפמן הכהן:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה