מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק חושן משפט
שאלות ותשובות חשן משפט
סימן א
וזה אשר השבתי אל הרב הגדול בתורה וביראה חו"ב מו"ה אברהם דוד ז"ל אשר היה מ"ץ בק"ק טשאווס בקהל ספרדים:
מכתבו מאז הגיעני והנני להשיבו ע"ד שאלתו מאחר שאנו נוהגין לכתוב בהתיר עסקא על הקרן אין אני נאמן כ"א בשני עדים כשרים. ועל הריוח כ"א בשבועה חמורה דאורייתא אם דינו כדאורייתא לכל מילי או לא. לפע"ד נראה ברור כי שבועה על הריוח המבואר בהתיר עסקא אשר זה יצא מתיקון מהר"מ ז"ל הוא רק שבועה מדרבנן שמחוייב בה מדין שבועת השותפין גם אם לא היה מתחייב עצמו בזה וכל מה שחלוק שבועת השותפין משבועה דאורייתא היא ג"כ חלוקה. אף שכתב להדיא שמתחייב עצמו לשבע שבועה דאורייתא. כי יותר מאשר הוא מחוייב מדרבנן לשבע מן הדין כדין שותפין בעלמא לא יכול להתחייב א"ע כמ"ש הסמ"ע בקונט' ונדפס בח"א (כלל קמ"ג אות ב') דכל עיקר התיקון מהר"ם הוא על הפסד מהקרן אבל על הריוח לא מהני מה שמתנה כלל דשמא באמת לא הרוויח ונמצא נוטל ריבית אלא צריך שיהא נאמן על הריווח בשבועה כדין שבועת השותפין בנק"ח עכ"ל. א"כ אם נחייבו יותר מאשר הוא מחוייב מה"ד כל שותפין דעלמא ומחמת זה נגבה ממנו הריווח א"כ נספי' להו איסור רבית וכן נראה דזהו דעת הגאון בעל נוב"י במה"ק ח"מ ס"ל דמביא ראיה דסוגיא דעלמא כהרמב"ם לחייב שבועה אף בנוטל שכר וכל שטרי עסקא יוכיחו שהרי אין להם התיר אלא בנותן ש"ע ובכל יום בכל בתי דינים שבישראל אם טוען לא הרווחתי חייב לשבע וא"כ לא שבקת חיים ויבוטל היתר זה של עסקא וכל אחד יתירא ליתן בעסקא שיטעון לא הרווחתי וכל עיקר סמיכות המלוה על השבועה וכזה אנו דנין בכל עת בכל בתי דינין שראיתי ושמעתי עכ"ל ואי אמרינן דיכול להתחייב א"ע בהת"ע יותר מאשר הוא מחוייב עפי"ד א"כ אין ראיה כלל דסוגיא דעלמא כהרמב"ם דלמא הא דנוהגין בבתי דינין ליתן שבועה על הריווח הוא מחמת תיקון מהר"מ ז"ל כי ע"ז התנאי סומכין כו"ע ונותנין בהת"ע. אלא ע"כ דדעת הגאון בעל נוב"י כדברי אמנם הגאון בעל נה"מ בסי' צ"ג סק"ג כתב וז"ל והנה אף שהביא כאן שני דיעות אי צריך שבועה במקבל עסקא מ"מ פוסקין בממרמות הנעשין עצה"ע שבועה דתקנת מור"ם היה כך בוועקסליך שנעשו עצה"ע להשביע כשטוען לא הרווחתי עכ"ל ונפלאתי עליו הא מבואר להדיא בהסמ"ע דתקנת מהר"ם לא היה רק על הקרן ועל הריווח לא תיקן כלום וקם לי' אדינא ומחוייב רק לישבע שלא הרוויח מדין שבועות השותפין אם לא ירצה ליתן כפי השוואה ומחמת זה תמוה לי ג"כ דברי הגאון בעל טור האבן בסי' מ"ה דפוסק דאם מת הלוה גובין מן היתומים הריווח וכתב דהטעם דתקנה היה מן מור"ם מקראקא שכל זמן שלא ישבע שלא הרוויח מחוייב לשלם כפי ההשואה רק השבועה היא במקום פרעון שכיון שנשבע שלא הרויח אזי פטור מעסקא וכל זמן שלא נשבע חייב כו' עכ"ל ולפי"ד ז"א כמו שביארתי למעלה וכן מצאתי להגאון בעל ח"ס בסי' קל"ו דכתב בפשיטות דאינו גובה הריווח מן היתומים ונראה דמה שאנו נוהגין לכתוב בהת"ע שבועה דאורייתא משום דמשמע לי' לאינשי דכל שבועה דרבנן הוא בלא נק"ח וכן האמת בשבועת היסת וכל שבועה שהיא בנק"ח משמע להו שהיא שבועה דאורייתא אבל באמת שבועה שמחוייב לשבע על הריווח מחמת העסקא היא רק שבועת השותפין בלבד ואינה אלא מדרבנן מ"מ צריך לשבע בנק"ח כדין כל שבועות המשנה כנ"ל:
ואשר העיר כת"ר בד' הש"ך להקשות דידי' אדידי' דבסי' ס"ו ס"ק קכ"ח כתב דקנין לא מהני להתחייב עצמו שבועה במקום שאינו מחוייב ובסי' פ"ז ס"ק ס"ב כתב הש"ך בעצמו על דין דמחייב עצמו שבועה עביד אינש דמקרי ואמר. ופירש שם הש"ך אפי' חייב עצמו שבועה באופן שאין יכול להחזיר בו כגון בקנין או בפני ב"ד אלמא דס"ל דקנין מהני על שבועה ובאמת זה מוכרח מדברי הגמרא דב"מ יפה העיר. ועלה בדעתי לומר דהא כמה פוסקים ס"ל דכל הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפוך השבועה לשכנגדן להיות נשבע ויפטור בלתי יתרצו לכך. ואם אינו רוצה המלוה לשבע וליטול פטור הלוה בלא שבועה ואם יתרצה הלוה להיות נשבע ונפטר כו"ע מודים דמהני קנין או קבלה בב"ד ע"ז. כיון דמה"ד אם ישבע המלוה מחויב הלוה ליתן ממון מהני קנין או קבלה בזה. דמחוייב הוא לשבע ולפטור אף אם אינו רוצה המלוה לשבע וליטול דזה לא מיקרי קנין דברים כיון דקודם הקנין היה מחוייב ממון עפ"ד ואדרבה פוטרתו לענין זה שגם המלוה אינו יכול להחזיר כעת אפי' אם ירצה לשבע וליטול א"כ גם הש"ך יודה דמהני כה"ג אך באמת לפ"ד נראה דזה א"א לפרש בדברי הגמרא. דשבועה זאת חמירא יותר משבועה שחייבהו ב"ד כיון דבשבועה זאת בא לפטור עצמו מן הממון שהיה מחוייב עפ"ד אם היה המלוה רוצה לשבע וליטול אף עתה שנתרצו שניהם שישבע הלוה ויפטור. כ"ז שלא הביא ראי' שנשבע אינו נאמן לכן נראה דע"כ צריך לחלק בין הא דסי' ס"ו דהתם גבי שטרות בעת קבלת השטרות אף שקנו מידו שיתחייב לישבע ע"ז כדין כל המטלטלין מ"מ מקרי קנין דברים דשם לא היה דעתו רק על השבועה בלבד אבל היכא דתבע ממון וקבל קנין שמחוייב לשבע ע"ז [אע"ג דעפי"ד לא היה מחוייב שבועה ע"ז] מהני הקנין דהקנין היה או לישבע או לשלם ולכך לא הוה הקנין קנין דברים בעלמא אלא קנין גמור על התשלומין אם לא ישבע. ולפי"ז יהי' דין חדש דמתחייב עצמו שבועה בקנין יהא חמור כדאורייתא דאם לא נשבע משלם וכן מוכח בש"מ (שם בב"מ) מדברי רבינו יהונתן. וגם מוכח שם דגם קבלה בב"ד מהני ע"ז ואם לא נשבע משלם. וכן צריך ע"כ לפרש דברי הש"ך דכתב דקנין או קבלה בב"ד מהני וע"כ צ"ל כמש"פ דאם לא נשבע מחוייב לשלם וצ"ע דמאי מהני ע"ז קבלה בב"ד שיהא מחוייב לשלם אם לא ישבע:
אמנם הרא"ש ז"ל כתב בתוס' שלו וז"ל הוה קשיא לן אם חייב עצמו שבועה ומצי למיהדר ביה ולמימר לא בעינא אשתבועי א"כ מאי שקיל וטרי בי' תלמודא כאלו הוא מחוייב שבועה ואינו יכול לחזור בו ומצאתי כתוב בפי' הרמ"ה אבל חייב עצמו שבועה בב"ד כגון דאמר משתבענא ושתקי בב"ד אע"ג דמניא הוה מחוייב בגווה כיון דלא חייבהו ב"ד לא מתחזק עלה בכפרנותא דעביד דאמר נשבעתי אע"ג דלא אישתבע דסבר לא מחייבנא לאישתבועי עכ"ל א"כ יש ללמוד מדבריהם לכאורה דאף קנין לא מהני להתחייב עצמו שבועה במקום דאינו מחוייב עפי"ד. אבל באמת זה א"א דא"כ האיך הביא הטור (בסי' כ"ב) דברי הרמב"ם דיכול להתחייב עצמו שבועה עפ"י קנין ולא הביא כלל שהרא"ש אינו סובר כן אלא נ"ל לאמר דהרמ"ה והרא"ש סוברים כיון דעביד מעשה בפני ב"ד וחייב עצמו ע"י קנין לא שייך לומר ע"ז טעמא דגמ' עביד אינש דמקרי ואמר. כיון דכבר התחייב בפני ב"ד ע"י קנין יודע בעצמו שא"א לפטור מזאת א"כ הוחזק כפרן ע"ז ודלא כדברי הש"ך סי' פ"ז ס"ק ס"ב דכתב דאפי' בהתחייב ע"י קנין נמי שייך עביד אינש דמקרי ואמר וגם יש ללמוד מדבריהם דגם הם מודים לדברי הרמב"ם דקבלה בב"ד לא מהני בזה דאל"כ אמאי לא אוקמי דברי הגמ' שקבל בב"ד [ובאמת הרבינו יהונתן פי' כן דברי הגמ' דמיירי דקבל בפני ב"ד לשבע וכבר יצא] ונפלאתי על דברי האחרונים בסי' כ"ב דס"ל דכל הד' בבות שווים. ולדברי הרא"ש דס"ל דקבלה בב"ד מהני ה"ה למקום שאינו חייב שבועה והתחייב א"ע שבועה דהא מדברי הרמ"ה והרא"ש מוכח דקבלה בב"ד לא מהני במקום דאינו חייב כלום א"ל ע"י קנין:
עוד התבוננתי בזה דאיכא למימר דבמקום שאינו חייב שבועה כלל וקבל קנין שישבע. דאם קבל בקנין שישבע שבועה דאורייתא א"כ קבל ע"ע דאם לא ישבע ישלם כדין שבועה דאורייתא ולכך לא מקרי קנין דברים אבל אם קבל ע"ע רק שבועת היסת א"כ אף אם לא ישבע לא יתחייב כלום לשלם גם שבועה אינו מחוייב ע"י קנין דהוה רק קנין דברים ובזה יתיישב שפיר דקדוק דברי הטור בסי' כ"ב דכתב וכן מי שלא חייב שבועה ואמר אני אשבע שבועה חמורה אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ועיין בב"ח שם דכתב דשבועה חמורה לאו דוקא ולפע"ד נראה דבדקדוק כתב הטור כן גם מה שפי' שם הב"ח דברי הטור לפע"ד לא משמע כן וע"כ צ"ל כפי' המהרש"ל שם. עוד עלה בדעתי דאפשר לומר דלכך לא פירשו הרמ"ה והרא"ש דהגמ' דב"מ מיירי דקבל קנין שישבע דהא ע"כ צריך לפרש שקבל קנין שישבע שבועה דאורייתא ואם לא ישבע ישלם דאנ"כ הוי קנין דברים כמש"ב. והא על שבועה דאורייתא ס"ל לר"ה גאון [הביאו הרא"ש בב"מ שם] דאם טען נשבעתי צריך לשבע שבועת היסת כיון דמחוייב לשלם ממון אם לא ישבע הוה תביעת ממון. א"כ אם קבל קנין שישבע שבועה דאורייתא דינו נמי דצריך לישבע שבועת היסת ע"ז. ומהגמ' משמע דמחייב עצמו שבועה נאמן אף בלא שבועה כנ"ל. סוף דבר דברי הש"ך בסי' פ"ז שם דפי' דמחייב עצמו שבועה דמיירי ע"י קנין ממ"נ אינו מיושב מדברי הרמ"ה והרא"ש בש"מ:
גם הראב"ד הובא שם בש"מ דדחיק לישב דברי הגמרא וכתב וז"ל מסתברא מלתי' דר' אבין שנתחייב שבועה בב"ד אבל חייב עצמו שבועה לא כגון האומר לחבירו עבדי גנבת לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרת לי רצונך השבע וטול וזה הלוקח לא החזיק בו שני חזקה והיה זה התובע יכול ליטלו בלא שבועה וחייב עצמו שבועה שקבלו בב"ד שלא יטלנו עד שישבע דהו"ל כמחול לך ואינו יכול לחזור בו אפי' קודם גמר דין אם אמר נשבעתי והעדים הכחישוהו יכול לומר אח"כ נשבעתי כו' עכ"ל ונראה דסובר כשיטת הרשב"ם בב"ב (ל"ג קכ"ח) דאין נשבעין היסת על קרקעות ועבדים אבל לפי שיטת רוב הראשונים א"א לפרש כדברי הראב"ד אך איכא לאשכוחי בגוונא אחרינא כגון שהיה לו שער עם נאמנות דצריך התובע ליטול בלא שבועה וחייב עצמו שבועה שלא עפי"ד. אך אפשר לומר מה שמיאן בזה הרמ"ה והרא"ש כיון דכל נשבע ונועל אינו נאמן לומר נשבעתי עד שיביא ראי' כמו שכתבו הפוסקים א"כ הך אף שהוא התחייב עצמו שבועה זאת מ"מ כיון שעכשיו א"א ליטול בלא שבועה אמאי נאמן לומר נשבעתי וצ"ע לדינא:
כ"ד יו"ט ליפמאן הכהן
סימן ב
אל כבוד ידידי הרב הגדול חו"ב ירא ושלם מו"ה יעקב
גרשון ליססא אב"ד דק"ק הארעדאק:
ע"ד שאלתו ראובן יש לו בית ישנה ופלאץ אחורי ביתו בפ"ק. ובאמצע הפלאץ הנ"ל מפסיקין עשרים אמה פלאץ השייכים לשמעון. ושמעון זה כבר עקר דירתו מכמה שנים מפ"ק לעיר הסמוכה לפ"ק. ומרחקה מפ"ק שלש פרסאות. ועוברים ושבים מצויים בכל יום. ויהי היום קרה מקרה כי בעל בית אחד מפ"ק ושמו לוי נסע לשם וקנה משמעון הנ"ל את העשרים אמה הנ"ל המפסיקין בין קרקע ראובן הנ"ל בכסף ובשטר. ובשער הנ"ל כתוב תנאי מפורש בזה"ל. רק זאת הותנה בתנאי מפורש בתנאי ב"ג וב"ר כו' שיש לו כח ורשות לשמעון המוכר להחזיר ללוי הלוקח את כל אשר יוציא הלוקח על בנין אשר יבנה על הפלאץ הנ"ל. וגם המעות אשר קבל כעת בעד הפלאץ הנ"ל. רק שינכה ללוי הלוקח א' רובל לשנה דמי דירה. ועד עשר שנים מיום דלמטה ולא פחות משמונה שנים יש לו רשות לשמעון המוכר להחזיר המעות הנ"ל ומחויב לוי הלוקח להחזיר לו לשמעון המוכר הבית אשר יבנה על הפלאץ וכדת"נ ללוי הלוקח על הוצאת הלוקח ע"כ לשון התנאי. ובא אח"כ שמעון המוכר ותבע את לוי הלוקח לד"ת לפנינו ב"ד דפ"ק. היות כי גילה ללוי הלוקח את דעתו כי עומד על המקח לקנות בית ופלאץ במקום שדר בו עתה. ועתה כי לא עלתה בידו. כי גוי אחד עמד לשטנה ומעכב קנינו. לזאת חוזר מממכרו שמכר ללוי. והשיב לו לוי הלוקח כי קודם המכירה סיפר לו שמעון המוכר בדרך סיפור דברים כי עומד הנהו על מקח לקנות בית. ועל שעת הקנין אינו זוכר כלל. ואנחנו ב"ד שאלנו את פי שמעון המוכר כדי לברר דבריו אם דעתך במכירה הי' רק על אופן שתעמוד בידך מקחך שאתה עומד עליו. ואם לא תעלה בידך תחזור ממקחך שמכרת ללוי למה התנית תנאי בשטר קנין שמשמונה ועד עשר שנים הרשות בידך להחזיר ללוי הלוקח מעותיו. השיב שמעון המוכר כי לא דיבר כלל עם לוי הלוקח משום תנאי ולא ידע מזה כ"א בבואם לכתוב את השטר בקש ממני אז לוי הלוקח לכתוב תנאי זה. באמרו כי נדרש לו התנאי ולוי השיב כי כמה פעמים קודם כל אמר אל שמעון המוכר כ"א לא באופן התנאי אינו רוצה לקנות משמעון כי מה תועלת תהי' לו קנינו הלא המצרן יסלקו. אך אופן זה הוא המועיל עפ"י ד"ת לסלק את המצרן. והנה מד"ת זו יצא הלוקח זכאי באשר כי לא היה נראה לנו לגילוי דעת ממש עפ"י ד"ת. ויצא מב"ד. זה יוצא וזה שמעון המוכר בא לפנינו עם ראובן המצרן ואמר דעו כי גם המצרן נות לו בקיום התנאי והנה שמעון יוצא וראובן המצרן בא עם המעות של מקח ותבע את לוי הלוקח לד"ת בדבר המצרנות ולוי שלח את גרשון בנו לטעון עם המצרן. וטען ראובן כי מצרן הוא ולוי הלוקח הפריד בין הדביקים וחלק הפלאץ שלו לשנים. וגרשון בן לוי הלוקח השיב. הא לפניכם השטר וראו מה שכתוב אם יש בו דין מצרנות עכ"ל השאלה:
תשובה הנה מע"כ האריך בקונטר' היקר בכמה פרטים בזה בדברים ישרים וגם היה למראה עיני תשובת גאון אחד מגאוני דורנו מה שהשיב למע"כ אם הלוקח טוען כי בעת שקנה אמר לו אז המוכר שמוכר זה כדי שיקנה בית במקום דירתו כעת אין בזה דין דב"מ דהרי זה דומה למוכר ברחוק כדי לקנות בקרוב גם אנכי מסכים לזה בעיקר הסברא דלא כמו שראיתי לגאון אחד שכתב בזה דלקנות בקרוב דוקא הוא בקרוב לשדהו או לביתו שאין זה מצוי להשיג שדה כזו לקנות. אבל הכא כיון דכל העיר לפניו ויכול לקנות במקום שירצה אין זה מקרי בקרוב. אף שהגאון הנ"ל כתב שזה דבר פשוט. ולפע"ד נראה דאינו כן דאף אם נימא כסברתו דזה לא מקרי בקרוב מ"מ הא לא יצא זה מן הכלל למכור ברע ולקנות ביפה דאין לך רע גדולה מזו שיהי' לו קרקע במקום שאינו דר בה ואין לך יפה מזו לקנות בית דירה במקום שהוא דר. ובפרט בנ"ד כמכר קרקע בלא בנין לקנות בית בנוי ודאי דזה מקרי למכור ברע ולקנות ביפה אפי' בעיר אחת:
מ"מ בנ"ד לאחר העיון נ"ל לזכות את המצרן כמו שאבאר בס"ד דהא הכא א"א הלוקח לטעון בטענת ודאי שהמוכר מכר ברע כדי לקנות ביפה כיון שהלוקח הודה בעצמו לפנינו שהמוכר לא אמר לו בעת המכירה אלא רק דרך סיפור בעלמא שהוא עומד לקנות בית במקום שהוא דר. א"כ הוא אינו יודע בודאי שהמוכר מכר קרקע זו כדי לקנות בית דירה ע"כ א"א לדחות אח המצרן מחמת טענה זו אף שדעת הסמ"ע ס"ק ע"ע גבי מפני המס מכר לו המוכר דאפי' טוען הלוקח בטענת ספק דאולי מפני המס מכר לו צריך המצרן להביא ראי'. ולמד זאת מדברי הרמב"ם שכתב אפי' הי' שם בדבר ספק אין הלוקח מסתלק אלא בראי' ברורה אבל כבר השיג עליו הש"ך ופי' דברי הרמב"ם דמה שכתב דאפי' היה שם בדבר ספק כו'. קאי על מה שהביא שם הרמב"ם אח"כ כגון גזלן אתה על שדה זו או אריס או שכיר כו'. אבל גבי טענת מס כתב דנראה כיון שהמצרן מברר שהוא מצרן והוא טוען שמא מפני המס מכר אין ספק מוציא מידי ודאי כו' והגע עצמך דאם תאמר כן בטלת דין מצרנות שיטעון שמא מכר לגאול בקרוב או לקנות שדה יפה או ליתן מנת המלך או למזונות כו' עכ"ל. וכן נ"ל הביא ראי' מדברי הטור. דהטור הביא שם כל דברי הרמב"ם ודבר זה דאפי' היה שם דבר ספק אין מסתלק אלא בראי' ברורה השמיט זאת מדברי הרמב"ם. ולפי דברי הסמ"ע דהרמב"ם השמיענו דין חדש דאפי' בטענה דמפני המס מכר לו מהני נמי טענת הלוקח אפי' בטענת ספק תמוהים מאד דברי העור דהאיך השמיט דין זה מדברי הרמב"ם. אלא ע"כ צ"ל דהטור מפרש דברי הרמב"ם כדברי הש"ך דטענת ספק לא מהני אלא רק גבי גזלן אתה כו' ועוד נראה דגבי גזלן אתה כיון דשם מהני טענת ספק של הלוקח משום דכ"ז שאינו מברר המצרן שהשדה לקוחה בידו והוא מצרן בודאי אין לו על הלוקח כלום. ע"כ שם אין צריך לישבע הלוקח שבועת היסת אפי' כשטוען הלוקח גזלן אתה על שדה זו טענת ודאי כמש"כ הסמ"ע בס"ק פ"א ודלא כהש"ך שם. א"כ א"ש דלא הזכיר הטור בפי' דטענת ספק מהני משום דממילא מוכח כן כיון דלא הזכיר שם הטור שישבע הלוקח ע"כ משום דגבי גזלן אתה מהני אפי' טענת ספק. וזה ברור בדברי הטור להמעיין שם:
ועוד הא המהרי"ט בחו"מ סי' ס"ז מפרש דברי הרמ"ה שהובא בטור דס"ל דאפילו טוען הלוקח טענת ברי דמפני המס מכר לו לא מהני לדחות את המצרן עד שיביא ראי' וכתב וז"ל ולי נראה דמודה הרמ"ה היכא שהספק תלוי בדינא או בפלוגתא דרבוותא דלא מצי מצרן מפיק מלוקח לאוקמי בידו דלוקח דומיא דספיקא דאי מוזיל לגבי ב"מ או לא דהוה ספק שאינו תלוי בטענה דלוקח וגם א"א ללוקח לברר אבל כל דבר התלוי בטענתו של לוקח ואפשר לו לבררו כגון אי הוה מתנה. או מכר אם כדבריו אפשר הוה לבררו ע"י העדים וכן כשטוען לכרגא כו' ומדלא מברר ש"מ שקורי קא משקר כו' ועוד אם אתה אומר נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כל אדם יכול להפקיע דין בה"מ מעליו ויאמר לכרגא או למזוני כו'. וכה"ג אמרינן בפ"ק דכתובות גבי האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כו' עכ"ל ולפי מה שהאיר עינינו השליט הלזה בדברי הרמ"ה דבכל שאר ספיקות גם הרמ"ה מודה דלא מקרי המצרן מוחזק א"כ לא נמצא בפירוש מי שיחלוק עליו במה דס"ל דאינו נאמן הלוקח לדחות את המצרן בטענת מס וכדומה אלא בדברי הרמב"ם לבד והב"י שהכריע כדברי הרמב"ם והרא"ש דמקרי הלוקח מוחזק משום דמסתבר טעמם כל זה לפי הבנתו בדברי הרמ"ה דהרמ"ה ס"ל דמקרי המצרן מוחזק לכל מילי. אבל לפי מה שהסביר לנו המהרי"ט את דברי הרמ"ה אין ראי' שיחלוק עליו גם העיטור והרא"ש כי לא נמצא בהם רק לענין שאר ספיקות דמקרי הלוקח מוחזק אבל לענין זה שיהי' נאמן הלוקח לדחות את המצרן ולטעון שקנה באופן שלא היה בזה דדב"מ לא נמצא בהם ויכול להיות שמודים בזה לדברי הרמ"ה מטעם דא"כ כל אדם יכול להפקיע דין מצרנות ע"כ צריך הלוקח להביא ראי'. א"כ לכה"פ כל מה שאנו יכולין למעט המחלוקת בין הרמב"ם והרמ"ה ודאי מחוייבים אנו להשוותם. והא בטענת ספק דאולי מפני המס מכר לו אנו יכולין לפרש דברי הרמב"ם בפשיטות שאינו חולק על הרמ"ה בזה ומודה דאין צריך המצרן להביא ראיה בזה מטעם דאל"כ תקנת מצרנות לכדי נתקנה כיון שיכול להפקיע עצמו מן המצרן אף בטענת ספק דאולי מפני המס מכר לו וכדומה. והכלל מה שנ"ל ברור כיון דבדברי הרמ"ה מבואר מפורש דאפי' בטענת ברי אין צריך המצרן להביא ראי' ובדברי הרמב"ם לא נמצא בפירוש שיחלוק על הרמ"ה אלא בטענת ברי של הלוקח א"כ בטענת ספק של הלוקח א"א לזוז מדברי הרמ"ה ואין צריך המצרן להביא ראי' כיון דמסתבר טעמא דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. ובפרט דאם נאמר דיכול לטעון דאולי בשעת מכירה כוונתו הי' לגאול בקרוב או ביפה כנ"ד ודאי דתקנת מצרנות לכדי נתקנה. ואפשר דגם הסמ"ע מודה בזה כיון דלפנינו דלא קנה המוכר אח"כ כלום אינו יכול הלוקח לטעון בטענת ספק דאולי כוונת המוכר היה בשטת מכירה כדי לקנות בקרוב כו':
ולפי זה נ"ל לומר דאפי' לדעת הרמב"ם דנאמן הלוקח לטעון דמפני המס מכר לו דווקא שהלוקח טוען שיודע הוא בעצמו שהמוכר מכר מפני המס אבל אם הלוקח טוען רק מה ששמע מפי המוכר שהמוכר אמר לו שמפני המס מכר כיון שאינו יודע בעצמו רק מה ששמע מפי המוכר זה לא מקרי טענת ברי כיון שעכשיו הוה הדין רק בין הלוקח ובין המצרן א"כ הוי הלוקח כטוען רק הוגד לי מפי אחר. וזה לא מקרי טענת ברי ויפטור עצמו מן המצרן ואפי' המוכר לפנינו וטוען שהאמת הוא כן נמי לא מהני אפי' לפי מה שמצדד לו' השער המשפט ס"ק ט' דהמוכר לא הוי נוגע בדבר והוי עד כשר מ"מ לא מהני הכא. דבכל מקום דבעינן דוקא טענת ברי לפטור עצמו לא מהני מה שטוען ע"פ עד אפי' הוא עד כשר. וכן מוכח בקדושין (מג.) גבי הן הן שלוחיו והן הן עדיו דאפי' קודם שתקנו שבועת היסת דוקא כשיש שני שלוחים והוי שני עדים הוא דנפטר הלוה אבל ע"י שליח אחד אע"ג דהוא עד כשר קודם שתקנו שבועת היסת דהא יש לו מגו דאי בעי אמר הדרינהו ללוה מ"מ לא מהימן וצריך הלוה לפרוע דהוה איני יודע אם פרעתיך אע"ג דטוען ברי עפ"י עד. והכלל מה שנראה לפע"ד דהטענת ברי של הלוקח הוא דוקא כשיודע הוא בעצמו וע"ז צריך לישבע שכן הוא. ולכך לא חיישינן שמא כל לוקח יטעון כן. אבל אי מהני רק טענה מה ששמע מפי המוכר וישבע ע"ז שכך שמע מפי המוכר א"כ תקנת מצרנות לכדי נתקנה שכל מוכר יאמר ללוקח שהוא מוכר מפני המס והלוקח ישבע ע"ז שכך שמע מפי המוכר:
ועוד אפשר לדון דאפי' אם המצרן טוען בטענת ספק על הלוקח שהוא טוען שקר כדי לדחות אותו נמי צריך הלוקח לשבע ע"ז ולא כפי שנראה מהפרישה שכתב וז"ל שקר אתה טוען כלומר המצרן טוען ברי ששקר אתה דובר וכן כתוב ואם לא יביא ראי' נשבע הלוקח כו' כיון שהוא מודה שהוא מצרן שלו נמצא שהוא בעל דברים דידי' והוי כמו טוען לחבירו והוא כופר דנשבע היסת א"כ לפי דעתו נראה דאם בא המצרן רק בטענת ספק אין צריך הלוקח לשבע. ולפע"ד אפשר לו' דגם בטענת ספק של המצרן נמי מחייבינן את הלוקח לשבע ע"ז כיון דחזינן דדעת. הרמ"ה הוא דאפי' בא המצרן רק בטענת ספק אינו נאמן הלוקח אלא בראי' ברורה ובארנו למעלה בשם המהרי"ט משום דיש לחוש שלא יתבטל תקנת מצרנות דכל לוקח יטעון כן. א"כ מסתבר לו' דגם הרמב"ם מחייב שבועה על הלוקח נמי מהאי טעמא משום דרוב פעמים לא נמצא המצרן בשעת המכירה ואינו יודע כלום מפני מה מכר לו וגם הלוקח לא יתחייב לשבע א"כ הלוקח בודאי יטעון כן ויתבטל תקנת המצרנות וגם כל לוקח מורה התירא בזה מפני שגם הוא נותן דמים. ע"כ עשוהו טענת ספק של המצרן כיון שהוא בא במצרנות ברורה לפנינו [והלוקח בא להפקיע אותה] כטענת ודאי והטילו על הלוקח שבועה. ומ"מ צ"ע בזה למעשה:
היוצא לנו מכל דברינו אלה לנ"ד שהלוקח בעצמו הודה שאינו יודע הוא בעצמו שהמוכר מכר קרקע זו כדי לקנות הבית. רק אנו רוצים לטעון בעדו מחמת ששמענו מפי המוכר עתה שתבע את הלוקח לדין שרוצה לחזור מן המכירה כיון שנתבטל אצלו הקניה מן הבית ע"כ רוצה לבטל המכירה מן הקרקע זה לא מהני כלום לפ"ד לפי מה שבארנו דהגדת המוכר לא מהני להלוקח כלום כיון דבעינן טענת ברי של הלוקח דוקא. ובפרט בנ"ד שהמוכר הוא נוגע בדבר כיון שרוצה לחזור מן המכירה מחמת טענה זו. אך אם יתברר עפ"י עדים שהאמת כן שהמוכר מכר קרקע זו כדי לקנות בית אין בזה משום דדב"מ כנ"ל לכאורה:
אבל אחר העיון נ"ל שבנ"ד אף שיתברר עפ"י עדים שהמוכר מכר קרקע זו כדי לקנות את הבית מ"מ כיון שלא אמר להדיא להלוקח שלכך רוצה למכור הקרקע כדי לקנות בית ע"כ יש בה דדב"מ דהנה עלה בדעתי לו' דהיכא שלא אמר המוכר להלוקח בעת המכירה שהוא מוכר מפני המס או כדי לקנות בקרוב וכדומה כדי שהלוקח לא יחוש לקנות מפני המצרן אף שאח"כ יתברר שהמוכר מכר מפני המס וכדומה על הלוקח מוטל לעשות הטוב והישר ולהסתלק בעד המצרן. דהא באמת צריך ליתן טעם למה בכל הני דהיינו מפני המס וכדומה כיון שהמוכר היה דחוק במכירתו אין הקונה מחוייב להסתלק בעד המצרן מה נ"מ להקונה מה שהמוכר דחוק במכירתו כיון דעיקר הטוב והישר הוא מוטל על הקונה. אלא ע"כ צ"ל כמו שהסביר לנו הרמב"ם הטעם בזה וז"ל כיון שכל אילו טרודים הם למכור ומשום צורך גדול מוכרין וא"ת יש בהן דין בן המצר לא ימצא לוקח שהרי אומר למה אטרח ואקח כדי שיבא זה ויסלק אותי ואין הבעלים יכולים להמתין עד שיביא בן המצר מעות ויקנה עכ"ל. א"כ כ"ז היכא דחזינן שהמוכר הודיע זאת להלוקח שמוכר מפני כל אילו כדי שלא ירא מפני המצרן אמרינן דאפשר שאם הי' ירא מפני המצרן לא היה קונה והיה הפסד המוכר בזה. אבל היכא שהלוקח לא ידע כלל מפני מה מכר המוכר א"כ חזינן שהלוקח לא הי' ירא מפני המצרן וקנה ולא היה במכירה זו כלל טובת המוכר א"כ למה אינו מוטל על הלוקח לעשות הטוה"י ובפרט שהלוקח נחית אדעתא דהכי שאם יבא המצרן יחזור לו המעות ויסתלק מחמתו א"כ מאי איכפת להלוקח מה שנתודע עכשיו שהמוכר מכר מפני המס או כדי לגאול בקרוב הא מ"מ עליו מוטל לעשות הטוה"י ולהסתלק בעד המצרן כיון שלא הי' במכירה זו כלל טובת המוכר כן היה נ"ל ברור אך מה אעשה שמדברי הסמ"ע והש"ך גבי טענת ספק של הלוקח דאולי מפני המס מכר לו וכדומה נראה דס"ל דלא בעינן ידיעת הלוקח שאם אח"כ יתברר שהמוכר מכר מפני אילו אין בה דדב"מ א"כ בודאי קשה לעשות מעשה נגד דבריהם:
אך מ"מ נ"ל בנ"ד כיון שהמוכר מרוצה עתה שישאר לפני המצרן כה"ג שהמוכר לא הודיע להלוקח מקודם שלכך מוכר הקרקע כדי לקנות את הבית זו כמו שטוען הלוקח בעצמו שרק בדרך סיפור בעלמא אמר שעומד לקנות בית בודאי יכול המוכר לוותר אח"כ ולומר שאינו מקפיד על רעתו וישאר לפני המצרן והלוקח מחוייב לעשות הטוה"י. וכן נ"ל בזה שהביא מע"כ בשם הגאון ר' אברהם שמואל ז"ל מאישישק שהשיג על הגאון בעל חמדת שלמה ז"ל על מה שפסק גבי נמלך המוכר במצרן ואמר לא בעינן לו זיל זבין לעלמא שפסק הגאון בעל ח"ש שאם אח"כ מרוצה המוכר שישאר לפני המצרן לא אבד המצרן זכותו אף הודיע המוכר להלוקח שכבר נמלך אצל המצרן והגרא"ש השיג עליו שאין ביד המוכר לוותר אלא על רעתו שיבא אחר המכירה ולא על רעתו שהי' בעת המכירה ולי נראה להכריע בזה שאם הודיע המוכר להלוקח שכבר נמלך אצל המצרן וכבר סילק את עצמו א"כ קנה הלוקח באופן שאין בה דדב"מ אין סברא כלל שיכול המוכר אח"כ לגרוע זכות הלוקח. אבל אם לא הודיע להלוקח שהוא נמלך אצל המצרן א"כ הלוקח נחית אדעתא שיש בה דדב"מ א"כ ודאי שיכול אח"כ המוכר לומר להלוקח מאי איכפת לך ששאלתי אצלו והוא נתן לי רשות למכור למי שארצה כיון דאני לא הודעתיך מזה בידי למחול להמצרן שישאר לפני המצרן ואתה מחוייב להסתלק בעד המצרן לעשות הטוה"י. וכן נ"ל בכל הני דאין בהם דדב"מ כגון מוכר מפני המס וכדומה אם הודיע המוכר להלוקח שמוכר מפני כל אילו כדי שלא ירא מפני המצרן כיון דלוקח נחית אדעתא דהכי ומחמת זה קנה ודאי דאין ביד המוכר לוותר אח"כ ולו' שאינו מקפיד על רעתו שישאר לפני המצרן כיון דהלוקח כבר זכה בה ודאי אין ביד המוכר לגרוע זכות הלוקח. ואם לא ידע הלוקח כלל מזה מפני מה מכר המוכר נ"ל דודאי יכול המוכר אח"כ לו' שישאר לפני המצרן שהא יכול המוכר לו' להלוקח כיון שאני לא הודעתיך מזה מקודם ואתה קנית ממני בסתם הרשות בידי לוותר על רעתי וכ"ש אם טוען המוכר שלא היה חושש אם לא היה הלוקח רוצה לקנות והיה ממתין על המצרן:
ויותר מזה יש ללמוד מדברי הסמ"ע דאף אם ידע הלוקח שהמוכר מכר ברחוק כדי לגאול בקרוב מ"מ אם רוצה המוכר לוותר אח"כ ולו' שישאר לפני המצרן זכה המצרן דהסמ"ע הביא שם מה שכתב הג"א גבי מכר כל נכסיו לאחד אין בו משום דדב"מ שאם אח"כ מרוצה המוכר ליתן להמצרן זוכה המצרן כיון דכל זה הוא משום טובת המוכר. והסמ"ע גופא הביא שם להדיא ס"ק י"ג דלכך אף אם רוצה המצרן ליקח כל נכסיו לא מהני מה שכתב שם הרא"ש משום שאינו מצוי אדם שיקנה כל נכסיו ביחד והרא"ש מסיים שם דזה דמי למוכר ברחוק כדי לגאול בקרוב. א"כ מוכח דס"ל דגם למכור ברחוק כדי לגאול בקרוב נמי מהני ריצוי המוכר אח"כ. ומה שהביא מע"כ בשם הגרא"ש הנ"ל דהוא פירש דהג"א קאמר זאת דיכול המוכר לוותר ואח"כ דוקא לשיטת רש"י דהוא נותן הטעם דלכך אין בזה משום דדב"מ שמא לא ירצה הלוקח לקנות השאר א"כ רעת המוכר הוא אלא אח"כ כשיבא המצרן וימשוך ידו מן השאר. ולפע"ד מדברי הסמ"ע מוכח דאינו מפרש כן דברי הג"א דהא הביא זאת להלכה ועיין בנה"מ. והוא בעצמו הביא טעם של הרא"ש. אלמא דס"ל דאין שום חילוק לענין זה בין לפי טעם של' רש"י ובין לפי טעם הרא"ש דאף לפ"ד הרא"ש נמי יכול המוכר לוותר אח"כ ועוד הא גם לפירש"י יכול להיות דרעת המוכר הוא בשעת המכירה כגון שהלוקח גילה דעתו מקודם שאינו רוצה לקנות אלא הכל ביחד אלא נראה הא דקאמר הג"א שם בשם הא"ז לפי פירש"י כוונתו לאפוקי ממי שנותן טעם אחר על הא דמוכר כל נכסיו לאחד אין בזה משום דדב"מ דהטעם הוא כיון דבמכירה זו יש בה נמי הני שדות שאין בהם דדב"מ והמכירה היה הכל ביחד ע"כ לא היה בזה תקנת חכמים שיהיה בזה דדב"מ. וקצת משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל להמעיין בדבריו ולפי טעם זה ודאי אפי' באו כל המצרנים יחד נמי לא מהני כיון דכל מצרן אין לו זכות אלא באחת מן השדות ואין לו זכות בכל המכירה [ומדברי הב"י נראה דס"ל דגם לדברי הרא"ש לא מהני אם באו כל המצרנים יחד וצ"ע] וכן נמי לא מהני מה שנתרצה המוכר אח"כ כיון דהא שאין בזה דדב"מ הוא לא משום טובת המוכר. כנ"ל כוונת הג"א מאי דקאמר לפי פירש"י. אבל לא לאפוקי מפי' הרא"ש כמו שפירש הגרא"ש ז"ל. ומ"מ דברי הגאון בעל ח"ש דס"ל דאפי' הודיע להלוקח שהוא נמלך במצרן ונתן לו רשות וה"ה אם מוכר בכל הני שאין בהם דדב"מ והודיע זאת להלוקח כדי שלא ירא מפני המצרן מ"מ יכול המוכר לוותר אח"כ זה אין נ"ל כלל כמשב"ל. והסמ"ע מיירי היכא שלא אמר המוכר כלום להלוקח רק שהלוקח ידע מזה לכך ס"ל שיכול המוכר לוותר אח"כ כיון שלא אמר לו להדיא שהוא אין צריך לירא מפני המצרן. אבל היכא דאמר לו להדיא שהוא א"צ לירא מפני המצרן כיון שהוא מוכר מפני כל אילו ודאי אין סברא כלל שיכול המוכר לוותר אח"כ. ועוד דא"כ כל לוקח ירא מפני המצרן שמא אח"כ יתרצה המוכר להמצרן ויסלקנו. אלא ודאי היכא שהמוכר הודיע זאת ללוקח שלכך אינו ממתין על המצרן משום דמתירא שלא יהיה לו הפסד מזה אינו יכול המוכר אח"כ לוותר ולומר שישאר לפני המצרן. וגם הסמ"ע מודה לזה:
ולפי המתבאר מכל דברינו אלה שבנ"ד לפי מה שנראה מהודאת הלוקח בעצמו מה שסיפר לפני ב"ד שהוא דרש מהמוכר לעשות תחבולות שונות כדי שלא יסלקנו המצרן אבל המוכר לא חשש לזה כלל אפי' בשעת המכירה אם ישאר אח"כ לפני המצרן. אף אם יתברר עפ"י עדים שהמוכר מכר ברע כדי לגאול ביפה ודאי שיכול המוכר לטעון אף שאני מכרתי ברע כדי לגאול ביפה מ"מ כיון שאני לא הודעתיך מזה וגם לא דברתי עמך שמחמת זה אין אני ממתין על המצרן לכו"ע יכול המוכר לומר שאני רוצה שישאר עתה לפני המצרן. כנ"ל הדין ברור ועל הטענה הראשונה כיון שלא היה המצרן בעיר שהמוכר והקונה שם בזה נ"ל כדברי כת"ר כיון שהמצרן קרוב למקום שהמוכר שם רק שלש פרסאות ומצויים עוברים ושבים בכל יום ודאי דמחוייב הוא להודיע להמצרן. וזה מבואר להדיא בתשו' המבי"ט סי' פ"ו יעו"ש ולא מצאנו מי שחולק עליו בזה. ועובדא דרדב"ז סי' ש"א שאני שהיה המוכר במקום רחוק ושם מכר קרקע שהי' לו בעירו. וגם מחמת התנאי א"צ להאריך בזה כיון שהלוקח הודה בעצמו שעשה זאת בערמה כדי להפקיע זכות המצרן ודאי דאין זה כלום כמבואר בכל הראשונים כנ"ל בזה:
כה דברי ידידו יו"ט ליפמאן הכהן:
סימן ג
אח"כ מצאתי תשו' הרשב"א בת"א סי' פ"ה וז"ל תשובה אין בזה משום דדב"מ דכל מקום שיש קפידא למוכר אין בו משום דדב"מ וכיון שכן כל שזוקף במלוה שהלוקח נוח ליה ובן המצר קשה ממנו ולפיכך אין דינא דב"מ אלא בפורע מיד. ומסתברא דאפי' יאמר עכשיו המוכר בן המצר נוח לי כראשון אפי' הכי אין בכך כלום לפי שלא תקנו אלא במה שאין דרך המוכרין להקפיד אבל במקום שדרך המוכרין להקפיד הוה קפידא ובזה לא תקנו ואפי' נתרצה המוכר לאחר מכאן בכך והני טבי ותקלי והני שרו והני צריו וחתימי שאין בהם משום דדב"מ ולא חלקו בין מתרצה המוכר בכך בין שאינו מתרצה דבתר התחלה אזלינן ובמה שאפשר להקפיד בהן המוכרין עכ"ל והנה בתשו' הרשב"א הלזו מבואר להדיא דלא כמו שהוכחנו למעלה מדברי הסמ"ע שאפי' מכר המוכר להדיא ברחוק כדי לגאול בקרוב מ"מ אם רוצה המוכר לוותר אח"כ ולו' שישאר לפני המצרן זכה המצרן. דהא ס"ל להרשב"א להדיא דבתר התחלה אזלינן וכיון דבשעת מכירה לא היה בזה דין מצרנות אינו יכול המוכר לוותר אח"כ. ואף שודאי דעת הג"א הוא אינו כן כמשב"ל מ"מ כיון דהרשב"א חולק ע"ז א"כ הוה ספיקא דדינא ובספיקא דדינא קיי"ל דהלוקח מקרי מוחזק נגד המצרן א"כ אינו יכול המצרן להוציא מיד הלוקח כנגד דעת הרשב"א. ותשו' הרשב"א הלזו נעלם מעיני הסמ"ע. מ"מ נ"ל בנ"ד כמו שפסקתי למעלה דזה ברור לפ"ד דהיכא דמכר מפני המם וכדומה ולא הודיע המוכר להלוקח שמוכר מפני זה אף אם יתברר אח"כ שמכר מפני אילו יכול המוכר לטעון שאף שאני מכרתי מפני כל אילו שאין בהם משום דדב"מ מ"מ לא איכפת לי אם ישאר לפני המצרן כיון שאתה לא ידעת מזה ע"כ מחוייב אתה לעשות הטוה"י כיון שאני איני מקפיד ע"ז ומתחילה נמי לא הייתי מקפיד אם הייתי ממתין על המצרן כנ"ל:
סימן ד
שאלה איש אחד קנה סחורה הנמכרת במשקל ופסקו המקח מכל פונט ונתן לו או"נ חמשה רו"כ ואח"כ הביא המוכר הסחורה בשקו לבית הקונה ואמר לו שנמצא סחורה בשק הלזה ערך חמשה וארבעים פונט והניח הסחורה בשקו הנ"ל בבית הקונה והלך לו. ואח"כ הביא הקונה להמוכר עוד ששה רו"כ על חשבון דמי הסחורה הנ"ל. והקונה הנ"ל לא משך ולא הגביה הסחורה. ומאיזה סיבה נגנבה הסחורה. וקבלו המוכר והקונה שיפסק להם הרב עפ"י ד"ת על מי חל הפסד הגנבה. וחייב הרב את הקונה לשלם עבור הפסד הגנבה אף שהי' שלא בפשיעה ועמד אחד וערער על פסק הרב הנ"ל ונשאלתי מהרב הפוסק לחוות דעתי בזה:
תשובה לפ"ד נראה דשפיר הורה הרב לחייב את הקונה בהפסד הגנבה דאע"ג דמטעם חצר לא קנה הלוקח כיון דהסחורה היתה מונחת בשקו של המוכר א"כ הוי ספיקא דדינא אי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה הלוקח או לא. וכיון דהוי ספיקא לא מצי המוכר לגבות המותר מעות מיד הלוקח מ"מ נראה דהכא קנה הלוקח בהאו"ג שנתן קנין גמור את הסחורה אח"כ שהביא המוכר את הסחורה לרשות הלוקח דהא זה ברור היכא דמונח החפץ ברשות הלוקח אף בכליו של מוכר קונה מעות קנין גמור. וזה נלמד בכ"ש מעליתו של לוקח מושכרת ביד מוכר כיון דלא שייך בזה נשרפו חטיך בעלי' קנה קנין מעות קנין גמור. כ"ש היכא דמונח החפץ ברשות לוקח, ממש אף בכליו של מוכר דודאי קונה במעות קנין גמור אע"ג דהכא בנ"ד נתן לו האו"ג מקודם שהביא המוכר את הסחורה לרשות הלוקח והנה מסתימת השו"ע בסי' קצ"ח משמע דבמשך משיכה גרועה היינו דבר שדרכו בהגבהה לא קנה אף שנתן המעות מקודם. וזה ודאי כיון שמשך הלוקח מרשות המוכר לסימטא א"כ לא שייך בזה לומר דאולי יאמר המוכר נשרפו חטיך בעלי'. מ"מ לא קנה מחמת המעות שנתן מקודם. עיין בשעהמ"ש שם דכתב דכן מוכח מסתימת הפוסקים ומדברי הרמב"ם להדיא ודחק שם לומר כיון דבלא מעות לא מהני משיכה בדבר שדרכו בהגבהה לא פליג חז"ל דאף בנתן מעות לא תועיל משיכה בכה"ג דלא ליטעי בה לומר דהקניה מתורת משיכה היא עיי"ש. אבל כבר העיד הנחתום על עיסתו שאינה ראויה אלא עפ"י הדחק. ע"כ נ"ל לומר דהטעם בזה דלכך לא קנה שם במשיכה גרועה אף כשנתן מעות מקודם כיון דבשעת קנית המעות לא קנה אלא למש"פ בלבד אינו מועיל מה שנתחדש אח"כ שאין שייך בזה לומר נשרפו חטיך בעליה דאנן בתר שעת קנין אזלינן ואז הא לא הועיל הקנין אלא למש"פ בלבד. וכן נ"ל בהא דקיי"ל דאם השכיר המוכר מקום להלוקח בביתו והוא דר בו קונה במעות קנין גמור כיון דלא שייך בזה נשרפו חטיך בעלי' דאם קנה אצלו סחורה מקודם במעות ואח"כ השכיר להלוקח מקום לדור בו דלא קנה לו המעות למפרע. ולפי"ז נ"ל ברור דאם אחד נתן מעות על דעת למשוך החפץ מיד המוכר אע"ג דבמשיכה לא מצי קנה כיון דדרכו בהגבהה מ"מ קנה בזה מטעם קנין המעות כיון דבשעת קנין המעות הי' המדובר שימשוך החפץ ויהי' תחת רשותו א"כ הוה נתינת המעות מתחילה על דעת לקנות קנין גמור בהמעות כשיבוא החפץ תחת רשותו ולא יהי' שייך אז לומר נשרפו חטיך בעלי'. ואפי' הוציא המוכר המעות עד שמשך החפץ מ"מ קנה קנין גמור בהמעות אח"כ. ואין לומר כיון דמתחילה לא קנו המעות ולא הוי ת"י אלא מלוה כשהוציא המוכר א"כ תו לא מצי למקני במעות קנין גמור משום דמלוה לא קנה כמש"כ התוס' בב"מ (טז.) ד"ה האי שטרא כו' יעו"ש התם שאני כיון דלא הי' ראוי לקנות בשעת נתינת המעות ע"כ הוי המעות מלוה. אבל במקום שראוי לקנות בשעת נתינת המעות לא הוי המעות מלוה כלל וכמו הנותן פרוטה לאשה שתתקדש לו לאחר ל' יום שאף שבשעה שחל הקדושין כבר נתאכלו המעות מ"מ מקודשת וכמש"ב הש"מ ב"מ (שם). א"כ היוצא לנו לנ"ד נמי כיון דבשעת נתינת האו"ג היה ע"ד שיביא המוכר את הסחורה לביתו של הלוקח בשקו. א"כ אי אמרינן כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח מ"מ קנה מטעם המעות שנתן ע"ז קנין גמור כשבא אח"כ לרשותו כיון שאז לא שייך נשרפו חטיך בעלי' וכמש"ב:
והנה דעת הרב הנ"ל הוא לחייב את הקונה בהפסד הגנבה מטעם הששה רו"כ שנתן אח"כ כשהיה הסחורה ברשותו דאז קנה בהמעות קנין גמור וכן הסכמתי גם אנכי מתחילה להרב הנ"ל. אבל אח"כ התבוננתי בזה היטיב וראיתי דמטעם המעות שנתן אח"כ לא היה קונה אלא כנגדו. אע"ג דאנן קיי"ל כר"י דערבון כנגד כולו קונה. מ"מ נראה דדוקא בתחילה כשנותן אף מקצת מעות מ"מ קונה כנגד כולו. אבל כשנותן אח"כ בתורת פרעון כו"ע מודים דלא קנה אלא כנגדו. ולמדתי זאת מדברי הר"ן ז"ל דז"ל בפ"ק דקדושין ודאמרינן לא קנה עד שיתן לו דמים איכא מ"ד דדוקא כל הדמים אבל במקצת דמים אפי' לא עאיל ונפיק אזוזי לא קנה דכי אמרינן דבמקצת דמים קנה הכל כל היכא דלא עאיל ונפיק אזוזי ה"מ בנותן מקצת דמים לשם קנין דכיון שקבלם לשם קנין ולא עאיל ונפיק אשארא גלי אדעתי' דניחא לי' דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנם לו שהרי בשטר הוא קונה אלא לשם פרעון נתנו ולפיכך אעפ"י שקבלם אין כאן הוכחה דניחא לי' שיקנה בהן ולפיכך י"ל שאפי' כנגד מעותיו אינו קונה דכיון דבשטר הוא קונה אי אפשר לו לקנות בו מקצת השדה שעל כל השדה נכתב ולא על חציו וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל כולו עכ"ל. ולכאורה דברי הר"ן הללו תמוהים מאד דהאיך פי' דמה דאמרינן דערבון קונה כנגד כולו מיירי כשנותן להדיא לשם קנין נגד כל דברי הראשונים דפי' דהתם מיירי שנתן ערבון בתחילת פרעון. דהא פליגי רש"י ותוס' בב"מ (מח:) אם אמר ערבוני יקנה הכל אם קנה כנגד כולו או לא. דרש"י פי' דלא קצה אלא כנגדו. והתוס' השיגו ע"ז וס"ל דקונה כנגד כולו אבל כולם מודים דערבון דפליגי רב ור"י מיירי כשנותן בתחילת פרעון. וכן מוכח מדברי הברייתא שם דקאמר אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו השאר דמיירי שנתן בתחילת פרעון ולא הזכיר כלל שם שנותן לשם קנין. ע"כ נ"ל דכוונת הר"ן הוא לשם קנין לא כשנותן להדיא לשם קנין אלא אף מסתמא כשנותן בתחילה מעות לקנות דבר אף כשנותן לשם פרעון קים לן דודאי כוונתו הוא לקנות כולו בזה והמותר יהי' עליו מלוה לכך כי לא עאיל ונפיק אזוזי קנה כנגד כולו. אבל כשקונה בשטר ואח"כ נותן המעות לשם פרעון אז אמרינן דלא נתכווין לקנות אלא כנגדו. א"כ לפי"ז נראה ברור כמש"כ דדוקא היכא דנותן בתחילה אף מקצת מעות אז קנה כנגד כולו דאז ודאי נתכוין לשם קני לקנות כולו. אבל היכא שנותן אח"כ מקצת מעות על תשלומי הפרעון אז לא אמרינן כנגד כולו קונה. וראיתי להגאון בעל מח"א בקנין מעות סי' א' דמפרש דברי הר"ן כפשוטו וכתב דמדברי הר"ן מוכח דלא ס"ל כהב"י דהיכא דנותן מעות להדיא לשם קנין קנה לכולי עלמא קנין גמור דהא הר"ן מפרש דברי הגמרא בב"מ דמיירי שנתן להדיא לשם קנין ואפילו הכי לא קנה אלא למש"פ בלבד עיי"ש. אבל לפע"ד נראה ברור דכוונת הר"ן הוא כמש"פ:
עוד יצא המערער כנגד פסק הרב הנ"ל מטעם דנפיק ועאיל אזוזי כי בפעם הראשון שתבע המוכר מעות מהלוקח לא נתן לו כ"א ששה רו"כ. ובפעם השני תבע ולא נתן לו כלום זה אינו טענה כלל כיון דפעם הראשון שתבע הושוה עמו וקבל מאתו ששה רו"כ א"כ לא נשאר כ"א תביעתו השניה והפוסקים כתבו להדיא דלא הוה נפיק ועאיל אזוזי כ"א כשתבע לו שני פעמים ודחהו בלך ושוב. ועוד נ"ל דבסחורה העומדת למכור להרוחה לא שייך דין דנפיק ועאיל אזוזי כ"א בידעינן דלא מכר אלא מפני שהוא צריך לדמי. ובזה יתיישבו שני סעיפי השו"ע הסותרים בדיוקם אהדדי. דבסי' ק"צ סי"א כתב המחבר האי דין דנפיק ועאיל אזוזי וכתב דזה ליתא במוכר שדהו מפני רעתה וה"ה במטלטלין מפני רעות ממכרו משמע דאם מוכר ממכר סתם אית בו דין דנפיק ועאיל אזוזי. ובסעיף ט"ו כתב דלית דין דנפיק ועאיל אזוזי כ"א בידעינן דלא מכר אלא מפני שהוא צריך לדמי משמע דבממכר סתם לית בו דינא דנפיק ועאיל אזוזי אע"כ צריך לחלק דבס' י"א מיירי בשדה או במטלטלין של בעה"ב שאינו עשוי למכור כליו לכך דוקא בידעינן שמכר מפני רעות ממכרו הוא דלית בי' דינא דעאיל ונפיק אזוזי. אבל בסתם אמרינן דודאי מכר רק מפני שצריך לדמי. ובסעיף ט"ו מיירי בסחורה העומדת למכור לכך לית בי' דינא דנפיק ועאיל אזוזי כ"א בידעינן שלא מכר אלא מפני שהוא צריך לדמי. א"כ בנ"ד שהוא סחורה העומדת למכור להרוחה לא שייך בה דינא דנפיק ועאיל אזוזי כ"א בידעינן שמכר רק מפני שצריך לדמי:
ועוד נ"ל טעם פשוט לחייב את הקונה בהפסד הגנבה דאפי' אם נימא דלא קני בהמעות קנין גמור מ"מ כיון שבידו למוכרה ולהרויח בה כ"ז שלא חזר המוכר א"כ לא גרע מסרסור דקיי"ל דסרסור הוה ש"ש כדאיתא בשו"ע סי' קפ"ח ס"ז בשם המרדכי דכיון דאם ימכור ישתכר בו הוה עליהו ש"ש. ה"נ כיון שהיה בידו למוכרה ולהשתכר בה הוה עליה ש"ש. וגם הכא עדיפא שאין ביד המוכר לחזור אם לא ירצה הקונה משום דהוה ספיקא דדינא אי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה או לא וכיון שהלוקח מוחזק אין המוכר יכול להוציא מידו. לכך בודאי הוה הלוקח עליה ש"ש. כנ"ל בזה:
כ"ד יו"ט ליפמן הכהן:
סימן ה
שאלה באחד שמכר לחבירו בית אחד מבתיו בקנא"ס ולא נתן לו הלוקח מעות. והמוכר רוצה ליתן לו בית קטן אם יכול הלוקח לטעון שאני נתכונתי לבית הגדול מבתיך ואין אני מחויב ליתן לך המעות כיון שאתה רוצה ליתן לי הבית הקטן:
תשובה הנה זה מכבר נתוכחתי בדין זה עם הגאון ר' אליעזר משה נ"י אבד"ק פינסק שהוא כתב לי דלפ"ד צע"ג על דברי התוס' דריש פ' המניח ד"ה ואיכא כו' דכתבו שם וז"ל שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית דקרי לי' לחביתא כדא לפי שהוא מוחזק ולא אזלינן בתר רובא כו' עכ"ל. דהא אפי' כולהו קרו לחביתא כדא לא עדיף ממוכר בית לחבירו דנותן לו פחות שבבתים כמ"ש בב"ב (צ"ח:) וכדומה הרבה. והטעם פשוט דכיון דגם הוא בכלל בית הרי קיים תנאו. ודיוק התוס' שם ליתא לפי הא"נ שכתבו שם דמיירי שמכר שוה מאתים כדים או חביות. דלפי"ז יוכל להיות שהמוכר רוצה דוקא בגדולים עכ"ד:
וזה אשר השבתי להגאון הנ"ל דמאי דפסיקא לי' למר דגבי מוכר בית לחבירו דנותן לו פחות שבבתים ואפי' אם הלוקח מוחזק יכול לכופו לקיים המקח לדידי מבעי לי בזה טובא ואדרבה מסתברא לאידך גיסא כיון דהא דנותן לו פחות שבבתים הוא רק מטעם דיד בעל השטר על התחתונה כמבואר בסוף מנחות. וכיון שהלוקח מוחזק במעות אמאי אינו יכול לטעון לגדול נתכונתי ונראה ברור שזהו דעת התו' דב"ק דהיכא שהלוקח מוחזק יכול לטעון לגדול נתכונתי. וכן מסתברא:
והשיב לי ע"ז וז"ל ואשר יישב דעת התוס' שם דבכ"ד שמשמעו גדול או קטן יוכל הלוקח לומר לגדול כונתי. כן כתב לי גם אחי הרה"ג שי' בדרך ספק. אולם לדינא לא נ"ל כלל דלא משום ספק סגי בקטן אלא משום תפשת מרובה לא תפשת שהיא מדה ודאית. ובכל מצותי' של תורה סגי בשיעור הקטן שיהי' שמו עליו וה"נ בלשון בנ"א גבי הקדש דכל פרק י"ג דמנחות אם לא היכא דשייך מקדיש בעין יפה מקדיש. או היכא דאיכא לספוקי בלישנא דאתי לפרושי גדול כגון שור בשורי יכול כו'. ועיין בתשו' הרא"ש ז"ל כלל ו' סי"ד שהאריך בענין כזה ומוכח התם דאפי' בגיטין דספק תורה הוא הוי סגי ביום אחד אי לאו משום סברא דלצעורי קמכוין. ואפי' להרשב"א והר"ן ז"ל דמספקא להו בכה"ג דהרא"ש לענין ממון בפ"ז דגיטין היינו משום דאולי סתמא משמע כ"ז שצריך דהא אפי' לאפוקי ממונא מספקא להני אבל כל היכא דמשמע קטן וגדול פשיטא דתלי ברצון הנותן ואפי' התנה הלוקח דומיא דגיטין ומ"מ נ"ל דאם התנה המוכר ואמר כל שורי אני מוכר לך חוץ מאחד יכול לעכב הגדול לעצמו. וא"כ י"ל קושית התוס' בר"פ המניח בפשיטות דנ"מ כגון שאמר כל נכסי אני מוכר לך חוץ מכד אחד שיכול לעכב חבית. וכן להיפך אם אמר ללוקח שיטול לו כד מכדיו שמשמע שהברירה בידו יוכל לקחת חבית וכמש"כ רש"י ז"ל בפי' התורה בראשית (ל"ד ט"ז) יעו"ש ובב"ב (סג) האומר תנו חלק סומכוס אומר אין פחות כו' והביאוהו רוה"פ אע"ג דסומכוס קאמר אין פחות כו' דמשמע ספיקא ואנן בספיקא לא ס"ל כסומכוס אע"כ דס"ל דאפי' סומכוס חלק הקטן ביותר נקט. דלא הוי כממון המועל בספק כלל. דכיון שיש בלשון זה חלק קטן אין כאן משמעות גדול [וכל לשון המע"ה שהוזכר דכענין זה הוא כמ"ש המפ' ז"ל על הא דתפשת מרובה וכו' ומודי בי' סומכוס] ואפי' הפוסקים דלא כסומכוס שם מודו בנ"ד אלא דס"ל דהתם יש ספק בלשונו אולי הוי כמפורש מחצה כו' יעו"ש בדברי הערוך והרשב"א והרא"ש ז"ל כדמוכח להדיא דלא דמספקא להו מן כ"ש עד מחצה אלא אי כ"ש אי מחצה וכנ"ל. ובעור חו"מ סי' רנ"ג משמע דיטול נמי כתנו דמי. ואכתי לא מצאתי עדיין דוגמא וראי' מהתלמוד לחילוק זה מיטול ליתן עכ"ד:
והשבתי עוד בזה דמאי דהביא כתר"ה ראי' מפרק י"ג דמנחות ומגיטין דהטעם דתפשת מרובה לא תפשת זהו מדה ודאית בכל התורה לפע"ד נראה דיש לחלק בין אם הספק הוא באיכות או בכמות. דאם הספק הוא בכמות מוכח להדיא בפ' י"ג דמנחות דאם אמר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ ואם אמר הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוג ולא מספקינן דאולי כונתו ליותר אע"ג דמקדיש בעין יפה מקדיש אלא משום דזהו מדה ודאית דהיכא דהספק הוא בכמות אמרינן דתפשת מרובה לא תפשת. ולכך גבי גט נמי אי לא משום דלצעורי קמכוין הוה אמרינן דסגי בהנקת יום אחד כיון דלשון ע"מ שתניקי את בני משמע נמי אפי' יום אחד אבל היכא דהספק הוא באיכות לא אמרינן תפשת מרובה לא תפשת לכך היכא דאמר אחד משורי הקדש כיון דהתם הוה הספק באיכות אם לגדול נתכוין או לקטן אמרינן גבי הקדש משום דמקדיש בעין יפה מקדיש אמרינן דלגדול נתכוין. והיכא דיש לו שלשה שורים מספקינן להגדול שבהם ולבינוני משום דגם בינוני הוא עין יפה לגבי קטן כמבואר שם (קח:). והיכא דאמר שור בשורי אמרינן דודאי לגדול נתכוין אבל לגבי מכר אמרינן שם דהיכא דאמר בית מבתי נותן לו הגרוע שבהם וזהו משום דיד בעל השטר על התחתונה ולא מטעם תפשת מרובה לא תפשת לגבי מכר דא"כ הדקל"ד ליחזי הי נפל כיון שלא נפל הקטן אמאי יכול המוכר לומר להלוקח שלך נפל. אלא ע"כ דהא דיכול ליתן לו הקטן שבהם הוא רק מטעם דהמע"ה. וא"כ פשיטא דהיכא דלא נתן הלוקח עדיין מעות יכול למימר לגדול נתכונתי. אך מדברי כת"ר נראה דגבי בית בבתי מודה שאם לא נתן הלוקח עדיין מעות יכול למימר לגדול שבהם נתכונתי. א"כ לפי"ז יהא חילוק בין אמר בית בבתי מראהו נפל והיכא דאמר אחד מבתי אין יכול להראהו נפל משום דשם ודאי לקטן נתכוין דתפשת מרובה כו' אבל זה לא משמע כלל מהפוסקים ומסתימת השו"ע. ועוד נ"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בב"ב (קעג.) אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועין ופריך רבינא לר"א אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו. ומשני התם משום דיד בעל השטר על התחתונה. הרי דגבי מכר היכא דאמר שדי מכורה לך דאמרינן דרק קטנה מכורה לו הוא מטעם דיד בעל השטר על התחתונה והמע"ה. ולא מטעם דתפשת מרובה ל"ת ולכך גבי שטר אמרינן דהגדול הוא פרוע כנ"ל בזה:
וחזר הגאון הנ"ל והשיב לי עוד וז"ל בדין המוכר לחבירו חפץ או מתנה סתם שירד מעכ"ת לחלק בין איכות לכמות דבע"מ שתניקי את בני סגי בכל דהו לפי שהוא בכמות. אבל באיכות כגון בית גדול או קטן לא מסתבר לי' למעכ"ת שלא יכול הלוקח אם הוא מוחזק לומר בית גדול היה בדעתי. הנה מצד הסברא לא ידעתי שום מקום חילוק ולדידי פשיטא לי מסברא דכיון דלא התנה בפירוש גדול הרי סבר וקבל רק על שם בית והתחייב עצמו בקנין גמור שיתן לו כך וכך אם יתן לו חבירו בית וכיון ששם בית עליו הרי קיים תנאו ומחוייב הלוקח לתת הכסף ומנ"מ בין איכות לכמות. ויש אתי ע"ז ראיות ודוגמאות עצמו מספר ואזכור קצת מהנה. א' בקדושין (מט.) ע"מ שאני כו' ופסקו כל הפוסקים שם דהוי ודאי קדושין לבר מתרי בתראי. וא"א חוששין לספק תורה אפי' צוחה ואמרה לתלמיד או חכם גדול נתכונתי. ב' בנדרים (נד) רבנן סברי כל מידי דמימלך כו'. אלמא דכל ששם ירק עליו רשאי השליח לקנות וא"צ לשאול שמא היה בדעת בעה"ב ירק אחר טוב מזה ג' במעילה (כא) האומר הבא לי מן החלון כו' אעפ"י שאמר בלבי הי' מזה כו' הרי לנו דכל שהוא בכלל דבריו א"י לומר לאחר כונתי וקרינן לה דברים שבלב דלא מוכחי. ד' בנזיר (יב) האומר צא וקדש לי אשה סתם כו' וכל הסוגיא שם. ומדאסר סתמא אלמא דאפי' קרובותיו כעורות ולא ישרו בעיניו מ"מ אם קדשן השליח מקודשות. ה' בכמה מצות ואיסורין שבתורה שלא נאמר בהן שיעור מה"ת או מהל"מ מחייבינן כל ששמו עליו כגון בית למזוזה ומעקה וכנ"ל. ובגד לציצית ודומי' ואתרוג דלא מהל"מ נאמר שיעורו פליגי ר"מ ור"י היכא מקרי הדר או גמר פרי ול"ח דלמא קרא לגדול מזה נתכוין. והכל מטעם תפשת מרובה ל"ת שהוא כלל גדול בתורה הן היכא דהמדה כלה הן היכא דאינה כלה ותו לא מידי. ודעת התוס' דהמניח צע"ג. והא דב"ב (קעג.) שהביא כת"ר לענין טענת פרעון כמ"ש הב"י סי' ס"ה בשם הרד"ך ז"ל וגם בזה הוי ס"ד דגמרא דהוי כשדי מכורה כו' ומתני' דהתם שאני דשכ"מ המודה שלא בפני הלוה מאימת הדין כמ"ש הרשב"ם ז"ל שם מסתברא דאגדול מודה כדאמר בירושלמי התם אינו דומה אימת שמ"ג כו' ומשני דגם במודה ללוה יד בעה"ש עה"ת כיון דמספקינן בפרעון. והלוה טוען ברי אבל במחילה לא נמחל רק הקטן מסברא הנ"ל [אע"ג דל"ד כ"כ] ולא מטעם שכתב האו"ת שם דהוי כא"י אם פרעתי דהא איירי גם ביורשים דהוי כא"י אם פרעתני. דל"ד לטענת פרעון דמשתבעי שבועה שלא פקדנו ושקלי. דהתם איתא לסברא דשטרא בידן מאי בעי אבל הכא ל"ש. אלא ע"כ משום דלשון זה שבא להפקיע כח השטר כל כמה דמצינן ליצורי בי' עדיף ואפי' אי נימא התם דלא כהרד"ך ש"ה דמספקינן אכונתו בההיא שעתא דאמר מחול לך אהי כונתו. אבל בנ"ד נתחייב ודאי בסתם בית איזה שירצה וכ"ז ברור לענ"ד. עכ"ד:
ועתה עיינתי היטיב בזה ונ"ל דדברי התוס' דב"ק נכונים בפשיטות ונראה לבאר עוד בזה דודאי גם התוס' מודים דהיכא דאחד התחייב א"ע לחבירו לקנות לו בית אז אינו מחוייב לקנות לו אלא רק בית הפחות שבבתים ואפי' היכא שכנגדו הוא מוחזק במעות אינו יכול לטעון שאני לגדול נתכונתי משום דבכה"ג דהמדה המרובה אינה כלה ודאי דאמרינן דתפשת מרובה ל"ת וזה הוה מדה ודאית אפי' ללשון בנ"א. כמש"כ התוס' סוכה (ה:) ד"ה תפשת כו' דריב"ב בא ללמוד ממנהג העולם שתופשין מדה כלה ומניחין מדה שאינה כלה ואפי' היכא דהספק באיכות והוה כמו שפירש להדיא רק בית קטן. וע"כ נראה דאף לגבי גט היכא דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתקני לי בית וקנתה לו בית קטן מה שנקרא בית לפי הדין ה"ז קיימה כפי התנאי ואינו יכול לטעון שהוא לבית גדול נתכוין משום האי טעמא דתפשת מרובה ל"ת היכא דהמדה מרובה אינה כלה זה הוה מדה ודאית ולכן גבי הקדש נמי אם אמר הרי עלי שור יביא שור ונסכיו במנה ולא חיישינן שמא כיון לשור גדול משום האי טעמא דתפשת כו'. והא דצריך להביא במנה משום דזהו מדה הפחותה לגבי הקדש. אבל היכא שמקנה לחבירו בית אחד מבתיו שיש לו ומספקינן אם כיון על ביתו הגדול או על ביתו הקטן לא אמרינן בזה תפשת מרובה לא תפשת כיון דהמדה המרובה יש לה סוף. ולא דמי לשון בנ"א ללשון תורה. משום דהתורה ודאי דברה בלשון ברור ולא בלשון דאיכא לספוקי בי'. ולכך גבי מכר רק מטעם דיד בעה"ש עה"ת אין צריך ליתן לו רק ביתו הקטן. והיכא שהלוקח מוחזק במעות יכול לטעון שאני לביתך הגדול נתכונתי והיכא דנתן לו מעות ואח"כ נפל יכול המוכר לטעון שאני לבית זה נתכונתי אף שהוא בית גדול. וכ"ש לגבי גט היכא דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי בית אחד מבתיך דודאי צריכה ליתן לו הבית הגדול מבתיה. דשם שייך גם טעמא דלצעורי קמכוין אמרינן דבודאי לביתה הגדול נתכוין. ואפי' לגבי קדושין כגון דאמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך בית אחד מבתי כ"ז שלא נתן לה הבית הגדול לא הוה אלא קדושי ספק דשמא לביתו הגדול נתכונו. ולכך גבי הקדש משום דמקדיש בעין יפה מקדיש אמרינן דלבית הגדול נתכוין וכמשב"ל. ולפי"ז א"ש דברי התוס' דב"ק בפשיטות דהיכא שיש להמוכר כדים וחביות והקנה לו מאה כדים כיון שהלוקח מוחזק במעות יכול למימר שאני לחביות שלך נתכונתי כיון דקרי לחביתא כדא:
אמנם היכא שהספק הוא בכמות והמדה מרובה היא מדה כלה צ"ע אם אמרינן בזה תפשת מרובה ל"ת היא מדה ודאית או לא. כגון שהקנה לחבירו ארעתא סתם דאמרינן בב"ב (סא:) דמיעוט ארעתא שתים. היכא דהלוקח מוחזק במעות אם יכול לטעון שאני לכל שדותיך נתכונתי ולא אתן לך המעות אם לא תתן לי כל שדותיך או לא. ולפי הי"מ בדברי התוס' שם ד"ה ארעתא דהקשו שם והא דאמר בהשואל (קג) האי מאן דמשאיל מרא לחבריה למירפק ביה פרדסי רפיק בי' כל פרדסי דאית לי' ולא אמר פרדסי תרתי משמע ותירצו דהתם יד המשאיל עה"ת דשואל מוחזק אבל הכא יד לוקח עה"ת שהמוכר מוחזק ע"כ. וכן דעת התוס' בב"מ (קג.) ד"ה פרדיסי בתי' השני יעו"ש. ודאי דהיכא דהלוקח הוא מוחזק יד המוכר עה"ת. אמנם לפי מסקנת התוס' בב"ב בשם ריב"ם לחלק בין פרדסי לארעתא איכא למימר דמיעוט ארעתא שתים הוא זה מטעם ודאי ולא מטעם יד בעה"ש עה"ת. וכן אמרינן בב"מ (ד:) גבי סלעין דינרין מלוה אומר חמש והלוה אמר שלש דאמרינן התם לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא דמסייע לי' שערא ופסקינן בשו"ע סי' מ"ב סי"ב דאפי' תפס מפקינן מיני', משום דלשון סלעין ודינרין לא משמע רק שתים. א"כ ה"ה ארעתא לא משמע רק שתים ולא מהני טענת הלוקח אפי' היכא שהוא מוחזק במעות. אך יש לחלק דהתם גבי סלעין דינרין המדה מרובה אינה כלה. וכן מצאתי להאו"ת בס"ק ט"ו דכתב שם לחלק בין מדה מרובה כלה לשאינה כלה ליישב דברי הה"מ שם יעו"ש. אך מה שתפש בפשיעות דגם בלשון תורה לא אמרינן תמל"ת אלא במדה שאינה כלה צ"ע דהא בדברי התוס' דסוכה הנ"ל מבואר להדיא דבלשון תורה (לא) אמרינן תמל"ת אף במדה כלה והוכיחו דהא שם ע"כ לא אפשר ללמוד אלא מפנים שיכולין ליכנס במשכן מ"מ אמרינן תמל"ת. אך התוס' דיומא (עב). ד"ה נעביד כתבו שם דבדבר שיש לו קצבה לא שייך לומר תמל"ת. וקושית התוס' דסוכה נראה דע"כ צריך לישב לפי דעתם משום דאמרינן בב"ב (צט.) דמקום ארון והכרובים אינם מן המדה. א"כ אין הוכחה כ"כ דיש לו קצבה. מ"מ קשה לדברי התוס' דיומא מהא דאמרינן שם בסוכה (ה.) גבי כפורת ונליף מכלים גופייהו ומשני תמל"ת אע"ג דיש לו קצבה וצ"ע. אך מדברי הרא"ש בתשובה שם שהעיר הגאון הנ"ל דס"ל דאפי' לגבי גט אי לאו דלצעורי קמכוין הוי סגי בהנקת יום אחד וע"כ זה מטעם דתמל"ת מוכח דס"ל דהספק הוא בכמות אפי' היכא דהמדה מרובה הוא מדה כלה אמרינן תמל"ת מטעם ודאי ולא מטעם ספק א"כ צ"ע לדינא גבי ארעתא אם מהני טענת הלוקח היכא שהוא מוחזק במעות דהוא כיון לכל שדותיו של המוכר:
אח"כ מצאתי בתשובת עבודת הגרשוני סי' ה' דכתב שם גאון אחד לבעל עה"ג ודעתי' דאפי' אמר בית בבתי אני מוכר לך וכתב בשער שתהא ידו על העליונה מ"מ יכול ליתן לו הפחות משום דדוקא באיכא תרי לישני דסתרי אהדדי הוא דאמרינן ידו על העליונה אבל באומר בית סתם אני מוכר לך אינו מכח ספק אלא מפני שהוא הפחות שבמשמעות והביא ראי' מדברי הב"י הנ"ל גבי דינרין סתם דאפי' תפש מפקינן מיני' וגם כתב שם וז"ל וכן מוכח נמי מדאמרינן שלהי מנחות האומר אחד מכבשי הקדש א' משורי הקדש הקטן שבה הקדש אר"נ אמר רבא ל"ש אלא דאמר אחד משורי הקדש אבל אמר שור בשורי הקדש הגדול שבהם הקדש תור בתוראי קאמר איני והאמר ר"ח אמר ר"ה משמי' דעולא האומר לחבירו בית בבתי ני מוכר לך מראהו עליי' לאו משום דגרוע לוקח קאמרת שאני לוקח דאמרינן יד בעל השער עה"ת פי' לאפוקי הקדש דידו על העליונה לכך כשאמר בית בבתי הגדול הקדש ואפ"ה ברישא כשאמר בית אפי' אצל הקדש הקטן שבהם הקדש עכ"ל, וכמו כן כתב הגאון מהר"א ז"ל בתשובת גאוני בתראי סי' נ"ח יעו"ש דדבריהם מכוונים לדינא. ונפלאתי על הגאונים הללו האיך נזרק לפניהם במחכ"ת טעות כזה דהא מבואר להדיא במנחות במשנה דהיכא דאמר אחד מכבשי הקדש כו' הגדול הקדש. ויעו"ש כל הסוגיא דכן ע"כ הגירסא במשנה. א"כ אדרבה משם איכא ראי' להיפך דאפי' אומר בית סתם איכא לספוקי דכיון להגדול ולכך גבי הקדש דיד הקדש על העליונה אמרינן דהגדול הקדש. והתבוננתי בזה וראיתי דהטעות יצא להם משום דהם עיינו בזה בדברי הב"י סי' רי"ד. ובב"י שם איכא ע"ס דבמקום שצ"ל הגדול הקדש איתא שם הקטן הקדש. ועוד נפלאתי עליהם דהא בב"ב (קעג.) מבואר להדיא דמטעם דיד בעה"ש עה"ת אינו נותן לו רק הפחות אפי' היכא דאמר לו שדה סתם. ולכך גבי פרעון אמרינן דהגדול פרוע. וא"כ פשיטא דהיכא דכתוב בשטר שתהא ידו על העליונה ע"כ צריך ליתן לו הגדול. ולע"ד זהו ראי' שאין עליה תשובה. ומה שדחה ראייתי הגאון רא"מ שיחי' דגבי טענת פרעון שאני משום דהלוה טוען ברי שפרע לכך אמרינן דהגדול הוא פרוע. ז"א דמי לא עסקינן דגם היכא הלוה אומר שאינו ידוע לי איזה מהן פרוע מ"מ כיון שכבר הודה המלוה ששער אחד בידי הוא פרוע אמרינן דהגדול הוא פרוע אלמא דמטעם דיד בעה"ש עה"ת אמרינן דכוון להגדול. וגם בלאו"ה הדיחוי שלו אינו דהא בגמרא שם אמרינן להדיא החם משום דיד בעה"ש עה"ת וזה קאי על מכר אלמא דגבי מכר נמי רק משום דיד בעה"ש עה"ת אמרינן דיכול ליתן לו הקטן ולא מטעם דתמל"ת. גם מה שכתב דבמחילה לא נמחל רק הקטן מסברא הנ"ל לפע"ד ז"א דא"כ האיך הביא הרד"ך ראי' לדינו שחזקת השער הוא חזקה טובה מהאומר שער לך בידי מחול שמחלתי לך אמרינן דהקטן מחול משום דיד הלוה עה"ת. כיון דהתם הוא הטעם משום דתמל"ת. אלא ע"כ דסברת הרד"ך הוא משום דהלוה בא להוציא בטענת מחילה חזקת השטר אמרינן דיד הלוה עה"ת. וכן כתב שם להדיא וז"ל שכל כך הוא האומר שטרי מחול לך או מכור לך הואיל והוא מוחזק בשטרו כאומר שדי מכור לך דאמרינן התם שהקטנה מכורה שיד הקונה עה"ת כ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה כו' עכ"ל א"כ במלוה ע"פ ודאי אם אומר חוב אחד מחול לך אמרינן דהגדול מחול ולא אמרינן תמל"ת א"כ אדרבה משם ראי' לדברי אמנם לפי מש"כ האו"ת משום דהוה כאומר איני יודע אם פרוע א"כ אפי' במלוה ע"פ נמי א"א לומר דהגדול פרוע מטעם דיד המלוה עה"ת כיון דהלוה אינו יכול לטעון טענת ברי אבל באמת יפה השיג עליו הגאון הנ"ל דמי לא עסקינן שמת המלוה וא"כ לא מהני מה שטוען הלוה איני יודע ונראה דע"כ מיירי בכה"ג לכך דוקא במלוה בשער אמרינן דהקטן מחול אבל במלוה ע"פ אמרינן דהגדול מחול ויותר נפלאתי על הגאון שהובא בעה"ג דכתב דאפי' אמר בית בבתי לא מהני אם כתוב בשטר שתהא ידו על העליונה ומ"מ נותן לו הפחות הא בזה מבואר להדיא גם במנחות [אפי' לפ"ד] דזה הוא רק מטעם דיד בעה"ש עה"ת הוא דנותן לו רק הפחות א"כ היכא דכתוב בשטר שתהא ידו על העליונה ודאי דצריך ליתן לו הגדול:
היוצא לנו מכל דברינו אלה דהיכא דאמר לו בית אחד מבתי וכ"ש אם אמר בית בבתי אני מוכר לך אם הלוקח מוחזק במעות יכול לומר שאני לגדול נתכונתי ואם כתוב בשטר שתהא ידו על העליונה ע"כ צריך ליתן לו הגדול כנ"ל בזה:
דברי יו"ט ליפמן הכהן
סימן ו
עוד הקשה הגאון רא"מ שיחי' על דברי הרמב"ם ס"פ כ"ח מה' מכירה והובא בשו"ע סי' רי"ח סי"ט דכתב שם וז"ל כל אלו הדברים במקום שאין שם מנהג אבל במקום שיש שם מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום עכ"ל וזה תמוה דהא אנן קיי"ל כשמואל דלא אזלינן בממונא בתר רובא. והיא קושיא עצומה ואנכי מאז תרצתי ע"ז דמיירי כשהדמים מסייעין לרוב אבל באמת זה רחוק ליישב כן דבריהם:
אבל כעת ראיתי שדבריהם נכונים הם דהנה בשו"ע נשמט סוף דברי הרמב"ם דכתב שם ואחר רוב לשון בנ"א הידוע להם וכן איתא בטור ונ"ל דכונתו הוא דודאי היכא דבמקום אחד איכא מיעוטא ורובא דהמיעוט קרו לה לחביתא כדא כו' והרובא קרו לה לחביתא חביתא לא אזלינן בממונא בתר רובא אבל היכא דכל אנשי המקום האזרחים המתגוררים פה מקודם קורין לחביתא חביתא כו' ובאו לשם אנשים ממקום אחר לגור פה אשר במקומם אינם מקפידין לומר על חבית כד כו' אפי' כשהם מדברים בינם לב"ע אינם מקפידין מ"מ לענין מו"מ לא אזלינן בתרייהו כלל משום שהם בטלין לענין מו"מ לאנשי המקום הידועים מקודם וגם הם נגררין אחריהם כיון שאנשי המקום הקבועין כאן מקודם הם רובא כנגד אלו שבאו מארץ אחרת וידוע הדבר לכל שבכל ענינם ועסקם הם נמשכין אחריהם לכך אמרינן מסתמא היה כונתו אחרי לשון המתהלך בארץ הזאת כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם והטוש"ע מפני חומר הקושיא הנ"ל:
סימן ז
כבוד י"ג עוז הרב המאוה"ג חו"ב אוצר היראה והמדע מו"ה ניסן נ"י אב"ד דק"ק שינאווקא כעת הוא אב"ד דק"ק קרעווא:
ע"ד שאלתו נידון ד"ת שבא לפניו בראובן שהיה לו פלאץ במקום אשר כל דריה מחוייבים לשלם מס להדוקעס כל שנה כפי חק הקצוב ואשר בפירוש נכתוב בהפראווט באם לא ישלמו מס הקצוב ג' שנים אז הרשות ביד אדון העיר לטרוף את הפלאץ בלי שום דו"ד בעולם והנה מחצה מפלאץ הזה מכר לשמעון ונתן לו שטר מכירה כנהוג גם קיבל עליו אחריות אך בחצר נשאר כל הפלאץ כתוב על שם ראובן והיה המדובר ביניהם אשר הלוקח יתן המם מהמחצה אשר קנה ליד המוכר. והמוכר ימסור אותם להאדון בצירוף המחצה המגיע ממנו ואח"כ מת המוכר והוריש מחצה הפלאץ שלו לבנו זולת זה לא השאיר אחריו שום דבר וזה כמה שנים קיים הלוקח ככל המוטל עליו ושילם תמיד המס המגיע לחלקו ליד היורש אך היורש מעל בשליחות ולא מסרם להאדון וגם מחצה שלו לא נתן והאדון נלאה מלבקש את המגיע לו עד אשר הגיש משפטו לפני שר המשפט וטרף את כל הפלאץ ואחרי נעשה כל אלה הלך היורש הנ"ל וקנה את כל הפלאץ מהאדון על אופן שלא יצטרך עוד לשלם מס. וכעת אינו רוצה להשיב להלוקח המחצה מהפלאץ שלו. ובקשו שניהם להורות להם האיך הוא הדין עפ"י ד"ת. ע"כ ד"ש:
וזה אשר נ"ל להשיב בזה אם יקבלו שניהם לסמוך על ד"ת. דלפ"ד נראה דבנו של ראובן מחוייב לשלם לשמעון בעד הפלאץ כפי מה שהיה אז שוה כאשר אבאר בע"ה. דהנה זה ברור דאם לא היה בנו של ראובן מקבל המס מיד שמעון על דעת לפרוע להאדון ולא היה מתרצה לזה והיה מודיע לשמעון שאינו רוצה לפרוע מס להאדון היה שמעון בעצמו פורע לאדון ולא היה טורף ממנו רק שהיה מביא ראיה בחצר שהוא קנה מחצית הפלאץ מראובן ע"כ הוא משלם מס בעצמו כי כן הוא הנהוג בכל העיירות של האדונים הללו א"כ בזה שקיבל בנו של ראובן המס משמעון ע"ד לפרוע ושמעון סמך עליו והוא עיכב בידו ולא שילם בזה גרם שטרף האדון הפלאץ משמעון בדין ע"כ הוא חייב לשלם לשמעון משום דהוה כמו פועל בדבר האבוד שאם חזר בו פסקינן בשו"ע סי' של"ג סע"ו בהגהה דבדבר האבוד של ממון צריך לשלם לו כל הזיקו יעו"ש והוא מטעם כיון שבעה"ב סמך על הפועל במה שהשכיר עצמו לו ואם לא היה השכיר עצמו לו הים מוצא פועלים אחרים א"כ בזה שהשכיר עצמו לו גרם לו הפסד ע"כ מחוייב הוא לשלם לו כל הפסדו ומבואר בהג"א בפ' האומנין דחייב מטעם דינא דגרמי. וא"כ בנ"ד נמי כיון שסמך שמעון על בנו של ראובן במה שקיבל המס לידו ע"מ לשלם להאדון ואם לא היה מקבל מידו ע"ד לשלם להאדון היה שמעון משלם בעצמו להאדון ובזה נפסד הפלאץ של שמעון מחוייב בנו של ראובן לשלם לשמעון מה שנפסד ע"י. ואף שזה הוא בחנם מ"מ אין לחלק דהא גם בחנם דינו כפועל כמ"ש הריב"ש סי' תפ"ט דגם בחנם דינו כפועל יעו"ש. ומה שכתב המהרי"ק בשורש קל"ג הובא בהג"ה שם בסע"ה דפועל שעשה בחנם לבעה"ב יכול לחזור אפי' בדבר האבוד כבר פי' הש"ך היינו שיכול לחזור ולומר איני עושה בחנם אלא בשכר ואפי' הוא דבר האבוד יכול לומר כן כו' אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפי' בשכר והוא דבר האבוד כו' ועתה אין כאן פועלים צריך לשלם לו כל הזיקו מדינא דגרמי עכ"ל ואף אם נאמר דדעת המהרי"ק הוא דלא כהש"ך אלא דאף אם אינו רוצה לעשות גם בשכר נמי פטור כדמשמע מפשטות דברי המהרי"ק וכן כתב הגאון בעל מחנה אפרים בה' שכירות פועלים ס"ו. ש"ה דהא כתב המהרי"ק ואע"ג שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן. שמעון הוא דאפסיד אנפשי' דהו"ל לאסוקי אדעתי' מעיקרא דלמא הדר בי' ראובן. יעויין במ"א שמבאר דבריו כיון דהוא בחנם ואינו מחוייב בדבר ע"כ בעה"ב הוא דאפסיד אנפשי' דהו"ל לאסוקי אדעתי' מעיקרא ולא להוציא הוצאות ע"ז דילמא יחזור בי' אבל בנ"ד דלא הדר בי' כלל ושמעון סבר שהוא פורע להאדון כאשר קיבל מידו ע"ד לפרוע להאדון ודאי דגם המהרי"ק מודה דהוא מחוייב לשלם מה דהפסיד לשמעון ע"י מה שלא הודיעו שהוא אינו משלם להאדון ועוד נ"ל דנ"ד הוה כמו עושה בשכר כיון שהיה מחוייב לקבל המס מידו ע"מ למסור להאדון כי ע"ד זה קנה מאביו את הפלאץ שהוא ימסור את המס שלו לידו והוא ימסור להאדון א"כ בנו של ראובן שירד להפלאץ מסתמא ע"ד זה נחית וכיון שהוא מחוייב בדבר ודאי לא הו"ל לשמעון לאסוקי אדעתי' שהוא מעכב בידו ואינו פורע להאדון ע"כ נראה דהוא חייב מטעם דינא דגרמי לכו"ע אף לדעת המהרי"ק:
אמנם ראיתי לבעל הנתיבות שם בס"ק י"ד דכתב על דין זה של הג"א שהביא הרמ"א דלאו כו"ע מודים בזה. כיון דפסק המחבר דבדבר האבוד ג"כ אינו חייב רק כשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור. א"כ איך אפשר לומר שיתחייבו לשלם כל ההפסד מטעם דינא דגרמי אמאי אינו שוכר עליהם רק כדי שכרן בשלא באה חבילה לידו הא ודאי יכול לשכור עליהם עד מ' ונ' כדי להצילם מן ההפסד דהא אם יופסד יהיו הם מחוייבים לשלם כל ההפסד וע"כ כתב דהא דכתב הרב בהג"ה מוסב על הי"א שהתחיל הרב בהג"ה אבל המחבר ודאי אינו סובר דין זה עכת"ד אבל לפענ"ד דבריו אינם נראין כלל דא"כ לפי"ז ע"כ הרב בהג"ה קאי לדעת הסוברים דאף אם לא הי' מוצא פועלים אחרים לשכור נמי שוכר עליהן או מטען וזה א"א לומר כלל דהא לא הובא דעתן בשו"ע כלל ואף שהש"ך תמה אמאי לא הובא דעת התה"ר בשם הרמב"ן דס"ל דאפי' אם אין פועלים אחרים לשכור דהא גם דעת הג"א הוא כן. מ"מ גם הש"ך מודה דהשו"ע לא ס"ל לפסוק כמותן מחמת שהטור והה"מ הביאו דעת הרשב"א בסתם א"כ האיך אפשר לומר דהג"ה בשו"ע אזיל אליבייהו כיון דלא הזכיר דעתן כלל אף בשם י"א ועוד דברי הש"ך שהניח בצ"ע לדינא באין מוצא פועלים לשכור לפענ"ד תמוהים מאד דהאיך כתב דתה"ר בשם הרמב"ן קאי בחדא שיטה עם הג"א. הא מבואר בב"י בשיטת תה"ר בשם הרמב"ן וז"ל בדבר האבוד חייבים פועלים אפי' לא היה בעה"ב מוצא פועלים אחרים מתחילה משום דאין אדם רואה ממונו אבד ושותק. ומסתמא טרח בתר פועלים ואי טרח ומטפי להו אאגריהו קצת ודאי משכח כו' עכ"ל א"כ הרי מבואר להדיא בדברי הרמב"ן דדוקא בכה"ג דאף שלא היו פועלי' מצויים לפניו מ"מ אם היה טרח בתר פועלים אחרים היה משכח רק שהיה צריך להוסיף קצת על השכירות א"כ פועלים הללו שהשכירו עצמן לו גרמו לו הפסד שעתה אינו מוצא פועלים כלל לשכור לכך מקרי זה דבר האבוד ושוכר עליהן או מטען אבל היכא דבלא"ה לא היה מוצא פועלים כלל לשכור גם הרמב"ן מודה להרשב"א דזה לא מיקרי דבר האבוד אבל דעת הג"א הוא מבואר שם להדיא דאפי' באופן שלא גרמו לו שום הפסד בזה מ"מ מקרי זה דבר האבוד א"כ דעת הג"א הוא דעת יחידאי לגמרי וא"כ אין לתמוה רק על השו"ע אמאי לא הביא דעת הרמב"ן דאף אם אינו מוצא פועלים לשכור רק ע"י טורח דגם זה מקרי דבר האבוד וגם זה י"ל שהב"י והרמ"א מפרשים דברי הרשב"א שהוא אינו מחולק כלל עם הרמב"ן ומה שכתב אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים שהרי לא הפסידו לו כלום כונתו היכא שאם לא היה מוצא אף אם היה טרח. אבל היכא שמוצא פועלים ע"י טורח זה קרי הרשב"א מוצא פועלים לשכור וכן משמע מדברי הטור והה"מ שלא הביאו כלל דעת הרמב"ן שחולק על הרשב"א אלא המה מפרשים מה שקרי הרמב"ן אינו מוצא פועלים לשכור זה קרי הרשב"א מוצא פועלים לשכור ולענין דינא אין חילוק ביניהם ולפי"ז א"ש דברי השו"ע מה שהשמיטו דברי הרמב"ן כי גם כונתם אף כשהיה מוצא פועלים לשכור אף ע"י טורח זה מקרי נמי מוצא פועלים לשכור אבל דעת הג"א אף אם אינו מוצא פועלים כלל לשכור מ"מ מקרי דבר האבוד השמיט השו"ע משום דהוא דעת יחידאי לגמרי ולא נראה להם להביא דעתו משום דכמעט כל הראשוני' חולקים עליו ועיין בחידושי רעק"א סוף מס' ב"מ שכתב ע"ז וז"ל ותימא דא"כ בבעה"ב החוזר דתמיד הוה דבר האבוד כדאיתא בשו"ע סע"ב וא"כ גם באם לא היו מוצאים פועלים אמש להשתכר לחייב שלם להם וצע"ג עכ"ל ובעל פתחי תשובה כתב ע"ז ואיני מבין תמיהתו דהדבר מבואר בב"י שהרמב"ן עצמו מישב זאת שגבי פועלים אין שייך למימר אנא טרחנא ומתגרנא דאפשר שיטרח כל היום ולא יוכל להשתכר אבל בעה"ב בדבר האבוד מסתמא טרח בתר פועלים ומשכח ובמחכ"ת שגג בזה כי הגאון הנ"ל הקשה זאת רק על דברי הג"א ועל דברי הג"א לא שייך תירוץ זה כלל דהא הג"א ס"ל אע"ג דלא היה מוצא פועלים כלל לשכור מ"מ בדבר האבוד שוכר עליהן או מטען ונראה לפענ"ד לישב קושית הגאון רע"א ז"ל בקושית המהר"ם שיף על הנ"י הביאו קצה"ח ס"ק ג' כיון דדבר האבוד לא מהני אלא לשכור עליהן או מטען אבל לשלומי לא א"כ בעה"ב שחוזר בפועלים אמאי חייב לשלומי משום דבר האבוד ולקמן נדבר בזה דלפי דעת הנ"י אינו כן אבל מ"מ דעת הג"א ודאי דנוכל לישב שפיר בזה ס"ל אם לא שכר עליהן והפסיד הבעה"ב עי"ז בכה"ג דאינו מוצא פועלים לשכור מתחילה אינם מחוייבים לשלם רק שוכר עליהם בלבד לכך בעה"ב שחוזר בפועלים שלא היה מוצא חמש להשתכר אינו מחוייב לשלם אע"ג דזה הוה דבר האבוד.
וגם הגאון בעל ושב הכהן בסי' י"ג במחכ"ת שגג בזה דהביא שם ראיה דלא כהרמב"ן מדברי הגמרא ב"ק (קט"ז:) דאיתא התם ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עלי' גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע ואי אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו ופריך הש"ס ה"ד כו' ומסקינן רבא אמר הכא בפועלים עסקינן וכרב דאמר פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום וכמה דלא הדר בי' כברשותו דבעה"ב דמי כו' וכתב דלהרמב"ן קשה טובא מהש"ס דאי אמרינן בדבר האבוד אעפ"י שלא היה מוצא פועלים אחרים לשכור אפ"ה א"י לחזור א"כ אמאי אמרינן הכא דאם אמר לעצמי אני מציל שהציל לעצמו משום שפועל יכול לחזור הא הוה דבר האבוד וא"י לחזור והאריך שם הרבה בזה ולפי מה שבארנו ליתא לדבריו כלל דהא הרמב"ן כתב להדיא דוקא היכא שמוצא פועלים ע"י טורח א"כ במדבר דא"א למצוא כלל ודאי לדברי הרמב"ן לא מקרי זה דבר האבוד. ובלא"ה דבריו שם א"נ לפענ"ד דאף לדעת הג"א דס"ל דמקרי דבר האבוד אף שאינו מוצא פועלים כלל לשכור נמי לא קשה כלל מסוגיא זו דהא שם מיירי בשאינו יכול להציל כלל ומחמת זה הוה הפקר לכל ולכך כי הדר הפועל מצי לזכות לעצמו מן ההפקר כמבואר שם א"כ זה הוה כמו מציאה ובשכר פועלים ללקוט מציאות לפענ"ד אין סברא כלל לומר דפועל אינו יכול לחזור בחצי היום דזה לא מקרי דבר האבוד כיון דהוא רוצה לזכות בדבר של הפקר וזה הוה רק להרויח והפועל מונע ממנו במה שהוא חוזר רק מניעת הרוח ומניעת הרוח לא מקרי דבר האבוד וכה"ג אמרינן גבי מלאכת חוה"מ דכתב הרא"ש בשם הראב"ד במו"ק סוף פ"ק דלכך אסור לצוד דגים ולמלוח אלא כשיכול לאכול מהם במועד משום דשאני מציאה דליכא שום פסידא אלא רק רווחא בעלמא הוא ונראה דזהו כונת בעל מ"א בסי' הנ"ל דהקשה כעין קושית בעל ושב הכהן ומתרץ דהתם מיירי כשאינו יכול להציל כמו שפירש"י ז"ל וכבר נתייאשו הבעלים מהם אלא שהפועלים מסרו את עצמם והצילו ע"כ וכונתו כמו שכתבתי דכיון שכבר הוא הפקר א"כ הוה כמו מציאה וזה לא מקרי דבר האבוד דאין זה רק מניעת הרוח. אך לפי"ז צ"ל דהא דאם בעה"ב גרם הפסד להפועלים דהיינו כשהיו מוצאים אתמול להשכיר ועתה אינם מוצאים אע"ג דגם שם אין זה רק מניעת הרוח והראשונים כתבו דזה הוה דבר האבוד ש"ה משים כיון דקבל עליו בעה"ב לשלם כמו שכתב המרדכי בפ' הגוזל קמא דאל"כ תיקשי אמאי חייב בעה"ב לשלם הא זה הוה מבטל כיסו של חבירו אך מדברי המ"א שם משמע קצת דלא כדברי יעו"ש היטיב ויעויין גם מה שמפלפל הגאון הנ"ל בה' גזילה סי' י"א ועוד דלאחר העיון אף אם נימא דמניעת הרוח נמי מקרי דבר האבוד מ"מ דוקא כה"ג כמו גבי פועלים שהיו יכולין להשכיר מאתמול ועתה אינם מוצאים אבל אם גם אתמול לא היו מוצאים להשכיר אין הבעה"ב משלם להם א"כ איכא למימר מה"ט דמניעת הרוח כה"ג לא מקרי דבר האבוד א"כ הכא דאיירי במדבר ואינו יכול להשכיר כלל לאחרים א"כ כה"ג מניעת הרוח ודאי דאיכא למימר דאין זה מקרי דבר האבוד. ולפי"ז יתיישב קושית הגאון רעק"א מה שהבאתי למעלה בפשיטות:
ועתה נשובה לבאר דברי הנתיבו' דהקשה דלפי דברי הרשב"א דמיירי שהיה מוצא פועלים אחרים לשכור ישאר קושית הג"א. וכן הקשה הגאון רעק"א בחידושיו והכריחו מזה דע"כ הרשב"א ס"ל דזה לא הוה גרמי דלא כהג"א נראה לפע"ד דזה אינו מוכרח כלל דהא הרשב"א כתב בחידושיו הובא בש"מ וז"ל ואם באה חבילה לידו אם דבר האבוד שוכר עליהן ואפי' עד מ' ונ' זוז ואפי' לא נתייקרה המלאכה ואם ממתין ויטרח מוצא בפחות מתייקר ושוכר ואינו ממתין כדי שלא תפסד מלאכתו עליו כו' עכ"ל א"כ נוכל לישב קושית הג"א דהרשב"א ס"ל דאף בכה"ג דלא ברי לן הזיקא שאפשר שטר שיופסד הדבר ימצא לשכור בפחות מ"מ אינו מחוייב להמתין ושוכר עליהם מיד עד מ' ונ' זוז אם באה חבילה לידו ואינו ממתין דאולי ע"י המתנתו ולא ימצא אח"כ יופסד מלאכתו לכך אינו מחוייב להמתין אבל אם לא באה חבילה לידו אינו יכול לשכור עליהן רק כדי שכרן משום דלא ברי הזיקא דאולי עד שיופסד יכול לשכור בפחות ולא יופסד וא"כ א"א לחייבן מטעם דינא דגרמי דהא מטעם דינא דגרמי אינו יכול לחייבן רק היכא דברי הזיקא שבחזרתן בודאי יופסד הדבר אבל היכא דיודע שאף אם ימתין לא ימצא אח"כ לשכור בפחות גם הרשב"א מודה דיכול לשכור עליהם בכמה שיכול אף אם לא באם חבילה לידו כיון דהם מחוייבים נשלם לו הזיקו מה שהפסיד ע"י כנ"ל: