אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א קונטרס בדיני ברירה › סימן י

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס בדיני ברירה · סימן י

סימן ט

בה בררנו בע"ה דין ברירה בתרי מיני ומה מיקרי

תרי מיני ועכשיו נבאר דין ברירה דחד מינא. ומד' אבקש עזר שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה וזה החלי:

שאלה ישראל ואינו ישראל שקנו חטים מכובסין בשותפות והיו מונחין תחת יד הישראל ולא קבל אחריות ושבח הישראל ולא מכר חלקו קודם הפסח. ובא לשאול בפסח כיצד יעשה אם מחוייב ליתן מעות להא"י להניח לו לבער גם חלקו ביון דאנן קיי"ל דא"ב. או לא:

תשובה הנה זה תלוי בפלוגתא דרבוותא אי הא דאמרינן אין ברירה בדאורייתא אי זה מטעם ודאי היינו כיון דאמרינן אין ברירה א"כ אף לאחר החלוקה אמרינן דבכל חלק וחלק איכא מחצה שלו ומחצה של חבירו או מטעם ספק כיון דא"ב א"כ אולי הגיע חלקו שלו לחבירו וחלק חבירו הגיע לו. דאי אמרינן דאין ברירה מטעם ודאי בנ"ד צריך לבער גם חלק הא"י כיון דבחלק הא"י יש מחצה של הישראל המחוייב לבער א"כ בודאי צריך ליתן מעות לא"י להניח לו לבער גם חלקו. אמנם אי אמרינן דא"ב מטעם ספק אינו מחוייב לבער בנ"ד רק חלקו מה שמגיע לו אבל חלק הא"י אינו מחוייב לבער כלל משום דעל חלק של הא"י יש ס"ס חדא שמא הגיע להישראל חלקו באמת. ואת"ל שמא הגיע לו חלק של הא"י וחלק של הישראל נשאר ת"י הא"י שמא החטים הללו אינם חמץ כלל. ואין לומר כיון דאם נתיר חלקו של הא"י מטעם ס"ס שלא יהא צריך לבערו א"כ מטעם זה הא אפשר להתיר גם חלקו של הישראל מה שיחלוק לו הא"י שלא יצטרך לבער בפסח משום דשמא הגיע להישראל החלק של הא"י (והישראל ע"כ אין כונתו לזכות בזה בפסח כדי שלא יעבור עליו בב"י) ואת"ל דזהו חלקו של הישראל אולי אין זה חמץ כלל וכיון דעל כל חלק וחלק יש ס"ס דסתרי אהדדי א"כ מטעם זה א"א להתיר שניהם וע"כ צריך לבער גם חלק הא"י ז"א דל"ד חלק של הא"י לחלק של הישראל משום דאלים חלק של הא"י טפי להתירא מחלק של הישראל דהא חלק של הא"י מותר בכל אופן בין אי אמרינן יש ברירה ובין אי אמרינן אין ברירה. דאי אמרינן יש ברירה ודאי דמותר כיון שהגיע לו חלקו באמת ואי אמרינן אין ברירה מותר מטעם ס"ס. אבל חלקו של הישראל הא א"א להתיר מטעם ס"ס אלא דוקא אי אמרינן אין ברירה אבל אי אמרינן יש ברירה אסור והא איכא גדולי הפוסקים דפסקו דאף בדאורייתא אמרינן ברירה כמבואר ביש"ש בקונטרס הברירה שלו. ואף דאנן קיי"ל כרוב הפוסקים דפסקו דבדאורייתא לא אמרינן ברירה מ"מ ודאי בזה אלים להתיר חלק של הנכרי מחלק הישראל כיון דחלק של הא"י מותר בין למ"ד יש ברירה ובין למ"ד אין ברירה. אבל חלק של הישראל אינו מותר אלא רק למ"ד אין ברירה אבל למ"ד יש ברירה אסור:

ועוד הא חטים הללו כיון דלא נתבקעו אע"ג דנתכבסו במים אינם רק ספק חמץ א"כ למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא אין צריך לבערם אלא מדרבנן. וכיון דאין צריך לבערם אלא מדרבנן אמרינן בזה ברירה (אע"ג דחמץ בפסח עיקרו דאורייתא ומדברי התוס' דעירובין (לז:) ד"ה מאן האי תנא כו' נראה דבזה לא אמרינן ברירה. מ"מ כבר האריכו בזה גדולי האחרונים לבאר שנראה דבדרבנן אף שעיקרו דאורייתא אמרינן ברירה) ואז ודאי חלקו של הישראל אסור וחלקו של הא"י מותר א"כ מכל הני טעמי אלים חלק של הא"י להתיר מחלק של הישראל. וכיון דאלים חלק של הא"י להתיר יותר מחלק של הישראל א"כ למ"ד אין ברירה מטעם ספק יש לנו להתיר חלק של הא"י מטעם ס"ס וחלק של הישראל אסור ולא שייך למיפרך מאי חזית להתיר חלק זה ולאסור חלק זה כיון דבחלק הא"י יש סברות יותר להתיר וכה"ג כתב הגאון בעל ש"א בסי' צ"א יעו"ש:

על בן נתתי לבי לבאר כלל זה אי אין ברירה מטעם

ודאי או מטעם ספק:

הנה הגאון בעל ש"א בסי' צ' האריך בכלל זה והביא דברי התוס' דגיטין סוף פ' השולח מה שהשיגו על פירש"י ז"ל דס"ל דא"ב מטעם ודאי (ואני אבאר לקמן בס"ד בסי' ט"ו דנראה מדברי רש"י בכמה מקומות דס"ל דא"ב מטעם ספק) ובכלל הסכים לדברי התוס' שם דא"ב מטעם ספק. אמנם הגאון הנ"ל לא העיר כלל מדברי הר"ש בפ"ו דדמאי מ"ז דעל הא דאיתא שם שנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת אחד מעשר ואחד שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו וחלקו בכל מקום שהוא הביא הר"ש ע"ז דברי הירושלמי יעו"ש והמתבאר מדבריו דר"א ס"ל הא דאין ברירה הוא מטעם ספיקא דאולי הגיע חלקו לחבירו וחלק חבירו הגיע לו ולכך מחוייב לתקן זה שבידו בתורת ודאי וגם מה שביד חבירו בתורת דמאי דאולי הגיע לחבירו חלקו והוה כמוכר לו. לכך מחוייב לתקן גם חלק חבירו בתורת דמאי. אמנם ר"י ס"ל דא"ב הוא מטעם ודאי א"כ כל או"א לאחר החלוקה יש בידו מחצה שלו ומחצה של חבירו לכך מחוייב הוא לתקן על שלו בכל מקום שהוא בתורת ודאי וגם על חצי חלקו שבידו משל חבירו בתורת דמאי. ומדברי הרא"ש והרע"ב דמפרשי המתני' כשיטת ר"י בירושלמי נראה דס"ל ג"כ דא"ב הוא מטעם ודאי ולא חששו לקושית התוס' דגיטין דדחו שיטה זו. והכריחו דא"א לומר דא"ב מטעם ודאי דא"כ ס"ל לר"י דהאחין שחלקו הוי מחצה יורש ומחצה לוקח בודאי א"כ מאי פריך הגמרא דלא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע ב"נ אי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הא במחצה ודאי חייב והמותר יכול להקדיש:

ועלה בדעתי דהר"ש והרא"ש מיישבים קושית התוס' משום דהא הטעם שלא חזרו מה שחלק להם יהושע עפ"י גורל אע"ג דירושה היה להם מאבותיהם משום דהיה עפ"י גורל וע"י או"ת כמו שכתבו התוס' בבכורות (נב:) ד"ה אמר יעו"ש והא נראה דלא חלקו עפ"י גורל וע"י או"ת אלא לשמות מטה אבותם כמו דאמרינן בב"ב (קיז.) דהיינו יוצאי מצרים וכפי מה דסתם לנו המתני' שם דליוצאי מצרים נתחלק הארץ. אבל הבנים חלקו ביניהם אח"כ עפ"י גורל בלבד ולא ע"י או"ת דיהושע לא היה מחוייב לחלק עפ"י גורל ואו"ת אלא כפי מה שצוה הקרא לשמות מטה אבותם ולאלה תחלק הארץ. א"כ גם בימי יהושע כשחלקו אח"כ מה שנתן להם יהושע היו מחוייבין להחזיר זה לזה ביובל לדברי ר"י. אע"כ צ"ל מה דלא פריך הגמרא רק עד יהושע אע"ג דגם בימי יהושע אם חלקו הבנים מה שירשו מאביהם שהיו מיוצאי מצרים נמי הוה כלקוחות מ"מ בימי יהושע משכחת לה אף אם לא היה חד בר חד ואף בתרי אחים שחלקו חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וירשו ממנו מ"מ איכא מחצה חיוב ומחצה פטור א"כ היה יכול להביא בכורים ולהקדיש המותר כמש"כ התוס'. אבל אחר יהושע אם ירשו בניהם של אלו וירשו חלקם של אלו וחלקו גם הם א"כ הם לא היו יכולין להביא בכורים כלל ולא מהני אף להקדיש המותר דהא איכא בכל או"א תלתא ריבעא פטור משום שיש מחצה מה שהוא של בני דודו וריבעא של אחיו ותלתא ריבעא הללו שהם קנין פירות בלבד מבטלין הריבעא מה דהוא קנין הגוף א"כ לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע ב"נ. וגם בימי יהושע אם חלקו ג' אחין איכא בכל או"א תלתא חיובא ושני תלתי פטור דהוה עליהם כלוקח ונמי פטור מן בכורים מטעם הנ"ל דבטל ברובא אלא משום דלא פסיקא לי' למיפרך כ"כ מימי יהושע משום דהתם אפי' היו תרי נמי מחוייבים להביא בכורים וכמש"ב. ואדרבה הא איכא למידק דע"כ הא דאין ברירה הוא מטעם ודאי והאחים שחלקו הוה בודאי מחצה יורש ומחצה לוקח דאל"כ אמאי קאמר הגמרא עד יהושע הא גם בימי יהושע לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד היינו שיהיה חד מבאי הארץ שירש מאביו שהיה מיוצאי מצרים ולא יצטרך לחלק עם אחיו. אבל אם חלק עם אחיו כיון דא"ב מטעם ספק דילמא הגיע לו חלק אחיו ואמאי חייב בבכורים. אבל אין זה ראי' מוכרחת דהא איכא למימר דלכך לא פריך גם על ימי יהושע משום דלמ"ד לבאי הארץ נתחלק א"כ קאי הקרא לאלה תחלק הארץ לבאי הארץ וא"כ הגורל ואו"ת קאי על החלוקה שחלק לבאי הארץ אף שנטלו ע"י חזרה מאביהם כדאמרינן שם בגמרא דמתים יורשים את החיים ועיי"ש היטיב בפי' הרשב"ם והתוס'. מ"מ אח"כ ע"י חזרה נמי נתחלק להם עפ"י הגורל והאו"ת כיון דהקרא קאי על חלוקה דבאי הארץ. וכ"ש לדברי ר' שמעון בן אלעזר לדידי' ודאי היה החלוקה עפ"י גורל והאו"ת לבאי הארץ יעו"ש. ואפשר שזהו דעת התוס' דבכורות דמשמע שם דכל חלוקה דיהושע היה עפ"י גורל ואו"ת:

אח"ז ראיתי להש"מ בב"ב (קיז.) דהביא דברי הראב"ד וכתב וז"ל דע והבין כי א"י נתחלקה לי"ב שבטים בגורל ואו"ת כו' השאלה ששאלו לשבטים איפלוג או לקרפף גברי איפלוג על חלוקת גורל שאלו ולא על דבר אחר וקפשיט לי' בין רב למעט בין שבט מרובה לשבט מועט יהי' עפ"י גורל אבל למשפחות לא הוזקקו להם לגורל עיי"ש מה שהאריך בזה. וכן ראיתי להרא"ם בחומש פ' פנחס שמישב דברי רש"י מה שהשיג עליו הרמב"ן מדברי הגמרא דהא שם מוכח דלשבטים איתפלג והיינו כל שבט ושבט בין שהיה מרובה ובין שהיה מועט נטלו חלקים בשוה. ומישב הרא"ם דכונת הגמרא הוא על הגורל ואו"ת אבל השבטים לא חלקו בשוה אלא חלקו לפי מספר אנשים שהיו בשבט. וזהו כדרך הראב"ד. אבל לפע"ד קשה דא"כ מאי עדיפא חלוקה דבימי יהושע מחלוקה דאח"כ כיון שלא חלקו עפ"י גורל ואו"ת ואמאי קאמר הגמרא עד יהושע וכמו שמדייק התוס' בבכורות שוב ראיתי דגם הראב"ד בעצמו שם (קכא:) תברא לגזיזי' וכתב וז"ל ועדיין לא יצאתי ידי חובתי משום דכתיב והתנחלתם הארץ בגורל למשפחותי' כו'. ועל כן אני חוזר על פי' הראשון כי לא היתר השאלה אלא על או"ת אם הוזקקו בין איש לאיש והשיב שלא הוזקקו אלא בין שבט לשבט שנאמר עפ"י הגורל תחלק הארץ בין רב למעט וע"פ הוא או"ת וקאמר בין רב למעט אלמא לשבטים הוזקקו בלבד אבל הגורל הי' אפי' בין איש לאיש והחלקים לפי אנשי השבע כו' עכ"ל. אך לכאורה גם לפי"ז קשה דאף דהגורל דהקרא קאי גם על חלוקה דבין איש לאיש מ"מ כיון דהגורל היה בלא או"ת רק ככל גורלות א"כ מאי עדיפא גורל דיהושע מגורל דאח"כ כיון דאמרינן א"ב אף שחלקו בגורל מ"מ אמרינן דלקוחות הן וצריך להחזיר ביובל א"כ גם בחלוקה דיהושע אמאי אין צריך להחזיר ביובל. אבל לאחר העיון דלפי מה שחזר בי' הראב"ד ניחא דלכאורה דברי הראב"ד תמוהים דהאיך אפשר לומר דבין איש לאיש היה הגורל בלבד לא ע"י או"ת א"כ תקשה דברי הגמרא בב"ב (קו:) דאמרינן שם תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולם מ"ט א"ר אלעזר לתחלת ארץ ישראל מה תחילה בגורל אף כאן בגורל ופריך אי מה להלן בקלפי ואו"ת אף כאן בקלפי ואו"ת אמר רב אשי בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקני להדדי. ולפי דבריו אמאי לא ילפינן מגורל דקרא דגם שם היה בלא או"ת בחלוקה דבין איש לאיש. ונראה דע"כ צריך לישב דברי הראב"ד עפ"י דברי האבן מיגש שהביא הש"מ שכתב וז"ל ויש לפרש דמשניהם הוא פריך או"ת בקלפי לפי שלא שנינו בכאן אלא כיון שעלה גורל לאחד מהם ואפשר שיהא גורל בלא קלפי ועוד שקלפי שחלקו בה א"י קלפי של קודש היה ואנן לית לן השתא קלפי של קודש כו' עכ"ל. וא"כ לפי"ז יתישב דברי הראב"ד דגם הוא מפרש דכונת הגמרא מאו"ח לאו דוקא ועיקר הקושיא מקלפי דשם היה הקלפי של קודש לכך מהני הגורל ואפשר דנקט או"ת לפי מאי דסבר מעיקרא בהאבעי' דלקמן דגם בין איש לאיש היה הגורל עפ"י או"ת. אבל לפי האמת לא מצינו למילף גורל שלנו דקנה מגורל שלהם משום דשם היה הקלפי של קודש לכך הוצרך ר"א לתרץ בההיא הנאה דלכך מקנה ע"י גורל. ולפי"ז ניחא נמי מה שהקשינו דאמאי עדיפא חלוקת יהושע כיון שהיה עפ"י גורל בלבד דאין צריך להחזיר ביובל. משום דש"ה שהיתה החלוקה ע"י גורל בקלפי של קודש א"כ א"א למילף חלוקה שלנו מחלוקה של יהושע:

אבל זה ודאי נראה דגורל של יהושע דהיה בקלפי של קודש לא היה רק על החלוקה דקאי הקרא ולמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ וכפי שסתמה לנו המשנה לא היה יהושע מחלק ע"י גורל בקלפי של קודש רק כפי קרקפתא דגברי שיצאו ממצרים. אבל בין הבנים שהיו מבאי הארץ לא היה יהושע מחלק ביניהם ע"י גורל בקלפי של קודש אלא חלקו לעצמם ככל חלוקת אחין. א"כ גם לפי"ז ניחא מה שתירצנו למעלה קושית התוס' על דברי רש"י דהא פריך הגמרא חד בר חד עד יהושע ובימי יהושע החלוקה שחלקו הבאי ארץ ביניהם של יוצאי מצרים חזרו זל"ז ביובל כיון שלא חלקו בגורל עפ"י קלפי של קודש א"כ יהי' תלתא ריבעא פטור וריבעא חיוב ויתבטל ברובא וכפי משב"ל כך עלה בדעתי לכאורה לישב דברי הר"ש והרא"ש ז"ל:

אח"כ התבוננתי בחידושי הרשב"א דסוף פ', השולח דכתב שם דאנן ס"ל דלא כר"י והאחין שחלקו אין צריכין להחזיר ביובל משום דילפינן כל חלוקת אחין מחלוקת יהושע דאין צריכין להחזיר ביובל ובנות צלפחד יוכיחו שנטלו חלק בכורה בנכסי חפר ואפי"ה לא החזירו ביובל יעו"ש. ונראה דע"כ יש ט"ס בהרשב"א וצ"ל שנטלו חלק ובכורה בנכסי חפר משום דהא גם מחלק פשוט שנטלו בנכסי חפר ולא חזרו זל"ז ביובל נמי יש להוכיח ומה עדיפא להביא ראי' מחלק בכירה יותר מחלק פשיטות. והא דפשיטא לי' להרשב"א שלא חזרו בנות צלפחד לדודיהן או לבני דודיהן ודודיהן או בני דודירן להן ביובל. משום דמשמע לי' מן הקרא דכתיב ביהושע ויפול חבלי מנשה עשרה ואמרינן בב"ב (קיח:) דשיתא בתי אבות וארבע דידהו הא עשרה. א"כ משמע דגם בנות צלפחד לא חזרו להם כמו כל השיתא בתי אבות שלא חזרו זל"ז. (וצ"ע דהאיך סובר ראב"ש בבכורות (נב:) דחלק בכורה חוזר לבטלה משום דמתנה קריא רחמנא א"כ אמאי לא חזרו בנות צלפחד חלק בכירה מה שנטלו בנכסי חפר) א"כ לפי"ז מוכח דלא כפי מה שעלה על דעתנו דיהושע לא חלק להם עפ"י גורל למ"ד ליוצאי מצרים רק כפי קרקפתא דגברי שיצאו ממצרים ולמ"ד לבאי ארץ כפי קרקפתא דגברי שהיו מבאי ארץ. ומה שצוה הקרא לאלה תחלק הארץ היה מצווה יהושע לחלוק להם עפ"י הגורל. אבל הטפלים כיון דעליהם לא קאי הקרא לאלה תחלק הארץ חלקו בינם לבין עצמם לא עפ"י יהושע והנשיאים דז"א דע"כ יהושע והנשיאים גם בין הטפלים שלא היו לא מיוצאי מצרים ולא מבאי הארץ מ"מ בררו להם לכל או"א מהם חלקו עפ"י גורל של קודש. והראי' דהא בנות צלפחד עם בני חפר בנכסי חפר דע"ז לא קאי הקרא לאלה תחלק הארץ מ"מ חלק להם יהושע עפ"י גורל של קודש דאל"כ אמאי לא חזרו זל"ז ביובל. אח"כ ראיתי דמהקרא מוכח כן דהא כתיב ויפול חבלי מנשה עשרה ואמרינן דעשרה הוא שיתא בתי אבות וארבע דידהו היינו חד נכסי אביהן שהיה מיוצאי מצרים וחד חלק שנטלו בנכסי חפר ושהיה בכור ונוטל שני חלקים וחד אחי דאבא היה להן ונטלו חלקו בנכסיו. ומשמע מפשטות הקרא דזה היה עפ"י יהושע והנשיאים כמו חבלי של שיתא בתי אבות דשם ודאי היה עפ"י יהושע והנשיאים. ונראה דלכך היה מחוייב יהושע והנשיאים לחלק גם בין הטפלים אף דהקרא לאלה תחלק הארץ לא קאי ע"ז מ"מ היו מחוייבין לברר לכל או"א חלקו אף בין הטפלים משום דכ"ז שלא הכיר כל או"א חלקו לא היו מחוייבין במעשרות ושמיטה כדאיתא בת"כ ריש פ' בהר יעו"ש. וכיון שזה הי' עפ"י יהושע והנשיאים א"כ היה זה עפ"י גורל של קודש. ויותר מוכח בקדושין (מב.) בתוס' ד"ה יתומים כו' דגם בין הטפלים חלק להם יהושע עפ"י דבור ואו"ת יעו"ש. א"כ מה שעלה ע"ד לישב דברי הר"ש והרא"ש ליתא כלל דכל החלוקה שהיתה עפ"י יהושע כיון שהי' עפ"י גורל של קודש או לדברי התוס' עפ"י האו"ת לא חזרו זל"ז ביובל א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא דאמאי לא משכחת אלא חד בר חד עד יהושע ב"נ כיון דאיכא בזה מחצה שבודאי חייב א"כ אמאי לא יכול להביא ולקרות משום חלקו שבודאי חייב:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה