אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א קונטרס בדיני ברירה › סימן יג

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס בדיני ברירה · סימן יג

סימן יב

ועתה נשובה לבאר הראי' השניה שהביא התוס' לדחות דא"א לומר דאין ברירה הוא מטעם ודאי דא"כ האחים שחלקו הוה מחצה יורש ומחצה לקוחות אמאי אמרינן בפ' יש בכור גבי חמש סלעים דבכור ולא חצי חמש דכו"ע אית להו דרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות משמע אי לקוחות הן פטורין אפי' למ"ד חמש ואפי' חצי חמש דאפי' חצי חמש ליכא ע"כ והגאון בעל ש"א לא מצא שום תשובה על ראי' זו ובאמת לפי פירש"י והתוס' שם בבכורות כל הסוגיא ודאי דראיית התוס' היא מוכרחת מאד ואין להשיב אמנם כבר הבאתי למעלה בסי' י' דברי הר"ש בפ"ו דדמאי מ"ז שהביא דברי הירושלמי ולפי ביאורו פליגי ר"י ור"א אי אין ברירה הוא מטעם ספק או מטעם ודאי ור"י ס"ל דאין ברירה הוא מטעם ודאי וכן הוא דעת הרא"ש והרע"ב שם. והנה הסוגיא דבכורות היא סתירה גדולה לדבריהם ונלפע"ד דע"כ צ"ל דהם פירשו הסוגיא דבכורות שיטה אחרת דלא כפירש"י והתוס' שם ולפי פירש"י בעצמו אבאר לקמן בס"ד דמכמה מקומות נראה מדברי רש"י דהוא ז"ל ס"ל דאין ברירה הוא מטעם ספק ודברי רש"י דגיטין נ"ל די"ל עפ"י דברי הירושלמי דדמאי דדוקא היכא שחלקו פירות בלא הקרקע אז הוה טבל וחולין מעורבין בכל חטה וחטה:

הנה איתא במתני' שם (מח.) מת האב והבנים קיימים ר"מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין ר"י אומר נתחייבו נכסים ופריך הגמרא דמית האב אימת אילימא דמית לאחר ל' יום בהא אמר ר"מ כי חלקו פטורין והא אשתעבדן להו לנכסי אלא דמית בתוך ל' יום כו' אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' יום ואי דאיכא נכסי טובא ה"נ דשקיל והב"ע כגון דליכא אלא חמש סלעים ודכו"ע אית להו דרב אסי דאמר ר"א האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות ודכו"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכו"ע אית להו דר"פ דאמר ר"פ מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות והכא בחמש ולא בחצי חמש קמיפלגי כו' ע"כ ופירש"י והתוס' רב אסי כדאיתא בב"ק (ע.) מחצה יורשין ומחצה לקוחות משום דמספקא לי' אם יש ברירה ויורשין נינהו או א"ב ולקוחות נינהו הלכך מחצה יורשין ומחצה לקוחות עכ"ל אבל הא רוב הראשונים הסכימו דפלוגתת רב ושמואל ור"א דפליגי בב"ק ובב"ב אי יורשין הוה או לקוחות הוה הוא לאו משום דפליגי אם יש ברירה או לאו. דהא אנן פסקינן דבעלה מחלוקת כרב ואפ"ה פסקינן דא"ב בדאורייתא וע"כ פירשו דהא דקאמרי יורשים הוה ר"ל כיורשים לענין זה דאדעתא דהכי מסתמא חלקו מעיקרא שבאם שיצא איזה חוב על אביהם שיפרעו שניהם ולפי פירושם הסוגיא דהכא הוא תמוה מאד דהא טעמם לא שייך רק לענין החוב שע"כ יגבה מהן אמרינן דודאי ע"ד כן חלקו דאף כשיפרע אחד מהם יפרע לו השני חלקו אבל הכא דאדרבה אי אמרינן כלקוחות הן לא יגבה מהן כלל אמאי אמרינן דלרב הוה כיורשין וכן תמה הרמב"ן בב"ב ע"ז וכתב דיש משיבין ע"ז מהא שמעתין דבכורות דמשמע דלרב יורשים גמורים הם שאם הם לקוחות איך גובין מהם ותירץ שם דאפשר כיון שע"מ כן חלקו שאם יטרוף חלקו של אחד תבטל חלוקתם נמצא שאינם לקוחות לגבי בע"ת שלא לקחו אלא אם לא יצא עליהם חוב ע"כ ובאמת תירוצו דחוק מאד וכבר תמה ע"ז הרי"ט אלגזי בבכורות דלמה בכה"ג דאין לשום אחד פסידא דאדרבה אם תהי' החלוקה קיימת לא יערוף הבע"ח למה יהא דעתם להתנות גם על אופן זה שאם ימצא בע"ח בע"פ שאינו גובה מן הלקוחות תבטל חלוקתם כדי שיגבה גם במלוה ע"פ והתוס' בגיטין (מח.) כתבו דאף לפר"ת דרב ושמואל לא פליגי בברירה מ"מ ר"א דמספקי לי' ע"כ הוא מטעם ברירה כדמוכח מסוגיא דבכורות וכונתם למה שהקשינו אבל גם זהו דחוק דהא משמע דר"א מספק"ל בזה דפליגי רב ושמואל מטעמם ולא מטעם אחר דלא פליגי בזה רב ושמואל:

ועוד הקשה המהרש"ל ביש"ש קושיא גדולה על סוגיא זו דמי הכריח להגמרא לומר דכו"ע ס"ל כרב אסי ופליגי בחמש סלעים ולא חצי חמש לימא דפליגי אפי' בהרבה נכסים ופליגי אי יורשין הוה או לקותות הוה ומיישב זאת המהרש"ל עפ"י דברי התוס' שם ד"ה דכו"ע כו' דכתבו דשאני ברירה באחים שחלקו כיון שאינו מתנה ומברר דבריו לכך מספק"ל לר"מ אי אמרינן ברירה או לא ודחק רבא לאוקמי הכי דר"מ מספק"ל בזה משום דאין סברא לומר דר"מ ס"ל דבכה"ג דאינו מברר דבריו לא אמרינן בריר' בבירור אבל כ"ז ניחא לפי שיטת הראשונים דפלוגתא דרב ושמואל הוא בדין ברירה אבל לפי שיטת הראשונים דזה אינו תלוי בברירה כלל אלא תלוי זה אי אמרינן דהאחים שחלקו ע"מ כן חלקו שאם יבוא בע"ח ויטרוף חלקו של אחד מהם יתבטל החלוקה וכן גמי אם יבוא בע"ת לגבות מהם אפי' מלוה ע"פ נמי יתבטל החלוקה כמשכ"ל בשם הרמב"ן ובזו הסברא פליגי רב ושמואל ורב אסי מספקא ליה אמאי לא אמרינן דפליגי ר"מ ור"י בפלוגתא דרב ושמואל ואמאי קאמר רבא דכו"ע ס"ל כר"א דלא קיי"ל כוותי' דר"א ועיין בריט"א שעמד בזה ומה שמתרץ דברי דחוקים הם מאד:

ע"כ נראה לפע"ד דהם מפרשים דר' אסי דבכורות הוא לאו דברי רב אסי דב"ק וב"ב דמספק"ל אי יורשין הוה או לקוחות הוה דהתם מספק"ל אי חלוקת האחין הוא אדעתא דהכי שיבטל חלוקתם אם יטרוף חלקו של אחד מהם או לא. אלא הוא מימרא אחרת דקאמר ר"א דהאחין שחלקו הוה מחצה יורשין ומחצה לקוחות א"נ הוא מפרש דברי ר"י דהא דקאמר ר"י האחין שחלקו לקוחות הן היינו מחצה יורשין ומחצה לקוחות כמו דסובר ר"י בירושלמי דא"ב הוא מטעם ודאי ולא מטעם ספק ולאפוקי מדר' אלעזר דס"ל דא"ב הוא מטעם ספק ולדידי' האחין שחלקו לקוחות הן בכל החלק דשמא הגיע לו חלק חבירו ואינו גובה אפי' חצי חמש. אבל ר' אסי ס"ל דא"ב הוא מטעם ודאי ולא מטעם ספק ולכך גובה חצי חמש. ונראה ברור שזה דעת הרגמ"ה שהובא בשע"מ בבכורות שם וז"ל מחצה יורשין ומחצה לקוחות שהקנה זה לזה חלקו בשבילו עכ"ל וכוונתו דכל א' וא' מקנה הזכות שהי' לו בחלק אחיו עד עתה בשביל הזכות שמקבל מאחיו שהי' לו בחלקו עד עתה לכך הוי כל א' וא' מחצה יורש ומחצה לוקח וזה כדברי דס"ל דא"ב מטעם ודאי ולפי"ד נתיישב שפיר קושית המהרש"ל מה דהוכרח הגמרא לומר דכו"ע ס"ל כר' אסי ופליגי בחמש ולא חצי חמש דאי אמרינן דפליגי ר"מ ור"י אי יורשין הוה או לקוחות הוה היינו אי אמרינן י"ב או א"ב מ"מ אי אמרינן דהא דא"ב הוא מטעם ספק דאולי הגיע לו חלק חבירו ולכך הוה כלוקח בכל החלק א"כ עדיין תקשה אמאי ס"ל לר"מ דאם חלקו אינו גובה מנכסים הא הוה ס"ס חדו דילמא הוא גופא הבכור ומחוייב הוא בעצמו ליתן החמש סלעים. ואת"ל דהוא אינו הבכור דילמא הגיע לו חלקו ממש כיון דא"ב הוא מטעם ספק דאולי לא הגיע לו חלקו. דס"ל להגמרא דס"ס מוציאין אף מיד המוחזק (כמש"כ התוס' בכתובות) לכך הוכרח שם לומר דכו"ע ס"ל כר"א דא"ב הוא מטעם ודאי ופליגי בחמש ולא חצי חמש. ולפי"ז נוכל לומר לפי המסקנא דקאמר דפליגי ר"מ ור"י בדר"א היינו דפליגי באחים שחלקו אי א"ב מטעם ודאי או לא דר"מ ס"ל דא"ב הוא מטעם ודאי ולכך הוה ודאי מחצה יורש ומחצה לוקח וחמש ולא חצי חמש אמרינן לכך אינו גובה כלל. אבל ר"י ס"ל דא"ב הוא מטעם ספק ואף דהוה כלוקח בכל החלק מ"מ גובה מטעם ס"ס דילמא הוא הבכור ואת"ל דאינו הבכור דילמא הגיע לו חלקו ממש והוה יורש ומחוייב לשלם. ולפי"ז יתיישב שפיר מה דקיי"ל הכא הלכה כר"י דנתחייבו הנכסים ואנן קיי"ל דהאחים שחלקו לקוחות הן משום כיון דאנן קיי"ל בדרבנן יש ברירה דלא כר"י א"כ ס"ל דאין ברירה הוא מטעם ספק או מטעם ספיקא דמילתא או מטעם ספיקא דדינא לכך בדרבנן אזלינן לקולא כאשר אבאר לקמן בס"ד א"כ הכא מוציאין מטעם ס"ס הנ"ל:

אח"כ מצאתי באו"ת סי' ל"ט דמיישב דברי הרמב"ם כדברי וז"ל וברמב"ם פי' המשנה דכתב ר"י ור"מ חולקים אי כלקוחות או כיורשים ופסק הלכה כר"י אף דפסק במ"א כלקוחות י"ל דזהו י"ב או א"ב ספק הוא ולכך בדרבנן י"ב וא"כ הוה ס"ס אולי אתה הבכור משלך אני גובה ואם לאו דלמא י"ב ויורש אתה ופרע חוב אביך וס"ל כתוס' בס"ס מוציאין ממוחזק כו' עכ"ל. מ"מ נפלאתי מאד על האו"ת דהא לפי פירש"י והתוס' שם א"א לומר דבס"ס מוציאין מיד המוחזק דא"כ אמאי קאמר שם הגמרא דכו"ע ס"ל כר"א היינו כמו שפירש"י ותוס' דמספק"ל לר"א באחים שחלקו אי יורשין הוה או לקוחות הוה ולכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות א"כ קשה אמאי אינו גובה אף לר"מ דהא הוה ס"ס חדא דילמא הוא הבכור ואת"ל אינו הבכור דילמא יורש הוה כיון דמספק"ל בזה אי כיורש הוה או כלוקח הוה וזה דוחק לומר דלפי ה"א דהגמרא ס"ל בס"ס אין מוציאין מיד מוחזק אך לפי המסקנא ס"ל דר"י סובר דבס"ס מוציאין מיד המוחזק דא"כ אמאי צריך הגמרא לו' במסקנא דפליגי בר"א לימא דכו"ע ס"ל כר"א אלא דפליגי בס"ס אי מוציאין מיד מוחזק או לא ולכאורה יש להקשות על פירש"י והתוס' אף אם נאמר דס"ס אין מוציאין מיד המוחזק מ"מ הא ספק זה ע"כ לא דמי לכל ספיקי דעלמא דהא בכל ספיקי אין מוציאין מיד המוחזק והכא ס"ל לר"א דחולקין מחמת ספק זה א"כ ספק זה אלים טובא לכך הכא נראה לחכמים שיחלוקו א"כ בס"ס אמאי אין מוציאין הכא מיד המוחזק לגמרי כיון דגם מחמת ספק הראשון אי כיורשים הוה או כלקוחות הוה לא אזלינן בתר חזקה והוה ספק השקול ולכך אמרו חכמים בזה דחולקין א"כ כשיש עוד ספק דאף אם נאמר דלקוחות הוה אולי הוא בעצמו הבכור ומחוייב לשלם מחמת עצמו אמאי אין מוציאין לגמרי מיד המוחזק אבל באמת זה ניחא דהא הטעם דאין מוציאין מיד המוחזק בס"ס הוא מטעם כיון דלא אזלינן בתר רובא בממונא א"כ ה"ה דלא אזלינן בתר ס"ס דס"ס לא עדיף מרובא והנה הטעם דלא אזלינן בתר רובא בממונא אף שלכאורה נראה משום דחזקת ממון אלים טובא ולכך מצטרפינן מיעוט לחזקה אע"ג דבחזקת איסור לא מצטרפינן מיעוט לחזקה משום דחזקת איסור לא אלים כ"כ כחזקת ממון אבל באמת א"א לומר כן דא"כ לסומכוס דס"ל דחזקת ממון לא אלים כ"כ היכא דאיכא ספיקא דדררא דממונא וע"כ ס"ל דחולקין אמאי לא אזלינן לדידי' בתר רובא בספיקא דדררא דממונא לכו"ע אף לשמואל והא חזינן בגמרא ב"ב (צ"ג.) דפריך שם על דברי רב מסומכוס משור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה דמשלם חצי נזק לפרה ורביע לולד ואמאי לימא הולכין אחר הרוב ורוב פרות מתעברות ויולדות יעו"ש ברשב"ם דפי' להדיא דקפריך זאת לדברי רב וכן משמע מפשטות הגמרא וא"כ מוכח להדיא דשמואל סובר דלא אזלינן בתר רובא בממונא אף בספיקא דדררא דממונא ולסומכוס דסובר דחולקין ולא מהני חזקת ממון כ"כ מ"מ לא אזלינן בתר רובא ולא מהני רובא להוציא מחזקת ממון אע"ג דגם בספק השקול חולקין ה"ה גבי ס"ס אע"ג היכא דבספק אחד אמרינן דחולקין מ"מ לא מהני הספק השני להוציא מיד המוחזק היוצא מכל דברינו אלה לפי פירש"י והתוס' בדברי ר"א א"כ מוכרח לומר דבס"ס אין מוציאין מיד המוחזק דלא כהאו"ת. אכן לפי מש"פ שיטה חדשה דהגמרא מביא דברי ר"א דס"ל דא"ב מטעם ודאי והוה מחצה יורש ומחצה לוקח לפי"ז ע"כ צ"ל דבס"ס מוציאין מיד המוחזק וגם יתיישב שפיר דברי הרמב"ם וכמש"ב:

עוד התבוננתי דגם לפי מש"פ בדברי ר"א אינו מוכרח לומר דס"ס מוציאין מיד המוחזק אלא נראה דלכך קאמר הגמרא דכו"ע ס"ל כר"א דא"ב הוא מטעם ודאי הוא מטעם אחר דהנה האחרונים הקשו לפי מאי דקיי"ל דיורשים שחלקו לקוחות הוה א"כ האיך מצינו ידינו ורגלינו בבהמ"ד דבכל יום אנו גובים מלוה ע"פ מיורשים שחלקו והנה כבר הבאתי למעלה דברי הרמב"ן דמישב זאת וקאמר כיון דאנן ס"ל לדברי רב דבטלה החלוקה היכא דטרף בע"ח חלקו של אחד מהם אע"ג דלקוחות הן משום דודאי אדעתא דהכי חולקין שאם יטרוף בע"ח חלקו של אחד מהם תתבטל החלוקה. כן ה"ה נמי לענין שאם ימצא עליהם מלוה ע"פ לא לקחו אדעתא דהכי שלא יוכל לגבות מהן. אבל התוס' דגיטין לא ס"ל כסברת הרמב"ן כמשב"ל ובאמת סברא דחוקה היא ע"כ נ"ל לישב טעם המנהג מה שאנו גובין מלוה ע"פ מהיורשין שחלקו משום דהא רוב הפוסקים מסכימים דשעבודא דאורייתא והא דאינו גובה מלוה ע"פ מן הלקוחות הוא מטעם תקנה כמו דאמרינן בב"ב (קעו.) משום דלית לי' קלא וכיון דהוצרכו חכמים לתקן דמלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות לא חלקו חכמים בין לקוחות דחיישינן להפסד ממונא ובין לקוחות דלא חיישינן להפסד ממונא ולכך אף באחים שחלקו כיון דלקוחות הן אינו גובה מלוה ע"פ מהם כמו דאמרינן הכא בסוגיא אך כ"ז אי אמרינן דהאחים שחלקו לקוחות ודאין הם א"כ הם בכלל התקנה שאמרו החכמים דאינו גובה מלוה ע"פ מן הלקוחות אבל אי אמרינן דא"ב הוא מטעם ספק דאולי הגיע לו חלק חבירו א"כ אף שהוה כלוקח בכל החלק שלו אבל מ"מ רק ספק לוקח הוא דהוה וכיון דלא הוה אלא רק ספק לוקח א"כ לא הוה בכלל התקנה שתקנו החכמים דמלוה ע"פ לא יגבה מן הלקוחות דלא תקנו חכמים אלא בלקוחות ודאין אבל בספק לוקח לא תקנו כלל וא"כ הם נשארים על הדין דמלוה ע"פ גובה אף מן הלקוחות כיון דשעבודא דאורייתא ולכך הוכרח הגמרא לומר דכו"ע ס"ל כר"א דהאחים שחלקו הם מחצה יורש ומחצה לוקח היינו מטעם דס"ל דא"ב הוא מטעם ודאי ולא מטעם ספק לכך אינו גובה מלוה ע"פ אלא מזה מחצה ומזה מחצה לכך א"ש הא דלדידן מגבינן מלוה ע"פ מהאחין שחלקו כיון דלדידן דפסקינן בדרבנן י"ב א"כ הא דא"ב הוא הטעם ספיקא לכך גבינן מלוה ע"פ מן היורשין שחלקו:

וגם נ"ל לפי"ז לפרש פי' אחר בגמרא דהא דקאמר שם במסקנא דכו"ע חמש ולא חצי חמש והכא בדר"א ודר"פ קמיפלגי והנה רש"י פי' שם או בדר"א או בדר"פ קמיפלגי והקשו התוס' ד"ה ודכו"ע האיך אפשר לומר דבדר"פ קמיפלגי היינו אם גובה מלוה ע"פ מן הלקוחות או לא דהא בזה לא מצינו פלוגתא כלל דהא מדרבנן ודאי דלא גבינן מלוה ע"פ מלקוחות כמו שמפורש במשנה דב"ב. (ונראה דדעת התוס' שם דהא דקאמר בב"ב (קעה:) ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ גובה מן היורשים ומן הלקוחות היינו דבר תורה אבל מדרבנן ודאי דלא גובה מן הלקוחות דמסתמא ר"י ור"ל ודאי דלא פליגי על המשנה. ועיין תוס' רי"ד בקדושין דגריס גירסא אחרת בדברי ר"י ור"ל] וע"כ פירשו התוס' דבכורות דכונת הגמרא הוא לאו ממש בדר"פ פליגי אלא במלוה ע"פ כהך דפדיון הבן שכתובה בתורה פליגי. ועיין ביש"ש שלא ניחא לו פי' התוס' והשיג ע"ז באורך וע"כ פי' פירוש אחר בגמרא. ולפע"ד גם פירושו דחוק ואינו משמע כלל בגמרא דלפי"ד לא פליגי בדר"פ וגם לפי פירושם נראה דחסר בגמרא או בדר"פ קמיפלגי ולפי הגירסא בדר"א ובדר"פ קמיפלגי לא משמע דפליגי או בזה או בזה וע"כ נראה לפרש לפי משפ"ל דכונת הגמרא הוא בדר"א ובדר"פ קמיפלגי היינו מחמת דפליגי בדר"א ממילא פליגי נמי בדר"פ אי איתא הך דינא דר"פ באחים שחלקו או לא אך עיקר פלוגתתם הוא בדר"א אי א"ב הוא מטעם ודאי או מטעם ספק דאי מטעם ודאי א"כ איתא דינא דר"פ אפי' באחים שחלקו דמ"מ הוה ודאי מחצה לוקח ואי אמרינן דא"ב הוא מטעם ספק א"כ הוה כלוקח בכל החלק אך דלוקח ספק הוא דהוה וא"כ בכה"ג לא תקנו חכמים דלא לגבי כמשב"ל דהחכמים לא תקנו אלא בלקוחות ודאין אבל לא בספק לוקח ולפי"ז אפשר לפרש דברי הפי' המשנה להרמב"ם דכתב דפליגי ר"מ ור"י אי כלקוחות הוה אי כיורשין הוה ופסקינן כר"י דכיורשים הוה. כונתו דר"מ סבר כר"א וא"כ הוה ודאי לוקח במחצה אבל ר"י סבר דספק לוקח הוה א"כ לענין מלוה ע"פ דינו כיורשים דבכה"ג לא תקנו חכמים דלא לגבי מלוה ע"פ. לכך קאמר הרמב"ם דפסקינן כר"י דכיורשים הוה היינו לענין מלוה ע"פ וכן משמע קצת מדבריו מדלא הזכיר כלל האוקימתא דפליגי בדר"פ משמע דמפרש כמש"ב:

ולפי מה שפירשנו שיטה חדשה בדברי הסוגיא דבכורות יתיישב דברי הר"ח והרי"ף בב"ב אשר תמהו עליהם כל הראשונים דגרסי שם שלשה אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם ופירשו לפי"ז בדברי ר' אסי דקאמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות לא היינו מן כל הנכסים אלא בעד חלקו נוטל מאחיו רביע בקרקע ורביע במעות משום דנוטל רק מחצה אבל מחצה הפסיד דמספק"ל אי כיורשים הוה או כלקוחות שלא באחריות הוה ומשום דמספק"ל גם אולי הוה כלוקח באחריות לכך מה שנוטל אינו נוטל רק רביע בקרקע ורביע נוטל במעות והתוס' דבכורות והרמב"ן בב"ב דחו גירסא זו בשתי ידים והקשו ע"ז חדא דהשתא אי לא הוה לספוקי לן אלא אי כיורשין אי כלקוחות שלא באחריות נוטל חלקו בקרקע. ומשו' דאיכא נמי לספוקי דאפי' אי הוה לוקח שמא לוקח באחריות הוא הורע כחו אדרבה הוה לן לומר דחצי חלקו יטול בקרקע והרביע במעות ועוד הקשו ע"ז קושיא חמורה מהגמרא דבכורות דהא מוקמינן הכא מתני' כגון דליכא אלא חמשה סלעים ואי לא חשיב להו רב אסי כיורשין אלא ברביע אפי' יש שם עשר סלעים פטורים שלא יכול לגבות הכהן כי אם הרביע דהוי בהו כיורשים והיינו חצי חמש אבל לפעד"נ דקושיא הראשונה י"ל בפשיטות דר"א מספק"ל חדא אי כרב אי כשמואל לכך קאמר דאינו נוטל אלא מחצה וגם מספק"ל בדברי רב אי יורשים ממש הוה א"כ אינו יכול לסלק לו במעות ומחוייב ליתן לו קרקע או דלאו יורשים ממש הוה אלא להך מילתא כיורשין הוה וחשבינן להם כלקוחות באחריות וא"כ יכולין לסלק לו אף בדמים וכן סובר הרא"ש באמת בב"ב אף אליבא דרב לכך סבר דגם המחצה שנוטל אינו נוטל רק רביע בקרקע אבל רביע יכול לסלק לו במעות והקושיא השניה מה שהקשו מבכורות נראה ברור דהם פירשו כמש"ב דר' אסי דבכורות לאו היינו רב אסי דב"ק אלא הוא ר"א אחר מה דאמר דהאחים שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות הן משום דא"ב הוא מטעם ודאי ולא מטעם ספק:

אח"כ ראיתי דהצד הראשון שפירשתי דלכך הוכרח הגמרא לומר דכו"ע ס"ל כר"א דהאחים שחלקו הוה מחצה יורש ומחצה לוקח משום דס"ל דא"ב מטעם ודאי דאי אמרינן הא דא"ב הוא מטעם ספק א"כ הוה מצי גבי מכל או"א מטעם ס"ס. חדא דילמא הגיע לך חלקך ואת"ל דלא הגיע לו חלקו דילמא אתה הבכור. וכן מיישב האו"ת דברי הרמב"ם ראיתי כעת דזה דבר שא"א לומר כלל ודברי האו"ת תמוהים מאד דהאיך אפשר לגבות חצי מזה וחצי מזה מהאי ס"ס דהא זה הוה ס"ס דסתרי אהדדי דהא גובה מאחד מהן ודאי שלא כדין. אע"ג דבספק אחד דילמא יורש אתה וי"ב לא הוה סתרי אהדדי ויכול לגבות משניהן מ"מ בספק השני דלמא בכור אתה הוה סתרי אהדדי והא בעינן גבי איסורין דשני הספיקות לא יהא סתרי אהדדי כמש"כ התוס' בנדה (כז.) ד"ה חומר כו' יעו"ש במהרש"א ואפילו לדעת המהרש"ל שם דדוקא היכא דשני ספיקות סתרי אהדדי עבדינן לחומרא בתרווייהו אבל היכא דספק אחד לא סתרי אהדדי עבדינן לקולא מ"מ הכא נראה דכו"ע מודים דא"א למעבד היכא דסתרי אהדדי אפי' בספק אחד משום דהא הכא ע"כ צריך לדון בעת שבא לגבות מאחד מהן שגם מאח השני יגבה מחמת ס"ס זו דהא אנן ס"ל חמש ולא חצי חמש וא"כ אם א"א לגבות משניהם כל החמש סלעים אינו יכול לגבות כלל וע"כ צריך לדון כשבא לגבות מאחד מהן החצי חמש שגם מן השני יגבה החצי חמש השניים מחמת ס"ס וזה ודאי א"א לומר כיון דספק אחד סתרי אהדדי והאיך הכהן יכול לגבות מהם מחמת ס"ס כיון דבספק אחד אם נוטל מזה אינו יכול ליטול מן השני ואם אינו יכול ליטול מן השני גם זה אינו מחוייב ליתן לו א"כ עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי בפ"א ממש וזה ודאי גם המהרש"ל מודה דלא עבדינן ס"ס דסתרי אהדדי בפ"א אפילו היכא דסתרי בספק אחד. כיון דעושה בפ"א א"כ ממ"נ הוא עושה איסור דהא ספק אחד בודאי דאסור ורק ההיתר הוא מטעם הספק השני שיש בו והספק השני הא באחד מהן ליתא וא"כ האיך יכול לעשות בפ"א ס"ס דסתרי אהדדי אפי' בספק אחד וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דבספק אחד אינו יכול לגבות מן האחים דהמע"ה ואפי' תפס מפקינן מיניה דפדיון הבן דמי לפדיון פטר חמור א"כ ממ"נ הוא עושה איסור כשגובה משני אחים מטעם ס"ס ונראה דזהו דעת הספרדים כמו מהריב"ל ושאר גדולים דפסקי דבס"ס מוציאין מיד המחזיק ולכאורה לפי דברי רש"י והתוס' דמפרשי דבבכורות מביא דברי ר"א דב"ק דמספק"ל אי יורש הוה או לוקח הוה יש להוכיח דבס"ס אין מוציאין מיד המחזיק כמשב"ל. אבל לפי מה שבארתי כעת דהכא כו"ע מודים דאין יכול להוציא מטעם ס"ס כיון דסתרי אהדדי יתיישב דברי גדולי הספרדים הנ"ל ואין סתירה לדבריהם מדברי רש"י והתוס':

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה