אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א קונטרס בדיני ברירה › סימן ג

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס בדיני ברירה · סימן ג

סימן ב

אמנם דעת הרמב"ם הוא דרע ויפה הוה כחד מינא ממש וכופין לחלוק שדה כנגד שדה אף שיש בכדי חלוקה בכל שדה ושדה וכן לפ"ד דעת הר"י מיגש רבו ז"ל כאשר אבאר בס"ד:

הנה על הא דאמרינן בב"ב (י"ב:) אמר ר"ה בדר"י פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא יבם מאי כו' פי' הר"י מיגש וז"ל ואע"ג דלא שוה חולקי אהדדי שיימינן להו בארעא ושקיל פי שנים בה במקום אחד כגון שיש שדה אחת עדית בין ארבע שדות של זבורית דאי יהבינן להו אחד מצרא לעולם שקיל לעדית הילכך שמין בקרקע ונוטל אותה שדה של זבורית ובעדית הסמוכה לה עד כדי דמי פי שנים של שדות המגיעות לחלק אחיו וכן אם הי' להן שתי שדות עדית ובינונית במקום אחד ובינונית אחרת במקום אחר נוטל בכור שתים שבמקום אחר שהן פי שנים בדמים של אחרת כו' עכ"ל וכן פי' דהפלוגתא דרבה ורב יוסף גבי ההוא דזבין ארעא אמצרא דבי נשיא דהי' השדה הסמוכה למיצר שלו עדית. מ"מ ס"ל לרבה דכופין אותו על מדת סדום ונוטלה כיון שנוטל אותה עפ"י שומא ורב יוסף ס"ל כיון דזו השדה היא טובה מחברתה יכול לומר לו מעלינן כנכסי דבר מריון וס"ל דבשדות שוות לא הוה פליג רב יוסף וכן פסק הרמב"ם להדיא ריש פי"ב מה' שכנים דאם אמר אחד תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לצד שדה שלי שומעין לו ואפשר לומר דמה דפי' הרי"מ והרמב"ם דלא כשארי מפרשים דס"ל דאף בשדות שוות יכול לומר מעלינן כנכסי דבר מריון והם ס"ל דבשדות שוות כו"ע מודים דכופין על מדת סדום. יצא להם זאת מן המשנה דדמאי פ"ו מ"ח דתנן התם שנים שקבלו את השדה באריסות או שירשו או שנשתתפו יכול לומר טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני אתה יין שבמקום פ' ואני יין שבמקום פ' אבל לא יאמר טול אתה חטים ואני שעורין אתה יין ואני שמן ופי' הרמב"ם בפי' המשנה דלא מיירי הכא מאיסור והיתר אלא לענין דינא קאמר דאם ב' מינים מן החטים ומן היין שווים ואין ביניהם שום חילוף ושינוי אז יש רשות לא' מהם לומר לחבירו אחר שיין זה כמו יין ההוא וזה קרוב למקומי ושלך קרוב למקומך קח אתה היין שיש שם ואני אקח זה ואל תטריחני ליקח מן הרחוק ולשאת לביתי ואין חבירו יכול לעכב עליו דכגון זה כופין על מדת סדום עכת"ד. ואף שעל הרמב"ם עצמו ק"ק ליתן טעם זה מפני שבחיבורו ה' מעשר פ"ו הי"ד נראה שחזר מזה הפי' מ"מ על הרי"מ נ"ל דודאי אפשר לומר דמזה יצא לו לכך פי' כל הסוגיא דמיירי דשדה הסמוכה לשדהו היתה טובה באיזה דבר:

