מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס משפטי התנאים · סימן ט
ולענין קדושין אם אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז לז"פ ורצה ליתן לה ולא קבלה ונשארו ת"י כעובדא דהמהרי"ב אף שלכאורה איכא למימר לפמש"ב דהכא סגי לדעת הרמב"ן והר"ן בשרוצה ליתן בלבד כיון דהכא לא התנה רק המקדש וא"כ התנה הנותן על המקבל ולא התנה המקבל ע"ע אבל באמת לפע"ד אינו כן דהא כתב הר"ן להדיא בגיטין בפ' מי שאחזו דלפי דעת רבינו האי גאון דס"ל דנתינה בע"כ שמה נתינה א"כ אם אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בע"כ מקודשת אבל לדעת האחרים שפסקו שהדבר בספק אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא הוה ספק מקודשת ואם איתא דלדעת הר"ן גבי קדושין סגי בשרוצה ליתן בלבד. וא"כ אין נפקותא לנו אי פסקינן דנתינה בע"כ שמה נתינה או לא דאף אי אמרינן דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מ"מ מהני וכן מוכח מדברי הרמב"ן והר"ן בשבועו' שהבאתי למעלה דכתבו דאם אמר שדי נתונה לך אם לא אתן לך מאתים לז"פ דמהני אף כשרוצה ליתן בלבד והקשה הא גבי גיטין אמרינן ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה בע"כ אינה מגורשת ופרשנו למעלה דקושיתו הוא כיון דלא בעי נתינה כלל ואף כשרוצה ליתן בלבד סגי א"כ אמאי לא מהני נתינה בע"כ לכו"ע ואמאי ס"ל ללישנא קמא דרבא דנתינה בע"כ לא שמה נתינה ופי' זה מוכח בדברי הר"ן כמשב"ל. ומלבד זה נראה דע"כ צריך לפרש כן דברי הרמב"ן דהא הרמב"ן פסק להדיא בסה"ת שער נ' כמ"ד דנתינה בע"כ שמה נתינה. וא"כ קשה למימר דהקשה ע"ע מהמ"ד דלא קיי"ל כן אבל לפ"ד ניחא אלא ע"כ דס"ל להר"ן דגם גבי קדושין אף שהתנה המקדש מ"מ כיון שהאשה אינה מתקדשת אלא לדעתה א"כ הוה כמו שהתנה האשה אם תתן לי מאתים זוז לז"פ הריני מקבלת הקדושין מאתך והוה כמו שהתנה המקבל ע"ע ולכך בעי נתינה לכו"ע וכ"ז דלא זרק לרשותה ודאי דלא הוה קדושין. אך אם זרק לרשותה והיא לא קבלה זה תלוי בפלוגתא אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא:
והנה הגאון בעל מחנה אפרים בה' זו"מ בסי' כ"א השיג על הר"ן דגיטין וכתב וז"ל דנראה דע"כ לא אמרו נתינה בע"כ לא שמה נתינה אלא בגיטין דוקא ומטעמא דלצעורא קמכוין אבל בעלמא דלהרוחה קמכוין כל שזה רוצה ליתן אעפ"י שזה אינו רוצה לקבל ה"ז פטור והא דיליף לה מבתי ע"ח היינו משום דהתם נתינה ודאי בעי דבלא דמים אינה נגאלת כו' אבל בעלמא כל המתנה ע"מ שתתני לי לא בעינן נתינה ממש אלא כל שזה רוצה ליתן ולקיים תנאו סגי וכן נראה מדברי הר"מ הנרבוני שהביא הטור באה"ע סי' ל"ח כו' עכ"ל וכוונתו מה שכתב שם דברי הר"מ נרבוני בע"מ שאתן לך מאתים זוז אם אמר המקדש שאין רוצה לקיים תנאו לעולם אין כופין אותו לקיימו אלא קדושין בטלין ואינה צריכה גט ומ"מ בעל נפש לא ישאנה בלא גט שמא אח"כ יאמר שרוצה לקיים התנאי לקלקל על השני ע"כ ומוכיח מזה דבקדושין מהני אף כשהוא רוצה ליתן והיא אינה רוצה לקבל דאל"כ מאי חיישינן שמא יאמר אח"כ שהוא רוצה לקיים התנאי הא בידה שלא לקבל ונפלאתי עליו דמזה אין ראי' כלל דהתם חיישינן שמא יזרוק לה בע"כ לתוך רשותה. ונתינה בע"כ לכה"פ ספיקא הוה ואולי סובר הר"מ כשיטת הפוסקים דנתינה בע"כ שמה נתינה ומה שהכריח עוד זאת מפ"ק דקדושין דאמרינן שם אמר ר"א האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים כיון דאמר לה במנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה ע"מ דמי ואמר ר"ה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ופריך עלה מהברייתא דתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור הרשות בידו ואם איתא מאי קושיא נהי דהרשות בידה לחזור כל כמה דלא קבלה דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מ"מ כל שנתרצית היא וקבלה ה"ז מקודשת למפרע עכ"ל. זה אינה ראי' משום דמשמע לי' להגמרא דאם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו משמע לגמרי דבחזרה יתבטלו הקדושין לגמרי ואין כאן קדושין כלל ואף אם יתקבל אח"כ נמי לא מהני אח"כ מצאתי בשעהמ"ל בה"א פ"ז ה"י שמישב קושית המח"א הנ"ל על הר"ן כמו שכתבנו:
עוד כתב שם השעהמ"ל וז"ל ואף גם זאת לדעת מהר"י ברב כו' דאף למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה אם נתנתן בע"כ בידה בחצרה לכו"ע שמה נתינה נראה דלק"מ דהכא חשיב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא למחר יתנם בידה או ברשותה בע"כ כו' וא"כ היכי קתני בברייתא אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' דמשמע דמותרת לינשא לאחר ניחוש שמא למחר יתנם באונס כו' עכ"ל ודבריו תמוהים דהאיך אפשר לפרש כן בדעת המהרי"ב דס"ל דהיכא דזרק בע"כ לרשותה לכו"ע שמה נתינה דלפי"ז האיך יפרש דברי התוס' בגיטין (ע"ה.) ד"ה מכלל כו' דהקשו שם וז"ל וא"ת דהשתא לא מפליג בין בפניו בין שלא בפניו דבכל ענין בע"כ לא הויא נתינה א"כ למה היה נטמן בראשונה כו' עכ"ל וכיון דבכה"ג לכו"ע מהני א"כ מאי היה קשה להו להתוס' דלמה היה נעמן דע"כ צריך להטמין שלא יזרוק לרשותו בע"כ בפניו. אבל המעיין בדברי המהרי"ב יראה להדיא דלא עלה זאת על דעת המהרי"ב לומר כן אלא כוונת המהרי"ב שם היכא דע"י כפייה קבל בע"כ לכו"ע מהני אבל היכא דזרק לרשותו ולא קבל משם ודאי גם המהרי"ב מודה דלמ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה אפי' היכא דזרק לרשותו נמי לא מהני אבל באמת לפי"ד המהרי"ב לא קשה כלל קושית המח"א מטעם אחר. דהא דעת המהרי"ב דע"י כפייה לכו"ע מהני. ונראה דאין כונתו דהיא כפה אותו בעצמה שלא בב"ד שיקבל מידה אלא כונתו הוא שהיא כפה אותו ע"י ב"ד שיקבל מידה דס"ל כיון שכבר זכתה בגיטה והוא תלה התנאי בדעתה א"כ הוא מחוייב לקבל המעות מידה וכן משמע מדברי התוס' הנ"ל דכתבו וז"ל ואר"י די"ל דכיון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז תלה הדבר בדעתה ועליו לקבלם והוי כמו בבע"ח וקמ"ל דאפי"ה בע"כ לא הויא נתינה עכ"ל א"כ משמע מדברי התוס' דזה דמי ממש לבע"ח כמו דבבע"ח מחוייב הוא לקבל המעות ולהחזיר הבית כמו כן גבי גט נמי מחוייב הבעל לקבל המעות כדי שיתקיים התנאי כיון שכבר זכתה בגיטה וכן משמע מדברי הרא"ש שם. ונראה דהוכיחו זאת דגם גבי גט מחוייב הבעל לקבל המעות דאל"כ האיך מדמה הגמרא שם ללישנא בתרא דרבא מדמהני נתינה בע"כ גבי בע"ח ה"ה גבי גט דילמא גבי בע"ח הוא דמהני נתינה בע"כ כיון דהוא מחוייב מה"ד לקבל המעות ולהחזיר הבית לכך לא בעינן דעתו כלל אבל גבי גט אי אמרינן דהבעל אינו מחוייב לקבל מה"ד מנ"ל דמהני נתינה בע"כ דילמא כיון שאינו מחוייב לקבל כ"ז שלא נתנה לו מדעתו לא הוה נתינה כלל ועיין בתשובת המהרלב"ח בסי' קל"ד שהשיג שם ג"כ על המהרי"ב וכתב דנראה להדיא מדברי המהרי"ב דדעתו הוא שב"ד יכולין לכופו אף בגיטין. והוא השיג עליו וס"ל שאף שעל הבעל מועל מה"ד לקבל המאתים זוז כדי לקיים התנאי מ"מ לא שייך ב"ד לכופו ע"ז דבשלמא גבי בע"ח יכולין לכופו לקיים מצות גאולה מה"ת אבל בגט אעפ"י שהוא התנה עמה אם תתני לי ק"ק זוז כו' ותלה הדבר בדעתה לא בדעתו כאשר כתבו התוס' ולכן מחוייב לקבל עם כל זה אין ב"ד יכולין לכופו שיקבל דכשלא ירצה לקבל לא עבר על שום מצוה ממצות התורה כדי שיכפוהו ב"ד על כך וכ"ש בגט דבדעתו הדבר תלוי ואין כופין אותו שיקבל כדי שתהיה מגורשת בעל כרחו כו' עכ"ד. א"כ נראה מדברי הרלב"ח להדיא דבזה גם הוא מודה למהרי"ב שמחוייב הבעל לקבל כדי לקיים התנאי אך בזה פליג וס"ל דאין ב"ד יכולין לכופו על כך א"כ לא קשה כלל קושית המח"א דהאיך אפשר לפרש הברייתא דהרשות בידה לחזור היינו שלא לקבל המותר המעות ונתינה בע"כ לא שמה נתינה כיון דהיא מחוייבת מה"ד לקבל מותר המעות כדי לקיים התנאי כיון שכבר זכה הבעל בה ולפי דעת המהרי"ב הא ב"ד יכולין לכופה שתקבל מותר המעות מן המקדש ואפי' לדעת הרלב"ח כיון שיש עליה חיוב מה"ד לקבל מותר המעות האיך קאמר הברייתא הרשות בידה לחזור דמשמע דאין עליה חיוב כלל:
ונראה לפע"ד להביא ראי' לדעת המהרי"ב שב"ד יכולין לכופו להבעל לקבל מידה המעות כדי לקיים התנאי מדברי הרמב"ם בה"ג פ"ח ה"א דס"ל דבכל תנאי שמתנה עמה אם התנה ע"מ יש להנשא לכתחילה אעפ"י שעדיין לא נתקיים התנאי ואין חוששין שמא לא יתקיים ויעו"ש בהה"מ דס"ל להרמב"ם לדחות הברייתא דלאחר לא תנשא עד שתתן דפ' מי שאחזו מפני הסוגיא דפ' המגרש דקאמר שם בדרך תימא א"ה בכולי תנאי נמי לא תנסיב דילמא לא מקיימו ני' לתנאי וכתב עוד וז"ל ויש בזה דעות חלוקות למפרשים יש מי שסובר כדברי רבינו בע"מ והוא שיהיה בידה לקיימו ומ"מ לא דחו הברייתא מהלכה שאמר דשאני ע"מ שתתני לי מאתים זוז שאינו בידה לגמרי שהרי אם הוא אינו רוצה לקבל הגט פסול כמו שיתבאר למטה בפ' זה כו' עכ"ל והנה אי נימא דדעת הרמב"ם הוא דנתינה בע"כ שמה נתינה כדעת הה"מ והר"ן אך שפסול מדרבנן אפשר ליישב דברי הרמב"ם דלכך לא חיישינן לזה שמא לא יתרצה הבעל אח"כ לקבל מידה המעות. אבל באמת הא דעת הסה"ת והטור והרי"ו דדעת הרמב"ם הוא דע"י נתינה בע"כ היא ספק מגורשת קשה האיך מתירין לה להנשא לכתחילה ולא חיישינן שמא לא יתרצה הבעל אח"כ לקבל. אבל לדעת המהרי"ב דמחוייב הבעל מה"ד לקבל המעות כדי לקיים התנאי והב"ד יכולין לכופו על כך נ"ש דלכך מתירין לה להנשא לכתחילה משום דאח"כ יכפוהו ב"ד שיקבל. ואף אם נאמר בזה דלא כהמהרי"ב וע"י כפייה בלבד לא מהני אי נתינה בע"כ לא שמה נתינה כדעת המהר"ם אלשקר. מ"מ יכפוהו ב"ד עד שיאמר רוצה אני כיון שמחוייב מה"ד לקבל והוה כמו בבע"ח דכופין אותו ב"ד לקבל ויאמר רוצה אני כמש"כ הרשב"א בחידושיו והוה כמו שקבל מדעתו. ה"ה גבי גט כיון דמחוייב מה"ד לקבל ב"ד יכולין לכופו עד שיאמר רוצה אני והוה כמו שקבל מדעתו. ומה שהקשה הרלב"ח ע"ז דהאיך אפשר לומר שב"ד יכופו ע"ז דא"כ תהיה מגורשת בע"כ לפע"ד לא קשה מידי כיון דכבר זכתה בגיטה מעיקרא רק שמוטל עליה חוב התנאי ועל חוב התנאי הא הוא בעצמו התנה שתלוי זה רק בדעתה ולא בדעתו כמש"כ התוס' וכיון שהיא רוצה לקיים התנאי יכולין ב"ד לכופו ע"ז שיקבל מידה המעות ואין זה גט בע"כ כיון שכפיית ב"ד הוא רק על קיום התנאי כפי מה שהתנה עמה. וגם לפי"ז יתיישב מה שהקשו כל גדולי האחרונים על דברי הרא"ש ז"ל דגבי איצטלית אנן פסקינן כרבנן דאם אבדה האיצטלית אינה יכולה ליתן דמיה. כתב שם הרא"ש ויראה דמדעתו הוה גט אף לרבנן והקשו וז"ל ותימא א"כ לפירושו לא פליגי רבנן ורשב"ג אלא בנתינה שלא מדעתו וא"כ תפשוט דנתינה בע"כ הוה נתינה וגם הרא"ש כתב דברי הרמב"ם שבספק עומד כו' עכ"ל אבל לפי דברי מהרי"ב דס"ל דב"ד יכולין לכופו שיקבל מדעתו נ"ש דפליגי רשב"ג ורבנן אם יכולין ב"ד לכופו לקבל דמיה בעד האיצטלית או לא אמנם מדברי התוס' דערכין (לב) ד"ה מדאיצטריך כו' דהקשו שם באיזה אופן מיירי הפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי איצטלית יעו"ש והרשב"א בחידושיו בגיטין מביא קושיתם ומתרץ שם באופן אחר ולא מתרצו בפשיטות דפלוגתא דרשב"ג ורבנן איירי ע"י כפיית ב"ד. נראה דס"ל כהרלב"ח דב"ד אינם יכולין לכופו גבי גט שיקבל מדעתו:
אח"ז ראיתי להרשב"א בחידושיו לקדושין (נ.) דכתב וז"ל אבל במתנה בפי' ע"מ לעלות יכול הוא לומר איני רוצה לעלות כדי שיתבטל המקח ואם לא יעלה בטל המקח משום דתנאי לא על דעת לקיים התנאי בלבד נאמר אלא אף ע"ד לבטל המעשה ואין כופין על קיום תנאו כדי שלא יתבטל המעשה בשום מקום ותנן ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ובעינן למימר התם דנתינה בע"כ לא שמה נתינה ויוכל לומר שלא יקבלם ולבטל התנאי כדי לבטל המעשה בכך כו' עכ"ל והנה מדברי הרשב"א נראה דס"ל דעל הבעל אין שום חוב לקבל המעות מידה והרשות בידו שלא לקבל ולבטל הגט ולכאור' זה תמוה כמו שהקשינו למעלה דא"כ האיך אמרינן שם לחד לישנא דנתינה בע"כ שמה נתינה ולמדין זאת מבע"ח דהאיך מדמה גט לבע"ח כיון דבבע"ח הוא חוב על הלוקח לקבל המעות וגבי גט הוא רשות להבעל לקבל או לא ונראה דס"ל דפליגי בזה גופא דהך לישנא דס"ל דנתינה בע"כ שמה נתינה ס"ל דהוא חוב על הבעל לקבל כדי לקיים התנאי והך לישנא דס"ל דנתינה בע"כ לא שמה נתינה ס"ל דאין החוב על הבעל לקבל והרשות בידו שלא לקבל וקשה דהא פליגי גם בבע"ח ושם ודאי הוא חוב על הלוקח לקבל מ"מ ס"ל ללישנא קמא ורב שימא בלישנא בתרא דנתינה בע"כ לא שמה נתינה. עכ"נ דכונת הרשב"א הוא להביא ראי' דאין כופין על קיום התנאי מדאין כופין אותה על קיום התנאי שתתן לו המאתים זוז דאם היה כופין אותה א"כ זה הוה כחוב עליה ואמאי אמרינן דנתינה בע"כ לא שמה נתינה והאיך יכול לומר שלא יקבלם מדעתו ויתבטל הגט כיון דזה הוה כפרעון החוב וגבי פרעון כו"ע מודים דפרעון בע"כ הוה פרעון וכן מבואר להדיא כדברי בדברי הרשב"א ביבמות (ק"ו) דכתב וז"ל איכא למידק היכא הוה מחייב לי' אביי למיתן לי' כו' והא הכא כיון דאתני לי' בלשון ע"מ לא מחייב לי' מידי משום דכל האומר ע"מ אין מחייבין אותן לקיים התנאי אלא אם רוצה יקיים ואם ירצה לא יקיים כו' וכן הנותן גט לאשתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז אלו לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה אלא שהגט תלוי ועומד אם תתן יהא גט ואם לא תתן לא יהא גט ותדע לך דהא איבעיא לן בפ' מי שאחזו גבי הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי מאתים זוז נתינה בע"כ הויא נתינה או לא ואם איתא דמכיון דשקלתיה לגיטה איחייבה לה ליתן ליה מאתים זוז בע"כ הרי אלו עליה כחוב וע"כ מקבל כדמוכח במציעא גבי פרעיה זוזא זוזא פרעון הוה אע"כ אין מחייבין אותה אלא אם רצתה שלא ליתן הרשות בידה כו' עכ"ל אבל היכא דהיא רצתה ליתן ודאי דגם הרשב"א מודה דאיכא חיוב על הבעל לקבל כיון דכבר זכתה בגיטה. ולכך מדמי שפיר לבע"ח. ואף למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה מודה בזה. אח"כ מצאתי תשובת הרשב"א דמשם מוכח להדיא כמש"כ מתתל' דהרשב"א סובר דלמ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה אין חיוב על הבעל לקבלם ויכול גם הבעל לחזור בי' דז"ל הרשב"א בת"א סי' ת' אם אמר לחבירו זכי בשדה זו ע"מ שתתן לי ק"ק זוז והחזיק בשדה וקודם שהספיק ליתן לו הק"ק זוז חזר בו אין בדבריו כלום למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה ומסיים שם ואפי' למ"ד לא שמה נתינה אם אמר ע"מ שתתן לראובן ק"ק זוז אז זכה בע"כ יעו"ש א"כ מוכח להדיא דלמ"ד לא שמה נתינה יכול הנותן לחזור בו ואין ב"ד יכולין לכוף אותו לקבל: