מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק חושן משפט · סימן ה
שאלה באחד שמכר לחבירו בית אחד מבתיו בקנא"ס ולא נתן לו הלוקח מעות. והמוכר רוצה ליתן לו בית קטן אם יכול הלוקח לטעון שאני נתכונתי לבית הגדול מבתיך ואין אני מחויב ליתן לך המעות כיון שאתה רוצה ליתן לי הבית הקטן:
תשובה הנה זה מכבר נתוכחתי בדין זה עם הגאון ר' אליעזר משה נ"י אבד"ק פינסק שהוא כתב לי דלפ"ד צע"ג על דברי התוס' דריש פ' המניח ד"ה ואיכא כו' דכתבו שם וז"ל שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית דקרי לי' לחביתא כדא לפי שהוא מוחזק ולא אזלינן בתר רובא כו' עכ"ל. דהא אפי' כולהו קרו לחביתא כדא לא עדיף ממוכר בית לחבירו דנותן לו פחות שבבתים כמ"ש בב"ב (צ"ח:) וכדומה הרבה. והטעם פשוט דכיון דגם הוא בכלל בית הרי קיים תנאו. ודיוק התוס' שם ליתא לפי הא"נ שכתבו שם דמיירי שמכר שוה מאתים כדים או חביות. דלפי"ז יוכל להיות שהמוכר רוצה דוקא בגדולים עכ"ד:
וזה אשר השבתי להגאון הנ"ל דמאי דפסיקא לי' למר דגבי מוכר בית לחבירו דנותן לו פחות שבבתים ואפי' אם הלוקח מוחזק יכול לכופו לקיים המקח לדידי מבעי לי בזה טובא ואדרבה מסתברא לאידך גיסא כיון דהא דנותן לו פחות שבבתים הוא רק מטעם דיד בעל השטר על התחתונה כמבואר בסוף מנחות. וכיון שהלוקח מוחזק במעות אמאי אינו יכול לטעון לגדול נתכונתי ונראה ברור שזהו דעת התו' דב"ק דהיכא שהלוקח מוחזק יכול לטעון לגדול נתכונתי. וכן מסתברא:
והשיב לי ע"ז וז"ל ואשר יישב דעת התוס' שם דבכ"ד שמשמעו גדול או קטן יוכל הלוקח לומר לגדול כונתי. כן כתב לי גם אחי הרה"ג שי' בדרך ספק. אולם לדינא לא נ"ל כלל דלא משום ספק סגי בקטן אלא משום תפשת מרובה לא תפשת שהיא מדה ודאית. ובכל מצותי' של תורה סגי בשיעור הקטן שיהי' שמו עליו וה"נ בלשון בנ"א גבי הקדש דכל פרק י"ג דמנחות אם לא היכא דשייך מקדיש בעין יפה מקדיש. או היכא דאיכא לספוקי בלישנא דאתי לפרושי גדול כגון שור בשורי יכול כו'. ועיין בתשו' הרא"ש ז"ל כלל ו' סי"ד שהאריך בענין כזה ומוכח התם דאפי' בגיטין דספק תורה הוא הוי סגי ביום אחד אי לאו משום סברא דלצעורי קמכוין. ואפי' להרשב"א והר"ן ז"ל דמספקא להו בכה"ג דהרא"ש לענין ממון בפ"ז דגיטין היינו משום דאולי סתמא משמע כ"ז שצריך דהא אפי' לאפוקי ממונא מספקא להני אבל כל היכא דמשמע קטן וגדול פשיטא דתלי ברצון הנותן ואפי' התנה הלוקח דומיא דגיטין ומ"מ נ"ל דאם התנה המוכר ואמר כל שורי אני מוכר לך חוץ מאחד יכול לעכב הגדול לעצמו. וא"כ י"ל קושית התוס' בר"פ המניח בפשיטות דנ"מ כגון שאמר כל נכסי אני מוכר לך חוץ מכד אחד שיכול לעכב חבית. וכן להיפך אם אמר ללוקח שיטול לו כד מכדיו שמשמע שהברירה בידו יוכל לקחת חבית וכמש"כ רש"י ז"ל בפי' התורה בראשית (ל"ד ט"ז) יעו"ש ובב"ב (סג) האומר תנו חלק סומכוס אומר אין פחות כו' והביאוהו רוה"פ אע"ג דסומכוס קאמר אין פחות כו' דמשמע ספיקא ואנן בספיקא לא ס"ל כסומכוס אע"כ דס"ל דאפי' סומכוס חלק הקטן ביותר נקט. דלא הוי כממון המועל בספק כלל. דכיון שיש בלשון זה חלק קטן אין כאן משמעות גדול [וכל לשון המע"ה שהוזכר דכענין זה הוא כמ"ש המפ' ז"ל על הא דתפשת מרובה וכו' ומודי בי' סומכוס] ואפי' הפוסקים דלא כסומכוס שם מודו בנ"ד אלא דס"ל דהתם יש ספק בלשונו אולי הוי כמפורש מחצה כו' יעו"ש בדברי הערוך והרשב"א והרא"ש ז"ל כדמוכח להדיא דלא דמספקא להו מן כ"ש עד מחצה אלא אי כ"ש אי מחצה וכנ"ל. ובעור חו"מ סי' רנ"ג משמע דיטול נמי כתנו דמי. ואכתי לא מצאתי עדיין דוגמא וראי' מהתלמוד לחילוק זה מיטול ליתן עכ"ד:
והשבתי עוד בזה דמאי דהביא כתר"ה ראי' מפרק י"ג דמנחות ומגיטין דהטעם דתפשת מרובה לא תפשת זהו מדה ודאית בכל התורה לפע"ד נראה דיש לחלק בין אם הספק הוא באיכות או בכמות. דאם הספק הוא בכמות מוכח להדיא בפ' י"ג דמנחות דאם אמר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ ואם אמר הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוג ולא מספקינן דאולי כונתו ליותר אע"ג דמקדיש בעין יפה מקדיש אלא משום דזהו מדה ודאית דהיכא דהספק הוא בכמות אמרינן דתפשת מרובה לא תפשת. ולכך גבי גט נמי אי לא משום דלצעורי קמכוין הוה אמרינן דסגי בהנקת יום אחד כיון דלשון ע"מ שתניקי את בני משמע נמי אפי' יום אחד אבל היכא דהספק הוא באיכות לא אמרינן תפשת מרובה לא תפשת לכך היכא דאמר אחד משורי הקדש כיון דהתם הוה הספק באיכות אם לגדול נתכוין או לקטן אמרינן גבי הקדש משום דמקדיש בעין יפה מקדיש אמרינן דלגדול נתכוין. והיכא דיש לו שלשה שורים מספקינן להגדול שבהם ולבינוני משום דגם בינוני הוא עין יפה לגבי קטן כמבואר שם (קח:). והיכא דאמר שור בשורי אמרינן דודאי לגדול נתכוין אבל לגבי מכר אמרינן שם דהיכא דאמר בית מבתי נותן לו הגרוע שבהם וזהו משום דיד בעל השטר על התחתונה ולא מטעם תפשת מרובה לא תפשת לגבי מכר דא"כ הדקל"ד ליחזי הי נפל כיון שלא נפל הקטן אמאי יכול המוכר לומר להלוקח שלך נפל. אלא ע"כ דהא דיכול ליתן לו הקטן שבהם הוא רק מטעם דהמע"ה. וא"כ פשיטא דהיכא דלא נתן הלוקח עדיין מעות יכול למימר לגדול נתכונתי. אך מדברי כת"ר נראה דגבי בית בבתי מודה שאם לא נתן הלוקח עדיין מעות יכול למימר לגדול שבהם נתכונתי. א"כ לפי"ז יהא חילוק בין אמר בית בבתי מראהו נפל והיכא דאמר אחד מבתי אין יכול להראהו נפל משום דשם ודאי לקטן נתכוין דתפשת מרובה כו' אבל זה לא משמע כלל מהפוסקים ומסתימת השו"ע. ועוד נ"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בב"ב (קעג.) אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועין ופריך רבינא לר"א אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו. ומשני התם משום דיד בעל השטר על התחתונה. הרי דגבי מכר היכא דאמר שדי מכורה לך דאמרינן דרק קטנה מכורה לו הוא מטעם דיד בעל השטר על התחתונה והמע"ה. ולא מטעם דתפשת מרובה ל"ת ולכך גבי שטר אמרינן דהגדול הוא פרוע כנ"ל בזה:
וחזר הגאון הנ"ל והשיב לי עוד וז"ל בדין המוכר לחבירו חפץ או מתנה סתם שירד מעכ"ת לחלק בין איכות לכמות דבע"מ שתניקי את בני סגי בכל דהו לפי שהוא בכמות. אבל באיכות כגון בית גדול או קטן לא מסתבר לי' למעכ"ת שלא יכול הלוקח אם הוא מוחזק לומר בית גדול היה בדעתי. הנה מצד הסברא לא ידעתי שום מקום חילוק ולדידי פשיטא לי מסברא דכיון דלא התנה בפירוש גדול הרי סבר וקבל רק על שם בית והתחייב עצמו בקנין גמור שיתן לו כך וכך אם יתן לו חבירו בית וכיון ששם בית עליו הרי קיים תנאו ומחוייב הלוקח לתת הכסף ומנ"מ בין איכות לכמות. ויש אתי ע"ז ראיות ודוגמאות עצמו מספר ואזכור קצת מהנה. א' בקדושין (מט.) ע"מ שאני כו' ופסקו כל הפוסקים שם דהוי ודאי קדושין לבר מתרי בתראי. וא"א חוששין לספק תורה אפי' צוחה ואמרה לתלמיד או חכם גדול נתכונתי. ב' בנדרים (נד) רבנן סברי כל מידי דמימלך כו'. אלמא דכל ששם ירק עליו רשאי השליח לקנות וא"צ לשאול שמא היה בדעת בעה"ב ירק אחר טוב מזה ג' במעילה (כא) האומר הבא לי מן החלון כו' אעפ"י שאמר בלבי הי' מזה כו' הרי לנו דכל שהוא בכלל דבריו א"י לומר לאחר כונתי וקרינן לה דברים שבלב דלא מוכחי. ד' בנזיר (יב) האומר צא וקדש לי אשה סתם כו' וכל הסוגיא שם. ומדאסר סתמא אלמא דאפי' קרובותיו כעורות ולא ישרו בעיניו מ"מ אם קדשן השליח מקודשות. ה' בכמה מצות ואיסורין שבתורה שלא נאמר בהן שיעור מה"ת או מהל"מ מחייבינן כל ששמו עליו כגון בית למזוזה ומעקה וכנ"ל. ובגד לציצית ודומי' ואתרוג דלא מהל"מ נאמר שיעורו פליגי ר"מ ור"י היכא מקרי הדר או גמר פרי ול"ח דלמא קרא לגדול מזה נתכוין. והכל מטעם תפשת מרובה ל"ת שהוא כלל גדול בתורה הן היכא דהמדה כלה הן היכא דאינה כלה ותו לא מידי. ודעת התוס' דהמניח צע"ג. והא דב"ב (קעג.) שהביא כת"ר לענין טענת פרעון כמ"ש הב"י סי' ס"ה בשם הרד"ך ז"ל וגם בזה הוי ס"ד דגמרא דהוי כשדי מכורה כו' ומתני' דהתם שאני דשכ"מ המודה שלא בפני הלוה מאימת הדין כמ"ש הרשב"ם ז"ל שם מסתברא דאגדול מודה כדאמר בירושלמי התם אינו דומה אימת שמ"ג כו' ומשני דגם במודה ללוה יד בעה"ש עה"ת כיון דמספקינן בפרעון. והלוה טוען ברי אבל במחילה לא נמחל רק הקטן מסברא הנ"ל [אע"ג דל"ד כ"כ] ולא מטעם שכתב האו"ת שם דהוי כא"י אם פרעתי דהא איירי גם ביורשים דהוי כא"י אם פרעתני. דל"ד לטענת פרעון דמשתבעי שבועה שלא פקדנו ושקלי. דהתם איתא לסברא דשטרא בידן מאי בעי אבל הכא ל"ש. אלא ע"כ משום דלשון זה שבא להפקיע כח השטר כל כמה דמצינן ליצורי בי' עדיף ואפי' אי נימא התם דלא כהרד"ך ש"ה דמספקינן אכונתו בההיא שעתא דאמר מחול לך אהי כונתו. אבל בנ"ד נתחייב ודאי בסתם בית איזה שירצה וכ"ז ברור לענ"ד. עכ"ד:
ועתה עיינתי היטיב בזה ונ"ל דדברי התוס' דב"ק נכונים בפשיטות ונראה לבאר עוד בזה דודאי גם התוס' מודים דהיכא דאחד התחייב א"ע לחבירו לקנות לו בית אז אינו מחוייב לקנות לו אלא רק בית הפחות שבבתים ואפי' היכא שכנגדו הוא מוחזק במעות אינו יכול לטעון שאני לגדול נתכונתי משום דבכה"ג דהמדה המרובה אינה כלה ודאי דאמרינן דתפשת מרובה ל"ת וזה הוה מדה ודאית אפי' ללשון בנ"א. כמש"כ התוס' סוכה (ה:) ד"ה תפשת כו' דריב"ב בא ללמוד ממנהג העולם שתופשין מדה כלה ומניחין מדה שאינה כלה ואפי' היכא דהספק באיכות והוה כמו שפירש להדיא רק בית קטן. וע"כ נראה דאף לגבי גט היכא דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתקני לי בית וקנתה לו בית קטן מה שנקרא בית לפי הדין ה"ז קיימה כפי התנאי ואינו יכול לטעון שהוא לבית גדול נתכוין משום האי טעמא דתפשת מרובה ל"ת היכא דהמדה מרובה אינה כלה זה הוה מדה ודאית ולכן גבי הקדש נמי אם אמר הרי עלי שור יביא שור ונסכיו במנה ולא חיישינן שמא כיון לשור גדול משום האי טעמא דתפשת כו'. והא דצריך להביא במנה משום דזהו מדה הפחותה לגבי הקדש. אבל היכא שמקנה לחבירו בית אחד מבתיו שיש לו ומספקינן אם כיון על ביתו הגדול או על ביתו הקטן לא אמרינן בזה תפשת מרובה לא תפשת כיון דהמדה המרובה יש לה סוף. ולא דמי לשון בנ"א ללשון תורה. משום דהתורה ודאי דברה בלשון ברור ולא בלשון דאיכא לספוקי בי'. ולכך גבי מכר רק מטעם דיד בעה"ש עה"ת אין צריך ליתן לו רק ביתו הקטן. והיכא שהלוקח מוחזק במעות יכול לטעון שאני לביתך הגדול נתכונתי והיכא דנתן לו מעות ואח"כ נפל יכול המוכר לטעון שאני לבית זה נתכונתי אף שהוא בית גדול. וכ"ש לגבי גט היכא דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי בית אחד מבתיך דודאי צריכה ליתן לו הבית הגדול מבתיה. דשם שייך גם טעמא דלצעורי קמכוין אמרינן דבודאי לביתה הגדול נתכוין. ואפי' לגבי קדושין כגון דאמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך בית אחד מבתי כ"ז שלא נתן לה הבית הגדול לא הוה אלא קדושי ספק דשמא לביתו הגדול נתכונו. ולכך גבי הקדש משום דמקדיש בעין יפה מקדיש אמרינן דלבית הגדול נתכוין וכמשב"ל. ולפי"ז א"ש דברי התוס' דב"ק בפשיטות דהיכא שיש להמוכר כדים וחביות והקנה לו מאה כדים כיון שהלוקח מוחזק במעות יכול למימר שאני לחביות שלך נתכונתי כיון דקרי לחביתא כדא:
אמנם היכא שהספק הוא בכמות והמדה מרובה היא מדה כלה צ"ע אם אמרינן בזה תפשת מרובה ל"ת היא מדה ודאית או לא. כגון שהקנה לחבירו ארעתא סתם דאמרינן בב"ב (סא:) דמיעוט ארעתא שתים. היכא דהלוקח מוחזק במעות אם יכול לטעון שאני לכל שדותיך נתכונתי ולא אתן לך המעות אם לא תתן לי כל שדותיך או לא. ולפי הי"מ בדברי התוס' שם ד"ה ארעתא דהקשו שם והא דאמר בהשואל (קג) האי מאן דמשאיל מרא לחבריה למירפק ביה פרדסי רפיק בי' כל פרדסי דאית לי' ולא אמר פרדסי תרתי משמע ותירצו דהתם יד המשאיל עה"ת דשואל מוחזק אבל הכא יד לוקח עה"ת שהמוכר מוחזק ע"כ. וכן דעת התוס' בב"מ (קג.) ד"ה פרדיסי בתי' השני יעו"ש. ודאי דהיכא דהלוקח הוא מוחזק יד המוכר עה"ת. אמנם לפי מסקנת התוס' בב"ב בשם ריב"ם לחלק בין פרדסי לארעתא איכא למימר דמיעוט ארעתא שתים הוא זה מטעם ודאי ולא מטעם יד בעה"ש עה"ת. וכן אמרינן בב"מ (ד:) גבי סלעין דינרין מלוה אומר חמש והלוה אמר שלש דאמרינן התם לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא דמסייע לי' שערא ופסקינן בשו"ע סי' מ"ב סי"ב דאפי' תפס מפקינן מיני', משום דלשון סלעין ודינרין לא משמע רק שתים. א"כ ה"ה ארעתא לא משמע רק שתים ולא מהני טענת הלוקח אפי' היכא שהוא מוחזק במעות. אך יש לחלק דהתם גבי סלעין דינרין המדה מרובה אינה כלה. וכן מצאתי להאו"ת בס"ק ט"ו דכתב שם לחלק בין מדה מרובה כלה לשאינה כלה ליישב דברי הה"מ שם יעו"ש. אך מה שתפש בפשיעות דגם בלשון תורה לא אמרינן תמל"ת אלא במדה שאינה כלה צ"ע דהא בדברי התוס' דסוכה הנ"ל מבואר להדיא דבלשון תורה (לא) אמרינן תמל"ת אף במדה כלה והוכיחו דהא שם ע"כ לא אפשר ללמוד אלא מפנים שיכולין ליכנס במשכן מ"מ אמרינן תמל"ת. אך התוס' דיומא (עב). ד"ה נעביד כתבו שם דבדבר שיש לו קצבה לא שייך לומר תמל"ת. וקושית התוס' דסוכה נראה דע"כ צריך לישב לפי דעתם משום דאמרינן בב"ב (צט.) דמקום ארון והכרובים אינם מן המדה. א"כ אין הוכחה כ"כ דיש לו קצבה. מ"מ קשה לדברי התוס' דיומא מהא דאמרינן שם בסוכה (ה.) גבי כפורת ונליף מכלים גופייהו ומשני תמל"ת אע"ג דיש לו קצבה וצ"ע. אך מדברי הרא"ש בתשובה שם שהעיר הגאון הנ"ל דס"ל דאפי' לגבי גט אי לאו דלצעורי קמכוין הוי סגי בהנקת יום אחד וע"כ זה מטעם דתמל"ת מוכח דס"ל דהספק הוא בכמות אפי' היכא דהמדה מרובה הוא מדה כלה אמרינן תמל"ת מטעם ודאי ולא מטעם ספק א"כ צ"ע לדינא גבי ארעתא אם מהני טענת הלוקח היכא שהוא מוחזק במעות דהוא כיון לכל שדותיו של המוכר:
אח"כ מצאתי בתשובת עבודת הגרשוני סי' ה' דכתב שם גאון אחד לבעל עה"ג ודעתי' דאפי' אמר בית בבתי אני מוכר לך וכתב בשער שתהא ידו על העליונה מ"מ יכול ליתן לו הפחות משום דדוקא באיכא תרי לישני דסתרי אהדדי הוא דאמרינן ידו על העליונה אבל באומר בית סתם אני מוכר לך אינו מכח ספק אלא מפני שהוא הפחות שבמשמעות והביא ראי' מדברי הב"י הנ"ל גבי דינרין סתם דאפי' תפש מפקינן מיני' וגם כתב שם וז"ל וכן מוכח נמי מדאמרינן שלהי מנחות האומר אחד מכבשי הקדש א' משורי הקדש הקטן שבה הקדש אר"נ אמר רבא ל"ש אלא דאמר אחד משורי הקדש אבל אמר שור בשורי הקדש הגדול שבהם הקדש תור בתוראי קאמר איני והאמר ר"ח אמר ר"ה משמי' דעולא האומר לחבירו בית בבתי ני מוכר לך מראהו עליי' לאו משום דגרוע לוקח קאמרת שאני לוקח דאמרינן יד בעל השער עה"ת פי' לאפוקי הקדש דידו על העליונה לכך כשאמר בית בבתי הגדול הקדש ואפ"ה ברישא כשאמר בית אפי' אצל הקדש הקטן שבהם הקדש עכ"ל, וכמו כן כתב הגאון מהר"א ז"ל בתשובת גאוני בתראי סי' נ"ח יעו"ש דדבריהם מכוונים לדינא. ונפלאתי על הגאונים הללו האיך נזרק לפניהם במחכ"ת טעות כזה דהא מבואר להדיא במנחות במשנה דהיכא דאמר אחד מכבשי הקדש כו' הגדול הקדש. ויעו"ש כל הסוגיא דכן ע"כ הגירסא במשנה. א"כ אדרבה משם איכא ראי' להיפך דאפי' אומר בית סתם איכא לספוקי דכיון להגדול ולכך גבי הקדש דיד הקדש על העליונה אמרינן דהגדול הקדש. והתבוננתי בזה וראיתי דהטעות יצא להם משום דהם עיינו בזה בדברי הב"י סי' רי"ד. ובב"י שם איכא ע"ס דבמקום שצ"ל הגדול הקדש איתא שם הקטן הקדש. ועוד נפלאתי עליהם דהא בב"ב (קעג.) מבואר להדיא דמטעם דיד בעה"ש עה"ת אינו נותן לו רק הפחות אפי' היכא דאמר לו שדה סתם. ולכך גבי פרעון אמרינן דהגדול פרוע. וא"כ פשיטא דהיכא דכתוב בשטר שתהא ידו על העליונה ע"כ צריך ליתן לו הגדול. ולע"ד זהו ראי' שאין עליה תשובה. ומה שדחה ראייתי הגאון רא"מ שיחי' דגבי טענת פרעון שאני משום דהלוה טוען ברי שפרע לכך אמרינן דהגדול הוא פרוע. ז"א דמי לא עסקינן דגם היכא הלוה אומר שאינו ידוע לי איזה מהן פרוע מ"מ כיון שכבר הודה המלוה ששער אחד בידי הוא פרוע אמרינן דהגדול הוא פרוע אלמא דמטעם דיד בעה"ש עה"ת אמרינן דכוון להגדול. וגם בלאו"ה הדיחוי שלו אינו דהא בגמרא שם אמרינן להדיא החם משום דיד בעה"ש עה"ת וזה קאי על מכר אלמא דגבי מכר נמי רק משום דיד בעה"ש עה"ת אמרינן דיכול ליתן לו הקטן ולא מטעם דתמל"ת. גם מה שכתב דבמחילה לא נמחל רק הקטן מסברא הנ"ל לפע"ד ז"א דא"כ האיך הביא הרד"ך ראי' לדינו שחזקת השער הוא חזקה טובה מהאומר שער לך בידי מחול שמחלתי לך אמרינן דהקטן מחול משום דיד הלוה עה"ת. כיון דהתם הוא הטעם משום דתמל"ת. אלא ע"כ דסברת הרד"ך הוא משום דהלוה בא להוציא בטענת מחילה חזקת השטר אמרינן דיד הלוה עה"ת. וכן כתב שם להדיא וז"ל שכל כך הוא האומר שטרי מחול לך או מכור לך הואיל והוא מוחזק בשטרו כאומר שדי מכור לך דאמרינן התם שהקטנה מכורה שיד הקונה עה"ת כ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה כו' עכ"ל א"כ במלוה ע"פ ודאי אם אומר חוב אחד מחול לך אמרינן דהגדול מחול ולא אמרינן תמל"ת א"כ אדרבה משם ראי' לדברי אמנם לפי מש"כ האו"ת משום דהוה כאומר איני יודע אם פרוע א"כ אפי' במלוה ע"פ נמי א"א לומר דהגדול פרוע מטעם דיד המלוה עה"ת כיון דהלוה אינו יכול לטעון טענת ברי אבל באמת יפה השיג עליו הגאון הנ"ל דמי לא עסקינן שמת המלוה וא"כ לא מהני מה שטוען הלוה איני יודע ונראה דע"כ מיירי בכה"ג לכך דוקא במלוה בשער אמרינן דהקטן מחול אבל במלוה ע"פ אמרינן דהגדול מחול ויותר נפלאתי על הגאון שהובא בעה"ג דכתב דאפי' אמר בית בבתי לא מהני אם כתוב בשטר שתהא ידו על העליונה ומ"מ נותן לו הפחות הא בזה מבואר להדיא גם במנחות [אפי' לפ"ד] דזה הוא רק מטעם דיד בעה"ש עה"ת הוא דנותן לו רק הפחות א"כ היכא דכתוב בשטר שתהא ידו על העליונה ודאי דצריך ליתן לו הגדול:
היוצא לנו מכל דברינו אלה דהיכא דאמר לו בית אחד מבתי וכ"ש אם אמר בית בבתי אני מוכר לך אם הלוקח מוחזק במעות יכול לומר שאני לגדול נתכונתי ואם כתוב בשטר שתהא ידו על העליונה ע"כ צריך ליתן לו הגדול כנ"ל בזה:
דברי יו"ט ליפמן הכהן