והרמב"ן בחידושיו הקשה על דברי הר"י מיגש הללו וכתב וז"ל וקשה לי דהא אמרינן בסמוך חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא זימנין דהאי מידויל והא לא מידויל כלומר וחלוקה בתרווייהו עדיפא לי אלמא אפי' בחד חלוקה פלגי' לי' בשני מקומות והילכך אפי' בבכור דין הוא שיטול בעדית פי שנים בה ובינונית פי שנים בה ואפי' יבם דינו ליטול כן שאלו הי' אחיו קיים נוטל היה בעדית אף זה לא יטול חלקו בה כו' וי"ל דודאי אם בא לחלוק בכל אחת ואחת חולקים אלא שאין פשוט יכול לומר נעשה ג' חלקים שווים בדמים ותטול א' כאן וא' כאן ואפי' אתי לעלוי' כנכסי דבר מריון לא צייתינן לי' לעולם דלשקול איהו חלק כא' ולשקול בכור חלק כשנים כו' ואלו ביבם מצי האיך לעלויי חדא ושקיל ליה בעלויי ושקיל יבם חלק כשנים רואין אותן כאלו אחיו קיים וזה מעלה עם שניהם אלא שאם בא ליטול חלקו בכל אחת הרשות בידו כיון שהן עדית וזבורית דחלוקה בשוה עדיפא בעלוי עכ"ל. והנה דברי הרמב"ן לתרץ דברי הרי"מ צריכין ישוב דהא אכתי לא מתרץ על הרי"מ דהא גם בהא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיא פירש הרי"מ שהיה השדה הסמוכה לו עדית א"כ אכתי תקשה דאמאי ס"ל לרבה שמחמת שכופין על מדת סדום נוטלה לגמרי ודוחה את אחיו שלא ליטול חלקו מה שיש לו בעדית. אך זה איכא למימר משום דהא כל קושית הרמב"ן הוא מדברי רב יוסף גבי חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דאמר דמשום דדילמא האי מידויל לכך חלוקה בתרווייהו עדיפא. א"כ כ"ש גבי עדית ובינונית. אבל רבה איכא למימר דס"ל דחולקין זה כנגד זה אפי' עדית ובינונית ולא אמרינן דחלוקה דתרווייהו עדיפא לכך היכא דסמוכה למיצר שלו נוטלה לגמרי משום דכופין על מ"ס. מ"מ עדיין לא נתיישב בזה דהא הרמב"ן גופא הביא לקמן דהרי"מ מפרש הא דאמר ר"י מעלינן כנכסי דבר מריון מ"מ אם אחיו רוצה ליתן רק כמו שהוא נותן ולא יותר נוטלה בעל המיצר א"כ קשה אמאי כיון דהוא פי' דזו השדה היא עדית האיך דוחה את אחיו מפני שהיא סמוכה למיצר שלו שלא ליטול חלקו בעדית מפני שאינו רוצה להעלות בדמים אלא ע"כ גם הכא מתרץ הרמב"ן דודאי אם היה רוצה אחיו שיטול חלקו בכל שדה ושדה ודאי היו שומעין לו רק מפני שגם אחיו לא רצה לחלוק בכל שדה ושדה אלא רוצה לשום שדה כנגד שדה ולהפיל גורל לכך ס"ל לרבה דנוטלה בעל המיצר בלא גורל אף שהיא עדית ואף שאחיו רוצה להעלות עליה מפני שהיא עדית וליטלה מ"מ ס"ל לרבה דנוטלה בעל המיצר. ור"י ס"ל כיון דרוצה אחיו לעלות עליה יכול ליטלה בלא גורל אבל אם אינו רוצה להעלות עליה אעפ"י שהיא עדית מ"מ כיון שאינו רוצה לחלוק בה אלא להפיל גורל גם ר"י מודה דנוטלה בעל המיצר בלא גורל והא דצריך קרא גבי בכור דנותן לו אחד מצרא אף שהאמצעית היא עדית. הא גם יבם נמי נותן לו אחד מצרא כיון שאחיו אינו רוצה לחלוק בכל שדה ושדה אלא להפיל גורל הא כתב הרמב"ן בתירוצו דאף אם אחיו רוצה להעלות כדי שיטול הבכור בשני מקומות נמי אין שומעין לו אבל גבי יבם שומעין לו כיון שהוא רוצה להעלות עד העדית דמים יותר דודאי נוטל היבם בשני מקומות:

ומדברי הרי"מ הנ"ל מוכח דבשדות שוות אף שאחיו רוצה להעלות בדמים בעד השדה הסמוכה אין שומעין לו ונוטלה בעל המיצר כפי שומת ב"ד כיון שאין כאן טעם למה מעלה בדמים מוכח מלתא דזה מעלה בדמים כדי לדחות את בעל המיצר. ודלא כהסמ"ע בסי' קע"ה ס"ק י"ז דכתב על הא דאמרינן שם האחים שבאו לחלוק ואחד מהם מעלה בדמים נוטל בלא גורל וז"ל בזה גם הרמב"ם מודה ולא פליג על הרא"ש בס"א אלא כשרוצה להעלותו על מי שיש לו שדה בצדו ואינו אומר לו אני אקחנו באותו סך או קחהו אתה עכ"ל ולפע"ד נראה כמ"ש דלאו כו"ע מודים בדין זה כדמוכח מדברי הרי"מ הנ"ל דעלוי לא מהני אלא דוקא גבי עדית ואף שהרמב"ם ס"ל בזה דלא כרבו הרי"מ וס"ל כיון שהשדה הסמוכה היא עדית יכול לומר מעלינן אף בלא העלאת דמים מ"מ בשדות שוות לא מצינו דפליג על רבו בזה ועוד מוכח כן מדברי הרמב"ן בשיטת הרי"מ דהא דצריך הקרא לגלות גבי בכור שנוטל חלקו במקום אחד ולא בשני מקומות אף שאחיו רוצה להעלות בדמים בעד השדה האמצעית א"כ למה צריך הרי"מ לאוקמי שהשדה האמצעית היא עדית. נימא דצריך הקרא לגלות שאחיו לא מצי למדחי משום העלאת דמים בלבד אלא ע"כ דאם השדות שוות גם יבם נמי לא מצי למדחי שיטול בשני מקומות משום העלאת דמים לדברי הרי"מ. לכך צריך לאוקמי דהוא רוצה להעלות בדמים משום שחביבה עליו שהיא עדית מ"מ גלי הקרא דאינו יכול לדחותו משום דמחמת זה יטול בשני מקומות ובזה יסתלק מה שהשיג עליו אחד מן הראשונים הביא הש"מ בשם שיטה לא נודעה למי (ונראה שהוא מן הראשונים) וז"ל על מה שתירץ הרמב"ן ז"ל לדעת הר"י ן' מיגש ז"ל ולדידי לא מסתברי הכי דא"כ אמאי נקט הרב ז"ל בינונית ועדית ובינונית אפי' כולהו שוו איכא נמי נפקותא לענין בכור כו' יעו"ש ולפי מה שבארתי נ"ש דאם היו כולן שוות לא מהני עלוי לדחות אף את היבם שלא ליטול במקום אחד ודוקא היכא שמעלה מפני העדית ס"ל להר"י מיגש דמחמת זה יכול לדחות את היבם ליטול בשני מקומות. כל זה הוא שיטת הרמב"ן לתרץ דברי הרי"מ:

אמנם השיטה הנ"ל המובא בש"מ פי' דברי הרי"מ כפשוטו וז"ל לפיכך נ"ל דבכולהו שוות ליכא נפקותא כלל לענין בכור דאף יבם נמי שקיל אחד מצרא מפני מ"ס כדאמרי בסמוך תרווייהו א' נגרא כו' לפי' פירשה הרב ז"ל באינם שוות ואין שומעין לפשוט לחלוק בכל שדה וכן נמי פשוט ופשוט שהניח להם אביהם עדית ובינונית שווים בדמים רחוקים זו מזו. כופין זה את זה לחלוק בגורל ויקח כ"א א' ואם אמר בעיני למפלג בתרווייהו אין שומעין לו והיינו דקאמר תלמודא וחלק פשוט יהבי' לי' אחד מצרא והא דאמרינן בסמוך תרתי ארעתי אחד נגרא כו' התם בסמוכות זו אצל זו ואע"ג דפליגי בתרווייהו ה"ל חלוקה דכל חד ביחד לפי' שומעין לו כנ"ל עכ"ל. וכן הוא דעת הר"מ בדעת הרמב"ם והרי"מ רבו דכתב בה' שכנים פי"ב ה"ב וז"ל לדעת המחבר ז"ל הכונה שאפי' אין השדה כולה שוה וכגון שהי' בה שני חלקים בינונית והחלק האמצעי עדית שא"א לו לבכור שיטול כל חלקו כאחד אא"כ כל העדית שלו ה"ז נוטלו ובשומת דמים וכן פי' רבו ז"ל ולדעת שאר המפרשים דוקא כשהכל שוה הא לאו הכי חולקין כל אחד בעדית וכל א' בבינונית והבכור נוטל בכל א' שני חלקים ביחד וכן פירשו ז"ל עכ"ל והנה המעיין היטיב בדברי הרמב"ם יראה להדיא שצדקו דברי הה"מ בדברי הרמב"ם ז"ל ונראה שגם הוא מפרש דברי הרי"מ רבו כפשוטו וכפי השיטה הנ"ל דלא כהרמב"ן ז"ל. דעיקר מה שדחק הרמב"ן לפרש דברי הרי"מ דהכא מיירי שגם הפשוט אינו רוצה לחלוק בכל שדה ושדה לכך נוטל הבכור את העדית. משום דהרמב"ן הוכיח מדברי הגמרא דהשתא משום דהאי מידויל והאי לא מידויל אמרינן דחולקין בכל שדה ושדה כ"ש היכא שאחת מהן עדית דודאי חולקין בכל שדה ושדה אבל הרמב"ם ע"כ מפרש שם דברי הגמרא הא דקאמר תרי ארעתי אתרי נגרי דפלוגתא דרבה ור"י קאי נמי אדאחד הי' לו שדה אצל אחת מהן כדפירש"י והוא רוצה ליטול אותה הסמוכה לשדהו בלא גורל ופירש"י דמפרש הא דקאמר רב יוסף זמנין האי מידויל והאי לא מידויל לכך חולקים לשתים לא ס"ל להרמב"ם אלא מפרש דאין יכול ליטלה בלא גורל משום האי טענה וא"כ היה קשה להרמב"ם דאמאי קאמר ר"י זימנין האי מידויל והאי לא מידויל כיון דלא ידעי הי מידויל ליכא טענה ועלויי הך אמצרי' טפי מאידך כמו שהקשה הרמב"ן על פי' זה לכך פי' הרמב"ם דהני תרי נגרי לא היו שווים והסמוכה לשדהו היתה קרובה להנהר ביותר וכעין עובדא הראשונה דפליגי רבה ור"י דמיירי שהסמוכה למיצר היתה טובה ביותר לפי שיטת הרי"מ והרמב"ם ז"ל ומשו"ה קאמר דזמנין האי מידויל והאי לא מידייל שאינו מחוייב ליתן לו הקרובה לנהר ביותר בלא גורל ומזה יצא להרמב"ם מה דהביא שם אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב או קרוב לנהר יותר כו' ושמו אותה היפה כנגד הרע ואמר תנו לי בשומא שלי מצד זה אין שומעין לו אלא נוטל בגורל היינו עובדא קמייתא ועובדא בתרייתא דפליגי רבה ור"י [ועיין במהרשד"ם חו"מ סי' תס"ג וט"ז סי' קע"ד ס"ד ועיין לח"מ שם והשיג על הב"י שגם הם ביארו ששיטת הרמב"ם הוא כן] ולפ"ז לא קשה כלל קושית הרמב"ן שהקשה על הרי"מ דהשתא משום דזמנין האי מידויל והאי לא מידויל חולקין כל שדה לשתים כ"ש שאחת טובה ביותר שודאי יכול לכופו לחבירו לחלוק כל שדה לשתים דלפי מה שבארנו לא נזכר כלל זה בגמרא דחלוקה בתרווייהו עדיפא לכך ס"ל דמה"ד חולקין שדה כנגד שדה וכן הא דאמרינן שם תרווייהו אחד נגרא דקאמר ר"י כגון זה כופין על מ"ס פירשו ג"כ כפירש"י ז"ל דאיירי דאחד מהם היה סמוך לחד מצרא והיה רוצה שיתן לו דוקא אותו שדה ופסק ר"י כיון דתרווייהו שווים ואין לאחד עלויי על חברתה יכול לכופו על מ"ס שיתן לו על מיצר שלו. ומזה יצא להרמב"ם מה דהביא שם דאם היו השדות שוות יכול לכופו על מ"ס ליתן לו הסמוכה למיצר שלו. א"כ כל הסוגיא לא מיירי כלל שיכול אחד לכוף לחבירו לחלוק כל שדה ושדה וס"ל דחולקין שדה כנגד שדה אפי' אחת טובה מחברתה ועיין שם ברא"ש דסובר רבינו יונה דאין עיקר הדין לחלוק שדה כנגד שדה אלא לחלוק בכל שדה ושדה מדקדק זאת מדקאמר ר"י טעמא דכופין על מ"ס ולא קאמר משום עיקר דין חלוקה וזה לפי פירוש ר"ת דהתם לא איירי כלל שהיה שדה אחת סמוכה לאחד מהם אבל לפי פי' הרמב"ם וכן נראה דעת רבו הרי"מ אין מוכח כלל דין דרבינו יונה ואדרבה עיקר דין חלוקה הוא שיהי' חלקו ביחד וס"ל להרי"מ והרמב"ם דאף שיגיע לאחד מהם עפ"י גורל שדה טובה מחברתה ואף גבי בכור מטעם גזה"כ נוטל שני החלקים בבת אחת אף שיטול מחמת זה העדית. וכן מצאתי בפרישה דכתב על הטור דסובר דאם אחת טובה מחברתה חולקין כל שדה ושדה לשנים דהרמב"ם והרי"מ רבו פליגי ע"ז ונפלאתי על הש"ך שם ס"א דכתב שם הרמ"א וז"ל הי' בכאן שתי שדות האחד אומר לחלוק כל שדה ושדה והאחד אומר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין לזה שאומר לחלק שדה כנגד שדה ודוקא ששתיהן שוות ואין נפקותא בחלוקת השדות לחצאין אבל אם האחת טובה בשום צד או שאחד יש נו מצר אצל השדות חולקין כל שדה לשתים עכ"ל וכתב שם הש"ך וז"ל חולקין כל שדה לשנים כו' ולדעת הרמב"ם הנ"ל צריכים ליתן לו כל השדה שאצל מצר שלו והטור קאי לדעת ר"ת וק"ל עכ"ל. תמוה לי דאמאי לא כתב דלדעת הרמב"ם עיקר הדין ליתא שיחלקו כל שדה שדה לשנים אף שאחת טובה מחברתה אלא ע"כ צריך לחלוק שדה כנגד שדה:

הרי נתבאר דהרמב"ם ולפי מה שהבינו רוב הראשונים בדברי הרי"מ גם הם ס"ל דרע ויפה הוה חד מינא לגמרי כהרמ"ה והר"י וסוברים יותר מזה דאף שיש חלוקה בכל שדה ושדה מ"מ אינו יכול לטעון שיחלקו לו בכל שדה ושדה אלא חולקין בשומא רע כנגד יפה ומפילין גורל משום דסברי דאין זה דרך חלוקה לחלוק כל שדה ושדה לכך חולקין אף רע כנגד יפה וזהו דרך חלוקה כיון ששווין בשומא א"כ ע"כ ס"ל כרב ענן דדוקא חלקו גדיים כנגד תיישים לא אמרינן ברירה אבל חלקו ע' כנגד י' אמרינן ברירה משום דזהו דרך חלוקה דלא כר"א. הרי יצא לנו דרוב הפוסקים פוסקין כרב ענן דרע ויפה הוה חד מינא ואמרינן בזה ברירה ודעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דרע ויפה הוי תרי מיני הם דעת יחידאי כנגד רוב הראשונים וכן נראה מדברי השו"ע בסי' קע"א סי"ג דהביא דעת הרמ"ה והר"י בסתם ואח"כ הביא דעת הרמב"ן והרשב"א בשם ויש מי שחולק בזה ונראה דס"ל לעיקר כדיעה הראשונה:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה