אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק א חלק חושן משפט › סימן ד

מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק חושן משפט · סימן ד

סימן ג

שאלה איש אחד קנה סחורה הנמכרת במשקל ופסקו המקח מכל פונט ונתן לו או"נ חמשה רו"כ ואח"כ הביא המוכר הסחורה בשקו לבית הקונה ואמר לו שנמצא סחורה בשק הלזה ערך חמשה וארבעים פונט והניח הסחורה בשקו הנ"ל בבית הקונה והלך לו. ואח"כ הביא הקונה להמוכר עוד ששה רו"כ על חשבון דמי הסחורה הנ"ל. והקונה הנ"ל לא משך ולא הגביה הסחורה. ומאיזה סיבה נגנבה הסחורה. וקבלו המוכר והקונה שיפסק להם הרב עפ"י ד"ת על מי חל הפסד הגנבה. וחייב הרב את הקונה לשלם עבור הפסד הגנבה אף שהי' שלא בפשיעה ועמד אחד וערער על פסק הרב הנ"ל ונשאלתי מהרב הפוסק לחוות דעתי בזה:

תשובה לפ"ד נראה דשפיר הורה הרב לחייב את הקונה בהפסד הגנבה דאע"ג דמטעם חצר לא קנה הלוקח כיון דהסחורה היתה מונחת בשקו של המוכר א"כ הוי ספיקא דדינא אי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה הלוקח או לא. וכיון דהוי ספיקא לא מצי המוכר לגבות המותר מעות מיד הלוקח מ"מ נראה דהכא קנה הלוקח בהאו"ג שנתן קנין גמור את הסחורה אח"כ שהביא המוכר את הסחורה לרשות הלוקח דהא זה ברור היכא דמונח החפץ ברשות הלוקח אף בכליו של מוכר קונה מעות קנין גמור. וזה נלמד בכ"ש מעליתו של לוקח מושכרת ביד מוכר כיון דלא שייך בזה נשרפו חטיך בעלי' קנה קנין מעות קנין גמור. כ"ש היכא דמונח החפץ ברשות לוקח, ממש אף בכליו של מוכר דודאי קונה במעות קנין גמור אע"ג דהכא בנ"ד נתן לו האו"ג מקודם שהביא המוכר את הסחורה לרשות הלוקח והנה מסתימת השו"ע בסי' קצ"ח משמע דבמשך משיכה גרועה היינו דבר שדרכו בהגבהה לא קנה אף שנתן המעות מקודם. וזה ודאי כיון שמשך הלוקח מרשות המוכר לסימטא א"כ לא שייך בזה לומר דאולי יאמר המוכר נשרפו חטיך בעלי'. מ"מ לא קנה מחמת המעות שנתן מקודם. עיין בשעהמ"ש שם דכתב דכן מוכח מסתימת הפוסקים ומדברי הרמב"ם להדיא ודחק שם לומר כיון דבלא מעות לא מהני משיכה בדבר שדרכו בהגבהה לא פליג חז"ל דאף בנתן מעות לא תועיל משיכה בכה"ג דלא ליטעי בה לומר דהקניה מתורת משיכה היא עיי"ש. אבל כבר העיד הנחתום על עיסתו שאינה ראויה אלא עפ"י הדחק. ע"כ נ"ל לומר דהטעם בזה דלכך לא קנה שם במשיכה גרועה אף כשנתן מעות מקודם כיון דבשעת קנית המעות לא קנה אלא למש"פ בלבד אינו מועיל מה שנתחדש אח"כ שאין שייך בזה לומר נשרפו חטיך בעליה דאנן בתר שעת קנין אזלינן ואז הא לא הועיל הקנין אלא למש"פ בלבד. וכן נ"ל בהא דקיי"ל דאם השכיר המוכר מקום להלוקח בביתו והוא דר בו קונה במעות קנין גמור כיון דלא שייך בזה נשרפו חטיך בעלי' דאם קנה אצלו סחורה מקודם במעות ואח"כ השכיר להלוקח מקום לדור בו דלא קנה לו המעות למפרע. ולפי"ז נ"ל ברור דאם אחד נתן מעות על דעת למשוך החפץ מיד המוכר אע"ג דבמשיכה לא מצי קנה כיון דדרכו בהגבהה מ"מ קנה בזה מטעם קנין המעות כיון דבשעת קנין המעות הי' המדובר שימשוך החפץ ויהי' תחת רשותו א"כ הוה נתינת המעות מתחילה על דעת לקנות קנין גמור בהמעות כשיבוא החפץ תחת רשותו ולא יהי' שייך אז לומר נשרפו חטיך בעלי'. ואפי' הוציא המוכר המעות עד שמשך החפץ מ"מ קנה קנין גמור בהמעות אח"כ. ואין לומר כיון דמתחילה לא קנו המעות ולא הוי ת"י אלא מלוה כשהוציא המוכר א"כ תו לא מצי למקני במעות קנין גמור משום דמלוה לא קנה כמש"כ התוס' בב"מ (טז.) ד"ה האי שטרא כו' יעו"ש התם שאני כיון דלא הי' ראוי לקנות בשעת נתינת המעות ע"כ הוי המעות מלוה. אבל במקום שראוי לקנות בשעת נתינת המעות לא הוי המעות מלוה כלל וכמו הנותן פרוטה לאשה שתתקדש לו לאחר ל' יום שאף שבשעה שחל הקדושין כבר נתאכלו המעות מ"מ מקודשת וכמש"ב הש"מ ב"מ (שם). א"כ היוצא לנו לנ"ד נמי כיון דבשעת נתינת האו"ג היה ע"ד שיביא המוכר את הסחורה לביתו של הלוקח בשקו. א"כ אי אמרינן כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח מ"מ קנה מטעם המעות שנתן ע"ז קנין גמור כשבא אח"כ לרשותו כיון שאז לא שייך נשרפו חטיך בעלי' וכמש"ב:

והנה דעת הרב הנ"ל הוא לחייב את הקונה בהפסד הגנבה מטעם הששה רו"כ שנתן אח"כ כשהיה הסחורה ברשותו דאז קנה בהמעות קנין גמור וכן הסכמתי גם אנכי מתחילה להרב הנ"ל. אבל אח"כ התבוננתי בזה היטיב וראיתי דמטעם המעות שנתן אח"כ לא היה קונה אלא כנגדו. אע"ג דאנן קיי"ל כר"י דערבון כנגד כולו קונה. מ"מ נראה דדוקא בתחילה כשנותן אף מקצת מעות מ"מ קונה כנגד כולו. אבל כשנותן אח"כ בתורת פרעון כו"ע מודים דלא קנה אלא כנגדו. ולמדתי זאת מדברי הר"ן ז"ל דז"ל בפ"ק דקדושין ודאמרינן לא קנה עד שיתן לו דמים איכא מ"ד דדוקא כל הדמים אבל במקצת דמים אפי' לא עאיל ונפיק אזוזי לא קנה דכי אמרינן דבמקצת דמים קנה הכל כל היכא דלא עאיל ונפיק אזוזי ה"מ בנותן מקצת דמים לשם קנין דכיון שקבלם לשם קנין ולא עאיל ונפיק אשארא גלי אדעתי' דניחא לי' דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנם לו שהרי בשטר הוא קונה אלא לשם פרעון נתנו ולפיכך אעפ"י שקבלם אין כאן הוכחה דניחא לי' שיקנה בהן ולפיכך י"ל שאפי' כנגד מעותיו אינו קונה דכיון דבשטר הוא קונה אי אפשר לו לקנות בו מקצת השדה שעל כל השדה נכתב ולא על חציו וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל כולו עכ"ל. ולכאורה דברי הר"ן הללו תמוהים מאד דהאיך פי' דמה דאמרינן דערבון קונה כנגד כולו מיירי כשנותן להדיא לשם קנין נגד כל דברי הראשונים דפי' דהתם מיירי שנתן ערבון בתחילת פרעון. דהא פליגי רש"י ותוס' בב"מ (מח:) אם אמר ערבוני יקנה הכל אם קנה כנגד כולו או לא. דרש"י פי' דלא קצה אלא כנגדו. והתוס' השיגו ע"ז וס"ל דקונה כנגד כולו אבל כולם מודים דערבון דפליגי רב ור"י מיירי כשנותן בתחילת פרעון. וכן מוכח מדברי הברייתא שם דקאמר אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו השאר דמיירי שנתן בתחילת פרעון ולא הזכיר כלל שם שנותן לשם קנין. ע"כ נ"ל דכוונת הר"ן הוא לשם קנין לא כשנותן להדיא לשם קנין אלא אף מסתמא כשנותן בתחילה מעות לקנות דבר אף כשנותן לשם פרעון קים לן דודאי כוונתו הוא לקנות כולו בזה והמותר יהי' עליו מלוה לכך כי לא עאיל ונפיק אזוזי קנה כנגד כולו. אבל כשקונה בשטר ואח"כ נותן המעות לשם פרעון אז אמרינן דלא נתכווין לקנות אלא כנגדו. א"כ לפי"ז נראה ברור כמש"כ דדוקא היכא דנותן בתחילה אף מקצת מעות אז קנה כנגד כולו דאז ודאי נתכוין לשם קני לקנות כולו. אבל היכא שנותן אח"כ מקצת מעות על תשלומי הפרעון אז לא אמרינן כנגד כולו קונה. וראיתי להגאון בעל מח"א בקנין מעות סי' א' דמפרש דברי הר"ן כפשוטו וכתב דמדברי הר"ן מוכח דלא ס"ל כהב"י דהיכא דנותן מעות להדיא לשם קנין קנה לכולי עלמא קנין גמור דהא הר"ן מפרש דברי הגמרא בב"מ דמיירי שנתן להדיא לשם קנין ואפילו הכי לא קנה אלא למש"פ בלבד עיי"ש. אבל לפע"ד נראה ברור דכוונת הר"ן הוא כמש"פ:

עוד יצא המערער כנגד פסק הרב הנ"ל מטעם דנפיק ועאיל אזוזי כי בפעם הראשון שתבע המוכר מעות מהלוקח לא נתן לו כ"א ששה רו"כ. ובפעם השני תבע ולא נתן לו כלום זה אינו טענה כלל כיון דפעם הראשון שתבע הושוה עמו וקבל מאתו ששה רו"כ א"כ לא נשאר כ"א תביעתו השניה והפוסקים כתבו להדיא דלא הוה נפיק ועאיל אזוזי כ"א כשתבע לו שני פעמים ודחהו בלך ושוב. ועוד נ"ל דבסחורה העומדת למכור להרוחה לא שייך דין דנפיק ועאיל אזוזי כ"א בידעינן דלא מכר אלא מפני שהוא צריך לדמי. ובזה יתיישבו שני סעיפי השו"ע הסותרים בדיוקם אהדדי. דבסי' ק"צ סי"א כתב המחבר האי דין דנפיק ועאיל אזוזי וכתב דזה ליתא במוכר שדהו מפני רעתה וה"ה במטלטלין מפני רעות ממכרו משמע דאם מוכר ממכר סתם אית בו דין דנפיק ועאיל אזוזי. ובסעיף ט"ו כתב דלית דין דנפיק ועאיל אזוזי כ"א בידעינן דלא מכר אלא מפני שהוא צריך לדמי משמע דבממכר סתם לית בו דינא דנפיק ועאיל אזוזי אע"כ צריך לחלק דבס' י"א מיירי בשדה או במטלטלין של בעה"ב שאינו עשוי למכור כליו לכך דוקא בידעינן שמכר מפני רעות ממכרו הוא דלית בי' דינא דעאיל ונפיק אזוזי. אבל בסתם אמרינן דודאי מכר רק מפני שצריך לדמי. ובסעיף ט"ו מיירי בסחורה העומדת למכור לכך לית בי' דינא דנפיק ועאיל אזוזי כ"א בידעינן שלא מכר אלא מפני שהוא צריך לדמי. א"כ בנ"ד שהוא סחורה העומדת למכור להרוחה לא שייך בה דינא דנפיק ועאיל אזוזי כ"א בידעינן שמכר רק מפני שצריך לדמי:

ועוד נ"ל טעם פשוט לחייב את הקונה בהפסד הגנבה דאפי' אם נימא דלא קני בהמעות קנין גמור מ"מ כיון שבידו למוכרה ולהרויח בה כ"ז שלא חזר המוכר א"כ לא גרע מסרסור דקיי"ל דסרסור הוה ש"ש כדאיתא בשו"ע סי' קפ"ח ס"ז בשם המרדכי דכיון דאם ימכור ישתכר בו הוה עליהו ש"ש. ה"נ כיון שהיה בידו למוכרה ולהשתכר בה הוה עליה ש"ש. וגם הכא עדיפא שאין ביד המוכר לחזור אם לא ירצה הקונה משום דהוה ספיקא דדינא אי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה או לא וכיון שהלוקח מוחזק אין המוכר יכול להוציא מידו. לכך בודאי הוה הלוקח עליה ש"ש. כנ"ל בזה:

כ"ד יו"ט ליפמן הכהן:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה