מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס בדיני ברירה · סימן יא
אמנם הגאון בעל ש"א בסי' צ' מיישב קושית התוס' על שיטה הנ"ל בדרך נכון. משום דהא אמרינן בב"ב (כו:) אילן הסמוך למצר ט"ז אמה כו' דמוכח התם דבעינן שיהא כל שיעור יניקת הקרקע משלו ואי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ ליכא כל שיעור יניקה משלו בבכורי פירות האילן כיון שהאחין שחלקו לקוחות הן כל משהו ומשהו מן הקרקע מקצתו יש לו בה קנין הגוף ומקצתו יש לו בה קנין פירות וכדפירש"י גבי ישראל וא"י שקנו שדה בשותפות למ"ד אין ברירה כל חטה וחטה חציה מחלקו של ישראל וחציה מחלקו של א"י ואח"כ מסיק הש"א דאף על בכורי חטה ושעורה נמי פריך הגמרא משום דכל חטה וחטה יונקת מכל הקרקע שגדלם בה ומקצת חטה שבעבר זה יונקת ממשהו קרקע של מקצת חטה שבעבר השני והרי בכל חטה וחטה איכא תערובת יניקה מחלקו שיש לו בו קנין הגוף ומחלק אחיו שאין לו בו אלא קנין פירות לחוד עכת"ד. ואף שעיקר תירוצו של הגאון הנ"ל הוא נכון מאד בישוב דברי רש"י ז"ל כאשר אבאר בס"ד. אך זאת נפלאתי מאד על הגאון הנ"ל מה דהוצרך לדחוק ולומר שמקצת חטה שבעבר הזה יונקת ממקצת קרקע שבעבר השני. ונראה דהוא סובר דאי אמרינן דאין ברירה מטעם ודאי בכל חלק וחלק איכא משהו קרקע שלו ומשהו קרקע שקנה מאחיו. ונראה דלמד זאת מדברי רש"י דקאמר בכל חטה וחטה איכא מחצה חיוב ומחצה פטור והבין הגאון בכונת רש"י דאם חלקו כל חטה וחטה אף לדבריו יש לחוש שמא הגיע להישראל חלק א"י ולהא"י חלקו של הישראל. ולפע"ד זה דבר שא"א לומר כלל בכונת רש"י ז"ל אף לפי הבנת התוס' בכוונת רש"י ז"ל. (וכ"ש לפי מה שאבאר בס"ד בסי' ט"ו כונת רש"י ז"ל ודאי דא"א לומר כן). דהא אין זה דרך חלוקה לחלוק כל חטה וחטה וכיון דא"א לכופו לחלוק כל חטה וחטה א"כ האיך אפשר לומר דבכל חטה וחטה יש מחצה חיוב ומחצה פטור דהא אינו עומד לחלוק כך משעה הראשונה. וכ"ש גבי קרקע דודאי אינו עומד לחלוק כן כל משהו ומשהו קרקע כיון דמשהו קרקע אינה ראויה כלל אלא נראה ברור דכונת רש"י הוא לפ"ד כיון דאין ברירה א"כ א"א לברר למפרע דהחלק שהגיע להישראל גדל בחלק של הישראל והחלק שגדל בחלק של הא"י הגיע להא"י אלא אמרינן דכל חטה וחטה הוה כמו שגדלה ברשות של שניהם לכך בכל חטה וחטה איכא מחצה חיוב ומחצה פטור וכן גבי חלוקת אחין אמרינן כיון דאין ברירה לא אמרינן הוברר הדבר למפרע דלכל או"א הגיע לו חלקו מה שירש מאביו דא"א לברר כלל ע"י חלוקה למפרע ולכך כל חלוקת אחין הוה כמו שמוכר כל או"א חלקו לאחיו זכות מה שיש לו בחלקו בעד הזכות שיש לאחיו בחלקו א"כ לכל או"א כשחלקו יש לו בכל הקרקע מחצה קנין הגוף ומחצה מה שקנה מן אחיו ואין לו אלא קנין פירות בלבד. א"כ תירוץ הגאון ניחא בפשיטות דהא בכל הבכורים יש בכל היניקה שלהם מחצה חיוב ומחצה פטור מחצה מה שיש לו קנין הגוף ומחצה מה שקנה מאחיו ואין לו אלא קנין פירות בלבד:
אולם הגאון בעל מקו"ח השיג עליו וכתב שבמחכ"ת שגה בדבר פשוט וז"ל וכי קרקע של שני שותפין ויקנה אחד מחבירו קרקע ופירותיה שיהיה לו ג"כ קנין פירות בחנק של חבירו לא יביא ויקרא אתמה וכי משום שיש לו קנין נוסף בחלק חבירו מגרע גרע עכ"ל. והנה מה דמפשט פשיטא לי' להגאון הנ"ל דקרקע של שני שותפין וקנה אחד חלק חבירו שודאי דמביא וקורא. לדידן מיבעי לן טובא ומסתברא לן דלא כוותי' אלא כהגאון בעל הש"א דהא נראה ברור דדוקא בשותפות ישראל הוא דרבי קרא לחיובא כיון דשני החלקים שניהם הם בני חיובא בבכורים. אבל בשותפות א"י למ"ד יש קנין לא"י בא"י להפקיע מתו"מ גם חלק הישראל נמי פטור כיון דיונק נמי מן הפטור ולא הוה כל הגדולין מאדמתך. והא דלא מתרץ הגמרא שם בחולין דבארצך אתא למעוטי שותפות עובד כוכבים נראה משום דזה מאדמתך נפקא עיין ב"ב (פא.). ובזה נוכל לישב קושית התוס' שם ד"ה ההוא ועוד נוכל לומר משום דרוצה לתרץ אף למ"ד דס"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י ולדידי' ודאי דאפי' בשותפת עובד כוכבים נמי חייב דהא אפי' ישראל שקנה ממנו הפירות עם הקרקע מה שבכרו ברשות העובד כוכבים חייב להביא וכ"ש שאינו פוטר החלק של ישראל ואפי' לדעת הרמב"ם בה' בכורים פ"ב הט"ו דמשמע מדבריו דדוקא שבכרו ברשות ישראל יעו"ש בכ"מ בשם מהרי"ק. אבל אם בכרו ברשות הא"י פעור. מ"מ נ"ל כיון דאין קנין לא"י א"כ א"א למעוטי מאדמתך וחלק של הישראל ודאי דחייב ולמ"ד דיש ברירה ודאי דחלק של ישראל חייב וחלק של א"י פעור ולמ"ד דאין ברירה אי אמרינן דאין ברירה מטעם ודאי צריך להביא ולקרות ולהקדיש המותר. ואי אמרינן הא דאין ברירה הוא מטעם ספיקא צריך לנהוג בהם כדין הקונה שני אילנות בכל הפרטים א"נ שיקנה גם חלק הא"י מן הבכורים ואז יכול להביא ולקרות בודאי. אך כ"ז למ"ד אין קנין לא"י להפקיע מיד תו"מ. אבל למ"ד יש קנין ודאי דפטור גם חלק של ישראל כיון דיונק נמי מן הפטור. א"כ נראה דלא כהגאון בעל מקו"ח אלא דהיכא דשותף אחד הקנה לחבירו קנין פירות בלבד אינו חייב בבכורים כלל דהא כיון שהחלק שהקנה הוא פטור מן הבכורים דהא המוכר ודאי פטור מן הבכורים כיון שאין הקרקע בידו והלוקח נמי פטור משום דאין לו בה רק קנין פירות בלבד א"כ אפי' חלקו שיש לו קנין הגוף נמי פטור משום דיונק נמי מן החלק הפטור והוה כמו שותפת עובד כוכבים דלא רבי קרא לחיובא נמי מהאי טעמא משום דיונק נמי מן חלק הפטור. ומה שתמה הגאון הנ"ל וכי משום שיש לו קנין נוסף בחלק חבירו מגרע גרע לאו תמיה היא כלל דודאי מגרע גרע בזה שהקנה לחבירו קנין פירות בלבד דאז חלקו פעור מן הבכורים לכך חלק חבירו נמי פטור:
אך כ"ז לפי שיטת הסוברים דהיכא דאין לו רק קנין פירות בלבד פטור מהבאת בכורים מדאורייתא ורק מדרבנן לבד הוא דחייב בהבאה. וכן הוא שיטת התוס' בגיטין שם. ובהרשב"א שם בחידושיו. וכן הוא שיטת התוס' בב"ב (קלו:) ד"ה מביא וכתבו שם כיון דלא קרינן בי' מן האדמה אשר נתת לי לא קרינן בי' נמי אדמתך (ומזה השיג הגאון בעל מקו"ח על הגאון בעל הש"א דס"ל דחייב בהבאה מדאורייתא) א"כ בשותפת כה"ג שהקנה אחד לחבירו קנין פירות פעור מהבאת בכורים מדאורייתא כמש"ב. אכן לפי שיטת הש"א בעצמו שם דס"ל כשיטת הרשב"ם בב"ב שם דדוקא אינו יכול לקרות היכא דאין לו רק קנין פירות בלבד משום דאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי דמשמע קנין הגוף. אבל אדמתך מיקרי אף היכא דאין לו בקרקע זו אלא ק"פ בלבד. וכן משמע מסתימת הרמב"ם. ולא דמי לקונה אילן אחד דאמרינן כיון דלא קנה קרקע אינו מביא דע"כ צריך לחלק בזה כמו שחלקו התוס' שם (כז.) ד"ה לא כו' לתרץ לר"י דס"ל ק"פ כקה"ג דמי ומביא וקורא ואפי"ה בקונה אילן אחד אינו מביא דש"ה שהקרקע קנוי לו עד זמן קבוע אבל הכא אם יתייבש מיד האילן אין לו בקרקע כלום א"נ התם קרקע קנוי לו לכל דבר למשטח בה פירי ולמיזרע בה סילקא וירקא אבל גבי אילן אין לו אלא יניקה לבדה ע"כ. ה"נ צריך לחלוק לר"ל בחלוק זה לענין הבאה. וכיון דקרינן בי' אדמתך רק לענין קריאה אינו יכול לקרות משום דאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי א"כ נראה דהדין הוא כהגאון בעל מקו"ח ושותף שהקנה חלקו לחבירו ק"פ יכול חבירו להביא ולקרות דהא הבכורים הם ודאי בכורים כיון דבקנין פירות בלבד נמי חייבין להביא בכורים א"כ א"א לפוערן משום דיונק נמי מחלק חבירו. ולענין לקרות ודאי דיכול לקרות משום חלקו שיש לו בקרקע זו קנין הגוף א"כ יכול לומר האדמה אשר נתת לי ואין לומר דהא אשר נתת לי משמע דזה שלו לבדו ואין לאחר חלק עמו והכא הא יש לחבירו חלק עמו בקנין הגוף בקרקע זו. ז"א דא"כ האיך שותפין חייבין בבכורים ומשמע דמביאין וקורין (דהא לא חשב זאת במתני' דאלו מביאין ולא קורין) והאיך יכולין לומר האדמה אשר נתת לי הא יש לחבירו חלק עמו. אלא ודאי דיכול לומר האדמה אשר נתת לי אף שיש לחבירו חלק עמו:
היוצא לנו מדברינו אלה דלפי שיטת התוס' בעצמן דס"ל דק"פ פטור מהבאה מדאורייתא ודאי דנוכל ליישב קושיתם על שיטה זו דאמאי פטורין האחין שחלקו מהבאת בכורים לגמרי מדאורייתא. כיון דיונק נמי מן חלק הפטור א"כ לא הוי כל הגדולין מאדמתך. אמנם לפי שיטת הראשונים דס"ל דחייב בהבאה מדאורייתא וע"כ צ"ל דקושית הגמרא הוא רק מקריאה דהאיך יכול להביא ולקרות כמו שהאריך הגאון בעל ש"א. נראה דעדיין קשה קושית התוס' על שיטה זו דא"ב מטעם ודאי: