אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א קונטרס בדיני ברירה › סימן טז

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס בדיני ברירה · סימן טז

סימן טו

אמנם לפי"ז צריכין אנו לבאר דברי רש"י דבכורות (נ"ב:) דפי' דמחזירין זה לזה ביובל היינו שמתערבין החלקים ואח"כ חוזרין וחולקין כבתחילה דאמאי אין צריך להחזיר חלקו לחבירו לגמרי ויטול חלקו של חבירו כנגדו כדי לקיים מצות יובל. בשלמא אי אמרינן דא"ב מטעם ודאי א"כ כל או"א יש לו מחצית שלו ומחצית של חבירו לכך ביובל בטלה החלוקה וחוזרין ומתערבין החלקים וחולקין כבתחילה. אבל לפי מש"ב דגם רש"י ס"ל בכמה מקומות להדיא דכל או"א הוה לוקח בכל החלק משום דחיישינן שמא הגיע לו חלק חבירו א"כ קשה דאמאי אין צריך להחזיר ביובל כל או"א חלקו לחבירו כדי לקיים מצות יובל:

ונ"ל משום דבאמת לכאורה יש לתמוה על עצם הדין דמחזירין זה לזה ביובל. הא כיון דזה ספיקא ואפשר דהגיע לו חלקו הראוי לו מתחילה ואמאי צריך להחזיר ביובל הא קיי"ל גבי ממון המוציא מחבירו עליו הראיה וכן תמה במהרש"ל על הרמב"ם ז"ל כיון דהוא פסק גבי כתב גט לאיזה שארצה אגרש בו הוה ספק מגורשת אלמא דס"ל דהא דלא אמרינן ברירה בדאורייתא הוא מטעם ספק. א"כ האיך פסק גבי אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל כיון דהוא רק מטעם ספיקא האיך מוציאין מספיקא לחזור ביובל ואמאי לא אמרינן אוקי ממונא אחזקתי'. ובאמת נפלאתי על המהרש"ל דהא קושיתו קשה על דברי ר"י בעצמו דאמאי ס"ל דמחזירין זה לזה ביובל כיון דזהו ספיקא דאולי הגיע לו חלקו באמת כמו שכתב הוא בעצמו שם דא"ב מטעם ספק כשיטת התוס' ולמה תמה המהרש"ל על הרמב"ם יותר מעל דברי ר"י בעצמו. וכן תמוה לי דברי הפנ"י בגיטין שם דכתב דדוקא לר"י דאמר דבודאי אין ברירה ע"כ מחזירין זה לזה לגמרי לכך קאמר דאי לאו דקנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצינו ידינו ורגלינו בבהמ"ד אבל לפי מאי דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ע"כ משום דמספקא לן אי יש ברירה או לא לכך אינן חוזרין ביובל רק כדי לקיים מצות יובל אבל אח"כ נוטל כל או"א חלקו כדמעיקרא משום דמספיקא לא מפקינן ממונא (ולכך הוה קנין הגוף) וזהו כונת הרמב"ם שם דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל לא תבטל חלוקתן מכמו שהיתה משא"כ לענין חלק בכורה ומיבם אשת אחיו כתב הרמב"ם ז"ל שמחזירין חלקו שנטל ונוטל חלק שכנגדו משום דהתם ודאי מחזירין לגמרי דמתנה קריי' רחמנא וקיי"ל דמתנה חוזרת ביובל עכת"ד. ולא יכולתי להבין כונתו דמה היא סברתו דלר"י מחזירין לגמרי ולדידן רק כדי לקיים מצות יובל בלבד דהא אף לר"י דס"ל דודאי א"ב נמי לא הוי לקוחות אלא מספיקא דלמא לא הגיע לו חלקו וכיון מספיקא לא מפקינן ממונא אמאי מחזירין לגמרי לא יחזור אלא רק כדי לקיים מצות יובל בלבד ועוד מנ"ל להגמרא באמת דלר"י מחזירין לגמרי דלמא גם כונת ר"י דאין מחזירין רק כדי לקיים מצות יובל בלבד מהאי טעמא כיון דאפשר דהגיע לו חלקו מה שראוי לו. ואין לומר משום דלישנא דמחזירין זה לזה לא משמע הכי. ז"א דהא הפנ"י בעצמו בפ' כל הגט פי' דהא דקאמרינן שם ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא ולפי"ז ע"כ הא דקאמר ר"י דמחזירין הוא רק כדי לקיים מצות יובל א"כ חזינן דיכולין לפרש לישנא דר"י דמחזירין הוא רק כדי לקיים מצות יובל וא"כ מנ"ל דאף לפי מאי דסובר ר' יוחנן דודאי אין ברירה הא איכא למימר דסובר דאינו מחזיר רק כדי לקיים מצות יובל בלבד מטעם ספק זה דלמא הגיע לו חלקו הראוי לו. וגם לפענ"ד נראה דבמחכ"ת שגג בכונת הרמב"ם דמה שכתב לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה כונתו הוא לא שבטלה החלוקה ביובל וחוזרין וחולקין ע"י גור (ונראה דבא לאפוקי משום דלפי מאי דאמרינן שם בפ' כל הגט ובבכורות (נז.) אי נמי כתחילה. ופירושו דגבי יובל בעינן חוזרת הקרקע לתחילתו שהיתה ביחד. דלפי זה ודאי דביובל בטלה החלוקה לגמרי וחוזרין וחולקין ע"י גורל) אלא החלוקה שלהם אינה בטלה רק שמחליפין זה עם זה כיון דכל או"א הוה לוקח בחלקו ע"כ צריך להחליף עם אחיו. והראי' לזה דהא מסיים שם הרמב"ם וכן הבכור והמיבם את אשת אחיו מחזיר ביובל חלקו שנטל ונוטל חלק שכנגדו אלמא דדמי להדדי. א"כ מוכח להדיא דלאו משום מצות יובל בלבד מחזיר ואח"כ נוטל בחזרה אלא לגמרי מחליף עם שכנגדו. ומה שכתב הפנ"י דשאני חלק בכורה משום דמתנה קריי' רחמנא וקיי"ל דמתנה חוזרת ביובל נפלאתי על דבריו מאד דא"כ אמאי נוטל חלק שכנגדו. הא ר"א דס"ל שם דחלק בכורה מתנה קריי' רחמנא ס"ל דחלק בכורה חוזרת לבטלה ואינו נוטל כלל חלק שכנגדו בעדה אלא הוה כמו מתנה דעלמא דאינה רק עד היובל. והא אנן קיי"ל כחכמים שם דס"ל דמקיש חלק בכורה לחלק פשיטות וגם חלק בכורה הוה כירושה ומשו"ה אינה חוזרת לבטלה ולכך כתב הרמב"ם דמחזיר חלקו ונוטל חלק שכנגדו:

אלא ראה דע"כ צ"ל דלכך מחזירין ביובל אע"ג שזהו ספיקא דאולי לא הגיע לו חלקו הראוי לו מ"מ לא שייך למימר אוקי ממונא בחזקת מרי' משום דהקרקע בחזקת היורשים עומדת ולא מיקרי יורש שהקרקע בידו מוחזק יותר מהיורש האחר. ובזה מתרץ הג"פ בסי' קכ"ב קושית המהרש"ל הנ"ל על הרמב"ם ז"ל. אך לכאורה תירוצו צ"ע דבשלמא אי הוה הספק בתחילת הקניה אם קנה או לאו הוה אמרינן דהיורשים אינם מוחזקים איש נגד אחיו ומוקמינן הקרקע בחזקה דמעיקרא דיד כל היורשים שוה בזה. אבל כאן כיון דבתחילת הקניה אין ספק כלל וקנה הקרקע בודאי עד היובל. רק הספק הוא אם צריך להחזיר ביובל או לא. האיך שייך בזה לומר קרקע בחזקת בעליה עומדת ומה שרמז הגאון הנ"ל לדברי הכה"ג סי' כ"ה סקנ"א המעיין שם יראה דלא דמי כלל לזה. דשם היה הספק על תחילת הירושה אם זה היורש צריך לירש או זה והחזיק אחד בירושה. ופסקו דאין הוא מוחזק כנגד השני דקרקע בחזקת המת עומדת. אבל הכא הא הספק הוא על החזרה אם צריך להחזיר או לא איכא למימר דמספיקא אינו צריך להחזיר. וכן מצאתי בשעה"מ פ"ג מה"ג שהשיג על הג"פ ג"כ מטעם הנ"ל. וכתב שזה פשוט דהסברא הוא דלא כהג"פ. ולפע"ד יש להביא ראי' לזה דהיכא דירד כדין והספק אם צריך להחזיר או לא. לא שייך למימר קרקע בחזקת בעליה עומדת מדברי הרשב"א בתשובה ח"ר תתקע"ב ובח"א סי' רכ"ט גבי אם היה ספק תרי ותרי אי הוה תנאי במכירה שאם יסלק לו המעות לזמן קצוב יבטל המכירה למפרע דפסקו הב"ד דהקרקע בחזקת מרי קמא קיימת. והרשב"א השיג וכתב וכיון שהחזיק בו ר"י זה בדין לדברי כולם אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת התנאי ומביא עדים וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים העמד הכרם בחזקת מר יצחק זה שהיה מוחזק בה עכשיו וכדין ואין אומרים בכיוצא בזה אוקי בחזקת מרי קמא כו' עכ"ל. וכן מוכח מדברי התוס' ב"ב (סב:) ד"ה אתמר כו' דכתבו וז"ל וכן לרב אשי בפ"ק דב"ק (ט.) גבי אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן דאמרינן נוטל רביע בקרקע כו' דמספקא לי' אי כיורשים או כלקוחות דמי וחולקין ולא אמר המע"ה יעו"ש. וגם שם אי כיורש דמי צריך להיות בטל החלוקה. ולפי דברי הגאון בעל ג"פ אמאי מיקרי היורש שהחזיק בקרקע מוחזק יותר לגבי יורש האחר. אלא ע"כ צ"ל כמש"כ כיון דלכו"ע היורש זה לכתחילה ירד כדין לקרקע זאת אלא דמספקא לן לאחר שטרף הב"ח חלק של אחד מהם אם צריך להחזיר הקרקע או לא מיקרי מוחזק לגבי יורש אחר:

ולכאורה עלה בדעתי דמ"מ התוס' דב"ק ס"ל כשיטת הג"פ הנ"ל דאפי' היכא דירד יורש אחד כדין מ"מ אמרינן דהקרקע בחזקת היורשים עומדת. דהתוס' שם בד"ה הלכך כו' כתבו על דברי רב אסי דלא שייך בזה המע"ה. ומה שפי' שם המהר"ם ע"ז משום שאין הספק מחמת טענותיהם אלא מחמת עצמו דבריו תמוהים מאד. וכן תמה הפנ"י שם דהא קיי"ל דגם בספיקא דדינא המע"ה. אלא ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' כסברת הג"פ דהקרקע בחזקת היורשים עומדת אפי' היכא דירד כדין. אבל לאחר העיון ז"א דש"ה אי כיורש דמי בעלה החלוקה מעיקרא ונטל שלא כדין חלק של חבירו כיון דהשדה של יורש השני הי' אפותיקי לב"ח כמש"כ התוס' שם. א"כ החלוקה היתה בטעות מעיקרא. ומספקא לן על עיקר חזקה שהחזיק אחיו אם היה כדין או לא. ולא דמי לנ"ד שירד עד היובל ודאי כדין. או בעובדא דהרשב"א עד שיחזיר לו מעותיו. ונראה דע"כ צ"ל דהתוס' הנ"ל אזלי לפי פי' השני דפירש"י דאם כיורש דמי לא מצי לסלוקי ליורש השני בזוזי אלא דוקא בקרקע משום דבעלה החלוקה מעיקרא. דאי לפי פי' הראשון דרש"י ז"ל דאם כיורש דמי מצי לסלוקי נמי במעות. א"כ הספק הוא רק אם חייב לשלם ליורש השני בעד החוב של אביו או לא א"כ אמאי לא אמרינן בזה המע"ה. ובזה יתיישב דברי התוס' שם ד"ה רב אסי מה שהקשו על לשון ראשון דרש"י ודוק בזה. ולכאורה לפי"ז איכא למימר דהתוס' דב"ב דכתבו דהא דר"א שייך המע"ה ס"ל כלשון ראשון דרש"י ולא פליגי אתוס' דב"ק. אבל המעיין היטיב בבכורות (מח.) בתוס' ד"ה דאמר מסכימין מעיקרא דעיקר כלשון אחרון דרש"י ואח"כ הקשו מאחר דמספקא לי' לר"א אי כלקוחות הוה או כיורשים הוה נימא המע"ה ותירצו דהכא נראה להחכמים לעשות כודאי פלגא הכי ופלגא הכי. אלמא דס"ל דאפי' כה"ג דהוה ספיקא על עיקר החלוקה אם היה כדין או לא. אך מאחר שירד ברשות מיקרי יורש זה מוחזק כנגד השני:

ונראה דהתוס' דבכורות פליגי עם התוס' דב"ק בזו הסברא דהתוס' דבכורות ס"ל דזה לא הוה ספק על עיקר החזקה שהחזיק אחיו אם היתה כדין או לאו. אע"ג דמיירי שעשה אפותיקי מ"מ הא מיירי דעשה אפותיקי סתם וא"כ יכול הב"ח ליטול קרקע אחר אם ירצה כמש"כ התוס' הרא"ש בש"מ שם א"כ אין זה מיקרי טעות בחלוקה מעיקרא כיון שאפשר יטול הב"ח הקרקע השניה של אחיו. וכ"ש לפי תירוץ הרא"ש בב"ק דלכך יכול הבע"ח ליעול מאחד מהם ואינו יכול לכופו לבע"ח ליטול משנים משום דהבע"ח אינו מחוייב ליטול חצי שדה מזה וחצי שדה מזה (ובמק"א אבאר זאת באריכות בס"ד) א"כ החזקה שהחזיק בה אחיו מתחילה מיקרי חזקה כדין ואין זה מיקרי טעות בחלוקה מעיקרא. רק דמספקא לן אם צריך להחזיר לכך ס"ל להתוס' דבכורות דמספיקא אינו יכול להוציא מן המוחזק שמחזיק בה כעת אבל התוס' דב"ק ס"ל אע"ג דמיירי שעשה אפותיקי סתם מ"מ מיקרי זה טעות בחלוקה מעיקרא אי אמרינן כיורשין דמי כיון דבודאי יבוא הבע"ח ליעול הקרקע של האפותיקי כדי שיטול בעד חובו במקום אחד והוא אינו יכול לדחותו שיגבה גם מן אחיו השני כיון דשדה זו נעשה אפותיקי. אבל אם בא ליעול מן אחיו השני שלא עשה אפותיקי אינו יכול ליעול ממנו רק החצי (ומיירי שיש בכל שדה ושדה כשיעור שני שדות כמו שאבאר שם) לכך מיקרי זה טעות בחלוקה מעיקרא ומספקא לן אי אמרינן כלקוחות דמי והוה החלוקה כדין מעיקרא או כיורשין דמי ובעלה החלוקה א"כ לא היתה החלוקה כדין מעיקרא. וכיון דמספקא לן על עיקר החלוקה אם החזיק בה כדין או לא לכך ס"ל להתוס' דבב"ק דלא אמרינן בזה המע"ה ולכך חולקין ואינו נוטל רק רביע או בקרקע או במעות:

אך לכאורה קשה לפי"ז הסוגיא דבכורות שהביא שם דברי ר"א דס"ל דהאחין שחלקו הוה מחצה יורש ומחצה לקוחות ופירש"י והתוס' שם דזהו ר"א דב"ק דמספקי לי' אי כיורשין דמי או כלקוחות דמי לכך ס"ל דהוא מחצה יורש ומחצה לוקח וגבי רק רביע וא"כ ה"ה מלוה ע"פ גבי מהן רק מחצה. וזה ניחא לפי דברי התוס' דבכורות ודב"ב דס"ל דגם בב"ק צריך מה"ד להיות המע"ה אלא דהחכמים עשו כודאי פלגא הכי ופלגא הכי. אבל לפי מש"ב דברי התוס' דב"ק דלכך גבי מחצה ולא אמרינן בזה המע"ה משום דהכא מספקי לן על החזקה מעיקרא אם החזיק בה כדין או לא א"כ האיך למד הגמרא דבכורות דר"א ס"ל דגם לענין מלוה ע"פ גבי מהם מחצה הא לענין מלוה ע"פ ודאי דמיקרי האחין מוחזקין וא"כ צריך להיות המע"ה גם לר"א. ונראה דע"כ צ"ל דהתוס' דב"ק מפרשי דברי הגמרא דבכורות כפי שיטה החדשה שפי' בסי' י"ג דדברי ר"א דבכורות אין זה דברי ר"א דב"ק אלא היא מימרא אחרת דס"ל בכ"מ דהאחין שחלקו הוה מחצה יורש ומחצה לוקח. ונחזור לענינינו דלכאורה תירוץ הג"פ לתרץ קושית המהרש"ל הוא תמוה כיון דאנן מספקא לן אי יש ברירה או לא הספק הוא רק על החזרה אם צריך להחזיר ביובל או לא. אבל מתחילה ודאי ירד כדין והיתה שלו עד היובל א"כ אמאי לא מוקמינן לה אחזקתו שמוחזק בה עתה. ומספיקא אמאי צריך להחזיר. וגם תחזור קושיתינו למקומה דאפי' לפי דעת המהרש"ל דס"ל דלדידן אמרינן דודאי אין ברירה ולכך מחזירין ביובל. מ"מ תיקשי כיון דאפי' אי אמרינן ודאי אין ברירה הוא רק ספיקא דאולי לא הגיע לו חלקו אבל יוכל להיות דהגיע לו חלקו ממש א"כ מספיקא אמאי מחזיר ביובל ולא מוקמינן לה אחזקתה:

אבל לאחר העיון נ"ל דתירוץ הג"פ הוא נכון מאד דודאי אם היה נולד לן הספק לאחר שירד בה כדין אם צריך להחזיר או לא ודאי דהדין הוא כמו שבארנו כיון דתחילת ירידתו היה כדין מספיקא אינו צריך להחזיר. אבל הכא גבי האחין שחלקו הא נולד לנו הספק בעת שהם חולקין אם יכול כל או"א להחזיק בחלקו לעולם ואין צריך להחזיר ביובל או לא דאינו יכול לזכות בה אלא עד היובל משום דאין ברירה ואולי לא הגיע לו חלקו אלא חלק חבירו לכך מוקמינן לה אחזקת מרי' קמא כיון דנולד לנו הספק בעיקר הזכיה אם זכה בה קנין הגוף או קנין פירות בלבד מוקמינן לה אחזקת מרי' קמא ואינו יכול לזכות בה אלא קנין פירות בלבד וצריך לחזור ביובל. וכן נלפע"ד ברור דהיכא שמכר קרקע לחבירו על תנאי ונולד לנו הספק אם מחוייב לקיים התנאי או שהמעשה קיים אפי' אם לא יתקיים התנאי מוקמינן להקרקע אחזקת מרי' קמא ואם לא קיים התנאי חוזרת הקרקע לבעליה אף שתחילת ירידתו בקרקע היה כדין וכ"ז שלא הגיע זמן התנאי הרי הקרקע שלו והספק הוא על החזרה אם צריך להחזיר הקרקע כיון שלא קיים התנאי או לא. מ"מ כיון דהספק נולד בהזכיה אם זכה בקרקע אף אם לא יקיים התנאי או לא מספיקא אינו יכול לזכות בה ומוקמינן לה אחזקת מרי' קמא ולא דמי לעובדא דהרשב"א גבי ספק תרי ותרי שהבאתי למעלה דפסק דהקרקע בחזקת הלוקח קיימא. דהתם הא מיירי שמכר לו מכירה גמורה אלא שנולד לנו ספק תרי ותרי אם היה תנאי בעת המכר שאם יתן לו המעות בחזרה אז יתבטל המכר מעיקרא. ולכך פסק הרשב"א דבחזקת הלוקח קיימא כיון דהמכר היה מכר ודאי והתנאי לבטל המכר מעיקרא הוא ספק מספיקא אינו יכול לבעל המכר וכ"כ היכא שהתנה עמו בודאי שאם יתן לו המעות יתבטל המכר מעיקרא צריך המוכר להביא ראי' שנתן לו המעות בחזרה ונתבטל המכר וכ"ז שלא הביא ראי' המכר קיים. ועיין בקונ' משפטי התנאים סי' ו' מה שבארנו עוד בזה:

ולפי מש"ב נתיישב היטיב דברי רש"י ז"ל אע"ג דס"ל דא"ב מטעם ספק כמש"ב מ"מ ס"ל גבי יובל דאין מחזירין זה לזה לגמרי אלא מתערבין החלקים וחוזרין וחולקין כבתחילה משום דהא הטעם דצריך להחזיר ביובל אע"ג דהוה ספיקא שמא הגיע לו חלקו וא"כ המע"ה אלא משום דמוקמינן לה אחזקת מרי' קמא כמש"ב א"כ אינו מחוייב להחזיר ביובל רק לחזקת מרי' קמא כמו שהיה קודם החלוקה. אבל להחזיר לחבירו לגמרי אינו מחוייב אע"ג דשמא הגיע לו חלק חבירו מ"מ אינו מחוייב דהמע"ה. ואדרבה דעת הרמב"ם צ"ע דאמאי מחוייב מספיקא להחזיר חלקו לחבירו וליטול חלקו של כנגדו. ונראה דלפי דעת הרמב"ם ע"כ צריך לתרץ כמו שתי' השעה"מ בה"ג פ"ג ה"ד וכתב דלכך לא שייך בזה לומר המע"ה משום דאיכא מצות יובל ואע"ג דגבי ספק בכור קיי"ל דפטור מפדיון מטעם המע"ה אע"ג דאיכא מצוה שאני התם דאיכא פסידא דבעי לאפוקי מיני' חמשה סלעים מספק משא"כ הכא דליכא פסידא כ"כ שהרי מחזירין זה לזה ומתחילה ודאי חלקו בשוה והלכך כל כה"ג כיון דאיכא מצוה לא אמרינן המע"ה. אבל מ"מ צ"ע דמי לא עסקינן דבתוך הזמן שעד היובל נשבח חלקו של אחד מהם כגון דיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון ומשמע מדברי הרמב"ם שם ה"ח שכ' וז"ל הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח כו'. ומדכתב הרמב"ם ונטעה אילנות משמע דוקא כשהשביח הקרקע ע"י הלוקח אין צריך להחזיר לו כל השבח מטעם גזה"כ ממכר חוזר ולא שבח. ואין דינו כאחר היורד ברשות דשמין לו כאריס אבל שבח דאתי' ממילא צריך להחזיר. אע"ג דמגמרא ב"מ (קט.) מוכח דגם שבח שקמה נוטל ואינו חוזר. שאני התם דאדעתא דהכי נחית והוה כמו פירי. ועיי"ש בדברי התוס' ד"ה אלא כו'. ועוד אפשר לאשכוחי בכגון שחלק של אחד מהם הכסיף כגון שהיה השדה מלאה אילנות ונתייבש חלק של אחד מהם. וא"כ איכא. פסידא כשמחזיר אחד לחבירו חלקו ונוטל חלק חבירו. וע"כ צריך לדחוקי דבכה"ג היכא דאיכא פסידא לאחד מהם גם הרמב"ם מודה דאינו מחזיר אחד לחבירו אלא מתערבין החלקים וחוזרין וחולקין כבתחילה

אך צ"ע מנ"ל להרמב"ם זאת דאפי' היכא דליכא פסידא הוא מחוייב מספיקא להחליף עם אחיו כדי לקיים מצות יובל. ואי משום דלישנא דר"י מחזירין זה לזה משמע דמחזירין זה לזה ממש. ז"א דהא לפי מאי דקאמר הגמרא בגיטין (כה.) אי נמי כתחילה. ע"כ פירוש דברי ר"י דמחזירין זה לזה ומתערבין החלקים ואח"כ חולקין עפ"י גורל. א"כ איכא למימר דאף לפי האמת דטעמא דר"י הוא משום דס"ל דאין ברירה מ"מ מספיקא דאולי לא הגיע לו חלקו אינו מחוייב רק לערב החלקים זה בזה ואח"כ לחלוק עפ"י גורל או עפ"י שומא אבל לא להחליף עם אחיו ולהוציא מתחת ידו. ומדברי הכ"מ בה' שמיטה ויובל פי"א ה"כ נראה דהרמב"ם למד זאת מדברי הגמרא דבכורות דז"ל וכן הבכור והמייבם כו'. משנה בפ' יש בכור ואלו שאין חוזרין ביובל הבכור והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו ואמרינן בגמרא דמחזירין זה לזה ומאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה כלומר שיהא מאבד חלק בכורתו אלא חוזרים וחולקים ונוטל פי שנים כבתחילה כך פירש"י ומדברי רבינו נראה דה"ק אין מחזירין לבטל החלוקה לגמרי ולחזור ולחלוק כבתחילה אלא החלוקה קיימת רק שמחליפים של זה בשל זה דאילו לפירש"י קשה מהיכא תיסק אדעתין שהיה מפסיד זה חלק בכורתו עכ"ל. אבל לפע"ד דבריו נפלאים מאד דהאיך אפשר לומר דהרמב"ם מפרש שזה כונת הגמרא בהא דקאמר אין חוזרין לבטלה. דא"כ לפי"ז פליגי ר"א ורבנן בפלוגתא האיך חולקין לאחר היובל אבל לכו"ע חלק הבכורה אינו מפסיד. ואמאי לא נחלקו אלא בבכור ומייבם ולא פליגי בכל ירושה שצריך לחזור ביובל האיך חולקין אח"כ. אע"כ צ"ל דלא כהכ"מ. ופירוש של חוזר לבטלה הוא כפירש"י דלר"א מפסיד חלק הבכורה לגמרי. ומה שהקשה הכ"מ האיך תיסק אדעתין שיפסיד חלק בכורתו אין אני רואה בזה שום קושיא דהא קאמר הגמרא להדיא דר"א סובר דבכורה מתנה קריא רחמנא. וא"כ גזר הכתוב שיתן לו חלק בכורתו בתורת מתנה וכמו שבמתנה בעלמא הוא רק עד היובל ואחר. היובל חוזרת לבעלים. ה"ה נמי לגבי חלק הבכורה. ואפי' רבנן הוי מודים לזה אי לאו דגלי לן הקרא דמקיש חלק בכורה לחלק פשיטות:

וגם אתקפתא דרב ששת שם (נב:) מכלל דמ"ד חוזרין חוזרין לבטלה קאמר פי' בתמיה. לכאורה תמוה מאד דמה היה קשה לר"ש על ר"א אי אמרינן דס"ל דחוזרין לבטלה החלק בכורה. הא הטעם פשוט שם בגמרא כיון דמתנה קריא רחמנא ע"כ חוזרין לבטלה. ודוחק לומר דר"ש לא ידע טעם זה וסבר דפליגי אי יורשים הוה או לקוחות הוה דהא לפי זה קשה אמאי לא פליגי גם בחלק פשיטות. ונראה דע"כ צ"ל דתמיהת ר"ש דמתמה על ר"א האיך יסבור דחוזר לבטלה. הוא לאו משום דסובר דבאמת ס"ל לר"א דחוזרין שלא לבטלה. דבאמת גם ר"ש ידע מהך טעמא דר' אלעזר סובר דחלק בכורה הוא רק מתנה וכמו שמתנה חוזרת ביובל ה"ה נמי הבכורה חוזרת ביובל. אלא אתקפתא שלו הוא לפי דברי ר"י דקאמר דחלוקת האחין הוא רק עד היובל אי אמרינן דא"ב מטעם ודאי הא הטעם פשוט משום דהוה כמו שמכרו זה לזה את חלקו שיש לו בחלק חבירו עד היובל ואף אי אמרינן דא"ב מטעם ספק. הא כבר בארנו למעלה דלכך צריך להחזיר ביובל משום דמספיקא אינו יכול לזכות בה קנין הגוף ולא זכה כל או"א בחלקו קנין פירות בלבד עד היובל ואחר היובל בטלה חלוקתן וצריכין לחלוק מחדש ע"כ תמה ר"ש דלפי דברי ר"י אמאי סובר ר"א דחלק בכורה חוזרת לבטלה כיון שגזר הכתוב שבעת חלוקת הירושה לאחר מיתת אביהן צריך לתת להבכור פי שנים א"כ מה לי פעם ראשון ומה לי פעם שני. בשלמא אי אמרינן דחלוקת האחין היא לעולם משום דיורשים הוה ניחא שפיר מה דסובר ר"א דחוזר לבטלה החלק בכורה כיון דהיא מתנה בעלמא. אבל ר"י כיון דס"ל דלקוחות הוה א"כ אמאי לא יתנו לו פי שנים כשחולקין מחדש לאחר היובל מידי דהוה שמת אביהן קודם היובל ולא חלקו עד לאחר היובל דודאי צריכין ליתן להבכור פי שנים ואמאי נמ"ל בזה שחלקו מקודם כיון שלא חלקו רק עד היובל ואחר היובל צריך להיות חלוקה מחדש. ואמאי לא יתנו לו פי שנים אז. וע"כ סובר ר"ש דלר"י א"א לפרש דר"א פליג עם הת"ק אם חוזר חלק בכורה לבטלה או לא ומשני רמי ב"ח לא שמיע לי' הא דאמר רבין אמר ר' יוחנן ואמרי לי' אר"א משום ר"א בן שמוע מאי חוזר חוזר לבטלה א"כ סובר ר"י להדיא דלר"א בן שמוע חוזר חלק בכורה לבטלה. וע"כ צ"ל כיון דמתנה קריא רחמנא גזה"כ הוא דאין לו חלק בכורה רק בחלוקה הראשונה לאחר מיתת אביהן עד היובל. אבל לא בחלוקה השניה לאחר היובל. ומה שכתבנו לישב דברי הגמרא נוכל לישב זאת אף לדעת הרמב"ם דס"ל דאף לר"י לא בטלה חלוקתן אלא מחליפין זה עם זה מ"מ הא כבר בארנו למעלה דדוקא במקום שאין הפסד כגון שהחלקים שוים גם עכשיו א"כ מחוייב מספיקא להחליף עם אחיו כדי לקיים מצות יובל אבל במקום שיש הפסד כגון שאין החלקים שוים כעת ודאי דגם הרמב"ם מודה דאינו מחוייב ליתן לאחיו אלא שמין זה כנגד זה כמו בתחילת החלוקה ובטלה חלוקתן דלמפרע וצריכין לחזור ולחלוק. ע"כ פריך שפיר ר"ש דלמה ס"ל לר"א דחלק בכורה חוזר לבטלה כמש"ב:

ומדי דברי בזה אכתוב מה שנראה לפ"ד לבאר מה שלא בארו הראשונים להדיא דלפעמים משכחת דהאחין שחלקו אינן חוזרין כלל ביובל אפי' לר"י דהא הטעם דסובר ר"י דלקוחות הן משום דסובר דא"ב. וזה דוקא בשניהם פשוטים שחלקו שדות שוות. אבל בכור שחלק עם פשיט שהבכור נטל השדה הגדולה והפשוט נטל שדה הקטנה וזה הוא מה"ד דגזר הכתוב שהבכור נוטל אחד מצרא השני חלקים כדאמרינן בב"ב. א"כ אין שייך בזה ברירה דהא הוברר מתחילה בשעת מיתת האב דהבכור יעול את הגדולה והפשוט את הקטנה וא"כ בזה אינו חוזר כלל ביובל. ואף לפי דעת הר"י דס"ל דמ"ה חולקין בכל שדה ושדה אלא דבכל שדה ושדה נוטל הבכור שני חלקים בב"א. מ"מ הא מודה הר"י דמשום דכופין על מ"ס נוטל הבכור השדה הגדולה א"כ מה"ט נמי הוה כמבורר מתחילה בשעת מיתת האב שהשדה הגדולה שייך להבכור מטעם דכופין על מ"ס שהבכור יטול דוקא השדה הגדולה וא"א לחלוק בענין אחר וגם נראה היכא דחלקו ג' שדות סמוכות זו לזו והבכור נטל שתים והפשוט א' דהבכור אינו צריך להחזיר ביובל אלא השדה החיצונה (לדברי הרמב"ם מחליפין זה עם זה ולדעת רש"י מפילין גורל) אבל השדה האמצעית אינו צריך כלל להחזיר ביובל כיון דהיא שלו ממ"נ דהא צריך ליטול אחד מצרא ולפי"ז יהי' מיושב לשון הרמב"ם דכתב וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו. אלמא דאינו מחזיר רק חלק אחד לאחיו. ובזה מקיים מצות יובל. ולכאורה צ"ע הא נראה דאינו מקיים מצות יובל עד שיחזיר שני החלקים לאחיו. דהא אינו ידוע לנו איזה חלק הגיע לו מה שהיה ראוי לחבירו אע"ג דאינו יכול להחזיר שני החלקים לגמרי לאחיו מ"מ נראה דכדי לקיים מצות יובל מחוייב להחזיר שני החלקים ואח"כ מחזיר לו אחיו אחד מהם עפ"י גורל וגם החלק שהיה מעיקרא שלו. אבל לפי מה שבארתי כיון דהשדה האמצעית היא שלו ממ"נ ע"כ אינו צריך להחזירה ביובל א"ש. ואף ביבם דאין צריך לתת לו אחד מצרא מה"ד מ"מ הרמב"ם אזיל לשיטתי' דס"ל דהחילוק דבין בכור ליבם הוא דוקא בשדות שאינן שוות כגון שהשדה האמצעית היא עדיות וכמשב"ל (סי' ג') אבל בשדות שוות ס"ל דגם היבם נוטל אחד מצרא מטעם דכופין על מ"ס א"כ גם היבם אין צריך להחזיר השדה האמצעית כיון דהיא שלו ממ"נ. לכך קאמר הרמב"ם דמחזיר חלק שנטל ונוטל חלק שכנגדו דאינו מחזיר רק חלק אחד. אבל באמת לאחר העיון נראה כונה אחרת בדברי הרמב"ם דהרמב"ם בא להשמיענו דגם בכור ויבם דמחזירין חלק שנטל נוטל חלק שכנגדו ולא כר"א דס"ל דחוזר לבטלה לגמרי משום דמתנה קריא רחמנא וזה ראי' למה שכתבנו למעלה. מ"מ נ"ל דמשכ"ל דהיכא דהבכור נטל שדה הגדולה והפשוט נטל הקטנה דאין צריך להחזירה ביובל. וכן בחלקו ג' שדות סמוכות זו לזו אין הבכור צריך להחזיר השדה האמצעית הוא נכון לדינא אף שמדברי הרמב"ם אין ראי' לזה:

ונראה עוד דאף הרמב"ם דס"ל דמחליפין זה עם זה ביובל מודה דהיכא דיש ג' אחים או יותר דע"כ מפילין גורל אלא דס"ל דכל אחד שהחזיק בשדה עד היובל הוא אינו מוטל בגורל על שדה זו. כגון ראובן שמעון ולוי שחלקו ג' שדות ביובל ראובן מחזיר שדה שלו לשמעון ולוי והם מפילין גורל על שדה של ראובן ואם יזכה שמעון בשדה זו אז לוי ע"כ יטול שדה של שמעון וראובן ע"כ יטול שדה של לוי. וכן על דרך זו ביותר אחים. וכן בכור שחלק עם שני אחים מחזיר להם ביובל השדות שלו והוא נוטל את השדות שלהם והם מפילין גורל ביניהם על השדות שלו. ולפי המ"ד דס"ל דחוזר לבטלה ע"כ גם הוא צריך לחלק עמהם עפ"י גורל כמובן. א"כ לפי"ז נתיישב שפיר אף לדעת הרמב"ם מה דפריך ר"ש אמאי חוזר לבטלה בתמיה. כיון דע"כ צריך לחלק עפ"י גורל א"כ הוה חלוקה מחדש א"כ אמאי אינו נוטל הבכור פי שנים ואין צריך למה שדחקנו למעלה לדעת הרמב"ם ז"ל:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה