מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס משפטי התנאים · סימן ח
שאלה אם אסר אחד לחבירו זכי בשדה ע"מ שתתן לפ' מאתים זוז והלה רצה ליתן לפ' והוא לא רצה לקבלם, ונשאר המעות ת"י ולא זרקם לרשותו. אם זה מיקרי נתינה בע"כ וזכה בשדה דהוה כמו שקיים התנאי או לא וכן לענין גט דצדדנו למעלה דמהני מטעם ס"ם. אי מהני כה"ג או לא:
תשובה הנה הב"י בסי' קמ"ג כתב וז"ל והוי יודע שמורי הרה"ג הריב"ר נר"ו כתב בתשובה דלמ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה אע"ג שלא קבלם אין חשש בזה שאין חיוב אלא על הנותן ליתן וכן משמע מלשון התוס' דגיטין שם דכ' וגם אם היה בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בע"כ עכ"ל. ואם איתא דלמ"ד נתינה בע"כ לא הוי נתינה עד שיקבלם מדעתו מה תירצו יעשוהו ב"ד לקבלם בע"כ והרי סובר דלא שמה נתינה אם כפוהו לקבל אלא ודאי לכו"ע אם קבלם המקבל אפי' ע"י כפיה שמה נתינה כו'. וכן נראה בפי' מלשון הרמב"ם כו'. וראיתי מי שהשיג עליו וז"ל הכלל העולה מדבריו דליתא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דללישנא קמא אם לא קבל המעות בידו בפועל לא הויא נתינה ואם קבל בידו אפי' ע"כ הויא נתינה וללישנא בתרא אפי' לא קבל המעות בידו אלא כל שאמרה שקול זוזא אפי' שלא רצה לקבל בפועל הוי נתינה ודברים הללו קשה לשמעם ומה שרצה לדקדק מדברי התוס' ליתיה דמה ענין עשוי ב"ד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומחזיר הבית לבעלים לנתינה בע"כ אי הויא נתינה קבל בפועל או לא קבל בפועל דאפי' אי הוי דינא דנתינה בע"כ לא הוי נתינה קבל או לא קבל ב"ד יכול לכוף אותו לכך וכמ"ש הרשב"א כשהביא דבר זה בשם התוס' ז"ל וא"ת לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בע"כ [לא] הוי נתינה י"ל שאם לא היה נטמן היו ב"ד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם ע"כ הלכך כיון שיש עליו לקבלם מה"ד דין הוא לכוף אותו כ"ש דסוף סוף כשאומר רוצה אני נמצא שקבלן מדעתו והוי תחילתו באונס וסופו ברצון ומיהו הראיה על שאין צריך לקבל בפועל למ"ד הויא נתינה היא כתובה באותו דיבור עצמו של תוס' וז"ל וכן בהזהב כי א"ל שקול זוזך לא הוי אפי' כש"ח וע"כ דמיירי בשלא רצה האחר לקבל ונשארו בידו דהיכי שייך למיהוי עלייהו כש"ח אם קבלם האחר בע"כ בפועל כו' עכ"ל הב"י ותמה שם על הרב המשיג שמתחילה כתב שדברים הללו קשה לשומעם. ואח"כ דקדק מדברי התוס' כדברי המהר"י ברב. ואנכי מצאתי בס"ד בתשו' הב"י אה"ע סי' ג' תשובת המהר"י ברב כי שם הוא דבריו מדוקדק כמו שהביא הב"י בשמו. ואח"כ איתא שם תשו' הב"י. וגם שם מדוקדק כמו שהביא הב"י בשם הרב המשיג וחתם ע"ז נאום הצעיר יוסף קארו. ונפלאתי מאד הא הב"י בעצמו אדרבה השיג על הרב המשיג. אח"כ מצאתי בתשובת המהר"ם אלשקר בסי' ל"ב דשם השיג על המהר"י ברב על האי עובדא דהורה המהר"י ברב להחמיר בקדושין אלו. והמהר"ם אלשקר השיג עליו והורה להקל. והרואה יראה להדיא דתשובת הב"י זו היא תשובת מהר"ם אלשקר ולא תשובת הב"י והחתימה היא בט"ס שהמאסף מצאה בין כתבי הב"י וע"כ היה סבר דזה היא תשובת הב"י אבל באמת זה הוא דבר שא"א שהב"י יכתוב על רבו דברים כאלו ובפרט שהב"י בעצמו אדרבה השיג ע"ז. ומ"מ נראה שלהב"י לא הגיע רק תשובת מהר"ם אלשקר בקיצור כפי מה שנמצאה בב"י. אבל תשובת המהר"ם אלשקר בעצמו הארוכה לא ראה הב"י דשם מבואר דבריו ביותר ולא היה תמה מה שכתב מתחילה דדברים קשים לשומעם ואח"כ דקדק מדברי התוס' כדברי המהר"י ברב כי בתשובת המהר"ם אלשקר מבואר להדיא דבזה ס"ל ג"כ כמהר"י ברב דלמ"ד שמה נתינה אפי' לא קבל בפועל הוה נתינה. אך בזה פליג על המהר"י ברב וסובר דלמ"ד לא שמה נתינה אפי' קבל בפועל לא הוה נתינה עד שיקבלם מדעתו אבל אם קבלם בע"כ דהיינו ע"י כפיה לא מהני וע"ז היה עיקר השגת מהר"ם אלשקר על המהר"י ברב דמדקדק מדברי התוס' דע"י כפיה מהני לכו"ע דהא כוונת התוס' הוא ע"י כפיית ב"ד ואומר רוצה אני וא"כ הוה כמו שקבלם מדעתו אבל ע"י כפיה בלבד לא מהני. ומ"מ הדין של המהר"י ברב שרוצה להוכיח לנדון שלו שאף שלא נתן לה כלל רק כיון שרצה ליתן נמי מיקרי נתינה בע"כ ומקודשת כתב דיש להוכיח בפשיטות מדברי התוס' שם דכתבו דכי אמר לו שקול זוזך לא הוי עלייהו אפי' כש"ח. זהו תורף דברי מהר"ם אלשקר כפי מה שמבואר שם להדיא. אך המהר"ם אלשקר כתב בעצמו דזהו דלא כהרשב"א דנראה מדבריו בתשובתו דצריך נתינה בפועל וכתב שם והמראה עצמו שרוצה לקיים תנאו אינו כמקיים. ובאמת נפלאתי על המהר"ם אלשקר דהאיך דחה דברי הרשב"א המבוארים להדיא בת"א סי' רכ"ט כ"ז שלא זרקם לרשותו לא הוה נתינה כלל מפני דקדוק דברי התוס' הנ"ל. ובאמת מדברי התוס' אין שום ראיה דש"ה דהוה פרעון החוב א"כ כשאמר הרי לך מעותיך ורצה ליתן לו והוא לא רצה לקבל ס"ל להתוס' דהוה פרעון ואף שלא זרקם לתוך רשותו נמי מפטר מאחריות. אבל הכא דבעינן קיום התנאי א"כ כ"ז שלא זרק ולא נתן לו לא מהני כלל משום דזה לא מיקרי נתינה כלל מה שרוצה ליתן כמ"ש הרשב"א ז"ל:
גם מה שהביא הב"י ראיה לדברי רבו וז"ל ומ"מ נ"ל דאפשר להכריע סברת התוס' בזה ממ"ש לקמן אמתני' דקתני כלל ארשב"ג כל עכבה שאינה כו' וי"ל דהכא ודאי להרוחה בעלמא עשה כן וכיון שמת ולא איצטריך הוה כאלו נתקיים התנאי אבל התם ע"מ שתתני לי ר' זוז בדעתו שיקבלם ולבסוף כשאינו רוצה לקבלם לא נתקיים התנאי עכ"ל ומשמע דבשאינו מקבלם לבסוף מיירי וכמ"ש מורי נר"ו דאל"כ הכי הול"ל ולבסוף כשמקבלם ע"כ לא נתקיים התנאי עכ"ל הב"י. לפע"ד נראה דאין זה ראי' דכונת התוס' שהוא לא קבלם דאי קבלם א"כ הרי נתרצה ומה לנו מה שהיה בתחלה בע"כ כיון דלבסוף נתרצה וקבלם. אע"כ דלא קבלם כלל מ"מ ודאי די"ל גם לדברי התוס' דהיא נתנה לתוך רשותו אך הוא לא קבלם משם. וגם הט"ז שם סק"ט כתב וז"ל וחכם אחד השיב על ראייתו שאינה ראיה והביא ראיה אחרת וב"י עצמו הביא ראי' שלישית ותמהתי למה לא הביא ראי' פשוטית מדברי התוס' הנ"ל במה שהקשו למ"ד לא הוה נתינה א"כ למה היה נטמן בראשונה כו' ואי ס"ד דעכ"פ צריך קבלה למ"ד הוה נתינה אעפ"י שהיא בע"כ למה לא הקשו התוס' גם למ"ד הוה נתינה למה היה נטמן היה לו לסרב מלקבל אלא ודאי דא"צ קבלה כלל להך מ"ד וזו היא ראי' ברורה שאין עליה תשובה עכ"ל וגם ראייתו אינה ראיה מוכרחת רק דלמ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה לא בעי גם קבלה היינו שקבל בע"כ אבל אכתי מ"מ אין ראי' לדינו של המהר"י ברב בעובדא דידי' דשם לא נתן המקדש כלל אלא שהיה רוצה ליתן והיא לא קבלה מנ"ל דכה"ג מהני ובאמת גם על המהר"י ברב בעצמו יש לתמוה דהאיך הכריח לדינו שאף כשרוצה ליתן והיא לא קבלה נמי מהני משום דליכא למימר דכל הפלוגתא דנתינה בע"כ שמה נתינה הוא היינו שקבל בע"כ משום דכה"ג לכו"ע מהני לפי דעתו מ"מ הא איכא למימר דפלוגתתם מיירי שהיה נתינה בע"כ היינו שזרקם לרשותו והוא לא קבלם משם כמש"כ הרשב"א בתשובה אבל היכא שרצתה ליתן והוא לא קבל וע"כ לא נתנה כלל ונשאר ברשותה מנ"ל דכה"ג נמי מהני ומיקרי נתינה בע"כ דהא מסתברא למימר דכה"ג לכו"ע לא מהני משום דלא עדיפא ממחולין לך דלא מהני גבי גט:
אח"כ ראיתי דמהר"ם אלשקר בתשובה סי' ל"א כתב וז"ל דהא כי אמרינן בעלמא נתינה בע"כ הוי נתינה לאו למימרא דבעינן דוקא שיתן הנותן המעות למקבל בע"כ בפועל כגון שיכניסם בידו בע"כ או שיזרוק אותן לתוך חיקו אלא כל שבא ליתן המעות והאחר לא רצה לקבל בכי האי גוונא נמי הוי נתינה בע"כ והו"ל כאלו קבלם בפועל וכדמוכח מדברי קצת המפרשים ז"ל ומן התוס' שכתבו שם גבי נתינה בע"כ דשמה נתינה כו' וכן כתב הרמב"ן ז"ל והביא דבריו הר"ן ז"ל בשבועות פ' שבועות שתים בתרא וכמו שכתב החכם המשיב לקמן כו' עכ"ל וכוונתו הוא על המהר"י ברב שהביאו לקמן שם בסי' ל"ב (וגם הוא השיב שם על האי עובדא דבסי' ל"א). והנה נראה מדבריהם שעיקר סמיכתם של הגאונים הללו דאי אמרינן נתינה בע"כ שמה נתינה אין צריך נתינה כלל אלא כיון שהוא רצה ליתן והלה לא רצה לקבל הוה כמו נתינה סמכו על דברי הרמב"ן דשבועות שהביא הר"ן דשם מוכח לכאורה כדבריהם אבל באמת נפלאתי מאד על הגאונים הללו דהאיך אפשר לומר כן בדעת הרמב"ן דהא מבואר בסה"ת שער נ' דס"ל להרמב"ן דאף בפרעון דכו"ע מודים דפרעון בע"כ הוה פרעון מ"מ לא סגי כשאמר לו שקול זוזך דלא כדברי התוס' דגיטין וכן מבואר להדיא בש"מ בפ' הזהב בשם הרמב"ן (וכן מבאר דעתו הגר"א ז"ל בח"מ סי' ק"ח יעו"ש). וכן איתא בחידושי שבועות להרב נמוקי יוסף פ' ג' לאחר שהביא דברי הרמב"ן הללו שהביא הר"ן שם כתב וז"ל ולענין נתינה בע"כ לא איתברר אי שמה נתינה או לא ומיהו למ"ד שמה נתינה דוקא בפניו ולכו"ע היכא דמפייס ומחיל להו מדעת כנתינה חשבינן לה (ונראה דמיירי בשאר ד"מ ולא בגט דהתם לא מהני מחילה) ולענין מלוה דכ"ע מכיון שיזרקנו לרשותו וידע בו המלוה אפי' ע"כ ה"ל פרעון וכיון שכן ודאי הנשבע שיפרע לחבירו אינו יוצא ידי שבועה במביא לפניו ואמר לו ליטלן אלא עד שיזרקנו לרשותו דכיון דכה"ג הוי פרעון והיא מילתא דבידו מסתמא להכי משתבע ואם אינו בפניו והוא נשבע לפרעו בשבועה ה"ל אנוס ואונס בשבועה פטור. כל זה כתבו מן המפרשים ז"ל והרא"ה ז"ל עכ"ל המחבר. (ובדברי הנ"י הללו מבואר להדיא כדברי הט"ז בח"מ סי' ע"ג ס"ו דאף שלא תבעו נמי חלה עליו השבועה לפרעו). וכיון דאף גבי פרעון לא מהני כשרוצה לפרוע והוא אינו רוצה לקבל האיך אפשר לומר דגבי גט וגבי בתי ע"ח מהני כשרוצה ליתן והוא אינו רוצה לקבל והא דכתב הרמב"ן דמהני כשרוצה ליתן והוא אינו רוצה לקבל היינו דוקא היכא שאמר לו שדי נתונה לך אם לא אתן לך מנה לז"פ דהתם ס"ל להרמב"ן דסגי כשזה רוצה ליתן והלה לא רצה לקבל וכן כשנשבע ליתן לחבירו נמי יוצא ידי שבועה כשזה רוצה ליתן וזה אינו רוצה לקבל משום דהתם מיקרי נתינה אפי' אם רק רוצה ליתן אף שהוא לא קבל אבל גבי גיטין ובתי ע"ח דבעי נתינה כדי לזכות כנגדו ודאי גם הרמב"ן מודה לדברי הרשב"א דכ"ז שלא זרקם לתוך רשותו לא יצא ידי נתינה ולא קיים התנאי כלל ולא זכה כנגדו אפי' אי אמרינן נתינה בע"כ שמה נתינה דבזה שרוצה ליתן לבד לא מיקרי נתינה כלל שיכול לזכות בזה כנגדו גבי גט להפקיע א"ע מיד בעלה וגבי בע"ח להפקיע מיד הקונה:
אף שלכאורה מדברי הרמב"ן מדהקשה על דבריו מהא דאמרינן בפ' מי שאחזו ע"מ שתתני לי שתי מאות זוז נתנה בע"כ אינה מגורשת משמע דאי אמרינן נתינה בע"כ שמה נתינה מהני אף בכה"ג דהיא רוצה ליתן והוא אינו מקבל אבל באמת לפע"ד א"א לומר כן דהא הרמב"ן מתרץ שם ע"ז דגבי גיטין שאני שאפי' אמר מחולין לך אינו גט משמע להדיא מדבריו דזה שרוצה ליתן והוא אינו מקבל גרוע ממחולין לך וכן הסברא נותנת. וא"כ תקשה האיך אמרינן שם ללישנא בתרא דרבא דנתינה בע"כ שמה נתינה אף גבי גט אע"ג דמחולין לך לא מהני והא רבא ודאי לא פליג על ר"י וגם הרמב"ן בעצמו הא פסק להדיא כמ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה כמו שהביא שם הבעל סה"ת בשמו אע"ג דקיי"ל דמחולין לך לא מהני ע"כ נראה ברור דכוונת הרמב"ן הוא כן דהא מדפליגי אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא לכאורה מוכח דלא מיקרי נתינה לכו"ע היכא שזה רוצה ליתן והלה אינו רוצה לקבל דאי אמרינן דגם זה מיקרי נתינה א"כ לא שייך לאפלוגי בנתינה בע"כ אי שמה נתינה או לא כיון דלא בעינן כלל נתינה בפועל ממש וע"ז מתרץ הרמב"ן דגבי גיטין ודאי דבעי נתינה בפועל ממש כיון דשם לצעורי קמכוין ואפי' מחולין לך לא מהני לכך ס"ל לרבא לחד לישנא דנתינה בע"כ לא מהני (וכפי מה שבארתי למעלה בסי' ז' כוונתו). ועוד דאפי' בד"מ נמי כיון שהתנה המקבל ע"ע עד שיהיו נתונים לי ממך משמע לכך לא סגי כשהוא רוצה ליתן והוא אינו רוצה לקבל ובעי ודאי נתינה בפועל ממש משו"ה ס"ל דנתינה בע"כ לא שמה נתינה ואפי' זרק לרשותו בע"כ נמי לא מהני:
ומ"מ מסוף דברי הרמב"ן נראה דס"ל דהיכא דלא התנה המקבל ע"ע אלא שהתנה הנותן זכי בשדה זו ע"מ שתתן מאתים זוז לפ' והלה לא רצה לקבל ונשארו המעות ת"י זכה בשדה אע"ג דלא מחל לו האחר מ"מ כיון דלהנאתו של המקבל נתכוין וכיון שהוא לא רצה לקבל הוה כמו שנתקיים התנאי וע"כ זכה גם כנגדו ודוקא גבי גיטין משום דלצעורי קמכוין לכך אף אם התנה ע"מ שתתן לפ' נמי בעי נתינה ממש וגבי בע"ח משום דהתם הוה כמו שהתנה הנותן ע"ע אם תתן לי הדמים שלי לז"פ אחזיר לך הבית ודלא כמו שעלה על דעתי דהיכא דבעי לזכות כנגדו בעי נתינה ממש אף שמתחילת דברי הרמב"ן משמע קצת דדוקא היכא דלא בעי לזכות כנגדו אז הוה נתינה כה"ג. מ"מ א"א לומר כן דא"כ אמאי לא מתרץ הרמב"ן על קושיתו דשאני גבי גט משום דבעי ע"י נתינה זו לזכות כנגדו אלא נראה דהרמב"ן אינו מחלק בכך אבל מדברי הרשב"א בת"א סי' ת' נראה שם דפליג בזה על הרמב"ן וס"ל דאף במתנה ע"מ שתתן לאחר נמי בעי נתינה ממש אלא דמהני בזה נתינה בע"כ לכו"ע אבל מ"מ נתינה ודאי דבעי וכל כמה דלא זרק לרשותו או דהניחם לפניו בד"א לא זכה בשדה:
אח"כ ראיתי דהרשב"א אזיל בזה לשיטתו כי הוא ז"ל והריטב"א ס"ל דלא כהרמב"ן גם בנשבע ליתן לחבירו וגם שם ס"ל דבעי נתינה ממש דז"ל הריטב"א בשבועות (כה.) וא"ת היכי חיילא שבועה שאתן דהא אמרינן בגיטין דנתינה בע"כ לא הוי נתינה וא"כ נשבע זה ע"ד שאין בידו וי"ל שאין במשמע לשון שאתן בשבועות בטוי אלא שיעשה מה שבידו או שיניחנו לפניו או שיזרקנו לידו או לרשותו לפניו ואם לא רצה לקבל הרי הוא פטור עכ"ל וכן נראה דזהו דעת הרשב"א שם (אף שאינם מפורשים כ"כ להדיא) דז"ל ונשבע ליתן לעשיר שאמרו שהוא חייב משום שבועות בטוי דוקא כשאותו אחר רוצה לקבל אבל אם אינו רוצה לקבל נפטר זה משבועתו שלא על דעת שיקבל האחר בע"כ נשבע וכן בכל תנאים דעלמא כיוצא בזה וכדאמרינן בגיטין ה"ז גיטך אם לא פייסתיך פייסה ולא איפייסה ואסקינא דאין זה גט דלא תרקבא דדינרי יהיב לה דהא פייסה ולא פייסה וכן הדין בכל מיני ממונות באומר שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאתים זוז נתן לו ולא רצה לקבל כבר קיים זה תנאו ומעות לא קבל ושדה אין לו ולא שיהא כההיא דנתינה בע"כ דאיבעי לן בפ' מי שאחזו אי שמה נתינה אי לא דההיא דמתנה ליתן את שלו ע"מ שיתן לו חבירו מאתים זוז כאומר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שתתני מאתים זוז דהאשה שלו ולא רצה לקבלם שתפטר אשתו ממנו וכן בבע"ח כו' עכ"ל ומדכתב שלא ע"ד שיקבל האחר בע"כ נשבע משמע להדיא דס"ל כהריטב"א דקבלה לא בעי ואף שלא קבל מ"מ יצא ידי נתינה בזה שזרקם לתוך רשותו אבל מ"מ נתינה ודאי דבעי. וכן פליג גבי שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאתים זוז דדוקא כשנתן לו ולא רצה לקבל אז הוא דאין לו שדה. ודלא כדברי הרמב"ן דס"ל דסגי כשרוצה ליתן:
ויותר מבואר דהרשב"א ס"ל כהריטב"א בגיטין בחידושיו בפ' מי שאחזו דז"ל עוד נראה לומר דאפי' למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיום תנאו והיינו טעמא דגט והיינו טעמא דבית בבע"ח זכתה האשה בגט שבידה וזכה הלה בבית בקיום תנאו וה"ה לנשבע ליתן לחבירו נותן לו בע"כ ונפטר אבל שתהא נתינה לגבי מי שנתן להם בע"כ לא שא"א לזכות לאדם בע"כ והיינו טעמא דמתנה וה"ה והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בע"כ יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת כנ"ל כו' עכ"ל הרי מדייק הרשב"א להדיא דדוקא כשנתן בע"כ הוא דיצא ידי שבועה. ודלא כהרמב"ן דס"ל דסגי כשרוצה ליתן:
והנה יש להקשות על שיטת הרמב"ן דס"ל דהיכא דלא התנה המקבל ע"ע סגי כשזה רוצה ליתן לו אף שהאחר אינו רוצה לקבל הוה כנתינה א"כ אמאי אמרינן בנדרים (סג:) האומר לחבירו קונם שאת נהנית לי אם אין את בא ונותן לבני כור של חטין ושתי חביות של יין כו' וחכ"א אף זה יכול להפר את נדרו שלא עפ"י חכם ויאמר לו הרי אני כאלו נתקבלתי ולפי דבריו ז"ל אמאי צ"ל הרי אני כאלו נתקבלתי דזה הוה כקיום התנאי ממש כמ"ש הר"ן בפ' מי שאחזו יעו"ש. הא אפי' רק יאמרו דאינם רוצים לקבל נמי סגי ונראה דש"ה דהתנה על בניו הסמוכין על שולחנו וכן כתב הר"ן להדיא שם (כד.) דלכך מהני מה שיאמר האב הרי אני כאלו נתקבלתי יעו"ש א"כ הוה כמו שהתנה המקבל ע"ע היינו קונם שאת נהנית לי אם אין את נותן לי כור של חטין וכל היכא דמתנה ע"ע ודאי דבעי נתינה ממש אף לדברי הרמב"ן דהתירוץ הראשון לא פליג על תירוץ השני כמו שביארתי למעלה (בסי' ז'):
אמנם ראיתי להגאון בעל מחנה אפרים בה' זו"מ סי' כ"א דכתב וז"ל ואצ"ל לאותו תירץ שכתב בפ"ג דשבועות דלא אמרו לא שמה נתינה אלא בגיטין וכמ"ש לעיל משום דלצעורי קמכוין וכן נ"ל עיקר דבעלמא אע"פ שהתנה המקבל כל שזה רוצה ליתן הרי נתקיים התנאי ואע"פ שזה אינו רוצה לקבל וכי תימא א"כ במתני' דנדרים דהאומר קונם כו' אם אין את נותן לי כור א' יכול לומר הריני כאלו התקבלתי ואמאי בעי למימר הריני כאלו התקבלתי כיון שרוצה לתת לו סגי כבר הקשה לה בירושלמי ואמרו דמתני' איירי בדלא בעי למיתן לי' ומשו"ה צריך לומר הריני כאלו התקבלתי כו' עכ"ל ונפלאתי על דבריו מאד דלפע"ד אדרבה מדברי הירושלמי מבואר להדיא דאף כשרוצה ליתן בעי למימר הריני כאלו נתקבלתי דז"ל הירושלמי שם עד כדון הוא דבעי מיתן לה ברם ההוא דלא בעי מיתן לי' יכול הוא אמר לי' לא בעית אלא מיבדקינך כיון דחמיתך מצטער הרי אני כאלו נתקבלתי ע"כ ופי' הבעל ק"ע והפ"מ עד כדון בעיא בפני עצמה עד כאן לא שמענו במתני' דמותר אלא כה"ג שזה רוצה ליתן לו וזה אומר הריני כאלו התקבלתי ברם ההוא דלא בעי מיתן לי' ואם זה אינו רוצה ליתן לו מאי ומשני יכול הוא לומר לו לא רציתי אלא לבדקך וכיון שאני רואה שאתה מצטער הריני כאלו נתקבלתי ולפע"ד פירושם מוכרח בדברי הירושלמי א"כ הרי מבואר להדיא דאף כשרוצה ליתן אפי"ה בעי למימר הריני כאלו נתקבלתי אלא ע"כ צ"ל כמש"כ משום דהכא כיון דהבנים סמוכין על שולחנו הוה כמו שהתנה המקבל ע"ע והיכא שהתנה המקבל ע"ע לאו דוקא בגיטין משום דלצעורי קמכוין בעי נתינה ממש אלא אפי' בכ"מ כ"ז שלא נתן אף בע"כ היינו שזרק לרשותו בזה שרוצה ליתן לבד לא מיקרי נתינה אף לדעת הרמב"ן מ"מ צ"ע דא"כ כשאין הבנים סמוכין על שולחנו דשם הוה כמו שהתנה על אחרים ובהתנה על אחרים הא בארנו למעלה דדעת הרמב"ן והר"ן דשבועות דבשאר דברים לבד מגיטין סגי רק כשרוצה ליתן לבד דזה נמי מיקרי נתינה. והא הר"ן שם בנדרים (כ"ד.) כתב להדיא דבבנים שאינם סמוכין על שולחנו צריכים הם לומר הרינו כאלו נתקבלנו ואולי י"ל כיון שמתנה על הבנים שלו אף שאינם סמוכין על שולחנו זה לא הוה כמו שהתנה על אחרים ובזה ג"כ בעי נתינה ממש ובדוקא התנה וצ"ע:
ולפי מה שבארנו דכשנשבע ליתן לפ' והלה אינו רוצה לקבל פליגי בזה הרמב"ן והר"ן עם הרשב"א והריטב"א. דהרמב"ן והר"ן ס"ל דאינו צריך ליתן לו כלל וסגי כשרוצה רק ליתן. והרשב"א והריטב"א ס"ל דעכ"פ צריך להניח לפניו או לזורקם לתוך רשותו. יתבאר שפיר דבמה פליגי נמי השתי דיעות בשו"ע יו"ד סי' רל"ו ס"ב בהג"ה וז"ל וכ"ש שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר אעפ"י שבתחלה היה שבועת שוא כגון שנשבע לישא אשה פ' ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא מ"מ כשהיא רוצה צריך לקיים שבועתו (מהרי"ק שורש כ"ב) וי"א דבכה"ג לא מיקרי שבועת שוא רק שבועת בטוי דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו פטור משבועתו וה"ה אם אינה רוצה להנשא לו ולכן לא הוי רק שבועת בטוי (כן משמע מתשובת ריב"ש סי' שפי"ז הביאו הב"י) עכ"ל והט"ז בסק"ו כתב ע"ז וז"ל ונראה דמודה דיעה זאת באתן מנה לפ' שאין שם שבועת שוא שהרי יש בידו הנתינה עכ"פ ואם לא ירצה חבירו לקבלו הרי הוא לא נשבע על הקבלה משא"כ בשבועה שישאנה שא"א לו כלל לקיים הנישואין כל שהיא מעכבת. והי"א ס"ל דגם שבועה שאשאנה לא הוה לשוא דהוא דומיא לאתן רק שחייב לתובעה שתנשא לו ואם לא תרצה לא נתבטלה שבועתו כלל ואין עליו עונש כי לא נתחייב אלא להנאת המפציר בו שיתן לו מנה או שישא את האשה הזאת ואם הם אינם רוצים נקי הוא כו' עכ"ל. ובדברינו יובן יותר דברי הט"ז דבמה פליגי שתי הדיעות הללו דהי"א הוא הריב"ש הא ס"ל להדיא שם כשיטת הרמב"ן והר"ן רבו דגם בשבועה שאתן לא בעי נתינה כלל אלא בהא שרוצה ליתן נמי סגי אע"ג דנשארו בידו לכך ס"ל נמי דגם בשבועה שאשאנה נמי לא הוה שבועת שוא כלל רק מחוייב הוא לתובעה לישא אותה אם תתרצה אבל הדיעה הראשונה ס"ל כשיטת הרשב"א והריטב"א דגם בשבועה שאתן לכך לא הוי שבועת שוא משום דיכול לקיים ליתן בע"כ להניח לפניו או לתוך רשותו. וכ"ז שלא קיים הנתינה אף בע"כ לא קיים שבועתו א"כ בשבועה שאשאנה דא"א להתקיים כלל אם היא לא תתרצה בזה לכך הוי שבועת שוא לפ"ד:
היוצא מכל דברינו אלה דבגיטין אף כשמתנה ע"מ שתתן לפלוני כיון דשם לצעורי קמכוין לכולי עלמא בעי נתינה ממש וגם הרמב"ן מודה בזה דלא סגי כשזה רוצה ליתן בלבד וכ"ז שלא זרקה לרשותו לא יצאה ידי נתינה ואם לא זרקה לרשותו אלא נשארו ת"י לפ"ד רבנן דס"ל גבי ע"מ שתשמשי את אבא והלה אמר א"א שתשמשני דלא הוה גיטא הכא ודאי דלא הוה גיטא אמנם לדעת הפוסקים דפסקו כרשב"ג לפי דעת הירושלמי דנתן טעם דס"ל דאונסא כמאן דעביד וכיון דהעכבה אינה ממנה א"כ היא אנוסה על קיום התנאי והוה כמו שנתקיים א"כ הכא כיון שאפשר לזרוק לתוך רשותו ולא זרקה א"כ זה לא הוה אונס מה שלא רצה לקבל ממנה וכן כתב הרשב"א בת"א סי' רכ"ט דזה לא הוה אונס כיון שהיה אפשר לזרוק ולא זרקו יעו"ש אבל לפי מה דנראה מגמר' דידן דהטעם דרשב"ג הוא דס"ל דהיכא דמתנה על דבר שאינו בידו אף גבי גיטין להרוחה קמכוין א"כ לדעת הרמב"ן והר"ן סגי כשזה רוצה ליתן אף שלא זרקם לרשותו נמי יצא ידי נתינה והוה גיטא אבל לדעת הרשב"א והריטב"א לא הוה גיטא וכן גבי זכי בשדה זו ע"מ שתתן לפ' מאתים זוז לפי דעת הרמב"ן והר"ן סגי כשזה רוצה ליתן בלבד ולפי דעת הרשב"א והריטב"א לא זכה בשדה כ"ז שלא זרקם לתוך רשותו ויותר מזה ס"ל להרשב"א והריטב"א דאף אם אמר לו שדי נתונה לך אם אין אני נותן לך מאתים זוז ורצה ליתן והלה לא קבל זכה בשדה דהוה כמו שלא קיים התנאי כיון שלא זרקם לתוך רשותו לא מיקרי נתינה כלל לפי דעתם. ומטעם אונס דמאי הו"ל למיעבד נמי א"א לפוטרו דאין זה אונס משום דהו"ל לזורקו לתוך רשותו כמש"כ הרשב"א א"כ במטלטלין באם אמר זכי במטלטלין זו אם איני נותן לך מאתים זוז לז"פ ורצה ליתן לו ולא קבל ולא זרקן לרשותו נראה דאינו יכול להוציא מיד הזוכה כיון שהוא תפוס ברשות יכול לטעון קים לי כהרשב"א והריטב"א דזה לא מיקרי נתינה כלל ואם אמר זכי במטלטלין זו ע"מ שתתן לפ' מאתים זוז ורצה ליתן והלה לא קבל יכול לטעון קים לי כהרמב"ן והר"ן דזה מיקרי נמי נתינה וא"כ קיים התנאי אמנם אם אמר זכי במטלטלין זו ע"מ שתתן לי מאתים זוז ורצה ליתן ול קבל לפי מה שבארנו לכו"ע לא מהני דהיכא שמתנה ע"ע ודאי לנתינה גמורה נתכוין כמש"כ הרמב"ן בתירוץ בתרא והתירוץ קמא לא פליג על תי' בתרא כמשב"ל. וכ"ש בגיטין אם אמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אף שרצתה ליתן לו כיון שהיא לא זרקה לרשותו לא הוה נתינה כלל אף אי אמרינן נתינה בע"כ שמה נתינה ואם אמר ה"ז גיטך אם לא אתן לך מאתים זוז לז"פ ורצה ליתן לה ולא קבלה ונשאר ת"י ולא זרקן לרשותה לפי דעת הרמב"ן אין זה גט כלל דכיון דרצה ליתן לה ולא קבלה הוה כמו שנתקיים התנאי אמנם לדעת הרשב"א והריטב"א אם לא זרקן לרשותה הוה גיטא דהוה כמו שלא קיים התנאי בזה שרצה ליתן אע"ג דאין אונם בגיטין מ"מ הא כבר בארנו דאי, זה אונס: