מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס בדיני ברירה · סימן יח
ונראה דאף לפי דעת הר"ש והרא"ש דס"ל דר"י סובר דא"ב מטעם ודאי מ"מ לפי מה דאנן קיי"ל דחבית מותרת ס"ל כר"א דירושלמי דא"ב הוא מטעם ספק לכך מקלינן בזה וכן נ"ל לפי"ז דהא דאמרינן בכ"מ בדרבנן י"ב הוא ג"כ מטעם זה משום דא"ב הוא מטעם ספיקא לכך מקלינן בדרבנן ולא מטעם דזה הוה ספיקא דדינא כמש"כ גדולי האחרונים דהקילו בדרבנן משום דזה הוה ספיקא דדינא להחכמים אי יש ברירה או לא דקשה לפי"ז דברי הגמרא דעירובין (לז:) דקאמר שם רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה אלמא דפסיקא לי' מסברא דחוץ דצריך להיות חילוק בדין ברירה בין דרבנן לדאורייתא ואי אמרינן משום דזה הוה ספיקא דדינא להחכמים א"כ מאי קאמר מאן האי תנא מאיזה מקום פסיקא לי' דהחכמים היו מסתפקין בזה אי יש ברירה או לא דאדרבה כיון דחזינן דס"ל דא"ב א"כ ה"ה אפי' בדרבנן אלא ע"כ צ"ל משום דס"ל לרבא דא"ב הוא מטעם ספיקא לכך תמה מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה וס"ל דא"ב הוא מטעם ודאי לכך מחמיר גם גבי עירוב:
והא דא"ב מטעם ספיקא גבי עירוב או מטעם ודאי. נ"ל לבאר עפ"י דברי התוס' שם ד"ה אלא מעתה כו' דהמתבאר מדבריהם שם דהתוס' ס"ל דכל שעושה מעשה קנין או קריאת שם תרומה ותולה הדבר בתנאי דלהבא כיון דלעולם לא יבורר שהיה כן למפרע כיון דהדין דא"ב לא חל כלל המעשה ההיא ובטל בודאי הקנין או הקריאת שם אבל סברת מהר"י שם אף דא"ב היינו דמספקא אם הוברר והיה עומד לזה מיד משעת תנאו וחל המעשה או דלא היה עומד לכך ובטל המעשה משו"ה ס"ל דבודאי אחד מהן תרומה דבין אם הי' עומד מתחילה שירדו גשמים או לא עכ"פ חל הקריאת שם בחד מהם. א"כ גבי עירוב דאי אמרינן כסברת התוס' כיון דא"ב לא חל כלל קריאת השם לכך לא חל כלל העירוב למפרע ואין חילוק בין דאורייתא לדרבנן אבל אי אמרינן כסברת מהר"י דחל למפרע אלא דמספקא לן אם היה עומד לכך למפרע או לא א"כ צריך להקל גבי עירוב כיון דאין זה אלא מדרבנן וזהו כונת רבא מאן האי תנא דס"ל דא"ב מטעם ודאי ולא חל כלל המעשה למפרע לכך ס"ל דאם אמר הריני מערב לאיזה שארצה לא הוה עירוב כלל אם לא בירר עד משחשכה וכן נראה שם להדיא דס"ל דלא חל העירוב כלל דלא כשיטת מהר"י דהא לשיטת מהר"י אמאי קאמר שם משחשיכה אין עירובו עירוב ולא קאמר דהוה חמר גמל כמו בכל ספק עירוב היכא דאזלינן לחומרא וכן משמע שם להדיא בברייתא דתני דבי איו דאי מתני לכאן ולכאן אין עירוב כלל ויש לו תחום ביתו ולשיטת מהר"י דאחד מהם תרומה אך אנן לא ידעינן איזה מהם היה דעתו למפרע. א"כ גבי עירוב נמי היה צריך להיות אסור בשני הצדדים מספק. אלא ע"כ צ"ל דתני דבי איו וכן הך ברייתא דאמר הריני מערב כו' דס"ל דבדרבנן נמי לא אמרינן ברירה משום דס"ל דלא חל כלל העירוב היכא דצריך לומר הוברר הדבר למפרע וזה כונת התוס' בגיטין (עג:) ד"ה תנא דהשיגו שם על פירש"י וכתבו וז"ל ועוד דבפרק בכל מערבין (לז:) אמר דלמ"ד א"ב לא חייל עירוב כלל וא"כ ה"נ לא היה להם לגירושין לחול כלל אע"ג דהוברר הדבר לבסוף כו' ע"כ נראה דכונתם כמו שכתבתי דע"כ לא חל עירוב כלל דאל"כ היה צריך להיות חמר גמל מספיקא אבל הך מ"ד דס"ל דבדרבנן י"ב ס"ל כסברת מהר"י דחל התרומה וכן העירוב. רק בדאורייתא מחמירינן משום דמספקא לן אי הוברר הדבר למפרע או לא אבל בדרבנן אזלינן לקולא וסמכינן אברירה דהשתא. וכן הוא דעת רש"י בחולין (יד) דשם תרומה חל אף למאן דלית ליה ברירה דכתב שם וז"ל אלמא לר"י לית ליה ברירה וחייש שמא תרומה שתה עכ"ל ואזיל לשיטתיה בגיטין שם דס"ל דמ"מ גט ספק הוה ובזה נתיישב הא דהקשו האחרונים על הא דפליגי אביי ורבא גבי קדושין שאין מסורין לביאה הא קיי"ל דא"ב א"כ לא חלו הקדושין כלל כיון דקידש אחת מהן לכשיברר. אבל לפי"ד ניחא כיון דאנן קיי"ל דבדרבנן י"ב א"כ הקדושין על אחת מהן חלו ואסורין שתיהן כיון דא"ב:
וכן נראה דגם אם אמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש תלוי בפלוגתתם דאי אמרינן א"ב לא חל המעשה כלל כ"ז שלא הוברר מתחילה א"כ ה"נ כאן הוה כאלו לא נכתב הגט לשם אשה זו כלל ואף שאפשר שהיה בדעתו מתחילה לשם אשה זו מ"מ כיון שלא הוברר מתחילה אין כאן אפי' ספק גירושין אבל אי אמרינן דאף דאין ברירה מ"מ חל המעשה אלא דאנן לא ידעינן על איזה מהן חל א"כ ה"נ בכתב לאיזה שארצה אגרש הוה ספק מגורשת דשמא בדעתו היה בשעה שצוה להסופר לכתוב לשם אשה זו והיה עומד לכך משעת תנאו שיגרש את אשה זו והוה כאלו נכתב הגט לשם אשה זו וא"כ ר"י דקאמר שם בגיטין (כה.) אף אחרון אינו פוסל ע"כ ס"ל כיון דא"ב לא חל המעשה כלל ולכך לא הוה אפי' ספק גט ואינו פוסל מן הכהונה. ואזיל לשיטתיה דס"ל דגם בדרבנן לא אמרינן ברירה:
אך לכאורה קשה דמאי פריך הגמרא בביצה (לז:) על ר"י לפי מה דרצה הגמרא לומר איפוך ור"י אית לי' ברירה גבי חבית והקשה שם הגמרא הא ר"י לית לי' ברירה גבי אחין שחלקו וכ"ת כי לית לי' לר"י ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ברירה הא תני איו ר' יהודא אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כו' אלמא לית לי' לר"י ברירה ולפי מש"ב מאי שייך למיפרך מחבית על תחומין הא חבית שאני אע"ג דס"ל דא"ב מ"מ ס"ל דהוה ספיקא אם הגיע לו חלקו הראוי לו מתחילה או לא לכך מקלינן בדרבנן משום דספיקא דרבנן לקולא אבל גבי תחומין ס"ל דא"ב ולא חל שם עירוב כלל למפרע. וכן סובר ר"י בגיטין גבי לאיזה שארצה אגרש דאינו פוסל לכהונה דלא חל שם גט כלל אבל לאחר העיון נראה דא"ש פירכת הגמרא מתחומין על חבית כיון דר"י ס"ל כתני דבי איו וא"א לחול העירוב למפרע מה שיתברר אח"כ א"כ ע"כ ס"ל דא"ב מטעם ודאי כיון דא"א לחול דבר למפרע מה שיתברר אח"כ וא"כ אף שהם קנו החבית בשותפות ע"מ לחלוק מ"מ א"א לומר דמתחילת הקניה הקנה המוכר לכל או"א חלקו מה שיתברר ע"י חלוקה דאח"כ וכל חלק וחלק קנה שביתה לעצמו הא א"א לחול הקני למפרע ע"י ברירה דאח"כ שיקנה כל חלק וחלק שביתה לעצמו א"כ קנה החבית שביתת שניהם ולאחר החלוקה הוה כל חלק וחלק מחצה שלו ומחצה של חבירו לכך פריך הגמרא שפיר דאמאי ס"ל לר"י דחבית מותרת והא דאינו מביא הגמרא ראי' מר"י דגיטין דס"ל דאינו פוסל לכהונה דע"כ ס"ל דאינו חל דבר למפרע ע"י ברירה דאח"כ משום דאיכא למידחי שאני כתיבה לשמה דבעי מבורר בשעת כתיבה כמו שכתבו התוס' שם (כד:) ד"ה לאיזה כו' אבל לפי מאי דפסקינן דדוקא בדרבנן י"ב אבל בדאורייתא א"ב משום דס"ל דכל שעושה מעשה קנין ותלה הדבר בתנאי דלהבא ודאי דחל אלא כיון דא"ב מספקינן דאולי לא הגיע לו חלקו הראוי לו מתחילה והגיע לו חלק חבירו לכך לדבר שנוגע לדאורייתא אסור אבל לענין תחומין כיון דהוא מדרבנן מקלינן ותלינן לקולא דהגיע לו חלקו באמת א"כ אנן ס"ל כר"א דירושלמי דשותפין שחלקו לא אמרינן שבודאי יש לכל או"א מחצה שלו ומחצה של חבירו אלא דמספקינן דאולי הגיע לו חלק חבירו וחלק שלו הגיע לחבירו וכן צריך לבאר דגם גבי אחין שחלקו אי אמרינן דא"ב מטעם ודאי או מטעם ספק נמי תלוי בזה משום דהא מאן דס"ל דהאחין שחלקו הוה כיורשין משום די"ב ע"כ משום דס"ל דהוה כאלו הוריש האב לכל או"א חלקו על סמך ברירה דאח"כ ויכול האב להוריש לכל או"א חלקו על סמך ברירה דאח"כ. עיין בתשו' הרשב"א בת"א סי' פ"ב אבל למ"ד דהוה כלקוחות משום דא"ב תלוי בזה דאי אמרינן דאין האב יכול להוריש לכל או"א חלקו על סמך ברירה דאח"כ א"כ כשנפלה הירושה זכו שניהם בשוה וכשחלקו א"א לומר ברירה למפרע כלל כיון שהאב אינו יכול להוריש רק חלק מבורר אלא כשחולקין הוה כמו כל או"א מוכר זכותו שיש לו בחלק אחיו והוה כל או"א מחצה יורש ומחצה לוקח אבל אי אמרינן דהאב יכול להוריש לכל או"א חלקו על סמך ברירה דאח"כ אלא דאנן מספקינן כיון דא"ב דאולי לא הגיעו חלקו הראוי לו משעה הראשונה והגיע לו חלק חבירו א"כ כל או"א הוה כלוקח בכל חלק חבירו: