אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א חלק חושן משפט › סימן ז

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק חושן משפט · סימן ז

סימן ו

כבוד י"ג עוז הרב המאוה"ג חו"ב אוצר היראה והמדע מו"ה ניסן נ"י אב"ד דק"ק שינאווקא כעת הוא אב"ד דק"ק קרעווא:

ע"ד שאלתו נידון ד"ת שבא לפניו בראובן שהיה לו פלאץ במקום אשר כל דריה מחוייבים לשלם מס להדוקעס כל שנה כפי חק הקצוב ואשר בפירוש נכתוב בהפראווט באם לא ישלמו מס הקצוב ג' שנים אז הרשות ביד אדון העיר לטרוף את הפלאץ בלי שום דו"ד בעולם והנה מחצה מפלאץ הזה מכר לשמעון ונתן לו שטר מכירה כנהוג גם קיבל עליו אחריות אך בחצר נשאר כל הפלאץ כתוב על שם ראובן והיה המדובר ביניהם אשר הלוקח יתן המם מהמחצה אשר קנה ליד המוכר. והמוכר ימסור אותם להאדון בצירוף המחצה המגיע ממנו ואח"כ מת המוכר והוריש מחצה הפלאץ שלו לבנו זולת זה לא השאיר אחריו שום דבר וזה כמה שנים קיים הלוקח ככל המוטל עליו ושילם תמיד המס המגיע לחלקו ליד היורש אך היורש מעל בשליחות ולא מסרם להאדון וגם מחצה שלו לא נתן והאדון נלאה מלבקש את המגיע לו עד אשר הגיש משפטו לפני שר המשפט וטרף את כל הפלאץ ואחרי נעשה כל אלה הלך היורש הנ"ל וקנה את כל הפלאץ מהאדון על אופן שלא יצטרך עוד לשלם מס. וכעת אינו רוצה להשיב להלוקח המחצה מהפלאץ שלו. ובקשו שניהם להורות להם האיך הוא הדין עפ"י ד"ת. ע"כ ד"ש:

וזה אשר נ"ל להשיב בזה אם יקבלו שניהם לסמוך על ד"ת. דלפ"ד נראה דבנו של ראובן מחוייב לשלם לשמעון בעד הפלאץ כפי מה שהיה אז שוה כאשר אבאר בע"ה. דהנה זה ברור דאם לא היה בנו של ראובן מקבל המס מיד שמעון על דעת לפרוע להאדון ולא היה מתרצה לזה והיה מודיע לשמעון שאינו רוצה לפרוע מס להאדון היה שמעון בעצמו פורע לאדון ולא היה טורף ממנו רק שהיה מביא ראיה בחצר שהוא קנה מחצית הפלאץ מראובן ע"כ הוא משלם מס בעצמו כי כן הוא הנהוג בכל העיירות של האדונים הללו א"כ בזה שקיבל בנו של ראובן המס משמעון ע"ד לפרוע ושמעון סמך עליו והוא עיכב בידו ולא שילם בזה גרם שטרף האדון הפלאץ משמעון בדין ע"כ הוא חייב לשלם לשמעון משום דהוה כמו פועל בדבר האבוד שאם חזר בו פסקינן בשו"ע סי' של"ג סע"ו בהגהה דבדבר האבוד של ממון צריך לשלם לו כל הזיקו יעו"ש והוא מטעם כיון שבעה"ב סמך על הפועל במה שהשכיר עצמו לו ואם לא היה השכיר עצמו לו הים מוצא פועלים אחרים א"כ בזה שהשכיר עצמו לו גרם לו הפסד ע"כ מחוייב הוא לשלם לו כל הפסדו ומבואר בהג"א בפ' האומנין דחייב מטעם דינא דגרמי. וא"כ בנ"ד נמי כיון שסמך שמעון על בנו של ראובן במה שקיבל המס לידו ע"מ לשלם להאדון ואם לא היה מקבל מידו ע"ד לשלם להאדון היה שמעון משלם בעצמו להאדון ובזה נפסד הפלאץ של שמעון מחוייב בנו של ראובן לשלם לשמעון מה שנפסד ע"י. ואף שזה הוא בחנם מ"מ אין לחלק דהא גם בחנם דינו כפועל כמ"ש הריב"ש סי' תפ"ט דגם בחנם דינו כפועל יעו"ש. ומה שכתב המהרי"ק בשורש קל"ג הובא בהג"ה שם בסע"ה דפועל שעשה בחנם לבעה"ב יכול לחזור אפי' בדבר האבוד כבר פי' הש"ך היינו שיכול לחזור ולומר איני עושה בחנם אלא בשכר ואפי' הוא דבר האבוד יכול לומר כן כו' אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפי' בשכר והוא דבר האבוד כו' ועתה אין כאן פועלים צריך לשלם לו כל הזיקו מדינא דגרמי עכ"ל ואף אם נאמר דדעת המהרי"ק הוא דלא כהש"ך אלא דאף אם אינו רוצה לעשות גם בשכר נמי פטור כדמשמע מפשטות דברי המהרי"ק וכן כתב הגאון בעל מחנה אפרים בה' שכירות פועלים ס"ו. ש"ה דהא כתב המהרי"ק ואע"ג שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן. שמעון הוא דאפסיד אנפשי' דהו"ל לאסוקי אדעתי' מעיקרא דלמא הדר בי' ראובן. יעויין במ"א שמבאר דבריו כיון דהוא בחנם ואינו מחוייב בדבר ע"כ בעה"ב הוא דאפסיד אנפשי' דהו"ל לאסוקי אדעתי' מעיקרא ולא להוציא הוצאות ע"ז דילמא יחזור בי' אבל בנ"ד דלא הדר בי' כלל ושמעון סבר שהוא פורע להאדון כאשר קיבל מידו ע"ד לפרוע להאדון ודאי דגם המהרי"ק מודה דהוא מחוייב לשלם מה דהפסיד לשמעון ע"י מה שלא הודיעו שהוא אינו משלם להאדון ועוד נ"ל דנ"ד הוה כמו עושה בשכר כיון שהיה מחוייב לקבל המס מידו ע"מ למסור להאדון כי ע"ד זה קנה מאביו את הפלאץ שהוא ימסור את המס שלו לידו והוא ימסור להאדון א"כ בנו של ראובן שירד להפלאץ מסתמא ע"ד זה נחית וכיון שהוא מחוייב בדבר ודאי לא הו"ל לשמעון לאסוקי אדעתי' שהוא מעכב בידו ואינו פורע להאדון ע"כ נראה דהוא חייב מטעם דינא דגרמי לכו"ע אף לדעת המהרי"ק:

אמנם ראיתי לבעל הנתיבות שם בס"ק י"ד דכתב על דין זה של הג"א שהביא הרמ"א דלאו כו"ע מודים בזה. כיון דפסק המחבר דבדבר האבוד ג"כ אינו חייב רק כשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור. א"כ איך אפשר לומר שיתחייבו לשלם כל ההפסד מטעם דינא דגרמי אמאי אינו שוכר עליהם רק כדי שכרן בשלא באה חבילה לידו הא ודאי יכול לשכור עליהם עד מ' ונ' כדי להצילם מן ההפסד דהא אם יופסד יהיו הם מחוייבים לשלם כל ההפסד וע"כ כתב דהא דכתב הרב בהג"ה מוסב על הי"א שהתחיל הרב בהג"ה אבל המחבר ודאי אינו סובר דין זה עכת"ד אבל לפענ"ד דבריו אינם נראין כלל דא"כ לפי"ז ע"כ הרב בהג"ה קאי לדעת הסוברים דאף אם לא הי' מוצא פועלים אחרים לשכור נמי שוכר עליהן או מטען וזה א"א לומר כלל דהא לא הובא דעתן בשו"ע כלל ואף שהש"ך תמה אמאי לא הובא דעת התה"ר בשם הרמב"ן דס"ל דאפי' אם אין פועלים אחרים לשכור דהא גם דעת הג"א הוא כן. מ"מ גם הש"ך מודה דהשו"ע לא ס"ל לפסוק כמותן מחמת שהטור והה"מ הביאו דעת הרשב"א בסתם א"כ האיך אפשר לומר דהג"ה בשו"ע אזיל אליבייהו כיון דלא הזכיר דעתן כלל אף בשם י"א ועוד דברי הש"ך שהניח בצ"ע לדינא באין מוצא פועלים לשכור לפענ"ד תמוהים מאד דהאיך כתב דתה"ר בשם הרמב"ן קאי בחדא שיטה עם הג"א. הא מבואר בב"י בשיטת תה"ר בשם הרמב"ן וז"ל בדבר האבוד חייבים פועלים אפי' לא היה בעה"ב מוצא פועלים אחרים מתחילה משום דאין אדם רואה ממונו אבד ושותק. ומסתמא טרח בתר פועלים ואי טרח ומטפי להו אאגריהו קצת ודאי משכח כו' עכ"ל א"כ הרי מבואר להדיא בדברי הרמב"ן דדוקא בכה"ג דאף שלא היו פועלי' מצויים לפניו מ"מ אם היה טרח בתר פועלים אחרים היה משכח רק שהיה צריך להוסיף קצת על השכירות א"כ פועלים הללו שהשכירו עצמן לו גרמו לו הפסד שעתה אינו מוצא פועלים כלל לשכור לכך מקרי זה דבר האבוד ושוכר עליהן או מטען אבל היכא דבלא"ה לא היה מוצא פועלים כלל לשכור גם הרמב"ן מודה להרשב"א דזה לא מיקרי דבר האבוד אבל דעת הג"א הוא מבואר שם להדיא דאפי' באופן שלא גרמו לו שום הפסד בזה מ"מ מקרי זה דבר האבוד א"כ דעת הג"א הוא דעת יחידאי לגמרי וא"כ אין לתמוה רק על השו"ע אמאי לא הביא דעת הרמב"ן דאף אם אינו מוצא פועלים לשכור רק ע"י טורח דגם זה מקרי דבר האבוד וגם זה י"ל שהב"י והרמ"א מפרשים דברי הרשב"א שהוא אינו מחולק כלל עם הרמב"ן ומה שכתב אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים שהרי לא הפסידו לו כלום כונתו היכא שאם לא היה מוצא אף אם היה טרח. אבל היכא שמוצא פועלים ע"י טורח זה קרי הרשב"א מוצא פועלים לשכור וכן משמע מדברי הטור והה"מ שלא הביאו כלל דעת הרמב"ן שחולק על הרשב"א אלא המה מפרשים מה שקרי הרמב"ן אינו מוצא פועלים לשכור זה קרי הרשב"א מוצא פועלים לשכור ולענין דינא אין חילוק ביניהם ולפי"ז א"ש דברי השו"ע מה שהשמיטו דברי הרמב"ן כי גם כונתם אף כשהיה מוצא פועלים לשכור אף ע"י טורח זה מקרי נמי מוצא פועלים לשכור אבל דעת הג"א אף אם אינו מוצא פועלים כלל לשכור מ"מ מקרי דבר האבוד השמיט השו"ע משום דהוא דעת יחידאי לגמרי ולא נראה להם להביא דעתו משום דכמעט כל הראשוני' חולקים עליו ועיין בחידושי רעק"א סוף מס' ב"מ שכתב ע"ז וז"ל ותימא דא"כ בבעה"ב החוזר דתמיד הוה דבר האבוד כדאיתא בשו"ע סע"ב וא"כ גם באם לא היו מוצאים פועלים אמש להשתכר לחייב שלם להם וצע"ג עכ"ל ובעל פתחי תשובה כתב ע"ז ואיני מבין תמיהתו דהדבר מבואר בב"י שהרמב"ן עצמו מישב זאת שגבי פועלים אין שייך למימר אנא טרחנא ומתגרנא דאפשר שיטרח כל היום ולא יוכל להשתכר אבל בעה"ב בדבר האבוד מסתמא טרח בתר פועלים ומשכח ובמחכ"ת שגג בזה כי הגאון הנ"ל הקשה זאת רק על דברי הג"א ועל דברי הג"א לא שייך תירוץ זה כלל דהא הג"א ס"ל אע"ג דלא היה מוצא פועלים כלל לשכור מ"מ בדבר האבוד שוכר עליהן או מטען ונראה לפענ"ד לישב קושית הגאון רע"א ז"ל בקושית המהר"ם שיף על הנ"י הביאו קצה"ח ס"ק ג' כיון דדבר האבוד לא מהני אלא לשכור עליהן או מטען אבל לשלומי לא א"כ בעה"ב שחוזר בפועלים אמאי חייב לשלומי משום דבר האבוד ולקמן נדבר בזה דלפי דעת הנ"י אינו כן אבל מ"מ דעת הג"א ודאי דנוכל לישב שפיר בזה ס"ל אם לא שכר עליהן והפסיד הבעה"ב עי"ז בכה"ג דאינו מוצא פועלים לשכור מתחילה אינם מחוייבים לשלם רק שוכר עליהם בלבד לכך בעה"ב שחוזר בפועלים שלא היה מוצא חמש להשתכר אינו מחוייב לשלם אע"ג דזה הוה דבר האבוד.

וגם הגאון בעל ושב הכהן בסי' י"ג במחכ"ת שגג בזה דהביא שם ראיה דלא כהרמב"ן מדברי הגמרא ב"ק (קט"ז:) דאיתא התם ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עלי' גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע ואי אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו ופריך הש"ס ה"ד כו' ומסקינן רבא אמר הכא בפועלים עסקינן וכרב דאמר פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום וכמה דלא הדר בי' כברשותו דבעה"ב דמי כו' וכתב דלהרמב"ן קשה טובא מהש"ס דאי אמרינן בדבר האבוד אעפ"י שלא היה מוצא פועלים אחרים לשכור אפ"ה א"י לחזור א"כ אמאי אמרינן הכא דאם אמר לעצמי אני מציל שהציל לעצמו משום שפועל יכול לחזור הא הוה דבר האבוד וא"י לחזור והאריך שם הרבה בזה ולפי מה שבארנו ליתא לדבריו כלל דהא הרמב"ן כתב להדיא דוקא היכא שמוצא פועלים ע"י טורח א"כ במדבר דא"א למצוא כלל ודאי לדברי הרמב"ן לא מקרי זה דבר האבוד. ובלא"ה דבריו שם א"נ לפענ"ד דאף לדעת הג"א דס"ל דמקרי דבר האבוד אף שאינו מוצא פועלים כלל לשכור נמי לא קשה כלל מסוגיא זו דהא שם מיירי בשאינו יכול להציל כלל ומחמת זה הוה הפקר לכל ולכך כי הדר הפועל מצי לזכות לעצמו מן ההפקר כמבואר שם א"כ זה הוה כמו מציאה ובשכר פועלים ללקוט מציאות לפענ"ד אין סברא כלל לומר דפועל אינו יכול לחזור בחצי היום דזה לא מקרי דבר האבוד כיון דהוא רוצה לזכות בדבר של הפקר וזה הוה רק להרויח והפועל מונע ממנו במה שהוא חוזר רק מניעת הרוח ומניעת הרוח לא מקרי דבר האבוד וכה"ג אמרינן גבי מלאכת חוה"מ דכתב הרא"ש בשם הראב"ד במו"ק סוף פ"ק דלכך אסור לצוד דגים ולמלוח אלא כשיכול לאכול מהם במועד משום דשאני מציאה דליכא שום פסידא אלא רק רווחא בעלמא הוא ונראה דזהו כונת בעל מ"א בסי' הנ"ל דהקשה כעין קושית בעל ושב הכהן ומתרץ דהתם מיירי כשאינו יכול להציל כמו שפירש"י ז"ל וכבר נתייאשו הבעלים מהם אלא שהפועלים מסרו את עצמם והצילו ע"כ וכונתו כמו שכתבתי דכיון שכבר הוא הפקר א"כ הוה כמו מציאה וזה לא מקרי דבר האבוד דאין זה רק מניעת הרוח. אך לפי"ז צ"ל דהא דאם בעה"ב גרם הפסד להפועלים דהיינו כשהיו מוצאים אתמול להשכיר ועתה אינם מוצאים אע"ג דגם שם אין זה רק מניעת הרוח והראשונים כתבו דזה הוה דבר האבוד ש"ה משים כיון דקבל עליו בעה"ב לשלם כמו שכתב המרדכי בפ' הגוזל קמא דאל"כ תיקשי אמאי חייב בעה"ב לשלם הא זה הוה מבטל כיסו של חבירו אך מדברי המ"א שם משמע קצת דלא כדברי יעו"ש היטיב ויעויין גם מה שמפלפל הגאון הנ"ל בה' גזילה סי' י"א ועוד דלאחר העיון אף אם נימא דמניעת הרוח נמי מקרי דבר האבוד מ"מ דוקא כה"ג כמו גבי פועלים שהיו יכולין להשכיר מאתמול ועתה אינם מוצאים אבל אם גם אתמול לא היו מוצאים להשכיר אין הבעה"ב משלם להם א"כ איכא למימר מה"ט דמניעת הרוח כה"ג לא מקרי דבר האבוד א"כ הכא דאיירי במדבר ואינו יכול להשכיר כלל לאחרים א"כ כה"ג מניעת הרוח ודאי דאיכא למימר דאין זה מקרי דבר האבוד. ולפי"ז יתיישב קושית הגאון רעק"א מה שהבאתי למעלה בפשיטות:

ועתה נשובה לבאר דברי הנתיבו' דהקשה דלפי דברי הרשב"א דמיירי שהיה מוצא פועלים אחרים לשכור ישאר קושית הג"א. וכן הקשה הגאון רעק"א בחידושיו והכריחו מזה דע"כ הרשב"א ס"ל דזה לא הוה גרמי דלא כהג"א נראה לפע"ד דזה אינו מוכרח כלל דהא הרשב"א כתב בחידושיו הובא בש"מ וז"ל ואם באה חבילה לידו אם דבר האבוד שוכר עליהן ואפי' עד מ' ונ' זוז ואפי' לא נתייקרה המלאכה ואם ממתין ויטרח מוצא בפחות מתייקר ושוכר ואינו ממתין כדי שלא תפסד מלאכתו עליו כו' עכ"ל א"כ נוכל לישב קושית הג"א דהרשב"א ס"ל דאף בכה"ג דלא ברי לן הזיקא שאפשר שטר שיופסד הדבר ימצא לשכור בפחות מ"מ אינו מחוייב להמתין ושוכר עליהם מיד עד מ' ונ' זוז אם באה חבילה לידו ואינו ממתין דאולי ע"י המתנתו ולא ימצא אח"כ יופסד מלאכתו לכך אינו מחוייב להמתין אבל אם לא באה חבילה לידו אינו יכול לשכור עליהן רק כדי שכרן משום דלא ברי הזיקא דאולי עד שיופסד יכול לשכור בפחות ולא יופסד וא"כ א"א לחייבן מטעם דינא דגרמי דהא מטעם דינא דגרמי אינו יכול לחייבן רק היכא דברי הזיקא שבחזרתן בודאי יופסד הדבר אבל היכא דיודע שאף אם ימתין לא ימצא אח"כ לשכור בפחות גם הרשב"א מודה דיכול לשכור עליהם בכמה שיכול אף אם לא באם חבילה לידו כיון דהם מחוייבים נשלם לו הזיקו מה שהפסיד ע"י כנ"ל:

אמנם ראיתי להריטב"א בר"פ השוכר את האומנין דכתב שם וז"ל והטעם בתשלומין אלו ממה שאמרנו למעלה דכל שהבטיח לחבירו וסמך חבירו עליו ואלמלא הבטחתו לא היה בא לו שום הפסד חייב לשלם לו אם פשע בדבר דאלו כשנאנס פטור הוא וא"ת א"כ למה אינו שוכר עליהן אלא כדי כפל שכרן בלבד או כדי חבילה י"ל דמסתמא היינו דאסוקי אדעתייהו שאם לא יוכלו לעשות שימצא לעולם פועלים בכפל שכרן ועל זה בלבד הבטיחוהו אא"כ נתנו לו חבילה שלהן להתחייב לו עד כדי דמיה וכדבעי' לפרושי בגמ' כו' עכ"ל נראה מדבריו להדיא דס"ל דאף כשחזרו הפועלים אינו מוצא לשכור פועלים כלל מ"מ אינם מחוייבים לשלם בעד הזיקו משום דמעיקרא לא קבלו עלייהו אלא עד כפל שכרן או אם באה חבילה לידו עד כדי דמיה ונראה דזה הוא דעת הרמב"ן שהביאו הב"י דכתב וז"ל ומיהו אם לא שכר עליהן אלא הפסיד בהמתנתו אינם משלמין שהרי לא קבלו עליהם לשלם וכ"ז שלא נעשו שומרין אעפ"י שפשעו פטורים עכ"ל וכן כתב הר"ן בחידושיו והנ"י וז"ל ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנתם [צ"ל בהמתנתו] אינם משלמין שהרי לא קבלו עליהם לשלם אלא שאם רצה בעה"ב שוכר עליהם בכל זה הסכימו האחרונים ז"ל עכ"ל והש"ך דחק עצמו לפרש שהרמב"ן והנ"י מודים להדין של הג"א ות"ה אלא דהרמב"ן והנ"י מיירי שהיה מוצא לשכור אלא שהמתין ולכך לא ישלמו מה שהפסיד בהמתנתו והג"א ות"ה מיירי שלא היה מוצא לשכור או שנפסד מיד ע"כ אבל לפע"ד דבריו אינם נראין כלל כי נראה להדיא דהרמב"ן והריטב"א והר"ן והנ"י קיימי בחדא שיטה דאפי' אינו יכול לשכור כלל מ"מ אינם מחוייבים הפועלים לשלם לבעלים בעד הזיקו כמו שמבואר בדבריהם שהרי לא קבלו עליהם לשלם אלא שאם רצה הבעה"ב שוכר עליהם. וטעמם כפי מה שביאר הריטב"א משום דמעיקרא לא אסוקי אדעתייהו שלא ימצא פועלים אף בכפל שכרן לכך לא נשתעבדו יותר מזה רק אם באה חבילה לידו ומדבריהם נראה דס"ל דחזרת פועלים או בעה"ב לא מיקרי דינא דגרמי אלא דחיוב זה הוא מטעם ערבות. וכן ביאר להדיא הריטב"א בשם הרא"ה הובא בש"מ בפ' איזהו נשך על הא דיהיב זוזי לחברי' למיזבן כו' וז"ל ומורי הרב תירץ דהכא אעפ"י שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו ואלמלא הוא לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מטותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד לי' מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים דפירקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו כו' עכ"ל מ"מ נראה דדוקא היכא שבשעה שחזרו עדיין יש שהות לשכור פועלים אף שעתה לא מצא לשכור פועלים אף בכפל שכרן בזה ס"ל דפטורים הם לשלם משום דמעיקרא לא אסקי אדעתייהו שלא ימצא פועלים אף. בכפל שכרן א"כ מעיקרא לא קבלו עלייהו יותר מזה אבל היכא דבשעה שחזרו אין שהות כלל לשכור פועלים וע"י חזרתן נפסד הדבר מיד ודאי דגם הם מודים דחייבים הפועלים לשלם מה שגרמו הפסד בחזרתן כיון דבעה"ב סמך עליהם ואלמלא הבטחתן לא היה בא לי' שום הפסד וכן מוכח מהא דדקדקו בלשונם וכתבו אלא הפסיד בהמתנתו אינן משלמין משמע דוקא היכא שיש שהות לשכור פועלים ולהציל הסחורה ולא תפסד אף שעתה נזדמן שלא מצא הבעה"ב לשכור פועלים בשום אופן והפסיד בהמתנתו מ"מ אינם משלמין רק עד כפל שכרן אבל אם אין שהות כלל לשכור פועלים בשעת חזרה וכיון שחזרו נפסדה הסחורה א"כ לא הפסידו בהמתנתם על פועלים אלא הם הפסידו לי' בחזרתן גם הם מודים דמשלמין כל ההפסד. כנ"ל ברור. ובזה נתישב שפיר דברי הרמ"א שהביא מעיקרא דברי הנ"י ואם לא שכר עליהם אחרים אין הפועלים חייבין לשלם לו הזיקו דמשמע אף אם א"א לשכור פועלים אחרים ואח"כ מביא דברי הג"א ות"ה דבדבר האבוד של ממון צריך לשלם לו כל הזיקו ולפי מה שבארתי א"ש דמעיקרא מיירי היכא שיש שהות לשכור פועלים בשעת חזרה אף שעתה לא מצא הבעה"ב לשכור פועלים בשום אופן מ"מ אינם מחוייבים לשלם לו בעד הזיקו משום דמעיקרא לא אסקי אדעתייהו שלא ימצא לשכור פועלים אף בכפל שכרן [מ"מ מבואר בריטב"א שם בר"פ האומנין דבכפל השכר מחוייבים הם לשלם לבעה"ב ואם בא חבילה לידו מחוייבים הם לשלם לו עד מ' או נ' זוז רק דבכל הזיקו אינם מחוייבים הם לשלם לו ודלא כדברי המהר"ם שיף שהביא הקצה"ח בס"ק ג' וכן הוא דעת קצה"ח גופא דלפי דעת הנ"י אם לא שכר עליהן לא בעי לשלומי כלל ובמחכ"ת נעלם מהם דברי הריטב"א הנ"ל שמבאר להדיא דין זה ולפי מש"ב דברי הנ"י הן הן דברי הריטב"א ומבואר להדיא בדבריו דאף אם לא שכר עליהן מ"מ כדי שכרן מחוייבים הם לשלם לבעה"ב או כדי חבילה] ואח"כ מיירי הרמ"א היכא דאין שהות כלל לשכור פועלים בשעת חזרה לכך מחוייבים הם לשלם לו הזיקו מה שהפסידו לו בחזרתן דבזה מודה הנ"י להג"א דמחוייבי' הם לשלם לו מה שהפסיד ע"י:

ולפי זה כ"ש היכא ששכר פועלים לעשות בדבר האבוד והם הבטיחוהו לו שיעשו והבעה"ב סמך עליהן וסבר שהם עושים ואח"כ נמצא שלא עשו ועי"ז נפסד הדבר דודאי הם חייבין לשלם מה שגרמו הפסד לבעה"ב לכו"ע ואין בזה שום חולק אי מטעם דינא דגרמי או מטעם ערבות כיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה מה שיפסיד ע"פ. א"כ יוצא לנו גם לנ"ד דבנו של ראובן שקבל לידו המס משמעון ע"ד לשלם להאדון ועיכב ת"י עד שעברו ג' שנים ולא שילם להאדון ובזה גרם שאבד שמעון הזכות שהיה לו על הפלאץ של האדון וע"כ נטרף ממנו הפלאץ מחוייב בנו של ראובן לשלם לשמעון לכו"ע ואין בזה שום חולק וכמשב"ל. וצריך לשום את הפלאץ כמה היה שוה אז וכך צריך בנו של ראובן לשלם לשמעון זה מה שנ"ל לדון בזה אך לענין חזרת הפלאץ לגמרי לשמעון צ"ע בזה דהטעם שכתב כת"ר בזה מטעם תקנת ר"ג שמבואר בשו"ע סי' רל"ז. לפ"ד ל"ד לכאן כיון שכבר טרף האדון את הפלאץ משמעון ואח"כ מכר אותו לבנו של ראובן א"כ לא שייך בזה תקנת ר"ג ובאמת אם יתברר שהוא קנה מן האדון קודם שנטרף הפלאץ משמעון לגמרי אף שכבר יצא הדין בדיניהם שמחוייב הוא להחזיר להאדון מ"מ כיון שעדיין הפלאץ ביד שמעון א"כ הוא מצרן על הפלאץ הזה. דאף בא"י יש בו דינא דב"מ היכא דלא שייך ארי' אברחי ממצרך כמו שהביא הנתיבות שם בשם התוס' דב"מ. א"כ ה"נ כיון דעדיין הפלאץ ביד שמעון אין לך הטוב והישר מזה שהוא קודם לקנותו. אך לפי הנראה קנה מהאדון אחר שכבר נסתלק שמעון מהפלאץ לגמרי א"כ לא שייך בזה דינא דב"מ וגם תקנת ר"ג לא שייך בזה אך יש לדון בזה שמחוייב הוא להחזיר הפלאץ לשמעון מטעם אחר דהא דעת הש"ך בסי' צ"ה ס"ק י"ח דהיכא דחפר בורות שיחין ומערות ואפשר לתקן למלאות החפירות מחוייב הוא לתקן ולמלאות החפירות א"כ ה"נ כיון דהוא צריך לשלם לשמעון בעד הקרקע כפי מה שהיה שוה והפלאץ בידו עתה ואפשר לו לתקן הנזק לגמרי א"כ מחוייב הוא להחזיר הקרקע גופא והוא ישלם לו מס כפי מה שהיה משלם להאדון. [ולזה העירני חכם אחד] אך באמת האחרונים לא הסכימו לדברי הש"ך הללו וס"ל דאין צריך למלאות החפירות וסגי שישלם לו דמים [ואפשר לומר דבזה נסתפקו התוס' בב"ק (מח.) ד"ה אע"ג כו' והניחו בצ"ע] מ"מ הא כתב המל"מ ה' טו"נ פ"ה ה"ב וז"ל אם עפר קרקעו בעינא ועדיין קיים אפשר שביד התובע להכריח לנתבע למלאות החפירות ולא אמרינן שישלם דמי נזקו אלא לומר דאינו חייב לקנות עפר אחר למלאות החפירה כו' עכ"ל ואף שגם דין זה לא ניחא לי' להאו"ת מ"מ דוקא שם כיון שעדיין צריך לשכור פועלים למלאות לו החפירה א"כ לא מיקרי שיש עדיין הדבר בעין אבל בכה"ג כנ"ד שאפשר להחזיר הדבר בעין מה שהזיק לו ודבר זה הוא בידו מסתברא לומר דבכה"ג כו"ע מודים דמחוייב הוא להחזיר לו הדבר שהזיק לו וא"א לסלקו בדמים אך למעשה צ"ע בזה. מ"מ נ"ל שכת"ר ידין בזה לפי ראות עיניו שאם ניכר הדבר שהוא עשה במרמה כדי לקנות אח"כ את הפלאץ מיד האדון ודאי דראוי לקנסו ולפסוק שהוא מחוייב להחזיר את הפלאץ לשמעון והוא ישלם לו מס כפי מה שהיה משלם להאדון:

כ"ד ידידו יו"ט ליפמן הכהן

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה