מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס משפטי התנאים · סימן ד
שאלה אם התנה האשה עם המקדש שאם לא יכניסנה לז"פ לא יהא לו עליה כלום. היינו שתהא הקדושין בטלין. וגם המעות יהא אצלה במתנה ולא תחזירן. ואח"כ אירע אונס שלא יכול לכונסה וא"כ הקדושין ודאי בטלין אך אם צריכה להחזיר לו המעות קדושין או לא. משום דיש להסתפק דדוקא היכא שהאיש התנה על עצמו באם שלא יכניסנה ליום פ' לא יהא לו עליה כלום אז אמרינן דאונסא כמאן דלא עביד כלל היינו שאין הקדושין קיימין וגם המעות חוזרין כמשב"ל. אבל היכא שהאשה התנה עמו שבאם שלא יכניסנה ליום פלוני לא יהא לו עליה כלום אז איכא למימר דהיא בכל אופן התנה משום דהיא לא איכפת לה באונס שלו והוא הא סבר וקבל על אופן שהתנה היא ע"כ אף שאירע לו אונס המעות קדושין אינן חוזרין:
תשובה הנה הב"י בחו"מ סי' ר"ז מר' י"ז כתב וז"ל כתב הריטב"א בתשו' בשם הרמ"ה גבי הא דאמרינן לי ולא ליורשי ש"מ דהא דתנן הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה מביא לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי שלא נתקיים התנאי אא"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח מדקאמר אתה ולי דלי ולא ליורשי משמע ואתה ולא יורשיך עכ"ל. והריטב"א השיג ע"ז והביאו הב"י במ' ל"ה בבה"ב וז"ל כתב הריטב"א ז"ל כו' ואין זה נכון חדא שלא נאמרו דברים הללו אלא בנותן גט או נותן מתנה דמדעתיה יהיב ומגרש דלמא קפיד בלשון תנאי שאינו רוצה לגרש ולא לתת מתנה אלא באותו לשון אבל בכאן שהוא דרך מכר וכמו שקונס עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא בשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו וכל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורשיו זכה ולא עוד אלא דהא קיי"ל דיש טענת אונס בממון והתם מוכח דמיתה אונסא הלכך כשמת אחד מהם ואינו יכול לקיים תנאו אונס הוא ופטור וכן דעת רבותי עכ"ל. והנה צריך לבאר מה הוא סברת הרמ"ה בזה דס"ל דאם מת אחד מהם זכה המלוה בקרקע אף שהשגה הראשונה שהשיג עליו הריטב"א אינה מוכרחת כ"כ סברת הרמ"ה הוא שאין לחלק בין נותן גט או מתנה לדרך מכר כה"ג. אמנם השגה השניה לכאורה היא השגה גדולה על הרמ"ה דהא הוא בעצמו הוכיח מריש כתובות דיש טענת אונס בממון כמש"כ תלמידי הר"י משמו. ע"כ עלה בדעתי לומר דהרמ"ה מחלק בין שהתנה המלוה ובין שהתנה הלוה. דאם התנה הלוה שאם לא אחזיר לך המעות עד ג' שנים הרי השדה שלך מעכשיו ואח"כ מת אחד מהם אע"ג דלך ולא ליורשיך משמע וכן שאם לא אחזיר ולא יורשי משמע מ"מ בטלה המכירה אף לדעת הרמ"ה מטעם טענת אונס כמש"כ הריטב"א. אך הא הרמ"ה מיירי שהתנה המלוה שאם אתה לא תחזיר לי המעות מכאן ועד ג' שנים יהא השדה שלי מעכשיו בזה ס"ל להרמ"ה דאם מת לא נתבטלה המכירה משום דדעת המלוה שהתנה הוא בכל אופן אף שיארע לו אונס להלוה אם לא יחזיר לו המעות לז"פ יהא השדה שלו דמלוה לא איכפת לו כלל בטענת אונס של הלוה. והלוה הא סבר וקבל כמו שהתנה המלוה:
והמג"א (בסי' ק"ח ס"ק י"א) כתב וז"ל וראיית האגודה הביאו הרב"י בח"מ (סי' ר"ז) נ"ל דאינה ראי' דהתם לא מהני אונס מידי דהוה אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג' שנים ואירעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ"ש הב"י בח"מ ס"י עכ"ל. והגאון רעק"א בהגהותיו כתב ע"ז וז"ל בעניותי לא מצאתי שם כן בח"מ והדבר פשוט דבאמת אינו חלוט לו דהוה אונס וכן מבואר להדיא בהר"ן פ"ג דשבועות ד' רצ"ו כו' עכ"ל. ולפע"ד כיון המג"א לדברי הרמ"ה הנ"ל שאם המלוה התנה שאם יחזיר לו המעות יחזיר לו השדה ואם לא תחזיר לי המעות יהא השדה שלי מעכשיו בכל אופן התנה אף שאינו יכול הלוה לקיים התנאי מחמת אונס מ"מ המכירה קיימת. וה"נ גבי בתי ערי חומה הוה נמי כמו הלוהו על שדהו והתנה המלוה דאינו יכול הלוה לטעון טענת אונס. ומה שכתב הגאון הנ"ל וכן מבואר להדיא בר"ן בפ"ג דשבועות וכיון להר"ן דכתב שם וז"ל וכן אתה אומר בדיני ממונות שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאם מנה מכאן ועד יום פ' ורצה ליתן והלה לא רצה לקבל לא קנה השדה שלא נתכוין אלא במה שהיה בידו לעשות כו' יעו"ש. ולפי מש"ב אין מזה ראי' כלל לסתור דברי המג"א דהא הר"ן מיירי היכא שהנותן התנה על עצמו באם שלא אתן לך לז"פ יהא השדה שלך ובזה ודאי כו"ע מודים דיש טענת אונס. אבל המג"א מיירי שהמלוה התנה על הלוה א"כ איכא למימר שהמלוה בכל אופן התנה ואינו מועיל טענת אונס של הלוה כמש"ב דזהו סברת הרמ"ה. (אך זה איכא למידק על דברי המג"א דנראה לומר דהא דסובר הרמ"ה שאינו מועיל טענת אונס של הלוה היכא דהמלוה התנה על הלוה היינו דוקא באונס דאתא מעלמא כמו שמיירי הרמ"ה כגון שמת אחד מהם. אבל באונס דאתא מחמת המלוה גופא כמו גבי בתי ע"ח שמטמין המלוה את עצמו ואינו רוצה לקבל. בזה הדעת נוטה דגם הרמ"ה מודה דמהני טענת אונס של הלוה משום דבכה"ג ודאי לא סבר וקבל הלוה ולא הקנה לו השדה אף באונס דאתא מחמת המלוה גופא) ויוצא לנו מזה לנ"ד כיון שהאשה התנה לדברי הרמ"ה אמרינן דבודאי האשה בכל אופן התנה אף שיארע לו אונס משום דהיא לא איכפת לה בטענת אונם שלו וגם הוא סבר וקבל ע"ז ע"כ המעות קדושין אינן חוזרין:
ועלה בדעתי להביא ראי' לסברא זו מדברי הירושלמי הנ"ל דקאמר שם טל דעתי' דר"ל איך הוה צריך למיעבד ואי אתא יום פ' ולא כנסתה לי לא יהוי לך עלי כלום. (כן נמצא הגירסא בס' העיטור) ופירושו דאף ר"ל מודה דהיכא שהתנה האשה לא מהני טענת אונס של המקדש משום דהי בודאי בכל אופן התנה אף שיארע לו אונס מ"מ אם לא יכניסנה לז"פ יתבטלו הקדושין. וכבר פירשנו למעלה בשם הרמב"ן דהלשון לא יהוי לי עליך כלום משמע שבלבד שהקדושין בטלין אם לא יכניסנה לז"פ יהא גם המעות קדושין אינם חוזרין. א"כ גם הכא פירושו שלא יהוי לך עלי כלום היינו שהמעות קדושין לא תחזיר לו. ומשמע מהירושלמי דהכא תנאה קיים ולא מהני טענת אונס של המקדש גם לענין מעות הקדושין שאינן חוזרין. וזהו כסברת הרמ"ה הנ"ל אך זה אינו מוכרח כ"כ דאפשר לפרש דלא מהני טענת אונס רק לענין הקדושין בלבד. ועוד נראה לפע"ד דגירסא זו א"א לקיים כלל בירושלמי דא"כ האיך אמרינן שם דר"י ור"ל פליגי בפלוגתא דרבנן ורשב"ג גבי גיטין הא שם גבי גיטין הבעל מתנה על האשה א"כ בזה הא גם ר"ל מודה דלא מהני טענת אונס של האשה משום דהבעל ודאי בכל אופן התנה אף שיארע לה אונס כמו גבי קדושין היכא שהאשה התנה. וכן הקשה הגאון בעל אבני מלואים והניח בצ"ע. ע"כ נראה דעיקר הגירסא בירושלמי כמו שהוא לפנינו ואי אתא יום פ' ולא כנסתם לי לא יהוי לי עליך כלום ופי' האו"ת בסי' כ"א דלשון לא כנסתה לי משמע בכל אופן שיעבור אותו היום ולא תהא כנוסה לי אז יתבטלו הקדושין אף ע"י אונס יעו"ש. אבל אין חילוק לר"ל בין שהתנה האיש ובין שהתנה האשה ואף שהתנה האשה נמי אם אירע לו אונס הוה כמאן דעביד והיא מקודשת דס"ל לר"ל אם אחד הקנה חפץ לחבירו ע"מ שיעשה לו דבר פ' ואח"כ נאנס ולא עשה מ"מ קנה את החפץ ואף שלא קיים התנאי מ"מ לא נתבטל הקניה בזה. ואפשר לתת תבלין לזה עפ"י מה שכתבו התוס' כתובות (נו.) ד"ה הרי דהא דתנאי מבטל המעשה הוא לא מהסברא דמהסברא ה"א דאין שום תנאי מבטל מעשה ואפי' לא נתקיים בסוף התנאי מ"מ המעשה קיים אלא דילפינן זאת מתנאי ב"ג וב"ר. לכך סובר ר"ל כיון דילפינן זאת רק מתנאי ב"ג וב"ר ע"כ לא מצינו למילף משם אלא היכא דבטל התנאי ברצון. אבל היכא דנתבטל התנאי באונס לא מצינו למילף משם. וא"כ ממילא אוקמא אדינא ואין תנאי מבטל המעשה. ולפ"ז א"ש מה דתלה פלוגתא דר"י ור"ל בפלוגתא דרבנן ורשב"ג גבי גיטין. דס"ל להירושלמי דפי' בדברי רשב"ג כל העכבה שאינה ממנה ה"ז גט היינו אפי' נחתכו דדיה כמו שהובא שם בירושלמי, וא"כ הוא צריך עדיין להנקתה מ"מ ה"ז גט כיון שהיא אנוסה במה שאינה יכולה לקיים התנאי. א"כ מוכח מדברי רשב"ג דס"ל כסברת ר"ל דבטול התנאי מחמת אונס אינו יכול לבטל המעשה. וכן צריך לפרש מה שהובא שם בירושלמי בחד בר נש אקדים פריטין לאילפא ונגב נהרא אתא עובדא קומי רב נחמן ב"י אמר הא אילפא אייתי נהרא כו'. וקאמר שם משום דסבר כרשב"ג. וע"כ צ"ל שם ג"כ הוא הטעם משום דבעל הסחורה שנתן לו השכר הוא מקנה לו השכר מעכשיו על תנאי שבעל האילפא יוליכנה לו הסחורה למקום שהוא צריך לכך ס"ל לר"נ ב"י דאם הוא נאנס אח"כ שנגב נהרא ולא יכול לקיים התנאי מ"מ פטור להחזיר לו השכר משום דבטול התנאי מחמת אונס אינו יכול לבעל המעשה מה שהקנה לו כבר את השכר. וצע"ג בדברי הרשב"א בחידושיו מה שנסתפק דאולי הלכה כרשב"ג דכל העכבה שאינה ממנה ה"ז גט משום דר"נ והוא בתראי ס"ל כוותי' ובפרט מעשה רב. דהאיך אפשר לומר כן דהא בגמ' דידן פסק רב"ח אר"י גבי מעשה דצדון דאם אבדה האיצטלא לא מהני אף נתינת דמים דלא כרשב"ג. ולא הביא שם שום חולק עליו א"כ ס"ל להלכה דאף שהיא אנוסה במה שאינה יכולה לקיים התנאי מ"מ מבטל המעשה דאל"כ דאף דדמים לא הוה כמו איצטלא מ"מ אין לך אונס גדול מזה מה שאבדה כבר האיצטלא ואינה יכולה ליתן לו. והתוס' דכתבו דהלכה כרשב"ג דכל עכבה שאינה ממנה כו' זה הוא לפי מה שנראה מהגמרא דידן דהטעם דרשב"ג הוא משום דלהרוחה קמתכוין וכיון שאינו צריך שמת הבן או שאמר האב א"א שתשמשני לכך הוה גט וא"כ אם נחתכו דדיה ודאי דלא הוה גט כיון שעדיין הוא צריך להנקתה אעפ"י שהיא אנוסה על קיום התנאי מ"מ כיון שלא קיימה התנאי הגט בטל. אבל לפי דברי הירושלמי ודאי אי פסקינן כדברי רשב"ג בהא דכל עכבה כו' ע"כ צריך לפסוק נמי כרשב"ג גם גבי מעשה דצדון:
ועתה נשובה לדברינו דאף שבארנו שמהירושלמי אין ראי' לחלק בין שהתנה הנותן על עצמו ובין שהתנה המקבל על הנותן. מ"מ ודאי בדברי הרמ"ה מוכרח לומר דס"ל לחלק בין שהתנה הנותן התנאי על עצמו דאז מהני טענת אונס ובין שהתנה המקבל התנאי על הנותן דאז לא מהני טענת אונס של הנותן, אבל אח"כ התבוננתי וראיתי דגם מדברי הרמ"ה ח"א להביא ראי' שמחלק בזה. כי אפשר ליישבו מהשגת הריטב"א עליו באופן פשוט כי הרמ"ה מפרש פי' אחר בהלוהו על שדהו. דהנה בשו"ע (סי' ע"ג סעי"ז) כתב ואם אמר לו קני מעכשיו אם לא אפדה עד ז"פ יש מי שאומר דלא הוה אסמכתא. וכתב הש"ך ע"ז וז"ל ותמי' לי עמ"ש המחבר דין זה בשם יש מי שאומר והוא ש"ס ערוך פ' א"נ וכו' ואפשר משום דבמרדכי והגהת מיימוני פ"א ממכירה כתבו על דין זה דמשכון ונראה דרש"י בתשובה חולק אבל תימה דאיך אפשר דרש"י חולק על דין זה שהרי הוא ש"ס ערוך כו' עכ"ל. וכתב ע"ז הקצוה"ח דודאי הגהת מיימוני ומרדכי נאמנים בעידותן דרש"י חולק בתשובה והאי דפ' א"נ אינו תיובתא דרש"י יש לו פי' אחר שם בסוגיא ומפרש דקנין גמור היה בסתם וע"מ מכר גמור החזיק בה במעכשיו בדמים הללו אלא שזה קיבל עליו לחזור לו עד שלש שנים וכן משמע לשון המשנה שם אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי ומשמע מצד הלוקח היה התנאי דאל"כ איפכא ה"ל למיתני אם אין אני נותן לך מכאן ועד של שנים הרי הוא שלך וא"כ משמע כפרש"י כו' עכת"ד. ונראה דגם הרמ"ה מפרש כפרש"י וא"כ א"ש מה שכתב דאם מת אחד מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרקע משום דהא לא קבל הלוקח לחזור אלא להמוכר בעצמו ולא ליורשיו וכן דוקא הוא בעצמו מחוייב לחזור ולא יורשיו. ועיינתי היטיב בדברי הב"י בסי' הנ"ל מח' י"ז דאחר שהביא שם דברי הריטב"א בשם הרמ"ה דהא דתנן הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה פודהו מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי שלא נתקיים התנאי אא"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח כו'. כתב הב"י וז"ל וכתב עוד הריטב"א התם ודאי בשנטלו לו קנין על זה ואמר אם אתה מביא לי עד ג' שנים אחזיר לך קרקע שלך ולא תהא מכירתך מכירה היא שנויה דאתה ולא יורשיך דאי באמירה בעלמא לאו כלום הוא ואפי' לדידי' נמי עכ"ל. וא"כ הרי הריטב"א בעצמו ג"כ מפרש כמ"ש דמיירי שהלוקח קבל עליו בקנין להחזיר לו הקרקע בחזרה אם יביא לו מעות עד ז"פ. ולפי"ז תמוהים מאד דברי הריטב"א שהובא בב"ה דהשיג על הרמ"ה. הא לפי"ז אין שום השגה עליו ואדרבה דבריו מוכרחין מאד. ואולי דהשגתו על הרמ"ה הי' מקודם שהיה סבר דהרמ"ה מפרש דברי הגמ' דב"מ כפי' כל המפרשים. אבל אח"כ דאסיק דהרמ"ה מפרש פי' אחר בדברי הגמרא לפי"ז גם הריטב"א הודה לדברי הרמ"ה. ובזה א"ש מה שהביא הב"י דברי הריטב"א בשם הרמ"ה ולא הביא כלל דהריטב"א השיג עליו. אבל לפי מש"כ ניחא א"כ לפי האמת אין כאן פלוגתא כלל לדינא בין הרמ"ה והריטב"א דאם התנה המלוה שאם לא תפרעני לז"פ תהא השדה קנויה לי מעכשיו ואח"כ מת אחד מהם ודאי דלא נתקיים בזה המכירה ויכולין היורשין ליתן המעות ולהוציא את הקרקע. ואם מת המלוה יכולין לפרוע להיורשין. אבל אם מכר מכירה גמורה אלא שהתחייב הלוקח שאם יתן לו המעות בחזרה תחזור לו המקח אז אם מת אחד מהם נתקיימה המכירה. וכן סובר התוס' בב"מ ד"ה לכשיהי' לי מעות החזירם לי אסור וכתבו שם וז"ל דלא כר' יהודא ולא דמי למשכנתא בלא נכייתא (לקמן סז:) דהכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר אבל משכנתא יכולים לעולם לפדות או הוא או יורשיו אבל כאן נהי דהוא יכול לפדות יורשיו אין יכולים לפדות עכ"ל. ומ"מ נ"ל דגם התוס' מודים בעשה שדהו מכר והתנה המלוה אם לא תפרעני לז"פ תהא השדה קנויה לי מעכשיו דהיורשין יכולין לפדות והא דסובר ר' יהודא דזה הוה ג"כ צד אחד בריבית ומותר ומשכנתא בלא נכייתא אסור אע"ג דהכא יכולין גם היורשין לפדות דגם התם יש למעליותא מה שיש לו זמן קבוע דאח"כ א"א לפדות ואח"כ נשארת ביד הלוקח. אבל משכנתא אין לו זמן כלל. וכ"כ התוס' בערכין (לא.) ד"ה ור"י כו' יעו"ש:
ולפי"ז נראה יותר לומר דגם לענין טענת אונס אין כאן פלוגתא בין הרמ"ה והריטב"א ואף אם התנה המלוה אם לא תפרעני לז"פ יהא השדה שלי מעכשיו מהני טענת אונם לכו"ע משום דאף דדעת המלוה שהתנה בסתם ודאי היה בכל אופן אף שאם יארע אונס להלוה מ"מ הא בעינן גם דעת המקנה והוא הלוה אמרינן דודאי דעת הלוה לא היה מסכים להקנות להמלוה אלא דוקא אם יעבור על התנאי ברצון וכיון שלא עבר על התנאי ברצון אלא מחמת אונס ע"כ לא נתקיים המכירה. וקושית האגודה מה שהקשה גבי בתי ע"ח תיפוק לי' מטעם אונס. ע"כ צריך ליישב דלא כמו שתירץ המג"א שהבאתי למעלה דהוא ע"כ מחלק בין שהתנה המלוה ובין שהתנה הלוה אלא צ"ל דגבי בתי ע"ח הוה כמו שמוכר לו על תנאי שאם אחזיר לך המעות לז"פ תהא המכירה בטלה מעכשיו לכך לא מהני טענת אונס בזה וגם הריטב"א מודה לזה דלא מהני טענת אונס לבטל המכירה כיון שלא נתקיים התנאי אף מחמת אונס המכירה קיימת דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן. ובאמת נפלאתי על דברי המג"א דמי הכריחו לומר דזה הוה כמו הלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג' שנים דתירץ זה לא יעלה אף לפי דעתו רק לפי דברי הרמ"ה כמש"ב. הא שפיר נוכל לומר דזה הוה כמו מוכר שדה ומתנה שאם יוחזר לו המעות תוך י"ב חודש תתבטל המכירה ותירוץ זה יעלה לכו"ע וכמש"כ. ועוד דלפע"ד א"א לומר כדברי האגודה והמג"א דזה דמי להלוה על שדהו והתנה עמו שאם לא יפרע לו המעות עד יב"ח יהא הבית חלוט לו מעכשיו. א"כ אמאי אמרינן שם בגיטין דאי נתינה בע"כ לא הוה נתינה איצטריך הלל לתקן לישכה אף בפניו הא במלוה כו"ע מודים דפרעון בע"כ הוה פרעון וכמו שמוכיח התוס' שם. וא"כ אמאי לא יכול לפרוע לו בע"כ ויתקיים התנאי וממילא יוחזר לו הבית:
אח"כ ראיתי שמדברי התוס' שם אדרבה לכאורה יש להוכיח דפירשו כדבריהם דגבי בתי ע"ח דמי להלוהו על שדהו וס"ל דאי נתינה בע"כ לא הוה נתינה גם גבי הלוהו על שדהו לא מהני פרעון בע"כ דז"ל שם וא"ת בבתי ע"ח דהוה כפרעון החוב דעליו לקבל פשיטא דהוי פרעון כדקאמרינן הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבישוב יחזיר לו אפי' בע"כ כו'. וי"ל דוקא בעלמא פשיטא דהוי נתינה שאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דע"י הפרעון צריך להחזיר הבית כו' עכ"ל. א"כ משמע מדבריהם דהם ס"ל דבע"ח הוה כמו הלוהו על שדהו ע"מ שאם לא תפרעני לז"פ יהא הבית חלוט לי מעכשיו מ"מ לא מהני פרעון בע"כ בזה משום דפרעון בע"כ לא מהני אלא דוקא במקום שאין המלוה מפסיד ע"י כך. וכן נראה מדברי הב"ח הביאו הש"ך שם ס"ק י"א. ומדברי האו"ת בסי' ע"ד ס"ד דהם מפרשים דברי התוס' כן אבל באמת לפע"ד הסברא תמוה מאד לומר דס"ל להתוס' דאם אחד הלוה על השדה או על המשכן והתנה עמו שאם לא יפרע לו לז"פ יהא השדה או המשכן חלוט לו. שלא יוכל לפרוע לו בע"כ אי אמרינן נתינה בע"כ לא הוה נתינה כיון דבכל מקום פרעון בע"כ גבי מלוה הוה פרעון א"כ אמאי לא יכול לפרוע לו בע"כ הא קיים התנאי כמו שהתנה עמו ועוד דמה שכתבו דע"י הפרעון צריך להחזיר הבית. לפי"ז אינו מדוקדק כלל כיון דכ"ז שלא עברו יב"ח עדיין לא נקנה לו הבית אלא כשיגיע היב"ח ולא יפרע לו אז יהא קנוי לו הבית למפרע א"כ לא שייך לישנא להחזיר. ע"כ נלפע"ד לפרש דברי התוס' דלא כדבריהם. וגם התוס' ס"ל דבתי ע"ח לא הוה כמו הלוהו על שדהו אלא הוה כמוכר על תנאי שאם יחזיר לו המעות תתבטל המכירה מעיקרא. מ"מ הקשו התוס' שפיר דאמאי לא מהני בזה פרעון בע"כ כמו בכל מקום כיון שעתה רוצה להחזיר לו המעות והוה המעות מלוה מעיקרא א"כ אמאי אינו יכול לפרוע לו בע"כ ותבעל המכירה מעיקרא וע"ז תירצו דוקא בעלמא הוה פרעון בע"כ פרעון. אבל הכא כיון דע"י הפרעון תתבטל עי"ז המכירה שכבר קנוי לו אמרינן דלא הוה פרעון ולא נפקע בזה הקנין שכבר קנוי לו. והטעם הוא דשאני פרעון החוב דעלמא דהוא רק סילוק השיעבוד בלבד או מה שהקנה לו אם לא אפרעך לז"פ בזה ודאי דיכול לסלקו אף בע"כ. אבל היכא דצריך ע"י הפרעון לבטל הקנין מה שקנוי לו כבר בזה לא מהני בע"כ. ועיין ברשב"א בחידושיו שם מה שמביא בשם התוס' לחלק בין פרעון החוב דמהני בע"כ וגבי בע"ח דלא מהני בע"כ. ונראה דגם כוונתו הוא כמש"ב אבל גבי מלוה ממש גם התוס' מודים דיכול לפרוע לו בע"כ אף שיגיע מזה הפסד להמלוה ולכך יכול לפרוע לו בתוך זמנו בפרוטרוט דינר דינר אע"ג דאית ליה תרעומות דאמר לו אפסדת לי מנה ומ"מ הוה פרעון כמו שפסק הטוש"ע שם ס"ד דלא כהאו"ת דכתב דהתוס' דגיטין חולק ע"ז:
שוב מצאתי להדיא בתשו' הרשב"א בת"א סי' רכ"ט שהשיב באחד שלוה מעות על כרם ועשה שטר מכירה ע"ז אך התנה בתנאי שאם יחזיר לו המעות לז"פ יחזיר לו השטר מכירה. ואח"כ כשבא הזמן לא רצה המלוה לקבל המעות מיד הלוה ופסק כיון שלא קיים תנאו שהרי לא נתן אף שזה גרם המלוה במה שלא קיבל מ"מ המכירה קיימת דזה הוה כענין בית בבע"ח שגואל תוך שנים עשר חודש דודאי כל שמוכר בית בבע"ח הרי הוא כמתנה בפירוש שעל תנאי כן וכן הוא מוכר ואעפ"י שלא התנה כן בפירוש סתמא כפירושו אחר שחייבה התורה כן כו' וכבר שנינו שם שהיה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו כו' ע"כ. הרי מבואר להדיא בדברי הרשב"א כמש"פ דבע"ח הוה כמכירה על תנאי שיחזיר לו הבית לכשיחזור לו המעות ולכך לא מהני בזה נתינה בע"כ למ"ד לא שמה נתינה. אבל אם הלוהו על שדהו והתנה עמו אם לא יפרע לו לז"פ יהא השדה חלוט לו מעכשיו נראה ברור דמהני בזה נתינה בע"כ לכו"ע משום דזה הוה כפרעון החוב דפרעון בע"כ הוה פרעון. וראיתי להגאון בעל מחנה אפרים בה' זו"מ סי' כ"ד תמה על הרשב"א הנ"ל מה דפסק שם דלמ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה לא מהני אף אם נתן בע"כ דכי תיקן הלל בבע"ח תיקן הא בעלמא לא תיקן וכתב דדבריו צ"ע דנראה דע"כ לא אמרו נתינה בע"כ שמה נתינה או לא אלא במתנה מקבל לסלק עצמו מרשותו כי ההיא דנותן גט לאשתו ע"מ שיתן לו מנה שעתה בא לסלקו משלו שהרי אשה קנויה לו וכן במוכר בית בבע"ח דמכר גמור הוא אלא דזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה והוה כמו שלקח שדה מחבירו וא"ל שדה זו שאני לקחתי ממך אם יהי' לך מעות תחזירם לו והלכך כשאתה בא, לסלקו משלו בע"כ אל תסלקנו. אבל זה שהתנה מעיקרא שלא מכר לו אלא אם לא יתן לו המעות לז"פ ואם יתן שיהי' המכר בטל ה"ז לא גמר להקנות לו אלא כשלא יהא יכולת להחזיר המעות אבל כשיחזיר המעות לא גמר והקנה כו' ע"כ. והנה הגאון נ"ל סובר יותר ממה שכתבתי ואף במכירה על תנאי כיון דבשעת המכירה היה תנאי מפורש כשיחזור לו המעות תתבטל המכירה מעיקרא מהני נתינה בע"כ לכו"ע וע"כ הוא מפרש דהא דבבע"ח לא מהני נתינה בע"כ משום דשם הוה כמו שמתנה עמו לאחר המכירה שהוא חוזר ומוכר לו מעכשיו אם יתן לו המעות עד ז"פ. וכן הוא דעת הגאון רעק"א בהגהותיו על או"ח שהבאתי למעלה לישב קושית האגודה בזה. אבל באמת נפלאתי על הגאונים הללו האיך לא הזכירו דעת התוס' דגיטין הנ"ל דכתבו דבבע"ח הוה כפרעון החוב ופשטות דבריהם משמע דס"ל דבע"ח הוה כמו הלוהו על שדהו והתנה עמו שאם לא יחזור לו המעות לשנה יהא הבית חלוט לו מעכשיו מ"מ ס"ל דפרעון בע"כ כה"ג לא מהני. אך לפע"ד הא בארתי למעלה דנראה יותר דכה"ג גם התוס' מודים דפרעון בע"כ מהני. אלא דהתוס' ס"ל דבע"ח הוה כמכירה על תנאי אבל במכירה על תנאי ודאי דעת התוס' הוא כדעת הרשב"א דאינו יכול לסלקו בע"כ למ"ד לא שמה נתינה ואף שמדברי הרשב"א בחידושיו משמע קצת דמפרש דבע"ח הוה כמו שלאחר המכירה חוזר ומוכר לו כדעת הגאונים בעל מח"א ורעק"א. ולזה רמזו הגאונים הללו בדבריהם. אבל כיון דמבואר בתשו' הרשב"א להדיא דבע"ח הוה כמכירה על תנאי דלא כדבריהם א"כ ע"כ צריך לדחוק דגם כוונתו בחידושיו הוא כן. ועוד נ"ל דא"א לומר כלל כדברי הגאונים הללו דלדבריהם ע"כ צ"ל דלכך אמרינן בערכין דבע"ח הוה צד אחד ברבית אף דהוה כחוזר ומוכר לו מ"מ הוה כחוזר ומוכר לו מעכשיו א"כ הלוקח שאוכל פירות הוא בעד המעות שממתין לו א"כ קשה לפי דעתם מנ"ל לומר דזה הוה צד אחד ברבית כלל דילמא חייבתו התורה דבכל עת שיביא לו המעות מחוייב לחזור ולמכור לו וא"כ לא הוה צד אחר ברבית כלל. בשלמא לפי דברי הרשב"א דפי' דבע"ח הוה כמכירה על תנאי ניחא משום דהסברא הוא כיון דהתורה חייבתו שמחוייב לחזור לו בכל עת שיתן לו המעות א"כ הוה כמו שהתנה בשעת מכירה ממש ולכך הוה צד אחד ברבית דכשמחזיר לו המעות הוה המעות כמלוה למפרע. אבל לדברי הגאונים הללו דפי' דבע"ח הוה כחוזר ומוכר לו קשה מנ"ל דשם הוה צד אחד ברבית כלל: