מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס בדיני ברירה · סימן יז
אמנם הר"ש והרא"ש ס"ל דר"י ס"ל דא"ב הוא מטעם ודאי כמו שהבאנו למעלה מדברי הירושלמי. וכן הוכחנו בסי' י"ד דע"כ ר' ירמיה נמי ס"ל דא"ב מטעם ודאי. וכבר ישבנו הקושיות שהקשו התוס' על שיטה זו מסוגיא דגיטין ומסוגיא דבכורות בתירוצים נכונים בעזר צורי. ונראה דזהו שיטת הרמב"ן ג"כ ויתיישב בזה מה שהקשה עליו הגאון בעל ש"א בסי' צ' דז"ל והנה לכאורה ק"ל לדעת התוס' דלמ"ד א"ב י"ל דלמא החליפו חלקו של זה לזה כו'. או שמא לא החליפו כלל וכיון דאיכא לספוקי כל הני ספיקא א"כ אמאי אמר ר"י חבית אסורה כו' כיון דתחומין דרבנן הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואפי' חבית לישתרי. אבל לפירש"י א"ש דלמ"ד א"ב ודאי כל חלק וחלק מעורב בו מחצה של חבירו כו' וי"ל דס"ל לר"י כרב אשי כו' דבר שיש לו מתירין כמו שאינו בטל אפי' באלף ה"כ ספיקו אסור כו' ומכאן תשובה לדברי הרמב"ן בס' המלחמות בפ"ב דפסחים דכתב לר"י דבר שיש לו מתירין בטל כו' עכ"ל. והש"א אזיל לשיטתו דהסכים לדברי התוס' דדחו שיטת הסוברים דא"ב מטעם ודאי א"כ היא תשובה גדולה לדברי הרמב"ן. אבל לפי מה שהחזקנו שיטת הסוברים דר"י ס"ל דא"ב מטעם ודאי אין כאן תשובה כלל על דברי הרמב"ן ז"ל. כי לפי דברי הרמב"ן מוכרח לומר דר"י דסובר דחבית אסורה משום דס"ל דא"ב מטעם ודאי כך עלה בדעתי לכאורה:
אבל אח"כ התבוננתי עוד בדברי הרמב"ן בחידושיו וראיתי דא"א לומר כלל דהוא ס"ל דא"ב מטעם ודאי. כי לפי שיטת הסוברים דא"ב מטעם ודאי מוכרחין אנו לומר דהא דס"ל לשמואל דאחין שחלקו ובא בע"ח וטרף חלקו של אחד מהם ויתר אין זה מטעם דא"ב כיון דא"ב מטעם ודאי והוה מחצה יורש ומחצה לוקח א"כ אמאי אינו מחוייב לשלם מחצה מחלקו דהוה יורש וע"כ צ"ל דהא דס"ל לשמואל דהוה כלקוחות הוא מטעם דמסתמא ע"ד כן חלקו אף שאם יטרוף חלקו של אחד מהם לא יחזור על חבירו כמו דפירשו רוב הראשונים דברי רב דהא דס"ל דהוה כיורשין אין זה מטעם דס"ל דיש ברירה אלא מטעם דמסתמא ע"ד כן חלקו. והרמב"ן בחידושיו בב"ב פ' בית כור כתב להדיא דהא מדס"ל לשמואל הכא לקוחות הן אלמא דס"ל דא"ב. וכן כתב הרמב"ן בגיטין בפ' כל הגט. א"כ ע"כ צ"ל דס"ל דא"ב מטעם ספק לכך הוה כלוקח בכל החלק. אך יש לדחות דהא אפי' לפי שיטת הסוברים דא"ב מטעם ודאי מ"מ מודים דאיכא מ"ד דס"ל דא"ב מטעם ספק כמו שמבואר בדברי הר"ש דר"א בירושלמי ס"ל דא"ב מטעם ספק א"כ איכא למימר דהרמב"ן ס"ל דשמואל סובר דא"ב מטעם ספק כיון דס"ל דהוה כלוקח בכל החלק. והא דס"ל בביצה דחבית אסורה משום דאזיל לטעמי' דס"ל בפסחים (לפי דברי הרמב"ן) דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. אבל ר"י כיון דס"ל דדשיל"מ בטל ומ"מ ס"ל דחבית אסורה הוא משום דס"ל דא"ב מטעם ודאי אך מ"מ קשה לפי"ז דא"כ מי הכריח להגמרא לומר דר"א דב"ק ודב"ב דס"ל דנוטל רביעא בקרקע הוא משום דמספקא לי' אי הוה כיורשין או כלקוחות. דילמא משום דס"ל דא"ב מטעם ודאי וס"ל בכל מקום דהאחין שחלקו הוה מחצה יורש ומחצה לוקח וכפי מש"פ בסי' י"ג לפי שיטתם מוכרחין אנו לומר דר"א דבכורות ס"ל כן. אע"כ צ"ל לפי שיטתם דהא דס"ל לשמואל דהוה כלקוחות גבי בא בע"ח וטרף חלקו של אחד מהם לא שייך כלל לדין ברירה אלא הוא מטעם דמסתמא עד"כ חלקו לכך הוכרח הגמרא לומר דר"א מספקא לי' אי כרב או כשמואל ולא קאמר דס"ל דא"ב מטעם ודאי. אבל לפי דברי הרמב"ן דס"ל דהא דהוה כלקוחות הוא מטעם דא"ב א"כ מדלא פי' הגמרא דברי ר"א דס"ל דא"ב מטעם ודאי ע"כ דס"ל דליכא מ"ד דס"ל דא"ב מטעם ודאי:
מ"מ נבוך אנכי בדברי הרמב"ן שהרמב"ן בעצמו שם בב"ב כתב מקודם וז"ל ומיהו אנן מיהא דפסקינן בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו ואית ברירה אלא משום דכיורשין דמי לענין זה וע"כ אתה אומר כן דהא ר"מ אית ליה ברירה כדתני' הלוקח יין וכו' וסוגיין בדר' יהודא דלית ליה ברירה ואיכא דאמרי דאית ליה ברירה אבל דכ"ע מפשט פשיט לי' והתם בבכורות אמרינן דר"מ ור"י תרווייהו אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו אלא ש"מ שאין דין האחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף תלוי בדין ברירה אלא מילתא דטעמא הוא מר סבר ע"מ כן. חלקו ומר סבר לא חלקו אלא ע"מ כן כו' עכ"ל. הרי כתב להדיא דאפי' למ"ד דאית ליה ברירה מ"מ מצי סובר דהאחין שחלקו הוה כלקוחות לענין אם בא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם והאיך כתב אח"כ ומדייק מדשמואל סבר דלקוחות הן אלמא סבר דאין ברירה. אבל גוף סברת הרמב"ן ליישב דברי הגמרא דבכורות לא יכולתי להבין דהאיך מצי למימר דר"מ דאית ליה ברירה מ"מ מספקא ליה דלקוחות הן דהא תינח לענין אם בא בע"ח וטרף חלקו של אחד מהן איכא למימר דאדעתיה דהכי חלקו שאף אם יבוא בע"ח ויטרוף חלקו מאחד מהם לא יהא לו כלום על חבירו אבל לענין מלוה ע"פ מה דמיירי בבכורות כיון דמדינא הוה כיורשין ובע"ח גובה מהן כיון דאית ליה ברירה א"כ מה מהני דעתם בזה שיהי' כלקוחות שלא יכול בע"ח לגבות מהן וצ"ע:
ולפי מש"ב דמדברי הרמב"ן נראה דס"ל כשיטת הסוברים דא"ב מטעם ספק ע"כ צריך לישב קושית הש"א מה דהקשה עליו כיון דהוא סובר דלר"י דבר שיש לו מתירין בטל א"כ ס"ל דספק דשיל"מ נמי מותר א"כ אמאי ס"ל דחבית אסורה הא הוה ספיקא דילמא הגיע לו חלקו ממש וספיקא דרבנן לקולא ונראה דזה לא הוה ספק השקול משום דהא איכא לספוקי חדא דילמא הגיע לו חלק חבירו ממש ואפי' את"ל דלא הגיע לו חלק חבירו ממש מ"מ דילמא נתערב מחלק חבירו בחלקו א"כ הך ספיקא לאיסורא אלים מהספיקא דלהתירא דהא אין אנו יכולין להתיר לו רק אם הגיע לו חלקו ממש ולא נתערב מחלק חבירו רק פחות מששים א"כ הוה רובא לאיסורא אך לפי"ז צריך לומר דהגמרא מיירי דוקא אם קנו חבית אחד ואח"כ חלקו אבל אם קנו שני חביות ואח"כ חלקו חבית כנגד חבית מותר אף לר"י דהא הכא לא הוה רק ספק דילמא הגיע לו חלקו או חלק חבירו אבל דילמא נתערב מחלק חבירו בחלקו אין שום חשש בזה דהא זה לא הוה דרך חלוקה לחלוק כל חבית וחבית א"כ הוה ספק השקול ומותר אף לר"י אח"ז ראיתי דאפי' בלא דברי הרמב"ן ע"כ צריך לתרץ כן לפי שיטת הסוברים דא"ב מטעם ספק דהא כתבו התוס' בעירובין (מה:) על הא דאמרינן שם גשמים שירדו ביו"ט הרי הוא כרגלי כל אדם ופריך ואמאי לקני שביתה באוקיינוס כו' ומשני אמר ר' יצחק הכא בעבים שנתקשרו מעיו"ט עסקינן ודילמא הנך אזלי והנך אחריני נינהו דאית להו סימנא בגווייהו ואב"א הוה ספיקא דדבריהם וספק דדבריהם להקל וכתבו שם התוס' ד"ה אב"א וז"ל אע"ג דהוה דבר שיל"מ ואמר רב אשי בריש ביצה (ד.) דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל אפי' בספק דבריהם בעירוב הקילו עכ"ל א"כ ס"ל להתוס' להדיא אע"ג דמחמירינן לענין תחומין לענין ביטול כדאמרינן בביצה (לט.) דאפי' באלף לא בטל מ"מ לענין ספיקא מקילינן. א"כ תחזור קושית הש"א לפי שיטת הסוברים דא"ב מטעם ספק אפי' בלא דברי הרמב"ן דאמאי ס"ל לר"י דחבית אסורה וע"כ צריך לתרץ כמו שכתבנו דס"ל דזה לא הוה ספק השקול אבל לפי שיטת הר"ש והרא"ש דס"ל דר"י ס"ל דא"ב מטעם ודאי א"צ לכ"ז וא"ש בפשיטות מה דס"ל לר"י דחבית אסורה: