אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א קונטרס בדיני ברירה › סימן יד

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס בדיני ברירה · סימן יד

סימן יג

עוד ראיתי לפענ"ד דאדרבה מסוגיא דבכורות יש להוכיח דאיכא מ"ד דס"ל דא"ב מטעם ודאי. דאמרינן שם בלישנא בתרא ואיכא דמתני לי' אסיפא נתחייבו הנכסים דמת האב אימת אילימא דמית לאחר שלשים מכלל דר"מ סבר כי חלקו פטורין הא אישתעבדי להו נכסי אלא בתוך שלשים כי חלקו אמאי מחייב ר"י ליזול לגבי האי לידחייה וגבי האי ולידחייה אמר ר' ירמיה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחבירו בע"ח גובה ממנו דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קשקילנא ואי בחברך מסיקנא משתעבדאי לי מקמי דידך כו' ע"כ. וקשה דאמאי ס"ל לר' ירמיה דזה הוה כשני יוסף ב"ש שלקח אחד שדה מחבירו דאף דס"ל דהאחים שחלקו הוה כלקוחות מ"מ הא מה דהוה כלקוחות הוא מטעם דא"ב. ואי אמרינן דא"ב הוא מטעם ספק דילמא לא הגיע לו חלקו והוה עליו כלוקח אבל הא איכא לספוקי דילמא הגיע לו חלקו והוה עליו כיורש ואז אינו יכול לגבות מהן משום דכל או"א יכול לדחותו לחבירו וא"כ מספיקא האיך גובה מהם אלא ע"כ צ"ל דר' ירמיה ס"ל דא"ב מטעם ודאי א"כ הוה כל או"א מחצה יורש ומחצה לוקח וגובה מכל אחד מחצה מה דהוה ודאי לוקח ומיירי דירש כל או"א חמש סלעים וא"כ נועל מזה מחצה ומזה מחצה [ולפי"ז מוכח דלסברת ר' ירמיה דס"ל דשני יוסף ב"ש שלקח אחד שדה מחבירו בע"ח גובה ממנו יכול לגבות אפי' היכא דנשאר להשני שמכר השדה ב"ח ואינו יכול לומר לו הנחתיו לך מקום לגבות ממנו. דאל"כ כיון שכל או"א ירש חמש סלעים אף שכל או"א הוה כלוקח במחצה הרי יכול לומר הנחתיו לך מקום לגבות ממנו מהמחצה שהגיע לו בירושה. אלא ע"כ צ"ל כיון דאינו יכול לגבות מהן הוה כמו נשתדף נכסי וכן כתב האו"ת בסי' מ"ט סק"ל סברא זו יעו"ש] וצע"ג על דברי התוס' דגיטין דכתבו דמסוגיא זו מוכח דא"ב הוא מטעם ספק הא אדרבה מסוגיא זו מוכח דא"ב הוא מטעם ודאי:

ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל בכתובות דבס"ס מוציאין מיד המוחזק לכך ס"ל לר' ירמיה דגובה מכל או"א הוא מטעם ס"ס חדא דלמא אתה הבכור ואת"ל דהוא אינו בכור דלמא לא הגיע לך חלקך והוה אתה כלוקח בחלק שהגיע לך ולפי"ז ע"כ צ"ל דר' ירמיה ס"ל חמש ואפי' חצי חמש וא"כ אינו בא לדון על שני אחים ביחד דאל"כ ודאי דאינו יכול לגבות משניהם משום דהוה ס"ס דסתרי אהדדי ובפ"א כו"ע מודים דאינו יכול לעשות אפי' אם סותר רק ספק אחד כמשב"ל וכיון דאינו בא לדון על שני האחין ביחד ע"כ לא איכפת לן אע"ג דהכא הוה כשגובה משני אחים ס"ס דסתרי אהדדי כיון דבספק אחד אינו סותר. אך כ"ז ניחא לדעת המהרש"ל אבל לדעת התוס' הנ"ל דלא מצי עביד ס"ס דסתרי אהדדי אפי' היכא דסותר רק ספק אחד א"כ עדיין קשה האיך מצי לגבות משני אחים מטעם ס"ס הא יגבה מאחד מהן שלא כדין כיון דספק שמא אתה הוא הבכור סתרי אהדדי וע"כ צ"ל דס"ל לר' ירמיה דא"ב מטעם ודאי כמש"ב:

אמנם ראיתי להאחרונים שמסכימים לדעת המהרש"ל דאפי' רק בספק אחד שאינו סותר סגי ומיישבים דברי התוס' דנדה מה שהחמירו שם אף שאינו סותר רק ספק אחד עיין בפ"מ סי' קי"א סק"א במחודשים. וכן ראיתי להנוב"י במה"ק יו"ד סי' ס"ב דכתב וז"ל ועוד שגוף סברת התוס' שכתבו כיון דנצטרך אח"כ לומר להיפך להכי לא שרינן כלל חידוש הוא ומהרש"ל באמת תמה עליהם ולענ"ד אין בזה אלא חומרא דרבנן כו' עכ"ל ולפע"ד נראה דזה תלוי אם הא דלא עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי אף אם סותרין שני הספיקות לגמרי אי זה מדאורייתא אסור או מדרבנן אי אמרינן דזה מדאורייתא אסור אף שעוש' בזה אחר זה מ"מ ממ"נ הוא עוש' איסו' אי בפעם הא' או בפעם השני ודאי דלא שרי אף כשסותר ספק א' דהא ספק אחד נמי אסור אבל אי אמרינן דאין זה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מותר כיון דבשעה שעושה הוא עושה מה"ד ומדאו' לא איכפת לן כלל מה דממ"נ עושה איסור נראה דהדין עם המהרש"ל דאף אם יש ספק אחד לתלות דבשניהם הוא עושה כדין נמי מהני ועלה בדעתי להביא ראיה דאין זה אלא איסור מדרבנן בלבד מדברי הר"ש דתרומות פ"ח דכתב דבשני שבילין ברה"ר והלך בראשון ועשה טהרות והזה והלך בשני ועשה טהרות דמדאורייתא אף דטהרות הראשונות קיימות מ"מ גם הטהרות השניות טהרות [וכונתו לאוכלן בזה אחר זה דאי בב"א ודאי דמדאורייתא אסור כיון דאחד מהם אסור בודאי] אע"ג דממ"נ הוא אוכל איסור אי בפעם הראשון אי בפעם השני וע"כ צ"ל כיון דהתורה התירה ספק טומאה ברה"ר א"כ לא איכפת לן בזה מה דממ"נ הוא עושה איסור כיון דבכל פעם שהוא אוכל הוא עושה כדין מה שהתירה התורה א"כ ה"ה גבי ס"ס כיון דהתורה התירה ס"ס לא איכפת לן מה דעושה ס"ס דסתרי אהדדי אע"ג דסותרין שני הספיקות לגמרי:

אולם התוס' בכתובות (כ"ז.) ד"ה ואם נשאל כו' כתבו וז"ל לא שיאכלם אדם אחד דא"כ יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות בפ"ב (י"ט.) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דטמא הוא ממ"נ עכ"ל ועיין במהרש"א שמבאר דבריהם דכונתם באדם אחד שאוכל שניהם בזה אחר זה אע"ג דבכל פעם שאוכל איכא למתלי בטהור מ"מ כיון דממ"נ אכל דבר טמא לכך אסור מדאורייתא ועיקר הראי' חסר מדבריהם דקתני התם בסיפא דהך ברייתא ג"כ בדברי ת"ק הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב אע"ג דאכל חדא כניסה לחודא איכא למימר דטהור היה אלא דממ"נ חייב והוא דומה ממש לאדם אחד שאכל משניהם דבכל חדא מינייהו איכא למימר בטהור אלא דממ"נ טמא עכ"ל וכן כתב הפ"ח בכללי ס"ס דאף לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא מ"מ היכא דאיכא תרתי דסתרי בחד גברא לא שרי רחמנא ואפי' בזה אחר זה נמי אסור מדאורייתא ומצאתי ראי' ברורה לזה מהא דגרסינן בס"פ שני דשבועות כו' וכ"כ התוס' בפ"ב דכתובות כו' א"כ נמצינו למדין דלכשתמ"ל דכל ספיקא רחמנא שרינהו אינו אלא היכא דליכא תרתי דסתרן אבל אי איכא תרתי דסתרן בכה"ג לא קשרי רחמנא ואף מילקא לקי עליה ממ"נ כו' עכ"ל וראיתי להמל"מ בפי"ט מה' אה"ט ד"א דכתב שם וז"ל ועוד כתבו התוס' בפ"ב דכתובות דהא דאמרינן דאם נשאל כל א' בפ"ע דטהורות לא שיאכלם אדם אחד דא"כ יאכל ודאי טומאה וכדאמרינן בפ"ב דשבועות כו' ואי טעמם הוא משום איסורא דאסור לאכול קדשים שנטמאו נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דלדברי האומרים דחתיכה של איסור דנתבטלה ברוב דשרי לאדם א' לאוכלם אעפ"י שודאי אוכל איסור ה"ה הכא כיון דמה"ד כולם טהורות ואפשר דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל גבי תערובות איסור דאסור לאדם א' לאוכלם וכמו שנתבאר בטור יו"ד סי' ק"ט ועיין במש"כ מרן בסי' ק"י על מש"כ הטור או שאוכלם כולם אדם אחד אסור אפי' בזה אחר זה ונסתפק שם מרן בדין זה ואפשר דיש סיוע לדברי הטור מדברי התוס' הללו עכ"ל ונפלאתי מאד על דבריו דהאיך מדמה זאת לחתיכה של איסור דנתבטל ברוב דהא שם ודאי אף להפוסקים דמחמירים שלא לאוכלן אדם א' זה הוא רק מדרבנן אבל ודאי מדאורייתא כו"ע מודים כיון דנתבטל ברובא מותר לאוכלן אף בב"א ואף לדעת הרשב"א דמחמיר שלא לאוכלן כולם ביחד מ"מ מודה דמדאורייתא מותר כמבואר להדיא בדברי הרשב"א בתה"א ובתה"ק בית ד' שער א' דמדאורייתא מותר לאוכלן כולם ביחד יעו"ש ובודאי גם הוא מודה לדברי הרא"ש דמדאורייתא האיסור נהפך להיתר היכא דנתבטל ברובא רק ס"ל דאי אמרינן דגם מדרבנן אמרינן דהאיסור נהפך להיתר א"כ אמאי החמירו חכמים בלח דצריך ששים אלא ע"כ דמדרבנן לא אמרינן דאיסור נהפך להיתר ומאי דהקילו ביבש הוא משום דהתם אוכל כל או"א בעצמו אבל בלח כיון דע"כ אוכלם כולם ביחד ע"כ החמירו חכמים דבעי ששים והתוס' מחמירים יותר מהרשב"א ז"ל דאדם אחד לא יאכלם אף בזה אחר זה אך כ"ז מדרבנן אבל מדאורייתא כו"ע מודים דהאיסור נהפך להיתר אבל הכא גבי ספק טומאה ברה"ר הא ס"ל להתוס' דאסור מדאורייתא לאוכלן לאדם אחד בזה אחר זה אע"ג דכל אכילה בפ"ע הוא בהיתר מ"מ כיון דממ"נ הוא עושה איסור מדמחייב קרבן על ביאת מקדש בצירוף שני הכניסות יחד אע"ג דכל כניסה וכניסה בפ"ע היא של היתר. ולכאורה ראייתם משבועות היא ראי' שאין עליה תשובה:

אבל אח"ז התבוננתי בדברי הרמב"ם בה' שגגות פי"א ה"ו דהביא הברייתא דשבועות ולא הזכיר שם כלל באיזה מקום איירי אי ברה"ר או ברה"י ומסיים שם הרמב"ם הלך בראשון ונכנס למקדש או אכל קודש פטור מפני שהוא ספק טמא ונראה ברור דהרמב"ם לא ס"ל כדברי התוס' דמיירי ברה"ר דאי ברה"ר הא טהור גמור הוא והאיך קאמר שהוא ספק טמא וכן נראה מדברי המל"מ שם דכתב וז"ל עיין במ"ש התוס' פ' ידיעות הטומאה (יט) ד"ה הלך בראשון ונכנס וצ"ע. וע"כ צ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כדברי התוס' דחייב קרבן על ביאת מקדש גבי ספק טומאה ברה"י ואינו חייב אלא בצירוף שתי הכניסות יחד משום דאז בחדא כניסה ודאי נכנס טמא למקדש. וסברתו הוא דהא ספק סוטה נמי דעשה כודאי מ"מ לא עשה כודאי ממש אף ללקות אלא רק איסור עשה בלבד כמש"כ הרמב"ם בה' גירושין פי"א ה' י"ד וכן הוא דעת התוס' בסוטה ד"ה מה כו' דלא כדעת הרשב"א דס"ל דגם בספק סוטה איכא לאו וכיון דחזינן דגם גבי ספק סוטה לא עשה הכתוב כודאי ממש א"כ ה"ה בספק טומאה ברה"י דהא זה ילפינן מספק סוטה ולא חשוב ספק טומאה ברה"י כודאי טומאה ממש אלא רק לשרוף את התרומה אבל לא חשוב כודאי לענין עונשין משום דלא עדיפא ספק טומאה ברה"י מספק סוטה דלא חשיב כודאי גמור ואף למ"ד דס"ל דסוטה ודאית פטורה מן החליצה ומן היבום משום טומאה כתיב בה כעריות מ"מ ספק סוטה בעי חליצה לכו"ע דרק להחמיר מספיקא עשה הכתוב כודאי:

ויש להביא ראיה לזה מספרי פ' נשא פ' כ"ח דאיתא שם עליו להוציא את הספק וע"כ פירושו דמוציא ספק טומאה שנולד ברה"י. דאי ברה"ר הא טהור גמור הוא ואמאי צריך קרא להוציא גבי נזיר ונראה דפירושו דבא הקרא להוציא מדין ודאי טומאה דמגלח ומביא קרבן טומאה בלבד אלא נוהג בו כדין ספק טומאה ומביא קרבן טומאה וקרבן טהרה דאי אמרינן דממעט הקרא דאינו מגלח כלל על ספק טומאה ברה"י א"כ אמאי גבי שני נזירים שנולד בהם ספק טומאה מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ולפי"ז א"ש הגמרא דנזיר בפשיטות ואין צריך לדחוק כמו שדחקו שם התוס' ובחולין ובנדה דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שיוכל להיות כמו סוטה יעו"ש וכיון דחזינן דגם גבי נזיר לא חשיב כודאי אלא דינו כדין ספק כ"ש לביאת מקדש דלא חשיב כודאי להביא קרבן ולפי"ז יתפרש שפיר הגמרא דשבועות גבי שני שבילין דמיירי ברה"י אבל ברה"ר היכא דהזה ושנה וטבל בין כניסה לכניסה אין צריך להביא קרבן כלל אף בצירוף. שתי הכניסות יחד דהא הכניסה הראשונה ודאי היתה בהיתר גמור כיון דהתורה התירה ספק טומאה ברה"ר א"כ אפי' לאחר הכניסה השניה דעתה איגלאי מילתא למפרע שפעם אחת נכנס בטומאה למקדש מ"מ א"א לחייבו קרבן דילמא הכניסה הראשונה היתה שלא כדין ועליה ודאי א"א לחייבו כיון שעשה אז עפ"י דין מה שהתירה לו התורה ספק טומאה ברה"ר ובאמת לפי דברי התוס' צריך טעם להבין דאמאי חייב קרבן בצירוף שתי הכניסות ביחד ועוד קשה לי לפי דברי התוס' דמיירי ברה"ר דא"כ אמאי חייב קרבן דהא גבי ביאת מקדש בעינן ידיעה בתחילה ואמרינן שם דספק ידיעה חשוב כידיעה ומה ספק ידיעה יש כאן בכניסה הראשונה כיון שהיה אז מותר לכנוס למקדש ואין עליו אפי' ספק טומאה. וכן מה דאמר שם רבא הב"ע כגון שהלך בראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון דהו"ל מקצת ידיעה ג"כ קשה לפי דבריהם כיון ששכח שהלך בראשון א"כ הוא מותר לכנוס למקדש ואין עליו ספק טומאה כלל א"כ מה מקצת ידיעה יש כאן אבל לפי"ד דמיירי ברה"י א"ש מה דחשוב מקצת ידיעה וגם מה דחשוב ספק ידיעה דהא מה"ד הוא אסור לכנוס למקדש רק דאינו חייב ע"ז קרבן דאינו יכול להביא מספק:

אח"כ ראיתי דבירושלמי נזיר פ"ח ה"א ובפסחים פ"ח ה"ח מביא שם דפליגא אמוראי בנזיר שנטמא בספק רה"י אי נזיר מגלח או לא דר' הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח ור' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח [עיי"ש מה שפי' הפ"מ ודברי הק"ע תמוהים] וקשה לר' הושעיא רבה מהספרי שמבואר להדיא דממעט ספק טומאה וע"כ קאי ברה"י כמש"פ וטלה בדעתי לומר דר' הושעיא מפרש דהספרי קאי למעט טומאת התהום. וכן איתא במדרש וכי ימות מת עליו במחוורת עליו הטומאה להוציא הספק זו טומאת התהום וזה כדברי ר' אליעזר בנזיר (סג) ובפסחים (פא:) אבל לפי מאי דמסיק הגמ' דטומאת התהום גמרא גמירי להו ע"כ צ"ל דהא דממטט מעליו טומאת ספק קאי על טומאת ספק ברה"י והוא כדעת ר"י בירושלמי דעל ספק טומאה ברה"י אינו מגלח אבל באמת קשה לפרש דברי הספרי דקאי על טומאת התהום דז"ל הספרי וכי ימות מת עליו להוציא את הספק שהיה בדין ומה אם במקום שלא עשה אונס כרצון עשה ספק כודאי כאן שעשה אונס כרצון אינו דין שנעשה ספק כודאי ת"ל וכי ימות מת עליו להוציא את הספק עכ"ל וע"כ פי' הספרי דמה אם במקום שלא עשה אונס כרצון [היינו סוטה דבאונס מותרת לבעלה] מ"מ עשה בה ספק טומאה ברה"י] כודאי. כאן [גבי נזיר] שעשה בו אונס כרצון אינו דין שנעשה ספק טומאה ברה"י] כודאי [היינו לגלח ולהביא קרבן טומאה] ת"ל וכי ימות מת עליו להוציא הספק. אבל אם נאמר דקאי הספרי על טומאת התהום א"כ לא שייך כלל ללמוד מסוטה על נזיר דהא טומאת התהום לא שייך כלל גבי סוטה:

ע"כ עלה בדעתי לומר משום דסתם ספרי הוא ר' שמעון ור"ש הא ס"ל בריש נדה גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דברה"י תולין וכ' שם רש"י דר"ש ע"כ ס"ל דכל ספק טומא' ברה"י תולין ולא שורפין ולא גמרינן מסוטה א"כ לדידי' ודאי דאינו מגלח על ספק טומאה ברה"י אבל אנן דקיי"ל כרבנן דספק טומאה גמרינן מסוטה ולכך ס"ל לר' הושעיא דמגלח על ספק טומאה ברה"י אבל לאחר העיון ז"א דהא לר"ש ע"כ דס"ל דלא גמרינן טומאה מסוטה משום דשאני סוטה דרגלים לדבר א"כ מאי קאמר הספרי דאי לאו דגלי קרא גבי נזיר להוציא את הספק ה"א דילפינן מסוטה הא שאני סוטה דיש רגלים לדבר א"כ ע"כ הספרי אתי דלא כר"ש ועוד דהא רוב הראשונים מסכימים דלא כרש"י משום דלא משמע דר"ש יפלוג על כל המשניות דס"ל דספק טומאה ברה"י שורפין עליו את התרומה לכך פירשו דלא אמר ר"ש אלא בדבר שקדמה לו בדיקה דבדיקה ראשונה מהני עד שעת מציאה דספק אבל ספיקות דעלמא ספק נוגע ספק לא נוגע ספקן טמא ולישנא דגמרא דקאמר דרגלים לדבר היינו לומר דאע"ג דאשה כמו שקדם לה בדיקה היא שאין אשה מזנה והיא אומרת טהורה אני והיה בדין להאמין אותה כשם שהיא נאמנת כשאומרת שטבלה לנדתה אפי"ה משום רגלים לדבר טמאה הכתוב. וכן נראה שזהו ג"כ דעת התוס' דסוטה (כח) ד"ה אינו דין כו' ועיין בתו"י בנדה שם:

ומחמת שלא תקשה מהספרי לר' הושעיא ע"כ מוכרחין אנו לומר דנזיר שנטמא בספק טומאה ברה"י לא דמי לשני נזירים [ודלא כמו שעלה על דעתנו מתחילה] דהתם ודאי מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה דאחד מהם ודאי מחוייב בקרבן טומאה אבל היכא שנטמא אחד מהם בספק טומאה ברה"י איכא למימר דאינו מביא קרבן טומאה כלל ואינו מגלח והקרא דעליו להוציא את הספק ממעט ליה לגמרי אפי' מספק נמי אינו מחוייב להביא ובזה פליגי ר' הושעיא ור' יוחנן דר"ה ס"ל דאינו ממעט לי' אלא מקרבן טומאה ודאית אבל מ"מ מגלח ומביא קרבן טומאה וטהרה מספק כדין שני נזירין ור"י ס"ל דממעט לי' לגמרי ואינו מגלח ומביא אף מספק אלא מזה עליו בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמים כדין המבואר במשנה (נד.) אבל הסככות והפרעות. ובזה יובן סוף דברי הירושלמי בפסחים סוף פ"ח דקאמר שם לאחר פלוגתא דר"ה ור"י היידינו ספק ר"י אמר ראשה דפרקא הושעיא רבה אמר ההן דהכא. ועיין בק"ע ודברי הפ"מ תמוהים מאד ונראה דקאי לפרש על המשנה דנזיר (נט:) דקאמר שם נזיר שהיה טמא מספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים אחר ששים יום ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום אלמא דעמא מספק מביא קרבנות טומאה מספק ר"י אמר דהמשנה מיירי כגון ראשה דפרקא דהיינו ספק הנזכר בראש פ"ח דנזיר שאמר אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם דשם הוא דמביא קרבן טומאה מספק אבל הכא אינו מביא קרבן טומאה כלל ור"ה רבה אמר ההן דהכא דאף בחד שנטמא בספק ברה"י נמי מגלח ומביא קרבנות מספק:

ולפי מה שבארנו נתישב היטיב דברי רש"י בנדה (סח:) דאיתא שם בגמרא נזיר שהולך טל גבי סככות ופרעות נמי מדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן הוא דגזור וכתב רש"י וז"ל אהל מעליא בעינן אין נזיר מטמא אלא באהל מת ודאי כדכתיב וכי ימות מת עליו במחוורת עליו כדאמר בכיצד צולין (פא:) עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דהיכא מצינו זאת בפסחים דנזיר אינו מגלח אלא על טומאה ודאית והא שם מיירי בטומאת התהום ובטומאת התהום אפי' בודאי אינו מגלח אם נודע לאחר מכאן ולפי המסקנא אמרינן שם דטומאת התהום הוא מהלכה ולא מהקרא. וע"כ נראה דכונת רש"י הוא דבאמת מהקרא וכי ימות מת עליו במחוורת עליו ממעטינן תרווייהו בין טומאת התהום ובין טומאת ספק ברה"י ולפי המסקנא דקאמר טומאת התהום הלכתא גמירא לה לא קאי הקרא למעט רק טומאת ספק ברה"י כמשפ"י בספרי וע"כ פירש"י דהא דאמרינן דנזיר דהולך על סככות ופרעות הוא מדרבנן הוא דוקא גבי נזיר דממעטינן מקרא טומאת ספק. דלא כשיטת התוס' בנדה (נז:) ד"ה אילן דסככות ופרעות הוא מדרבנן משום דמדאורייתא ספיקא ברה"ר טהור אלא רש"י ס"ל דאף ברה"י נמי בנזיר טהור משום דממעטינן ליה מקרא אך זה כדעת ר"י דס"ל דאינו מגלח כלל על ספק טומאה ברה"י אלא בשני נזירין כיון דאנן ידעינן דודאי אחד מהם טמא ע"כ מחוייב להביא קרבן טומאה מספק ולדידיה בסככות ופרעות אע"ג דאנן ידעינן שתחת אחד מן הענפים או האבנים יש טומאה מ"מ מספק אינו מחוייב להביא קרבן כלל אבל ר"ה רבה דס"ל דעל ספק טומאה ברה"י מגלח מן הספק ומביא חטאת העוף ע"כ מוקי הא דסככות ופרעות ברה"ר כדפי' התוס' ולפי מש"ב דגם לר"ה אינו מגלח בנטמא בספק טומאה ברה"י אלא מספק א"כ גם לדידי' אינו חייב קרבן על ביאת מקדש וכן משמע מהירושלמי שם דכו"ע מודים דאינו חייב על ביאת מקדש וא"ש דברי הברייתא דשבועות לפי מש"פ דמיירי ברה"י לכו"ע:

המתבאר לנו מכל דברינו אלה דלפי דעת התוס' דס"ל דעל ספק טומאה ברה"י מביא קרבן על ביאת מקדש וכן הוא דעת הר"ש והרא"ש בפי"ב דפרה מ"ד יעו"ש. ומפרשי דהברייתא דשבועות מיירי ברה"ר לפי דבריהם מוכרחין אנו לומר דאם הלך בראשון ועשה טהרות והזה ושנה וטבל והלך בשני ועשה טהרות דמדאורייתא אסור לאדם אחד לאוכלן אפי' בזה אחר זה ומה דכתב הר"ש דאף דשני הטהרות קיימין מ"מ מדאורייתא טהורות ע"כ כונתו היינו לאוכלן לשני בני אדם אבל לאדם אחד ודאי דאסור מדאורייתא. א"כ לדבריהם מוכח דאע"ג דכל או"א בפ"ט הוא היתר גמור מ"מ כיון דממ"נ הוא עושה איסור אסור מדאורייתא א"כ גבי ס"ס נמי היכא דסתרי אהדדי אסור מדאורייתא לכך אפי' בספק אחד דסותר נמי אסור כדעת התוס' דנדה. א"כ יוצא לנו דלפי דעת הר"ש והרא"ש והתוס' דכתובות א"א לומר דס"ל לר' ירמיה דגובה משני אתים מטעם ס"ס דילמא אתה הבכור ואת"ל דאינו בכור דילמא הגיע לך חלק חברך. דהא מאחד מהן נוטל שלא כדין דהא ספק אחד דילמא אתה הבכור סתרי אהדדי. וע"כ צ"ל דס"ל לר"י דא"ב מטעם ודאי והוה מחצה לוקח ומחצה יורש ולכך גבי מכל או"א מחצה מחמש סלעים דמיירי דכל או"א ירש חמש סלעים:

אמנם לפי דעת הרמב"ם דהוכחנו למעלה דס"ל דמיירי ברה"י דגם ברה"י לא הוה טמא ודאי. וכן הוא דעת רש"י בנדה לפי סברתם נראה דאם הלך בראשון ברה"ר ועשה טהרות והזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ועשה טהרות ליכא איסורא דאורייתא כלל לאוכלן אף לאדם אחד בזה אחר זה כיון דבשעה שאוכל כל אחד ואחד הוא אוכל בהיתר מה שהתירה לו התורה וכן נראה מפשטות המשנה דטהרות פ"ה מ"ג דקתני שם הלך באחד מהן ועשה טהרות ונאכלו הזה ושנה וטבל הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות. ומי לא עסקינן כשאכל הטהרות הראשונות האדם גופא שהלך ועיי"ש במ"ל דפי' כן. ואפי"ה קאמר דהטהרות השניות שעשה אח"כ טהרות ומשמע דגם הוא גופא מותר לאוכלן אע"ג דממ"נ הוא אוכל איסור אי בפעם הראשון או בפעם השני. אלא ע"כ דאין זה אלא איסור דרבנן בלבד ולא אסרו חכמים אלא כששניהן קיימין ואז אסור גם לשני ב"א וכיון דאין זה איסור דאורייתא מה דממ"נ הוא עושה איסור כיון דבכל פעם שעושה הוא עושה כדין ה"ה גבי ס"ס דסתרי אהדדי אין זה איסור דאורייתא ולכך אפי' בספק אחד שאינו סותר נמי סגי כדעת המהרש"ל ולדבריהם איכא למימר דר' ירמי' ס"ל דגבי מכל או"א מטעם ס"ס אע"ג דספק אחד סתרי אהדדי כיון דבשעה שהוא גובה מכל או"א הוא גובה כדין מטעם ס"ס:

מ"מ אף לפי"ז א"א לומר מש"כ האחרונים ליישב דברי הרמב"ם דפסק דאפי' מת האב תוך ל' יום נמי נתחייבו הנכסים וגובה החמש סלעים משניהם אפילו אם חלקו משום דפסק כר' ירמיה. עיין באו"ת סי' מ"ע סקי"ט. וכן המהרי"ט אלגאזי הביא כן בשם גדול אחד. אך המהרש"ך השיג עליו. והריט"א האריך לישב דבריו. לפי מש"ב זה ליתא דהא הרמב"ם ודאי ס"ל דהא דא"ב הוא מטעם ספק לכך בדרבנן י"ב או מטעם ספיקא דדינא או מטעם ספק דמציאות כמו שאבאר לקמן בס"ד. א"כ האיך אפשר לומר דפסק כר' ירמיה וגבי מטעם ממ"נ. ואין לומר דגבי מטעם ס"ס משום דלא איכפת לן אע"ג דבספק אחד סתרי אהדדי דהא כל זה ניחא אי אמרינן חמש ואפי' חצי חמש א"כ אינו בא לדון על שני האחים ביחד. אבל כיון דאנן פסקינן חמש ולא חצי חמש א"כ אנו באין לדון על שני האחים ביחד שיגבה חצי חמש מזה וחצי חמש מזה ובפעם אחת ודאי לא עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי אפי' היכא דסותר בספק אחד:

אח"כ התבוננתי עוד בזה וראיתי דמה שכתבתי דלדעת התוס' דנדה (וכן הוא שיטת הר"ש והרא"ש כמשב"ל) דלא עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי אפי' היכא דסותר בספק אחד ע"כ צ"ל דר"י ס"ל דא"ב מטעם ודאי. לכאורה יש לדחות דאיכא למימר דמיירי שירש כל אחד חמש סלעים א"כ הא מה"ד יכול לגבות מאיזה אח שירצה כל החמש סלעים מטעם ס"ס חדא דילמא אתה הבכור ואת"ל דאינו בכור דילמא הגיע לך חלק חבירך וכיון שיכול לגבות מכל אח שירצה כל החמש סלעים לכך לא איכפת לן מה שהוא נוטל מחצה מזה ומחצה מזה אף שמאחד מהם הוא נוטל שלא כדין כיון שע"כ הם מתרצים לזה שיטול מזה מחצה ומזה מחצה כדי שלא יטול מאיזה אח שירצה כל החמש סלעים. אבל לאחר העיון ז"א דהאיך אפשר לומר שיכול הכהן לגבות מכל אח שירצה כל החמש סלעים מטעם ס"ס זו דהא ע"כ צריך לבוא עליו בספק אחד שמא הגיע לך חלק חבירך א"כ הא יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו וזיל גבי מאח השני דהא אתה יכול לגבות ממנו כמו ממני מטעם ס"ס זו א"כ יכול כל או"א לדחות את הכהן לחבירו. אלא ע"כ צ"ל לפי"ז דהכא מיירי דלא ירשו שניהם אלא חמש סלעים בלבד ולכך אינו יכול לדחותו כל אחד לחבירו א"כ עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי בספק אחד. וע"כ צ"ל דס"ל לר"י דא"ב מטעם ודאי:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה