מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס בדיני ברירה
סימן א
שאלה ישראל ואינו ישראל שקנו חטים בשותפות והיה בהן יפות ורעות והיפות שבהן אסורין משום חמץ מפני שהיו מכובסין במים. והישראל לא מכר את חלקו שיש לו בהם קודם הפסח מפני שהיה סבר כיון שהם מונחין ת"י הא"י ע"כ אין צריך למוכרן. ועתה אחר הפסח בא הישראל לשאל אחר שנתודע לו שלא עשה כדין מה שלא מכר אם מותר לומר להא"י טול חלקך עפ"י שומא מן היפות שבהן ואני אטול עפ"י שומא כנגדן מן הרעות שבהן:
תשובה הנה הדין פשוט באחרונים דאם ישראל וא"י הי' להם חמץ בשותפות ומונח מחצה ת"י הישראל ומחצה ת"י א"י והישראל מכר את החמץ שת"י קודם הפסח כדין ואת החלק שיש לו בהחמץ שת"י הא"י לא מכר מותר הישראל לומר להא"י אחר הפסח טול אתה החמץ שת"י ואני אטול החמץ שת"י ומותרין שני החלקים מטעם דבדרבנן אמרינן דיש ברירה והא חמץ שעבר עליו הפסח הוא רק מדרבנן בלבד ע"כ אמרינן הוברר הדבר למפרע שהחמץ שת"י הישראל שייך לו מעיקרא והא הוא נמכר לא"י קודם הפסח והחמץ שת"י הא"י שייך להא"י למפרע א"כ לא עבר עליו הישראל בב"י וא"כ בנ"ד נמי לכאורה הדבר פשוט שיכול הישראל לומר להא"י טול אתה חלקך עפ"י שומא מהחטים היפות ואני אטול כנגדן עפ"י שומא מהחטים הרעות שאין בהם חשש חימוץ ומותר זאת מטעם ברירה שהוברר הדבר למפרע שהחטין החמוצין הן של הא"י מעיקרא:
אבל לאחר העיון נראה דדין זה צ"ע טובא. דהא זה ודאי דבשני מינים לא אמרינן ברירה כדאיתא להדיא בחגיגה (כ"ה:) חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה יכול לומר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני כו' אבל לא יאמר לו טול אתה לח ואני יבש טול אתה חטים ואני שעורים ופירש"י יכול לומר לו טול אתה חטים במקום פ' שיודע בהן שהוכשרו ואני אטול חטים במקום פ' שיודע שלא הוכשרו דכיון דחד מינא הם אמרינן דיש ברירה שאלו הן חלקו של זה ואלו הן חלקו של זה ולא החליף לו חבר לע"ה חלקו שבטמאין בשביל חלקו של ע"ה בטהורין. אבל בשני מינים אין לומר ברירה דכשמת אביהם נפל חלק לזה וחלק לזה בכל המינים ונמצא חבר זה מחליפה לו ועובר בלפני עור לא תתן מכשול עכ"ל א"כ בנ"ד דלא הוי שני מינים ממש אלא רע ויפה צריך לברר אם זה הוה כשני מינים ממש ולא אמרינן בזה ברירה או לא ולא מצאתי שום גלוי לדין זה בכל האחרונים:
וראיתי לבאר שנראה דבזה פליגי אמוראי בבכורות (נ"ו:) דאיתא שם אמר רב ענן לא שנו אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים אבל חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך. ור"נ אמר אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים כו' אין אומרים זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ור' אלעזר אומר לא שנו אלא שחלקו ט' כנגד י' וי' כנגד ט' אבל חלקו ט' כנגד ט' וי' כנגד י' אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ור' יוחנן אמר אפי' חלקו ט' כנגד ט' כו' אין אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ע"כ והנה רש"י פי' שם דר"א ור"י פליגי בפלוגתא דרב ענן ור"נ אי אמרינן ברירה אי לא מ"מ קשה על שינוי הלשון דרב ענן נקט גדיים כנגד תיישים ור"א נקט ט' כנגד י'. ט"כ נראה דר"א ורב ענן פליגי אהדדי אע"ג דתרווייהו ס"ל דבחד מינא אמרינן ברירה ובתרי מינא לא אמרינן ברירה מ"מ ר"א ס"ל דאף ברע כנגד יפה הוה כתרי מינא כדאמר שם להדיא דאפי' חלקו ט' כנגד י' נמי לא אמרינן ברירה אבל רב ענן ס"ל דדוקא בתרי מיני ממש לא אמרינן ברירה אבל רע כנגד יפה הוה כחד מינא והנה בביצה (ל"ט:) הובא שם דברי רב ענן בזה הלשון לא שנו אלא שחלקו גדיים כנגד טלאים כו' וזה ודאי הוי תרי מינים דחלקו עזים כנגד כבשים ואפי' לפי מה דאיתא בבכורות בלישנא דרב ענן לא שנו אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים כו' וזה הוא מין אחד שבעודו בקטנותו נקרא גדי ולאחר שהזקין נקרא תיש מ"מ כיון שנעשה תיש הוא מיקרי מין אחר לכל מילי וכדאמרינן בב"ק (ס"ה:) גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאה כו'. וע"כ משום כיון דנעשה איל או שור הוא עתה מין אחר ולא המין הראשון לכך קנאו [ועיין ביש"ש שם מה שהשיג על הטור. ויש לישב דברי הטור אך אין כאן המקום להאריך בזה] ונראה לי דה"ה גדי ונעשה תיש דנעשה שינוי בידו וקנאו דהכלל נראה לי בזה דכל היכא דחזינן דנשתנה שמו והקפידה התורה בזה לענין קרבן כמו בכבש הקפידה התורה דאינו מיקרי כבש או כבשה רק תוך שנתו וכן גבי עגל רק תוך שנתו מיקרי עגל וכן גבי גדי דוקא תוך שנתו מיקרי ודי או שעיר עזים [עיין ברמב"ם בה' מעשה הקרבנות פ"א הי"ד ודבריו צ"ע עיין מ"ל שם מ"מ במנחות (ק"ז) מוכח קצת כדבריו] וכיון דנשתנה שמו ונשתנה דינו לענין קרבן נעשה שינוי בידו וקנאו דאז הוא מיקרי מין אחר א"כ ה"ה לענין ברירה נמי מיקרי מין אחר. וכיון דחלקו גדיים כנגד תיישים הוי כחלקו שני מינים מין זה כנגד מין אחר לכך לא אמרינן בזה ברירה אבל ברע כנגד יפה ס"ל לרב ענן כיון דזה הוה מין אחד ממש אמרינן בזה ברירה:
עוד נ"ל לבאר, דפלוגתא דרב ענן ור"א ברע ויפה אי הוה כחד מינא יצא להם זאת משום דפליגי בפירושו דמתני' דדמאי דהובא בחגיגה הנ"ל דעל הא דאיתא שם דיכול לומר לו טול אתה חטים שבמקום פ' ואני אטול חטים שבמקום פלוני פירש"י שם דיכול לומר לו עול אתה חטים שבמקום פ' דיודע בהן שהוכשרו ואני אטול חטים שבמקום פ' שיודע שלא הוכשרו אבל הרע"ב כתב להדיא על הא דלא יאמר לו טול אתה לח ואני אטול יבש פי' אבל לא יאמר לו עול אתה לח שהוכשר לקבל טומאה ואני היבש שלא הוכשר לקבל טומאה לפי שאסור לחבר למכור לע"ה לח ויבש ונראה דע"כ רש"י מפרש לח ויבש דלא כהרע"ב אלא לח הוא יין ושמן ויבש הוא תבואה אבל הוכשר כנגד לא הוכשר מותר לומר לו כיון דזה הוא חד מינא אע"ג דזה הוא רע כנגד יפה דפירות שהוכשרו לא חזו לחבר אלא בימי טומאתו א"כ הן רעות נגד פירות שלא הוכשרו וכן מפרש רב ענן המתני' ע"כ ס"ל דדוקא בתרי מיני ממש לא אמרינן ברירה אבל רע כנגד יפה הוה כחד מינא אבל ר"א מפרש לח ויבש כפי' הרע"ב דלח היינו שהוכשרו ויבש הוא שלא הוכשרו מ"מ אסור לומר לו טול אתה לח ואני אטול יבש משום דברע כנגד יפה נמי לא אמרינן ברירה ע"כ סובר דאפי' חלקו ע' כנגד י' נמי לא אמרינן ברירה:
ובזה נ"ל לישב שינוי הגרסאות שנמצאו במשנה דדמאי הנ"ל דבגמרא דידן הגירסא במשנה הנ"ל אבל לא יאמר לו עול אתה לח ואני יבש טול אתה חטים ואני שעורים ובסדר המשנה דירושלמי הגירסא להיפך אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים טול אתה לח ואני יבש וכבר עמד בזה הגאון בעל טו"א ולפי מה שבארתי נראה דזה תלוי בפלוגתא דהני אמוראי אם רע ויפה הוי שני מינים וכפי מה שבארתי דפליגי בפי' דמתני' מה הן לח ויבש דלפי מאי דמפרשינן דלח היינו שהוכשרו ויבש שלא הוכשרו ע"כ צריך לגרוס כהגירסא דסדר המשנה מתחילה קתני שני מינים ממש ואח"כ אשמעינן דאפי' אינו שני מינים ממש כגון רע ויפה נמי לא אמרינן ברירה אבל למ"ד דרע ויפה לא הוי שני מינים ע"כ צריך לפרש דלח היינו יין ושמן ויבש היינו תבואה. ע"כ צריך לגרום כגירסת הגמרא דידן שבתחילה קתני שני מינים רחוקים זה מזה והדר תני חד מינא תבואה כיון דהם שני מינים כגון חטים ושעורים לא אמרינן ברירה ולפי"ז יובן היטיב דברי הירושלמי דמאי פ"ו ה"ז דאיתא שם ישראל וא"י שקנו ביתו של א"י והי' שם יין נסך וע"ז ומעות לא יאמר לו טול אתה י"נ וע"ז ואני מעות א"ר יוחנן לא סוף דבר י"נ וע"ז ומעות אלא אפי' היה שם שני צלמין אחד עשוי כמין דלופקי וא' שאינו עשוי כמין דלופקי לא יאמר לו טול אתה את שאינו עשוי כמין דלופקי ואני נוטל את העשוי כמין דלופקי אמר ר' זעירא ויאות אלו חבר וע"ה שירשו את אביהן ע"ה והיה שם פירות מוכשרין ופירות שאינו מוכשרין שמא אומר לו עול אתה את המוכשרין ואני נוטל את שאינו מוכשרין ע"כ. והנה הבעל פ"מ דחק הרבה בפירושו יעו"ש ודבריו אינם נכונים כלל אבל לפי מה שבארתי כונת הירושלמי הוא פשוט לא סוף דבר י"נ וע"ז ומעות דהוי שני מינים רחוקים זמ"ז ובזה ודאי לא אמרינן ברירה אלא אפי' שני צלמין ואחד עשוי כמין דלופקי ואין בו חשש ע"ז ואחד שאינו עשוי כמין דלופקי ויש בו חשש ע"ז ואע"ג דשניהם עשוין כמין צלמין והוה כמין אחד מ"מ לא אמרינן בזה ברירה ואמר ר' זעירא ויאות שזה שמעינן מפירות מוכשרין ושאינו מוכשרין דאסור לומר טול אתה לח ואני יבש שמעינן דגם ברע ויפה נמי לא אמרינן ברירה וכ"ש כה"ג דלא אמרינן ברירה. אך מה שצריך לבאר עוד בזה דהא ר' יוחנן ס"ל דאף במין אחד ממש לא אמרינן ברירה אבאר לקמן בס"ד:
ונפלאתי על הגאון בעל טו"א דהקשה שם על פירש"י וכתב וז"ל אי חטים שבמקום פ' לענין הכשר מיירי שאלו הוכשרו ואלו לא היינו סיפא עול אתה לח ואני יבש דלח היינו שהוכשרו ויבש לא ועוד דא"כ קשיא רישא אסיפא דברישא תני דיכול לומר לו עול אתה חטים כו' דהיינו הוכשר ולא הוכשר ובסיפא בלח ויבש אין יכול לומר כן כו' עכ"ל ותמוה בעיני האיך לא הרגיש הגאון הנ"ל דרש"י מפרש לח היינו יין ושמן ויבש היינו תבואה וכמש"פ. דהא על הא דאיתא שם בברייתא ותני עלה אותו חבר שורף את הלח ומניח את היבש פירש"י להדיא אם כהן הוא ויש שמן לתרומה מדליק לו נרות. א"כ הרי פי' להדיא דלח היינו יין ושמן ולא תבואה שהוכשרו. ועוד קשה לי דהא מדברי רב ששת שם מוכח להדיא דמפרש דלח היינו יין ושמן ופליג על הירושלמי דמפרש דלח היינו שהוכשרו דהא מביא שם ראי' מהברייתא הנ"ל מדשורף את הלח ולא מניחו לגת הבאה אלמא דלא מהני ואי מפרש דלח היינו תבואה שהוכשרו א"כ מאי שייך בזה יניחנו לגת הבאה אלא ע"כ צ"ל דמפרש דלח היינו יין ושמן וכן ע"כ מפרש רב ענן דבכורות וכפי מה שבארתי מהגירסא דידן דלא יאמר לו טול אתה לח ואני יבש מקודם דלא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים דחקם לפרש כן גם מה שהקשה הגאון הנ"ל שם דא"כ סיפא דקתני טול אתה יין שבמקום פ' ואני יין שבמקום פלוני מא"ל הא ביין לא שייך הכשר וא"כ ב' היינות טמאין הן. לפע"ד יש לתרץ דמיירי שיודע שיין שבמקום פ' הוא נעשה ע"י חבר. והחבר שמרם בטהרה:
סימן ב
ומאחר שבארנו דברע ויפה פליגי אמוראי בזה אי מיקרי זה תרי מיני לענין ברירה אי לא צריכין אנו לבאר האיך דעת הראשונים מסכימים לפסק הלכה בזה:
הנה הטור בסי' קע"א כתב וז"ל וב' דברים שתשמישן שוים ודמיהם שוים ואין בשום א' כדין חלוקה בהא ודאי חולקים אחד כנגד חבירו בגוד או אגוד אבל אם אין דמיהן שווין כתב הרמב"ן דאין אומרים גוד או אגוד אע"פ שתשמישן שווים דיפה ורע כב' מינים דמי והרמ"ה כתב כיון שתשמישן שווים אע"פ שאין דמיהן שווים יש בו גוד או אגוד בין אם יאמר לו כל מי שיקח המעולה יוסיף לחבירו דמים לפי שומא בין אם יאמר שיקח איזה מהן שירצה בלא תוספת דמים וכן כתב הר"י כו' עכ"ל ולפ"ד נראה דהרמב"ן והרמ"ה והר"י פליגי בזה אם רע ויפה מקרי שני מינים לחלוק עפ"י שומא זה כנגד זה. דהרמב"ן ס"ל דאין חולקין עפ"י שומא זה כנגד זה לכך ס"ל דגם גוד או אגוד לא אמרינן והרמ"ה והר"י ס"ל דזה הוה כחד מינא לענין לחלוק עפ"י שומא זה כנגד זה לכך סבירא ליה דאמרינן גוד או אגוד ולכאורה איכא למימר דאף הרמ"ה והר"י דס"ל דאמרינן גאא"ג בזה גם ברע כנגד יפה מ"מ מודים דאין חולקין זה כנגד זה עפ"י שומא ולהטיל גורל דדוקא גבי גוד או אגוד דכיון דנותן הברירה לאחיו שיטול מה שירצה ואם יטול היפה יוסיף הדמים כנגד הרע אז ודאי יכול לכופו לחלוק עמו רע כנגד יפה אבל זה אין יכול לכופו לאחיו שישומו רע כנגד היפה ויטילו גורל ביניהם שמי שיזכה ביפה יתן הוא לחבירו הדמים ששוה היפה יותר דיכול לטעון דאולי יזכה חבירו עפ"י גודל היפה שבהן:
אבל לאחר העיון נראה דז"א דע"כ לא קאמר הרמ"ה דצריך ליתן הברירה לאחיו דוקא היכא דצריך לעלות כנגד היפה בדמים דזה א"א לומר רק היכא דנותן הברירה לאחיו בתורת גאא"ג אבל אין שייך בזה טענה שנחלוק עפ"י גורל ומי שיזכה היפה שבהם יתן לחבירו הדמים ששוה היפה יותר דאולי אין לו דמים וע"כ צריך לבא בטענת גאא"ג אבל היכא דאפשר להעלות בקרקע כנגד היפה דהיינו שהקרקע של זבורית יפה בדמים כנגד העדית או הבינונית ודאי דיכול לכופו (לדברי הרמ"ה והר"י כיון דס"ל דחשיב כחד מינא) לחלוק עפ"י גורל אם אין בכדי חלוקה בכל או"א בפ"ע וצריך לחלוק דוקא שדה כנגד שדה.
אך עלה בדעתי דאולי איכא למימר איפכא דאף הרמב"ן דס"ל דרע ויפה מיקרי שני מינים הוא דוקא לענין זה כיון שאין דמיהם שווים ורוצה לעשות גאא"ג על יתר הדמים שאחת שוה יותר מחברתה בזה. ס"ל להרמב"ן דלא אמרינן גאא"ג וכ"ש דאינו יכול לכופו לחלוק ע"פ גורל אבל היכא דדמיהם שווים ואינו מבקש דמים מחבירו אע"ג שאחת גרועה מחברתה ודאי דיכול לכופו לחלוק עפ"י גורל אע"פ שלאחד יגיע לו עדית ולאחד בינונית או זבורית מ"מ אין יכול לעכב ע"ז שלא לחלוק עפ"י גורל שדה כנגד שדה אע"ג דקפיד רחמנא לענין נזקין דדוקא בעדית מ"מ לענין לכופו לחלק ע"פ הגורל אין יכול לעכב ע"י כיון דאין בכל שדה ושדה בפ"ע דין חלוקה לכל או"א א"כ מוכרחין הם לחלק שדה כנגד שדה אבל מצאתי בריב"ש סי' רכ"ז דכתב וז"ל איברא שרוב הבתים אין בהם דין חלוקה לפי שרוב הבתים אינם שווים כו' לפי שתשמישו של זה אינו כתשמישו של זה כו' ואין צריך לומר לדעת הרמב"ן זה דכתב דרע ויפה כשני מינים הם ואפי' אם יהיה דמיהן שווים שאין חולקין זה כנגד זה כו' עכ"ל א"כ מפרש להדיא דברי הרמב"ן דהוי כשני מינים ממש ואינו יכול לכופו לחלוק זה כנגד זה אפי' עפ"י גורל והוה כשדה וכרם דאף שאין בכדי חלוקה לכל או"א אין יכול לכופו לחלק זה כנגד זה ולאחר העיון נראה דגם מדברי הטור גופא מוכח דלדברי הרמב"ן אין חולקין רע כנגד יפה אף שדמיהן שווים. דהא הביא שם וז"ל וכן כתב הר' יונה דאם יש להם עדית וזבורית כו' יכול לומר לו טול אתה מהעדית בשומא כדי שווי הזבורית ומה שישאר מן העדית יותר על שווי הזבורית אני אטלנה ואתן לך דמים אף שאין בו שעור או אתה תעשה כן עכ"ל ונראה מדברי העור שם דהרמב"ן פליג גם על דין דהר"י נמי וא"כ אף שאינו מבקש דמים מחבירו נמי אינו יכול לומר טול אתה יפה ואני הרע אלמא דס"ל דלדברי הרמב"ן כיון דכתב דזה הוי כשני מינים א"כ אין יכול לחלוק יפה כנגד רע אף שדמיהם שווים כדברי הריב"ש ז"ל והנה דעת הרשב"א מבואר בש"מ בשיטה דגאא"ג דהוא ס"ל כדברי הרמב"ן דרע ויפה הוי כשני מינים יעו"ש:
א"כ לפי דעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דרע ויפה הוי כשני מינים ממש ואינו יכול לכוף לחבירו לחלוק זה כנגד זה ע"י גאא"ג ואף שדמיהן שווים אינו יכול לכוף לחבירו לחלוק ע"י גורל נראה ברור לפ"ד דאם אחד נתרצה לחבירו לחלוק זה כנגד זה הוה כמוכר לו א"כ הוה כמו חלקו מין כנגד מין כיון שאינו יכול לכוף לחבירו לחלוק זה כנגד זה לכך כו"ע מודים בזה דלא אמרינן ברירה משום דזה שנתרצה לו לחלוק מין כנגד מין הוה כמוכר לו חלקו מה שיש לו במין אחר כמו כן ברע כנגד יפה אף בט' כנגד י' שא"א לחלוק בענין אחר נמי לא אמרינן ברירה משום דהוה כשני מינים וזהו דעת ר"א בבכורות והם פסקו כוותי' אמנם הרמ"ה והר"י דס"ל דרע ויפה הוה כמין אחד ויכול לכוף לחבירו לחלוק עפ"י גאא"ג אם אין דמיהן שווין וה"ה ע"פ גורל אם דמיהן שווים ולפ"ד ודאי דאמרינן ברירה דהוברר הדבר למפרע שזהו חלקו שהיה מגיע לו משעה הראשונה כיון שעומד לחלוק כך ויכול לכופו לחלוק או ע"פ גורל אם דמיהן שווין או ע"פ גאא"ג אם אין דמיהן שווים. וזהו דעת רב ענן בבכורות דנקט דוקא שני מינים אבל ברע ויפה ס"ל דאמרינן ברירה והם פסקו כוותי' משום דסוגית הגמרא דחגיגה אזלי כוותיה כמשפ"ל בסי' א' אך מ"מ מבואר בדברי הר"י בש"מ שאם יש עדית ובינונית ויש בכדי חלוקה בכל שדה ושדה אינו יכול לכופו לחלוק שדה כנגד שדה אלא חולקין בכל שדה ושדה דס"ל דמעיקר הדין צריך לחלוק בכל שדה ושדה אלא משום דכופין על מדת סדום חולקין שדה כנגד שדה. וזה דוקא כששניהם שווים אבל לא כשאחת יפה מחברתה א"כ אין זה מדת סדום וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל:
סימן ג
אמנם דעת הרמב"ם הוא דרע ויפה הוה כחד מינא ממש וכופין לחלוק שדה כנגד שדה אף שיש בכדי חלוקה בכל שדה ושדה וכן לפ"ד דעת הר"י מיגש רבו ז"ל כאשר אבאר בס"ד:
הנה על הא דאמרינן בב"ב (י"ב:) אמר ר"ה בדר"י פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא יבם מאי כו' פי' הר"י מיגש וז"ל ואע"ג דלא שוה חולקי אהדדי שיימינן להו בארעא ושקיל פי שנים בה במקום אחד כגון שיש שדה אחת עדית בין ארבע שדות של זבורית דאי יהבינן להו אחד מצרא לעולם שקיל לעדית הילכך שמין בקרקע ונוטל אותה שדה של זבורית ובעדית הסמוכה לה עד כדי דמי פי שנים של שדות המגיעות לחלק אחיו וכן אם הי' להן שתי שדות עדית ובינונית במקום אחד ובינונית אחרת במקום אחר נוטל בכור שתים שבמקום אחר שהן פי שנים בדמים של אחרת כו' עכ"ל וכן פי' דהפלוגתא דרבה ורב יוסף גבי ההוא דזבין ארעא אמצרא דבי נשיא דהי' השדה הסמוכה למיצר שלו עדית. מ"מ ס"ל לרבה דכופין אותו על מדת סדום ונוטלה כיון שנוטל אותה עפ"י שומא ורב יוסף ס"ל כיון דזו השדה היא טובה מחברתה יכול לומר לו מעלינן כנכסי דבר מריון וס"ל דבשדות שוות לא הוה פליג רב יוסף וכן פסק הרמב"ם להדיא ריש פי"ב מה' שכנים דאם אמר אחד תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לצד שדה שלי שומעין לו ואפשר לומר דמה דפי' הרי"מ והרמב"ם דלא כשארי מפרשים דס"ל דאף בשדות שוות יכול לומר מעלינן כנכסי דבר מריון והם ס"ל דבשדות שוות כו"ע מודים דכופין על מדת סדום. יצא להם זאת מן המשנה דדמאי פ"ו מ"ח דתנן התם שנים שקבלו את השדה באריסות או שירשו או שנשתתפו יכול לומר טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני אתה יין שבמקום פ' ואני יין שבמקום פ' אבל לא יאמר טול אתה חטים ואני שעורין אתה יין ואני שמן ופי' הרמב"ם בפי' המשנה דלא מיירי הכא מאיסור והיתר אלא לענין דינא קאמר דאם ב' מינים מן החטים ומן היין שווים ואין ביניהם שום חילוף ושינוי אז יש רשות לא' מהם לומר לחבירו אחר שיין זה כמו יין ההוא וזה קרוב למקומי ושלך קרוב למקומך קח אתה היין שיש שם ואני אקח זה ואל תטריחני ליקח מן הרחוק ולשאת לביתי ואין חבירו יכול לעכב עליו דכגון זה כופין על מדת סדום עכת"ד. ואף שעל הרמב"ם עצמו ק"ק ליתן טעם זה מפני שבחיבורו ה' מעשר פ"ו הי"ד נראה שחזר מזה הפי' מ"מ על הרי"מ נ"ל דודאי אפשר לומר דמזה יצא לו לכך פי' כל הסוגיא דמיירי דשדה הסמוכה לשדהו היתה טובה באיזה דבר:
והרמב"ן בחידושיו הקשה על דברי הר"י מיגש הללו וכתב וז"ל וקשה לי דהא אמרינן בסמוך חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא זימנין דהאי מידויל והא לא מידויל כלומר וחלוקה בתרווייהו עדיפא לי אלמא אפי' בחד חלוקה פלגי' לי' בשני מקומות והילכך אפי' בבכור דין הוא שיטול בעדית פי שנים בה ובינונית פי שנים בה ואפי' יבם דינו ליטול כן שאלו הי' אחיו קיים נוטל היה בעדית אף זה לא יטול חלקו בה כו' וי"ל דודאי אם בא לחלוק בכל אחת ואחת חולקים אלא שאין פשוט יכול לומר נעשה ג' חלקים שווים בדמים ותטול א' כאן וא' כאן ואפי' אתי לעלוי' כנכסי דבר מריון לא צייתינן לי' לעולם דלשקול איהו חלק כא' ולשקול בכור חלק כשנים כו' ואלו ביבם מצי האיך לעלויי חדא ושקיל ליה בעלויי ושקיל יבם חלק כשנים רואין אותן כאלו אחיו קיים וזה מעלה עם שניהם אלא שאם בא ליטול חלקו בכל אחת הרשות בידו כיון שהן עדית וזבורית דחלוקה בשוה עדיפא בעלוי עכ"ל. והנה דברי הרמב"ן לתרץ דברי הרי"מ צריכין ישוב דהא אכתי לא מתרץ על הרי"מ דהא גם בהא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיא פירש הרי"מ שהיה השדה הסמוכה לו עדית א"כ אכתי תקשה דאמאי ס"ל לרבה שמחמת שכופין על מדת סדום נוטלה לגמרי ודוחה את אחיו שלא ליטול חלקו מה שיש לו בעדית. אך זה איכא למימר משום דהא כל קושית הרמב"ן הוא מדברי רב יוסף גבי חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דאמר דמשום דדילמא האי מידויל לכך חלוקה בתרווייהו עדיפא. א"כ כ"ש גבי עדית ובינונית. אבל רבה איכא למימר דס"ל דחולקין זה כנגד זה אפי' עדית ובינונית ולא אמרינן דחלוקה דתרווייהו עדיפא לכך היכא דסמוכה למיצר שלו נוטלה לגמרי משום דכופין על מ"ס. מ"מ עדיין לא נתיישב בזה דהא הרמב"ן גופא הביא לקמן דהרי"מ מפרש הא דאמר ר"י מעלינן כנכסי דבר מריון מ"מ אם אחיו רוצה ליתן רק כמו שהוא נותן ולא יותר נוטלה בעל המיצר א"כ קשה אמאי כיון דהוא פי' דזו השדה היא עדית האיך דוחה את אחיו מפני שהיא סמוכה למיצר שלו שלא ליטול חלקו בעדית מפני שאינו רוצה להעלות בדמים אלא ע"כ גם הכא מתרץ הרמב"ן דודאי אם היה רוצה אחיו שיטול חלקו בכל שדה ושדה ודאי היו שומעין לו רק מפני שגם אחיו לא רצה לחלוק בכל שדה ושדה אלא רוצה לשום שדה כנגד שדה ולהפיל גורל לכך ס"ל לרבה דנוטלה בעל המיצר בלא גורל אף שהיא עדית ואף שאחיו רוצה להעלות עליה מפני שהיא עדית וליטלה מ"מ ס"ל לרבה דנוטלה בעל המיצר. ור"י ס"ל כיון דרוצה אחיו לעלות עליה יכול ליטלה בלא גורל אבל אם אינו רוצה להעלות עליה אעפ"י שהיא עדית מ"מ כיון שאינו רוצה לחלוק בה אלא להפיל גורל גם ר"י מודה דנוטלה בעל המיצר בלא גורל והא דצריך קרא גבי בכור דנותן לו אחד מצרא אף שהאמצעית היא עדית. הא גם יבם נמי נותן לו אחד מצרא כיון שאחיו אינו רוצה לחלוק בכל שדה ושדה אלא להפיל גורל הא כתב הרמב"ן בתירוצו דאף אם אחיו רוצה להעלות כדי שיטול הבכור בשני מקומות נמי אין שומעין לו אבל גבי יבם שומעין לו כיון שהוא רוצה להעלות עד העדית דמים יותר דודאי נוטל היבם בשני מקומות:
ומדברי הרי"מ הנ"ל מוכח דבשדות שוות אף שאחיו רוצה להעלות בדמים בעד השדה הסמוכה אין שומעין לו ונוטלה בעל המיצר כפי שומת ב"ד כיון שאין כאן טעם למה מעלה בדמים מוכח מלתא דזה מעלה בדמים כדי לדחות את בעל המיצר. ודלא כהסמ"ע בסי' קע"ה ס"ק י"ז דכתב על הא דאמרינן שם האחים שבאו לחלוק ואחד מהם מעלה בדמים נוטל בלא גורל וז"ל בזה גם הרמב"ם מודה ולא פליג על הרא"ש בס"א אלא כשרוצה להעלותו על מי שיש לו שדה בצדו ואינו אומר לו אני אקחנו באותו סך או קחהו אתה עכ"ל ולפע"ד נראה כמ"ש דלאו כו"ע מודים בדין זה כדמוכח מדברי הרי"מ הנ"ל דעלוי לא מהני אלא דוקא גבי עדית ואף שהרמב"ם ס"ל בזה דלא כרבו הרי"מ וס"ל כיון שהשדה הסמוכה היא עדית יכול לומר מעלינן אף בלא העלאת דמים מ"מ בשדות שוות לא מצינו דפליג על רבו בזה ועוד מוכח כן מדברי הרמב"ן בשיטת הרי"מ דהא דצריך הקרא לגלות גבי בכור שנוטל חלקו במקום אחד ולא בשני מקומות אף שאחיו רוצה להעלות בדמים בעד השדה האמצעית א"כ למה צריך הרי"מ לאוקמי שהשדה האמצעית היא עדית. נימא דצריך הקרא לגלות שאחיו לא מצי למדחי משום העלאת דמים בלבד אלא ע"כ דאם השדות שוות גם יבם נמי לא מצי למדחי שיטול בשני מקומות משום העלאת דמים לדברי הרי"מ. לכך צריך לאוקמי דהוא רוצה להעלות בדמים משום שחביבה עליו שהיא עדית מ"מ גלי הקרא דאינו יכול לדחותו משום דמחמת זה יטול בשני מקומות ובזה יסתלק מה שהשיג עליו אחד מן הראשונים הביא הש"מ בשם שיטה לא נודעה למי (ונראה שהוא מן הראשונים) וז"ל על מה שתירץ הרמב"ן ז"ל לדעת הר"י ן' מיגש ז"ל ולדידי לא מסתברי הכי דא"כ אמאי נקט הרב ז"ל בינונית ועדית ובינונית אפי' כולהו שוו איכא נמי נפקותא לענין בכור כו' יעו"ש ולפי מה שבארתי נ"ש דאם היו כולן שוות לא מהני עלוי לדחות אף את היבם שלא ליטול במקום אחד ודוקא היכא שמעלה מפני העדית ס"ל להר"י מיגש דמחמת זה יכול לדחות את היבם ליטול בשני מקומות. כל זה הוא שיטת הרמב"ן לתרץ דברי הרי"מ:
אמנם השיטה הנ"ל המובא בש"מ פי' דברי הרי"מ כפשוטו וז"ל לפיכך נ"ל דבכולהו שוות ליכא נפקותא כלל לענין בכור דאף יבם נמי שקיל אחד מצרא מפני מ"ס כדאמרי בסמוך תרווייהו א' נגרא כו' לפי' פירשה הרב ז"ל באינם שוות ואין שומעין לפשוט לחלוק בכל שדה וכן נמי פשוט ופשוט שהניח להם אביהם עדית ובינונית שווים בדמים רחוקים זו מזו. כופין זה את זה לחלוק בגורל ויקח כ"א א' ואם אמר בעיני למפלג בתרווייהו אין שומעין לו והיינו דקאמר תלמודא וחלק פשוט יהבי' לי' אחד מצרא והא דאמרינן בסמוך תרתי ארעתי אחד נגרא כו' התם בסמוכות זו אצל זו ואע"ג דפליגי בתרווייהו ה"ל חלוקה דכל חד ביחד לפי' שומעין לו כנ"ל עכ"ל. וכן הוא דעת הר"מ בדעת הרמב"ם והרי"מ רבו דכתב בה' שכנים פי"ב ה"ב וז"ל לדעת המחבר ז"ל הכונה שאפי' אין השדה כולה שוה וכגון שהי' בה שני חלקים בינונית והחלק האמצעי עדית שא"א לו לבכור שיטול כל חלקו כאחד אא"כ כל העדית שלו ה"ז נוטלו ובשומת דמים וכן פי' רבו ז"ל ולדעת שאר המפרשים דוקא כשהכל שוה הא לאו הכי חולקין כל אחד בעדית וכל א' בבינונית והבכור נוטל בכל א' שני חלקים ביחד וכן פירשו ז"ל עכ"ל והנה המעיין היטיב בדברי הרמב"ם יראה להדיא שצדקו דברי הה"מ בדברי הרמב"ם ז"ל ונראה שגם הוא מפרש דברי הרי"מ רבו כפשוטו וכפי השיטה הנ"ל דלא כהרמב"ן ז"ל. דעיקר מה שדחק הרמב"ן לפרש דברי הרי"מ דהכא מיירי שגם הפשוט אינו רוצה לחלוק בכל שדה ושדה לכך נוטל הבכור את העדית. משום דהרמב"ן הוכיח מדברי הגמרא דהשתא משום דהאי מידויל והאי לא מידויל אמרינן דחולקין בכל שדה ושדה כ"ש היכא שאחת מהן עדית דודאי חולקין בכל שדה ושדה אבל הרמב"ם ע"כ מפרש שם דברי הגמרא הא דקאמר תרי ארעתי אתרי נגרי דפלוגתא דרבה ור"י קאי נמי אדאחד הי' לו שדה אצל אחת מהן כדפירש"י והוא רוצה ליטול אותה הסמוכה לשדהו בלא גורל ופירש"י דמפרש הא דקאמר רב יוסף זמנין האי מידויל והאי לא מידויל לכך חולקים לשתים לא ס"ל להרמב"ם אלא מפרש דאין יכול ליטלה בלא גורל משום האי טענה וא"כ היה קשה להרמב"ם דאמאי קאמר ר"י זימנין האי מידויל והאי לא מידויל כיון דלא ידעי הי מידויל ליכא טענה ועלויי הך אמצרי' טפי מאידך כמו שהקשה הרמב"ן על פי' זה לכך פי' הרמב"ם דהני תרי נגרי לא היו שווים והסמוכה לשדהו היתה קרובה להנהר ביותר וכעין עובדא הראשונה דפליגי רבה ור"י דמיירי שהסמוכה למיצר היתה טובה ביותר לפי שיטת הרי"מ והרמב"ם ז"ל ומשו"ה קאמר דזמנין האי מידויל והאי לא מידייל שאינו מחוייב ליתן לו הקרובה לנהר ביותר בלא גורל ומזה יצא להרמב"ם מה דהביא שם אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב או קרוב לנהר יותר כו' ושמו אותה היפה כנגד הרע ואמר תנו לי בשומא שלי מצד זה אין שומעין לו אלא נוטל בגורל היינו עובדא קמייתא ועובדא בתרייתא דפליגי רבה ור"י [ועיין במהרשד"ם חו"מ סי' תס"ג וט"ז סי' קע"ד ס"ד ועיין לח"מ שם והשיג על הב"י שגם הם ביארו ששיטת הרמב"ם הוא כן] ולפ"ז לא קשה כלל קושית הרמב"ן שהקשה על הרי"מ דהשתא משום דזמנין האי מידויל והאי לא מידויל חולקין כל שדה לשתים כ"ש שאחת טובה ביותר שודאי יכול לכופו לחבירו לחלוק כל שדה לשתים דלפי מה שבארנו לא נזכר כלל זה בגמרא דחלוקה בתרווייהו עדיפא לכך ס"ל דמה"ד חולקין שדה כנגד שדה וכן הא דאמרינן שם תרווייהו אחד נגרא דקאמר ר"י כגון זה כופין על מ"ס פירשו ג"כ כפירש"י ז"ל דאיירי דאחד מהם היה סמוך לחד מצרא והיה רוצה שיתן לו דוקא אותו שדה ופסק ר"י כיון דתרווייהו שווים ואין לאחד עלויי על חברתה יכול לכופו על מ"ס שיתן לו על מיצר שלו. ומזה יצא להרמב"ם מה דהביא שם דאם היו השדות שוות יכול לכופו על מ"ס ליתן לו הסמוכה למיצר שלו. א"כ כל הסוגיא לא מיירי כלל שיכול אחד לכוף לחבירו לחלוק כל שדה ושדה וס"ל דחולקין שדה כנגד שדה אפי' אחת טובה מחברתה ועיין שם ברא"ש דסובר רבינו יונה דאין עיקר הדין לחלוק שדה כנגד שדה אלא לחלוק בכל שדה ושדה מדקדק זאת מדקאמר ר"י טעמא דכופין על מ"ס ולא קאמר משום עיקר דין חלוקה וזה לפי פירוש ר"ת דהתם לא איירי כלל שהיה שדה אחת סמוכה לאחד מהם אבל לפי פי' הרמב"ם וכן נראה דעת רבו הרי"מ אין מוכח כלל דין דרבינו יונה ואדרבה עיקר דין חלוקה הוא שיהי' חלקו ביחד וס"ל להרי"מ והרמב"ם דאף שיגיע לאחד מהם עפ"י גורל שדה טובה מחברתה ואף גבי בכור מטעם גזה"כ נוטל שני החלקים בבת אחת אף שיטול מחמת זה העדית. וכן מצאתי בפרישה דכתב על הטור דסובר דאם אחת טובה מחברתה חולקין כל שדה ושדה לשנים דהרמב"ם והרי"מ רבו פליגי ע"ז ונפלאתי על הש"ך שם ס"א דכתב שם הרמ"א וז"ל הי' בכאן שתי שדות האחד אומר לחלוק כל שדה ושדה והאחד אומר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין לזה שאומר לחלק שדה כנגד שדה ודוקא ששתיהן שוות ואין נפקותא בחלוקת השדות לחצאין אבל אם האחת טובה בשום צד או שאחד יש נו מצר אצל השדות חולקין כל שדה לשתים עכ"ל וכתב שם הש"ך וז"ל חולקין כל שדה לשנים כו' ולדעת הרמב"ם הנ"ל צריכים ליתן לו כל השדה שאצל מצר שלו והטור קאי לדעת ר"ת וק"ל עכ"ל. תמוה לי דאמאי לא כתב דלדעת הרמב"ם עיקר הדין ליתא שיחלקו כל שדה שדה לשנים אף שאחת טובה מחברתה אלא ע"כ צריך לחלוק שדה כנגד שדה:
הרי נתבאר דהרמב"ם ולפי מה שהבינו רוב הראשונים בדברי הרי"מ גם הם ס"ל דרע ויפה הוה חד מינא לגמרי כהרמ"ה והר"י וסוברים יותר מזה דאף שיש חלוקה בכל שדה ושדה מ"מ אינו יכול לטעון שיחלקו לו בכל שדה ושדה אלא חולקין בשומא רע כנגד יפה ומפילין גורל משום דסברי דאין זה דרך חלוקה לחלוק כל שדה ושדה לכך חולקין אף רע כנגד יפה וזהו דרך חלוקה כיון ששווין בשומא א"כ ע"כ ס"ל כרב ענן דדוקא חלקו גדיים כנגד תיישים לא אמרינן ברירה אבל חלקו ע' כנגד י' אמרינן ברירה משום דזהו דרך חלוקה דלא כר"א. הרי יצא לנו דרוב הפוסקים פוסקין כרב ענן דרע ויפה הוה חד מינא ואמרינן בזה ברירה ודעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דרע ויפה הוי תרי מיני הם דעת יחידאי כנגד רוב הראשונים וכן נראה מדברי השו"ע בסי' קע"א סי"ג דהביא דעת הרמ"ה והר"י בסתם ואח"כ הביא דעת הרמב"ן והרשב"א בשם ויש מי שחולק בזה ונראה דס"ל לעיקר כדיעה הראשונה:
סימן ד
עוד התבוננתי דאף לפי דעת הרמב"ן בדברי הרי"מ גם כן מוכרחין אנו לומר דרע ויפה הוה חד מינא דהא כבר בארנו דסברת הרמב"ן לפי שיטת הרי"מ הוא כך דאם טוען אחיו שרוצה לחלוק בכל שדה ושדה ודאי הדין עמו ואע"פ שהיא סמוכה לשדהו ובזה גם רבה מודה שחולקין אותה כיון שהיא עדית יכול לטעון שאין אני רוצה לוותר חלקי מן שדה זו אמנם כיון שטוען שגם הוא אינו רוצה לחלוק כל שדה ושדה אלא יפילו גורל באיזה שדה אזכה עפ"י גורל אז נוטל אותה מי שהיא סמוכה לשדהו אעפ"י שהיא עדית א"כ אי נימא דרע ויפה הוי תרי מיני ממש כשיטת הרמב"ן בעצמו היעלה על הדעת דלפי דעת הרי"מ בתרי מיני ממש כגון שיש לאחד כרם סמוך לכרמו של אביו ונפל הכרם ושדה ששוה כמו הכרם לפניהם בירושה וטען אחיו שרוצה שיפילו גורל השדה כנגד הכרם דאז בעל הכרם זוכה ונוטל את הכרם בע"כ של אחיו. כיון דגם הוא אינו רוצה לחלוק גם בכרם אלא רק להפיל גורל. דזה ודאי אין סברא כלל לומר שיפסיד זה זכותו מה שיש לו בכרם מפני שרוצה שיתחלק עפ"י גורל ע"כ יזכה אחיו בכרם בלא גורל כלל דהאיך אפשר לומר דמפני מצרנותא של זה יפקיע זכותו של אחיו בלא גורל כלל כיון דהוא מין אחר לגמרי אלא מוכרח לומר דגם הרמב"ן מודה דלדעת הרי"מ דמפרש דפלוגתא דרבה ור"י איירי שהי' השדה הסמוכה עדית ע"כ דסובר דרע ויפה הוה חד מינא לכך כיון דהוא אינו רוצה לחלוק בה אלא להפיל גורל מהני מצרנותא של אחיו ליטול אותה בלא גורל:
וכן נ"ל דהא דמישב הרמב"ן דעת הרי"מ דלכך נוטל הבכור אף העדית היינו דוקא כשהפשוט רוצה ג"כ שיהי' חלקו במקום אחד. לכך מוכרח ליתן גם להבכור שיהיו שני החלקים שלו במקום אחד מטעם גזה"כ. אף שמחמת זה יטול העדית מ"מ נ"ל דזה הוא דוקא ברע ויפה משום דזה הוה חד מינא אבל בתרי מיני כגון שנפל מאביהם שדה וכרם והכרם שוה פי שנים כהשדה והפשוט ג"כ אינו רוצה שיחלקו הכרם והשדה לשלשה חלקים ויטול בכל אחד חלקו אלא רוצה שיחלוק הכרם לשנים והשדה תהי' חלק השלישי או באופן שאם יחלוק הכרם והשדה לשלשה חלקים לא ישאר בחלק השלישי כדי חלוקה לפע"ד הדין הוא עם הפשוט ויכול לטעון שיחלקו את הכרם לשני חלקים והשדה יהי' החלק השלישי ואם יזכה הבכור חצי הכרם והשדה ע"כ יטול שני חלקיו אף שלא במקום אחד ומחמת זה אינו מחוייב הפשוט לוותר לו זכותו מה שיש לו בכרם שיטול הבכור הכרם בלא גורל. ודוקא בעדית הוא נוטל משום דזה הוה חד מינא וכמש"ב. והרמב"ן בעצמו כיון דהוא סובר דרע ויפה הוי תרי מיני ממש מסכים הוא שם לבסוף לשיטת הראב"ד דפי' דמיירי שם בשדות שוות והא דצריך קרא לגבי בכור שנוטל חלקו בב"א היינו אף שאחיו רוצה להעלות בדמים בעד השדה האמצעית דלגבי בעל המיצר מהני העלאת דמים אף בשדות שוות קמ"ל הקרא דהבכור צריך ליטול חלקו במקום אחד. וכמו שבחלק פשיטות א"א להעלות בדמים שעי"ז יהי' מוכרח ליטול בשני מקומות כמו כן בבכור א"א להעלות בעד השדה האמצעית אבל היכא דאין השדות שוות כגון שהאמצעית היא עדית אף שהפשוט ג"כ אינו רוצה שיחלקו בכל שדה ושדה מ"מ אינו נוטל הבכור השדה האמצעית כיון דהוא סובר דרע ויפה הוי כתרי מיני, א"כ הוה השדה האמצעית שהיא עדית כמו כרם באמצע א"כ אינו יכול הבכור לכוף להפשוט שיתן לו דוקא העדית כדי שיגיע לו חלקו במקום אחד כמו שהפשוט נוטל חלקו במקום אחד.
מ"מ לדינא נ"ל דלפי מה שנתבאר דרוב הפוסקים ס"ל דרע ויפה הוה חד מינא דאם היה העדית באמצע ואין הפשוט רוצה שיחלקו בכל שדה ושדה אלא רוצה שיפיל שלש גורלות ואולי יגיע לו השדה האמצעית עפ"י הגורל א"נ שא"א שיחלקו בכל שדה ושדה כגון שלא יהא בחלק השלישי כדי חלוקה דבכה"ג גם הפוסקים דפליגי על הרמב"ם והרי"מ מודים לזה דהבכור נועל את העדית מטעם שכתב הרמב"ן לישב דעת הרי"מ כיון דהפשוט נוטל במקום אחד ע"כ צריך ליתן להבכור ג"כ במקום אחד דשני החלקים של הבכור הם שווים לחלק אחד של הפשוט ועיקר הפלוגתא דפליגי על הרמב"ם והרי"מ הוא מטעם זה דס"ל כיון דאפשר לחלוק בכל שדה ושדה וליתן להבכור שני חלקים יחדיו בכל שדה ושדה ע"כ אינו מחוייב הפשוט ליתן להבכור את העדית דס"ל דעיקר הדין הוא לחלוק בכל שדה ושדה אלא דמטעם כופין על מ"ס חולקין שדה כנגד שדה והכא ליכא מ"ס. אבל הרמב"ם והרי"מ רבו ס"ל דאין זה דין חלוקה לחלוק בכל שדה ושדה אלא צריך לחלוק שדה כנגד שדה כדי שיהא כל חלק וחלק במקום אחד לכך ס"ל דע"כ צריך ליתן להבכור השדה האמצעית אעפ"י שהיא עדית א"כ היכא דא"א לחלוק בכל שדה ושדה א"נ שהפשוט ג"כ אינו רוצה לחלוק בכל שדה ושדה ע"כ צריך ליתן להבכור את העדית דהא לשיטת הפוסקים דס"ל דרע ויפה הוה חד מינא כופין לחלוק זה כנגד זה עפ"י שומא היכא שא"א לחלוק כל שדה ושדה א"כ ה"נ ע"כ צריך ליתן להבכור העדית כדי שיהי' חלקו במקום אחד כמו חלק של הפשוט. אף דמסתימת הרמ"א בסי' קע"ד ס"ב משמע קצת דכיון דהעדית באמצע אין הבכור נועל כלל חלקו ביחד. אבל באמת ז"א לפע"ד. וכן נראה מלשון הרא"ש בב"ב להמדקדק היטיב בדבריו דז"ל פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן לי' אחד מצרא ולא מצי למימר פשוט נחלוק השדה לשלשה חלקים ונטיל גורל ואם יפול לי חלקי באמצע ולך משני צדדים תטול אלא חולקין את השדה לשלשה חלקים ומטילין גורל טל שני חלקים החיצונות והאמצעית היא של הבכור ממ"נ דשני חלקים של בכור כחלק אחד שווינהו רחמנא כדדריש פ' י"נ (קכג.) מדכתיב פי שנים ודוקא שהיא עדית או בינונית או זבורית אבל יש להן בינונית ועדית לא אמרינן שיטול הבכור מן העדית בשומא כנגד הבינונית שתפול לו מצד אחד כדי שיטול חלקו במקום אחד אלא יטול חלקו בכל שדה ושדה דלא עדיף כחו מפשוט דשני פשוטין חולקין בעדית ובינונית עכ"ל. הרי מסיים להדיא דלא עדיף כחו מפשוט דשני פשוטין חולקין עדית ובינונית. אבל היכא דשניהם אינם רוצים לחלוק בזה ובזה אלא שהפשוט רוצה שיחלקו את העדית לשני חלקים והבינונית יהא חלק אחד א"נ שא"א לחלוק בזה ובזה שלא יהא כדי חלוקה ודאי גם הרא"ש מודה שיטול הבכור את העדית כדי שיהא חלקו במקום אחד כמו חלק של הפשוט:
וכן נ"ל מה שכתב שם הרא"ש והובא בשו"ע ברמ"א שם דאם יש שם שתי שדות והאחת גדולה שתי ידות והפשוט מצרן לגדולה יכול לומר אחלוק בה אעפ"י שלא יטול הבכור חלקו כאחת ע"כ. לכאורה משמע מלשונו שהבכור לא יטול כאחת אבל הפשוט יטול כאחד היינו שיחלקו הגדולה לשני חלקים והקטנה יהא חלק השלישי והפשוט יטול חלק אחד מן הגדולה מפני שהוא מצרן לשדה זו. וכן משמע קצת מלשון הפלפלא חריפתא שם דכתב דמסתמא לא אמר הכתוב שיטול חלקו ביחד כשיש לפשוט טענה וטעם. וא"כ לפי דבריו מה שכתבתי למעלה דלפעמים גם להרא"ש נוטל הבכור העדית ממ"נ ודאי ליתא דאין לך טענה גדולה מזו. אבל באמת זה א"א לפרש כלל בדברי הרא"ש דהאיך אפשר לומר שיטול בה בלא גורל מפני שהוא מצרן כיון דגם הבכור ע"כ צריך ליטול בה א"כ לא גרע מצרנותא של הבכור ממצרנותא של הפשוט. ועוד דהא אנן קיי"ל כרב יוסף דיכול לומר מעלינן לי' כנכסי דבר מריון א"כ הפשוט לא יטול מצד שדהו אפי' היה רק הוא בלבד מצרן. אלא ע"כ צריך לפרש לפי"ז שהפשוט רוצה שיפיל גורל דאולי יפול חלקו מצד שדהו. אבל גם זה אינו דהאיך אפשר לומר דהרא"ש סובר דמחמת מצרנותא של זה ידחה הבכור שלא יטול חלקו כאחד מה שזכתה לו התורה והפשוט יטול חלקו כאחד. אלא כונת הרא"ש הוא ברור דר"ל אחלוק בה ר"ל שיחלקו לשלשה חלקים את הגדולה וכן את הקטנה והוא יטול חלק אחד בהגדולה קרוב לשדהו וכן בהקטנה יטול חלק אחד דזה ודאי יכול הפשוט לטעון כיון שיש לו טענה לחלוק בכל שדה ושדה (ומה שכתב הרא"ש אעפ"י שלא יטול הבכור חלקו כאחת לאו דוקא הבכור) אבל היכא דא"א לחלוק הגדולה לשלשה חלקים א"נ דגם הפשוט אינו רוצה לחלוק על שלשה חלקים כל שדה ושדה ודאי דנוטל הבכור את הגדולה אף שהפשוט הוא מצרן:
ועד נאמן לדברי דהא ידוע דדברי הרא"ש שם הם נובעין מעליות רבינו יונה ובש"מ מובא שם להדיא בשם עליות ר"י וז"ל וא"ת לרבה דאמר כופין על מ"ס למאי איצטריך פי שנים למדרש מיני' דיהבינן לי' אחד מצרא כדאיתא פ' י"נ. וי"ל לרבה איצטריך קרא למיתב לי' אחד מצרא היכא דלא שייך כופין על מ"ס כגון שיש שם ב' שדות ויש בא' ב' חלקים ואית לי' לפשוט ארעא אמצרא דאותה שדה דמאי חזית למיתב אותה שדה לבכור כדי שיטול חלקו אחד מצרא מטעם דכופין על מ"ס ניתב לה לפשוט אמצרא דידי' ויטול הבכור חצי אותה שדה ושדה אחרת שיש שם להכי איצטריך פי שנים למיתב לי' אחד מצרא ובכה"ג נמי שייכא פלוגתייהו דאביי ורבא ביבם אליבא דרבה כו' עכ"ל הרי מבואר להדיא בדבריו דעיקר הקרא דפי שנים קאי אפי' היכא דיש להפשוט מצרנותא להגדולה מ"מ נוטלה הבכור כדי שיטול חלקו במקום אחד. (וע"כ צריך לפרש דהכא איירי שאינו רוצה הפשוט שיחלוק אותה לשלשה חלקים או דא"א לחלוק אותה לשלשה חלקים וע"כ נוטל הבכור את הגדולה). משום דזה ודאי עדיפא שיטול הבכור במקום אחד כיון דזכתה לו התורה ממצרנותא של הפשוט דאין זה רק מטעם כפיית על מ"ס בלבד. א"כ האיך אפשר לומר דהרא"ש יחלוק על הר"י הנ"ל ולא יזכיר דעתו כלל ויסבור דלא כדבריו דעדיפא מצרנותא של הפשוט לדחות את הבכור שלא יטול חלקו במקום אחד זה ודאי אין סברא כלל לומר כן והדבר ברור דפי' דברי הרא"ש הוא כמש"פ. וה"ה דהוה מצי הר"י לתרץ היכא דשדה האמצעית היא עדית ואין בכל שדה ושדה כדי חלוקה לחלוק לשלשה חלקים או שגם הפשוט אינו רוצה לחלוק כל שדה ושדה לשלשה חלקים דאז נוטל הבכור את העדית ממ"נ וכמשב"ל:
אמנם ראיתי דמדברי הב"י שם משמע דלא כמו שכתבתי דגם הר"י והרא"ש מודים להרי"מ והרמב"ם דלפעמים נוטל הבכור את העדית ממ"נ. אלא לפ"ד מפילין גורל על כל השדות ואם יעלה בגורל להבכור השדות החיצונות ע"כ יטול בשני מקומות שאם יטול הבכור את השדה האמצעית שהיא עדית ממ"נ א"כ יגרע כח הפשוט מן העדית. דעל דעת הרי"מ והרמב"ם דס"ל דבכור נוטל שני חלקים ביחד דאף שהשדה האמצעית היא עדית באמצע כמש"ב הה"מ תמה ע"ז הב"י וכתב וז"ל האיך אפשר לומר כן שנייפה כחו ליעול אחד מצרא ולהרע לזה שלא יטול חלק בעדית. וכתב לישב וז"ל דס"ל כיון דגזה"כ הוא שיטול שני חלקים אחד מצרא לעולם יש לנו לקיים כן ואפשר דאזדי לטעמייהו דבארץ שוה כי אמר יהבי לי אמצראי יהבינן לי' הלכך יהבינן לי' תרתי אחד מצרא בקרקע שוה בלאו קרא וכי אתא קרא אפי' בקרקע שאינו שוה עכ"ל. א"כ לפי דבריו נראה דדוקא לדברי הרי"מ והרמב"ם דע"כ אתי קרא לגלות שיטול הבכור העדית. אבל לפי שיטת הר"י והרא"ש דמקרא אין ראי' דהא צריך נמי על קרקע שוה שיטול חלקו ביחד א"כ אינו נוטל העדית מטעם סברתו דהאיך אפשר שניפה כחו ויטול אחד מצרא ולהרע לזה שלא יטול כלל בעדית. אבל באמת דברי הב"י תמוהים דהא אפי' לפי דברי הרמב"ם ורבו דקרקע שוה כו"ע מודים דכופין על מ"ס מ"מ אכתי צריך קרא היכא דהפשוט מצרן להגדולה כמו שמתרץ הר"י וכן מוכח לתרץ לכו"ע לדברי רבה דבכל גוונא כופין על מ"ס. א"כ מהקרא אין ראי'. אלא ע"כ צ"ל דהקרא גלה לנו רק זאת דהבכור צריך ליטול במקום אחד כל חלקו כמו הפשוט וממילא ידעינן זאת דהיכא שהעדית באמצע נוטל הבכור את העדית ממ"נ לדברי הרמב"ם ורבו אף שאפשר לחלוק כל שדה ושדה משום דס"ל דאין זה דרך חלוקה לחלוק כל שדה ושדה. ולדברי הר"י והרא"ש היכא שא"א לחלוק כל שדה ושדה או שאינם רוצים שניהם לחלוק כל שדה ושדה אז נוטל הבכור את העדית ממ"נ כדי שיהא חלקו במקום אחד ועיין בדרישה שם שהשיג ג"כ על הב"י דאם נימא דדין זה הוא דוקא בבכור מטעם גזה"כ א"כ מנ"ל ללמוד מזה דה"ה שנים שקנו שדה בשותפות אחד שליש ואחד שני חלקים דכשחולקין זה שצריך ליטול שני שליש ביחד נוטל אף העדית כשהיא באמצע דילמא דוקא בבכור דגלי קרא ומחידוש לא ילפינן. ומבאר שם דעת הרמב"ם ורבו יעו"ש היטיב דדבריו עולים כמש"ב. א"כ דברי מה שחדשתי לדעת הר"י והרא"ש דלפעמים נוטל הבכור את העדית ממ"נ נכונים הם לדינא:
סימן ה
ולפי מה שבארנו ועלה לנו דרוב הפוסקים פסקו כרב ענן דדוקא בתרי מיני לא אמרינן ברירה. אבל חלקו ע' כנגד י' אמרינן ברירה אף שצריך לחלוק זה כנגד זה בשומא הנה עתה נשובה לבאר נ"ד משום דיש להסתפק דאולי אף למאן דס"ל דרע ויפה הוה חד מינא היינו דוקא במקום שא"א לחלוק אלא רק רע כנגד יפה כמו דאיירי ר"א שחלקו ע' כנגד י' בזה פוסקים כרב ענן וס"ל כיון דא"א לחלוק רק רע כנגד יפה ע"כ יכול לכוף לחבירו לחלוק זה כנגד זה ולהפיל גורל וע"כ אמרינן בזה ברירה. אבל במקום שאפשר לחלוק הרע והיפה לשנים כמו נ"ד שאפשר לחלוק החטים המכובסין שהם יפות והחטים שאינם מכובסין הרעות לשנים איכא למימר דגם רב ענן מודה דלא אמרינן בזה ברירה כיון דאינו מחוייב לחלוק רע כנגד יפה ואם וותר לו וחלקו רע כנגד יפה הוה כמוכר לו לכו"ע וגם. רב ענן מודה בזה דלא אמרינן ברירה. והא דנקט גדיים כנגד תיישים ולא נקט ח' כנגד י' דהוה רבותא יותר דגם בזה לא אמרינן ברירה כיון דיכולין לחלוק שזה יעול ד' מן היפות וה' מן הרעות וכן השני ואם לא חלקו כן ונטל אחד הח' והשני הי' הוה כמוכר לו. דזה אין ראי' דלכך נקט גדיים כנגד תיישים דהוה מילתא דפסיקתא אבל ברעות כנגד יפות לא הוה מילתא דפסיקתא משום דיש חילוק אם יכולין לחלוק היפות והרעות לשנים או לא:
אמנם לפי מה שפירשתי למעלה (סי' א') דנראה דהא דסובר רב ענן דדוקא בתרי מיני לא אמרינן ברירה אבל ברע כנגד יפה אמרינן ברירה יצא לו זאת מהמשנה דדמאי דהוא פירש לח ויבש דמתני' לח ממש היינו יין ושמן ויבש היינו תבואה. אבל בטול חטים שבמקום פ' יכול לומר אף שזה הוכשר וזה לא הוכשר כפירש"י דחגיגה. וכיון שזה הוכשר וזה לא הוכשר הוה רע כנגד יפה דתבואה שלא הוכשרו חזי' לחבר אף בימי טהרה מ"מ אמרינן ברירה. א"כ נוכל ללמוד מזה דאף בכה"ג שיכול לחלוק ברע ויפה מ"מ אם נתרצה ליטול רע כנגד יפה אמרינן ברירה דהא שם נמי נוכל לחלוק בכל החטים שבשני המקומות אפ"ה אמרינן ברירה. מ"מ לא ידעתי אם נוכל להשען על סברא זאת להקל. דאולי דהא דאמרינן שיכול לומר טול אתה שבמקום פ' שהוכשרו כנגד שלא הוכשרו אף שזהו רע כנגד יפה ויכול לחלוק בכל החטים לשניהם דהתם שאני דאף שהם מיקרי רע ויפה אצל החבר מ"מ הא אצל ע"ה הם שניהם שווים. וכיון דאצל ע"ה ליכא קפידא משו"ה אמרינן בזה ברירה. אבל היכא דהוה רע ויפה לכל ליכא למידק משם ואיכא למימר דהיכא דיכול לחלוק הן ברע והן ביפה והוא וותר לו וחלק רע כנגד יפה הוה כמוכר לו לכו"ע. ולפי"ז הא דרב ענן דפליג על ר"א בט' כנגד י' לא למד ממשנה זו אלא היא סברא חיצונה דס"ל לרב ענן כיון דא"א לחלוק רק ט' כנגד י' יכול לכופו לחלוק זה כנגד זה לכך אמרינן ברירה ור"א סבירא ליה דאינו יכול לכופו לחלוק זה כנגד זה כיון דהם רע כנגד יפה הוה כשני מינים לכך לא אמרינן בזה ברירה. אבל לא למדו שניהם ממשנה זו כלל:
מ"מ מדברי הירושלמי שהבאתי למעלה (שם) דהביא ר' זעירא ראיה לדברי ר"י ויאות אלו חבר וע"ה שירשו את אביהן ע"ה והי' שם פירות מוכשרין ופירות שאינן מוכשרין שמא אומר לו טול אתה את המוכשרין ואני נוטל את שאינן מוכשרין. ופירשתי שם דמאי דפסיקא לי' לר"ז דאסור משום דהוא מפרש המתני' דאסור לומר טול אתה לח ואני יבש. דלח היינו מוכשרין ויבש היינו שאינם מוכשרין. א"כ שמעינן להדיא דאף בכה"ג מיקרי רע ויפה דאף שאצל ע"ה היורש אינם גרועים החטים מפני שהם מוכשרין מ"מ הם גרועין דאולי ירצה למכור לחבר וע"כ ימכור לו בפחות משום דלא חזי לחבר בימי טהרה, וס"ל לר"ז כר"א דבכורות דרע ויפה הוי כשני מינים. מ"מ ס"ל לרש"י ז"ל בחגיגה דדוקא לח ויבש ממש הוא דאסור אבל פירות שהוכשרו כנגד שלא הוכשרו מותר ומפרש המתני' דלא כהירושלמי משום דהוכיח מהגירסא דגמרא דידן דמעיקרא תני טול אתה לח ואני יבש ואח"כ תני טול אתה חטים ואני שעורין ע"כ פירושו לח ויבש ממש כמשפ"ל. א"כ מוכח להדיא דאף היכא דחזי לחלוק היפות והרעות לשנים מ"מ אם חלקו יפות כנגד רעות אמרינן ברירה לרב ענן דקיי"ל כוותי' לרוב הפוסקים דזה אין סברא לומר כלל דבהא גופא פליגי הירושלמי עם הגמרא דידן אי פירות שהוכשרו נגד שלא הוכשרו מיקרי רע ויפה או לא. אלא מסתברא דלכו"ע פירות שהוכשרו נגד שלא הוכשרו מיקרי רע כנגד יפה. אלא דפליגי בפירושא דמתניתין בפלוגתא דרב ענן ור"א אי רע ויפה מיקרי שני מינים או לא. וע"כ צ"ל דאע"ג דמצי להקפיד ולחלוק היפות והרעות לשנים מ"מ אם לא הקפיד וחלקו יפות כנגד רעות אמרינן ברירה משום דזהו דרך חלוקה שלא להקפיד ע"ז כיון דחולקין עפ"י שומא ודוקא בתרי מינים ממש לא אמרינן ברירה. ואין לדחות דהא דס"ל לר"ז בירושלמי דאסור לומר טול אתה המוכשרין ואני אטול שאינם מוכשרין לא משום דמיקרי רע ויפה אלא משום דהתם איירי לר"י ור"י הא ס"ל דאין ברירה אף במין אחד. אבל ז"א דא"כ אמאי מותר לומר טול אתה חטים שבמקום פ' ואני שבמקום פ' כיון דאין ברירה ובאמת התוס' בחגיגה שם ד"ה חבר כו' הקשה על ר"י ממשנה זו וכתבו דהא מהמשנה מוכח כיון דמותר בחד מינא לומר טול אתה כו' אלמא דאמרינן ברירה והאיך סובר ר"י דאחין שחלקו לקוחות הן ולא אמרינן ברירה. ותירצו ומיהו דמצינו בכמה סתמי דמשנה דס"ל דאין ברירה וס"ל דלא כהך משנה אבל דבריהם תמוהים מירושלמי הנ"ל דהא מוכח מר"ז דהביא ראי' לר"י מהך משנה דגם ר"י ס"ל כמשנה זו ודוקא לומר טול אתה מוכשרין ואני שאינו מוכשרין הוא דאסור לר"י אבל במין אחד ממש גם לר"י מותר:
אלא ע"כ צריך לישב דברי הירושלמי עפ"י דברי התוס' דגיטין סוף פ' השולח דס"ל דהא דעובד כוכבים וישראל שלקחו שדה בשותפות דטבל וחולין מעורבין זה בזה למ"ד דלא אמרינן ברירה הוא זה רק מטעם ספק דאולי הגיע להישראל חלק העובד כוכבים ולעובד כוכבים חלק הישראל ולקמן נבאר שיטתם באריכות בס"ד] ולשיטתם א"ש הא דמודה ר"י דבדמאי בחד מינא שרי לומר טול אתה חטים שבמקום פ' כו'. משום דהא כל האיסור שאסור למכור לע"ה דמאי הוא רק מטעם ספק דאולי אינם מעושרים הם ומכשילו באיסור א"כ מותר בחד מינא מטעם ס"ס חדא דאולי אינו מוכר לו כלל ולע"ה הגיע חלקו ממש. ואת"ל דלא הגיע לו חלקו והגיע לו חלק החבר אולי מעושרים הם ואינו מכשילו כלל. משו"ה דוקא בתרי מיני הוא דאסור אפי' בדמאי משום דזה הוה מוכר לו בודאי דהא בתרי מיני לא שייך למימר דאולי הגיע לו חלקו ממש כיון דכל אח ואח יש לו חלק בכל מין ומין משעה שירשו. והם חלקו מין כנגד מין ע"כ הוה כמוכר לו מחצית מן המין שלו ואסור אפי' בדמאי. וכו"ע מודים דבתרי מיני אין ברירה לא מטעם ספק אלא מטעם ודאי (וזהו נ"מ לדינא לכמה דברים ואבאר לקמן בס"ד). ובזה יתיישב גם מה שפירשנו למעלה בדברי הירושלמי הנ"ל דכונת ר"י דהא דקאמר שם לא סוף דבר י"נ וע"ז ומעות אלא אפי' הי' שם שני צלמין אחד עשוי כמין דלופקי ואחד שאינו עשוי כמין דלופקי לא יאמר לו טול אתה את שאינו עשוי כמין דלופקי ואני נוטל את העשוי כמין דלופקי כו'. אתא לאשמעינן דזה נמי הוה כתרי מיני. ולכאורה יש לתמוה ע"ז הא ר"י ס"ל דאפי' בחד מינא נמי לא אמרינן ברירה א"כ אין נפקותא בין חד מינא לתרי מיני. אבל לפי מש"ב א"ש משום דהאחד שאינו עשוי כמין דלופקי הוא אינו אסור אלא משום ספיקא דשמא עבדו לו כמו דמוכח בע"ז פ' כל הצלמים א"כ אי הוה כחד מינא הוה מותר לומר להעובד כוכבים טול אתה שאינו עשוי כמין דלופקי מטעם ס"ס חדא דאולי הגיע לו חלקו ממש הראוי לו ואת"ל דלא הגיע לו חלקו מ"מ אין זה חלופי ע"ז דלמא לא נעבד לו כלל ע"כ אשמעינן ר"י ואמר דלא סוף דבר י"נ וע"ז ומעות דשם איכא תרווייהו לגריעותא חדא דזה ודאי אסור משום דהוה תרי מיני ממש ועוד דהתם הוה ודאי ע"ז. אלא אפי' היכא דאיכא תרווייהו למעליותא כגון שני צלמין אחד עשוי כמין דלופקי כו' דלא הוה תרי מיני ממש וגם לא הוה ע"ז ודאית מ"מ אסור משום דגם זה חשיב כתרי מיני וא"כ חשיב כודאי מוכר לו ספק ע"ז ונהנה מחליפי ספק ע"ז וע"ז אמר ר"ז ויאות אילו חבר וע"ה שירשו את אביהן ע"ה והי' שם פירות מוכשרין ופירות שאינו מוכשרין כו' דאסור לומר טול אתה מוכשרין דדמאי נמי אינו אלא ספק איסור שמא לא עישר. וגם אינו תרי מיני ממש מ"מ אסור משום דרע ויפה נמי חשיב כתרי מיני ממש דס"ל כר"א דבכורות א"כ חשיב כודאי מוכר לו דמאי א"כ כ"ש בשני צלמין בכה"ג דאסור:
אך כ"ז ניחא לדעת הרמב"ם דס"ל דהא דאסור לומר טול אתה לח ואני יבש הוא מטעם דאסור למכור לע"ה דמאי עיין היטיב בפי' המשנה ונראה דדעתו הוא דהכא לא שייך כלל לאסור מטעם דאסור למכור לע"ה לח ויבש דהא כל איסור למכור לע"ה לח ויבש הוא רק מטעם דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י וזה דוקא היכא דהחבר מול תבואה שלו א"כ בזה שמוכר לע"ה הוא גורם טומאה. אבל הכא דזה ירשו מאביהם ע"ה א"כ הפירות שהוכשרו הן בלא"ה בחזקת טומאה ס"ל להרמב"ם דבזה אין איסור כלל למכור לע"ה אם לא משום איסור דמאי. אמנם לשיטת הר"ש והרא"ש והרע"ב וכן הסכים הגר"א דהכא אסור גם מטעם דאסור למכור לע"ה לח ויבש. ונראה דס"ל דאף שהפירות היו ביד ע"ה מ"מ אפשר שעדיין לא נטמאו. לכך גם הכא אסור למוכרן לע"ה. א"כ לכאורה עדין קשה דאמאי מותר לר"י הכא במין אחד לומר טול אתה דהא בזה גורם ודאי טומאה לפירות הללו. אבל באמת ניחא גם לפירושם דהא לא אמרינן דודאי שלא יזהר בטומאה ויטמאם אלא חששא בעלמא הוא שמא יטמאם כיון שהוא חשוד ע"ז. וכן כתבו התוס' בגיטין (סא.) ד"ה רישא יעו"ש בפי' ר"ת. לכך לא הוה אלא ספק איסור שמא יגרום לו טומאה ועיין שם דרבא פליג על אביי וס"ל דטומאה וטהרה קיל מדמאי יעו"ש בתוס' ד"ה רבא כו'. לכך הכא במין אחד אינו אלא ספק מכירה ומותר מטעם ס"ס לכו"ע וכמש"פ:
אמנם בדברי הגמרא דידן בעירובין (לז:) קאמר שם ואכתי סובר ר' יוסי אין ברירה והתניא ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודה אחת של ירק או גלוסקא אחת אינו צריך לעשר דברי ר' יוסי וחכ"א צריך לעשר כו'. מבואר שם להדיא דאי אמרינן אין ברירה גם במין אחד אסור אף גבי דמאי ולא שרינן מטעם ס"ס וס"ל להגמרא דידן כיון דאסרו חכמים למכור לע"ה דמאי וכיון דאין ברירה הוה כמוכר לו. ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דשרי במתני' לומר טול אתה חטים שבמקום פלוני משום דס"ל כמ"ד יש ברירה. אבל מ"מ אין זה סתירה לדברינו אלה מה שפירשנו בדברי הירושלמי דבירושלמי מוכח דגם ר"י ס"ל כהאי מתני' דהירושלמי פליגי על גמרא דידן גם בפירוש המתני' שם דע"ה שאמר לחבר קח לי אגודה של ירק אחת פי' דר"י ורבנן פליגי אפי' באגודה אחת ולא תלוי זה כלל בברירה א"כ לפי דברי הירושלמי ודאי איכא למימר כמש"פ דהחכמים לא אסרו למכור דמאי אלא בודאי מכירה כמו שני מינים דהוה ודאי מכירה. אבל במין אחד דלא הוה אלא ספק מכירה מותר אפי' אי אמרינן דאין ברירה. אמנם לפי מש"כ הר"ש בפ"ו דדמאי משנה ז' דמבאר שם דברי הירושלמי ופי' דר"י ור"א פליגי באין ברירה אם הוא מטעם ודאי או מטעם ספק ור"י ס"ל דהוא מטעם ודאי. א"כ א"א לתרץ דברי הירושלמי כדברינו. וע"כ צריך לישב בדרך אחר ואבאר במק"א בס"ד:
הכלל היוצא מכל דברינו אלה דמהירושלמי מוכח להדיא דמוכשרים נגד שאינו מוכשרין מיקרי רע כנגד יפה. א"כ לפי דברי הגמרא דידן וכפירש"י בחגיגה דמותר לומר טול אתה חטים שבמקום פ' אף שהוכשרו ס"ל דאם חלקו רע כנגד יפה אפי' היכא דחזי לחלוק לשנים היפות והרעות מ"מ אם לא חלקו אמרינן ברירה בדרבנן ודוקא בשני מינים ממש לא אמרינן ברירה
סימן ו
אח"כ התבוננתי עוד בזה וראיתי דברי הרמב"ם בה' מעשרות פי"א ה"ו דכתב שם המשנה דדמאי ושם איתא אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים טול אתה הלח ואני היבש. מפני שזה מוכר דמאי עכ"ד. וזה כפי הגירסא דסדר המשנה דירושלמי. ונראה דכן הי' גירסתו גם בגמרא דידן. וע"כ הפירוש הוא דטול אתה הלח ואני היבש כפי' הירושלמי היינו שהוכשר כנגד שלא הוכשר. דאל"כ כיון דקאמר דלא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים א"כ כ"ש לח ויבש ממש. וא"כ ע"כ ס"ל דלא כדברי רש"י בחגיגה אלא ס"ל דאם חלקו רע כנגד יפה היכא דאפשר לחלוק לשנים הרעות והיפות ולא חלקו לא אמרינן ברירה אף בדרבנן. אבל אין לומר דפסק כר"א דגם בט' כנגד י' לא אמרינן ברירה אע"ג היכא דא"א לחלוק לשנים. דרע ויפה הוה כשני מינים. וכן נראה קצת מדברי הרמב"ם בה' בכורות פ"ו ה"י דכתב שם אעפ"י שחלקו גדיים כנגד גדיים טלאים כנגד טלאים וי' כנגד י' הכל פטורין מן המעשר והרי הן כלקוחין ולכאורה יש ללמוד מדבריו דפסק כר"א דגם בט' כנגד י' לא אמרינן ברירה לכו"ע. מדכתב י' כנגד י' אלמא דבט' כנגד י' הוה כלוקח לכו"ע. אבל באמת ז"א כיון דס"ל להרמב"ם ורבו דחולקין עדית כנגד בינונית וזבורית אעפ"י שיש בכדי חלוקה בכל שדה ושדה. מ"מ כיון דס"ל דאין זה דרך חלוקה לחלוק כל שדה ושדה ע"כ חולקין עדית כנגד בינונית עפ"י שומא ומפילין גורל. א"כ כיון שיכול לכפות לפי דבריהם לחלק רע כנגד יפה ולהפיל גורל. איך אפשר לומר דלא אמרינן בזה ברירה דהא זה עומד משעה ראשונה לכך לחלוק זה כנגד זה ולהפיל גורל. ולא דמי לשני מינים שאינו יכול לכפות לחלוק זה כנגד זה ולהפיל גורל אף שאין בכדי חלוקה בכל מין ומין בפ"ע משום דתרווייהו צריכי להאי ולהאי כדאמרינן בב"ב גבי תרי אמתא. אלא ע"כ דהרמב"ם פסק כרב ענן דדוקא גדיים כנגד תיישים הוא דלא אמרינן ברירה לכו"ע דהוה שני מינים ממש. או ברע ויפה במטלטלין אם היה אפשר לחלוק הרעות והיפות לשנים וחלקו רע כנגד יפה אז לא אמרינן ברירה. אבל חלקו ט' כנגד י' כיון דא"א לחלוק בענין אחר יכול לכוף אחד לחבירו לחלוק ע' כנגד י' עפ"י גורל דהרע ויפה הוה כחד מינא א"כ אמרינן בזה ברירה למ"ד דיש ברירה. והא דנקיט הרמב"ם אע"פ שחלקו י' כנגד י' זה רק לרבותא נקיט דאפי' בכה"ג קיי"ל דלא אמרינן ברירה. ונראה דהא דפסק כרב ענן ולא כר"א משום דסוגיא דב"ב כוותי' אזלי דרע ויפה הוה חד מינא לפי מה שפי' הרמב"ם והרי"מ רבו דהא דזבין אמצרא דבי נשיא ורצה ליטלה בלא גורל היה השדה זו עדית ורצה ליטלה בשומא וקאמר רבה דכופין על מ"ס ונוטלה בלא גורל. ור"י קאמר דאינו יכול ליטלה בלא גורל כיון שהיא עדית יכול לומר מעלינן כנכסי דבר מריון א"כ ע"כ מוכח דחולקין עדית כנגד בינונית וזבורית בגורל עפ"י שומא. א"כ זה לא אתיא כר"א דלדידי' הא רע ויפה הוה כשני מינים ואינו יכול לכופו לחלוק זה כנגד זה בגורל. (אך קשה לפי מש"פ לפי גירסת הרמב"ם דע"כ לח פירושו הוא היינו תבואה שהוכשרו א"כ מאי הביא רב ששת ראי' בחגיגה מהא דשורף את הלח ומניח את היבש דאמאי לא יניחנו לגת הבאה. כיון דהכא איירי בתבואה שהוכשרו. ונראה דע"כ צריך לדחוק דהלח כולל ג"כ זיתים וענבים שהוכשרו לכך פריך דאמאי לא יניחנו לגת הבאה. ומשני בדבר שאין לו גת ולא מיירי בזיתים וענבים):
ועוד אפשר לומר דהרמב"ם פסק כר"א וגם ר"א מודה היכא דחלקו ט' כנגד י' וא"א לחלוק בענין אחר כגון שעומדין לגיזה ולשארי דברים אמרינן בזה ברירה אף שחלקו בשומא כיון שא"א לחלוק בענין אחר א"כ עומדין לכך מתחילה ויכול לכופו לחלוק זה כנגד זה בגורל. והא דקאמר ר"א ט' כנגד י' לא אמרינן ברירה לכו"ע מיירי בשעומדין לשחיטה א"כ יכול לחלוק בכל אחד ואחד ולכך ס"ל דאם לא חלקו כן אלא חלקו ט' כנגד י' אז הוה כשני מינים ולא אמרינן בזה ברירה לכו"ע. ולפי"ז רב ענן ס"ל דוקא גדיים כנגד תיישים אבל רע כנגד יפה אף שאפשר לחלוק לשנים הרעות והיפות אמרינן ברירה דדרך חלוקה הוא כן שלא להקפיד ע"ז ועומדין לכך מתחילה לחלוק כן כמשב"ל. והוא יפרש המתני' דלח היינו יין ושמן ויבש היינו תבואה כמשפ"ל סי' א' לדברי רש"י דחגיגה לישב קושית הטו"א:
וראיתי להגאון בעל אמרי ברוך בהגהותיו על טו"א דמישב קושיתו על דברי רש"י דכתב דרשאי לומר טול אתה חטים שבמקום פ' שהוכשרו ואני אטול שלא הוכשרו דהא אמרינן בסיפא דטול אתה לח ואני יבש דאסור. וכתב הגאון הנ"ל וז"ל דלרש"י י"ל שמיירי שהיבש ג"כ הוכשר רק כיון שאינם שווים שזהו לח וזה יבש הוה כב' מינים ולא שייך בי' ברירה כו' עכ"ל. אבל לפע"ד פי' הגאון הנ"ל לא מסתבר כלל חדא כי מה שפי' למעלה בדברי רש"י דהוא ז"ל מפרש דלח היינו לח ממש כגון יין ושמן ויבש היינו תבואה הוא מוכרח מאד בדברי רש"י שם כאשר בארתי לעיל. ועוד דפירושו הוא פי' זר מאד נפרש בכונת המשנה לח ויבש הוא תבואה לחה ותבואה יבשה כי לא נמצא כן בשום מקום דיאמר סתם לח ויבש והוא תבואה לחה ותבואה יבשה. כי סתם לח ויבש באמת לא משמע רק לח ממש ויבש ממש. אם לא היכא דמוכח להדיא נוכל לפרש לח שהוכשר ויבש שלא הוכשר. כי הנה מדת הלח ומדת היבש וכן בדמאי פ"ב מ"ה אי זו מדה גסה ביבש שלשה קבין ובלח דינר שם ודאי הוא כונתם לח ממש ויבש ממש. אך במשנה ג' המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לע"ה לח ויבש ואינו לוקח ממנו לח. דפי' דאינו לוקח ממנו לח ע"כ צריך לפרש היינו תבואה שהוכשר עיין בירושלמי שם. אמנם ברישא דקאמר דאינו מוכר לע"ה לח ויבש צ"ע. דפשטות המשנה מורה דלח היינו שהוכשר ויבש היינו שלא הוכשר. ואף שעדיין לא הוכשר מ"מ אסור למכור לע"ה משום שודאי יוכשרו ביד ע"ה ויטמאם. וקשה דהא אמרינן שם בפ"ו בש"א לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר בה"א אף למעשר פי' שאינו נזהר בטהרות מ"מ כיון שעדיין לא הוכשרו אימר שמא יאכלם קודם שיזיעו ואע"ג דרוב זיתים אין עומדין לאכלן כך בעלילה כל דהו דמצינן לתלות תלינן וא"כ אמאי אסרינן שם יבש כיון שעדיין לא הוכשר. ומצאתי להגאון בעל ת"י דפי' דשם איירי יבש שהוכשר אבל דבריו צ"ע דא"כ ע"כ צריך לפרש דלח לח ממש ויבש יבש ממש. ובסיפא ע"כ קרי לח לתבואה שהוכשר כדמוכח מדברי הירושלמי, וא"כ איך אפשר דבחד משנה לא הוי סיפא דומיא לרישא. ע"כ נ"ל יותר דודאי התם פי' דלח היינו שהוכשר ויבש שלא הוכשר. ואף שמה"ד הוא מותר למכור יבש לדברי ב"ה מ"מ נקט התם לח ויבש משום דמסיים המשנה דצנועי ב"ה היו נוהגין כדברי ב"ש ומחמירין שלא למכור גם יבש שלא הוכשר. לכך נקיט לי' אף שזה אינו מה"ד. ועיין בהגר"א פ"ו מ"ט וצ"ע בזה. (אח"כ הראני גדול אחד דבירושלמי בפ"ב דתרומות איתא שם תני ר' אילעאי אומר משום ר' ליעזר תורמין מן הטהור על הטמא בלח כיצד כבש זיתים בטומאה והוא רוצה לתרמן בטהרה מביא משפך כו' אמרו לו אין לך כל לח קרוי לח אלא יין ושמן בלבד מבואר שם להדיא דפליגי תנאי בלישנא דלח אי פירושו היינו דבר שהוכשר או לח ממש) ולפי"ז ודאי נראה ברור דרש"י פי' במשנה לח ממש ויבש ממש. ורש"י הוכיח זאת לפי הגירסא דתני מעיקרא לח ויבש ואח"כ חטים ושעורים. וכן נראה דרב ענן ע"כ מפרש כן לכך סובר דדוקא בתרי מיני ממש לא אמרינן ברירה אבל רע ויפה הוה חד מינא אמנם בירושלמי שהבאתי למעלה דקאמר להדיא דאסור לומר טול אתה שהוכשר ואני שלא הוכשר ע"כ מפרש דלח שהוכשר ויבש שלא הוכשר והוא כדברי ר"א דס"ל דגם רע ויפה הוה כתרי מיני וכן פסק הרמב"ם. אך דוקא היכא שאפשר לחלוק הרעות והיפות לשנים אבל היכא שא"א לחלוק בענין אחר אלא רק רע כנגד יפה אמרינן ברירה בדרבנן וכמו שהוכחתי למעלה:
שוב ראיתי להרשב"א בקדושין (יז:) על דברי הגמרא ואי ס"ד דאורייתא כי לא באו לידו מ"ה כי קא שקיל חלופי ע"ז הוא דשקיל. כתב שם וז"ל ואיכא למידק והא אמרינן חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה והניח פירות מעושרין ושאינן מעושרין יכול חבר לומר לע"ה טול אתה פירות שבמקום פ' ודעתו על המעושרין ואע"ג דירושה דאורייתא וי"ל דהתם במין אחד ומשום ברירה אבל בב' מינים כי הכא אין ברירה וכדאמרינן התם בהדיא כו' עכ"ל, ודברי הרשב"א הללו מרפסין איגרא דאיך אפשר לומר דיהי' מותר לחבר לומר לע"ה טול אתה פירות שבמקום פלוני שאינם מעושרין והוא יטול כנגדן פירות מעושרין דהנה בלא ידיעת אחיו ודאי דאסור להטעותו ולומר כן ליטול לעצמו המעושרין וליתן לאחיו שאינם מעושרין. אלא ע"כ מיירי שזה עושה בידיעת אחיו ואחיו לא איכפת ליה בזה מפני שאין דעתו לעשרם ואין לו הפסד מה שהם אינם מעושרין מ"מ תמוה האיך מותר החבר לומר כן דהא כמדה שנותן משאינו מעושרין מקבל בעדה מן המעושרין א"כ משתרשי לי' מקום המעשר וזה ודאי דאסור כדמוכח בחולין (קלא.) ע"כ נ"ל להגיה בדברי הרשב"א וצ"ל פירות מוכשרין ושאינם מוכשרין. וס"ל כדברי רש"י בחגיגה. מ"מ עדיין צ"ע דהא כבר בארתי למעלה בסי' ב' דהרמב"ן והרשב"א ס"ל דאין חולקין רע כנגד יפה והוה כתרי מיני ממש ומשום דפסקו כר"א דאפי' חלקו ט' כנגד י' נמי לא אמרינן ברירה והם מפרשים דר"א ס"ל אפי' אם א"א לחלוק בענין אחר מ"מ לא אמרינן ברירה משום שא"א לכופו לחלוק זה כנגד זה בגורל. א"כ האיך אפשר לומר דמוכשרין כנגד שאינם מוכשרין אמרינן ברירה. וכבר הוכחנו למעלה מן הירושלמי דמוכשרין כנגד שאינם מוכשרין מיקרי רע כנגד יפה אע"ג דדעת רש"י הוא דמותר לומר טול אתה פירות מוכשרין ואני שאינו מוכשרין הא זהו לפי דעת רב ענן דס"ל דרע ויפה הוה חד מינא. אבל לר"א מודה דאסור כדעת הירושלמי. אבל הרשב"א כיון דפסק כר"א ואפי"ה כתב בפשיטות דשרי לומר טול אתה מהמוכשרין כו' תמוה מאד לפע"ד:
וכן קשה לי דברי הרמב"ן בחידושיו בפ' בית כור שהביא דברי הר"ת דפסק דבדאורייתא אין ברירה והביא ראי' מדאמר רבא אמר ר"נ בקדושין האחין שחלקו לקוחות הן וקיי"ל דהלכתא כר"נ בדינא ופסקינן נמי בפ' המוכר את הבית דאין להן דרך זה על זה משום דמוכר בעין יפה הוא מוכר אלמא דלקוחות הן והא דפסקינן הכא דבטלה המחלוקת לאו משום דיורשין הוו אלא משום דלהך מילתא כיורשים הוו כו' עכ"ל. ונראה שם מדברי הרמב"ן שהסכים לראית הר"ת ולפי מה שסובר הרמב"ן דרע ויפה הוה תרי מיני וזה כדעת ר"א דכל היכא שחולקין עפ"י שומא לא אמרינן ברירה לכו"ע א"כ אין מזה ראי' כלל דר"נ ס"ל דאין ברירה במינים שווים דהא הכא איירי שחלקו עפ"י שומא דהא קאמר פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח כו' אלמא מיירי שחלקו עפ"י שומא. וגם מהא דאין להן דרך זה על זה נמי אין ראי' דהתם איירי נמי שחלקו בשומא כיון דאחד לקח שדה פנימית ואחד לקח שדה חיצונית:
ע"כ נ"ל לומר דגם הרמב"ן והרשב"א מודים לדברי הרמ"ה והר"י דהיכא דא"א לחלוק בענין אחר חולקין עדית כנגד בינונית וזבורית עפ"י שומא. ודלא כפי המבואר בהריב"ש סי' רכ"ז הבאתיו למעלה בסי' ב'. ורק פליגי על הרמ"ה היכא שצריך לחלוק זה כנגד זה ולהעלות בדמים בגאא"ג דס"ל להרמב"ן והרשב"א דאין חולקין בגאא"ג ברע כנגד יפה. אבל היכא שאפשר להעלות בקרקע ודאי חולקין זה כנגד זה עפ"י גורל ולכך אמרינן בזה ברירה למ"ד דס"ל דיש ברירה. ור"א ורב ענן דפליגי בבכורות ע"כ צ"ל כמשפ"ל דמיירי שעומדין לשחיטה א"כ אפשר לחלוק הרעות והיפות לשנים בזה פליגי דר"א ס"ל דלא אמרינן בזה ברירה משום דהוה כתרי מיני. ורב ענן ס"ל דאפי' בכה"ג נמי אמרינן ברירה ודוקא בתרי מיני ממש לא אמרינן ברירה. ונראה מדברי הרשב"א הנ"ל דס"ל להלכה כרב ענן דדוקא בתרי מיני ממש לא אמרינן ברירה לכו"ע אבל ברע כנגד יפה אפי' היכא שאפשר לחלוק הרע והיפה לשנים אמרינן ברירה לכך פירש המתני' דשרי לומר טול אתה מן המוכשרין אף שזה רע כנגד יפה ואפשר לחלוק לשנים:
עוד כתב הרשב"א שם בחידושיו וז"ל ואכתי לא ניחא לי דהא תנינן בתמורה בפ' כל האיסורין לגבי מזבח וכן שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל ט' וכלב א' את שכנגד הכלב אסורין שעם הכלב מותרין ואקשינן עלה בגמרא ואמאי אסירי נשקול חד בהדי כלב ונתסר כלומר משום ברירה וט' אוחרני נשתרי ופריק רב אשי כגון כו' אלמא אי לאו הכי ט' אחריני שרי דאלמא אף בשני מינים אמרינן ברירה ושמא רבא סבר דבשני מינים אין ברירה וההיא מתני' כפשטה מפרש לה אפי' לא שוה כלבא טפי כו' עכ"ל. ודברי הרשב"א הללו לא יכולתי להבין ולהעמיד עליהם בשום אופן דהא פריך הגמרא בתמורה ונברר חד מנייהו לבהדי כלב. היינו שיברר חד מעשרה טלאים שנטל שותף אחד כנגד ט' טלאים והכלב שנטל שותף השני. יברר חד מעשרה שיהא הוא החלוף כנגד הכלב והשאר לשתרי וכיון שזה הברירה הוא מהעשרה טלאים א"כ זה הוה מין אחר. ואמאי קרי להרשב"א ברירה דבתרי מיני. ואדרבה אי אמרינן ברירה גם בתרי מיני א"כ לשתרי כולהו כיון דאמרינן דמתחילה הוברר הדבר שזה חלקו המגיע לו משעה ראשונה וא"כ הטלה הוה של שותף זה משעה ראשונה והכלב הוה של שותף השני משעה ראשונה א"כ לא הוה הטלה מחיר הכלב כלל. כמו דכתב הרשב"א בעצמו דאי הוה אמרינן ברירה בתרי מיני לא הוה אמרינן דדמי כו"ם הוא דשקיל והוה רשאי לומר טול אתה כו"ם ואני מעות. אלא משום דלא אמרינן ברירה בתרי מיני וא"א לומר בתרי מיני שזהו חלקו המגיע לו משעה ראשונה מפני שא"א לכוף לחבירו לחלוק מין כנגד מין והוה כמו תרווייהו צריכין להאי ותרווייהו צריכין להאי ולכך אם נתרצה אחד לחלוק מין כנגד מין הוה כמוכר לו זכות שיש לו במין הזה כנגד זכות שמקבל במין השני ולכך הוה חליפי עבודת כוכבים והוה מחיר כלב. וא"כ האיך רוצה הרשב"א לומר דהגמרא דתמורה ס"ל דיש ברירה אף בתרי מיני. דהא פירכת הגמרא הוא מברירה דחד מינא. ואבאר עוד בזה דנחזי אנן דאם בעת החלוקה היה מברר להדיא שעלה זה אני נוטל בעד הזכות שיש לי בהכלב שאתה נוטל והתשעה טלאים אני נוטל כנגד התשעה שאתה נוטל היה מותר אפי' למ"ד דלית לי' ברירה. והוה כמו חלקו מקודם טלה כנגד כלב ואח"כ חלקו ט' טלאים כנגד ט' טלאים דודאי לא שייך כלל לומר על הט' טלאים שנטל אח"כ שהם מחיר כלב רק מחמת שלא בירר זאת בפירוש בשעת החלוקה רק רוצה לברר עתה אחד ואנו רוצין לומר שמה שבירר עתה הוה כמו שבירר להדיא בעת החלוקה לכך תלוי זה בברירה. א"כ זה הוה ברירה דחד מינא דעל איזה טלה היה דעתו בשעת החלוקה שהוא יהא חלופי כלב. וגם פירכת הגמרא בבכורות (נז.) על רב ענן ור"א דס"ל דבחד מינא יש ברירה ובתרי מיני לא אמרינן ברירה פריך הגמרא ממשנה דתמורה דנברר חד ולישתרי כולהו. מוכח להדיא דזה מיקרי ברירה דחד מינא. ועוד תמוה דברי הרשב"א מאד דאחר שהביא בעצמו דבמשנה דדמאי מבואר דבתרי מיני לא אמרינן ברירה האיך אפשר לומר דרב אשי דתמורה לא ס"ל הכי ואמאי לא חש הרשב"א לבאר דהאיך יתרץ רב אשי המשנה דדמאי דשם מבואר דבתרי מיני לא אמרינן ברירה. ע"כ נ"ל ברור דדברים הללו לא יצאו מפה קדוש של הרשב"א ז"ל. וא"א לסמוך על דברים הללו ואין להקל בתרי מיני כלל כמו שמפורש להדיא במשנה דדמאי דבזה לא אמרינן ברירה. וכן פי' שם כל המפרשים הראשונים. אח"כ מצאתי שהגאון מליסא בספרו מקו"ח סי' תמ"ח סק"ג כתב להדיא כדברי והביא ראי' לזה גם מתמורה דלא קאמר דלישתרי כולהו משום ברירה. אלמא דבשני מינים לא אמרינן ברירה אף מדרבנן. דשם ע"כ מדרבנן הוא משום דחד בתרי בטל מדאורייתא רק משום דבעלי חיים חשיבי לא בטילי ומשו"ה פסק הרמב"ם דיכול ליפוק חד מינייהו להדי כלבא ואידך שרי. וזה עולה כפי מה שבארתי דמתמורה מוכח להדיא דבתרי מיני לא אמרינן ברירה:
סימן ז
עוד נבאר בזה דברי התוס' בחגיגה (כה:) ד"ה חבר כו' אשר לכאורה הם תמוהים מאד דכתבו וז"ל ופירש"י טעם של משנה זו מטעם ברירה דמעיקרא הוברר הדבר שאלו לחלקו נפל אבל בשני מינים לא אמרינן הוברר הדבר וכן פי' הוא עצמו משנה אחרת גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם יכול לומר טול אתה עבודת כוכבים ואני אטול מעות דאית לי' ברירה עכ"ל. ותמה ע"ז הגאון בעל טו"א דהם סותרים דברי עצמם דמתחילה כתבו בשני מינים לא אמרינן ברירה ואח"כ כתבו דבעבודת כוכבים ומעות אמרינן ברירה. וכן תמה שם הגאון הנז' על דברי התוס' דקדושין (יז:) ד"ה חליפי כו' דכתבו וז"ל ואין לומר טעמא משום ברירה כלומר השתא הוברר הדבר דזה חלקו דא"כ אפי' בא לרשותו נמי יהא מותר מהאי טעמא עכ"ל. דהאיך רוצים התוס' לומר דלכך מותר לומר טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות משום ברירה. הא זה הוי שני מינים. ומפלפל שם הגאון דאולי ס"ל להתוס' דגם בשני מינים אמרינן ברירה והמשנה דדמאי דמוכח שם דבשני מינים לא אמרינן ברירה מישבים באופן אחר ולבסוף הניח דברי התוס' בתמיה מהסוגיא דבכורות שהבאתי למעלה דהא אמרינן להדיא שם דבשני מינים לא אמרינן ברירה יעו"ש:
אבל לפע"ד דברי התוס' הללו א"ש בפשיטות עפ"י דברי הריטב"א בע"ז (סד.) דכתב שם וז"ל יכול לומר גר לא"י טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות פי' וסבר לה דיש ברירה אבל לדידן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה אסור ואפשר דהכא הכל מודים דיש ברירה דאנן סהדי שמתחילת ירושה האי ניחא ליה בעבודת כוכבים והאי ניחא לי' במעות וכמבורר מתחילתו דמי וצ"ע עכ"ל ולפע"ד סברת הריטב"א הנ"ל מוכרחת מאד דאמרינן שם וכי רוצה בקיומו כה"ג מי אסור והתנן גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים יכול לומר לו טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות טול אתה יין נסך ואני פירות אם משבאו לרשות הגר אסור כו' אלא אמר ר"פ ירושת הגר קאמרת שאני ירושת הגר דאקילו בו רבנן גזירה שמא יחזור לקלקולו תנ"ה בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור והנה מדברה הגמרא משמע להדיא דה"א דהגמרא שם לא הוה ידע כלל שיש חילוק בין ירושת הגר לשאר ירושות דא"כ אף בלא סברא דרוצה בקיומו הוי לי' למיפרך דהאיך מותר לומר טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות הא אסור מטעם חליפי עבודת כוכבים כמו שהקשה רבא בקדושין אלא ע"כ דשם הוי סבר דהטעם משום ברירה אע"ג דהוה שני מינים ובשני מינים הא מבואר להדיא במשנה דדמאי שם דלא אמרינן ברירה. מ"מ הכא משום דאנן סהדי דהאי ניחא לי' בהאי והאי ניחא לי' בהאי אמרינן ברירה כסברת הריטב"א. ואין לומר דה"א דהגמרא הוי ידע כמו שמסיק רבא בקדושין דירושת הגר דרבנן וכמו שפי' התו"י שם דחכמים לא תקנו שיזכה בירושתו עד שיבוא לידו. ולכך פריך דמ"מ יהא אסור לומר מטעם רוצה בקיומו ומשני ר"פ דאקילו בי' רבנן גם בזה משום שמא יחזור לקלקולו. דז"א דא"כ מאי הביא ראי' שם לדברי ר"פ מדתנ"ה בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור. הא אף לפי ה"א דגמרא דלא ידע עדיין מתירוץ ר"פ ע"כ נמי ידע שיש חילוק בין ירושת הגר לנשתתפו כיון דידע דהטעם הוא משום דירושת הגר הוא מדרבנן. אלא ע"כ דה"א דהגמרא לא הוה ידע כלל סברת רבא דירושת הגר היא דרבנן. וא"כ ע"כ הטעם דהמשנה הוא משום ברירה. וזהו כוונת התוס' שם בע"ז בד"ה תנ"ה כו' וז"ל פי' כמו שמתרץ ר"פ דירושת הגר אקילו בו רבנן דאילו מרישא מגר ועובד כוכבים שירשו דיכול לומר טול עבודת כוכבים ליכא למשמע לזה דה"א דבדין הוא מטעם ברירה אבל מברייתא דנשתתפו מייתי שפיר דודאי אין טעם ההיתר מכח ברירה דא"כ אף בנשתתפו הוה מותר כו' עכ"ל:
גם מה שהקשה הגאון בעל טו"א על רש"י דחגיגה הנ"ל דלמה נתן הטעם דמותר לומר טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות משום ברירה והניח הטעם דמסיק בגמרא דקדושין משום דירושת הגר דרבנן. נראה דרש"י ז"ל סובר דפשטיות הסוגיא דע"ז משמע דלכך אסור בנשתתפו רק משום דרוצה בקיומו ומייתי תנ"ה דרוצה בקיומו אסור. א"כ פליגי סוגיא זו על סוגיא דקדושין. וס"ל גם לפי המסקנא דלכך בירשו מותר לומר טול אתה עבודת כוכבים הוא משום ברירה. וכן נראה דעת הרמב"ם בה' מ"א פי"ג הכ"ב דכתב וז"ל וכן גר ועובד כוכבים שהיו שותפין ובאו לחלוק אין הגר יכול לומר לעובד כוכבים טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות אתה יין ואני פירות שהרי רוצה בקיומן כדי שיטול כנגדן עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דאמאי הוצרך הרמב"ם לאסור בנשתתפו רק משום דרוצה בקיומן ת"ל דהא לא אמרינן בזה ברירה משום דהוי שני מינים. והרמב"ם פסק להדיא בפי"א מה"מ דאף בדרבנן לא אמרינן ברירה בשני מינים. ועוד דהא חליפי עבודת כוכבים הוה דאורייתא ובדאורייתא הא קיי"ל דלא אמרינן ברירה אף בחד מינא. א"כ למה הוצרך הרמב"ם ליתן טעם דאסור בנשתתפו משום דרוצה בקיומן הא הטעם משום דאין ברירה הוא חמור יותר מהטעם דרוצה בקיומו חדא משום דרוצה בקיומו אינו אלא איסור דרבנן בלבד כמו שנראה שם מדברי ר"פ דקאמר שאני ירושת הגר דאקילו בו רבנן. ועוד דהא מדברי הגמרא דע"ז מוכח דאיכא לאשכוחי באופן שלא יהא אסור משום רוצה בקיומו כגון שהתנו בתחילת השותפות שלא יהא אחריותו עליו אם יגנבו ואם יאבדו אלא ע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דסוגיא דע"ז פליגי על דברי רבא דקדושין דסובר דנשתתפו אסור משום דהוה חליפי ע"ז משום דלא אמרינן בזה ברירה. אבל סוגיא דע"ז ס"ל אף לפי המסקנא דגם בנשתתפו מותר מה"ד משום דאמרינן בזה ברירה מסברא דאנן סהדי דניחא לזה בעבודת כוכבים וזה במעות וכמבורר מתחילתו דמי. ואינו אסור אלא משום דרוצה בקיומו. ומאי דמספקי לי' להריטב"א בע"ז אי כו"ע מודים בכה"ג דאמרינן ברירה או לא והניח בצ"ע מיפשט פשיטא לי' להרמב"ם דהכא כו"ע מודים דאמרינן ברירה. ואינו אסור אלא משום רוצה בקיומו לבד. וס"ל להרמב"ם לסמוך על סוגיא דע"ז יותר משום שהיא נשנית במקומה: